אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

בלק

חקת

פרק א

כ"ד י"ד לכה איעצך וגו' וברש"י ז"ל ומה הוא העצה וכו' והנה צריך להבין הסמיכות למה שהתנבא אח"כ אראנו ולא עתה וגו':

ונראה דהכוונה עפ"מ שאמרו חז"ל דעמוני ולא עמונית מטעם דכבודה בת מלך פנימה ועיד"ז יכול הי' דוד למלוך על ישראל ובלעם שרצה לעקור מלכות בית דוד השיאן עצה זו על הזנות והלכו בנות מדין ומואב לחוץ וקשטו את עצמן והפקירו א"ע לזנות א"כ עיד"ז יתבטל התירוץ דכל כבודה בת מלך פנימה ולא יוכל להיות מלכות בית דוד לכן כיון שראה הנבואה של מלכות בית דוד רצה לעקרה בכח זה:

וידוע מה שאמר מרנא הקדוש מגור זצוקלה"ה בביאור ד' המדרש מצאתי דוד עבדי בסדום דעי"ז ששרה היתה באוהל משום כבודה בת מלך פנימה זה הי' תשובה על דוד שמותר לבא בקהל ובאמת נראה דרות תקנה זאת במה שלכאו' נראה שפרצה גדר הצניעות שהלכה לבועז אך מפני שהי' לש"ש בלבד עיד"ז נתקן הדבר בשלימות והוחזר הענין דכבודה בת מלת פנימה ועיד"ז זכתה שיצאה ממנה מלכות בית דוד:

ונראה שז"כ המדרש רות בקרא דותרד הגורן רבנן אמרי תחילת עיבורה לשם זנות וסופה לש"ש וכן אמר ותרד הגורן ותעש מבואר דרות תקנה מה שקלקלו בנות מואב בשיטים כיון דהי' לגמרי לש"ש עיד"ז נתקן חטא הקדום ונשארת הסברא דכל כבודה בת מלך פנימה ולכן יובן מה שאמרו חז"ל שאז נתחדשה הלכה דעמוני ולא עמונית שהוא באמת מטעם הנ"ל שקודם שתקנה רות חטא בנות מואב לא היתה יכולה להתחדש הלכה דעמונית כיון דחזינן דיצאו לזנות ולא הי' בגדר כבודה בת מלך פנימה אך אחר שתקנה זאת רות בתשובה גמורה נתחדשה הלכה זו:

וערבין עלי מאוד דברי מרנא הרב הגאון הקדוש מאלכסנדר זצלה"ה שאמר בביאור ד' המדרש רות בקרא דאשר באת לחסות אמר ר' חסא אשר באת ותמהו כולם על כוונת ר' חסא דמה רצה בזה ואמר מרן זצ"ל עפ"מ שביארו המפורשים הקרא טוב לחסות בד' מבטוח באדם וגו' דהכוונה דענין חסיון היינו בלי הבטחה רק שמשליך עצמו על השי"ת שאין לו תשועה רק ממנו וענין הבטחון היינו שהבטיח לו חבירו לעשות לו טובה ואמר הכתוב כי טוב לחסות בד' מבטוח באדם היינו שחסיון בהשי"ת טוב יותר מאפי' שחבירו הבטיח לו טובה וזה שאמר ר"ח שבועז אמר לרות אשר באת לחסות שבשעה שבאה לגייר את עצמה לא הי' לה שום בטחון כיון דאז עדיין לא נתחדשה הלכה דעמוני ולא עמונית וא"כ ממילא היו עלי' איסורים דחיתון ודרישת טובה וא"כ השליכה את עצמה למקום שלא יהי' לה שום עזר ומשענה רק בגודל אהבתה להשי"ת מסרה נפשה לגייר את עצמה ולהיות חוסה תחת כנפי השכינה וזה שאמר ר"ח אשר באת לחסות דאע"ג דלפי האמת דנתחדשה הלכה דעמוני ולא עמונית א"ז חסיון גרידא זה הי' אח"כ אמנם אז כשאמר לה בועז יפה אמר לה ישלם ד' פעלך וגומ' אשר באת לחסות תחת כנפיו כי אצלינו לא תמצא תשלום גמול מפאת שהוא מואבית אמנם אח"כ כשתקנה הפגם של בנות מואב עיד"ז שעשתה זאת לשם שמים בתכלית ונתחדשה הלכה דעמוני ולא עמונית זכתה ויצאה ממנה מלכות בית דוד:

ובאמת עיקר כונת בלעם היתה להוריד את בני ישראל ממדרגתם הרמה שהי' דבוקים בהשי"ת לבדו ורצה להמשיכם לעוה"ז שיהי' תחת הטבע וזה הי' עצתו להחטיאם בזנות שזאת הקב"ה שונא וממילא מסתלק מישראל ועיד"ז יסיר השגחתו מהם כמוש"כ בזוה"ק שבלעם ועמלק אחד הוא שעמלק הי' ע"י מלחמה וקפץ לאמבטי רותחת וקרה מיד לאחר יצ"מ ובלעם עשה זאת בפיו בתחילת ביאתו לארץ אחרי מלחמת סו"ע רצה לעקור אותם מתחת השגחת השי"ת ורות תקנה זאת בהראותה שהשליכה נפשה מנגד להיות תחת השגחת השי"ת בלבדו ויצא ממנה דוד שתקן זאת במלחמתו ע"י גלית הפלשתי שקידש ש"ש להורות כי יש אלקים לישראל היינו כי הם תחת השגחתו ית"ש וזה שאמר לה בועז ותהי' משכורתך שלימה מעם ד' אלקי ישראל כי מלכות ב"ד היא השלימות אשר לא יכלה ח"ו השי"ת יזכינו לראות ביאת משיח בן דוד בב"א:

פרק ב

בספרי איתא בזה"ל באו ושבו להם בשיטים במקום השטות. באותה שעה עמדו עמונים ומואבים ובנו להם קלעים וכו' והי' נכנס אצלה והצרצר מלא יין אצלה מיין העמוני ועדיין לא נאסר יין של גוים לישראל וכו' והי' היין בוער בו ואמר לה השמיעי לי והיא מוציאה דפוס של פעור ואומר לו רצונך שאשמע לך השתחוה לזה ואומר לה וכי לעכו"ם אני משתחוה אמרה לו וכי מה איכפת לך איני רוצה אלא שתגלה עצמך לו מכאן אמרו הפוער עצמו לבעל פעור הר"ז עבודה וכו' עכ"ל הנצרך לענינינו והנה לכאו' ד' הספרי סתומים דהתחיל שאמרה לו השתחואה ואח"כ אמרה שרצונה שיגלה את עצמו לו הלא זה שני עבודות נפרדות:

ומה שנלענ"ד בכוונת הספרי דהנה הר"מ ז"ל והרמב"ן ז"ל נחלקו בכונת הספרי במ"ש דיין ש"ג עדיין לא נאסר להם אם הכונה על יי"נ או על סתם יינם דדעת הר"מ ז"ל דהכונה על יי"נ ולכאו' צריך להבין מנ"ל זאת להר"מ ז"ל דילמא הכונה על סתם יינם כאשר יראה פשטות הלשון:

ונראה דהר"מ ז"ל הכריח זה דא"נ דכונת הספרי על סתם יינם משמע דאם הי' נאסר אע"ג דהוא רק איסור דרבנן מ"מ לא הי' עוברים על זה א"כ מה בכך דסתם יינם לא נאסר מ"מ לא הי' להם לשתות משום שמא נתנסך ליש ומה בכך דעדיין לא גזרו על סתם יינם משום בנותיהם הא זה דוקא ביין שידעינן שלא נתנסך לעכו"ם בזה צריך לבא לגזירה הא יין סתמא תמיד יש חשש דילמא נסכה אותו לעכו"ם ועכ"פ מדרבנן יש לחוש לזה ואפי' א"נ דבסתמא אין לחוש דילמא נתנסך מ"מ הכא כיון דהי' רוצים להכשיל את ישראל בודאי הי' צריכין לחוש א"ו דגם יי"נ עדיין לא נאסר להם כנלענ"ד כונת הר"מ ז"ל:

אמנם דעת הרמב"ן ז"ל נראה דס"ל דלכן לא חששו ישראל לזה כיון דעבודת הפעור לא הי' בניסוך אלא בגילוי את עצמו לו א"כ ל"ש לחוש לניסוך כיון דאין זה דרך עבודה:

ועפי"ז י"ל בטו"ט כוונת הספרי דהמואביות כשראו ששתו היין ול"ח דילמא נתנסך לעכו"ם הוכיחו מזה דישראל ס"ל כיון דאין דרך עבודה בכך אינו עבודה כלל ואין היין נאסר משום תקרובות עכו"ם אפי' אם נתנסך לכן אמרה לו השתחוה לפעור וכאשר השיב לה הישראל וכי לעכו"ם אני משתחוה השיבה לו כיון דא"ז דרך עבודתה א"כ ל"ח עבודה כמו דל"ח לניסוך מה"ט אך באמת ז"א דהרי על ד' עבודות אלו השתחואה וזביחה וניסוך וקיטור חייבין בכל כו"ם אפי' אם אין עבודתה בכך רק הא דשתו יינם משום דל"ח לניסוך אבל פשיטא דניסוך גם בפעור הוי עבודה ונאסר משום תקרובות עכו"ם וה"ה דהשתחואה הוי עבודה וא"ש המשך לשון הספרי ודו"ק היטב. ולפ"ז מוכח מד' הספרי כפירש הרמב"ן ז"ל דועדיין לא נאסר יין של גוים לישראל הכונה על סתם יינם אמנם ראיתי להגאון הספרדי בעל דברי אמת ז"ל שכ' להוכיח כפי' הר"מ ז"ל מד' המדרש שה"ש על פסוק שלחיך פרדס רמונים דאיתא שם בזה"ל מאין היו מנסכין ישראל כל מ' שנה במדבר ריו"ח אמר מן הבאר הי' מעלה להם. מיני דשאים, מיני זרעים, מיני אילנות ר' לוי אמר מן האשכול ורבנן אמרי ממה שתגרי גוים מוכרין להם תנא רבי ישמעאל עדיין לא נאסר יינם של גוים לישראל ומהר"ש יפה ז"ל הקשה לא ידעתי מה אתא לאשמעינן פשיטא דמדרבנן הוא:

אמנם נראה דכונת ר"י להוכיח דרבנן סברי דעדיין לא נאסר יי"נ דאם הי' נאסר יי"נ לישראל לא הי' להקריב על המזבח מחשש ניסוך א"ד ז"ל ולענ"ד הד' צ"ע דאם באנו לחוש לניסוך א"כ מה בכך דעדיין לא נאסר יי"נ להדיוט מ"מ לגבוה בודאי אסור מה"ת כיון דנעבדה בו עבירה דנתנסך לעכו"ם בודאי אסור לגבוה כמו נעבד ועי' בחולין (דף קט"ו) בתוס' ד"ה חורש בשו"ח דמקרא דמאלה לא ממעט להתיר נעבדה בה עבירה לגבוה אלא בע"ח ואף עופות לא נתמעט א"כ מכ"ש יין שנתנסך לע"ז אפי' א"נ דאינו אסור להדיוט מ"מ לגבוה בודאי אסור וא"כ אכתי הי' להם לחוש שלא ליקח יינות מתגרי עכו"ם לניסוך וע"כ צ"ל דל"ח להכי וסתם יינם אינו חשש שנתנסך לע"ז כמו דקיי"ל דלוקחין מהם בהעות לקרבן וא"ח משום רו"נ ומוקצה ונעבד ועי' בר"ם ז"ל פ"ו מאמ"ז ה' ט"ו שכ' בזה"ל לוקחין כל קרבנות מן העכו"ם וא"ח להם לא משום רו"נ וכו' "עד שיודע בודאי שזה נפסל" עכ"ל הרי מבואר דמספיקא ל"ח לאוסרו לגבוה:

וא"כ אא"ל כפירוש הרב ז"ל דעדיין יין ש"ג לא נאסר להם הכונה על יי"נ דממ"נ אם נחוש לזה אפי' אם לא נאסר להם הרי אסור לגבוה ואם לא נחוש לזה אפי' כבר נאסר להם ג"כ מותר להקריבו לגבוה דל"ח שנתנסך כ"ז שלא נדע בבירור כמו"ש הר"מ ז"ל:

ולכאו' עלה בדעתי להצדיק ד' הגאון דברי אמת ז"ל שידוע שהי' רב גוברי' דכוונתו הוא שדוקא א"נ דלא נאסר עדיין יי"נ מה"ת ולא הי' בכלל תקרובות עכו"ם שאתקש למת אע"ג דלגבוה אסור מצד נעבדה בה עבירה מ"מ אין חוששין דמסתמא כ"ז שלא ידענו שנתנסך משא"כ א"נ דכבר נאסר להם יי"נ והרי הוא בכלל תקרובות עכו"ם דאתקש למת ולר"י ב"ב מטמא באוהל מה"ת א"כ הוי תמיד על היין שלוקחין מהעכו"ם ספק טומאה ג"כ וכיון דקיי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא א"כ אסור לגבוה מצד ספק טומאה ונהי דלהדיוט שרי דאיסור אינו נגרר בתר טומאה ונאמר דמספק מותר אבל להקרבה צריך להיות אסור וי"ל דר"ל כריב"ב ס"ל דטומאת ע"ז דאורייתא ולכן הכריח דעדיין לא נאסר יי"נ אך לפ"ז יהי' מוכרע שר' ישמעאל ס"ל דרבנן ס"ל דטומאת עכו"ם הוא מה"ת ואיך יאמר אביי בפשיטות בחולין (דף קכ"ט) להיפוך ועי' בתוס' פסחים (דף ע"ג ע"א) ובחולין (דף י"ג ע"ב) מ"ש בזה ולהנ"ל יהי' מוכרח דר"י ס"ל דלכ"ע הוא דאורייתא:

לכן נראה עיקר כמו דס"ל להרב מהר"ש יפה ז"ל שכוונת ר"י על סתם יינם ומה דק"ל הא פשיטא הוא דסתם יינם אינו אלא מדרבנן לענ"ד נראה שדבר גדול השמיענו בזה שדוקא מפני שעדיין לא אסרו חז"ל סתם יינם לכן הי' מותר לנסכים משא"כ לאחר שנאסר סתם יינם אסור לנסכים ואע"ג דאסור רק מדרבנן מ"מ אסור לגבוה מצד דלא הוי מהמותר לישראל וקמ"ל דגם מה שנאסר מדרבנן אינו בגדר מהמותר לישראל ופסול לגבוה:

ובפנימיות הענין י"ל ביתר ביאור דהנה הרמב"ן ז"ל הביא ראי' לפירושו דקאי על סתם יינם מהא דמבואר בפרקי דר"א שעמד פנחס והחרים בסוד שם המפורש שלא ישתו מיין ש"ג וע"כ דעל סתם יינם קאי דביי"נ למה צריך לחרם פנחס אמנם בס' לב שמח תמה על הרמב"ן ז"ל דא"נ דעל סתם יינם קאי ופנחס ומרע"ה עמו וסנהדרי גדולה גזרו על סתם יינם איך אפשר שלא פשט איסורו עד שבאו תלמודי שמאי והילל:

אמנם כבר אנהיר לן עיינין בזה הגאון המקובל האלקי מוהר"ן שפירא ז"ל בס' יין המשומר דהנה מלבד זה לכאו' יפלא על פנחס איך הוא גזר גזירות לפני משה רבינו רבו ורבן של ישראל אמנם הענין הוא דאיסור סתם יינם יש לו מתירין וכל זמן שישראל על אדמתן ובהמ"ק קיים אין אחיזה לחיצונים ביין כלל ואינו אסור סתם יינם ולכן לא הי' יכול מרע"ה לגזור גזירת סתם יינם דגזירת מרע"ה א"א להתבטל וה"ה קיים לעולמי עולמים לכן היתה הגזירה ע"י פנחס כדי שתוכל להתבטל כאשר יהי' ישראל על אדמתן ובזה א"ש כל הסוגי' דמס' ע"ז דהי' צריך אח"כ לגזירת דניאל ואח"כ לתלמידי הלל ושמאי והמה קילורין לעינים להעיר לנו את הענין המסובך הזה:

ומעתה כיון דאיסור סתם יינם יש לו מתירין סד"א דאינו איסור עצם רק כמו מוקצה ביו"ט דהוי איסור ד"א גרם לו ואינו אסור משום מהמשקה לישראל כיון דהוי רק איסור דרבנן ויש לו מתירין לא יהי' אסור משום דאינו מהמותר לישראל לכן קמ"ל ר"י דז"א דדוקא כל המ' שנה קודם שנאסר סתם יינם של עכו"ם עד שבאו ישראל לא"י הי' אסור להקריב ממנו נסכים מצד דאינו מהמותר לישראל והטעם בזה כמו"ש בת' לח"א דהא דאמרינן בסוגי' דפסחים דף מ"ח ע"ב) דאיסור ד"א גרם אינו בגדר אסור לישראל ה"ד איסור מוקצה ביו"ט דהי' לו שעת הכושר רק שכ' התוס' מנחות (דף ו') דילפינן מטרפה לאסור אפי' בא"ל שעת הכושר ע"ז אמרינן דהיינו רק איסור גופו ולא מחמת שד"א גרם לו אבל איסור שלא הי' לו שעה"כ כמו חדש וסתם יינם אע"ג דיש היתר לאיסורן אסור מצד דאינו מהמותר לישראל והארכנו בזה ואכ"מ ועי' מ"ש בעיקר מחלוקת הר"מ והרמב"ן ז"ל בס' חמדת ישראל במקומו:

פרק ג

במדרש רבה על פסוק ויאמר ד' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם נגד השמש ר' יודן אומר אמר הקב"ה למשה קח את כל ראשי העם ותלי אותם מפני שלא מיחו בידן ר' נחמי' אומר אמר הקב"ה למשה הושיב להם בתי סנהדראות וידונו החוטאים אמר הקב"ה אני מודיע החוטאים כל מי שחטא ילך ממנו הענן וזורח עליו השמש הדא הוא דכתיב והוקע אותם נגד השמש עכ"ל המדרש:

והנה צ"ב במאי פליגי וגם עיקר ד' ר"י צ"ע דהיכן מצאנו לחייב מיתה על שלא מיחו וגם צ"ע לסברת ר"נ דס"ל דהקב"ה ציוה לדון אותם עפ"י סנהדרין וכד' הספרי וגמ' דילן בסנהדרין ל"ה א"כ מסתמא נתחייבו מיתה עפ"י דין שהי' עדים והתראה וא"כ מה הפירוש שהקב"ה יודיע החוטאים ע"י זריחת השמש דמלבד דיש לעי' אם הב"ד יכולים לחייב מיתה עפ"י סימן כזה ותורה לאו בשמים היא וכללא הוא דא"ח מיתה כ"א בעדים והתראה. אמנם מלבד זאת אפי' א"נ כמו"ש המפרשים דכ"ז שלא נחתמה התוה"ק הי' מרע"ה יכול לדון עפ"י נבואה ורוה"ק אך לפי"ז ל"ש בזה סנהדרין ובתי דינין ועי' בסנהדרין ל"ה דמקשינן בגמ' על הא דהי' חולק להם בתי דינים אילימא משום דאין דנין שנים ביום אחד והאמר ר"ח דמיתה אחת דנין ועיי"ש ברש"י וא"נ כהמדרש דהקב"ה הודיע את החוטאים א"כ בודאי ל"ש בזה הענין דא"ד שנים ביום אחד כיון דהן ל"צ לעי' כלל בטעם ובחיוב מיתה כיון שהי' הכל עפ"י ד':

ומה שנלענ"ד בזה ונקדים להבין מה דאיתא בספרי ובגמ' דילן בסנהדרין (דף פ"ב) בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי הרי אתה יושב בשלוה ואנו נדונין בהריגה ובגמ' דילן הגירסא אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק] עמד וכינס כ"ד אלף משבטו וכו' ובגמ' דילן תפשה בבלוירתה. והביאה אצל משה א"ל זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה וכו' והנה ד' חז"ל אין להם ביאור לכאו' דהרי הא דהיו נדונים למיתה הי' משום חטא ע"ז של בעל פעור וא"כ מה זה שהלך זמרי להציל בטענת זו אסורה או מותרת וגם טענת זמרי בת יתרו מי התירה לך אין לו ביאור דמ"ר מקודם מתן תורה וכשנתנה תורה נתגיירה עמו:

לכן נראה כיון דמבואר בספרי דמקודם השקו אותם יין וע"י שהיין הי' בוער בהם רצו לזנות עמם ועיד"ז שיצרם אלבשם לזנות עבדו ע"ז ג"כ הכל למלאות תאותם ומעתה י"ל דאע"ג דהי' עדים והתראה וכ"כ הג' נוב"י ז"ל דבהתראה לא יכול לטעון טענת אונס דיצרא אלבשי' כיון דמזכירין יום המיתה הרי מתקרר תאוותו אך הכא כיון שנראה בחוש שהי' יצרם תוקפם ע"י היין וע"י הזנות והי' הכל באונס מכח יצרו תקפו ועיד"ז רצה זמרי לפטור אותם מן הדין:

אך לכאו' ז"א כיון דגם הזנות הוא איסור תורה, א"כ אין תירוץ שמפני שיצרם תקפם על הזנות לכן עבדו ע"ז כיון דגם הזנות הוא איסור תורה ומסבב לעצמו האונס באיסור תורה בודאי אינו בגדר אונס ושוב ח"מ על ע"ז כיון דהי' בהתראה אך ע"ז טען זמרי בת יתרו מי התיר לך וא"כ מוכרח אתה להודות שזה איסור שנתחדש לאחר מתן תורה וא"כ כיון דיש להם טענת מודעה ויכולין לחזור מקבלת התורה א"כ הזנות היתר הוא ואע"ג דעל ע"ז גם ב"נ מצווה מ"מ כיון דזנות הותר להם שוב א"ח מיתה על ע"ז מצד יצרם תקפם והיו אנוסים מכח הזנות:

ובאמת נראה דלכן בא לו שבטו של שמעון אצל זמרי בטענה שהוא יצילם משום דמסתמא ידעו שזמרי הולך בשיטה זו דאין להוכיחם על עבירה דע"ז מטעם זה דחזרו מקבלת התורה, וא"כ הזנות הי' היתר ושוב הוי על עבירת ע"ז אנוסים (וכ"כ לעיל פ' בהר אות ב' או"ק ב' לברר ענין זה דהיכא דבזה שמסבב לעצמו האונס עביד איסורא הוי בכלל רצון משא"כ אם זה הוי היתר הוי בגדר אונס עיי"ש):

אמנם באמת יש טעות בטענת זמרי וממ"נ הי' ח"מ דאם הי' דינם כישראל ולא הי' חוזרין מקבלת התורה הרי הוי רצון ואם חזרו מקבלת התורה ודינם כב"נ חייבין על ע"ז דכיון דחזינן דב"נ ל"צ התראה ע"כ דבב"נ אין טענת יצרא אלבשי' מהני לפטור אותם ממיתה א"כ בב"נ גם על אונס כזה שסיבב לעצמו להיות יצרו תוקפו חייב מיתה ואם התורה חייבה ב"נ בשוגג מפני שהי' לו ללמוד כמו שפסק הר"מ ז"ל בה' מלכים מכ"ש שחייב על אונס כזה שסיבב לעצמו להיות יצרו תוקפו בעבירה:

ומעתה ימתקו לנו מאוד ד' ר' יודן שס"ל דהקב"ה אמר למשה קח את כל ראשי העם ותלה אותם מפני שלא מיחו בידן דר"י ס"ל דכמו זמרי כן שאר ראשי העם שלא מיחו הלכו בשיטה זו דחוזרין מקבלת התורה ויש להם דין ב"נ והזנות מותר וממילא אין ח"מ על ע"ז אך כיון דהאמת אינו כן ותייבין מיתה על ע"ז א"כ ממילא נתחייבו הראשי עם מיתה מפני שלא מיחו בידן כמו"ש הר"מ ז"ל בשכם שנתחייבו מיתה מפני שלא מיחו ביד שכם לזנות את דינה שזה בכלל דינים שנצטוו ע"ז ב"נ וא"כ לשיטת ראשי העם דיש להם דין ב"נ חייבין הם מיתה ומכאן מקור נפתח לשיטת הר"מ ז"ל דגם זה בכלל דינים:

אמנם ר' נחמי' ס"ל דהקב"ה צוה לדונם בסנהדרין והיינו בעדים והתראה כמו כל דיני נפשות אמנם הקב"ה אמר אני אודיע החוטאים הכוונה היא להיפוך דאפי' על אותם שהי' עדים והתראה מ"מ אותם שלא חזרו מקבלת התורה ולא נתקו את עצמן משורש רק שיצרם תקפם לזנות ועי"ז באו לע"ז ועתה חזרו בתשובה חס עליהם הקב"ה וזה הי' ענין זריחת השמש לא לחייב מיתה אלא להציל ממיתה ולא נהרגו אלא אותם שחזרו באמת מקבלת התורה ונצמדו לבעל פעור (ואותן האנשים ניצולו ע"י ד') וכ"נ מדקדוק לשון המקרא בפ' ואתחנן עינכם הרואות את אשר עשה ד' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בע"פ השמידו ד' אלקיך מקרבך והיינו שהי' נראה לעין כל ע"י הענן שרק אותם האנשים אשר הלכו אחרי בע"פ היינו שנזרו מתורת משה אותם השמיד ד' מקרבך אבל אותם שחטאו רק מחמת שהי' יצרם תקפם ולא נתקו משורש נשארו אחר שחזרו בתשובה דביקים להקב"ה והא דנתחייבו סקילה ותליי' אע"ג דב"נ אין מיתתו אלא בסייף נראה דהענין הי' כמו דמצאנו בקבלת התורה דכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהי' קבורתכם וזה מיתת סקילה הרי שמיד בשעת קבלת התורה אם לא היו מקבלים את התורה הי' נסקלין ולכן גם השתא כל אותם שהיו עתה בדעה זו למרוד בהקב"ה ולחזור מקבלת התורה ולילך אחרי בעל פעור נתחייבו סקילה:

וא"ש בזה מה שיש לדקדק על רש"י ז"ל שפירש דהיו נתלין משום דכל הנסקלין נתלין שתמי' דלמה לא פירש כהלכה דרק עובד ע"ז ומגדף נתלה ולהנ"ל א"ש דמצד עובד ע"ז לא נתחייבו הכא אלא סייף רק זה שנתחייבו סקילה הי' משום חילול השם הגדול שאחרי שבחר הקב"ה אותם מכל העמים ונתן לנו את תורתו ועתה הלכו אחרי בעל פעור זה הי' שחייב אותם סקילה וא"כ מוכרח רש"י ז"ל לומר דכל הנסקלים נתלין ובאמת נראה כן דבין לר"י ובין לר"נ מה שנתחייבו סקילה ותליי' לא הי' מצד ע"ז רק מצד חילול השם הגדול שמרדו בהשי"ת בפומבי ונזורו מתורת משה והלכו לבעל פעור:

ועי' בספרי שהביא המעשה בשלטון אחד שבא ממדה"י להשתחוות לפעור וכאשר אמרו לו עבודתו גירה בהם סנגדודים והיו מפצעים את ראשיהם אמר להם אוי לכם ולטעותכם ואח"כ כתב הספרי ויצמד ישראל, באותה שעה ויחר אף ד' בישראל ופירש רבינו הילל ז"ל דהפירוש דבאותה שעה היינו באותה שעה שהשלטון אמר כך אע"פ שלא קיבל התוה"ק וישראל נצמדו חרה אף ד' בישראל מבואר בזה כדאמרן דהעונש הי' מפני שנתחלל שם שמים ע"י ישראל ולכן פנחס שהעמיד עצמו ומסר נפשו לקדש את השם כיפר על בני ישראל:

ועפ"ז א"ש מה שנתקשה הגאון המובהק בעל ספר אור שמח שיחי' לשיטת הר"מ ז"ל בפי"ד מה' סנהדרין ה"י שכ' בזה"ל הי' שניהם בעבירה אחת ובמיתה אחת כגון נואף עם נואפת דנין שניהם ביום אחד נראה מד' הר"מ ז"ל דס"ל הפירוש דבעבירה אחת דנים היינו אם העבירה יוצאת מבין שניהם והוי ממש עבירה אחת אבל אם הרבה עושין עבירה אחת כגון הרבה מחללי שבת וכיו"ב זה אינו בגדר עבירה אחת:

ובזה א"ש בפשיטות מה דהביא ראי' ששמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד ע"כ דהי' רק הוראת שעה ול"צ לדחוק דלא הי' מכשפין בכישוף אחד כמו שכ' רש"י ז"ל אך קשה ע"ז דא"כ מה מקשינן בגמ' על הא דאמרינן דהקב"ה צוה לו למשה שירבה בתי דינים והאמר ר"ח אבל במיתה אחת דנים והא לדעת הר"מ ז"ל א"ז בגדר עבירה אחת דמה בכך דכולם עבדו ע"ז אבל הרי כל אחד עשה עבירה בפני עצמו עיי"ש שלא מצא מענה ע"ז:

אמנם לדברינו י"ל דכיון דהעונש הי' על עבירת חילול השם היינו במה שנתחלל ש"ש על ידם ועבירה זו דחילול השם כל מה שנתרבו עובדי ע"ז החילול השם גדול יותר א"כ הוי עבירה אחת ממש דע"י כולם נעשה החילול השם וכל מה שהיו מתרבים לנזור מתורת משה ולהצמד לבעל פעור הי' מתרבה החילול השם א"כ מבין כולם נעשה עבירה אחת וגם הר"מ ז"ל מודה דזה הוי עבירה אחת כיון דהחרון אף הי' על החילול השם הגדול שנתחלל ע"י ישראל וזה החילול השם הי' ע"י כולם והוי בגדר עבירה אחת והבן היטב:

פרק ד

בסנהדרין (דף פ"ב ע"א) אתמר נמי אמר רבב"ח אמר ריו"ח הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו שהרי רודף הוא הנני להעתיק בזה תשובה ארוכה שכתבתי לח"א במה שהעיר בד' הגמ' הנ"ל ואקוה כי יהי' בה תועלת לתלמידי דבי רב וז"ל שם:

כבוד ידידי הרה"ג וכו' יקרתו השגתי ואשר העיר כ"ת בד' הגמ' סנהדרין (דף פ"ב ע"א) בהא דס"ל לריו"ח דאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי (והיינו בלא פירש) והרגו לפנחס אינו נהרג עליו שהרי רודף הוא ותמה כ"ת שיחי' ששני הדינים אלו סותרים זא"ז לפ"מ דקיי"ל דהיכא דיכול להציל באחד מאבריו א"ל דין רודף ונהרג עליו כשהרגו לגמרי א"כ הכא כיון דריו"ח אמר מקודם דאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו והיינו דדין קנאין פוגעין בו אינו אלא בשלא פירש הא כל שפירש שוב אסור להרגו וההורגו הוי רוצח גמור א"כ איך אמר ריו"ח דאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג עליו מצד דפנחס הוי רודף הא א"ל יכול להציל בא' מאבריו גדול מזה שיפרוש עצמו ולא יעשה העבירה ושוב יהי' אסור פנחס להרוג אותו ואיך יכול לפטור את זמרי מדין רודף וה"ר מזה לדעת הריב"ש דבנרדף עצמו אפי' ביכול להציל בא' מאבריו אינו נהרג עליו אם לא שנימא כדעת הר"מ ז"ל דאינו נהרג עליו בדיני אדם אפי' ביכול להצילו בא' מאבריו את"ד וביקש חו"ד בזה. והנה מ"ש לת' עפ"י הר"מ ז"ל אינו מובן כלל דהרי מרן הכ"מ נתן טעם לד' הר"מ ז"ל משום שאין כוונתו אלא להציל ל"ש בי' התראה וזה ל"ש בנ"ד שבידו שלא לעשות העבירה וכן הריב"ש מודה בנ"ד דאין חילוק בין נרדף עצמו לבין אחר שבא להציל דעיקר סברת הריב"ש ז"ל דהנרדף עצמו א"צ לדקדק לראות אם יכול להציל א"ע בא' מאבריו של רודף כיון דבהיל על נפשו וזה ל"ש בנ"ד דהצלה שלו ברורה אם יפרוש מעבירה לא יהרגנו זה ולזאת קושיתו עצומה מאוד:

אמנם אמת אגיד לו כי זה כביר כתבתי תשובה ארוכה לחכם אחד וחידשתי כלל גדול בדיני אונס וה"ר מסוגי' זו ע"פ קושית כ"ת הנ"ל לזאת הנני בזה להעתיק כל דברינו בענין זה כי יש בהם כמה הערות חדשות שלא נתבארו עוד בספרי האחרונים ואלה דברינו שם מכתבך קבלתי במועדו ותשואת חן חן לך על ברכתך וכו' ועד"ת אשר כתבת לי אם אמנם כי הנני מוטרד מאוד לעת כזאת וכו' בכ"ז לגודל אהבתך חמסתי לי מעט פנאי להשיבך חו"ד מד' היקרים ואתה תשמע ותבחר:

הנה תוכן דבריך היקרים לת' קושית הגאון רע"א ז"ל בדרו"ח לכתובות (דף ל' ע"ב) על הא דמקשינן בגמ' מאי נפ"מ בין אביי לרבא זר שאכל תרומה ומקשינן והא מדאגבהה קני' וכו' והקשה הגאון ז"ל הא משכח"ל שכהן אחד הפקיד תרומה ביד אביו והיורש בא לירש ולא ידע מהפקדון והי' הכל בחזקת אביו דבזה לא מחייב מטעם מזיק רק מה שנהנה ושפיר פטור משום קלבד"מ כמבואר בכתובות (דף ל"ד ע"ב) היתה לו פרה שאולה וכו' כסבורים של אביהם משלמין דמי בשר בזול:

וע"ז ענית ואמרת לת' דהנה הסברא דא"צ לשלם אלא מה שנהנה הוא משום דקסבר של אביו והרי אנוס הוא באכילתו ומעתה ז"ד אם הוא היתר אבל הכא דהי' תרומה וא"כ הי' אסור לאכלו משום תרומה ושוב אינו אונס על אכילתו ושוב אינו מפטר משום מזיק וה"ר לדבריך מהא דמבואר בשבועות (די"ח) דבסמוך לווסתה חייב בקרבן ולא הוי אנוס ועיי"ש ברשב"א דאע"ג דווסתות דרבנן מ"מ כיון דאסרו חז"ל שוב לא הוי אנוס א"כ מכ"ש הכא דאסור מה"ת לאכלו הוי מזיק ושוב יקשה מדלעסה קני' ויתחייב מטעם מזיק ת"ד:

הנה כבר קדמך בזה מו"ר מאורן של ישראל רבינו הגדול האב"ד מקוטנא שליט"א בס' ישועות ישראל סי', ע"ב סק"ב שהביא בשם הריטב"א ז"ל כד' רעק"א ז"ל דהומ"ל כסבורים של אביהם הם דא"ח אלא מצד נהנה ותמה עליו ככל דבריך כיון דהזיד בתרומה חייב משום מזיק וכתב בפשיטות דה"ה אם הניח להם אביהם פרה שאולה וטבחה ביוה"כ דחייבין מדין מזיק דנהי דשגגו בממון מ"מ כיון דהזידו באיסור יוה"כ לא מקרי אונס וה"ר זו מסמלו"ו עיי"ש ואם אמנם כי איני כדאי אף לדון בד' הרב שליט"א בכ"ז תורה הוא והרשות נתונה אף לתלמיד קטן לחו"ד ובפרט לקיים ד' הריטב"א ז"ל:

ואען ואומר כי לענ"ד ד' הריטב"א ז"ל נכונים מאוד ואין בזה ענין כלל להא דסמלו"ו דהתם שפיר אמרינן נהי דמה"ת היא בחזקת טהורה מ"מ כיון דחז"ל חששו אז לאסור הביאה מצד חזקה אוב"ב א"כ הרי חכמים אמרו שיכול להיות שבזמן זה חשש נדה ועלולה לכך וכיון שכן אינו אנוס על איסור זה כיון דחכמים הזהירו אותו ואמרו לו שבזמן זה עלולה לראות דם והוא לא שמע והכניס א"ע בזה אינו חשוב אונס משא"כ הכא כיון דקסבר של אביו הוא ועתה הוא שלו א"כ בזה הוי אונס גמור שלא נתכוין להזיק לחבירו כיון דהי' סבור דהוא שלו ואדם יכול לעשות בשלו מה שירצה נהי דהמעשה זאת אסור מצד דהוא תרומה או מצד דהיום יוה"כ מ"מ כיון דעל עבירה זו שאתה בא לחייבו ה"ה אנוס פטור הוא ומה בכך דהי' מזיד על עבירה אחרת כיון דעל עבירה זו אנוס הוא פטור וזה נראה סברא נכונה:

שבתי וראיתי די"ל דזה פלוגתא בגמ' יבמות (דף צ"ב ע"א) דאיתא שם בגמ' על הא דקתני במשנה הורוה ב"ד להנשא והלכה וקילקלה חייבת בקרבן ואמרינן עלה בגמ' מאי קילקלה ר"א אומר זינתה ריו"ח אמר אלמנה לכה"ג גרו"ח לכה"ד וכו' מ"ד אלמנה לכה"ג אבל זינתה לא מ"ט אתון היא דשויתון פנוי':

ונראה דבזה פליגי ר"א וריו"ח דר"א ס"ל כיון דביאת פנוי' אסור לדעת הר"מ ז"ל מה"ת ולדעת הראב"ד מדרבנן עכ"פ א"כ שוב ל"ח אנוסה על הזנות אמנם ריו"ח סבר כיון דהב"ד אמרו שהיא פנוי' א"כ על איסור א"א היתה אנוסה ונהי דהי' מזידה על ביאה זו מצד איסור פנוי' מה בכך כיון דעכ"פ על איסור דא"א אנוסה היתה ודוקא באלמנה לכה"ג שע"ז לא התירוה הב"ד א"כ לא הוי אנוסה כיון דלא היתה ע"י הוראת ב"ד אבל באיסור פנוי' שזינתה כיון דהב"ד הורו שהיא פנוי' שפיר הוי אנוסה נהי דהביאה היתה אסורה, וא"כ כיון דמסקינן בגמ' תני' כוותי' דריו"ח נראה דהכי הילכתא דזה חשוב אונס אע"ג דהי' איסור במעשה זה כיון דהאיסור הוא עבירה אחרת שפיר יכולה לומר ע"ז הייתי רוצה לעבור ועל א"א אנוסה הייתי:

ועפ"ז נראה דה"ה בבא על פנוי' ונמצאת נדה ואינה סמ"ל אינו חייב בקרבן כיון דאנוס הוא על ביאת נדה אע"ג דעבר על איסור דביאת פנוי' מ"מ כיון דעל איסור נדה אנוס הוא פטור מקרבן:

ועפ"ז י"ל דבר נכון לת' ד' רש"י ז"ל בכתובות (דף ל' ע"א) על הא דאמרינן בגמ' אמר ר"ח הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס למ"ד יש בה הוי' הא נמי יש בה הוי' וכו' ולאפוקי מדרנבה"ק דתני' רנבה"ק הי' עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין ופי' רש"י ז"ל בד"ה ולאפוקי וז"ל ומתני' דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואע"פ שמתחייב כרת בביאתו מפקא מדרנבה"ק עכ"ל וצריך ביאור אמאי לא פי' רש"י ז"ל כפשוטו דר"ח דאמר הכל מודים בבא על הנדה יש לה קנס מפקא מדר"נ ומאי ראי' מאחותו יותר מנדה דקאמר ר"ח הא אידי ואידי כרת הוא:

ועפ"י הנ"ל י"ל דהנה לכאו' קשה מאי ראי' לאפוקי מדר"נ הא י"ל דהכא מיירי בשוגג על הכרת וחיי"כ שוגגין אינן פטורין מתשלומין וא"כ שפיר י"ל דבין המשנה ובין ר"ח אתי' כדרנבה"ק ועי' בפנ"י מ"ש בזה:

אמנם לענ"ד נראה להעיר בדבר חדש דהנה התוס' בריש מכות (דף ב' ע"א) בד"ה מעידין אנו באיש פלוני שחייב גלות הקשו איך משכח"ל גלות הא יכול לומר מזיד הייתי כדאמר גבי אכילת חלב וכתב המרש"א לת' דהכא א"נ לומר מזיד הייתי משום דא"א מע"ר ודוקא באכלתי חלב דבשוגג איכא קרבן שפיר נאמן לומר מזיד הייתי די"ל לעשות תשובה נתכוין שא"ר הביא חולין בעזרה אבל הכא כיון דליכא קרבן א"נ לומר מזיד הייתי עיי"ש:

ומעתה נראה עפמ"ש הריטב"א במס' שבועות (דף ל"ג ע"ב) דהיכא דאמר לא אנסתי אשה מעולם ובאו עדים שאנס אשה בפניהם אע"ג שהוחזק כפרן שזה בכלל פרט למרשיע את עצמו כיון דבהודאת קנס ממש פטור ה"ה בהודאה הבאה משום כפירה עכ"ל וא"כ נראה דה"ה הכא בחיי"כ א"נ דבמזיד אמרינן קלבד"מ ופטור מקנס וכיון דיכול תמיד לומר מזיד הייתי כיון דבחיי"כ בשוגג איכא קרבן ודמי לאכלתי חלב א"כ נראה דאפי' אם אומר דהי' שוגג הוי מתחייב ע"פ עצמו כיון דהעדים א"י לחייבו כיון דיכול לומר מזיד הייתי וא"כ שפיר אמרינן בגמ' דאתי לאפוקי מדרנבה"ק דא"נ דבמזיד אמרינן קלבד"מ וליכא קנס שוב גם בשוגג ל"מ לה קנס כיון דיכול תמיד לומר מזיד הייתי והוי עפ"י עצמו ואין אדם משלם קנס עפ"י עצמו וז"נ:

ומעתה א"ש ד' רש"י ז"ל דדוקא במתניתן דמחייב קנס בבא על אחותו מוכרח להיפוך מדר"נ דא"ל דהמשנה מיירי בשוגג ז"א כיון דיכול לומר במזיד הי' הוי עפ"י עצמו וא"ח קנס משא"כ מר"ח דאמר הכל מודים בבא על הנדה לא נשמע דאתי לאפוקי מדר"נ די"ל דמיירי בשוגג וא"ל הא הוי עפ"י עצמו כיון דיכול לומר מזיד הייתי ז"א די"ל דמיירי בנדה שלא בשעת ווסתה דפטור מן הקרבן וא"כ שוב א"י לומר מזיד הייתי מצד אין אדם מע"ר ואם כן שפיר חייב בקנס ולא הוי על פי עצמו:

אך לכאו' ז"א דמ"ט דפטור שלא בשעת ווסתה כיון דאנוס הוא וא"כ הכא דהי' מזיד על ביאת פנוי' שוב לא הוי אנוס וחייב קרבן גם שלא בשעת ווסתה ושוב הוי ע"פ עצמו:

אמנם עפמ"ש למעלה א"ש דהכא הוי אנוס כיון דעל איסור נדה הוי אנוס ואע"ג דהי' מזיד על ביאת פנוי' מ"מ אין ענין זל"ז וא"כ א"ש ד' רש"י ז"ל וז"נ, והתוס' שכ' דקאי על ר"ח י"ל דאזלי לשיטתי' לפמש"כ בחידושינו לת' קשית המרש"א ז"ל הנ"ל מעל התוס' בהא דהקשו דאיך משכח"ל גלות הא יכול לומר מזיד הייתי אע"ג דא"א מע"ר דסברת התוס' כיון דהא דא"א מע"ר הוא מצד חז"כ ולא מהימן לומר שעשה במזיד א"כ ז"ד במקום שא"צ בירור גמור כמו לענין קרבן דגם ע"א יכול לחייב קרבן ה"ה דמהני הך חזקה דא"א מע"ר לחייבו קרבן אבל לענין גלות דכד"נ דמי' יכול לומר ברי לי שאני רשע ואיני חייב גלות ולא נוכל לחייבו גלות מצד אייאמע"ר וז"ב בכוונת התוס' ומעתה נראה דה"ה קנס דדינו כד"נ דצריך בירור גמור ועדות מיוחדת ג"כ ל"מ בי' א"כ נראה דה"ה דאין לחייבו קנס מצד דאאמע"ר אם הוא יטעון דהי' מזיד וזה נראה ברור בעזהי"ת ולפ"ז יקשה הא גם מדר"ח נשמע דלא כרנבה"ק דאע"ג דליכא קרבן יכול לומר מזיד הייתי שלא לחייבו בקנס וא"כ תמיד הוי ע"י עצמו:

שבתי וראיתי דלכאו' יש להכריח דגם שיטת רש"י ז"ל דחזקה דא"א מע"ר אינו בירור גמור להוציא ממון על ידה דהנה האחרונים תמהו על שיטת רש"י ז"ל דס"ל דאפי' לרנבה"ק דחיי"כ פוטרין מתשלומין ה"ד חיי"כ מזידין אבל חיי"כ שוגגין אינן פוטרין מתשלומין מהא דמבואר בשבועות (דף ל"ג ע"א) על הא דמבואר במשנה דמשביע את העדים שיבואו ויעידו שפלוני הדליק גדישי ביוה"כ חייבין קרבן שבועה דהמשנה דלא כרנבה"ק דלרנבה"ק הוי כמו פלוני הדליק גדישי בשבת דא"ח קרבן שבועה משום דלא הוי כפירת ממון וקשה הא שפיר מצי אתי' כרנבה"ק רק דמיירי דהעדים יודעים שפלוני הדליק הגדיש ביוה"כ ואינם יודעים אם בשוגג אם במזיד וכיון דחזקה דא"א מע"ר מסייע שהי' בשוגג ואמרינן דסתמא הי' שוגג והי' מחויב לשלם וא"כ שפיר חייבין קרבן שבועה:

לכן נראה דרש"י ז"ל ס"ל כדעת הגהות אשרי במעשה דפרג"א דלפטור מממון אדם מע"ר והטעם דחזקה זו לא אלים להוציא ממון על ידה ויוכל לטעון ברי לי נגד החזקה ועי' בהגהות מרדכי רפ"ק דסנהדרין וא"כ הכא יכול לטעון מזיד הייתי ולא יתחייב מצד קלבד"מ ולזאת אין תועלת בעדותן וא"כ מבואר מדעת רש"י ז"ל דאפי' בממון ל"מ חזקה דאאמע"ר שלא יוכל לטעון מזיד הייתי מכ"ש בקנס וא"כ נסתרו דברינו בישוב שיטת רש"י ז"ל:

אך באמת ז"א דמלבד שאפי' נימא כן לא ית' שיטת רש"י ז"ל ואכתי יקשה לדעת הרשב"א ז"ל דס"ל דבפסולי עדות דרבנן כיון דמהני תפיסה חייבין קרבן שבועה וכבר תמה הקצוה"ח דא"כ אמאי במשביע את העדים שיבואו ויעידו שפלוני הדליק גדישי בשבת פטורין הא יש תועלת בעדותן לענין תפיסה דבקלבד"מ מהני תפיסה:

אמנם האמת בזה כמוש"כ הג' מלאסק ז"ל בס' אהבת דוד סוף כלל א' דהנה חיוב ק"ש של העדים הוא משום שכובש עדותו א"כ דוקא בפסולי עדות דרבנן כיון דהם יודעים שפלוני חייב לו נהי דלא יהי' נאמנים אלא לענין תפיסה מ"מ חייבין להגיד מה שיוכלו להציל עכ"פ ושפיר חייבין ק"ש משא"כ בקלבד"מ דמדינא פטור ול"מ אלא תפיסה א"כ העדים מותרין לכבוש עדותן כדי שלא יתפסנו דנראה ברור דבכל חיוב תפיסה מותר לעשות התפעלות שלא יוכל חבירו לתפוס וא"כ ל"ש לחייבם בזה ק"ש וזה אמת וברור:

ומעתה הדר"ל קושית האחרונים דמ"ר דהדליק הגדיש ביוה"כ לא אתי' כרנבה"ק דילמא מיירי שמשביען על שוגג וא"ל הא יכול לומר מזיד הייתי ולפטור מממון אדם מע"ר ז"א כיון דבקלבד"מ מהני עכ"פ תפיסה והכא הרי אנחנו משום החזקה יודעים דבאמת מחויב הוא לגמרי אלא שיכול לפטור את עצמו אך עכ"פ יהי' מהני תפיסה ושוב חייבין ק"ש כיון דיש תועלת בעדותן. אמנם כ"כ במק"א בישוב שיטת רש"י ז"ל דליכא למימר דמיירי בשוגג כיון דסת"מ רבי הוא ורבי ס"ל דיוה"כ מכפר על כל חיי"כ א"כ נראה דבשוגג ל"ש קלבד"מ כלל ואפי' בשבת שחל ביוה"כ ג"כ צריך להיות חייב בתשלומין דל"ש ח"מ שוגגין כיון דיוה"כ מכפר אפי' בשוגג דח"מ וא"כ אמאי קתני במשנה סתמא דאם משביע עדים דפלוני הדליק גדישו בשבת פטורין הא בשבת שהוא גם יוה"כ צריכין להיות חייבין א"ו דהמשניות מיירי במזיד וא"ל דסוף כל סוף כיון דיוה"כ מכפר על חיי"כ איך נשמע דלא כרנבה"ק ז"א דכשעושה עבירה במזיד נהי דיוה"כ מכפר מ"מ אינו מכפר אלא לאחר שעשה עבירה אבל בשעה שעושה עבירה אינו מכפר כמבואר בש"ס וא"כ בשעת העבירה יש עונש כרת ואמרינן קלבד"מ אך ז"ד במזיד אבל בשוגג כיון דהוא בלי דעת יוה"כ מכפר מיד ול"ש קלבד"מ כלל והארכנו בזה במק"א ואכ"מ:

היוצא לנו מזה שכתבנו שאין לנו הכרח בדעת רש"י ז"ל דס"ל דחזקה דא"א מע"ר לא יועיל להוציא ממון וא"כ דברינו בשיטת רש"י ז"ל נכונים אך לאחר העיון נראה דהכא לא מיקרי ע"י עצמו לא מבעי' בנ"ד דגם במזיד חייב רק דהב"ד א"י לחייבו מצד קלבד"מ אם הוא מודה דהוא בשוגג אין זה מיקרי עפ"י עצמו כיון דעל החיוב איכא עדים רק דאם הוא מזיד אין הב"ד יכולין לחייבו מצד קלבד"מ וא"כ כשהודה דהוא שוגג ממילא נשאר בחיובו וא"ז מיקרא מתחייב עפ"י עצמו:

וסברא זו מבוארת בריטב"א מכות שהקשה על הא דמעידין בא"א שזינתה דמתה ומפסדת כתובתה הא הוי עדות שאאיל"ה דאם הוזמו פטורין מתשלומי הכתובה משום קלבד"מ ות' כיון דחייבין לשלם ג"כ רק דקלבד"מ פוטרת אותן מלשלם הו"ל כאילו עבדינן בהו כולהו הזמה עיי"ש וכ"נ מד' הגמ' כתובות (דף ל"ג ע"ב) דתרצינן בגמ' איהו לאו משום דלא מחייב אלא משום דקלבד"מ וכשנסתלק החיוב מיתה ממילא חייב בתשלומין וא"כ ה"ה לענין זה נראה דלא הוי מתחייב ע"י עצמו כיון דגם במזיד רמי' עלי' חיובא אלא דפטור משום קלבד"מ וזה סברא ישרה בעזה"י:

אך אפי' אם במזיד הי' לגמרי פטור מ"מ כיון דהוא מודה דהי' שוגג והחזקה דאאמע"ר מסייע שהי' שוגג נהי דיכול לטעון ברי לי נגד החזקה שהי' מזיד מ"מ השתא דאינו טוען כן אין אנו מחייבין אותו ע"י עצמו כ"א מצד העדים והחזקה מסייע דהי' שוגג כנ"ל נכון:

וראי' ברורה לזה דאל"כ יקשה לפ"ד היש מפרשים בתוס' סנהדרין (דף ע"ג ע"ב) ד"ה ממונא לא משלם עד גמר ביאה שס"ל דקנס לכ"ע אין החיוב אלא בגמר ביאה עיי"ש וא"כ יקשה איך משכח"ל קנס לפ"מ דמבואר בכריתות (דף י"ב ע"ב) גבי שפחה חרופה דיכול תמיד לומר לא גמרתי ביאתי עיי"ש וא"כ איך משכח"ל קנס הא יכול לומר שלא גמר ביאתו ונהי דהוא מודה שגמר ביאתו הא הוי ע"י עצמו ואין אדם מתחייב קנס ע"י עצמו:

ועי' בת' חת"ס ח' אהע"ז ח"ב ס' ק"ג שהעיר ח"א בענין מלקות דשפחה חרופה דאיך משכח"ל הא יכולה לומר שלא גמר ביאתו ועיי"ש מה שתי' דבאמת איכא חזקה שגמר ביאתו רק דברי לי מהני נגד החזקה א"כ היכא דהוא מביא קרבן ואומר ברי שגמר ביאתו אמרינן אוקי ברי להדי ברי ולוקה מצד החזקה עיי"ש:

אך זה לא יושיענו לענין קנס ל"מ לרבנן דפליגי אר"מ וס"ל דגם קטנה יש לה קנס וברי שלה ל"מ כלל דאין טענת קטן טענה וא"כ תמיד יכול לטעון שלא גמר ביאתו אך אפי' בנערה היכא דהקנס לאב נראה ג"כ דל"מ ברי דידה להכחיש ברי שלו כיון דהקנס הוא לאבי' והוא לא יכול למטעון ברי ויש לעי' בזה עכ"פ בקטנה אליבא דחכמים דודאי יכול לטעון ברי לי שלא גמרתי ביאתי וא"כ איך משכח"ל קנס הא הוי ע"י עצמו א"ו דנהי דבאומר ברי לי אה"נ דאינו חייב קנס מ"מ השתא דמודה דגמר ביאתו או דשתק דאמרינן מכח חזקה דגמר ביאתו א"ז בכלל מפי עצמו וז"ב מאוד ומוכרח בכמה דוכתין וא"ש בזה ג"כ מה דקשה לפ"ד הסוברים דגונב ע"מ למיקט א"ח כפל א"כ איך משכח"ל גנב דמתחייב בכפל הא יכול לומר גנבתי ע"מ למיקט ואי דלא טען כן מ"מ הא הוי ע"י עצמו:

אמנם לפ"מ דאמרן א"ש כיון דחזקה דא"א חוטא ולא לו א"כ החזקה מסייע שלא גנב ע"מ למיקט ושוב לא הוי עפ"י עצמו וא"כ ה"ה לענין אאמע"ר כיון דבסתמא אמרינן דבשוגג הי' נהי דיכול לפטור את עצמו בטענת מזיד הייתי מ"מ השתא אינו מיקרי מתחייב ע"פ עצמו ומחויב קנס וז"ב ונכון לענ"ד וא"כ נסתרו דברינו בישוב שיטת רש"י ז"ל דבין בדר"ח ובין במתני' י"ל דלא אתי לאפוקי מדרנבה"ק אלא מיירי בשוגג ומה שית' במשנה יכול לת' על ר"ח ועי' היטב בכ"ז כי הדברים חדשים ולא נתבארו עוד בס' רבותינו האחרונים זצלה"ה:

אמנם מדה טובה אינה חוזרת וי"ל בישוב ד' רש"י הנ"ל עפ"ד באופן אחר עפמ"ש בחידושינו לחקור בעדים שבאין לחייב אחד מנה והוא יכול למפטר עצמו בטענת פרעתי אם צריכין העדים לשלם כשהוזמו כיון דיכולין לומר את הוא דאפסיד אנפשך בזה שאמרת לא לויתי דהא יכולת למטען פרעתי והיית פטור א"כ אנחנו לא רצינו לחייב אותך כלל א"ד דהוא יכול לומר אני לא רציתי לשקר ואמרתי האמת ולפי"ז אתם רציתם לחייב אותי אע"ג דאני יכול למפטר עצמי בשקר זה אינו פוטר אתכם מדיני הזמה והארכנו בזה לה"ר מד' הב"ח בס' ל"ח מובא בש"ך שם שכ' דבמלוה ע"פ אינו ברי הזיקא היכא דאומרים שקר כיון דיכול למפטר עצמו בטענות אחרות עיי"ש א"כ נראה דה"ה לענין הזמה כיון דיכול למפטר עצמו א"ח מדין הזמה ויש לפלפל הרבה בבירור ד"ז ואכ"מ:

וא"כ דברינו נכונים בישוב ד' רש"י ז"ל דנהי דכשאינו אומר מזיד הייתי אינו מתחייב ע"פ עצמו מ"מ כיון דבמזיד יהי' פטור משום קלבד"מ שוב העדים יכולין לומר אנן לא חייבנו אותך כלל כיון דהי' בידך לומר מזיד הייתי והיית פטור לגמרי וא"כ הוי עדות שאאילה"ז ושוב ל"ש חיוב קנס כלל דבקנס צריך עדות שאיל"ה והכא תמיד העדים א"צ לשלם מדין הזמה כיון דיש להם טענה הנ"ל:

ומעתה א"ש ד' רש"י ז"ל דמדר"ח א"ר די"ל דמיירי בנדה שלא בשעת ווסתה וא"נ לומר מזיד הייתי א"כ הוי עדות שאאיל"ה ושוב ל"מ לה קנס וע"כ דלא כרנבה"ק ומעתה כיון שביארנו לת' ד' רש"י ז"ל נתחזק סברתינו שכתבנו למעלה דדוקא סמל"ו הוי אונס אבל שלא בשעת ווסתה אע"ג דהוא מזיד באיסור אחר לא חשיב אונס וכנ"ל:

ויש להביא ראי' לסברתינו מד' התוס' במס' שבת (דף ס"ט ע"ב) בד"ה הא מני מונבז הוא בסודה"ק שכ' ע"כ נראה כפירוש רבינו שמואל שהשיב לרבנן דשגגת קרבן לאו שמי' שגגה משכח"ל שגגת שבועת ביטוי לשעבר כגון שיודע ששבועה זו אסורה אבל א"י שיש בה לאו אבל סבור שיש בה איסור ותשוב שפיר האדם בשבועה בענין זה וכו' עכ"ל ועי' במהרש"א שביאר דבריהם דאם לא ידע כלל שיש איסור בשבועת שקר ג"כ נתמעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס לכן צריך התוס' לומר דידע שיש איסור בשבועת שקר רק לא ידע שיש לאו בזה דאנוס לא הוי כיון דידע שיש איסור עשה בשבועת שקר ומזיד לא הוי כיון דשגג בלאו עיי"ש:

ותמי' מאוד דלמה צריך התוס' לדחוק כ"כ דקסבר דיש איסור עשה בשבועת שקר מה דבאמת ליכא עשה כלל אמאי ל"כ בפשיטות דלא הי' ידע כלל דיש איסור בשבועת שקר רק זאת הי' ידע שאסור להגיד שקר אפי' בלא שבועה כי מאיסור דאמירת שקר הי' יודע רק דלא ידע דבשבועה יש איסור נוסף מצד עצמו א"כ שפיר הוי שוגג לענין השבועה ואנוס לא הוי דעכ"פ הי' אסור מצד דדיבור שקר אף בלא שבועה אסור ולא גרע שבועה מני' וא"כ אינו בכלל אנוס דעכ"פ השבועה הי' אסורה מצד דאסור לשקר וא"כ שוב אינו אנוס והוא הערה גדולה:

אלא ודאי כדברינו הנ"ל דבכה"ג שפיר חשוב אנוס דנהי דהי' יודע שאסור לדבר שקר הנה זה הי' רצונו לעבור אבל על איסור דשבועת שקר הי' אנוס ונתמעט מקרא דהאדם בשבועה פרט לאנוס ולכן מוכרחים התוס' לומר דהי' יודע דש"ש אסור עכ"פ בעשה וז"ב מאוד בדעת התוס' בעזהי"ת. ויש להעיר עוד בענין זה מד' התוס' פסחים (דף ע"ג ע"א) בד"ה שחטו ונמצא טריפה בסתר שהקשו הא כל הפטור מצד טעה בדב"מ והא לא ע"מ ולכאו' תמי' מאוד למה צריך בזה הפטור מצד טעה בדב"מ ת"ל דאין לך אנוס גדול מזה שנמצא טריפה בסתר ואיך אפשר לחייבו ע"ז וע"כ צ"ל דכוונת התוס' לפמ"ש במס' סוכה להקשות על הא דשחטו ונמצא בע"מ חייב הא אפי' בתם ג"כ צריך להיות חייב דהא פסח בעי ביקור וכתב דביקור אינו מעכב עכ"פ הוא עשה איסור ששחטו בלא ביקור וס"ל לתוס' דוודאי איירי בחדא גווני דהוא הדין דד"ז דשחטו ונמצא טריפה בסתר ג"כ מיירי בלא בקרו כמו הרישא דשחטו ונמצא בע"מ דע"כ מיירי בלא ביקור ולפ"ז שוב אין לפטרו מצד אונס כיון דעכ"פ עשה איסור בשחיטתו שלא ביקרו ושוב ל"ח אונס וא"כ מוכח מזה כד' מורי הגאון ז"ל:

אמנם לקושטא דמילתא אע"פ שמרן המרש"א ז"ל נראה ג"כ דסבר דקשית התוס' משחטו ונמצא טריפה עי' בד' שכ' לת' ראיות התוס' מסוגי' דלקמן דכוונת התוס' דה"ה דקשה משחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ממנו אמנם העיקר נראה בזה דטעות נזדקר בהציון וקושית התוס' הוא משחטו ונמצא שמשכו הבעלים את ידם אבל בשחטו ונמצא טריפה מודים התוס' דחשוב אנוס ועי' באחרונים בזה שהרגישו בד' התוס' הנ"ל אמנם בפירושו לא הרגישו מה שיש להצדיק ד' המרש"א אמנם העיקר כנ"ל:

שבתי וראיתי די"ל דזה פלוגתת רש"י ותוס' בב"ק (דף מ"ו ע"א) במשנה שם דר"א ס"ל דא"ל שמירה אלא סכין ומסקינן בגמ' דה"ט דר"א דס"ל כדר"נ דאסור לקיימו עיי"ש וס"ל לרש"י ז"ל דר"א ס"ל דאפי' שמירה מעילה ל"מ לר"א כמבואר בד' מ"ה ע"ב בד"ה ר"א הוא דאמר במתניתין אין לו שמירה למועד אלא סכין ואפ' שמירה מעולה וכו' מבואר מדעת רש"י ז"ל דאפי' דשמרו שמירה מעולה ונפרץ הכותל והזיק ג"כ חייב ואע"ג דאנוס הוא על ההיזק מ"מ כיון דאסור לקיימו שוב לאו אנוס הוא ומחויב בהזיקו:

אמנם התוס' שם (דף מ"ו ע"א) ד"ה טעמא דר"א כתבו דהא דר"א ס"ל דא"ל שמירה אלא סכין היינו לענין איסור אבל לענין תשלומין באמת פטור בשמרו שמירה מעולה כיון דלענין נזקין אנוס הוא ומה בכך דעבר על איסור דקיום מ"מ כיון דשמרו שמירה מעולה א"ח בנזקין ומבואר כדברינו אמנם למדקדק בלשון רש"י ז"ל בשילהי פרקין שכ' בזה"ל ה"נ האי לא ישמרנו לא יקיימנו הוא עכ"ל נראה מבואר מדבריו דמודה ג"כ לסברא זו דאם הי' איסור לחוד לא הי' מועיל לחייבו ממון כיון דע"ז אנוס הוא רק דרש"י ס"ל דהתורה חייבו ע"ז בפירוש באם לא ישחטנו אע"ג דישמרנו חייב בנזקין וכוונת הקרא בלא ישמרנו היינו לא יקיימנו, הא בלא"ה גם רש"י ז"ל מודה דזה שאסור לקיימו אינו מחייב אותו בתשלומין אם קיימו ושמרו שמירה מעולה דיכול לומר על איסור זה רציתי לעבור ועל ההיזק אנוס אני ודוק בכל זה:

עוד נראה לה"ר ברורה לסברתינו הנ"ל ממה דמבואר בסנהדרין (דף ס"א ע"א) דאם הי' נהפך זמרי והרגו לפנחס לא הי' נהרג עליו כיון דפנחס הי' רודף שלו ואע"ג דקיי"ל דקנאין פוגעין בו כיון דאינו אלא רשות הו"ל רודף ועי' במל"מ פ"א מה' רוצח הט"ו בשם רבינו ירוחם ז"ל וקשה טובא לפ"מ דקי"ל דנהי דרודף ניתן להצילו בנפשו ה"ד באין יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף אבל אם יכול להצילו בא' מאיבריו אסור להרגו וא"כ הכא דקיי"ל דאם פירש מהעבירה אסור להרוג אותו וא"כ אין לך יכול להצילו בא' מאיבריו גדול מזה שבידו לפרוש מהעבירה ויהי' אסור לפנחס להרגו וא"כ איך אפ"ל דהוי רודף וניתן להצילו בנפשו הא יכול להציל א"ע בזה שיפרוש מהעבירה והוא קשי' גדולה. א"ו כדכתיבנא דזה מקרי אונס כיון דרוצה לעבור עבירה זו וכשיעבור עבירה זו פנחס הוא רודפו וא"ל עצה אחרת להנצל ממנו אלא ע"י שיהרגנו הוי אונס לגבי הריגת פנחס א"ל דמים ואע"ג דבידו שלא לעשות העבירה מ"מ השתא דרוצה לעשות העבירה אנוס על הריגתו הוא וזה ראי' ברורה ומוכרחת בס"ד:

וראיתי לחכם אחד שהקשה לפ"ד הרשב"ץ בת' דנשבע לגרש אין בו דין גט מעושה אע"ג דהוא מוכרח לגרש משום השבועה ז"א כיון דיכול למתשל עלי' לא חשיב אונס א"כ קשה על הא דרוצה הגמ' למילף דתלי' וזבין זביני' זבינא מיקריב אותו מלמד שכופין אותו וע"כ דתו"ז מהני וקשה מ"ר הא התם לא הוי אונס כלל כיון דאפשר בשאלה עיי"ש אמנם לענ"ד לק"מ דהא חזינן הכא גבי דין דקנאין דהמעשה הוא עבירה ובידו לפרוש מהעבירה אעפ"כ אמרינן כיון דרוצה לעבור העבירה לא יכול להציל א"ע בא"מ הוי אונס א"כ מכ"ש הכא גבי יקריב אותו דהשתא כופין אותו ליתן הקרבן אע"ג דבידו ליתשל מ"מ השתא דלא שאל הוי אונס וז"ב מאוד והא דכ' הרשב"ץ דל"ח גט מעושה היינו דהתם גבי גט אין אנו כופין אותו לגרש רק דנימא דהוי אונס מחמת השבועה ע"ז אמרינן דמחמת השבועה ל"ח אונס כיון דבידו לשאל ע"ז אבל היכא דהוא בעצם אונס עי"ז שכופין אותו נהי דבידו למתשל מ"מ כ"ז דלא שאיל הוי אונס וז"ב בעזה"י והוא מכ"ש מנ"ד ועיין היטב]:

שבתי וראיתי בת' הרי"ם ח' חו"מ ס' ז' שהביא בשם המל"מ ה' רוצח הנ"ל שנסתפק ברודף אחר חבירו דניתן להצילו בנפשו מה הדין אם נהפך הרודף והרג להמציל אם נהרג עליו אם דמי לקנאין פוגעין בו דאם הרגו לפנחס לא הי' נהרג עליו עיי"ש שכ' לחלק בין קנאין פוגעין בו דהוא רשות ובין רודף דהוא מצוה לכן הרודפו אין לו דין רודף וכ' ע"ז מרן זצוקלה"ה בת' הרי"מ ז"ל ויש לתמוה על בעל מל"מ איך עלה ע"ד דרודף דנהפך והרגו יהי' פטור הא ביכול להציל באחד מאיבריו והרגו חייב ובזה הרודף שיכול להציל א"ע בזה שלא יעשה העבירה יניח ויציל עצמו ולא יהרגנו ועי"ד שרוצה לעשו' עבירה להרוג את זה יהי' פטור יותר אתמהא להעלות סברא כזו על ספר עכ"ל מרן זצוק"ל העתקתי לשונו הזהב מפני שאני מתמי' מאוד על ד"ק במה שמתפלא כ"כ על המל"מ הלא אותה הקשי' יש להקשות על הגמ' גבי זמרי דאמרינן דאם היה נהפך והרגו לפנחס לא הי' נהרג עליו אע"ג דיכול להצילו בא"מ עיד"ז שיפרוש א"ע מהביאה וע"כ זה לא חשיב יכול להצילו בא"מ כמוש"ל כיון דאם רוצה לעשות העבירה הוא אונס וא"כ הכ"נ דכוותי':

ולחומר הנושא נלע"ד לת' ד' מרן ז"ל עפמ"ש המרי"ט בת' ס' כ"א בשלהי דבריו לה"ר דהיכא דמביא את עצמו לידי אונס ל"ח אונס מהא דקיי"ל דלוקה וחיי"מ בעריות אע"ג דמבואר בכתובות פ' נערה דלכן תחלתה באונס וסופה ברצון מותרת דאמרינן יצרה אלבשה והוי אונס. א"כ תמיד יוכל להתנצל א"ע בזה דהוי אונס אך החיוב הוא על ההתחלה שהביא עצמו לידי כך ועיי"ש שכ' באמת דאם התרו בו בסוף יהי' פטור מה"ט דהוי אונס משום יצרא אלבשי' עיי"ש:

ומעתה י"ל דהתם בזמרי שפיר אמרי' דאם נהפך והרגו לפנחס א"נ עליו משום דחשיב אנוס ולא מקרי יכול להציל בא"מ עי"ד שיפרוש מהעבירה דאמר' דיצרו אלבשיה והוי אנוס וכמו דאינו מועיל התראה בגמ"ב לדעת המרי"ט ז"ל מה"ט דלא מקרי אז יכול להצילו בא"מ ומ"מ קנאין פוגעין בו כיון שהביא עצמו לידי כך כמו בכל חיי"מ ב"ד משא"כ ברודף אחר חבירו להרגו או אפי' ברודף אחר הערוה דניתן להצילו בנפשו רק קודם דבעל ואז לא שייך עוד יצרו אלבשיה ושפיר לא חשיב אונם כיון דיכול להציל א"ע עיד"ז שלא יעשה העבירה הוי כמו יכול להצילו בא"מ:

אך אם זאת כוונת מרן זצוק"ל לא הי' לו להרעיש כ"כ על המל"מ שבעיקר ד' המרי"ט יש לדון הרבה וכ"כ בזה בחידושינו ליבמות ועי' בנו"ב ח' אהע"ז ס' נ"ז שכ' דהיכא דאיכא התראה ל"ש כלל יצרו אלבשי' והביא סמוכין לזה מד' הגמ' יזכיר יום המיתה ובס' בית יעקב להג' מליסא ז"ל מחליט דבאיש ל"ש כלל הסברא דיצרו אלבשו שיהי' חשוב אונס עיד"ז א"כ מה קול הרעש על המל"מ [ובאמת בל"ז יש עדיין מקום לחקירת המל"מ לפ"ד הר"מ ז"ל דיכול להציל בא"מ אינו נהרג בב"ד נהי דחיי"מ א"כ אי אתי עלה רק מצד יכול להצילו בא"מ ה"ה הכא דא"נ ובפרט אם נימא כדעת המזרחי דבנרדף עצמו אין קפידא ביכול להצילו בא"מ א"כ הכא א"נ דהוי רודף הרי הרודף הוי נרדף עצמו ול"ח כלל ביכול להצילו בא"מ אמנם נראה דמרן ז"ל סובר דהכא כ"ע מודים דנהרג בב"ד דל"ש בזה סברת הכ"מ בטעם הר"מ ז"ל דאינו נהרג וגם סברת הרא"ם ז"ל ל"ש בזה עכ"פ אין זה תפיסה כ"כ על המל"מ ופלא על מרן ז"ל בזה]:

אך בעיקר הדבר לפ"ד האחרונים דבאיש ל"ש סברת יצרו אלבשי' כלל א"כ ראי' ברורה מהסוגיא כדאמרן דזה חשוב אונס אע"ג דיכול להציל א"ע בזה שלא יעשה מעשה עבירה וע"כ צריך לחלק בין זה להא דסמ"ל דהתם הוא באותו דבר כמוש"ל וזה מה שרצוני לבאר והי' זה שלום וברכה כנפשך וכו':

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה