אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

קרח

שלח

פרק א

ברמב"ן ז"ל פסוק וישמע משה ויפול וגו' בא"ד כתב בזה"ל והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטורת יותר משאר קרבנות וכו' והתיר לאהרן להקטיר אותו לצורך השעה "או שהי' קטורת הבוקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט" עכ"ל:

ולכאורה הד' סתומין ול"ז להבין ד"ק הרי הרמב"ן ז"ל כתב בעצמו לקמן דהי' קטורת בחוץ והיינו משום דהי' בעזרה ולא הי' בהיכל כמפורש בתוה"ק ועי' ברמב"ן ז"ל י"ז ב' מה שתמה בשביל זה על רש"י ז"ל וא"כ איך אפ"ל דאהרן הקטיר בזה קטורת הבוקר במקומה בהיכל ואי דאהרן הקטיר באמת בהיכל והם בעזרה, א"כ לא יהי' ראי' מהקטרת אהרן:

ואולי י"ל בכוונתו עפמ"ש לקמן סו"פ כ"א דקרח רצה להחזיר עבודה לכל ישראל כמו שהיתה בבמת יחיד ולזה אמר כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' היינו דהשראת השכינה בכ"מ ול"צ משכן דוקא וח"כ ממילא לשיטתם גם בחוץ הוי הקטרה מעלי' כי לא הודו דעתה השראת השכינה רק במשכן וממילא כל הקדוש יותר צריך מקום מקודש ביותר רק דכל העזרה דינה שוה וכמו בבמה דל"ש הבדל מקום ולכן באמת הם הקטירו בעזרה והוא הקטיר בהיכל כשיטתו דאינו כשר הקטרה אלא בהיכל ולצורך תמיד של שחר ומזה הי' באמת ראי' שמשה אמת ותורתו אמת:

ועי' בספורנו פ' כי תבא בענין ווידוי מעשר שכ' בזה"ל בערתי הקודש מן הבית בחטאינו ובעוונות אבותינו הוסרה העבודה מן הבכורות אשר להם הי' ראויות תו"מ וכו' וזה וידוי מעשר שהזכירו רז"ל עכ"ל ולכאו' צ"ע הא בערתי הקדש מן הבית קאי על מעשר שני ומע"ש הרי נאכל לבעלים בירושלים ונראה דכונתו דאם הי' העבודה בבכורות לא ה' צריך מקום מקודש לאכילת מע"ש כלל שהי' בכל מקומות ישראל קודש והי' מע"ש נאכל בכל מקום ולא הי' צריך להוציא הקודש מן הבית ודו"ק וזה כדברינו:

ועפ"ז א"ש ג"כ מה דקשה לכאו' על הרמב"ן ז"ל לקמן שכ' בפשיטות דלא נתקדשו המחתות להיותן כלי שרת והלא מסברא נראה לכאו' דקרח טען שימשחו גם אותם דאל"כ לא יהי' ראי' מזה שלא נתקבלה הקטורת שלהם כיון דהקטורת של אהרן הי' בכלי שרת ושלהם לא נתקדש בכלי שרת ע"י משיחה ועי' בחת"ס סי' ל"ז שלא ת' כלום בזה ואם כי י"ל כיון דכלים חדשים גם בימי משה עבודתן מחנכתן א"כ לשיטתם דהי' זה עבודה ממילא נעשו כלי שרת ובאין כאחת אך מנ"ל דקרח ועדתו הודו בזה דמכאן ואילך אף בימי משה עבודתן מחנכתן ועי' בזה בת' חיים שאל להג' אזולאי ז"ל סי' ע"ד ואכמ"ל בזה:

אמנם להנ"ל א"ש דהא בהא תלי' כיון דקרח טען דגם משכן דינו כבמת יחיד וכשר בזרים ממילא גם כלי שרת אינו צריך כמו דלא הי' כ"ש בבמה וצדקו ד' הרמב"ן ז"ל ועי' ברמב"ן ז"ל לקמן בקרא דאתם המיתם את עם ד' שכ' בזה"ל או שהי' העונש בקטורת שהיתה אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבוקר כאשר פירשתי עכ"ל ולכאו' למה צריך לזה ואמאי לא אמר בפשיטות כיון דקטורת שלהם היתה בחוץ א"ו כדברינו דאי משום זה הרי מוכח שצדקו ד' משה ואהרן ולכן הלינו שמיתתם הי' מפני שהקטירו קטורת בלא צווי מהשי"ת:

ובאמת בענין הקטורת יש מקום עיון שבפ' תרומה בענין מלאכת המשכן לא נזכר כלל מזבח הזהב להקטיר קטורת רק בפ' תצוה בסוף הפרשה נאמרה מצות מזבח להקטיר קטורת וכבר עמד ע"ז הספורנו בפ' תצוה וכ' שאין המזבח הזהב אותו הענין שהי' בשאר כלי המשכן והקרבנות אבל הי' זה המזבח לכבד את השי"ת אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבוקר והערב ולשחר פניו במנחת קטורת אד"ק והם חסרון ביאור שסוף כל סוף לא נאמרה המצוה בפ' תרומה ומה שנראה בזה דהנה דעת הרמב"ן ז"ל דמצות המשכן נאמרה קודם חטא העגל אמנם לא הספיק לבנות עד שחטאו ישראל בעגל:

ומעתה נאמר לפמש"כ המפרשים דכפרת הקטורת עיקרה על חטא של הנפש כמו שאמרו ז"ל איזה דבר שהנשמה נהנה בו הוא הריח ולזאת הריח שהוא רוחני והוא רק דבר שהנשמה נהנה בו בא לתקן פגם הדעת ולזאת נראה דבאמת כשנצטוו ישראל על מלאכת המשכן לא היתה בכללה המצוה דמזבח מקטורת דכ"ז שלא נפגם הדעת בחטא העגל היתה יכולה להיות הקטרה בכ"מ ולא הי' צריך מקום מקודש להקטרת הקטורת ולזאת בפ' תרומה לא נזכר כלל מצות מזבח הזהב להקטיר קטורת אמנם אחר חטא העגל אז נצטוו במזבח הזהב להקטיר קטורת שיהי' כפרה על חטא העגל ויהי' רק בהיכל מקודש יותר מן העזרה להורות על יחוד השי"ת [וכ"כ במק"א בשם המאירי בענין קטורת יוה"כ שהיתה לפני ולפנים מטעם זה להורות היחוד הגמור דל"ש הקטרה אלא בפנים ועי' בספורנו סוף פ' אמור דבמדבר הי' ההיכל כמו לפני ולפנים לכן הי' צריך כה"ג בקטורת ונרות עיי"ש וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ] ולזאת קרח שחלק על הכהונה ואמר כולם שמעו מפי הגבורה עשרת הדברות וחטא העגל נמחק לגמרי הי' חולק ע"ז דהקטורת צריך מזבח ומקומה בהיכל דוקא ולכן הי' מקטירין בחוץ:

וי"ל בזה מה דקשה לכאו' בפסחים נ"ט ע"א דאין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת משום שנאמר בה בבוקר בבוקר ובתמיד לא כתיב אלא בוקר אחד וקשה אפי' לא הי' כתיב בקטורת אלא בוקר אחד אמאי לא יקדם משום דחמירא קדושתי' שהוא בהיכל ותמיד הקרבתי' בעזרה אמנם להנ"ל א"ש דזה שצריך מזבח הזהב והיכל אינו מפאת קדושת הקטורת בעצם אלא מכח שחטאו ישראל בעגל אמנם הקטורת מפאת עצמה כשר בחוץ ג"כ ולכן א"ז חשיבא חומרא להיותה קרב קודם התמיד:

ובאמת מצאנו ענין נפלא בקטורת מה שאינו בכל המנחות והנסכים שאינם מתקדשין קדה"ג אלא בכלי שרת אבל כל זמן שלא נתקדשו בכלי שרת ה"ה רק ק"ד אמנם בקטורת כתבו התוס' שבועות (דף י"א ע"א) דלאחר שנכתשו במכתשת וראויין לקטורת נתקדשו קה"ג בקדושת פה ול"צ קדושת כלי להיותן קדוש קדושת הגוף ודינם כמו בבע"ח דל"צ קדושת כלי להיותה קדוש קדושת הגוף:

ולדברינו יתכנו הדברים דזה להורות דעצם הקטורת א"צ קידוש כלי וכ"ז דצריך היום לאחר החטא לענין הקרבה מזבח והיכל וכלי שרת הוא רק מפאת ישראל שחטאו בעגל אבל בעצם נתקדש בקה"ג ע"י קדושת פה בלבד כמו הנשמה דבעצם היא קדושה:

ועפ"ז יש לת' מה שאני מתקשה מאוד על רבינו הרמב"ן ז"ל בפ' עקב י"א ואשר עשה לדתן ואבירם שכ' הרמב"ן ז"ל בזה"ל והזכיר ואשר עשה לדתן ואבירם ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה אש מלפני ד' ותאכל אותם בעבור כי אש זר הקריבו להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו ע"כ לא מנאו באותות המדבר עכ"ל והנה כוונת רבינו ז"ל ע"כ משום שהקטירו בחוץ והי' חייבין משום הקטרה בחוץ ומה שכ' הדמיון לעזיהו אע"ג דעזיהו רצה להקטיר קטורת בהיכל ע"כ צ"ל דכוונתו דכמו דעזיהו נענש משום איסור זרות בקטורת וה"ט דצריכה פנים וכהונה וממילא קרח ועדתו נענשו מצד קטורת בחוץ וזה מוכרח בכוונת הרמב"ן ז"ל שכ' בעצמו דהקטירו בחוץ כמש"ל בשמו:

אמנם מה שקשה לי על רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל דקרח ועדתו הי' חייבין משום קטורת בחוץ לפ"מ דמבואר בזבחים (דף קי"א ע"א) דמה דלא קרב בבמה אין חייב עליו בחוץ אלא א"כ נתקדש בכלי כיון דכללא הוא דכל מה שאינו ראוי לבוא לפנים א"ח עליו בחוץ אמנם מה שקרב בבמה ובבמה לא הי' קידוש כלי שרת לכן אמרינן דמשעה שנאסרו הבמות נאסר להקריב זה בבמה אפי' בלא קידוש כלי כמו שהי' עד עתה אבל מה שאינו קרב בבמה כיון דלא הי' קרבן בשום פעם בלא קידוש כלי א"ח עליו היום בחוץ בלי קידוש כלי עיי"ש היטב בסוגי' ותמצא מבואר כן א"כ בקטורת דלא הקריבו בבמה נראה דא"ח במקטיר קטורת בחוץ אלא א"כ נתקדש בכלי שרת דבלא"ה א"ר לבוא לפנים וא"כ כיון שהרמב"ן ז"ל עצמו כאן חולק על רש"י ז"ל במה דס"ל דהמחתות הי' כלי שרת ורבינו ז"ל ס"ל דלא הי' כלי שרת א"כ אמאי נענשו קרח ועדתו משום קטורת בחוץ וזה תימה גדולה לכאו':

אמנם לדעת התוס' הנ"ל דבקטורת ל"צ קדושת כלי להיותה קדה"ג י"ל דנהי דא"ר לבוא בפנים אלא ע"י מחתה דהיא כלי שרת וקרב על מזבח הזהב דהוא ג"כ כלי שרת מ"מ כיון שקדוש קדה"ג בקדושת פה י"ל דבדיעבד אפי' אם לא נתקדש במחתה אם עלה לא ירד דהוי בכלל פסולו בקודש ודוקא בכל מנחות ונסכים דבלא קידוש כלי שרת הויין רק קדושת דמים והוי כמו חולין גמורין על המזבח לכן גם בדיעבד פסולין ושפיר א"ח משום ש"ח משא"כ בקטורת כיון דנתקדשו קדה"ג בקדוש' פה אע"ג דלא נתקדשו בכלי שרת אמרינן אם עלה לא ירד ושוב חייב עליהם משום קטורת בחוץ:

ויצא לנו מזה שלדעת הרמב"ן ז"ל הי' העונש עליהם משום שהקריבו קטורת בחוץ ובזה הי' יסוד מחלוקת קרח דהי' ס"ל דקטורת ל"צ פנים כלל דכמו שאם לא הי' חטאו בעגל לא הי' צריך מזבח הזהב לקטורת מדלא מנאו בפ' תרומה בכלי המשכן כן אפי' לאחר החטא כיון שעשו תשובה ע"ז ונתכפר להם ל"צ פנים ומזבח ועי' היטב כי קצרנו וסמכנו על המבין שיבין הד' לאשורן:

פרק ב

(י"ח ג') ושמרו משמרתך ומשמרת כל האוהל וגו' ולא ימותו גם הם גם אתם הנני להעתיק בזה מ"ש בת' לח"א בענינים אלו וז"ל שם יקרתך השגתי וכו' ועד"ת אשר שאלתני ביאור ד' האוה"ח הק' בפ' קרח בקרא דלא ימותו גם הם גם אתם שכ' לת' דלכן פסק הר"מ ז"ל דלוי שסייע במלאכת חבירו הוא במיתה אע"ג דבגמ' מבואר להיפוך דלכ"ע מסייע הוא רק דרבנן ואע"ג דנראה כן מלשון הספרי דגרס דר"י בן גודגדא השיב לר"י בר חנני' שביקש לסייע לו בהגפת דלתות חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך וכבר הרגיש בזה מרנא הכ"מ ז"ל לסייע מזה לד' הר"מ ז"ל מ"מ תמי' ששבק גמ' דידן וסמך על הספרי וכתב האור החיים ע"ז בזה"ל והגם שבכל כיו"ב אין אנו הולכים אלא אחר גירסת הברייתות המובאים בגמ' וכו' יש טעם נכון בדבר דהרי לפניך ד' אביי שאומר בפירוש נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה זה יצדיק גירסת ספרי שאמר לו ר"י שאתה מתחייב בנפשך כי לפי גירסא שהביא התלמוד דחוי' דעת אביי כמו שדחה התלמוד והגם שהש"ס הקשה לאביי ודחה דבריו לא הי' בפני אביי לומר שאתותב ואילו הי' עומד אביי ודאי שהי' מביא הוכחה מההוא שהובאה בספרי עכ"ל, ותמהת עליו שהרי אביי אינו אומר במסייע וכמו שכ' האור החיים עצמו בריש דבריו דאביי לא אמר שסייע אלא דמשורר ששיער ומד' הש"ס מוכח שיש הפרש בין העושה למסייע אד"ק וא"כ לו יהי' דאביי ס"ל דתנאי הוא דר"י בן גודגדא ס"ל דבמיתה דאל"כ לא הי' גזרינן במסייע די"ל דבמקדש לא גזרינן גזירות אם אינו איסור מיתה עכ"פ אך מנ"ל דאביי ס"ל דמסייע הוי דאורייתא ואיך מוכח מדברי אביי דס"ל דגם מסייע הוי דאורייתא להצדיק בזה גרסת הספרי את"ד:

הנה יפה תמהת בזה אך נראה דכוונת האוה"ח ז"ל דהנה לכאו' לשון אביי מיותר במה שאומר נקטינן משורר ששיער "בשל חבירו" במיתה דהך בשל חבירו מיותר לגמרי לכן הכריח מזה האוה"ח דכוונת אביי היינו דסייע לחבירו דהוא שיער יחד עם חבירו ובאמת הלשון מוכח כן. וכאשר נעמיק העיון בזה י"ל ברווחא יותר דדוקא לוי בעבודת כהן שאינו שייך לה כלל יש לאסור בהחלט אבל לוי נהי דנתחלק העבודות מ"מ אין החלוקה זו אוסרת עליו בהחלט העבודה האחרת ואם רוצה לחזור בו ולהיות עושה עבודה אחרת אין זה בגדר מנית עבודתו ועושה מלאכת חבירו ולכן דוקא כשמסייע לחבירו הרי מבורר שמניח לחבירו להיות נשאר בעבודתו ורק שהוא רוצה לסייע לו אמנם בעצם הוא ג"כ רוצה להשאר במלאכתו חייב מיתה משום שעוסק בעבודה שאין שייכות לו בה משא"כ משורר ששיער לגמרי וכן שוער שמשורר ואין מסייע לחבירו אינו במיתה:

וכשתדקדק בלשון רבינו הגדול הר"מ ז"ל פ"ג מכלי המקדש ה"י וי"א תמצא מבואר שבלוים במלאכת לוים לא כתב האיסור אלא במסייע דאין לומר דרבותא קמ"ל דא"כ הו"ל למינקט קודם גוף הדין שלא יעשה מלאכת חבירו לשיר או לשוער ואח"כ יכתוב דין מסייע ומדכתב מיד אחר שכתב שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא כתב זאת בואו המוסיף נראה דחדא הוא דדוקא בכה"ג אם מסייעי לחבירו נראה שהוא נשאר עומד בשלו דכה"ג אסור ויש בו מיתה אבל אם עושה לגמרי מלאכה אחרת של לוי אב"מ כיון דכשר למלאכה זו ג"כ. ולפ"ז מוכרחין אנו לומר דמה דפשיטא לגמ' דידן אח"כ דמסייע הוא רק דרבנן היינו כמ"ש האוה"ח אח"כ דיש תרי גווני מסייע דבזה א"י וזה א"י שצריך כל אחד לחבירו בזה יש חיוב מיתה אמנם היכא שהי' יכול לעשות לבדו והוא בא לסייע לו אז הוי רק גזירה:

ואם פנים הדברים י"ל בטו"ט ודעת החילוק בין גירסת הספרי לגירסא דידן דבגמ' דידן מבואר רק שאמר לו ר"י בן גודגדא לר"י בר חנני' חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ולא מן השוערים אמנם גירסת הספרי הוא שאמר לו חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך נראה מבואר דמסייע ח"מ ולהנ"ל י"ל דלפ"מ שביארנו דבעושה המלאכה לגמרי ליכא ח"מ אלא במסייע דבכה"ג נקרא בשל חבירו א"כ י"ל כיון דסתם ספרי ר"ש ור"ש לשיטתו דס"ל דבמלאכת שבת אף בזא"י וזא"י ג"כ שניהם פטורין ועיין ברש"י ז"ל בשבת (דף צ"ג ע"א) ד"ה ור"ש מטהר דר"ש ס"ל דאף בזא"י וזא"י נמי אינו אלא כמסייע א"כ לר"ש ליכא חילוק כלל בין ז"י וז"י לזה א"י וזה א"י דתמיד הוי רק בגדר מסייע וא"כ אפי' אם הי' ר"י בן גודגדא בעצמו יכול להגיף את הדלת ולא הי' צריך לו לריב"ח והוי זה יכול וזה יכול ג"כ חייב עליו כיון דהכא ל"ש חיובא אלא במסייע אין נפ"מ בין ז"י וז"י לזה א"י וזה א"י וכמו דבמלאכת שבת תמיד פטור כן הכא תמיד חייב דא"נ לפטור היכא דמסייע ה"ה דבזא"י וזא"י צריך להיות פטור לר"ש אמנם בגמ' דידן אזלינן להלכה דקיי"ל דהיכא דזא"י וזא"י אמרינן דכל חד כולהו קעביד לכן אין מחייבין בזה יכול וזה יכול ואמרינן דמסייע הוי רק גזירה דרבנן ועי' היטב בזה כי הוא נכון מאד לענ"ד:

איברא שכ"כ בתשובה דיש לעי' בדעת רש"י ז"ל דס"ל דר"ש ס"ל דאף בזא"י וזא"י חשיב רק מסייע מהא דמבואר בתוספתא דטעמא דר"ש דפוטר בזא"י וזא"י היינו משום דא"א לחייב שני אנשים על מעשה אחת נראה דבאמת גם ר"ש מודה דכל אחד כולה קעביד רק דא"א לחייב שני אנשים על מעשה אחת וכ"כ מרנא הגאוה"ק זצוקלה"ה בס' אגלי טל דלכן בשנים שעשאו ואחד אינו בר חיובא כגון אדם שחורש עם בהמה אע"ג דזא"י וזא"י מ"מ האדם חייב ולא הוי בגדר שנים שעשאו וראי' לזה מד' הירושלמי דסנהדרין פ"ז ה"ח דפשיטא לי' דלר"ש חייב בחורש עם בהמתו [ועי' בזה לעיל פ' יתרו או"ק ו' ובפ' קדושים אות א' ואכמ"ל יותר]:

וא"כ שוב י"ל דא"ר דהכא אסרה התורה במסייע די"ל דאינו אסור אלא בשזה א"י וזא"י דכל אחד כולה קעביד ובהכי חייביה רחמנא מי שעוסק במלאכת חבירו והשני באמת אינו בר חיובא דבדידי' קעסיק וי"ל עפ"ז בדקדוק לשון הספרי שא"ל חזור בך שכבר נתחייבת בנפשך שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים ולכאו' זה שאמר לו "שאני מן השוערים מיותר ובאמת הגירסא בגמ' דילן שאמר לו שאתה מן המשוררים ולא מן השוערים וזה דקדוק נפלא למתבונן:

אמנם לדברינו יבואו הדברים בדקדוק נפלא דר"ש לשיטתו דס"ל דבזה א"י וזא"י אמרינן דא"א לחייב שניהם על מעשה אחת אע"ג דכל אחד כולו קעביד שפיר הוכרח לומר דלכן אתה מתחייב בנפשך כיון שאני מן השוערים א"כ אני איני בר חיובא ושוב אתה חייב אך לפ"ז יהי' מוכרחין לגמרי ד' האוה"ח דהספרי מיירי בזא"י וזא"י והגמ' מיירי בז"י וז"י דבכה"ג ל"ח אלא מסייע ולא הוי אלא דרבנן וא"כ ד' האוה"ח נכונים מכל צד אך זה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא מדברי הר"מ ז"ל שפסק סתמא דמסייע במלאכת חבירו חייב מיתה נראה דאפי' בז"י וז"י חייב מיתה ואע"ג די"ל לפ"ד רש"י שבת דפוטר בז"י וז"י רק משום דלאו אורחי' ונראה דכל הפטור משום דאינה מלאכת מחשבת ובת' הנ"ל כתבנו דלפ"ז במקום דמקלקל חייב ול"צ מלאכת מחשבת חייב בז"י וז"י ג"כ דג"כ המעשה מתיחס לשניהם:

אך מ"מ ז"ב דז"ד אם שניהם עושין המלאכה בשוה רק שנימא ששניהם יהי' פטורין משום דהוי שנים שעשאו ע"ז אמרינן די"ל דהמעשה מתייחס לכל אחד לגמרי כיון דיכול לעשותה לבדו ג"כ כמש"כ בת' הנ"ל משא"כ כשאחד עושה וחבירו רק מסייע לו פשיטא דאינו אלא בגדר מסייע ובכל מקום אין בו איסור תורה והכי נראה מסתימת ד' הר"מ ז"ל דגם בכה"ג חייב מיתה וע"כ צ"ל בדעת הר"מ ז"ל כמש"כ מרנא הכ"מ ז"ל דהר"ם ז"ל ס"ל דכל החיוב שעל הלוי הוא מפני שעוסק בעבודה זולת עבודתו לכן אין נפ"מ אם עושה לגמרי המלאכה או רק מסייע במלאכת חבירו כיון דסוף כל סוף הניח את שלו:

אך באמת גוף ד' הכ"מ צ"ע דמנ"ל דהחיוב של הלוי משום שאינו עוסק במלאכתו דלמא החיוב משום שעוסק במלאכת חבירו או במלאכת הכהן ולכאו' עלה בדעתי לה"ר לזה מד' הירושלמי פ"ק דמגילה הי"ב דאיתא התם אמר ר' אבא ב"כ ג' עבירות הותרו בשיו של שמואל הוא ועורו ומחוס"ז ולוי הי', והנה הק"ע מפרש שם דכוונת הירושלמי להוכיח דבמה הי' ואין מחוס"ז וכהן בבמה ואינו מובן כלל דא"כ איך הותרו ג' עבירות הא לא הי' עבירות כלל וע"כ צ"ל כהפ"מ דפירש דכוונת הירושלמי להוכיח דע"כ הי' בשעת היתר הבמות דאל"כ אמאי לא חשיב גם איסור זה אך קשה דאם בשעת היתר הבמות הי' איך חשב איסור זרות דזר כשר בבמה ואפי' אם נימא דמחוס"ז פסול גם בבמה אבל זר בוודאי כשר בי':

לכן נראה דהנה יש לדקדק בלשון הירושלמי ולוי הי' דלכאו' אך למותר הוא דמנ"מ אם הי' לוי או ישראל דעיקר הפסול משום שאינו כהן אך כוונת הירושלמי דאע"ג דמשחרב שילה הותרו הבמות ובבמה מותר זר לעבוד עבודה מ"מ לוי אסור כיון דגם אז הי' מוטל עליהם שמירת כלי המשכן אסור הי' להם לעסוק בעבודה אחרת ואע"ג דבבמה לית בי' פסול זרות מ"מ הלוי אסור לעבוד וא"כ מוכח דאיסורו של לוי לעסוק בעבודה אחרת הוא מפני שמניח את שלו וא"כ צדקו ד' הכ"מ דה"ה אם רק מסייע בעבודת חבירו ג"כ ח"מ דעכ"פ הוי בגדר מניח עבודתו:

אמנם לאחר עיון א"ז ראי' אע"ג שמצאתי לפ' כן ד' הירושלמי בת' מר"מ מרוטענבערג ד' בערלין שער ד' ס' רי"ח וז"ל הזהב ומ"ש שמצאת בשוחר טוב ג' עבירות נעשו בעולתו של שמואל הוא ועורו במה ומחוס"ז ולוי הי' אלמא זר פסול נ"ל דזר כשר אבל לוי פסול הוא דדרשינן בפ"ב דערכין ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה וכו' וכיון דאתקשו כהנים ולוים אהדדי כי היכא דכהנים לא אשכחן דאשתרי לעשות עבודת הלוים אפי' בבמה ה"נ לא הותר להם עבודת כהנים ודוקא זר מכשירין בכהונה אבל לוים לא יעשו אלא עבודה המסורה להם עכ"ל:

נראה ביאור הדברים עפ"מ שכ' במק"א [עי' לעיל פ' יתרו אות א'] להוכיח מכמה דוכתין דבאמת גם במה צריכה כהונה ורק דבבמה ל"צ דוקא כהנים מזרע אהרן דכל ישראל הוכשרו להיות כהנים בבמה כיון דהמה ממלכת כהנים:

ומעתה שפיר מובן כיון דכשנתנה ללוים עבודת המקדש נאסר להם עבודת הכהנים ה"ה דגם הקרבה בבמה נאסר להם דאף הוא מעבודת הכהנים וכשתדקדק בלשונו הזהב של מוהר"מ מר"ב ז"ל תמצא מבואר כן ומעתה שפיר י"ל דבעי דוקא מעשה ממש וכל הח"מ הוא משום שעוסק במלאכת חבירו ובבמה ג"כ הוי עוסק במלאכת הכהנים שהכל כהנים הם אבל היכא דמסייע דאינה עבודה כיון דמסייע אין בו ממש אינו חייב. ובאמת דרך פלפול י"ל דא"ר מספרי דנראה דאף במסייע יש בו ח"מ לפ"מ שכ' הח"צ בת' ס' פ"ב די"ל דאע"ג דאמרינן בגמ' דמסייע אב"מ היינו רק לחיוב אבל עכ"פ איסור תורה איכא כמו ח"ש דאסור מה"ת עיי"ש ומעתה י"ל דסתם ספרי ר"ש ור"ש לשיטתו דכ"ש למלקות דאמרינן אחשבה ה"ה במסייע אמרינן אחשבה יחייב על הסיוע ג"כ מיתה ביד"ש וי"ל עוד דחבה"ק דעבודה אחשבה זאת למעשה וא"ש בזה מה דבסוגי' דשבת (דף צ"ג ע"ב) לא מייתי הגמ' כלל ענין זה ועי' בתוס' שם, ע"א ד"ה ר' זביד דהוכיחו דגם איסור דרבנן ליכא במסייע מהא דקיבל בימין וסייע בשמאל דעבודה כשירה אף מדרבנן ולהנ"ל י"ל דדוקא הכא יש שם מסייע מצד דחיבת הקודש של עבודה אחשבה לשם מסייע והוי יש בו ממש כיון דאין העבודה דשיר או דנעילת שערים נפסלת עיד"ז משא"כ התם ל"ש לומר דעבודתו אחשבה לסייע דהרי עבודה בשמאל פסולה שפיר אמרינן דבעצם מסייע אב"מ כיון דע"י הסיוע עוד מגרע גרע להפעולה [וי"ל יותר דבזה כ"ע מודים דמסייע אב"מ כלל וית' בזה מה שהקשה בת' ח"צ שם על הרשב"א ז"ל בת' ס' כ"ח שכ' דדוקא גבי שבת וטומאת מדרס אמרינן דמסייע אב"מ מהא דרגלו אחת על הרצפה וכן מהא דקיבל בימין והבן כי קצרנו וסמכנו על המעי']:

איברא דבאמת דבעיקר הדבר שכתבנו דהר"מ ז"ל ס"ל דלוי אינו חייב אלא במסייע אבל בעושה בעצמו מלאכת חבירו אינו חייב יש לעי' דהרי בשוער שמשורר ג"כ במיתה ובזה ל"ש מסייע לחבירו כיון דכל אחד משורר לעצמו וגם הא אין שיעור מה"ת למשוררים לזאת קשה לומר שלא יהי' ח"מ כ"א במסייע לזאת מוכרחין אנו לומר בדעת הר"מ ז"ל כמו"ש הכ"מ כיון דעיקר האיסור הוא מפני שמניח עבודתו לכן אפי' באינו עושה מעשה גמור אלא במסייע לעבודת חבירו ח"מ ויש להעיר בזה מד' הריטב"א ז"ל במכות ד' על הא דת' ר"א במסייע וד"ה דהניקף חייב שהקשה הא מסייע אב"מ ואמאי חייב הכא מסייע ות' כיון דלא תקיפו האיסור על הניקף ג"כ אך דאינו לוקה מטעם דהוי לאשב"מ בזה ל"צ מעשה גמור וכיון שיש קצת מעשה שוב חשיב לאו שיש בו מעשה יעו"ש והכ"נ הכא האיסור הוא אפי' בלא מעשה כלל בזה שעוסק במלאכת חבירו לזאת אפי' מסייע כל דהוא חשיב לאו שיב"מ ולוקה עליו ועי' בת' ח"צ ס' פ"ב שתמה על הנקה"כ שחולק על הטו"ז דה"ר מניקף דמסייע יש בו איסור וכתב הנקה"כ שהתם שאני דהאיסור בלשון רבים גם על הניקף ותמה בת' חכ"צ דמ"מ איך הוי לאו שיב"מ וצדקו ד' הטו"ז ואשתמיט מני' ד' הריטב"א ז"ל הנ"ל דמבואר להדיא דא"ר מזה להיכא דאיסור בלי מעשה ג"כ דבזה אע"ג דלחיוב מלקות צריך מעשה מ"מ סגי במעשה כל דהו ויש עוד להאריך הרבה בזה אך מפני שמוקף אני בחבילי טרדן ע"כ מוכרחני להפסיק באמצע:

פרק ג

והנה בתשובתי למעלה כתבנו איזה ענינים מדיני שנים שעשאו בשבת ויען כי יש להם שייכות לענין שנים שעשו במלאכת המשכן כמוש"ל ע"כ הנני להציג כאן מ"ש זה מקרוב בת' לכ' יד"נ הרב החריף הגביר החסיד מוהרא"ל פרענקיל מגראדזיסק ויתבאר בו כמה הערות בענינים אלו:

ב"ה יום א' תזריע העת"ד לפ"ק דוואהרט יצ"ו החוה"ש וכט"ס לכבוד ידידי הרב החריף המופלג מלא פלג נגיד ורב תבונות כש"ת מוה' אליעזר נ"י:

יקרתך השגתי במועדו ואחר עד עתה להשיב לך מפני כי יש לי טרדות רבות אמנם לבל תחשוב כי דבריך ח"ו אינם ספונים וחשובים בעיני גערתי בהמון טרדותי להשיב לך ולהשתעשע את כ"ת בד"ת:

א ר"ד לדקדק בד' רש"י ז"ל שכ' בטעם הפטור דשנים שעשו בז"י וז"י משום דלאו אורחי' והקשית דא"כ למ"ל קרא לפטור וע"כ דאינו בגדר כלאח"י הנה יותר טוב הי' לך להוכיח מר"מ דס"ל באמת להלכה דחייב אף בז"י וז"י משום דליכא קרא למעוטי וע"כ דאינו בגדר כלאח"י ועי' בקה"ע בירושלמי על המשנה דילן שפירש דר"א בר"ש ס"ל בדעת ר"ש דדוקא בזא"י וזא"י פוטר אבל בז"י וז"י מחייב ר"ש וע"כ דהוי אורחי' רק דאינו אורחי' כ"כ לשאת בשנים כמו לשאת ביחידי כיון דיכול לנשאה בעצמו:

אמנם בעיקר דבריך בזה הנני להעתיק בזה את אשר כתבנו בחידושינו לת' ד' הרשב"א ז"ל בח' שבת (דף כ"ד ע"ב) ותראה כי ביררתי דברים הנ"ל לאשורי ב"ה וז"ל שם. הנה דעת הרשב"א ז"ל דאפשר לקיים למחר לא הוי בגדר אפשר לקיים ב' משום דחביבא מצוה בשעתה דחי שבת וראי' שלו מהקטר חלבים ואימורין שדוחה שבת משום חביבא מצוה בשעתה ותמהו עליו הא מסקינן במנחות (דף ע"ב) דשאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת מבואר דחביבא מצוה בשעתה בעצמה א"ד שבת:

ומה שנראה בזה דרך פילפול דהנה הג' בעל מעין החכמה ז"ל במצות הקרבת העומר הקשה לשאול אמאי אמרינן שכבר דחתה שחיטה את השבת כיון דשבת דחוי' אצל עבודה א"כ נראה פשוט דהיכא דאפשר למעבד בהיתר מוכרחין לעשות בהיתר א"כ כיון דקיי"ל דשנים שעשו פטורין נראה דבשחיטה אם אפשר ע"י שנים עושין על ידי שנים אם כן מנ"ל דדחתה שחיטה את השבת ות' דר"ש לשיטתו דס"ל דמקלקל בחבורה חייב א"כ אין עצה ע"י שנים שעשו ושפיר אמרינן שכבר דחתה שחיטה את השבת ומעתה לפ"מ דקיי"ל דמקלקל בחבורה פטור א"כ שוב אפשר בשחיטה ע"י שנים שעשו וצדקו ד' הרשב"א ז"ל דמוכרח מזה דהקטר חו"א דוחין שבת דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת בעצם וז"פ:

איברא שד' הג' בעל מעין החכמה במחכ"ת אינם מובנים כלל לכאו' וכי מה ענין זה דמקלקל בחבורה חייב לשנים שעשו כיון דזה דשנים שעשו פטורין ילפינן מקרא דבעשותה בעשותה כולה ולא העושה מקצתה א"כ שנים שאחזו בסכין ושחטו שכל חבלה וחבלה שנעשית נעשית ע"י שנים פטורין מצד שנים שעשו ומה בכך דמקלקל בחבורה חייב:

אמנם לאחר העיון אמרתי גברא רבא אמר מילתא יש לת' דבריו ונאמר דהנה בענין שנים שעשו פליגי חכמים ור"ש דחכמים אינם פוטרין בשנים שעשו אלא בז"י וז"י אבל בזא"י וזא"י חייבין ור"ש ס"ל דאפי' בזא"י וזא"י פטורין והנה לחכמים בז"י וז"י נראה דפטור לגמרי ואין איסור תורה כמו שהכריחו האחרונים מדעת הר"מ ז"ל דכללא כייל דכ"מ שנאמר בשבת פטור אבל אסור הוא רק איסור דרבנן ומה שהקשו בזה דאיך יליף זה מקרא דבעשותה דלא נאמר אלא גבי חטאת נראה פשוט דהנה באמת בז"י וז"י כתב רש"י ז"ל דלאו אורחי' הוא והא דצריך קרא לפטור מחטאת היינו משום דהי' במשכן כמש"כ התוס' בשבת (דף ג') לענין זה עוקר וזה מניח ומעתה כיון דילפינן מקרא דבעשותה לפטור בז"י וז"י שוב פטור לגמרי מצד דלאו אורחי':

ואין להשיב ע"ז הא הפטור דלאו אורחי' הוא רק משום דאינו מלאכת מחשבת וכיון דהי' במשכן הרי הוא בכלל מלאכת מחשבת וא"כ שוב א"א לפטור מטעם זה כלל אלא מגזה"כ וא"כ דילמא דוקא מחטאת מיעטה קרא ז"א שיש להכריח דלענין אופני עשיית המלאכה אם מסברא הוא דלאו אורחי' אין למדין לחייב ממלאכת המשכן דהרי מבואר בירושלמי פ' המצניע ה"ג על הא דמבואר במשנה דמוציא משא על כתיפו וכו' דמייתי מפקודת אלעזר בן אהרן הכהן ועיי"ש שכ' בזה"ל אין תאמר שהי' קטן אמר ריב"ל כתיב ונשיא נשיאי הלוים ואין פירוש אחר לד' הירושלמי אלו כ"א לדחות דא"ר מכאן דדרך הוצאה בכך דילמא לא הוציא כדרך המוציאין שלא הי' אדם חשוב כ"כ וע"ז אמר ריב"ל כתיב ונשיא נשיאי הלוי וכן מבואר בפי' המשניות להר"מ ז"ל במשנה זו שעל מה דמבואר במשנתינו שכן משא בני קהת הוסיף הר"מ ז"ל וקראה השי"ת עבודה שנאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו עכ"ל ועי' בתוס' יו"ט מה שנתקשה בזה:

אמנם הד' מוכרח כמ"ש כיון דמסברא נראה דאינו כדרך הוצאה צריך ראי' דהוי הוצאה חשיבא ולכן גם לענין שנים שעשו בז"י וז"י אע"ג דאינו כ"כ לאו אורחי' לפטור לגמרי כיון שהיתה במשכן מ"מ כיון מוכרח מקראי דל"ש בזה חטאת וכרת שוב אמרינן מסברא כיון דלאו אורחי' פטור לגמרי אמנם לר"ש בזה א"י וזה א"י כיון דזה אורחי' רק דגזה"כ דאינו חייב כיון דאינו עושה כל המלאכה נראה ברור דל"פ לי' ר"ש אלא מכרת וחטאת אבל איסור תורה איכא בזה ולא ילפינן לאו מכרת בזה ומעתה יש לקיים ד' המעין החכמה בטו"ט דר"ש לשיטת דס"ל דמקלקל בחבורה חייב א"כ מצד מלאכת מחשבת ל"ש למפטר גבי חבורה א"כ אפי' בז"י וז"י נהי דנתמעט מקרא דפטור מ"מ שוב איכא איסורא דאורייתא כמו בזא"י וזא"י כיון דמצד לאו אורחי' ל"ש למפטר בזה כיון דגם מקלקל חייב בהו:

ומעתה נראה דל"ש לומר שיעשו השחיטה בשנים כיון דאפי' אם יעשו בשנים יהי' שניהם עוברין איסור תורה ונהי דלא יהי' עון כרת מ"מ א"ז בגדר אפשר למהדר בהיתר ומוטב שיעבור אחד איסור חמור מהיכא ששניהם יעברו איסור תורה קיל מני' ואם אמרו חז"ל מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת אפי' א"נ דלענין דחוי' אינו כן וכמו בפק"נ דמאכילין הקל הקל תחלה וכן יש להוכיח מלשון הגמ' מנחות שם דמקשינן וא"א נקצר שלא כמצותו כשר נקצרי' מערב שבת אע"ג דע"ש הוא יו"ט וקצירה ביו"ט ג"כ אסור מה"ת לדעת הירושלמי ועי' תוס' ריש ביצה מבואר דזה מיקרי בגדר אפשר למהדר בהתירא אך ז"ד היכא דלא יהי' חילול ע"י יותר בני אדם אבל בכה"ג דא"א להקל חומר איסור כרת אלא שעוד אחד יעבור על איסור תורה אינו בגדר אפשר למהדר בהתירא ולכן לר"ש שפיר אמרינן שכבר דחתה שחיטה את השבת:

וי"ל עוד אפי' א"נ דגם זה הוי בגדר אפשר למהדר בהתירא וגם בכה"ג א"ד שבת מ"מ שפיר אמרינן דכבר דחתה שחיטה את השבת לפ"מ דמבואר בירושלמי דשבת פ"ה ה"ה דהקשה לר"ח דס"ל מקלקל בהבערה חייב לילף מנה לכל המלאכות כיון דהבערה לחלק יצאת ות' דס"ל כמ"ד הבערה ע"ע יצא ופירשו הק"ע והפ"מ דס"ל הבערה ללאו יצאת והנה בהקטרת אימורין ליכא אלא איסור הבערה וא"כ ליכא אלא לאו וא"כ אפי' אם ישחטו בשנים כיון דמצד מלאכת מחשבת ל"ש למיפטר כיון דמקלקל בחבורה חייב וא"כ איכא איסור תורה וא"כ לענין הקטרת אימורין דהוא ג"כ רק בלאו שפיר אמרינן כבר דחתה שחיטה ומעתה ז"ד לר"ש אבל לדידן א"ר משחיטה דאפשר להיות בשנים ולא יהי' אלא איסור דרבנן וא"כ השחיטה באמת א"ד שבת ול"ש שכבר דחתה ושפיר הוכיח הרשב"א ז"ל דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת אף היכא דל"ש שכבר דחתה. ומה שי"ל עוד בישוב ד' הגאון ז"ל לפ"מ דמבואר בירושלמי על משנה דילן בקנה של אורגין פלוגתת רבי ור"א בר"ש בדעת ר"ש והמתבאר מד' הירושלמי לפי פי' הק"ע הוא דר"ש ס"ל דבז"י וזה יכול חייב אך באמת פירוש הק"ע לכאו' תמי' מאוד דאיך אפ"ל דלר"ש חמור ז"י וז"י מזה א"י וזה א"י ובפרט דמבואר בגמ' דילן בפשיטות להיפוך דר"ש דריש תלתא מעוטי:

אמנם שלא לשוי' להג' ז"ל כטועה נלענ"ד לקיים דבריו ונאמר דבאמת אי לאו טעמא דלאו אורחי' יש יותר סברא לחייב ז"י וז"י מזה א"י וזה א"י דבזה א"י וזה א"י הרי א"א בשום אופן ליחס המעשה לכל אחד ולחייב עליו כיון דא"י לעשותה לבדו וא"כ מוכרחין אנו לחייב שנים על מעשה אחת וזה א"א ובאמת מבואר כן בתוספתא בפירקין דזה טעמא דר"ש בזא"י וזא"י דא"א לחייב שנים על מעשה אחת משא"כ בז"י וז"י כיון דכל אחד יוכל לעשותה לבדו יוכל המעשה להתיחס לכ"א לבדו לגמרי רק דאעפ"כ פטור משום דלאו אורחי' ומעתה נראה דבמקום דל"צ מלאכת מחשבת אינו פטור לר"ש אלא בזא"י וזה א"י:

ומעתה י"ל עפ"מ שמחדש המרב"ת ז"ל בכפ"ת דבמעביר ד' אמות ברה"ר ל"צ מלאכת מחשבת א"כ במעביר ד' אמות לר"ש יהי' באמת ז"י וז"י חייב וחמיר מזא"י וזא"י וי"ל דלכן הירושלמי דלא נקט מוציא מרה"ר לרה"י כונתו על מעביר ד' אמות ברה"ר ובזה ס"ל לראבר"ש בדעת ר"ש דל"פ אלא זה א"י וזה א"י ולפ"ז ה"ה בשוחט כיון דר"ש ס"ל מקלקל בחבורה חייב ול"צ מלאכת מחשבת א"כ י"ל דז"י וז"י חייב וחמיר מזה א"י וזה א"י א"כ נתקיימו ד' הג' בעל מעיין החכמה ז"ל דלר"ש מקלקל בחבורה חייב בשנים שעשו בז"י וז"י אע"ג דפטור בזה א"י וזה א"י:

ובזה א"ש ג"כ מה שנתקשיתי בספרי בהא דמבואר בירושלמי סנהדרין פ"ז ה"ח דפשיטא להירושלמי דלר"ש חייב בחורש בבהמתו בשבת וקשה הא בכל חורש הוי שנים שעשו וכיון דר"ש ס"ל דגם בזא"י וזא"י פטור א"כ אמאי חייב בחורש עם בהמתו בפרט לפ"מ דמבואר ברש"י ז"ל ד"ה ור"ש מטהר דר"ש לטעמי' דאמר זא"י וזא"י נמי אינו אלא כמסייע ופטור מבואר דלר"ש גם בזא"י לאו כולו קעביד א"כ אמאי חורש עם בהמתו חייב ועיי"ש בספרי שהבאתי בשם הגאון מטעלז שס"ל באמת דחורש אינו חייב אלא בבהמה אבל הרי בירושלמי מבואר להיפוך אמנם להנ"ל א"ש דהירושלמי לשיטתו דבז"י וז"י היכא דל"ש הפטור דלאו אורחי' חייב א"כ דס"ל לירושלמי דחורש עם בהמתו הוי בגדר ז"י וז"י וכיון דהוי אורחי' חייב לר"ש ועי' בזה בספרי פ' יתרו ואכמ"ל יותר:

ב) אמנם כ"ז שכתבנו הוא ליתן טעם לד' הג' בעל מעיין החכמה ז"ל אשר הם לכאו' מחוסרי הבנה והראנו מקום לדבריו מכמה פנים אמנם עיקר ויסוד דבריו דשחיטת הקרבנות לא הי' דוחה שבת כיון דהי' אפשר ע"י שנים הי' נעשה ע"י שנים זה בודאי אינו וברור הדבר דלא הי' מהדרין כלל בהתירא בזה והי' נשחט עפ"י אחד תמיד. אך באמת הדבר צ"ב אמאי לא הי' מהדרין בזה שלא יהי' חילול שבת בשחיטה וראיתי הרבה מזה באחרונים ולא נחה דעתי העני' בדבריהם:

ומה שנלענ"ד בזה דתמידין ומוספין של שבת כיון דקרבין מכח קדושת השבת ל"מ מוספין בודאי הם רק מכח השבת, אך אפילו תמידין של שבת מבואר במסכת אטו קדושת שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני וכבר ביארנו במק"א כיון דשבת קבוע וקיימא וכיון דתמידין הם חובה בכל יום תמידין של שבת הם חובת השבת ולכן יש גם על התמידין קדושת השבת ולזאת אין שחיטתו בגדר חילול שבת כלל כיון דאדרבה שבת הוא המחייב את מלאכתו ועבודתו ואין זה בגדר חילול שבת אלא בגדר שמירת שבת והוא חלק מחלקי המצות של שבת דהיינו לשבות בו ממלאכה ולהיות זכור אותו ולהקריב בו הקרבנות שהם חובת היום ולזאת אין מדקדקין כלל בהדברים הכרחיים שבהם לעשותן בדרך היתר כיון שא"ז בגדר חילול שבת כלל:

ועפ"ז נלענ"ד דהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"א), דה"א דכהנים קילי בשבת משום דאשתרי להו שבת לגבי עבודה אין הכונה מצד שחיטת התמידין ומוספין ז"א כיון דזה מכח קדושת השבת ואם כן ל"ש לומר דהוי קיל משום זה דזה אינו קילו של שבת כלל ואדרבה זה מכח קדושת השבת רק דכונת הגמרא על הקטרת התמ"ו דזה זמנו כל הלילה ואעפ"כ אמר רחמנא עולת שבת בשבתו דמותר בשבת ואע"ג דאינו מעכב להיותו בשבת מזה מוכרח דשבת הותרה לכהנים לכן הו"א דבת כהן חמירא מכהן לענין חילול שבת:

ובזה אתי שפיר מה שתמהו האחרונים הא שחיטה כשרה בזר ואם כן גם גבי זרים אשתרי שבת בעבודה ולהנ"ל א"ש דשחיטת תו"מ אע"ג דהותרה מ"מ זה אינו קולא כיון דא"א בענין אחר והוא מכח קדושת השבת אם כן בשביל זה לא מיקרי השבת קיל:

ומעתה כיון דתו"מ דשבת בזה ל"ש כלל לדקדק בעבודתן המוכרחות בשבת למצוא אופני היתר כיון דהוא שמירת השבת ממילא ה"ה פסח שחל בשבת או שארי רגלים שחלו בשבת דלא הותרו בשבת כ"א דחוין אצל שבת כמו ששמעתי מפ"ק מו"ר הגאה"ק מסאכאטשאוו זצלה"ה נבג"מ להוכיח מדברי רש"י עירובין (דף ק"ב ע"ב) שנראה שמחלק בין קרבנות שהן חובת היום ובין שאר קרבנות ציבור הקרבין בשבת עיי"ש:

בכל אופן כיון דכבר ניתן שבת לדחות בקרבנות שהן חובת היום ולזאת מותר בשבת כל עבודות הקרבנות שאין החילול שבת מוכרח בהן כמו מליחת הקרבנות דגלי קרא דדוחה שבת להתיר מליחה רבה ואיכא איסור מעבד אע"ג דלענין הכשר הקרבן סגי בגרגר אחד של מלח וכיו"ב והכל מטעם הנ"ל כיון דממצות שבת עצמו יש מלאכות שמוכרחות לעשותן לזאת ניתן שבת לדחות אצל גבוה בכל ענינים היכא דיש מצוה מן המובחר או חביבא מצוה בשעתה:

ולולא דמסתפינא ה"א דזה הטעם שמצאנו דשבת קיל גם מיוה"כ דבשבת ביולדת תוך ז' פסק בש"ע דבסתמא מחללין עלי' את השבת וביוה"כ פוסק דדוקא אם אמרה צריכה אני נותנין לה לאכול וגם בשבת קיל דבחולה שיב"ס מחללין את השבת בכל ענינים אע"פ שאין במניעת אותו הדבר סכנה וביוה"כ אין מאכילין אותו אלא דוקא אם יש סכנה במניעת אכילתו:

ודכירנא כי ראיתי בזה בילדותי פלפול עצום מכבוד מורי הגאון זצללה"ה מסאכאטשאוו [וכעת נדפס ספר אגודת אזוב ח"ב בסוגיא דפק"נ נדפסו שם המכתבים באריכות וראיתי שם מה שהאריך מורי זצוק"ל בדין ק"צ בשבת דהוי רק דחוי' והביא מדברי רש"י עירובין כנ"ל עיי"ש]:

ולדברינו נראה כיון דהא דמחלל שבת על חולה שיש בו סכנה ילפינן מדכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה א"כ זה שמחללין עליו את השבת הוא מכח קדושת השבת עצמו וזה עצמו נכלל בשמירת שבת לכן אין מדקדקין כ"כ בפרטי הענינים אם יש סכנה במניעתן משא"כ בחולה ביוה"כ להאכילו שזה הוא כמו שאר עבירות שפיר צריך דוקא שיהי' בו סכנה בבירור:

ובאמת מצאתי גם ביוה"כ דל"צ דוקא שיהי' סכנה בבירור לדעת הר"מ ז"ל גבי משלח את השעיר דנראה דעת הר"מ דל"צ סכנה גמורה וכבר הערו בזה המחברים והוא מטעמא דאמרן דהתם האכילה הוא צורך מצות יוה"כ ומצד יוה"כ שתתקיים המצוה בשלימות אנו רוצין להאכילו שוב ל"צ סכנה גמורה כ"כ [ודע כי בחידושינו נסתפקתי אם הכה"ג נחלש כחו ביוה"כ באופן שאם יעשה העבודה מוכרח לאכול ואם יניח מעבודתו לא יצטרך לאכול אם דוחה את יוה"כ באכילתו כמו במשלח את השעיר או כיון דמתקינין כה"ג אחר תחתיו עושה כה"ג האחר עבודת יוה"כ והארכנו בזה הרבה ואכ"מ] הכלל הנה זה נראה ברור דלא כהג' הנ"ל ואין משגיחין כלל בכל עבודות המוכרחות בשבת במקדש להקל את אופני השוי' באופן שלא יצטרכו לחלל את השבת ושחיטה תמיד דוחה את השבת וא"כ הד"ל הקושי' על הרשב"א ז"ל דמ"ר דחביבא מצוה בשעתה דחי' שבת:

ג) ומה שנלענ"ד להעיר בדבר חדש לת' ד' הרשב"א ז"ל דהנה לכאו' יש להקשות על הא דאמרינן בגמ' דר"א בר"ש ס"ל דהא דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת ה"ט משום דכבר דחתה שחיטה בשבת לפ"מ דפסק הר"מ ז"ל דהא דמותרין כלאים בבגדי כהונה בשעת עבודה הוא רק מצד דחוי' דאמרינן עדל"ת ולכן פסק דכהנים שלבשו בגד"כ שלא בשעת עבודה לוקה, ומעתה כיון דקיי"ל דאין ע"ד תרי לאוי א"כ מ"ר משחיטה שדחתה את השבת להקטרה הא שחיטה לא הי' צריך לדחות איסור כלאים לכן דחי שבת משא"כ הקטרה דצריכה כהונה ונוסף לאו דכלאים בבגד"כ ואם כן שוב מנ"ל דדחי גם שבת. ולכאורה חשבתי לומר דהגמרא קאמר לראבר"ש לשיטתו דס"ל ביומא (דף י' ע"ב) דאבנטו של כה"ד הי' של בוץ וא"כ גם בשעת הקטרה לא הי' איסור כלאים ושפיר אמרינן שכבר דחתה שחיטה את השבת אך ז"א דא"כ מה מקשה הגמרא לרבי הא לרבי לשיטתו דאבנט של כלאים ל"ש לומר שכבר דחתה לכן נראה דקושית הגמרא דמה בכך דלא הי' לאו דכלאים בשעת שחיטה מ"מ הא שבת הוי עול"ת ול"ת שיב"כ ואינו נדחה מכח עשה והכא גזה"כ דדחי וכיון דנדחה שבת מלפני השחיטה הוא הדין דהקטרה בשביל דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת:

ומעתה נראה לחדש דז"ד בשבת אבל ביו"ט ל"ש לומר בהקטר חלבים ואימורים שכבר דחתה שחיטה יו"ט דהכא שוב י"ל דמה לשחיטה שדחתה יו"ט דלא הי' צריכה לדחות לאו דכלאים משא"כ הקטרה דצריכה כהונה ולפי הלכה דאבנטו של כה"ד הוי של כלאים א"כ מנ"ל דדחי תרי לאוי וע"כ דחביבא מצוה בשעתה בעצם דוחה יו"ט וא"כ יפה כתב הרשב"א ז"ל דשפיר צריך קרא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט אע"ג דאפשר לשרפו למחר משום דחביבא מצוה בשעתה והראי' מהקטר חו"א דדוחה יו"ט וז"נ דרך פלפול:

ד) עד כה העתקתי מחידושינו ועתה ארשום לכ"ת שיחי' מה שכתבתי בסוגיא דשנים שעשאו ואשמע בזה חו"ד כ"ת עיין בתוס' ד"ה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח מ"ש לחלק בין כותב לזה ולכאורה ל"ז להבין איך נשמע מקרא דבעשותה דצריך הנחה דוקא הלא כיון דאמרת דמקרא לא נשמע אלא שצריך הוצאה או הכנסה א"כ זה הוי כולה מלאכה והוי בכלל בעשותה ועיין בר"מ ז"ל בפה"מ שמצוה לעי' מ"ש בראש המס' ומבואר באמת שם דגם על כותב אות אחת וחבירו כותב אות שני צריך קרא [הן אמת שלכאו' תמי' טובא שלא כתב הר"מ ז"ל אלא זה עוקר וזה מניח ואולי משום דסת"מ ר"מ ור"מ באמת אינו פוטר אלא בזה עוקר וז"מ וה"ה בכותב כנ"ל והבן] עכ"פ מבואר בר"מ ז"ל היפוך ד' התוס' וד' התוס' צע"ג לכאו':

ומה שנלענ"ד בכונת התוס' לפמ"ש הגמר"ם בנעט ז"ל דיש שני עניני ח"ש במלאכת שבת דבאותם מלאכות שלא נתפרש במשנה השיעור, השיעור הוא הלל"מ ופחות מזה הוי ח"ש אבל באותם מלאכות שמפורש השיעור במשנה כגון כותב ותופר וכיו"ב פחות מזה לאו בגדר מלאכה כלל ומעתה נראה דזה כונת התוס' דבכותב פחות משתי אותיות כיון דלאו בגדר מלאכה הוא כלל ל"ש בזה לומר צירוף לחייב אם שנים כתבו שתי אותיות דכל אחד לא עשה מידי משא"כ בזה עוקר וזה מניח כיון דמקרא לא נשמע כלל שיהי' בעי הנחה וי"ל דגם עוקר לחודא הוי כל המלאכה נהי דגזה"כ הוא דבעי עקירה והנחה מ"מ הוי על עקירה ג"כ שם מלאכה לכן שפיר הו"א דז"ע וז"מ יצרפו לחיוב לכן צריך קרא:

עוד הנני לרשום בזה מה שנלע"ד בישוב קושית התוס' יו"ט דלמה נקטה המשנה עוד הפעם הדין דשנים שעשו במלאכת צידה דוקא גבי צבי שנכנס לבית דאם נעלו שניהם חייבין בזא"י וזא"י דוקא הא בז"י וז"י פטורין והוא באמת פלא ומה שנלענ"ד בזה עפ"מ שהקשיתי בהא דקיי"ל דאחד נותן את העצים ואחד נותן את האור וכו' כולם חייבין משום מבשל והא הוי שנים שעשו לענין מלאכת הבישול:

ומצאתי להמבי"ט ז"ל בקר"ס בפ"ט מה' שבת שהרגיש בזה וכ' לת' דהכא בבת אחת שזה נותן את האור וזה נותן את העצים כדדייק לישנא הו"ל זא"י וזא"י דבב"א אין אחד יכול לעשות כל אלו הדברים ולהכי חייב כמו במשכן עכ"ל:

והנה לכאו' אין הדברים מובנים כלל הא זה שנותן האור יכול ליתן את העצים ג"כ בידו השני' ואמאי הוי בגדר א"י ונראה שכונתו לד' התוס' שבת (צ"ג ע"א) ד"ה אמר מר ז"י וזא"י שכ' הר"י ז"ל דאם באופן זה שעושה אינו יכול אע"ג דבעצם יכול הוי בגדר א"י והכ"נ כיון שזה מביא את האור וזה את העצים בב"א באופן זה י"ל דהוי זא"י וזא"י ואמת ראיתי לאחרונים שנשתמשו כן בסברת התוס' לומר דבכה"ג הוי זא"י וזא"י לחיובא שניהם אמנם לענ"ד מדלא כתב הר"י ז"ל דין זה לעיל בהא דס"ל לרבנן דזא"י וזא"י חייבין רק בהא דז"י וזא"י נראה דזה ודאי דלחייב את זה שא"י משום דהוי בגדר זא"י בודאי ליכא למימר דאין לאו אורחי' יותר גדול מזה דבעצם יכול רק שעושה באופן כזה וא"א לחייב על זה:

אך דכוונת התוס' על ז"י וזא"י דוקא דבאמת יש לעי' אמאי זה שיכול חייב הא עכ"פ יפטור משום לאו אורחי' וצ"ל כיון דהשני א"י הוא עושה הכל והוי אורחי' וע"ז כתבו התוס' דלא תימא דהא דחייב ז"י משום דהשני אינו עושה כלום ה"ד היכא דבעצם א"י אבל היכא דבעצם ג"כ יכול אלא שעושה באופן שא"י נהי דהוא אינו חייב כיון דבזה ודאי לאו אורחי' הוא אבל עכ"פ זה שיכול ג"כ פטור כיון דזה יכול ג"כ שוב גם זה שיכול ג"כ פטור מצד לאו אורחי' ע"ז כתב הר"י ז"ל דז"א כיון דהשתא זה עושה באופן שא"י כל המעשה מתיחס לזה שיכול ולכן חייב זה שיכול באופן זה שעושה ומה"ט תמוהין לי דברי המרש"א ז"ל שכתב דלר"ש דפוטר אף בזא"י וז"י מ"מ בכה"ג שבעצם יכול לא נתמעט:

והנה כונת המהרש"א ז"ל נלענ"ד אם אם אחד א"י בעצם ואחד יכול בעצם רק שעושה באופן שא"י דבזה זה שיכול בעצם חייב אבל אם שניהם יכולים בעצם ועושים באופן שזא"י וזא"י פשיטא דממ"נ פטורים אליבא דר"ש [ובמחכ"ת הגאון מיאסי ז"ל בהגהות קרני ראם על המרש"א ז"ל בש"ס ד' ווילנא לא עמד על כונת המרש"א ז"ל] והנה מדלא כתב המרש"א מה הדין לרבנן בז"י וז"י בעצם אלא שעושין באופן כזה שא"י כל אחד לבדו נראה דבזה ס"ל למרש"א ז"ל כמו"ש כיון דשניהם יכולין בעצם הוי כמו ז"י וז"י רק שכ' לחדש דלר"ש אם אחד יכול בעצם ואחד א"י בעצם אז זה שיכול בעצם רק דעושה באופן שא"י חייב:

אמנם לפענ"ד נראה להיפוך ממש כיון דמבואר בתוספתא דטעמא דר"ש דזא"י וזא"י שניהם פטורין דא"א לחייב שני בני אדם על מעשה אחת א"כ י"ל כיון דהשתא באופן שעשו הוי שנים א"י וכל אחד כולו קעביד א"כ זה שא"י בעצם כיון דאצלו הוי אורחי' חייב אבל זה שיכול בעצם כיון דלאו אורחי' הוא פטור וממילא זה שא"י חייב:

יהי' איך שיהי' לא מצאתי מבואר בשום מקום מראשונים ז"ל דאם שניהם יכולין בעצם ועושים באופן שא"י שיהי' בגדר זא"י וזא"י ומד' התוס' רבותא יותר לחיובא לרבנן נראה דס"ל דאינו מועיל לחייב כמו"ש ופלא על ידידי הגאון מקינסק שיחי' בס' חלקת יואב בהשמטות לח' או"ח אות ט' שכ' בשם התוס' בפשיטות דחייב מה שאינו נזכר כלל בדבריהם ואדרבה פשטות הדברים מורה להיפוך וכן הראי' מד' התוס' שבת (דף צ"ד ע"א) דה"מ שהחי נושא את עצמו א"ר כלל דשם הנושא הוי א"י בעצם ע"כ דברי המבי"ט ז"ל צ"ע:

לכן נראה כמו"ש בספרי דנהי דקיי"ל דשנים שעשו פטורין ה"ד במלאכות אשר חיובן על מעשה המלאכה משא"כ במלאכת בישול דכל החיוב הוא רק על שהעמיד הקדירה אצל האש דהוי רק גורם א"כ ה"ה אחד נותן את האור וא' נותן את העצים חייב ואע"ג דזה נראה דאם שניהם יקחו קדירה אחת ויעמידו אצל האור יהי' פטורין משום שנים שעשו היינו משום דלאו אורחי' אבל באחד נותן את האור וכו' אינו מפטר משום שנים שעשו ומעתה נראה כיון דמלאכת צידה ג"כ החיוב על הגורם שבזה שמעמיד המצודה אם ידעינן שיבא לתוכו חייב משום צידה א"כ יש סברא גדולה לומר דלא שייך בי' פטור דשנים שעשו כלל דלא גרע מגורם לכן קמ"ל המשנה דגם בצידה אם נעלו שניהם בז"י וז"י פטור ויש להאריך הרבה בכ"ז ואכ"מ:

פרק ד

והנה הרב החריף הנ"ל כתב לי קונטרס בארוכה והשיב על קצת דברינו ואעתיק בזה מה שהשבתי לו כי יש בהם כמה דברים הראויים לעורר את התלמודים:

א) מ"ש באות א' א"צ תשובה כלל ויעי' נא בספרי כל"ח פ' אמור אות ז' (דף ק"ג ע"ב) תראה שגם אני הרגשתי שהרשב"א ז"ל לא מייתי הא דהקטרת חו"א וכתבתי ג"כ לחלק בין זה לשריפת קדשים עיי"ש הסבר אחר לזה כיון דאפשר בלילה ובקדשים היום אחר הלילה שאחריו הוי לילה זמן חיובא ורק מצות זריזין הוא ביום ולכן אי לאו דכבר דחתה שחיטה לא הי' דוחה שבת:

ויש להסביר הדברים ביותר לפי"מ שהאיר עינינו אדמו"ר הגאוה"ק מסאכאטשאוו זצ"ל במה שנתקשה הטו"א ז"ל דמה בין אין מעבירין על המצות לזריזין מקדימין למצות דההבדל הוא אם יש זמן או מקום שא"א לעשות בו המצוה וזה מפסיק בנתיים כגון מקרא מגילה באדר א' או באדר ב' שיש זמן מפסיק שא"א לעשות בו המצוה זה הוי בגדר אין מעבירין עה"מ אבל אם אינו מפסיק זמן שא"א לעשות בו המצוה רק שהוא רוצה לעשותה מיד בתחילת זמן החיוב זה הוי רק בגדר זריזין מקדימין למצות וא"כ ההבדל בין שריפת קדשים ובנין ביהמ"ק להקטר חו"א מבואר היטב דשריפת קדשים ובנין בהמ"ק כיון דא"א בלילה וא"כ לא הוי בגדר אפשר לקיים ב' כיון דהוי בכלל א"מ עה"מ משא"כ בהקטר חו"א דזמנו כל הלילה וליכא הפסק זמן אינו אלא בגדר זריזין מקדימין למצות וכמ"ש בספרי הנ"ל ולכן שפיר צריך הסברא שכבר דחתה שחיטה את השבת:

אמנם כ"ז אינו מספיק למעי' בח' הרמב"ן ז"ל שבת בפנים שכ' בפי' ראי' דשריפת קדשים אינו בגדר אפשר לקיים ב' מהקטר חו"א הרי דמדמי להו אהדדי וע"ז בנוי יסוד דברינו בתשובתי אל כבודך ובאמת המעי' בפנים בלשון הרמב"ן ז"ל יראה דלא אתי עלה כלל מצד א"מ עה"מ:

ונראה דהרמב"ן ז"ל לשיטתו בס' האמונה והבטחון פכ"א הבאתי דבריו בספרי כל"ח פ' קדושים אות א' שכ' דתפילין א"ד שבת כיון דשבת קדום אין בכח תפילין לדחות את השבת עיי"ש א"כ ה"ה הכא ל"ש לומר על שריפת קדשים ביו"ט א"מ עה"מ כיון דיו"ט קדום א"כ אדרבה בזה שאתה רוצה לשרוף קדשים ולדחות את היו"ט הוי בכלל מעביר מצות יו"ט מפני מצוה הבאה אחרי' ול"ש בזה כלל א"מ עה"מ ועי' בתורת חסד להג' מלובלין שכ' על הרשב"א שהשתמש בלשון זה דא"מ עה"מ שהוא לשון מושאל שלא שייך בזה א"מ עה"מ אמנם לא הרגיש בדברינו [ובכלל נראה שגם לו ז"ל אשתמיט ד' הרמב"ן ז"ל באוצר נחמד הנ"ל] ולזאת הרמב"ן ז"ל לשיטתו לא ס"ל לחלק כלל בין הא דשריפת קדשים להקטרת חו"א ומוכיח מזה כיון דא"א לקיים השתא הוי בגדר א"א לקיים ב', אך לפ"ז תגדל התמי' ביתר שאת ויתר עוז הא מסקינן בגמ' דשאני התם שכבר דחתה שחיטה שבת:

והנה כ"כ לת' בכמה אופנים אמנם כעת בכתבי לכבודך עיינתי עוד בזה ומה שנלענ"ד קרוב לאמת בכוונת הרמב"ן ז"ל דס"ל דהא דאמרינן בגמ' דמפני שכבר דחתה שחיטה שבת אמרי' דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת שאין הפירוש דוקא על הקטרה שבאותו קרבן שנדחה אצלו שבת בשחיטה רק דהכונה כיון דשבת במקדש הותרה עכ"פ בק"צ שוב קיל שבת במקדש ואמרי' דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת ומה"ט גם לענין שריפת קדשים שייך האי טעמא כיון דחביבא מצוה בשעתה שבת כבר ניתן לדחות במקדש אצל ק"צ ה"ה דשריפת קדשים צריך שידחה שבת כיון דלצורך קדשים ניתן שבת לדחות וגדולה מזו כתב הרא"ש ז"ל בפ' יוה"כ דלכן בחולה שיבס"כ ניתן שבת לדחות כיון דא"א שלא ניתן שבת לדחות אצל קטן אחד בסוף העולם עייש"ה, והא דאמרינן בגמ' דאם נקצר שלא כמצותו כשר א"ד שבת אע"ג דחביבא מצוה בשעתה התם ה"ט כיון דשבת לא ניתן לדחות במקדש אצל מלאכת עבודה וידוע דעת בעל העיטור מובא בתשב"ץ ח"ג דמחלל שבת כעובד עכו"ם הוא דוקא בעבודת קרקע ועי' בזה בהגהות רעק"א ז"ל ביו"ד ס"ב מבואר מזה דעבודת קרקע חמור יותר ממלאכת או"נ אף בשבת ולכן נהי דניתן שבת לדחות אצל מלאכות שלצורך קרבנות מ"מ כיון שלא מצאנו בהם מלאכת עבודה להלכה דקיי"ל כר"ע דמכשירי עבודה שאפשר לעשותן מע"ש א"ד את השבת א"כ מלאכות שהם עבודת קרקע לא משכח"ל שיהי' מותרין במקדש לצורך עבודה ולכן בקצירת העומר ל"ש שכבר דחתה ולזאת אע"ג דחביבא מצוה בשעתה א"ד שבת משא"כ כל מלאכות שהותרו במקדש אע"ג דבאותו קרבן עדיין לא הותר ואפשר לקיים ב' מ"מ אמרי' כיון דחביבא מצוה בשעתה דוחה שבת כיון דניתן שבת לדחות אצל מלאכות אלו:

ובפשיטות י"ל ג"כ בדרך זה בכונת הרמב"ן ז"ל לפי מה דמבואר בירושלמי בפ' ראד"מ ובפ"ק דר"ה דמכשירי קרבן דיום א"ד שבת בלילה וכ"כ במק"א כיון דאזהרת שבת דלילה ויממא חלוקין המה אין להתיר לדחות שבת בלילה בשביל מכשירין דיממא וכיון דקיימא לן עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת א"כ בליל שבת לא הותר שום מלאכה במקדש דמצות הדלקת המנורה פשוט דהוא מבעו"י וא"כ בליל שבת לא ניתן עדיין לדחות כלל במקדש וא"כ י"ל דלכן קצירת העומר א"ד שבת כיון דמצותה להקצר בליל שבת וכיון דנקצר שלא כמצותו כשר א"ד שבת כיון דאפשר בע"ש ול"ש לומר בזה חביבא מצוה בשעתה כיון דעדיין לא ניתן שבת לדחות במקדש כלל:

אך לקושטא דמילתא כ"כ במק"א שיש לעיין בזה מדברי הרא"ש ז"ל ביומא פ' יוה"כ במשנה דמי שאחזו בולמוס שכתב בשם הראב"ד ז"ל כי איסור שבת כבר ניתן לדחות וכו' אי נמי שא"א "שלא יהי' קטן אחד בסוף העולם והנה מה שפירש הקרבן נתנאל דקאי על שחיטה לצורך חולה אינו מובן דא"כ מ"ש קטן דוקא ועוד דנראה דמה שנדחה שבת בעבור חולה אחר לא מיקרי קולא לענין חולה זה כיון דע"כ ס"ל דגם שבת רק דחוי' לחולה שיש בו סכנה דאל"כ י"ל בפשיטות דשבת הותרה א"ו דהוא ג"כ רק דחוי' א"כ נראה דזה אינו בכלל קולא במה שנדחה אצל חולה אחר א"ו דכונת הראב"ד ז"ל כמ"ש החת"ס בת' כיון דניתן שבת לדחות אצל קטן לגבי מילה וזה הוי היתר גמור וכיון דשבת הותר לגבי מילה לכן גם בחולה שיב"ס דוחין את השבת אך לפ"ז יקשה בליל שבת דמילה בלילה פסולה א"כ ל"ש לומר שהותר שבת אצל מילה, וא"כ בליל שבת יהי' הדין דניתן לו נבלה ודא ודאי בדותא הוא וע"כ דליל שבת ויומו אחת הוא וכיון דיום השבת הותר במילה שוב שבת קיל לצורך חולה וא"כ ה"ה במקדש אע"ג דליל שבת לא ניתן לדחות עוד מ"מ כיון דיום השבת ניתן לדחות במקדש קיל שוב אף בליל שבת ושייך הסברא דחביבא מצוה בשעתה לכן נראה עיקר כמש"ל דלענין מלאכת עבודה ל"נ שבת לדחות במקדש. ולולא דמסתפינא הו"א שטעם הבעל העיטור שס"ל שמחלל שבת כעובד עכו"ם אינו אלא בעבודת קרקע הוא משום דבמלאכת או"נ הותר שבת במקדש ובמילה וגם ביו"ט דאיקרי שבת ולכן המחלל בהם שבת אינו כעובד עכו"ם משא"כ מלאכת עבודה דלא מצאנו בהם היתר כלל בשבת ונהי דנדחה לצורך חולה זה הוא רק בגדר דחוי' ואין זה קולא בשבת. אבל גדר היתר לא מצאנו בהם ואף ביו"ט לא הותר מלאכת עבודה לכן המחלל בהם שבת הוי כעובד עכו"ם. והנה יש להאריך הרבה בזה ואכמ"ל אפס להשתעשע אתך בד"ת העליתי עה"ג ראשי פרקים מה שיש לי עיונים בענינים אלו ואתה תשמע ותבחר. ומ"ש באות ב' בשם הג' מהרש"ק ז"ל אינו מובן כלל, אמנם מ"ש להעמיס בד' המעין החכמה דברי אדמו"ר זצ"ל הלא המה גוף דברינו במכתבי ותיתי לי שכונתי לדעת מורי הג' זצ"ל ותש"ח לכ"ת שהעירתני ע"ז:

ב) והנני בזה להעתיק לכ"ת שני גרגרים מ"ש בחידושינו עפמ"ש בתשובתי לכ"ת דלפי הנראה מירושלמי בזה יכול וזה יכול היכא דל"ש הפטור דלאו אורחי' כגון בחבורה או בהבערה לר"ש דמקלקל חייב בהו אז לר"ש חייב ולר"י פטור דהנה בז"י וז"י יש שני טעמים לפטור א' משום דלאו אורחי' ב' משום דכל אחד לאו כולהו קעביד. אמנם לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ואזלינן בתר מחשבתו א"כ י"ל דבזה יכול וזה יכול דכל המעשה יוכל להתיחס לכל אחד נהי דבאמת חבירו מסייע לו אין הפטור מצד מסייע אלא משום דלאו אורחי'. ולפי זה בחבורה ובהבערה חייב לר"ש בז"י וז"י משא"כ לר"י פטור משום דכל אחד לאו כולהו קעביד. ועפ"ז י"ל בטו"ט ודעת ביאור פלוגתת ר"י ור"ש בשבת (דף ק"ו) לענין מקלקל בחבורה והבערה דר"ש יליף לה משריפת בת כהן מדאסר רחמנא שריפת ב"כ מכלל דמקלקל בהבערה חייב ור"י ס"ל דמתקן הוא וצ"ב במאי פליגי ולהנ"ל נראה דר"ש הכריח דע"כ מקלקל בהבערה חייב דאל"כ אמאי אסרה רחמנא שריפת ב"כ כיון דהכא איכא תמיד שני עדים הממיתין אותה א"כ יכול להיות ההבערה גם כן ע"י שנים ושנים שעשו פטורין בשלמא מקלקל בחבורה ממילה א"ר די"ל דהוי מתקן וא"ל הא איכא עצה ע"י שנים ז"א דהתורה הוצרכה להתיר לאב היכא דליכא אחר משא"כ בשריפת ב"כ דע"כ איכא שני עדים א"כ אמאי אסרה רחמנא שריפת ב"כ א"ו דמקלקל בהבערה חייב א"כ גם שנים שעשאו חייבין כיון דל"צ מלאכת מחשבת ושפיר אסרה התורה שריפת ב"כ אך ז"ד לר"ש לשיטתו דבז"י וז"י שנים שעשאו חייבין היכא דל"ש לפטור מטעם דלאו אורחי' משא"כ ר"י לשיטתו דס"ל דשנים שעשאו בז"י וז"י תמיד פטורין א"כ אפילו אם נאמר דמקלקל בחבורה חייב גם כן יקשה הא הוי שנים שעשו וע"כ דהתוה"ק באה לאסור על יחיד שלא להבעיר האש לצורך שריפת ב"כ א"כ שוב י"ל דהוי מתקן ודו"ק היטב כי ז"נ לפ"ד הירושלמי ולפי מה שביארנו דבריו:

וראיתי לכ"ת שתמה עלי שכתבתי דבבהמה הוי בגדר ז"י וז"י דאיך אפ"ל דבהמה יכולה לחרוש בלא כח אדם ובאמת כ"ת נמשך אחרי דברי מרנא זצ"ל באגלי טל במלאכת חורש שכ"כ אבל אני כתבתי לפי מש"כ בספרי כל"ח פרשת יתרו שמה כתבנו בארוכה בשם הגאון מטעלז ז"ל דבבהמה הוי ז"י וז"י וכן נראה בחוש דאם מתחיל המציג את כלי המחרישה עם הבהמה, הבהמה בעצמה הולכת וחורשת אח"כ אם האדם מחמר אחרי' ול"צ שיחרוש הוא עמה תמיד:

עוד כתבנו בחידושינו לפרש דברי המדרש נשא דמייתי לה כ"ת בשם המכילתא בזה"ל ושבת הי' שהרי ביום הראשון הי' ראשון למע"ב ולפי שיוסף הי' שומר שבת קודם שניתנה התורה שנאמר וטבוח טבח והכן ואין והכן אלא שבת וכו' אמר לו הקב"ה שבזכות זה יכין בנך קרבנו ביום השבת שאין קרבן יחיד דוחה שבת עכ"ל המדרש. ולכאורה צ"ע הא בטח כל השבטים שמרו שבת כמו שמצאנו ביעקב שדרשו חז"ל על ויחן את פני העיר ובפשיטות י"ל משום דשמר שבת בחו"ל אך בל"ז לשון המדרש שכתב שאין קרבן יחיד דוחה שבת צ"ע דממנ"פ אם חשיב בגדר קבוע לי' זמן א"כ גם קרבן יחיד דוחה שבת כמו פר ואילו של אהרן ואי אינו בגדר זה גם ק"צ א"ד שבת ויש לדחוק בזה:

אמנם דרך פלפול נראה עפמ"ש המעיי"ח דאם יש עצה לעשות על ידי שנים א"ד שבת, אמנם אנחנו כתבנו דז"א כיון דשבת הותרה אין צריך למהדר על שנים. אמנם נראה דז"ד בק"צ דהותרה אבל בקרבן יחיד אף היכא דקבוע לי' זמן בזה שוב מהדרין לעשות בהיתר כמ"ש התוס' בכה"ג לענין טומאה דאע"ג דהותרה בציבור מ"מ בקרבן יחיד אע"ג דקבוע לי' זמן ודוחה טומאה מכל מקום צריך למהדר אטהרה:

ומעתה לכאורה נראה דבאמת לא הי' דוחה שבת והי' השחיטה ע"י שנים. אך יש להוכיח דיוסף ס"ל דמקלקל בחבורה חייב כיון דכתיב וטבוח טבח והכן ודרשינן אין והכן אלא לשבת והיינו ששחט קודם השבת מה שצריך לשבת. אמנם יש להקשות הא כל שוחט הוי מקלקל וכל התיקון הוא משום להוציא מיד"נ או להוציא מאמ"ה והנה התיקון להוציא מיד"נ לא הי' אז כיון דנבלה היתה מותרת להם ולא שייך אלא התיקון דלהוציא מידי אבמה"ח. וקשה לפמ"ש התוס' דאם אין התיקון מיד ל"ח תיקון כיון דקלקולו יתר על תיקונו. והנה הפר"ד כתב דלכן הי' אומר יוסף על השבטים שאכלו אבר מן החי משום שאכלו מפרכסת ויוסף הי' ס"ל דיש להם דין ב"נ להחמיר ומפרכסת אסור להם וא"כ לדעת יוסף אין בשחיטה שום תיקון וא"כ אמאי הוצרך לשחוט מע"ש וע"כ דיוסף ס"ל מקלקל בחבורה חייב, וא"כ לדידי' אפילו בשנים שעשו הוי חילול שבת ומעתה א"ש מאד דברי המדרש דלפי שיוסף הי' שומר שבת קודם שניתנה התורה אפילו במקלקל בחבורה א"כ לדידי' הוי חילול שבת אף לזרעו הותר חילול שבת כנ"ל וזה פירוש נכון בדברי המדרש לפ"ד המעיי"ח הנ"ל:

פרק ה

(י"ז ח') וידבר ד' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי וגו'. הנה בפרשה זו נתנו כ"ד מתנות כהונה לאהרן ולבניו ויען שיש לנו איזה עיונים בענינים אלו ובדין קדשים אי הוי ש"ג או של כהנים וגם קק"ל אי הוי ממ"ג או מ"ב ועוד הרבה הערות בדיני מתנ"כ אמרנו להציגם פה כמ"ש בח' לתועלת התלמודים:

א) בקצוה"ח סימן ת"ו כתב לה"ר לדעת הר"מ דקק"ל מ"ב הם מהא דמבואר בחולין (דף ל"ו) דמייתי הגמרא ראי' דחבה"ק דאורייתא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא האי בשר דאתכשר במה וכו' ודילמא כר"י א"ר כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר וקשה לדעת הר"מ ז"ל דהכשר צריך רצון הבעלים דוקא א"כ איך משכח"ל הכשר בקדשים. ונראה מזה דסתמא דגמ' כריה"ג דקק"ל מ"ב ושפיר מהני הכשר שלהם ולכן נקט הגמרא זבחי שלמים אתד"ק:

והנה דרך פלפול י"ל דאפילו א"נ כדברי הגז"ל דבקדשים לא מהני הכשר משום דאינם הבעלים מ"מ בקק"ל אפי' א"נ דממון גבוה הוא הויין בעלים ומהני הכשר דידהו. דהנה לכאורה יש להעיר דהויין בכלל בעלים ומהני הכשר שלהם מצד הואיל אב"מ עלי' והוי כדידי', אך י"ל לפימ"ש הפוסקים דבהקדש לא מהני שאלה כ"א על ידי פתח שיהי' נעקר למפרע א"כ ל"ש לומר הואיל אב"מ הוי כדידי' דדילמא לא ימצא לו פתח. ומעתה י"ל עפמ"ש במק"א לחדש דהא דהקדש צריך פתח דוקא ול"מ חרטה. ה"ט משום דיש מעילה בהוצאה מרשות לרשות וכיון דחרטה אינו עוקר למפרע אלא מכאן ולהבא א"כ השאלה עצמה הוי בגדר הוצאה מרשות לרשות ולכן ל"מ שאלה כ"א על ידי פתח דהוי הקדש טעות ואע"ג דבקונמות מהני שאלה ע"י חרטה אפילו לפ"מ דקיימא לן יש מעילה בקונמות ה"ט משום דבקונמות ליכא הוצאה מרשות לרשות ול"ש מעילה אלא בנהנה משא"כ בקדשים דיש מעילה בהוצאה מרשות לרשות ל"מ שאלה כ"א בפתח. ומעתה יראה דז"ד בקדק"ד דמועלין בהם משא"כ קק"ל דא"ב מעילה לפני זריקה כלל לא בבשר ולא באימורין מהני שאלה אף בחרטה:

ומעתה א"ש דבדקדוק נקט ר"י א"ר כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כיון דבשלמים אין ב"מ מהני שאלה אף בחרטה ואמרינן הואיל ואב"מ והוי כדידי' ומהני הכשר שלו וא"ר מזה דאתיא כריה"ג דס"ל קק"ל מ"ב הם וזה נכון לכאורה. ואפילו א"נ דאפילו היכא דצריך פתח ג"כ שייך הואיל אב"מ עלה מ"מ י"ל ההבדל בין קדשי קדשים לקדשים קלים דלכאורה י"ל דל"ש לומר דנתכשר ברצון הבעלים משום הואיל אב"מ והוי כדידי' כיון דלא נתכשר אלא בשכבר נשחט ואם כן אם יתשל יהי' חשנ"ב ואסור בהנאה ולא יהי' לו זכות בו א"כ לא נוכל לומר דמכח זה הוי כבעלים שיתכשר ע"י רצונו אך ז"ד בקדק"ד דצריך פתח דוקא שיהי' נעקר ההקדש למפרע וא"כ הו"ל חשנ"ב ואסור בהנאה וא"כ אין עליהם שם בעלים מצד הואיל אב"מ אבל בקק"ל דסגי בחרטה דאינו עוקר למפרע א"כ אפילו אם יתשל יהי' נפקע רק מכאן ולהבא א"כ לא יהי' אסור מצד חולין שנ"ב כיון דבשעה ששחט הי' קדשים ולכן שפיר יכול להכשיר דיש לו שם בעלים מצד הואיל אב"מ ועיין בספרי חמדת ישראל קונטרס תורה אור אות מ"ז מ"ש בזה ואכמ"ל יותר:

איברא דיש לעיין בזה כיון דמבואר בפסחים (די"ט) דילפינן שלישי בקודש מה"ת מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא מי לא עסקינן דנגע בשני עיי"ש, ומעתה כיון דמבואר מקרא דאפילו אם הבשר נוגע בשני טמא וזה רק משום שהוא קודש דבחולין אינו נעשה שלישי ואם כן יקשה היאך הוכשרו וא"ל מצד הואיל אב"מ ז"א כיון דכל ההכשר מהני מצד הואיל ואב"מ והוי חולין וא"כ איך יוכל להעשות שלישי כיון דשלישי אינו אלא בקודש ואם הוא קודש הרי לא הוכשר כלל:

אך באמת א"ש דנהי דכ"ז דהכשר מהני הוא מצד אב"מ והוי כדידי' מ"מ שם קודש אינו נפקע ובאמת ה"ה קודש ושוב נעשה שלישי כיון דכבר הוכשר וזה שיש לו בו זכות לענין הכשר מצד הואיל אב"מ אינו נוגע כלל לענין קדושתו שלא יהי' נעשה שלישי אע"ג דכל זה שמוכשר הי' רק מכח הואיל ואב"מ וז"ב:

ויש להמתיק הדברים ביותר ביאור עפמ"ש במק"א דבאמת בהקדש יש שני ענינים איסור קדושה וקנין גבוה ואינו תלוי זה בזה כלל דיש דברים אשר המה מכח שהם קניניו של גבוה ואז אפילו אם אין בו איסור קדושה מה"ת הוי בגדר של גבוה כמו מחובר למ"ד אין מועלין במחובר ואפילו איסור תורה ליכא וכן שלמים לדעת הסוברים דליכא בהם איסה"נ אלא מדרבנן קודם זריקה מ"מ אינם בכלל שלו אלא של הקדש היינו דהם נכסי גבוה ויש דברים אשר מפאת הקנין המה כשלו כגון קדשים שחייב באחריותן לר"ש דס"ל דבר הגול"מ כמ"ד הוי כקנינו אבל ברור הדבר דמה שנוגע לאיסורא מפאת איסור קדושה ה"ה ככל קודש [ועיין מ"ש בזה בספר חמדת ישראל ד' בדברי הירושלמי שלהי פ"א דפסחים בענין מטיל מום בקדשים ובספר כלי חמדה פ' קדושים אות ה' או"ק ג'] ולכן אע"ג דהכשר רק מכח הואיל אב"מ מ"מ יכול להעשות שלישי דזה דהואיל ואב"מ והוי כדידי' נהי דמפאת זה מקליש כח קנינו של ההקדש אבל אין זה מגרע כלל את האיסור קודש ולכן אינו בגדר תרתי דסתרי כלל והבן היטב אם כי בפשיטות מ"מ הארכנו בזה לברר הענינים:

ב) איברא דלאחר העיון י"ל דצדקו ד' הקצוה"ח דהנה קושית הגמרא על קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל דהאי בשר דאתכשר במה, ומעתה י"ל דקושית הגמ' על קדשים שבמדבר שאז נאמר הקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא והנה כ"כ במק"א לפ"מ דקיי"ל כר"ע דבמדבר דהותר בשר נחירה ולא הי' שחיטה אלא בקדשים שכתבו האחרונים דלפ"ז שחיטה הי' עבודה כיון דלא הי' נוהגת בחולין והי' צריך כהן ובג"כ בשחיטה דלפ"ז נראה דלאחר שחיטה לא הי' מהני שאלה כיון דלא אתא דיבור ומבטל מעשה ודוקא לאחר שבאו לארץ היתה שחיטה נוהגת בחולין ג"כ א"כ שחיטה אינה עבודה בקדשים גם לאחר שחיטה מהני שאלה ורק לאחר שנזרק כהלכתו ל"מ שאלה דשחיטה אינה מעשה בקודש דוקא משא"כ במדבר דשחיטה היתה עבודה גם לאחר שחיטה לא הי' מהני שאלה:

ולפ"ז מקשה הגמרא שפיר האי בשר דאתכשר במה דא"ל מצד הואיל ואב"מ והוי כדידי' ז"א כיון דהכשר לא מהני אלא לאחר שחיטה ואז שוב ל"מ. מיתשל עלה וא"כ אינו כבעלים לכן מוכרחין אנן לומר דאתיא כריה"ג דס"ל קק"ל ממון בעלים ואדרבה עפ"ז יתישבו היטב דברי הקצוה"ח מכל מה שהקשינו עליו במקו"א דלדבריו דלא מהני הכשר כ"א בקק"ל א"כ יקשה על הר"מ ז"ל דשינה מלשון הגמרא וכתב סתמא פרת קדשים שהעבירה בנהר הרי נראה מבואר דבא לשלול דלא נימא זבחי שלמים דוקא וכן קשה מהא דפסק הר"מ ז"ל דאתרוג של מע"ש שלא יטול מפני שמכשירה וקשה איך הוכשר כיון דהר"מ ז"ל פסק דמע"ש ממון גבוה הוא [ועיין לעיל סוף פרשת שמיני מ"ש באריכות מזה]:

אמנם להנ"ל א"ש דהקצוה"ח לא כתב כן אלא בדר"י אמר שמואל דאקרא קאי וצריך שיהי' א"ש אף במדבר ואז לאחר שחיטה לא הי' מהני שאלה לכן צריך לומר משום דקק"ל מ"ב משא"כ לפי האמת דשחיטה לאי עבודה היא וכ"ז שלא נזרק הדם מהני שאלה ל"צ קק"ל דוקא כיון דהוי שלו מצד הואיל אב"מ וא"ל דהוי חולין שנ"ב ז"א דהר"מ ז"ל לשיטתו דחשנ"ב בהנאה לאו דאורייתא ולכן כתב הר"מ ז"ל סתמא פרת קדשים דמהני תמיד הכשר מצד הואיל אב"מ וכן א"ש מ"ש באתרוג של מע"ש מפני שמכשירה וזה ישוב נכון לד' הקצוה"ח ז"ל אם שהוא לא כיון לזה. אמנם כן בעיקר הדבר לא מצאנו בשום מקום בש"ס דבהקדש יהי' לו בו זכות מצד הואיל אב"מ כדידי' דמיא:

וכבוד ידי"נ הרב המובהק חו"ב בנש"ק מו"ה פישל דן נ"י מריפין העיר מדברי הגמרא זבחים (דף קי"ד ע"א) דמקשינן בגמרא ואיך משכח"ל מוקצה בשל הקדש הא א"א אוסר דבר שא"ש ותרצינן בקק"ל וריה"ג דס"ל ממון בעלים ואמאי לא תרצינן דמצד הואיל אב"מ הוי כדידי' ויכול להקצות לעכו"ם נראה דס"ל לסתמא דש"ס דאין זה זכות דיהי' יכול לאסור וכבר נתעוררו רבותינו בעלי התוס' בפסחים בסוגיא דהואיל דאמאי בחמץ של הקדש אינו עובר בבל יראה מצד הואיל ואב"מ עלי' ותי' הר"י ז"ל דשאני הקדש דכתיב בהו קודש לד' אע"ג דאב"מ עלי' חשבם הכתוב של גבוה עכ"ל וכונתו צ"ב:

והנלענ"ד בזה עפמ"ש בח' במק"א לבאר דברי הירושלמי פ"ק דקידושין סוף ה"ו דלכן אמרינן בהקדש אמל"ג כמס"ל משום דכתיב לד' הארץ ומלואה וצ"ב וכתבתי דהכונה עפימ"ש הר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים בהא דביטול משום הפקר והא הפקר צריך בפה ובפני שלשה דהוא משום דבלא"ה אינו ברשותו רק משום עשאן סגי בגילוי דעת בעלמא. ומעתה יש לומר דנהי דדיבור אינו קנין היינו רק לנגד אדם כמותו אבל במה שנוגע לגבוה כיון דבאמת לד' הארץ ומלואה והכל של הקב"ה סגי בדיבור בעלמא להעמידו בחזרה ברשות גבוה כמו שהיו קודם לכן שהוא העיקר הבעלים של כל דבר והארכנו בזה בכמה ענינים ואכ"מ:

ומעתה נראה דל"ש בזה לומר דמצד הואיל אב"מ יהי' חשיב כשלו דדוקא אם אין דנין לנגד גבוה כמו בתרומה דע"כ לר"א דס"ל דאמרינן הואיל אב"מ ועובר על ב"י ע"כ דאין לתרומה דין גבוה דאל"כ לא הי' מהני שאלה בתרומה כמו דלא מהני בהקדש מה"ט וכבר העירו בזה האחרונים ולכן אמרינן הואיל ואב"מ עלה כדידי' דמי מה שאין כן בהקדש דהוא קנינו של גבוה לא אמרינן דמצד הואיל ואב"מ פקע קנינו של גבוה ויהי' כשלו ואפילו למה דנראה מלשון המשנה פ"ב דחלה משנה ג' ד' דדוקא גלגול ומרוח הגזבר פוטר מחלה ותרו"מ נראה דבא לאשמעינן דדוקא לאחר שבא ליד גזבר פוטר מרוח כגלגול הא כ"ז שלא בא ליד הגזבר אינו פוטר וע"כ מצד הואיל אב"מ הוי כדידי' י"ל דשאני הקדש בדה"ב כיון דסופו שיצא לחולין ע"י פדיי' רק שיעבודא דאית לי' להקדש עלי' אבל בעצם אינו שייך לגבוה ולכן מהני הואיל להיות כשלו קודם שבא ליד הגזבר וזה הוא תי' הב' שבתוס' פסחים שם לחלק בין קודם שבא ליד גזבר לאחר שבא ליד גזבר אך כ"ז בהקדש בדה"ב דוקא אבל בקרבן למזבח דהוא לגבוה ממש אינו נעשה כשלו מצד הואיל אב"מ. ולזאת אין לת' דברי הקצוה"ח ולומר דמשום הואיל אב"מ והוי כדידי' ויכול להכשיר:

ובאמת עיקר דברי הקצוה"ח לכאורה נסתרין מהסוגיא במקומו דהרי מקשינן בגמרא והאי בשר דאתכשר במה אילימא דאתכשר בדם והא אמר רחב"א דם קדשים אינו מכשיר נראה מבואר דאם הי' דם קדשים מכשיר הי' א"ש דהו"א דאתכשר בדם וקשה הא לא הוי לדידן הבעלים ואיך הוכשר ואפי' א"נ כיון דדם שחיטה הוא עפ"י ציווי השי"ת לשחוט הקרבן הוי בגדר רצון גבוה כיון דדם זה נוטף על בית השחיטה עפ"י מצות גבוה [מה שיש לפקפק דאין זה מצוה רק שיקבל כולו בכלי לזרקו על המזבח] מ"מ מה יענה להא דאמרינן בגמ' ואלא דאתכשר במשקה בית מטבחיים וכו' מבואר מד' הגמ' דאם הו"א דמשקה בית מטבחי' מכשירין הי' א"ש ולא הי' צריך לומר דמיירי בזבחי שלמים וא"כ נסתרו ד' הקצוה"ח:

ולבר מן דין נלענ"ד להוכיח שדעת הר"מ ז"ל מוכרח דגם במדבר הוכשרו קדשי קדשים אע"פ שאין להם בעלים דהנה מבואר בתוה"ק ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ונחלקו תנאי בזבחים (ק"א ע"ב) מפני מה נשרף או מפני הטומאה או מפני אנינות והנה למ"ד מפני אנינות נשרף ע"כ צ"ל דאנינות לילה דאורייתא ולא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי דאל"כ הי' עצה שפנחס יאכלנו או שיאכלנו בלילה וע"כ מפני הטומאה נשרפה כמבואר בסוגיא שם והנה הר"מ ז"ל פסק בפ"ב מה' במ"ק הי"ג דפנחס הי' כהן מקודם וגם פסק דאנינות לילה לאו דאורייתא וא"כ אא"ל דמפני אנינות נשרפה וע"כ דס"ל להר"מ ז"ל דמפני טומאה נשרפה וקשה איך אתכשר דהר"מ ז"ל פוסק דחבה"ק לאו דאורייתא וע"כ דאתכשר ע"י הכשר מים ומוכרח מזה דהר"מ ז"ל סובר דמהני הכשר בקדשי קדשים אע"פ שליכא בעלים:

ג) והנה הקצוה"ח הביא ד' רש"י ז"ל בפסחים (דף כ') דמייתי הגמ' המשנה דמחט שנמצא בבשר ופריך עלה האי בשר דאתכשר במה וכתב רש"י ז"ל הא דלא פריך אקרא דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא דקרא פשיטא דאית הכשר טובא שהשלמים נאכלין בכל העיר וכו' ושם מדיחין אותו ומבשלין אותו והוא תמי' מאוד דא"כ מה פריך לה בחולין אקרא ועיי"ש בקצוה"ח שבדבריו אינו מת' כלל ד' רש"י ז"ל:

ומה שנלענ"ד בדעת רש"י ז"ל עפ"מ דנראה לכאו' להעיר בדבר חדש דאיך מותר לבשל קדשים לפ"מ דמבואר דאתרוג של תרומה ומע"ש דלא יטול מפני שמכשירו א"כ בשר קדשים כיון דאפשר בצלי שלא יהי' מוכשר לקבל טומאה כמבואר בחולין (דף ל"ג ע"א) בתוס' ד"ה ונאכלין איך מותר לבשלו הא מצותו לאכלו צלי בחרדל כמבואר בחולין (קל"ב ע"ב) ועיי"ש בתוס' ד"ה אין נאכלין שכ' דלאדם ששוה לו צלי ומבושל מצותו בצלי וא"כ איך מותר באמת לבשלו הא מכשירו לקבל טומאה אך לקושטא דמילתא לק"מ כיון דחיבת הקודש דאורייתא א"כ הרי תמיד כבר מוכשר ע"י חיבת הקודש ושוב אינו גורם טומאה יותר ע"י הבישול דל"מ לה שלא יהי' מוכשר לקבל טומאה:

ומעתה א"ש מאוד ד' רש"י ז"ל דבפסחים הוי ס"ל לגמ' דחיבת הקודש דאורייתא רק דאיבעי' להו אי עושה ראשון ושני שפיר פירש רש"י ז"ל דל"ק להו אקרא כיון דמוכשר ע"י בישול אח"כ אמנם בחולין הלא זה רוצה הגמ' להוכיח דחבה"ק דאורייתא דאל"כ האי בשר דאתכשר במאי ולכן שפיר מקשינן על הקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא וא"ל דמשכח"ל ע"י הדחה לבשל ז"א דא"נ דחבה"ק ל"ד א"כ משכח"ל שלא יוכשר א"כ נראה דצריך לעשות כל טצדקי דאפשר שלא יבא עליו מים שלא יוכשר לקבל טומאה דהיינו לצלותו כיון דזה הוא מצותו ושפיר מקשינן אקרא דא"נ דדם שחיטה וחבה"ק אינו מכשיר אסור לבשלו ושוב א"צ להדיחו כלל וז"נ מאוד בישוב דברי רש"י ז"ל:

וי"ל עפ"ז בדקדוק לשון רש"י ז"ל בפסחים שכ' בזה"ל דקרא פשיטא דאית בי' הכשר טובא שהשלמים נאכלין בכל העיר "ולכל אדם" וכו' ולכאו' הך ולכל אדם מיותר אמנם להנ"ל י"ל דכונת רש"י לומר דאם לא הי' נאכל אלא לכהנים ומתנ"כ אינן נאכלין אלא צלי בחרדל א"כ א"ר דמדיחין אותו ומבשלין אותו כיון דסתמא נאכלין צלי אבל כיון דנאכלין לכל אדם ונהי דדעת רש"י ז"ל דגם בבעלים משלחן גבוה קזכי מ"מ הא דאינן נאכלין אלא צלי בחרדל הוא רק במתנ"כ א"כ מסתמא מדיחין אותו ומבשלין אותו ושפיר איכא הכשר וכ"כ בענינים אלו לעיל פ' בהעלותך ואין לכפול הדברים. ד) עוד הביא הקצוה"ח קושית המלמ"ל על הר"מ ז"ל שפסק כריה"ג דקק"ל מ"ב ופסק דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והוא היפוך מסוגיא דפסחים פ"ט דאמר אביי דא"א לאוקמה כריה"ג משום דא"א למכור להתכפר בה אחר דכמו דאסור לשנוי' מקודש לקודש ה"ה דאסור לשנוי' מבעלים לבעלים והא דמהני לריה"ג מכירה היינו רק לאכול הבשר שלמים אבל לא להתכפר בהו והא דאמרינן בגמ' דלא אתי' כריה"ג היינו הא דתני והמעות חולין כיון דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום א"כ היכי נעשה המעות חולין הא אין מעות הקדש יוצא לחולין בלי שיחול ההקדש על דבר אחר וכיון דגוף הקדושה לא נמכר לקונה איך אפשר דהמעות חולין ועיי"ש שסיים ע"ז ודו"ק היטב:

והנה מצאתי עלי חובה ועיינתי היטב וא"י למצוא פתרון לדברים אלו דהרי הא דהמעות חולין לא נאמר במכירת עולה ושלמים אלא בפסח ועיי"ש בתוס' ד"ה והרי זה מה שכתבו להסביר הדברים [ובאמת אחר כל הסברות בזה קשה לי להבין היטב איך יוצאין יד"ח פסח בזה שנמנין אחר ההקדש כיון דאמרת דאינו של הבעלים וא"י למכרו א"כ איך יכול ליתן מתנה הא הוא א"ש ובכל קרבן הרי צריך שיהי' שלו ואיך יוצא הנמנה עליו מצות פסח שבודאי צריך להיות משלו ומכל הסוגי' נראה דלמכור א"י אמנם מתנה בעלמא יכול ליתן לו שיהי' נמנה עליו ויהי' יוצא בו יד"ח הקרבת ק"פ ונראה מזה כהח"ס דבקרבן ל"צ שיהי' שלו לגמרי ועי' לעיל בפ' ויקרא אות מ"ש בזה ואכמ"ל יותר]:

יהי' איך שיהי' אין ביאור כלל לד' הקצוה"ח ז"ל כיון דאמרת דריה"ג מודה דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום רק דקשה הא דתני בברייתא דממנה מעות לפסחו המעות חולין וא"כ מה ענין קושי' זו לר"י דוקא הא קושי' זו קשה אליבא דכ"ע וצ"ל דכונת הקצוה"ח כיון דלר"י אינו מת' הא דהמעות חולין לכן צ"ל דאתי' כרבי אך א"כ העיקר חסר מן הספר והול"ל דכר"י לא אתי' משום דלדידי' אע"ג דס"ל קק"ל מ"ב מ"מ כיון דליתא במכירה להתכפר בו אחר א"כ ה"ה בפסח א"א למכרו לצאת בו אחר יד"ח פסח א"כ איך אפ"ל דהמעות חולין. אך לבר מן דין לא אדע כלל כונת הקצוה"ח ז"ל דהרי כיון דס"ל לר"י קק"ל מ"ב א"כ צריך להיות במכירה ג"כ אך הטעם דליתא במכירה היינו משום דאסור לשנוי' מבעלים לבעלים א"כ זה שייך רק במוכר עולתו ושלמיו לגמרי כיון דל"ש בהו שותפות וא"כ הוי איסור וליתא במכירה משא"כ בפסח כיון דהדין כן דנמנין רק כמה בני אדם א"כ כיון דקק"ל הוא ואיתא במכירה פשיטא דמותר ויכול להמנות עליו איזה אנשים שירצה ואין בזה איסור כלל וזה מוכרח דהרי באמת מותר למנות אחר עליו עד שעת השחיטה לכ"ע וא"כ א"נ דזה דקתני דמוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אתי' כר"י הרי גם זה דהמעות חולין גבי פסח בודאי יכול להיות כר"י ולמה מוקי לה כרבי:

וזה מקרוב השגתי מכתב מיד"נ הרב החריף מו"ה פישל דן נ"י מריפין העיר ג"כ על הקצוה"ח מה שהקשינו לעיל דמה ענין פסח לשלמים ותמהני עליו שלא העיר בהא דאמרן שד' הקצוה"ח אין להם מובן כלל דלריה"ג בודאי יתכן הדברי' דהמעו' חולין:

והנה לקיים ד' חכמים עלה בדעתי לקיים ד' הקצוה"ח בתירוצי' על הר"מ ז"ל לומר דבזה כ"ע מודים דל"מ מכירה לאחר להתכפר בה אמנם לריה"ג מהני המכירה שהקונה יאכל הבשר שלמים לאחר זריקה ומעתה י"ל עפמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל דחילוק גדול יש בין כשנאמר בתלמוד לא עשה כלום ובין. כשנא' לא עשה "ולא" כלום שנראה שאין לו חלות כלל. ומעתה אמר כיון דקתני בברייתא והמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום היינו להורות על שלמים דל"מ המכירה כלל לא להתכפר בו חבירו דהיינו להקריב על שם חבירו ולא לאכילת בשר השלמים דגם לענין זה ל"מ המכירה וע"כ דאתי' דלא כריה"ג דלריה"ג נהי דהמכירה ל"מ שיקריב הקרבן על שם חבירו אבל מ"מ מהני המכירה שיזכה הקונה באכילת הבשר ולפי"ז נאמר דהר"מ ז"ל בדקדוק נקט הלשון המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והשמיט את ה"ולא" הנאמר בגמ' והיינו שבא להורות דהא דלא עשה כלום בשלמים היינו דומי' דעולה שאינו קרב כ"א על שם הבעלים אבל לענין זה מהני המכירה שהקונה יזכה באכילת הבשר וא"כ אדרבה מוכח מזה דס"ל דהלכה כריה"ג ול"ק קושית המל"מ די"ל דהר"מ ז"ל נקט במכוון לא עשה כלום להורות דמוכר שלמיו היינו ג"כ רק במכר שיקרב על שם חבירו ולכן לא עשה כלום אבל במוכר שיאכל הקונה בשר אה"נ דמהני המכירה:

איברא דבעיקר הדבר שכתבנו בשם הרמ"ע ז"ל שיש חילוק בין הלשונות לכאו' יש להעיר דהר"מ ז"ל אינו סובר לדקדק כן בלשון הגמ' וראי' לזה מהא דמבואר בשבת (דף כ"ד) והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חש"ו לא עשה "ולא" כלום מבואר בגמ' הלשון ל"ע ול"כ אמנם בר"מ ז"ל ה' חנוכה העתיק הלשון הדליקה חשו"ק וגוי לא עשה כלום הרי נראה שהר"מ ז"ל אינו מדקדק בלשון זה מדשינה מלשון הגמ':

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה