אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

חקת

קרח

פרק א

באור החיים הקדוש כתב לבאר דלכן נקראת מצות פרה בשם חקת התורה כי שורש טומאת מת אשר הוא רק במת ישראל שמטמא באוהל ולא באו"ה שאינן מטמאין ואינן מתטמאין הוא משום שישראל קיבלו את התוה"ק ונעשו דבר שהשפלים תאבים להדבק בהם להיותם חטיבה של קדושה עליונה וכו' ונמשל הענין הזה לב' כלים אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר אותה שמלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים ואותה שהי' מלאה זבל הגם שנכנסו לה קצת מהרמשים לא שוה לשל דבש לכן העכו"ם אינן מטמאים באוהל אלא במגע ומשא וכן אינן בגדר קבלת טומאה כלל שאין הטומאה מתדבקת בהן כיון שאינן בני תורה ואין בהם קדושה אין הטומאה דובקת בהן כלל, ועפ"ז כתב לתרץ מה שלא נצטוו ישראל בפסח מצרים על הטומאה שהי' דנין בהם דין גר שנתגייר בי"ד ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר וצ"ל שבזה הוזהרו שלא נטמאו בשום טומאה אחר מילה עד אחר אכילת הפסח. והנה לכאורה יש לעיין על רבינו בעל אוה"ח ז"ל דמה הכריחו לזה הרי י"ל בפשיטות דגם בפסח עוד לא הי' להם דין ישראל לקבלת טומאה כיון שהי' קודם קבלת התורה ואע"ג דקיבלו עליהם מצות מילה ופסח מ"מ מנ"ל דהי' להם בזה דין ישראל גמור:

ונראה בכונת דה"ק שמזה עצמו שנצטוו במצות אכילת הפסח ע"כ דיש להם דין ישראל דב"נ הרי אין לו שייכות לפסח וקדשים דמה"ט קיי"ל דב"נ לא קרב שלמים אלא עולות כיון דא"י לאכול קדשים א"כ מזה עצמו שנצטוו על אכילת הפסח והותר להם לאכול קדשים ע"כ דיש להם דין ישראל ויש להם שייכות לקדושה ומשלחן גבוה קזכי וממילא שייך בהו טומאה ג"כ, ובאמת האוה"ח ז"ל אזיל לשיטתו בזה כמ"ש בפ' בא בקרא דגם אתה תתן בידינו זבחים ועולות שישראל הי' יכולים להקריב שלמים לאחר יצ"מ שהי' להם דין ישראל וכוונת דה"ק נראה לאחר יצי"מ אם ימולו את עצמן יהי' להם דין ישראל ויהי' יכולין לאכול את הפסח אמנם כ"כ בספרי חמדת ישראל בקו"א לחלק הלאווין אות כ' שבגמרא דילן מבואר להיפוך ועיי"ש היטב שביארנו הד' בארוכה ונראה מזה שהגמ' דילן ס"ל דקודם מתן תורה אף לאחר הפסח הי' להם דין ב"נ כמבואר בזבחים (דף קט"ז ע"א):

ונראה דזה תליא במה דפליגי בירושלמי אם פסח מצרים הי' לו דין קדשים כיון שלא הי' מזבח ולא הי' הזאת הדם על המזבח דא"נ דמשקוף הי' דינו כמזבח והי' בגדר קדשים גמורים ע"כ צ"ל דהי' להם דין ישראל גמור שאל"כ אין לו שייכות לקדשים וממילא גם לענין טומאה הוי דינן כישראל אמנם א"נ דפסח מצרים לא הי' בגדר קדשים כמ"ש בארוכה לעיל בפ' בא אות ב' עיי"ש שפיר י"ל דישראל קודם מתן תורה הי' להם דין ב"נ וממילא גם אחר המילה לא הי' מקבלין טומאה כיון דעדיין לא נתנה תורה להם כיון דעדיין הי' להם דין ב"נ כנ"ל:

אמנם כן יש להעיר בזה מד' הספרי בפרשתינו דאיתא שם בזה"ל אשר אין בה מום למה נאמר הא עד שלא נאמר יש לי בדין מה מוקדשים שאין מלאכה פוסלת בהן מום פוסל בהן וכו' לא אם אמרת במוקדשין שעשייתן בטהרה לפיכך מום פוסל בהן תאמר בפרה שעשייתה בטומאה וכו' הרי פסח יוכיח שעשייתו בטומאה ומום פוסל וכו' לא אם אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע לפיכך מום פוסל בו וכו' והנה לכאו' דברי הספרי תמוהין מאוד מ"ש דנקט פסח הלא כל הקדשים קריבין בטומאה בק"צ הקבוע לו זמן:

לכן נראה ברור בכוונת הספרי דיש לדחות הק"ו די"ל מה לקדשים כיון דחזינן בקדשים דמהדרינן אטהרה וע"כ משום דהוא בפנים צריך להיות מעשי' בטהרה לכן מום פוסל בו מצד הקרבהו נא לפחתך משא"כ פרה דעשייתה בטומאה והיינו כיון דהי' בחוץ היתה נעשית בטומאה ע"י טבול יום א"כ י"ל דגם מום אין פוסל בה ע"ז מייתי ראי' מפסח מצרים דג"כ הי' נעשה בטומאה והי' בחוץ ואעפ"כ מום פוסל בה הרי מבואר דמום אינו מצד פנימי ובמק"א הארכנו להכריח פירוש זה בספרי דכוונתו על פסח מצרים וא"ש בזה מש"ק לכאו' דאמאי לא הזכיר כלל הספרי החילוק בין הקרבת פנים לפרה שנעשית בחוץ [וא"ל דהרי גם בבמה פוסל בע"מ וא"כ מוכרח דאין מום מצד מעלת פנים ז"א דבשעת היתר הבמות זה מיקרי פנים ואע"ג דא"צ בגד"כ וכ"ש מ"מ פנימי הוי אמנם מה דבשעת איסור הבמות צריך להיות בחוץ זה מקרי מעשיהן בחוץ וכן פסח דגם בשעת היתר הבמות א"ק בבמה א"כ פסח מצרים הוי בגדר חוץ כיון דפסח אינו קרב בבמה אפי' בשעת היתר הבמות א"כ הוי בכלל חוץ ושפיר ראי' מפסח מצרים לפרה דמום פוסל אפי' אם עשייתו בטומאה והוא בחוץ ודו"ק היטב] וא"כ מבואר בספרי דפסח מצרים הוי בכלל פסח הנעשה בטומאה ולכאו' קשה מאוד הא ב"נ אין מקבלין טומאה כלל וא"כ לו יהי' שאז הי' דינם כגר שנתגייר ע"י מילה אבל מנ"ל דהי' בא בטומאה וכמ"ש האוה"ח הנ"ל:

ולכאורה עלה בדעתי דמכאן ראי' לד' הר"א מזרחי ז"ל בפ' מטות בקרא ואתם חנו מחוץ למחנה וגו' אתם ושביכם דרש"י ז"ל פירש אם יטמאו לאחר שיכנסו לברית ובמזרחי תמה דא"כ אין זה רבותא לכן פירש דצריכין הזאה על טומאה שקודם לכן ולא, ס"ל באמת הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ועי' בירושלמי פסחים פ"ח ה"ח דמבואר שם מ"ט דב"ה אתם ושביכם מה אתם טעונין הזאה בשלישי ושביעי אף שביכם טעונין הזאה בשלישי ושביעי מבואר בירושלמי דלמד כן בפירוש הקרא דצריכין הזאה מה"ת על טומאה שמקודם לכן ואם אמנם כי מסיק ע"ז בירושלמי שאינו מחוור שיהי' זה טעמ' דב"ה כיון דאמר ר"ח ב"י בשם רב מודו ב"ה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עיי"ש מ"מ מבואר מד' הירושלמי דלולא זאת שאמר רב שמודים ב"ה שאם עבר וזרק הדם הורצה הי' מקום לומר כפשטא דגר שנתגייר צריך טבילה על הטומאה שקיבל בעודו נכרי:

א"כ שפיר יש לפרש דברי הספרי כפשטן וכמ"ש הרא"מ ז"ל דר"ש ס"ל דגר צריך הזאה על הטומאה שמקודם לכן ומעתה הספרי לשיטתו שפיר ה"ר מפסח מצרים דהי' ג"כ בחוץ והי' הקרבתו בטומאה ואעפ"כ בע"מ פוסל בו וא"כ ממילא ידעינן דה"ה פרה בע"מ פוסל בו וע"ז מת' הספרי דא"ר מפסח כיון דלא הי' אפשר בטהרה והקרבן הי' לו קבוע זמן לכן הי' בטומאה כמו כל הקדשים אע"ג שקריבין בפנים אם הוא ק"צ שקבוע לו זמן דוחה טומאה ולכן ע"ב) שדרשינן והזה הטהור על הטמא כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכל שא"ל טהרה א"ל טומאה א"כ כ"ז שלא נאמרה להם דיני פרה לא היתה טומאת מת מטמא כלל או דלא הי' חמור משאר טומאות ולא הי' צריך אלא טבילה אמנם ממרה ואילך כיון שדרשו חז"ל על הקרא דשם שם לו חוק ומשפט היינו דנצטוו בפרשת פרה וא"כ כבר הי' הדין דלטומאת מת איכא טהרה ע"י אפר פרה ולכן שפיר נושאי ארונו של יוסף היו טמאים והי' צריכין הזאה אמנם מרע"ה דלא הי' נושא אותו אלא בעת שעברו על הים ואז עדיין לא הי' מציאות ליטהר באפר פרה לא הי' מקבל ט"מ אלא כשאר טומאות ולא הי' צריך אלא טבילה וז"ב ומוכרח לענ"ד:

ואם אמנם כי עדיין יש לקיים הדברים דהי' פסח הבא בטומאה כיון דלא טבלו אז כמו דמשמע פשטות הסוגיא דיבמות (דף מ"ו ע"א) דלכ"ע לא טבלו אז קודם אכילת פסח מצרים ועי' בספרי חמדת ישראל שם מ"ש מדברי התוס' בזה ואכמ"ל:

עכ"פ מה דפשיטא לי' להאוה"ח הקדוש דאי לאו דהי' דנין אותם כדין גר שנתגייר הי' פסח הבא בטומאה מצד דלא נטהרו באפר פרה בזה יש לעי' ויש להעיר בזה קצת מד' רש"י ז"ל חולין (דף פ"ח ע"ב) ד"ה הנאה ליכא שכ' בזה"ל אבל באפר פרה איכא הנאה שמטהרו מטומאתו דא"ל אפר א"ל טהרה עולמית עכ"ל ולהנ"ל צ"ע דהא א"ל הי' להם טהרה לא הי' טומאה כלל והארכנו בזה במק"א ואכ"מ ודוק היטב בכל זה:

בעיקר דברי אור החיים שכל אמנם ענין טומאת מת בישראל הוא מכח התוה"ק וכיון שהי' בהם קדושה קודם מותם ע"י מותם כשהקדושה הולכת מאתם נדבק בהם הטומאה ושמעתי כן בשם מרנא הקדוש מקאצק זצוק"ל שאמר דענין טומאת יולדת הוא ג"כ מה"ט כיון דהמפתח של יולדת ביד הקב"ה ולזאת בכל יולדת יש קדושה וכאשר נולד הולד והקדושה הולכת מאתה יש טומאה:

אמנם בזוה"ק מצאנו שענין טומאת מת הוא מפני שהמיתה הוא ע"י המה"מ והוא מסאבת הגוף כאשר מת האדם על ידו ולכן צדיקים אינן מטמאין ועי' רמב"ן שכ' בזה"ל וטעם טומאת מת בעטיו של נחש כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן ה דין והוא שאמרו צדיקים אין מטמאין:

והנה ענין זה דנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין יש להסביר גם לפ"ד האור החיים דענין נשיקה היינו שהגוף ג"כ נזדכך לגמרי ולזאת אין הקדושה הולכת מהגוף ונשאר הגוף קדוש כמו שהי' בעוד נשמתו עמו ולכן אין להטומאה אחיזה בהגוף ולפ"ז מה שסיים הרמב"ן ז"ל והוא שאמרו צדיקים אין מטמאין היינו ג"כ אותם הצדיקים שמתים בנשיקה:

ובביאור על פי' הרמב"ן ז"ל עה"ת פ' חוקת כ' בזה"ל כי טומאת המת שאנו מוצאים בתורה וכו' בעבור כי המתים הם מתים בעטיו של נחש הקדמוני אשר ממנו כל רע וכל חטא וכו' אבל המתים בנשיקה לא יטמאו מן הדין וזה מאמרם צדיקים אין מטמאין כי מיתתן עפ"י ד' כמו שמוזכר במשה אהרן ומרים וטעם הנשיקה כשמה כל עומת שבא הרוח כן יצא בנפיחה באה ובנשיקה יצאה וכו' והמתים לפני מלאך המות שהוא הגורם הטומאה מן הסיבה שהוא בא צריכין הזאה וטהרה אבל הצדיקים אין מטמאין כי אין מיתתם ע"י מלאך וזה מאמרם משמת רבי בטלה כהונה כי הכהנים נתעסקו בו וכענין מעשה אליהו שאמרו לו והלא כהן אתה וענה צדיקים אינם מטמאין עכ"ל:

ויען שהוא דבר נוגע לדינא וראית רבים נסתבכו בזה להורות להלכה שקברי צדיקים אינם מטמאין וכהנים מקילין בעצמם לילך על קברי הצדיקים מה"ט ע"כ אמרתי לבאר מה שיש לעי' בזה הנה מ"ש הרמב"ן מבואר שרק הצדיקים שמתים בנשיקה אינם מטמאין וכ"כ שזה לפרש עפ"י טעם האוה"ח:

ויש להסביר הדברים ביותר דכיון דהנשמה היא בשעת מיתה עפ"י ד' על כרחך לא נפגמה כלל עיד"ז שהיתה בגופו של אדם וה"ה כמו שהיתה חלק אלקי ממש כמ"ש בזוה"ק דמאן דנפח מדלי' נפח וע"כ שהשלימה תכלית הבריאה לזכך את החומר שהיתה בו לגמרי שאל"כ לא יתכן להיותה נקי' לגמרי בתכלית כמו שהיתה בעת רדתה לעולם השפל שלא ידבק בה מזוהמת החומר וא"כ לא יוכל להיות המיתה מיתת נשיקה והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעי' וכיון שהגוף נזדכך ממילא נשארת קדושה על הגוף ג"כ ולכן אינו חל עליו טומאה כמשכ"ל:

אמנם מ"ש הרב ז"ל שזה ביאור מאמרם משמת רבי בטלה כהונה. הנה מד' התוס' כתובות (דף ק"ג ע"ב) בד"ה אותו היום שמת רבי שכ' בשם רבינו חיים שאמר אלמלי הייתי כשנפטר ר"ת הייתי מטמא לו דהאי בטלה קדושה דקאמר הכא היינו קדושת כהונה וכן מוכח מדקאמר אותו היום משמע אותו היום דוקא ותו לא ובהדיא אמרו בירושלמי דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום עכ"ל נראה מבואר שלמדו הפירוש בירושלמי דמפני כבודו של רבי שהי' הנשיא בישראל הותרה טומאה באותו יום דנשיא שמת הכל קרוביו והותר טומאת כהנים ולכן אמר ר"ח ז"ל כן על ר"ת ז"ל שהי' הגדול שבדור שהי' מטמא לו ג"כ בשעת קבורתו אבל לפי פירושו של הרב הנ"ל איך נוכל לילף מרבי על ר"ת ז"ל. ובאמת ברבי י"ל לפ"מ דמבואר בכתובות שם (דף ק"ג ע"א) דכל בי שימשא הוי אתא לביתי' ועיי"ש בהגהות רעק"א ז"ל מה שהביא בשם ספר חסידים שהי' פוטר את ביתו בקה"י נראה ג"כ דס"ל דכשבא חזרה לגופו הי' דינו כחי לגמרי וא"כ י"ל ג"כ דלא מת עפ"י מה"מ אבל ר"ח שלמד מזה לטמאות לר"ת ורק אם הי' חי בעת מיתתו נראה ברור שלמד הפירוש בירושלמי מטעם נשיא שמת הכל קרוביו וכן מבואר בהפלאה שם:

ותמהני מאד על הגאון ז"ל שבס' פנים יפות בקרא דזאת התורה אדם כי ימות באוהל כתב בדעת ר"ח ז"ל דהוא מטעם הרמב"ן ז"ל דצדיקים אינן מטמאים והוא תמי' מאד בעיני כיון דאין מבואר ברמב"ן ז"ל אלא במתים מיתת נשיקה איך אפ"ל כן על כל הצדיקים ובפרט שבתוס' כתובות מבואר להדיא להיפוך וכן מוכרח בדעת ר"ח ז"ל שאמר שרק בשעת מיתתו הי' מטמא לו מבואר שלא עלה על דעתו שיהי' מותר עתה לילך על קברו וברור לענ"ד שהגאון ז"ל חזר בו בס' הפלאה ודבריו שם אמתיים בלא ספק:

ובאמת נראה דהתוס' ס"ל דהא דצדיקים אינן מטמאין אינה הלכה דהרי מבואר בתוס' ב"מ (דף קי"ב ע"ב) בתד"ה מה שיסדרו לבע"ח בזה"ל וכן מצינו כשהי' קובר את ר"ע הי' דוחה שאמר לי' וכי אינך כהן אמר לי צדיקים אין מטמאין ודחה אותו כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו הי' לפי שהי' מת מצוה לפי שהיו יראים לקברו שהי' מהרוגי מלכות עכ"ל מבואר מד' התוס' שס"ל בפשיטות דלאו הלכה היא והוצרכו לומר דמת מצוה הי' ואין להקשות דאמאי לא ניחא להו מצד דהי' נשיאן של ישראל והוי כיום שמת רבי דבטלה כהונה לדעת רבינו חיים ז"ל דנראה דהתוס' ס"ל כיון דכל ההיתר לטמאות הוא משום דנשיא שמת הכל קרוביו א"כ אין מותר לטמאות אלא כהן הדיוט אבל אליהו דהוא פנחס והי' כה"ג ואינו מטמא לקרובים ה"ה דאינו מטמא לנשיא לכן צ"ל דהי' מת מצוה וכה"ג מטמא למת מצוה וצ"ע על הג' בעל הפלאה ז"ל דנראה דס"ל להיפוך עיי"ש שה"ר מר"י כה"ג וא"ר דהתם שאני כיון דבלא"ה כבר הי' טמא כמו"ש בפנים יפות בזה ומסברא נראה כדאמרן עכ"פ מבואר מד' התוס' דס"ל דאפי' על צדיק גמור כר"ע שמסר נפשו על קדה"ש ובודאי מיתתו הי' עפ"י ד' וכמו שמצאנו לחז"ל שאמרו שהקב"ה אמר למרע"ה שתוק כך עלה במחשבה מ"מ מטמא טומאת מת והא דאליהו טימא את עצמו לו היינו רק משום דהי' מת מצוה:

והנה בס' פנים יפות כתב ג"כ לתמוה דאיך אפ"ל דצדיקים אינן מטמאין דהרי מי לנו גדול מיוסף הצדיק ואמרינן דטמאים לנפש אדם היו נושאי ארונו של יוסף ור"י לא דחי אלא מפני שכבר היו יכולין ליטהר אבל זה נראה דמודה דארונו של יוסף הי' מטמא וכן ילפינן מזה דמת מותר להכנס למחנה לוי' משום שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו הרי מבואר דיוסף הצדיק ג"כ מטמא כמו שאר מתים. והנה על הקושי' מהא דאמרינן דטמאים לנפש אדם הי' נושאי ארונו של יוסף עלה בדעתי לת' עפ"מ שנראה להסביר הענין שאמר אליהו על שאלתם איך טימא עצמו לר"ע דצדיקים אינם מטמאין דהכוונה עפ"מ דמבואר בתוספתא פ"א דשביעית דאיתא שם ר' נתן אומר אשר יגע בכל דבר טמא טומאות גוויות ולא טומאת קדושות יצא השורף את הפרה ופרים והמשלח את השעיר שהן טומאות קדושות מבואר מזה שר"נ ס"ל דכל דבר שהוא מצוה א"י להיות טומאה בעצם שיהי' חייבין עליו כרת על טומאת מקדש וקדשיו:

ומעתה נראה דזה ביאור הענין דמתים בנשיקה שמיתתם עפ"י ד' והי' המיתה מצוה כמו כל המצות וכמו כן ר"ע שמסר נפשו על קדושת השי"ת באופן שאין למעלה ממנו אע"פ שהוא מטמא מ"מ אינו עצם טומאה להיות חייבין עלי' על ביאת מקדש וכן אין הנזיר מגלח עלי' ואין הכהן מוזהר עלי':

ועפ"ז י"ל דבאמת מה"ט הי' ס"ל להטמאים בנפש אדם שאע"פ שהם טמאים יכולים לעשות הפסח כיון דהיו נושאי ארונו של יוסף וצדיק גמור כמו יוסף אינו מטמא במיתתו להיות טומאה חמורה שיהי' נדחה מפני הפסח אך האמת אינו כן דאפי' טומאה שאין הנזיר מגלח עליהן נדחה לפ"ש ולפ"ז יהי' הפירוש דהא דצדיקים אינן מטמאין רק לענין טומאת כהנים היינו שכהנים אינן נזהרין עליהם אבל דיני טומאה יש להם כמו פרה ופרים אך מלבד שאינו מתורץ הקשי' השני' של בעל פנים יפות ז"ל דעכ"פ יקשה מ"ר מיוסף דמותר להכניס מת במחנה לוי' אמנם מלבד זה אין זה ענין כלל לפרה ופרים שכבר ביאר הראב"ד ז"ל בפירושו לתו"כ פ' ויקרא פ' י"ב דלכן פרה ופרים ומשלח את השעיר נקראין טומאות קדושות מפני שאינן מטמאין אלא בשעה שעוסקין בשריפתן וכן מי שעוסק בהם רק לקיים מצותן הא בלא"ה אינן מטמאין וכן לאחר שנעשו מצותן אינן מטמאין ועי' בר"מ ז"ל פ"ה מפרה ה"ז וכיון שאינן מטמאין אלא למי שמקיים המצוה שציוונו לעשות בהן לכן הן נקראין טומאות קדושות משא"כ צדיקים אע"ג שמיתתן הי' מצוה וקדושה מ"מ כיין שמטמאין לכל אדם אינו בגדר טומאות קדושות ואין מזה שהמיתה הי' מצוה הכרע שלא יטמא טומאה חמורה לחיי"כ על טומאת מקדש וקדשיו וז"פ וברור:

ויש עוד להעיר בהא דצדיקים אינן מטמאין היינו רק בא"י כיון דכל המתים בא"י אינן מתים ע"י מה"מ אלא ע"י מלאך של רחמים מעלת צדיקים גדולה מהם שהוא ע"י הקב"ה בעצמו משא"כ בחו"ל ועי' בזה"ק פ' חיי שרה (ד' קכ"ה) בד' ווילנא ובנצוצי אורות להג' אזולאי ז"ל, ויודע אני בנפשי שאינני כדאי לדבר בעניני' אלו לעומק המושג וקוצר המשיג אפס מפני שהדבר נוגע לדינא אמרתי לבאר ראשי פרקים מה שיש לדון בזה:

פרק ב

אעתיק בזה תשובה לח"א ובו מבואר הרבה ענינים בדיני פרה בעזה"י כמו שיראה המעי' וז"ל אל כבוד יד"נ הרב הגאון וכו' יקרתו השגתי וכו' ועד"ת מה שהעיר כ"ת איזהו הערות בדיני פרה וביקש ממני חו"ד הקלושה הנני למלאות רצונו ואשיב לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון וזה יצא ראשונה:

א מ"ש כ"ת שיחי' בחולין (ד' ל' ע"א) דמקשינן בגמ' ולר"א בר"ש נמי לפלוג כגון דשחט חד גברא בשני סודרין דסודר קמא לא מטמא והעיר כ"ת עפ"ד הרשב"א ז"ל שם שכ' דלרבא אפילו אם נימא ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"מ צריך שחיטת סימן אחד עכ"פ אבל במיעוטו של סימן כ"ע מודים אם שחט תחלת שחיטה בסידור אחר וסוף הסי' בסידור אחר דסידור הראשון אינו מטמא בגדים וכן יקשה קושית רבא הראשונה דמשכח"ל בתרי גברי אם הראשון שחט מקצת סימן הראשון ואח"כ שחט אחד וגמר כל השחיטה דהראשון אינו מטמא בגדים וכ"ת הכריח מזה דכיון דס"ל לרבא דאפי' למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"מ לא מתחיל השם שחיטה בפחות מרובו של סימן עכ"פ וצ"ל דהסברא בזה כיון דישנו ע"ז שם שחיטה בסוף עכ"פ ולזאת אין על הראשון גדר עוסק בפרה כלל וא"ז רבותא כלל דאינו מטמא בגדים וה"ה דפשיטא דסידור הראשון אינו מטמא בגדים לכן לא מקשה רבא אלא למ"ד דאין לשחיטה אלא לבסוף דז"ב דאפי' למ"ד דאין לשחיטה אלא בסוף מ"מ שחיטת סימן אחד הוי מעשה בפרה ולכן שפיר קשה דמשכח"ל בתרי גברי או בתרי סודרין את"ד כ"ת:

והנה לכאורה דבריו מחוסרין תבלין דכמו דאמרת דלמ"ד אל"ש אלא לבסוף הוי רבותא דאינו מטמא בסימן אחד כיון דעכ"פ הוי הכשר שחיטה ה"ה למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף א"נ דמתחיל רק ברובו של סימן הוי ג"כ רבותא דמיעוטו של סימן אינו מטמא בגדים כיון דניקב הושט הוי נבילה מחיים א"כ שחיטת מיעוטו נהי דאין עליו שם שחיטה מ"מ הוי מעשה המכשיר דאם אינו בכלל שחיטה הוי נבילה וא"כ שפיר רבותא דאינו מטמא בגדים כיון דצריך אתה לומר דהוא שחיטה והבן היטב:

אך יש ליתן מקום לדבריו עפמ"ש האשכול להשוות ד' הש"ס דילן לתוספתא דבגמרא דילן נראה דנקובת הושט הוי נבלה ובתוספתא מבואר דנקובת הושט הוי רק טרפה וכתב שתלי' אם ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף דלמ"ד אינה אלא לבסוף לא הוי נקובת הושט נבילה כ"א טרפה וא"כ לרבא דקיימינן השתא דס"ל דאע"ג דישנו לשחיטה מתחוע"ס ה"ד בסימן א' אבל במיעוטו של סימן הוי רק טרפה ולפ"ז לא צריך לומר דמיעוטו של סימן הוי בגדר שחיטה ואע"ג דטרפה ג"כ פסול בפרה אמנם נראה כיון דכ"ז דפוסל טרפה בפרה הוא משום דכתיב בי' חטאת הוא דינו כחטאת כמבואר בחולין סוגיא דרוב והנה בקדשים דפסול בו טרפות הוא או משום ממשקה ישראל או משום הקרבהו נא לפחתך והנה מצד הקרבהו ל"ש מה שנטרף בדרך שחיטה כיון דכך מצותו ול"צ לומר דא"ח עליו שם טרפה רק דאפי' אי חל עליו שם טרפה אינו מפסל לגבוה מטעם זה אמנם בשאר קדשים דקריבים על המזבח ושייך בי' פסול דמשקה לישראל צ"ל דאינו חל שם טרפה דאל"ה פסול להקרבה משא"כ בפרה דמעשי' בחוץ ל"ש בי' פסול דמשקה לישראל אלא מצד הקריבהו נא לפחתך וזה ל"ש בנטרף כמצותו ולכן אי אינו נעשה נבלה בתחלת שחיטה אינו בגדר עוסק בפרה שיהי' צריך להשמיענו דאינו מטמא בגדים:. אמנם מה שנלענ"ד לכאורה להעיר בדבר חדש דרך פלפול ונאמר דהנה באמת קושית הגמרא צ"ע במה שמקשה רבא דמשכח"ל בשני סודרין כיון דהוא מציאות רחוק לכן נראה דקושית הגמרא היא לפ"ד הסובר דשחיטת פרה בזר פסולה וצריך כהונה, והנה הר"מ ז"ל סובר דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקה משום כלאים א"כ לכאורה קשה למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף מתי לובש בגד"כ דבתחלת השחיטה אין כאן עבודה ואסור ללכת בבגדי כהונה משום כלאים:

ונראה דבתחלת סימן השני שוב מותר ללכת בבגד"כ כיון דסימן זה הוא שמתיר ויש עליו שם שחיטה וכיון שעושה שחיטת כל הסימן במעשה אחת מותר ללכת בבגד"כ אמנם ז"ד בסימן בתרא אבל בסימן א' אסור לו ללכת בבגד"כ וא"כ תמיד הוי בתרי סודרי ושפיר משכח"ל בהכשירא דפרה ומעתה ז"ד למ"ד אין לשחיטה אלא בסוף ואם כן בסימן הראשון אסור ללכת בבגד"כ משא"כ למ"ד ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף שגם בסוף סימן הראשון צריך ללכת בבגד"כ אם כן פשיטא דמותר ללכת בבגדי כהונה בכל השחיטה וא"כ לא משכח"ל בתרי סודרין וז"נ דרך פלפול:

איברא שהרבה תשובות בדבר דמלבד דגוף הסברא מפוקפקת לומר דאם אין לשחיטה אלא לבסוף אסור ללכת בתחלת השחיטה בבגד"כ כיון דסוף כל סוף כל השחיטה מעשה אחת אך אפילו א"נ דיש להחמיר ע"ע שיעשה כן שלא ילבש בגד"כ אלא בסימן השני מ"מ כיון דקושית הגמרא אליבא דר"א בר"ש ור"א בר"ש הרי ס"ל ביומא (דף י"ב ע"ב) דאבנט של כה"ד הי' של בוץ ולא של כלאים א"כ לא הי' כלאים כלל בשעת שחיטה ושפיר מותר ללבוש הבגד"כ בכל השחיטה ונסתרו דברינו:. ועלה בדעתי דיש לקיים הדברים עפ"ד הר"מ ז"ל דבפרה אפילו אם כה"ג הי' עובד גזה"כ שיעשה בד' בגדים של כה"ד והאבנט של כלאים ואע"ג דבכה"ג לא משכח"ל אלא או ח' בגדים או ד' בגדים של בוץ מ"מ הכא גזה"כ דצריך שילך באבנט של כלאים א"כ י"ל דאף לר"א בר"ש דס"ל דבכ"מ אבנטו של כה"ד של בוץ מ"מ בפרה הי' צריך אבנט של כלאים דגזה"כ הוא דבפרה צריך אבנט של כלאים דוקא:

אך לקושטא דמילתא ז"א דהנה כבר תמהו כולם. על מקור דברי הר"מ ז"ל דמנ"ל זאת וראיתי להגאון הספרדי בספרי דבי רב בד"ה ולקח אלעזר הכהן למה נאמר שכ' דהר"מ ז"ל יליף לה מספרי דדריש על ולקח אלעזר הכהן בכהוני' היינו דצריך בגד"כ ולכאורה קשה למ"ל קרא לזה דמהכ"ת להכשיר הזאה בזר והיכן מצאנו הזאה כשרה בזר לכן פירש הר"מ ז"ל ד' הספרי דהיינו דגזה"כ הוא דמעשה הפרה צריך להיות דוקא בבגדי כה"ד אפילו אם כה"ג יעשה אותה עיי"ש:

ומעתה נראה פשוט דד' הר"מ ז"ל המה רק להלכה דקיי"ל כרבי דאבנטו של כה"ד של כלאים ה"ה אם כה"ג יעשה אותה יהי' של כלאים אבל לר"א בר"ש בין כה"ג ובין כה"ד צריך להיות אבנט של בוץ ואדרבה נסתר בזה מה שי"ל לקיים דברינו דמשכח"ל לראבר"ש בשני סודרין אם כה"ג יעשה הפרה ולהנ"ל ז"א דגזה"כ בפרה אפילו אם כה"ג יעשה אותה לא יעשה אותה אלא בבגדי כהן הדיוט וא"כ לר"א בר"ש למה לי כלאים כלל בבגדי כהונה של כהן גדול:

אמנם אפי' א"נ דכה"ג יכול לעשותה בח' בגדים ונאמר דגם שחיטת הפרה צריך כהן מ"מ נלענ"ד דבגד"כ א"צ בשחיטה לכ"ע לפ"מ דמבואר ביומא (דף מ"ב) דמאן דס"ל דשחיטת פרה בזר פסולה אע"ג דשחיטה לאו עבודה היא כיון דקדשי בדה"ב הוא היינו משום דהוי כמראות נגעים מבואר מזה דענין שחיטה בפרה אינה ענין עבודה אלא הוי כמו ענין הוראה שצריך כהן וכיון שא"צ כהן מצד עבודה א"צ בזה בגד"כ וראי' ברורה לזה מדברי התרגום יונתן דפירש ג"כ בקרא דולקח אלעזר הכהן בכהוני' דהיינו בבגד"כ ועי' במפרש שמקור הדברים מספרי:

אמנם לכאורה תמי' דספרי לשיטתו דס"ל דשחיטה כשרה בזר שפיר פירש בכהוני' דצריך בגד"כ ואין להקשות וכי היכן מצאנו הזאה שיהי' כשרה שלא בבגד"כ י"ל דא"ר מפנים דצריך דוקא בגד"כ אבל בחוץ שפיר הו"א נהי דצריך כהן אבל בגד"כ א"צ וצריך קרא אבל התרגום דס"ל דגם שחיטה צריך כהן א"כ מה זה שמפרש בכהוני' על קבלת הדם אם לא שנימא דס"ל באמת כן דיש הבדל בין שחיטה לקבלת הדם דבשחיטה אע"ג דצריך כהן אמנם בגד"כ א"צ כיון דהוי רק כמראות נגעים ואינו משום עבודה וא"כ מוכרח אליבא דכ"ע דבשחיטה ל"צ בגד"כ כלל ונסתרו דברינו:

אך באמת יש לקיים הדברים ונאמר כהג' ר"ד פארדא ז"ל בספרי דבי רב דזה אין הו"א שלא יהי' צריך בגד"כ רק דגלי קרא שצריך בעבודה מקבלה ואילך כגבי כה"ד דוקא. אמנם בשחיטה א"נ דצריך כהן דוקא יהי' כל כהן בבגד"כ שלו ולפ"ז שפיר משכח"ל גם לר"א בר"ש בשני סודרין בשחיטה בכה"ג השוחט כיון דלובש שמונה בגדים אינו לובשן כ"א בסימן השני אבל בסימן הראשון אינו עובד בבגד"כ משום כלאים הארכנו בזה לפלפל:

אמנם לקושטא דמילתא נראה העיקר בדעת הר"מ ז"ל כיון דפסק להלכה דשחיטת פרה בזר כשרה נהי דלמצוה צריך גם בשחיטה כהן כמו שמבואר בדבריו בה' פרה [ומה"ט שגה הגאון בעל עין משפט ז"ל לחשוב בדעת הר"מ ז"ל דפוסק כמ"ד שחיטת פרה בזר פסולה ואשתמיט לי' דברי הר"מ ז"ל המפורשים וכבר הערו בזה האחרונים] מ"מ לא הי' צריך בגד"כ בשחיטה ובפרט לדעת הר"מ ז"ל דהי' צריך דוקא אבנט של כלאים אמנם למ"ד שחיטת פרה בזר פסולה מבואר בתוס' ישנים יומא (דף מ"ב ע"א) בד"ה שחיטה פרה בזר פסולה דצריך גם בגד"כ וכ"נ מדברי רש"י ז"ל שם שהסביר הענין משום דפרה קדשי בדה"ב הוא הילכך אין צד העבודות נחלקות בה וכל העבודות שוות בה נראה דה"ה לענין בגדי כהונה כל העבודות שוות בה:

הגם די"ל דמרש"י ז"ל א"ר די"ל דפירש רק לס"ד אבל למה דמקשה עלה בגמרא ולאו כל דכן הוא היינו דבזה ל"ש לומר דיהי' כל עבודות שוות דלא נוכל לומר דקדשי בדה"ב חמירי מקדשי מזבח וע"ז תרצינן מידי דהוי אמראות נגעים א"כ זה שייך רק ע"ז דיהי' צריך כהן אבל לא שיהי' צריך בגד"כ כיון דגם במראות נגעים ל"צ בגד"כ מ"מ כיון דדעת התוס' ישנים מבואר דלמ"ד שחיטה בזר פסולה צריך בגדי כהונה אין לעשות מחלוקת בזה בין רש"י ותוס':

ב) וראיתי לכ"ת שי' בתוך דבריו העיר ראי' לדעת הר"מ ז"ל פ"א דפרה דפרה הי' נעשית בד' בגדי כה"ד דהיינו באבנט של כלאים מהא דאמרינן ביומא (דף י"ב) אירע בו פסול לאחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו אמר ר"א ב"א דמחנכין אותו באבנט ומקשינן בגמרא הניחא למ"ד אבנטו של כה"ג זה אבנטו של כה"ד ואיכא חינוך באבנט של בגדי לבן שהוא של בוץ וא"נ דבפרה גם אם הי' נעשית בכה"ד הי' צריך בגדי לבן כמו כה"ג ביוה"כ אם כן מ"ר מזה דלובש אבנט של בוץ שהוא כה"ג הא גם כה"ד לובש הד' בגדים לפרה א"נ כדעת הר"מ ז"ל דגם בפרה הי' האבנט של כלאים ולכן בכה"ד לא משכח"ל שילך באבנט של בוץ ולכן שפיר הוי חינוך את"ד:

ואע"פ שהוא ד"ח בכ"ז אין שמועתו מכוונת שכבר כתבנו בחידושינו שמוכרח מהסוגיא דאין הכוונה של החינוך שיחנכו אותו בדבר שהי' אסור לו כשהי' כה"ד ואינו מותר לו אלא כשהוא כה"ג דא"כ הי' פשוט עצה לחנכו בבגדי כה"ג שנפסל מלעבוד כיון דקיי"ל דבגדי כה"ג לא חזי' לכה"ד משום דמעלין בקודש ולא מורידין א"כ זה עצמו שלובש את הד' בגדים של הכה"ג שעבד עבודתו קודם לכן מורה שנעשה כ"ג שאל"כ הרי אסור בגדים אלו לעבודה ואם כי מכל הבגדים א"ר כיון דבעינן כמדתו וא"א שיהי' מדה אחת לשני כהנים שיהי' מצומצם ממש עליו כמו על הראשון וביוה"כ א"א לתקן הבגד"כ של הכה"ג הראשון שיהי' מכוונים במדתו לכה"ג השני אבל אכתי קשה מאבנט דאע"ג דמצותו שיכרוך אותו שני פעמים מ"מ זה אינו מעכב ועיין בר"מ ז"ל פ"ח מכלי המקדש א"כ אפי' למ"ד דאבנטו של כה"ד הי' ג"כ של בוץ מ"מ הא בזה שלובש עתה האבנט של הכה"ג ע"כ דנעשה כה"ג דאל"כ אסור מצד מעלין בקודש ולא מורידין:

והראו לי התלמידים שכבר התעורר בזה הגאון בלחמי תודה (דף י' ע"ב) בדרוש לשבת שובה אלא שלא ביאר הקושי' כדאמרן עיי"ש והכריח מזה דעיקר החינוך היינו להתפרסם לכל העולם שהוא כה"ג וזה לא יוכל להתברר למי שא"י שזה האבנט של הכה"ג הקדום לכן דוקא אם האבנט משונה מאבנטו של כה"ד הוי חינוך וז"ב:

ומעתה למ"ד דאבנטו של כהן הדיוט בפנים היינו רק של כלאים אם לובש אבנט של בוץ בפנים שפיר הוי חינוך דזה מורה שנעשה כה"ג דמה בכך דחזי לכה"ד בחוץ במעשה פרה מכל מקום כשלבשו עתה ביוה"כ שביום זה לא יתכן עשיות פרה כיון דברור הדבר שאינו דוחה יוה"כ שאף ק"צ שמקריבין בפנים אם אינו קבוע לו זמן א"ד יוה"כ וגם בל"ז הא מעשה פרה הוא בחוץ והוא לובשו בפנים זה מורה שנתחנך לכה"ג והוי חינוך גמור, הן אמת שראיתי בפי' הר"ח ז"ל שנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא שכתב לפרש דברי ר"א ב"א דמחנכין אותו באבנט היינו דמחנכין אותו לכה"ג בזה שלובש אבנט של כלאים ועל ידי זה נקבע שכה"ג שאבנט של כלאים אסור לכה"ד:

ולפ"ד ז"ל יוצא לנו דין חדש דמותר ללבוש אבנט של כלאים שלא לצורך עבודה כיון דעתה העבודה בבגדי לבן רק להתחנך עיד"ז בכה"ג וצריך לומר דקושית הגמרא הניחא למ"ד וכו' הוא להיפוך מפירוש רש"י ז"ל והפירוש הוא הניחא למ"ד דאבנטו של כה"ג מהד' בגדי לבן הוא אבנטו של כה"ד דהיינו דאבנטו של כה"ד הוא ג"כ של בוץ שפיר יש לומר דהחינוך באבנט של כלאים אבל למ"ד דאבנטו של כה"ג אינו אבנטו של כה"ד היינו דכה"ד בכל השנה הוא גם כן של כלאים א"כ שוב ליכא חינוך כלל וזה מוכרח לפי' הר"ח ז"ל:

והי' מקום לומר דבאמת מה שדחקי' להר"ח ז"ל לפרש כן ואמאי פשיטא לי' דאבנט של בוץ אינו בגדר חינוך למ"ד דאבנטו של כה"ד בכל השנה הוא של כלאים היינו משום דהר"ח ז"ל ס"ל להיפוך מר"מ ז"ל וכפשטות דברי תוספתא דפרה הי' נעשית בבגדי לבן בין בכה"ג בין בכה"ד ולכן אבנט של בוץ אינו חינוך לכה"ג כיון דחזי גם לכה"ד בפרה יהי' איך שיהי' אין מסוגית הגמרא ראי' לדעת הר"מ ז"ל:

ולכאורה עלה בדעתי דיש לומר בפשיטות מקור לדברי הר"מ ז"ל מהא דנחלקו שם ר' דוסא רבי דר"ד מרבה מקרא דבגדי כה"ג ביוה"כ כשרין לכה"ד בכל ימות השנה ורבי אומר שתי תשובות בדבר א' דאבנטו של כה"ג ביוה"כ לא זה הוא אבנטו של כה"ד ועוד בגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה ישמש בהן קדושה קלה וקשה הא חזי לכה"ד לפרה דגם כה"ד הי' עובד בד' בגדי לבן א"ו כדברי הר"מ ז"ל דגם בפרה הי' האבנט של כלאים אמנם לקושטא דמילתא ז"א דהנה באמת יש לעיין על רבי דלמה הוצרך ב' תשובות בדבר הא תשובה הראשונה סגי:

אך י"ל דלכאורה קשה בלא"ה מה השיב רבי מאבנט תינח אבנט אבל על שאר הבגדים מה איכא למימר וא"כ י"ל דכוונת ר' דוסא על ג' הבגדים דהיינו כתונת ומצנפת ומכנסים אך נראה דזה בודאי מה שראוי גם עתה לכה"ג בזה ל"ש לומר דכשרין לכה"ד כיון דזה סברא פשיטא דמעלין בקודש ולא מורידין וא"כ בודאי אין כוונת ר"ד כ"א על האבנט והי' ס"ל כיון דהאבנט א"ר עתה לכה"ג דבכל השנה האבנט של כה"ג הוא של כלאים לכן ישמש בו כה"ד וע"ז השיב רבי דאבנט גם לכה"ד א"ר ועוד דגם שאר הבגדים אינן חזיין עתה כלום אפילו לכה"ג דבגדים שנשתמשה בהן קדושה חמירא בקדשי קדשים ובעבודת יוה"כ אל ישמש בהן קדושה קלה היינו קרבנות של כל השנה:

אמנם יותר נראה לפרש דכוונת רבי באמת על האבנט והיינו חדא דאבנט של כה"ד היא של כלאים ואפי' א"נ דהא האבנט חזי לפרה וא"כ הד' בגדים אלו של יוה"כ עוד חזיין בין לכה"ג ובין לכה"ד גם בתוך השנה למעשה פרה אדומה ע"ז השיב רבי דז"א דבגדים שנשתמש בהן קדושה חמורה היינו עבודת היום דיוה"כ אל ישמש בהן קדושה קלה היינו עבודת פרה אדומה דנעשה בחוץ וברור הדבר דזה קרי הורדה בקדושה היינו ממעשה הקרבנות שבפנים למעשה פרה שבחוץ ובמק"א הארכנו בזה בפלוגתת הטו"ז והתב"ש בענין מעלין בקודש ואין מורידין ואכ"מ ודעת לנבון נקל מה שי"ל עפ"ד הנ"ל:

אמנם דרך דרוש כתבנו סמוכין לדעת הר"מ ז"ל דפרה הי' נעשית בבגדי כה"ד לגמרי והיינו באבנט של כלאים דהנה בספורנו פ' חקת כ' כ"ו כתב בזה"ל והפשיט אהרן את בגדיו אותם בגדים הראוים לכהן גדול יותר על כהן הדיוט והלבשתם את אלעזר שהי' לבוש ד' בגדי כהן הדיוט ובכן נשאר אהרן בד' בגדי כהן הדיוט לבוש הבדים כמו שהי' ענינו בהכנס לפני ולפנים עכ"ל והוא תמי' מאוד וא"ל הבנה כיון דהי' אהרן לבוש בשמונה בגדים ע"כ דהי' אבנט שלו של כלאים וא"כ לא הי' לבוש כמו ביוה"כ ואין לו מובן אלא לס"ד דאבנט של כה"ג אינו של כה"ד ושל אלעזר הי' של בוץ והחליפו את עצמם באבנטיהם אמנם לפ"ז עיקר חסר מן הספר אך בזאת נראין נכונים ד' הספורנו במה שאמרו חז"ל שצוה הקב"ה לאהרן להלביש את אלעזר את בגדיו היינו הבגדים היתרים שאותן הד' בגדים של כה"ד מלבד שהי' אלעזר לבוש בהם מלבד זאת הי' צריך להיות כמדתו ואי אפשר לצמצם שהי' מדת אלעזר כמדת אהרן ולפ"ז נשאר אהרן בד' בגדים. אמנם האבנט הי' של כלאים וכיון דמיתת צדיקים מכפר כמו פרה אדומה לכן נשאר בד' בגדים אלו שצריכין לטהרת פרה ולפ"ז מוכח כשיטת הר"מ ז"ל דעשויית פרה היא בד' בגדי הדיוט לגמרי דהיינו באבנט של כלאים:

ג) והנה בחידוד התלמודים אמרתי דתלמודא דידן ותרגום יונתן פליגי בד"ז אי הי' בפרה בגדי בוץ או כלאים דהנה ידועין ד' התרגום יונתן שס"ל דהי' בודקין את הפרה בי"ח טרפות ותמהו כולם אמאי לא אזלינן בת"ר ובאמת בש"ס דילן ילפינן מזה דאזלינן בת"ר וי"ל דהנה באמת יש לעי' אמאי ניזיל בת"ר בפ"א נימא סמל"ח טומאה שגברא בחזקת טומאה קאי ואין הפרה מטהרתו אך י"ל כיון דבמעשה הפרה אפי' א"נ דהיא כשירה ג"כ הגברא נשאר טמא דכ"ז דאין מזין עליו הזאה ג' וז' אינו נטהר א"כ החזקת טומאה של הגברא אינו נגד זה שאנו דנין השתא על הפרה אם היא כשירה או טרפה ושוב אזלינן בת"ר דכשירה היא וכיון שכבר הוחזקה הפרה מצד הרוב דכשירה היא שוב מהני אח"כ גם ליטהר גברא ול"ש סמל"ח כיון דכבר הוחזקה דכשירה היא איברא דיש לעי' בזה דלכאו' מנ"מ אם הפרה כשירה או טרפה כיון דכל מעשי' הי' בחוץ וליכא בי' איסור דשחיטת והקרבת חולין בעזרה א"כ מה בכך דפרה היא טרפה וליכא נפ"מ אלא אם היא כשירה להזות על טמא מת אם כן כל זמן שלא הי' צריכין להזות בא לא היינו צריכין לדון אם כשירה או טרפה היא דאפי' אם היא טרפה יכול לעשות בה כל המעשים שעושה בכשירה כיון דליכא שוב איסור בעשייתה שנימא שלא הותר אלא משום מצות פרה וא"כ ל"ש לומר דהוי רוב שכבר הוחזק כיון דלא היינו צריכין להחזיק הרוב מקודם כלל ואימתי צריכין אנו לדון שהוא כשירה רק כשבאין אנו להזות על הטמאים ושוב קשה נימא סמוך מעוטא לחזקה:

לכן נראה דגמ' דילן ס"ל דהי' צריך בגדי כה"ד דוקא והי' האבנט של כלאים ומעתה ל"מ לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דכלאים שלא בשעת עבודה לוקה א"כ בודאי הי' צריך לדון בשעת עשייתה אם היא כשרה דאם היא טרפה הרי אסור לעסוק בה בבגד"כ אך אפי' לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל דאף שלא בשעת עבודה הותרה מ"מ ברור הד' דהיינו דוקא במקדש דחזי לעבודה אבל חוץ למקדש כיון דאינה מקום עבודה נהי דלצורך פרה אדומה אשתרי אבל שלא לצורך פרה לא אשתראי וא"כ בשעת עשיית הפרה היינו דנין אם היא כשירה או טרפה ואז לא הי' נפ"מ כלל להטמאים שאפי' אם היא כשירה אין הטמא ניטהר כ"ז שלא הזו עליו ושוב הו"ל רוב שכבר הוחזק אמנם הת"י ס"ל דהי' נעשית בד' בגדים של בוץ וא"כ לא היינו צריכין לדון כלל בשעת עשייתה ואין בזה נפ"מ אלא לענין טהרת אדם ול"ש בזה תורת רוב שכבר הוחזק ושוב אמרינן סמל"ח ולכן צריך בזה בדיקה בתר י"ח טרפות:

איברא דזה רק לפלפולא אבל לקושטא דמלתא י"ל בלא"ה דתרגום יונתן וגמ' דילן לשיטתם אזלי בזה דהנה גוף הסברא שכתבנו דבפרה אין נפ"מ אם היא טרפה או כשירה לענין עשיית הפרה דנהי דפוסל בה טרפה היינו באם היא טרפה אינה פרה ואינה מטהרת אבל אין איסור בעשייתה נראה דתלי' אי פרה היא קדה"ג או קדושת בדה"ב דא"נ דהיא קדה"ג או כיון דכתיב בה חטאת היא דינה כקדשים נראה דכמו דבקדשים אסור להקריב טרפה למזבח ה"ה בפרה אסור לעשות טרפה ול"ד העשיי' רק אפי' ההקדש נראה דאסור אם היא טרפה כמו בכל קדשי מזבח משא"כ א"נ דקדשי בדה"ב הוא נהי דפוסל בה בע"מ וטרפה היינו רק שאינה פרה אבל איסור אין בעשייתה וכ"ש בהקדשה לשם פרה בודאי אינו איסור אם הוא בע"מ או טרפה:

ומעתה י"ל דגמ' דילן ס"ל דפרה הוי בכלל קדשי מזבח וא"כ יש איסור להקדישה ולעשותה כשהיא טרפה וא"כ בשעת עשייתה צריכין אנו לדון שהיא כשירה ושוב הוי רוב שכבר הוחזק אמנם התרגום יונתן אזיל לשיטתו דס"ל דגם שחיטה צריך כהונה כמבואר בדבריו וא"כ ע"כ דס"ל דהוי קדשי בדה"ב דאל"כ לא עדיף מקדשים בפנים דשחיטה כשירה בזר וכיון דס"ל דקדשי בדה"ב הוא א"כ נהי דכל אלו פוסלין בה מ"מ איסורא ליכא בזה וא"כ כ"ז שצריכין אנו לדון אם הוא כשירה או טרפה הוא רק לענין אם יכולה לטהר ושוב אמרינן סמל"ח טומאה לכן צריך בדיקה בח"י טרפות:

וי"ל עוד דהנה לכאו' יש לדחות ולומר דאפי' א"נ דאיכא איסור להקדישה ולעשותה טרפה מ"מ ל"ש לומר דהוי רוב שכבר הוחזק דהנה הרשב"א הקשה לשיטת הר"מ ז"ל דספד"א מה"ת לקולא א"כ מ"ר מפרה דאזלינן בת"ר ות' בכרו"פ דהראי' מפרה שפיר דאי לא אזלינן בת"ר היאך מותר הטמא ליכנס למקדש ולאכול קודש כיון דבחזקת טומאה הי' וגם דהוי ספק כרת ומעתה ל"ש לומר דהוי רוב שכבר הוחזק מצד איסור כלאים או מצד איסור מקריב טרפה ז"א דלענין איסורים אלו גם מספק אזלינן לקולא מה"ת וא"כ לא הי' צריך להחזיק דהוא מרובא וא"כ כ"ז דצריך לומר דהוא מרובא דכשירות הוא רק בשביל הטהרה על הטמאים ושוב קשה נימא סמל"ח ומעתה י"ל דגמ' דידן ס"ל ספד"א מה"ת להחמיר וא"כ שפיר הוי רוב שכבר הוחזק אבל הת"י ס"ל דספד"א מה"ת להקל וא"כ ל"ש לדון בזה מצד רוב שכבר הוחזק ושוב ס"ל דאמרינן סמל"ח טומאה לכן צריך בדיקה בח"י טרפות ואין לומר כיון דהת"י ס"ל ספד"א מה"ת להקל א"כ לש"ל דיהי' צריך בדיקה מצד סמל"ח הא פלגא ופלגא הוי רק ספיקא ושוב מה"ת להקל ז"א דלענין זה כיון דהוי ספק כרת דאם הוא טמא הרי חיי"כ על ביאת מקדש מודה הר"מ ז"ל דספק אסור מן התורה:

ומה שנראה עוד להעיר בדבר חדש לת' דברי התרגום יונתן דס"ל דבפרה לא אזלינן בת"ר וצריך בדיקה על י"ח טרפות דהנה לכאו' יש לעי' בכל קדשים שנשחטו ונמצאו שהן טרפה אמאי לא נימא אדעתא דהכי ל"ק והוי קדושי טעות ויהי' חולין ועי' ב"ק (דף ק"י ע"ב) דאמרינן ש"מ כסף מכפר מחצה דאלת"ה נימא אדעתא דהכי לא יהיב לי' ומקשינן בגמ' אלא מעתה חטאת שמתו בעלי' נימא אדעתא דהכי ל"ק ות' דהילכתא גמירי לה וא"כ ז"ד בחטאת ואשם אבל בכל הקרבנות שנמצאות טרפה לאחר שחיטתן אמאי לא נימא דאדעתא דהכי ל"ק והוי חולין ועי' תמורה (דף י"ז ע"א) דפליגי אי מועיל פדיון בהי' טרפה בשעת הקדש ומשם ל"ק כ"כ די"ל כיון דמחיים מהני שאלה ל"ש לומר אדעתא דהכי ל"ק בלא שאלה אמנם בנמצאו טרפה לאחר שחיטה דאסור בהנאה ואמאי ל"נ אדעתא דהכי ל"ק ועי' בקידושין נ"ז גבי צפורי מצורע מבואר בגמ' דאפי' למ"ד דמחיים אסורה מ"מ בנמצא טרפה לאחר שחיטה אמרינן דלא חל איסורא למפרע וא"כ גבי הקדש ג"כ נימא הכי. איברא די"ל בפשיטות כיון דחשנ"ב ג"כ אסור בהנאה וא"כ שוב ל"ש אדעתא דהכי ל"ק כיון דאפי' אם הוא חולין אסור בהנאה מצד חשנ"ב (ויש להעיר בזה בפלוגתת ר"מ ור"י בסו"פ דם חטאת במלק ונמצאת טרפה אם מטהר מיד"נ אמאי ל"נ אדעתא דהכי לא אקדשה לפ"ד רש"י כריתות כ"ו בד"ה ובדין הוא דבמליקת העוף בעזרה אינו אסור בהנאה מה"ת משום חשנ"ב וא"ל כיון דמשנה מיירי בחטאת העוף ובחטאת הילכתא גמירי לה דלמיתה אזלא ז"א לפ"ד המפרש לנזיר דה"ג לה דתמות הוא רק בחטאת בהמה ולא בחטאת העוף וזה בוודאי א"ל דהמשנה מיירי רק בעולת העוף כיון דמקטירין אותה ע"ג המזבח איכא גם בעוף איסור מליקה בעזרה וצ"ע בזה ואכ"מ) ומעתה ז"ד בכל הקדשים דנעשין בפנים אמנם בפרה דכל מעשי' בחוץ בוודאי י"ל דאם נמצאת טרפה דאדעתא דהכי לא אקדשה וה"ה חולין ומותרת בהנאה אמנם א"נ דפרה הוי קדה"ג וכיון דכתיב חטאת היא דינה כחטאת י"ל דגם לענין זה דינה כחטאת דלא אמרינן בה אדעתא דהכי משא"כ א"נ דקדשי בדה"ב הוא בודאי שייך בה אדעתא דהכי:

ומעתה י"ל דהת"י לשיטתו דס"ל דקדשי בדה"ב מדצריך שחיטה בכהן א"כ אם נמצאת טריפה אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשה וה"ה חולין ומותרת בהנאה א"כ חזקת היתר הנאה של פרה מסייע שהיא טרפה ואמרינן סמל"ח חולין ולכן לא אזלינן בת"ר כיון דחזקה מסייע שהיא ממיעוט דטרפות משא"כ גמ' דילן ס"ל דל"ש בפרה אדעתא דהכי לא אקדשה וא"כ אפי' אם היא טרפה הרי היא אסורה בהנאה ול"ש בזה סמל"ח חולין כיון דחולין מותר בהנאה וזה סוף כל סוף אסור בהנאה וכבר נשתנה מכמות שהי' ושוב ל"צ בדיקה דאזלינן בת"ר. איברא דזה טעות דא"א לומר יען דכתיב בה חטאת הוא דינה כחטאת דלא אמרינן בה אדעתא דהכי דהרי פרה היא חטאת הציבור ובציבור לא גמירי לן דין חמש חטאות המתות כמבואר במשנה דיומא ר"פ שני שעירי:

אמנם יש לקיים הדברים דרך פלפול דהנה לכאו' בלא"ה קשה על מ"ש דבקדשים שנמצאין טרפה יש לומר אדעתא דהכי ל"ק ושוב ל"ש למיזל בת"ר כיון דחזקת חולין מסייע שהיא טרפה דא"כ יקשה איך אזלינן בשעיר המשתלח בת"ר ניחוש דילמא טרפה הוא דסמל"ח היתר הנאה והכא ל"ש לומר דבלא"ה יהי' אסור מצד חשנ"ב כיון דמעשהו בחוץ ובאמת דבא ס"ל דמותרין בהנאה אמנם למ"ד דאסורין בהנאה יקשה איך אזלינן בזה בפ"ר נימא סמוך מיעוטא לחזקת חולין:

ולכאו' עלה בדעתי כיון דכ"ז דפוסל בו טרפה בשעה"מ הוא משום דאין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם וכיון דזה שהוא ראוי לשם הרי נשחט בפנים א"כ בזה אזלינן בת"ר דל"ש סמל"ח כיון דיהי' חולין בעזרה כנ"ל וא"כ ממילא אפי' אם שעיר המשתלח הוא טרפה כשר לשעה"מ כיון דראוי לשם ומצד עצמו אין טרפות פוסל בו אך עדיין יקשה לשיטת הר"מ ז"ל דס"ל דפסול טרפה בשעה"מ הוא מדכתיב יעמד חי וא"כ פוסל בו בעצם טרפות וקשה איך אזלינן בזה בת"ר:

לכן נראה בזה כיון דכל ק"צ וכן פרה אדומה נקחת מתרומת הלשכה וא"כ אף טרם שנתקדשה קדה"ג לשעה"מ או לפרה אדומה מ"מ יש עליהם קדושת דמים מצד שחלה עליהם הקדושת דמים של המעות מתרומת הלשכה הנ"ל א"כ אם נימא אדעתא דהכי לא אקדשה ה"ה אסורין בהנאה מצד דהוי הקדש דמים כנ"ל ול"ש בזה כלל לומר סמל"ח חולין דבלא"ה אסורין בהנאה כנ"ל וז"פ:

אמנם התרגום יונתן א"ש דפירש כן על פרה הראשונה שעשה מרע"ה והנה מעשה הפרה הי' בניסן אמנם השקלים שנתנו ישראל לצורך ק"צ הי' באחד באייר וא"כ הפרה הראשונה לא היתה באה מתרומת הלשכה ולא היתה משל ציבור וקנו אותה בדמים של חולין א"כ שפיר שייך לומר אדעתא דהכי לא אקדשה אם תמצא טרפה ושייך סמוך מעוטא לחזקה ושפיר כתב דצריך בדיקה בח"י טרפות:

ועפ"ז א"ש מאוד דאין סתירה בין ש"ס דילן לת"י דהנה כבר העירו האחרונים דראיות הגמ' מפרה דאזלינן בת"ר ע"כ מפרה דלדורות דמפרה שעשה מרע"ה א"ר דאזלינן בת"ר דאפי' א"נ דשריפתה כשהיא שלימה מ"מ הא מבואר במדרש דאהרן הכהן הי' מסתכל בחבית ויודע מה שבתוכה וא"כ הי' יכול לבדוק אותה אפי' כשהיא שלימה וע"כ דראיות הגמ' מפרה דלדורות דלא הי' עצה בבדיקה ובזה שפיר אזלינן בת"ר דל"ש סמל"ח כיון דלדורות היתה מתרומת הלשכה בלא"ה היא אסורה בהנאה מצד קדושת דמים הארכנו בזה להשתעשע את כ"ת בפלפולא אם כי לא נעלם ממני מה שיש לגמגם בדברינו ועי' בתוס' חולין (דף י"א ע"א) ד"ה חטאת קרי' רחמנא מה שתי' בזה ב' תירוצים ולתי' הב' נראה דמה שפסולה בגופה גם ר"ש מודה דקרי' חטאת:

וגם מ"ש דלמ"ד דהיא בכלל חטאת דינה כמו חטאת ולר' יהודא דס"ל דאף בחטאת הציבור ה"ג דבמה דשייכה בה כגון שנתכפרו בעלי' ושעברה שנתה תמית ה"ה בפרה אינו נראה כיון דזה דהלכתא גמירי דתמית היינו רק בה' דברים שמתו בעלי' ושנתכפרו בעלי' ושעברה שנתה ולד חטאת ותמורת חטאת וכ"ז ל"ש בפרה כלל דמתו בעלי' למ"ל דהוי של ציבור ושנתכפרו בעלי' ל"ש בה דאינה לכפרה ונוכל לעשות כמה פרות שנרצה ולד חטאת למ"ל דקיי"ל דפרה המעוברת פסולה ותמורת חטאת ג"כ ל"ש בה דאינה נתפסת בתמורה כיון דאינה קדשי מזבח ל"ש בה תמורה וא"כ ל"ש לדמותה בזה לחטאת ובאמת בחטאת עצמה אם נמצאת בה פסול טרפה י"ל בה אדעתא דהכי ל"ק דבזה לא נאמר הילכתא דתמות אם הפסול בהקרבן עצמו וראי' לזה דלא אשתמיט שום תנא לומר דלא מהני שאלה בחטאת מצד דל"ש בה אדעתא דהכי ל"ק א"ו דל"ש לומר דה"ג דלא אמרינן אדעתא דהכי אלא בחמשה דברים אלו אבל לא באופן אחר והארכנו בזה במק"א ואכ"מ:

ד) וראיתי לכ"ת שנסתפק בשחיטת הפרה אי הי' איסור לשחטה אחרי תמיד של בה"ע אם גם עלי' נאמר העשה דעלי' השלם כל הקרבנות כולם כיון דהיא ג"כ בכלל קרבן א"ד כיון דאין נעשית בפנים אלא בחוץ אינו בכלל זה והביא בזה ד' המל"מ ז"ל פ"א מתומ"ו דטעמא דר"מ ז"ל דאוסר גם שחיטה לאחר תמיד של בה"ע הוא רק מפני הזריקה והקטרת אימורין אבל שחיטה אינה אסורה מה"ת לכ"ע א"כ בפרה ל"ש כלל איסור זה כיון דזה בוודאי לא יתכן דשריפת הפרה יהי' בגדר הקטרה ותהי' אסורה אחר הקרבת תמיד של בה"ע אך א"נ דשחיטה היא איסור בפני עצמה ולא משום לתא דהקטרה יש לעי' מה הדין בפרה את"ד:

והנה מקודם אבאר דלא הי' צריך כ"ת לומר דשריפת הפרה אינה בגדר הקטרה רק דאפי' א"נ דהוי כמו הקטרה בפנים דהרי דרשינן בספרי חטאת הוא מלמד שנשרפת בלילה כמו חטאת דכשירה ההקטרה כל הלילה וא"כ י"ל דיש ע"ז שם הקטרה ולכן אסור לשחוט הפרה אחר התמיד דאם תשחט אחר התמיד יהי' אסור שריפתה בלילה כמו שאסור בחטאת ודוקא אם נשחט קודם תמיד של בה"ע אמרינן דמשלים על תמיד של שחר כמבואר בפסחים (דף נ"ט ע"ב) אבל בשוחט אחר תמיד של בה"ע אסור להקטיר בלילה וא"כ ממילא ה"ה פרה אדומה יהי' אסור לשחוט לאחר התמיד:

אך באמת ז"א דהרי לדעת הר"מ ז"ל כפ"מ שביאר המל"מ דבריו הוא משום דס"ל דלינה פוסלת בראשו של מזבח וא"כ ליכא עצה בהקטרת האימורין א"כ ז"ד בקרבנות הנעשין בפנים אבל בפרה כיון דמבואר בספרי ובש"ס דילן וכ"פ הר"מ ז"ל דשחט היום ושרפה למחר כשירה א"כ אין לינה פוסלת אותה ויכול לשרפה למחר ושוב ליכא איסור בשחיטה לאחר התמיד:

ובחידושינו למס' פרה כתבנו לת' עפ"ז קושית הר"ש ז"ל בסוף פ"ד דפרה דהקשה על התוספתא דמבואר שם דכל מעשה פרה ביום חוץ מאסיפת אפרה וכו' ולמה שביק שריפתה דמבואר בספרי דכשר בלילה וע' בר"ש רפ"ד מ"ש בזה אמנם להנ"ל א"ש דשריפתה בלילה אינו כשר אלא כשנשחט קודם התמיד דאז שייך להקישה לחטאת אבל כשנשחטה אחר תמיד של בה"ע אינו יכול לשרפה בלילה כיון דבחטאת כה"ג א"א לשרוף בלילה לכן נקט רק אסיפת אפרה דתמיד כשירה בלילה:

אבירא דבעיקר הדין להלכה נראה דעת הר"מ ז"ל דשריפת הפרה פסולה בלילה ולא כהספרי ולכן בפ"ד מה' פרה כתב רק דכשר אם שחט היום ונשרף למחר אבל שיהי' כשר שריפתה בלילה לא זכר כלל וע' בספרי דבי רב להג' מוהר"ד פארדי ז"ל שכ' שטעמו של הר"מ ז"ל משום דפסק כסתמא דגמ' ביומא (דף מ"ב) דמבואר דשריפת הפרה ג"כ פסולה בלילה וכ"נ דעת הר"מ ז"ל בפ"ז מה' מעשה הקרבנות ה"ה שכ' בזה"ל ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה עכ"ל והוא מירושלמי יומא פ' שני שעירי ה"ו כמו"ש בשיורי קרבן שם נראה דבפרה דשריפתה פסול בזר פסול בלילה ג"כ ולפי"ז יהי' חילוק מהיפוך להיפוך בין פרה ובין פרים ושעירים הנשרפין דבפרים ושעירים הנשרפין כשרין בלילה ופסולין למחר להלכה דקיי"ל לחומרא דלינה מועלת בהם ליפסל כמבואר בזבחים (דף ק"ב) ובר"מ ז"ל פי"ט מפסוהמ"ק ה"ג ובפרה הוא להיפוך דפסולה בלילה וכשירה למחר והוא חידוש ולא ראיתי עוד מי שהעיר בזה:

אמנם כן בעיקר שאלת כ"ת נראה פשוט דמה שנעשה בחוץ אינו בכלל עלי' השלם ואינו תלי' בתמיד וגדולה מזו מבואר בזבחים (דף ק"כ ע"א) פלוגתת רב ושמואל אי שחיטת לילה כשר בבמה קטנה דרב ס"ל דכשר בבמה קטנה לבד אם הקדיש להיות קרב בבמה גדולה אבל אם הקדיש אדעתא שיקריב בבמה קטנה כשר אף בלילה הרי מבואר דאפי' קרבן גמור שבשעת איסור הבמות צריך פנים מ"מ אינו נגרר בתר התמיד שקרב בבמה גדולה ולומר שהוא בכלל עליה השלם שלא נקריב אחר התמיד בשום מקום וא"כ מכ"ש פרה דכל מעשי' בחוץ בודאי אינו נגרר כלל בתר התמיד שבמקדש שנימא דעלי' השלם עלה קאי:

וכ"כ במק"א לענין דחיית שעיר המשתלח לצוק דלא הי' צריך לדקדק שיהי' הדחיי' קודם הקרבת תמיד של בה"ע אע"ג דדחייתו לצוק הוא שחיטתו ולכן מיד שהגיע שעיר למדבר הי' הכה"ג מתחיל בעבודת היום דהיינו הקריאה ואח"כ העבודות ואע"ג דמסתמא במשך הזמן הזה כבר הי' הדחיי' לצוק אך לא מצאנו בשום מקום שיהי' צריך לדקדק בזה שלא יהי' שחיטת התמיד של בה"ע קודם והוא ג"כ מה"ט דאע"ג דדחייתו לצוק הוא שחיטתו מ"מ כיון דהוא בחוץ אינו נגרר כלל אחר תמיד של בה"ע:

ה) ואשר כתב כ"ת בד' הפסיקתא המובא בשנות אליהו פ"ב דפרה הנני מעתיק לכ"ת מחידושינו בפ' חוקת זה זמן רב מ"ש בזה וא"ד שם בתוס' ב"מ (דף ל' ע"א) בד"ה אף עובד דניחא לי' הקשו בהא דעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת הא בודאי לא ניחא להו לבעלים ותי' בתי' א' שהי' שותף ות' ב' דלא בעינן ניחותא דבעלים אלא ניחותא דעושה מלאכה:

ועי' במנ"ח שכ' שלדעת הר"מ ז"ל דס"ל דגבי הכשר דג"כ בעי לרצון היינו רק אם הוא לרצון הבעלים א"כ נראה דה"ה הכא תלי' רק בניחותא דבעלים ועי' מה שהאריך בזה ולענ"ד א"נ דזה דבעי שיהי' ניחא לבעלים דוקא ובלא"ה אינה פוסלת מלאכה א"כ יש להעיר דלא תהי' מלאכה פוסלת לאחר ההקדש כמו שהעיר בזה הקצוה"ח ז"ל דלהר"מ ז"ל בקדשים ל"מ לה הכשר מה"ט כיון דהוא של גבוה א"כ ה"ה הכא בפרה לאחר ההקדש לא יהי' פוסל בה עבודה וא"ל דאה"נ ולא מצאתי מפורש בר"מ ז"ל דפוסל עבודה אפי' לאחר ההקדש:

אך הרי מבואר בפסיקתא מובא באלי' רבה להגר"א ז"ל פ"ב דפרה מ"א בזה"ל פעם אחת הוצרכו ישראל לפרה אדומה מצאוה אצל נכרי אחד הכיר בהם שהם צריכים לה הרבה והעלה בדמים מרובים נתנו לו כל מה שביקש מהם אמר להם הניחוה עד למחר ולמחר תקחוה מה עשה אותו הטמא העלה עלי' עול ומנין ידעו שתי שערות יש לה על צווארה כיון שעולה עלי' עול מיד נופלות אמרו קח את שלך ותן לנו הממון שכבר נפסלה הימנו הלך אותו הערל וחנק א"ע מחמת צער עכ"ל הפסיקתא והנה הר"מ ז"ל פסק דבנכרי קונה בתרווייהו או בכסף או או במשיכה וא"כ הכא שנתנו לו המעות מיד היתה שלהם, וא"כ איך נפסלה ע"י שעלה עלי' עול כיון דהי' שלא מדעת הבעלים:

הן אמת שדעת הר"ש ז"ל דבעול ל"צ כלל שיהי' ניחא לי' אבל אין זה מספיק לדעת הר"מ ז"ל שס"ל דעול ועבודה שוין המה ובתרוי' צריך ניחא לי וא"כ א"נ דתלי' בניחותא דבעלים איך נפסל לאחר שקנאו מן הנכרי ע"י מה שנתן הוא עלי' עול ודרך פלפול עלה בדעתי בשנדקדק בלשון הפסיקתא דאמרו חז"ל להנכרי קח את שלך והא אינה שלו שהרי כבר קנאו אותה ואי דהנכרי פסל אותה אח"כ עי"ד מה נפקע הקנין גם הלשון ותן לנו הממון שכבר נפסלה הימנו קשה לכאו' מה זה שכבר נפסלה:

ובאמת יש לעי' הרבה על מה נתחייב הנכרי בתשלומין לא מבעי' א"נ השא"נ לש"ה אך אפי' ש"ה מ"מ לשיטת הרמב"ן ז"ל דב"נ חייב מיתה אם מזיק לישראל א"כ י"ל ק"ל בד"מ לדעת רש"י ז"ל דגם בב"נ אמרינן קלבד"מ וא"כ לא נתחייב בתשלומין כלל וא"כ לכאו' הדין נותן דהנכרי חייב מיתה והמעות הוא שלו:

לכן נראה דאדרבא מכאן ראי' דתלי רק בניחותא דבעלים וזה שהשערות נופלות אם עלה עלי' עול היינו דוקא אם הוא עול הפוסל אבל אם עלה עלי' עול שלא מדעת אין השערות נופלות וזה מוכרח דאל"כ לפעמים יצא מכשול מזה שיהי' עול שלא מדעת ויפלו השערות ויהי' חשש על הפ"א שלא כדת וע"כ דאין השערות נופלות אלא כשעלה עלי' עול שניחא לי' ומעתה כיון דראו חז"ל שהשערות היו נופלות הי' ק"ל הא לא ניחא להו לבעלים לכן הוכיחו מזה שכבר נפסלה קודם שקנו אותה ממנו ע"י רביעה וא"כ הי' המקח מק"ט והי' באמת הנכרי בעלים וכיון שהי' ניחא לי' נפלו השערות וא"כ שפיר אמרו חז"ל קח את שלך דמזה שנפלו השערות מוכח שכבר נפסלה דאל"כ הוי עול דלא ניחא לי' לבעלים ואין השערות נופלות וז"נ מאוד דרך פלפול ב"ה. ו) ולאהבת כ"ת הנני מעתיק לו מחדושינו ביאור ד' הספרי בספרי איתא בזה"ל אשר אין בה מום למה נא' הא עד שלא נאמר יש לי בדין מה מוקדשין שאין מלאכה פוסלת בהם מום פוסל בהם פרה שמלאכה פוסלת בה א"ד שיהי' מום פוסל בה לא אם אמרת במוקדשין שעשייתן בטהרה תאמר בפרה שעשייתה בטומאה הרי פסח יוכיח שעשייתו בטומאה ומום פוסל בו לא אם אמרת בפסח שקבוע לו זמן וכו' ת"ל אשר אין בה מום וכו' ור"י בן בתירא אומר ומה חטאת העוף שמקריבי' טהורין אין מום פוסל בה פרה שמקריבי' טמאים אינו דין שלא יהי' מום פוסל בה ת"ל אשר אין בה מום עכ"ל הספרי:

והנה הדקדוקים רבו בזה א' מה כוונת הספרי שמחלק בין פרה למוקדשין שבקדשים עשייתו בטהרה והכא עשייתו בטומאה דאין לומר דכוונת הספרי לזה שמטמאין היו הכהן השורף את הפרה דא"כ הוא אותה הכוונה שכתב הספרי לקמן בחטאת העוף ואמאי לקמן מפרש הכוונה דהכא מקריבי' טמאין והתם מקריבי' טהורין וכאן כתב הספרי הלשון שעשייתו בטומאה ונראה מזה דדברים נפרדים המה, ב) מה שכ' בספרי לדחות מפסח אמאי נקט פסח דווקא הא בכל ק"צ הדין כן שקריבין בטומאה, ג) אמאי נקט ריב"ב דוקא חטאת העוף אמאי לא נקט עולת העוף דג"כ מקריבי' בטהרה ומומין כשרין בהן ועיינתי בס' זרע אברהם על הספרי ולא מצאתי ביאור הד':

ומה שנלענ"ד בזה בפי' ד' הספרי דהנה בפרה אדומה מלבד שהיו מטמאין הכהן השורף את הפרה מלבד זאת כל תכלית הפרה להזות מאפרה על הטמאין וא"כ כל עשייתו בטומאה משא"כ בכל הקדשים אף ק"צ דקריבין בטומאה היינו רק מה שקרב לגבוה ואמרינן דנגד גבוה נדחה או הותרה טומאה אבל מה שנוגע לאכילת הדיוט לא הותרה טומאה והכא הרי התוה"ק קראה לאפרה חטאת היא על תכלית שיזה אותה על טמאים לנפש ואפרה מטמאה טומאת ערב לכן סד"א דאין מום פוסל בה ולכן דחה שפיר פסח יוכיח דנאכל ג"כ בטומאה וא"כ ג"כ נעשה הכל בטומאה ואעפ"כ מום פוסל בו ה"ה לפרה וע"ז דחי דשאני פסח דזה שדוחה טומאה היינו משום דאין לו עצה דיש לו זמן קבוע ועיקרו לאכילה לכן גם אכילה דחי טומאה אבל בעצם בעי טהרה בק"פ והבן אמנם ריב"ב בא ודרש ק"ו מחטאת העוף דמה חטאת העוף קפדינן על טהרה ואעפ"כ מום כשר מכ"ש פרה אדומה:

אמנם לכאו' י"ל דאינו ק"ו דגם חטאת העוף אשתרי טומאה לפ"מ שכתבנו במק"א דרבינא דאמר במנחות (דף מ"ה ע"א) כהנים אצטריכא לי' דסד"א הואיל ואשתרי מליקה ה"ה דהותרה להם נבילות וטרפות ע"כ דס"ל לרבינא דמליקה הוא נבילה שהותרה לכהנים והנה חטאת עוף טהור מטמא בבית הבליעה ולכהנים הותרה וא"כ באמת הותרה גם טומאה בחטאת העוף (ואע"ג דלפי האמת כיון דמתיר לכהנים אינו מטמא מ"מ זה גופא הוא מיקרי היתר שהותרה טומאה) והוי ג"כ עשייתה בטומאה כיון דטומאה אחרת ל"ש בחטאת העוף אלא טומאת בית הבליעה וזה הותרה לכהנים וע"ז קאמר ריב"ב דאעפ"כ איכא ק"ו דנהי דבחטאת העוף הותר טומאה מ"מ מקריבי' צריך שיהי' טהורין משא"כ פרה אדומה המקריבין הם טמאין ולכן נקט בדקדוק חטאת העוף להורות דגם חטאת העוף איכא ק"ו מצד המקריבין עכ"פ ודו"ק היטב בכל זה ויען שכבר הארכתי יותר מדאי פה תהי' שביתת קלמוסי והי' זה שלום:

פרק ג

במס' שבועות (דף ט"ז) אם נאמר מקדש למה נאמר משכן ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש אם נאמר משכן ול"נ מקדש ה"א משכן שנמשח בשמן המשחה [חיי"כ] אבל מקדש שאינו נמשח בשמהמ"ש א"ח כרת ואם נאמר מקדש ול"נ משכן הייתי אומר מקדש שקדושתו קדושת עולם חיי"כ משא"כ משכן שא"ק קדושת עולם עיי"ש היטב:

וקשה לי אמאי לא אמרינן בגמ' דלכן לא הוי ילפינן מקדש ממשכן כיון דענין איסור טומאת מקדש וקדשיו הוא משום דמטמא המקדש ואע"ג דאין המקדש צריך טהרה ואינו מקבל טומאה דמחובר אינו מקבל טומאה מ"מ יש בו ענין טומאה שנפגם עיד"ז קדושת המקדש וע"ז חייביה רחמנא וראי' לזה מדחייב בהולך בארוכה אם הי' לו לילך בקצרה אע"פ שרץ מהר בארוכה וע"כ דאין החיוב על השיהוי שלו במקדש אלא על שמטמא המקדש וא"כ לפ"מ דמבואר בצל"ח פסחים (דף צ' ע"ב) בשם המפרשים שהקשו הא במיתת נדב ואביהוא נטמא המשכן דלא הי' מחובר ונטמא משום טומאת אוהל ותי' דבאותו [שעה] נא' פרשת טמא מת ואז כשמתו נו"א עדיין לא נאמרו דיני טומאה ולא נטמא המשכן וכליו ועיי"ש בצל"ח שתמה דא"כ איך אפ"ל דטמאים לנפש אדם הי' מישאל ואלצפן ותי' דבשעה שהוציאו אותם לחוץ אז נאמרה פרשה זו וכבר כתבנו בזה במק"א (עיין לעיל פ' שמות אות ג') עכ"פ מבואר דעת הפוסקים הנ"ל דהמשכן הי' בר קבולי טומאה וא"כ אמאי לא אמרינן בפשיטות דאם הי' כתיב את משכן ד' טמא הו"א דדוקא משכן דלא הי' מחובר והי' בר קבולי טומאה לכן חיי"כ משא"כ מקדש דהוא מחובר גמור ואינו בגדר קבלת טומאה לא יתחייב כרת אם נכנס בלא הזאה:

וביותר יפלא בעיני על הרמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל והזכיר הכתוב הכרת שני פעמים וע"ד רבותינו הוא לחייבו במשכן אוה"מ ובמקדש בית עולמים ואפשר כפי פשוטו כי מקדש ד' קדשי הקרבן כי כבר חיי"כ באוכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו וכאן חייב עוד גם על מי שלא יתחטא ביום הג' וביום הז' אע"פ שטבל ויהי' פירוש מקדש ד' "קודש ד'" כמו את מקדשו ממנו והנה הכרת בפרשה על טומאת מקדש וקדשיו עכ"ל ותמי' לי' שא"נ כן א"כ דילמא דוקא במטמא משכן או במטמא קודש דהוי בני קבלת טומאה כמבואר בחולין (דף ק"א ע"א) בטמא שאכל קודש דתמיד נטמא הקודש עכ"פ באכילתו אפי' בתחב לו חבירו לבית הבליעה ואע"ג דטו"א צריך כביצה כ"כ האחרונים דהוא מטעם אחשבה יהי' איך שיהי' עכ"פ בגדר קבלת טומאה הוא וכן המשכן הוא בר קבולי טומאה ולכן חייבה רחמנא כ"ז שלא יתחטא מטעם שהוי מטמא מקדש וקודש משא"כ בבית עולמים דהוא מחובר גמור ואין הטומאה פועלת עליו כלל מנ"ל שיהי' חייב משום טומאת מקדש:

לכן נלענ"ד דמזה מוכרח כמו"ש רבינו הטור ז"ל בפירושו על התורה שהביא ג"כ קושית רבותינו בעלי התוס' הנ"ל שנטמא המשכן ע"י מיתת נו"א ותי' משום שדרשו חז"ל עפ"י ד' יחנו דהוי כסותר ע"מ לבנות במקומו א"כ יש עליו גם תורת מחובר כ"ז שהוא קבוע באותו מקום ואינו מקבל טומאה כלל כמו כל בנין המחובר לקרקע:

ואם אמנם כי המנ"ח תמה ע"ז שהוא היפוך סוגית הש"ס בשבת (דף כ"ז ע"ב) יעו"ש בתוס' ד"ה ואין מטמא טומאת אוהלים אלא פשתן שכ' להדיא דטומאת אוהל דפשתן היינו אפי' במחובר לקרקע צ"ל דהטור ס"ל דמה שהוא קבוע עפ"י ד' עדיף טפי כיון דאסור לסותרו בשום אופן ואינו נטמא משום אוהל וזה מוכרח ולכן אין נפ"מ בין משכן למקדש בזה דשניהם תורת מחובר עליהם לענין קבלת טומאה לכן מוכרח הגמ' לומר הטעם משום דמשכן קדושתו חמור דנמשח בשמן המשחה וזה ראי' ברורה לדעת הטור:

ולכאו' עלה בדעתי לה"ר שגם דעת הר"מ ז"ל כהטור דלכן לא נטמא המשכן משום דהי' לו דין מחובר לקרקע אבל כליו באמת נטמאו שעפ"ז יהי' לנו מקור נפתח לדעת הר"מ ז"ל בפ"ו מה' ק"פ ה"ב שס"ל דט"מ בשביעי שלו אע"פ שמזין עליו ביום מ"מ אינו אוכל פסחו לערב ונדחה לפ"ש וראיתו מהאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם דהי' שביעי שלהם ואעפ"כ נדחו לפ"ש אמנם ז"ד אם נטמא בטומאה שכהן מוזהר עליו ושהנזיר מגלח עליו אבל אם הי' נטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין עליו בז' שלו ואוכל בערב את פסחו וכולם חתרו למצוא מניין לקח הר"מ ז"ל חילוק זה דאע"ג דצריך הזאה מכל מקום כיון שהוא טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' שוחטין וזורקין עליו בז' שלו:

אמנם להנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל למד זה מסוגי' הש"ס דפליגי מי היו הטמאים לנפש אדם וקשה כיון דנו"א מתו בא' בניסן ונטמאו הכלים שבהיכל לדעת ר"ע שמתו בפנים דהיינו בהיכל וא"כ המנורה נטמאה וכיון דהי' צריך בכל יום הטבת המנורה והדלקתה וזה א"א בלתי נגיעה במנורה וחרב ה"ה כחלל מטמא במגע וצריך הזאה ג' וז' לדעת הר"מ ז"ל (וסובר כדעת הרמב"ן ז"ל בחדא דאינו מטמא אלא במגע אמנם במה שסובר הרמב"ן דאע"ג דטמא ז' א"צ הזאה בזה פליג הר"מ ז"ל וס"ל דלענין מגע דינו כנוגע במת ממש עי' בפ"ה מטומאת מת ותמצא מבואר כן:

ובאמת הרמב"ן ז"ל כנראה ג"כ לא ברירא לי' ד"ז שאם כי בפרשתינו בקרא דעל פני השדה נראה מבואר דס"ל כן והוא הרמב"ן שרמז עליו מרן הכ"מ ז"ל בה' טומאת מת שם וכן כתב בחידושיו לב"ב עיי"ש. אמנם לקמן בפ' מטות בקרא דכל הורג נפש וכל נוגע בחלל נראה שמודה דחרב ה"ה כחלל הוא גם לענין דצריך הזאה עיי"ש) וא"כ קודם ח' בניסן א"א הי' להם שלא להתטמאות אהרן או בניו כל מי שהדליק את המנורה ורק מח' בניסן ואילך כאשר הזו בז' בניסן על המנורה וטהרה שוב לא נטמאו אם כן הי' יום ז' שלהם בי"ד:

וא"כ תמי' מאוד על ר"ע דס"ל מישאל ואלצפן היו וזה קשה דהא היו יכולין ליטהר אמאי לא אמר דהי' אהרן או א' מבניו זה שהדליק את המנורה ביום ז' בניסן דנטמא בנגיעת המנורה והי' צריך הזאה בי"ד בניסן וע"כ צ"ל דדוקא טמא מת עצמו אין שוחטין וזורקין עליו בז' שלו אבל אהרן ובניו דלא נטמא אלא בטומאת חרב ה"ה כחלל אע"ג דצריך הזאה מ"מ כיון שהוא טומאה שאין הנזיר מגלח עליו שוחטין וזורקין עליו בז' ומוכרח מזה דהר"מ ז"ל ס"ל כהטור דהמשכן בעצמו לא נטמא שהי' לו דין מחובר רק הכלים נטמאו וכיון דחרב ה"ה כחלל אינו מטמא באוהל אלא במגע אין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר עליו ולכן היו יכולין לעשות הפסח:

ואם כנים הדברים יש לתמוה על המזרחי ז"ל שכ' בפ' צו בקרא דקח את אהרן ובריש פ' שמיני דר"ע ס"ל דמישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם שנטמאו במיתת נו"א וכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא הא למחר יכולין לעשות וע"כ הי' שביעי שלהן בערב פסח וס"ל לר"ע דיום שמיני היינו שמיני בניסן עיי"ש שהאריך בזה והנה אם הי' לפניו גירסא כזו בספרי דרבי עקיבא דריש ג"כ ביום ההוא אנן מה נענה אבתרי'. אבל כפ"מ שאנו רואין הגירסא לפנינו בספרי ובש"ס סוכה (דף כ"ו) נראה פשוט שאינו כן וכנראה שהמזרחי כתב כן מעצמו שהי' קשה לו מפני מה נאיד ר"ע מלומר דהיו נושאי ארונו של יוסף כיון דאם נימא דהי' בר"ח ניסן גם הם כבר היו יכולין ליטהר ולכן הכריח מזה המזרחי דר"ע דריש ג"כ ביום ההוא וס"ל דמיתת נו"א הי' בח' בניסן וממילא הי' שביעי שלהם בי"ד אמנם לפ"ד הנ"ל אאל"כ בדעת ר"ע דס"ל דמתו בפנים וא"כ נטמאו כלי המשכן וא"כ עכ"פ מטמאין במגע וכיון שא"א להטבת הנרות בלא נגיעה א"כ בלא"ה הי' טמאים שלא יכלו לעשות הפסח או אהרן או בניו והי' טמאים כל ימי הפסח כיון דכלי המשכן לא נטהרו קודם ערב פסח:

לכן נראה דר"ע ג"כ ס"ל דיום השמיני הי' שמיני למלואים והי' בא' בניסן ולא דריש כלל ביום ההוא והא דנאיד מלומר דהי' נושאי ארונו של יוסף י"ל מכמה טעמים, א) משום דס"ל דנושאי ארונו של יוסף דלא נטמאו לאחר מ"ת לא היו צריכין טהרה כלל, ב) י"ל דס"ל לר"ע דצדיקים אינם מטמאין:

וי"ל בזה ד' התוס' ב"מ (דף קי"ד) שכ' דאליהו הי' קובר את ר"ע וכששאלו לו לאו כהן הוא מר השיב צדיקים אינם מטמאין לאו משום דהלכה כן הוא רק דדחוי' מדחי לי' וצ"ע למה הי' מדחה בדבר שאינו הלכה אמנם להנ"ל א"ש דאליהו הי' יודע דר"ע ס"ל הכי מדאמר מישאל ואלצפן היו ולא ניחא לי' לומר דנושאי ארונו של יוסף היו:

ג) וי"ל דקמ"ל דמישאל ואלצפן אע"ג דהיו לויים ואין להם קרקע בא"י מ"מ היו חייבין בפסח או משום דערי מגרש הוי בכלל יש לו קרקע או משום דאין לו קרקע אינו פטור מפסח ואין הכרע לומר דר"ע ס"ל דמיתת נו"א הי' בח' בניסן ולכן אמרינן כפשטא דג"כ מודה דמיתתם הי' בא' בניסן אמנם לא נטהרו עד ערב פסח אמנם אהרן ובניו אפי' א"נ דנטמאו הי' יכולין לשחוט את הפסח בי"ד כדעת הר"מ ז"ל איברא דכ"ז לפלפולא אבל לקושטא דמילתא אא"ל דהמנורה נטמאה והכהן שהדליקה נטמא מצד נוגע בחרב ה"ה כחלל דהנה זה נראה פשוט דאהרן הכהן בעצמו הדליק את המנורה כיון שהי' בפעם הראשון שאהרן הכהן התחיל לעבוד עבודת היום דכל ז' ימי המלואים שימש מרע"ה וא"כ בודאי עשה אהרן כל עבודת היום וכן מפורש בתוה"ק וכן מוכרח בלא"ה כיון דהדלקת המנורה בה"ע הי' אחר מיתת נו"א וא"כ הם היו אוננים ולא היו יכולין ליכנס להיכל ולהקטיר קטורת ולהטיב הנרות רק אהרן שכה"ג מקריב אונן וא"כ איך אמרו חז"ל על הפרה מצותה בסגן:

ובר"מ ז"ל פ"א מפרה הי"א וי"ב ומפי השמועה למדו זו נעשית באלעזר ת"ל דאהרן הכהן לא הי' יכול לעשות הפרה דהרי עשיית הפרה הי' ביום ב' בניסן והוא נטמא אתמול בהטבת המנורה ועשיית הפרה א"א בטומאה דרק טבול יום כשר בפרה אבל טמא מת פסול בפרה וא"כ מוכרח מזה דאהרן ובניו לא היו טמאים כלל אך באמת קשה לדעת הטור שת' דהמשכן לא נטמא משום קבוע א"כ הכלים נטמאו ואיך אפשר דאהרן ובניו לא נטמאו מצד נוגע וקשה מאוד לומר שהי' אפשר ליזהר שלא יגע בהכלים בשעת עבודה:

ומה שנראה להעיר בדבר חדש בזה ונקדים בזה מה שאני מתקשה על הרמב"ן ז"ל בפ' מטות בקרא דוכל אשר לא יבא באש בסודה"ק שכ' בזה"ל וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה ואתם חנו מחוץ למחנה (שלא יכנסו לעזרה) שבעת ימים וגו' כי מלחמת סיחון ועוג הי' כל ישראל וטומאה הותרה בציבור עכ"ל ותמי' מאוד דמה בכך דטומאה הותרה בציבור היינו רק דמותר ליכנס לעזרה לצורך ק"צ שקבוע לי' זמן אבל מ"מ חייבין על ביאת מקדש שלא לצורך וצריך הזאה ג' וז' וא"כ הדר הק"ל אמאי לא נצטוו על הזאה ג' וז' במלחמת סיחון ועוג:

לכן נראה עפ"מ דמבואר בתוספתא פ"ו דטהרות ופסקה הר"מ ז"ל ר"פ ט"ז מה' אה"ט דלכן ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כיון דטומאה הותרה בציבור עיי"ש וכן. בירושלמי סוטה מובא בתוס' סוטה (דף כ"ח ע"ב) ד"ה מכאן:

ולכאו' הדבר מתמי' דמה ענין זל"ז דטומאה הותרה היינו רק שמותר לעשות העבודה בטומאה אבל אינו טהרה בעצם ונראה מזה דבאמת כשהותרה טומאה בציבור היינו ענין טהרה אמנם בכ"ז אינו נפקע הטומאה לגמרי ומעתה י"ל דז"ד בטומאת מת דישראל שמטמא באוהל ג"כ דהוא טומאה רוחנית שפיר י"ל דאע"ג דהותרה בציבור מ"מ הטומאה לא נפקעת ובמקום שא"צ עבודת ציבור יש עדיין להטומאה וצריכה הזאה ג' וז' משא"כ בסו"ע שהיו ט"מ מטומאת נכרים שאינן מטמאין באוהל אלא במגע ומשא וטומאה זו טומאה ממשית וגשמית היא סברא גדולה לומר דכשהותרה בציבור הותרה לגמרי וליתא לטומאה כלל ואין צריך הזאה ג' וז' ואין חייבין עלי' על ביאת מקדש ואע"ג דלפי האמת אינו כן ואחר שהוזהרו ישראל במלחמת מדין גם על טומאת עכו"ם צריכין הזאה אפי' בציבור מ"מ כיון דזה חידוש דין שנימא דאע"ג דטומאה הותרה בציבור ואפי' בטומאת מגע אעפ"כ יהי' צריך הזאה אמרינן א"ל בו אלא חידושו ולא קשיא מפני מה לא נצטוו זה מקודם כמו שלא קשי' על טבילת כלים שלא נצטוו מקודם מה"ט וז"מ בכוונת הרמב"ן ז"ל:

ומעתה י"ל כיון דכלי המשכן כשנטמאו בטומאת חרב ה"ה כחלל גם הי' צריך לומר בהו טומאה הותרה בציבור דאל"כ א"א הי' להדליק את המנורה דהרי השמן נטמא מהמנורה וכיו"ב כל עבודת הכהנים וכיון דע"כ הי' צ"ל בהו טומאה הותרה בציבור וכיון דחרב ה"ה כחלל א"ב אלא טומאת מגע וכיון דאמרת דהותרה בציבור לא היו הכהנים טמאים ולא היו צריכין הזאה שזה חידוש דין שנתחדש אח"כ דאפי' בטומאת מגע והותרה בציבור מ"מ הטומאה לא נפקע וצריך הזאה ג' וז' אבל מקודם הוה ס"ל דטומאה הותרה בציבור היינו דהותרה לגמרי בפרט במקום דל"ש אלא טומאת מגע ומשא. ועפ"ז מובן קצת הענין דספ"ט ברה"ר ספיקו טהור לגמרי דבזה נשאר הדין כמות שהי' בטומאת ציבור מקודם שנתחדש דהטומאה אינה נפקעת ועי' היטב בזה כי הוא ענין חדש בעזה"י:

ובת' לח"א כתבתי שא"נ כד' הטור דהא דהמשכן לא נטמא היינו רק משום שהי' עליו תורת מחובר אבל הכלים באמת נטמאו א"כ השלחן והמנורה ומזבח הזהב הי' מטמאים מצד חרב ה"ה כחלל וכ"כ הגאון בעל פנים יפות ז"ל בפ' תרומה ופ' תצוה דהשלחן והמנורה היו טמאים וא"כ א"א הי' לעבוד עבודה במקדש בלי טומאת אהרן והקרבנות דחרב ה"ה כחלל מטמא אדם ורק דטומאה הותרה בציבור וכ"כ הג' בפנים יפות ז"ל שם בענין שמן המנורה עיי"ש וי"ל בזה פירוש הת"כ בפ' שמיני בקרא ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן מכאן אמרו "שהכהנים" (כן גירסת הראב"ד ז"ל בפי' לתורת כהנים וכ"נ עיקר) אין מטמאין למתים והוא פלא וע' בראב"ד ז"ל שנדחק בביאור הדברים. אמנם לענ"ד נראה פירוש הדברים דהנה לכאו' יש לעי' לפ"מ דנראה בתוה"ק בטעם איסור ט"מ לכהנים משום כי את לחם אלוקיך הוא מקריב וצריך שיהי' בטהרה א"כ מה הדין אם המקדש וכליו ג"כ נטמאו בטומאת מת וא"א לעבוד עבודה אם לא יטמאו ויהיו מוכרחים לעבוד העבודה מצד טומאה הותרה בציבור א"כ שוב י"ל דמותרין לטמאות למתים כיון דממ"נ אם לא יעבדו במקדש לא אכפת לן בטומאתם ואם יעבדו בלא"ה יהי' טמאין:

אמנם מכאן מוכח דהרי כל כלי המשכן נטמאו משום חרב ה"ה כחלל וא"כ למ"ל עבודה בלי טומאה ואעפ"כ לא טמאו את עצמן אלא מישאל ואלצפן וא"כ מוכרח מכאן דאיסור טומאת כהנים היינו משום שהם כהנים ולא משום שעבודה יהי' בטהרה וזה פירוש התו"כ מכאן אמרו "שהכהנים" אינן מטמאין למתים היינו דאיסור טומאה הוא מפאת שהם כהנים ולא מפאת העבודה במקדש:

וי"ל עוד באופן אחר דהי' קשה להתו"כ כיון דבלא"ה אם יעבדו העבודה יהי' נטמאין בחרב ה"ה כחלל וא"כ אמאי לא טמאו א"ע לנו"א וע"ז אמר התו"כ מכאן אמרו שהכהנים אינן מטמאין למתים דוקא אבל בטומאת חרב ה"ה כחלל אינן מוזהרין ולכן לא טמאו את עצמן לנו"א ויהי' א"ש גם גירסא דילן מכאן אמרו שאינן מטמאין "למתים" איברא דזה רק אם נימא דחרב ה"ה כחלל מטמא באוהל ג"כ אבל א"נ דחרב ה"ה כחלל אינו מטמא אלא במגע א"כ נהי דהכלים שבהיכל נטמאו אבל מזבח הנחושת שבחצר העזרה לא נטמא שדינו כמחובר א"כ הי' יכולים לעבוד בטהרה להקריב כל הקרבנות בעזרה.

וא"כ י"ל דמשו"ה לא נטמאו לנו"א ויש להאריך עוד הרבה בזה ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא להראות שד' הטור שמשכן הי' לו דין מחובר לקבלת טומאה יש לו מקום גדול ומוכח כן בש"ס:

והנה לעיל הבאנו דברי הרמב"ן ז"ל שכ' דעפ"י הפשט נראה לפרש דאת משכן ד' היינו טומאת ביהמ"ק ומקדש ד' היינו אוכל קדשים בטוה"ג והזהיר כאן דבט"מ ל"מ טבילה גרידא ואם אכל קדשים ולא הזה עליו ג' וז' חיי"כ:

ועפ"ז נ"ל לת' מה שיש לדקדק במקראות שבקרא דאת מקדש ד' כתיב ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ודרשינן בריש ערכין למעט קטן מכרת עיי"ש וקשה אמאי לעיל מני' בטומאת משכן לא כתיב איש למעט קטן אמנם לד' הרמב"ן ז"ל י"ל בטו"ט דהנה התוס' תמהו דל"צ קרא למעט קטן מכרת מהכ"ת לחיי"כ כיון דקטן אינו בר דעת ועיי"ש בתוס' שתמהו ע"ז דבעריות ג"כ צריך קראי למפטר קטן מכרת אמנם י"ל דאע"ג דקטן אינו בר דעת ול"צ קרא למפטרי' מעונש מ"מ בעריות דמתעסק חייב בהן י"ל דהנאה הוי כמו כוונה וגדולה מזה כתב הר"ן ז"ל דה"ט דמצה א"צ כוונה דהנאה עולה במקום כוונה ולכן צריך קרא למפטר קטן מכרת ולכן דווקא בקרא דאת מקדש ד' דקאי על אכילת קודש בטוה"ג דמתעסק חייב בי' משום שנהנה צריך לכתוב איש למפטר קטן מכרת משא"כ לעיל גבי משכן דקאי על נכנס למקדש בטומאה ל"צ למעט קטן ונסתייע מזה פירוש הרמב"ן ז"ל:

והנה ברא"ש הביא בשם יש מפרשים דהקרא ממעט אם נטמא בעודו קטן ונכנס למקדש כשהגדיל א"ח כרת אמנם הרא"ש ז"ל דחה זה דמהכ"ת נאמר כן אמנם לת' דברי הי"מ שלא יהי' תמוהין כ"כ י"ל דס"ל דמה דאמר קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה אין הכוונה על כרת ממש דהרי כרת אינו אלא במזיד והי' צריך קרא לפרש דז"ד אם נכנס למקדש במזיד אך הכוונה שהוא בגדר כרת דיש עליו עבירת כרת ונפ"מ דבשוגג חייב חטאת (וכבר ראיתי באחרונים שכ' לת' כן קושית התוס' דלמ"ל קרא בעריות והכא למעט קטן מכרת דת"ל דאינו בר עונשין די"ל דצריך קרא למעט דאינו בגדר כרת כלל ונפ"מ דא"ח חטאת בשוגג ועי' בר"מ ז"ל פ"ט משגגות ה"ג דמחייב קטן בן ט' באשם ש"ח אלא שאינו מביאו עד שיגדיל וה"א דגם בחטאת דינא הכי ולכן צריך קרא למעט דקטן אינו נכלל כלל בגדר כרת ואינו דומה לפחות מבן כ' דאע"ג דאינו בר עונשין בשמים מ"מ בחטאת איכא וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ):

ומעתה י"ל עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' ויקרא דענין זה דחייבה רחמנא קרבן בשגגה על העלם טומאה באכל קודש או שנכנס למקדש הוא חידוש כיון דהוי טעה בדב"מ וצריך להיות פטור ומעתה י"ל דא"ל בו אלא חידושו דדווקא כשנטמא כשהי' גדול דהי' עליו מיד החיוב לטבול כשירצה לכנוס למקדש ולאכול קדשים לכן אם נכנס למקדש או אכל קודש אח"כ בהעלם טומאה חייב קרבן משא"כ בשנטמא בקטנותו דלא הי' לו חיוב ודעת שיטבול שוב פטור בגדלותו כשיכנס לקודש בהעלם טומאה משום טעה בדבר מצוה וי"ל דקאי אליבא דר"ע דס"ל דרק על העלם טומאה והוי תמיד טעה בדב"מ:

הן אמת שיש לעי' קצת א"נ דכוונת המקראות לכלול שוגג לענין חיוב חטאת א"כ מה מקשינן בגמ' ליכתוב רחמנא מקדש ול"ב משכן לפי"מ שהעיר הג' רעק"א ז"ל בת' דאיך מחייב קרבן על העלם מקדש הא הוי מתעסק כמו"ש התוס' בשחט בחוץ בהמת חולין וקסבר שהוא קודש דהוי מתעסק:

אמנם לענ"ד נראה דלק"מ דהנה כבר תמה הג' מוהר"מ בנעט ז"ל בס' מגן אבות דלפ"ז אמאי חייב קרבן בשגגת שבת הא הוי מתעסק דקסבר שהוא חול ות' דדוקא במה שהוא במקרה איסור והי' יכול להיות גם היתר אז אם טעה וקסבר שהוא היתר הוי מתעסק משא"כ שבת שהוא עצם קדושה וא"א להשתנות אע"ג דהוא סובר שהוא חול, א"ז בגדר מתעסק אנא שוגג והוא סברא אמיתית:

וראיתי להג' מקינסק שי' בס' חלקת יואב ח' או"ח ס"ז שכ' עליו שדבריו תמוהין דא"כ בשגג ביוה"כ למה יהי' חייב חטאת ומבואר בחולין (דף ק"א ע"ב) וברש"י שם דבשגגת יוה"כ מחייב חטאת אף דיוה"כ בב"ד תלי' והי' הדבר באפשרי שזה היום לא יהי' יוה"כ עכ"ל ותמהני עליו הלא הג' מוהר"מ בנעט ז"ל בעצמו שם העיר מיוה"כ ועיי"ש מה שכ' בזה ומה שהקשה מחולין (דף ק"א ע"ב) ורש"י שם במחכ"ת הא התם אינו מתכוין להיתר כיון דהזיד בשבת ואיך יתכן לקרותו מתעסק וז"פ:

ומעתה נראה דה"ה קדושת המקדש כיון דהוא מקודש מתחילת הבריאה ולא בטלה קדושתה גם היום לכן העלם מקדש הוי כמו העלם שבת ואינו בגדר מתעסק אלא בגדר שוגג כיון דהוא עצם קדושה דמקום זה מיועד מתחילת הבריאה להיות מקום שכינת השי"ת כמש"כ המפרשים ומעתה וראה דז"ד במקדש אבל במשכן דאין קדושתו מיוחד על מקום הזה נראה דבהעלם משכן הוי בגדר מתעסק וצריך לבא לחידוש דינו דהגרע"א ז"ל דאע"ג דמתעסק פטור מחטאת מ"מ חייב בקרבן עולה ויורד:

אך לפ"ז מה מקשה הגמ' לכתוב מקדש ול"ב משכן כיון דרבותא גדולה קמ"ל דמשכן דינו כמקדש דחיי"כ ובשוגג חטאת בהעלם משכן דבשלמא אם הקרא איירי רק במזיד ולענין כרת א"ש אבל לפ"מ שכתבנו דקראי קאי גם לענין חיוב חטאת בשוגג קשה כנ"ל:

אך י"ל דזה באמת נכלל בת' הגמ' דאי תנא מקדש הו"א משום דקדושתו קדושת עולם והכוונה כנ"ל כיון דקדושתו קדושת עולם הוי עצם ולכן אינו מקבל השתנות וממילא גם בהעלם מקדש הוי רק שוגג והבן ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ:

פרק ד

ברמב"ן ז"ל בקרא וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' כתב בזה"ל ועוד אמרו רבותינו דעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשיכון השכינה וכן נראה בכתוב שאמר ואם טמאה ארץ אחוזתכם וכתב ע"ז הגאון המובהק בעל דברי אמת הספרדי ז"ל בד' ל"ט מדרשותיו שא"א לומר שכוונת הרמב"ן ז"ל כפשטא דעבר הירדן אינו ראוי לביהמ"ק דהרי גם א"י חוץ מירושלים א"ר לבהמ"ק ואף קודם שנבחרה ירושלים דוקא שילה אלא ע"כ שכוונתו לומר שאף בשעת היתר הבמות לא היתה ראוי' עבר הירדן לבמה וכמאמר הכתוב ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה