כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
נשא
פרק א
(ה'-ו') דבר אל בני ישראל איש או אשה וגו'. וכ' הרמב"ן ז"ל אמר בכאן איש או אשה מפני שאין דרך האשה לגזול ואולי לא יחייב אותה הכתוב בחומש ואשם כאיש עכ"ל. וכונתו ז"ל נראה דאע"ג דמבואר בספרי ובגמ' דילן ב"ק (דף ט"ו) דילפינן מכאן דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין ולכל חטאות שבתורה מ"מ קשה אמאי דוקא גבי חומש ואשם דגזל הגר כתבה רחמנא לדין זה דאשה שוה לאיש לכן כתב הרמב"ן ז"ל דסד"א דכיון דאין דרך האשה לגזול לא תתחייב בחומש ואשם קמ"ל דגם בקרבנות אלו חייבות וז"ב ואמת בכונת הרמב"ן ז"ל:
אלא שגוף הטעם דחוק לומר שבשביל שאשה א"ד לגזול יהי' דינה חלוק מאיש. ועוד קשה דלמה לא נזכר דין אשה בפ' ויקרא שמוזכר שם דין הגוזל מחבירו ונשבע והודה דחייב קו"ח ואשם ואמאי דוקא בגזל הגר קמ"ל התורה דאשה חייבת ג"כ בקו"ח ואשם:
ומה שנלענ"ד דרך פלפול ליישב דקדוק המקראות דהנה בענין תשלומין דגזל וכפר ונשבע והודה יש הבדל גדול בין גזל לישראל דאיכא בעלים ובין גזל הגר דבגזל הגר מבואר בגמ' (דף ק"י) דאם החזירו בלילה לא יצא וכן אם החזירו חצאין לא יצא מ"ט דאשם קרי' רחמנא. אמנם בגזל לישראל דאיכא בעלים אף בנשבע והודה יצא אם החזירו בלילה וכן אם החזירו חצאין וכן מחילה הוי כפרעון אם מחלו הבעלים את הקו"ח ומביא אשם אבל בגזל הגר כיון דהוא כפרה אין הכהנים יכולין למחול כמ"ש התוס' (דף ק"י ע"ב) ד"ה כסף מכפר מחצה. מבואר מזה שבגזל הגר כיון דמדינא א"ח לשלם כיון דנכסי הגר ה"ה הפקר וכל המחזיק בהן זכה בהן התשלומין הם רק מצד כפרה. משא"כ בגזל לישראל כיון דאף בלא שבועה ג"כ חייב לשלם ולהשיב את הגזילה אין על הקרן תורת כפרה אלא תורת ממון גרידא ולכן אם החזירו בלילה ולחצאין יצא ומהני מחילה:
ומעתה נראה לפ"מ דקיי"ל דאשה שגזלה מאחרים אין הבעל חייב לשלם עבורה. אמנם מה שחייבות בקרבנות הבעל חייב להביא קרבנותי' כמבואר בנדרים (דף ל"ה) ועי' בתוס' ב"מ (דף ק"ד ע"א) ד"ה ה"ג ובשטמ"ק שם לחד תירוצא דמה"ת חייב הבעל להביא קרבנות אשתו אף בלא תנאי כתובה. א"כ יהי' נפ"מ גדולה לדינא באשה שיש לה בעל בין גזל לישראל ובין גזל הגר דבגזלה לישראל אף שנשבעת והודה מ"מ כיון דהקרן הוא ממון וא"כ אין הבעל חייב לשלם עבורה וכיון שאין כאן קרן הרי אין כאן חומש ואשם. משא"כ בגזל הגר כיון דהכל כפרה והבעל חייב בכפרת אשתו א"כ יהי' הבעל חייב לשלם עבורה קו"ח ואשם. וא"כ מדוקדק מאוד לשון התוה"ק דכאן בגזל הגר כתבה התוה"ק גם אשה לרבות אשה כאיש בכל הקרבנות ולהורות דגם אשה תמיד חייבת בקרבנות אלו אף שיש לה בעל כיון דהכל משום כפרה הבעל חייב להביא קרבנותי' וז"נ דרך פלפול:
איברא דבעיקר הדבר לומר דדוקא בגזל הגר הוי הקו"ח כפרה. משא"כ בגזל שיש לו בעלים לא מכפר אלא האשם אבל הקו"ח אינו בכלל כפרה צ"ע טובא כיון דמבואר בסוגיא שם דכסף מכפר מחצה הרי דע"כ צריך הכסף לכפרה דא"נ דהיכא דאיכא בעלים ל"צ הכסף לכפרה א"כ אף בגזל הגר נהי דאם ירצה בכפרה צריך להחזיר הקו"ח ג"כ כיון דאין אשם בלא קו"ח אבל מ"מ למה צריך לכפרת הקרן וכי מפני שמתו בעליו הכפרה חמורה וצריך גם קו"ח לכפר. לכן נראה יותר דבאמת גם בגזל שיש בעלים יש כפרה ג"כ בהקו"ח על השבועה מלבד שחייב להחזיר מדינא מ"מ מכפר ג"כ והא דבגזל שיש לו בעלים יכול למחול היינו משום דבלא כפרה ג"כ יש חיוב להחזיר מדינא וא"כ ה"ה בעל הממון ומגיע לו הממון ויכול למחול ולומר הריני כאילו התקבלתי. משא"כ בגזל הגר כיון דהוא כפרה גרידא ואין בו זכות לכהנים כלל ל"ש בו מחילה דהוי כמוחל לו דבר שלבל"ע כיון דכ"ז שלא נתנו לו הרי אין לו בו זכות כלל ולא יתכן בזה מחילה כמו דל"ש מחילה בכל מתנ"כ קודם שזכה בה הכהן. והא דמהני בחומש ג"כ מחילה נראה כיון דהתוה"ק אמרה וחמישיתו יוסיף עליו הו"ל כאילו אמרה התורה שממון זה שגזל ממנו הוא שוה חומש יותר ולכן גם החומש הוי בגדר ממונו ומהני מחילה. ולכן ממילא מובן ההבדל בין גזל שיש לו בעלים שהחזירו בלילה דמכפר ג"כ כיון דעיקר התשלומין מדינא נגרר הכפרה אחריו משא"כ בגזל הגר כיון דא"ב אלא כפרה גרידא דומה לקרבן לכן אינו מכפר אלא כשמחזירו ביום ובב"א:
ועיין בתוספתא ב"ק פ"י מבואר דאם גוזל את הנכרי ומת הנכרי אינו מתכפר לו ועי' במג"א בפירושו שכ' דס"ל כמ"ד דנכרי אינו יורש את אביו ומבואר דלו בעצמו צריך להחזיר הקרן משום כפרה אע"ג דהחומש אינו צריך וכמבואר בר"מ ז"ל פ"ז ה"ז מה"ג. מבואר מזה דל"ד בגזל הגר הוי הקרן כפרה רק דאף בגזל שיש בו בעלים הוי הקרן כפרה. ודוח"ל דתוספתא ס"ל דבגזל עכו"ם מדינא א"צ להשיב וא"כ הו"ל כגזל הגר ושפיר הוי הקרן ג"כ כפרה. ז"א דא"כ מנ"ל דחייב להחזיר להנכרי ובזה יש לו הכפרה דילמא ג"כ צריך ליתן לכהנים כמו בגזל הגר. א"ו דבכל השבת הגזילה יש בנשבע כפרה על השבועה ג"כ לכן בנכרי נתמעט רק מחומש אבל הקרן צריך להחזיר משום כפרה ולכן במת הנכרי למ"ד דאין לו יורשים אין לו כפרה כיון דלא גלי רחמנא דמהני בי' נתינה לכהנים. וז"ב ומוכרח מתוספתא לפי פי' המג"א ז"ל. וכן נראה דעת המהרש"ל ביש"ש שפסק דחומש בגזל ונשבע אינו נוהג בזה"ז כיון דאשם קרי' רחמנא ותמהו עליו הא זה רק בגזל הגר אבל בגזל שיש לו בעלים ה"ה ממון גמור ועי' בזה בישועות ישראל למרנא הגאון זצוקללה"ה ס"א ובס' מנ"ח מצוה קכ"ט שהניחו ד' המהרש"ל בתימא:
ולהנ"ל י"ל קצת דהמהרש"ל ס"ל כיון דרחמנא קרי' אשם בגזל הגר ע"כ דתמיד יש בהקו"ח כפרה ג"כ. ונהי דבאמת החיוב מדינא ג"כ על הקרן. מ"מ החומש כיון דחיובו רק מכח השבועה ולית בי' חסרון כיס הוי כמו כפרה שהתורה הוסיפה על הקרן שיהי' שוה יותר אם נשבע לו וחייב יותר לשלם לו ועכ"פ אינו ממון גמור אלא כפרה ולכן אינו נוהג בזה"ז. ואם כי עדיין צע"ק. מ"מ לחומר הנושא העליתי על הספר. הכלל שנראה לענ"ד נכון כמ"ש דבגזל ונשבע יש בקרן כפרה ג"כ שמתכפר לו עיד"ז על עון ש"ש וכמו דכסף מכפר מחצה בגזל הגר ה"ה בגזל שיש לו בעלים. ויש להעיר בזה ברש"י מס' שבועות (דף ל"ט ע"א) בד"ה מנקה הוא לשבים שכ' בזה"ל וכאן אף לשבים לא ינקה בלא פרעון עכ"ל. ועי' במהרש"א ז"ל בח"א שכ' דבשאר עבירות חמורות תשובה תולה ויוה"כ מכפר והכא אף התשובה ויוה"כ אינן מכפרין אלא בפרעון קצת. ודה"ק צ"ע הא בכל החמורות דינא הכי דאין יוה"כ מכפר בלא יסורין כמבואר בר"מ ז"ל פ"א מה' תשובה ה"ד. וא"כ אכתי קשה מהו החומר שיש בש"ש משאר עבירות החמורות:
ועלה בדעתי דכונת רש"י ז"ל דעבירת ש"ש אף אם יעשה תשובה מ"מ אינו מתכפר לו בלא פרעון הדבר שעליו נשבע שבלא זה לא יתכפר לו בשום דבר שבעולם. ויש בשבועה החומר דבין אדם לחבירו ג"כ אם הוא שבועות הדיינים ואינו מתכפר בלא פרעון וכמבואר בגמ' ב"ק הנ"ל ש"מ כסף מכפר מחצה:
איברא דלקושטא דמלתא אין זה נראה בכונת רש"י ז"ל. דמלבד דבכל ש"ש דינא הכי אף אם אינו נוגע בין אדם לחבירו. מלבד זאת זה אינו חומר כ"כ שיהי' נקרא יותר חומר משאר עבירות שבתורה. לכן נראה לענ"ד בכונת רש"י ז"ל דס"ל דכל ד' חלוקי כפרה המה רק בתשובה מיראה דזדונות נעשין כשגגות ולא נמתק ע"י התשובה כל החטא ואז בחמורות צריך תשובה ויוה"כ ויסורים להשלים הכפרה משא"כ בתשובה מאהבה דזדונות נעשין כזכיות ולא נשאר רושם מהחטא כלל ואדרבה נחשבין כזכיות בזה בודאי תשובה בעצמו מכפר מכל וכל. אמנם בש"ש זה החומר שיש לו שלא מנקה בשום אופן בתשובה גרידא ואפי' בתשובה מאהבה אינו מנקה בלא יסורין:
ועפ"ז נראה לענ"ד להקל קצת תמי' גדולה שיש לי בענין זה בהא דמבואר בסנהדרין (דף מ"ז ע"א) אמר ר"י אף אנן נמי תנינא הי' בה קדשי מזבח ימותו לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו עיי"ש היטב כל הסוגיא. מבואר שם דענין הרשעה הוא על האדם כל זמן שלא נתכפר וכללא הוא כל זמן שאינו מתכפר לו ה"ה בכלל רשע וקרבנו הוי בגדר זבח רשעים תועבה אע"ג דקיי"ל כל המומתין מתודין והרי עשה תשובה קודם מיתתו מ"מ כיון דאינו מתכפר לו ע"י מיתה גרידא וצריך קבורה ג"כ הוי בכלל זבח רשעים תועבה עיי"ש היטב הסוגיא ותמצא מבואר כן ועי' ביד רמ"ה שם שכ' בזה"ל ודחי ודילמא משום דהו"ל זבח רשעים דאע"ג דאיקטיל כיון דמתוך רשען מתו לא הוי להו כפרה ואי קשיא לך מתניתין דקתני שכל המתודה יש לו חלעה"ב וכ"ת התם כיון דהתודה לאו מת מתוך רשעו הוא והכא בעהנ"ד ליכא וידוי דהא כולהו כחדא מתקטלי בסייף ולא משהו להו כי היכא דלא ליערקו מנייהו והא בהדיא קתני שכן דרך כל המומתין להיות מתודין דאי מהאי מתניתין הו"א הנ"מ לעולם הבא לכשיחי' מתים ואילו אביי כי קאמר כל זמן שהוא מת קאמר עכ"ל. מבואר בדברי קדשו של רבינו הרמ"ה ז"ל שלמד דגם בעיר הנדחת מתודין קודם שימותו ואעפ"כ הו"ל זבח רשעים כל זמן שלא נתכפר להן דזב"ז תלי'. וכן מצאתי בת' שתי הלחם למר"ם חאגיז ז"ל בסי' ל"א והוא תשובת הג' בעל עטרת זקנים ז"ל שכ' כן בפשיטות להוכיח מסוגיא הנ"ל דאינו יוצא מגדר רשע עד שנתכפר לו אע"ג ששב:
ואני תמה על עצמי איך אפ"ל כן והא מבואר בקידושין (דף מ"ט ע"ב) דמקדש את האשה ע"מ שאני צדיק אפי' הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה בדעתו מבואר דנעשה צדיק בהרהור תשובה אע"ג דברור הדבר דאינו מתכפר לרשע גמור זה בלא יסורים מ"מ נעשה צדיק ע"י תשובה הרי דע"י תשובה נעשה צדיק אע"ג שעדיין לא נתכפר לו. וא"כ אמאי יהי' בגדר זבח רשעים תועבה. ובאמת הדבר מבואר כן בכל המפרשים דתשובה וכפרה הם שני ענינים חלוקים דמשעה שהרהר תשובה בלבבו וקיבל עליו לשוב להשי"ת בלב שלם יצא מגדר רשע ונעשה צדיק. אמנם לכפר החטא בזה יש ד' חלוקי כפרה אך מסתימת ד' הגמ' סנהדרין ומד' הרמ"ה ז"ל מבואר להיפוך:
אמנם לדברינו הנ"ל י"ל דבאמת כל זמן שלא נמתק רושם החטא לגמרי אינו בגדר צדיק ואכתי הוי זבח רשעים והא דאמרינן דהמקדש אשה ע"מ שאני צדיק אפי' הי' רשע גמור הר"ז מקודשת מצד שמא עשה תשובה היינו דאנו אומרים כיון דהתנה כן יש לחוש דילמא עשה תשובה מאהבה דבזה נהפכין הזדונות לזכיות ולא נשאר רושם חטא כלל ומתכפר לו ג"כ אבל בסתם וידוי שמתודה בשעת מיתתו שהוא רק תשובה מיראה אינו נשלם הכפרה במיתתו ג"כ ואכתי הוי זבח רשעים תועבה (ובדרך דרוש י"ל בזה לשון הגמ' שמא הרהר תשובה "בדעתו" שדעת הוא המחשבה ומקורה מהמוח שהוא תשובה מאהבה ע"י שמשיג גדולת השי"ת. אמנם בר"מ ז"ל פ"ח מה' אישות כ' הלשון שמא הרהר תשובה "בלבו" ואכמ"ל בזה) ודו"ק היטב בזה כי לא מצאתי עוד בשום מקום שיבאר הדברים ויען כי הדבר נוגע למצות וידוי האמורה כאן רשמתי הדברים ועי' מ"ש בביאור ד' הגמ' דסנהדרין הנ"ל במקומו במצות עיר הנדחת:
ונחזור לענין שאנו דנים עליו שנראה דבכל גזל ונשבע יש בתשלומי הקרן כפרה ג"כ. וא"כ לכאורה נסתרו דברינו דא"נ דזה בכלל הקרבנות שהבעל חייב בהם א"כ גם בגזל שיש בעלים והי' הבעל חייב לשלם עבור אשתו. אמנם יש לקיים דברינו דדוקא בגזל הגר דעיקרו כפרה ודינו לגמרי כקרבן דצריך לתנו ביום דוקא ובב"א הוי בגדר קרבן והבעל חייב בקרבנות אשתו. אמנם בגזל לבעלים נהי דמכפר ג"כ מ"מ עיקר התשלומין משום ממון ובזה לא נתחייב הבעל כמו דאינו מחויב להשיב גזילתה אע"ג דג"כ מכפר על הלאו דלא תגזול בזה שמשיב את הגזילה דרק בכפרה דקרבנות חייב הבעל להביא עבור אשתו. ולכן בגזל הגר שהוא ג"כ קרבן חייב הבעל להביא עבורה. משא"כ בגזל שיש בעלים אין הבעל מחויב בקרן וממילא ליכא חו"א ומדוקדק היטב לשון המקראות:
ויש להעיר עוד מטעם אחר לומר דהבעל לא יהי' מחויב כלל בקרבן זה כיון דהוא ע"י מזיד א"כ כמו דא"ח בנו"נ מצד שמא תקניטנו אשתו ותדור תמיד כמו כן א"ר לחייבו בקרבן זה ודוקא בחטאת חלב שהוא על חטא בשגגה חייב הבעל אבל לא על קרבנות שחייבות במזיד. אך פשטות הדבר אינו נראה כן דבכל קרבנות חובה אע"פ שהוא ע"י מזיד שלה ג"כ חייב הבעל להביא בפרט א"נ דהוא מה"ת ולא מתנאי כתובה כמ"ש בתוס' ובשטמ"ק הנ"ל נראה פשוט דבכל קרבנות חובה הבעל חייב בהן וה"ה בתשלומי גזל הגר דהוי לגמרי בכלל קרבן. וצ"ע עוד בזה הרבה וכתבנו רק מה שיש לצדד בזה להעיר לבב המעי':
עוד כתב הרמב"ן ז"ל שם בזה"ל והזכיר וכל תרומה לכל קדשי בנ"י לומר שאם נתנו התרומה לכהן תהי' שלו והגוזל אותה ממנו נידון בדין אשם גזילות ולכך הזכירם כאן עכ"ל. וכונת רבינו ז"ל עפמ"ש ברא"ש נדרים (דף נ"ט ע"א) בהא דאמרינן בגמ' דבתרומה ביד כהן לא מצי מיתשל עלה בשם הר"א ממיץ ז"ל דדוקא הכהן לא יכול למיתשל עלה משום דהוא לא קרי שם תרומה אבל הישראל יכול לשאול עלה אף לאחר שבא ליד כהן עיי"ש היטב. וא"כ לכאורה י"ל בתרומה ביד כהן וגזלו ממנו ונשבע והודה אין לו בעלים ידועים כיון דנהי דהוא גזלו מכהן מ"מ כיון דיכולין הבעלים למיתשל עלה הוי כדידהו ולהחליט דהוא של הבעלים מכח הואיל ג"כ לא נוכל להחליט להוציאו עיד"ז לגמרי מרשות הכהן כיון דכ"ז דלא שאל ה"ה ברשות הכהן. וא"כ יש סברא לומר דדינו כדין גזל הגר דניתן לכהנים לכן אמרה תורה וכל תרומה לכל קדשי בנ"י אשר יקריבו לכהן לו יהי' דהיינו דהוא לגמרי של כהן וגזל ונשבע והודה חייב קו"ח לכהן שגזלו ממנו דהוא הבעלים דכל זמן שלא שאלו הבעלים עליו ה"ה לגמרי של כהן דהוי נכסי כהן כמבואר בפ"ב דבכורים דתרומה ובכורים ה"ה נכסי כהן:
וראה זה פלא מה שראיתי בס' ברכה משולשת על מס' ברכות (דף ל"ה ע"ב) בהא דאמרינן בגמ' דשותה שמן של תרומה משלם את הקרן וא"מ את החומש בתוס' ר"י חסיד ז"ל ובתוס' הרא"ש ז"ל וביתר ביאור בשטמ"ק שם כולם לדבר א' נתכונו להקשות אמאי יהי' חייב בקרן הא מזיק הקדש פטור. ותירצו דאינו חייב מה"ת אמנם מדרבנן חייב גם במזיק הקדש. ובשטמ"ק מבואר ביתר ביאור דהכא ע"כ מיירי בתרומה שכבר בא ליד כהן דאל"כ בלא"ה פטור דהו"ל ממון שא"ל תובעין וכיון דאינו בכלל אשר יאכל קודש בשגגה כיון דהוא מזיק ממילא פטור מצד ממון שא"ל תובעין וע"כ הא דמשלם את הקרן היינו כשכבר בא ליד כהן. וא"כ מה ק"ל ממזיק הקדש הא כשכבר בא ליד כהן ה"ה שלו וא"כ הוי מזיק דבר של חבירו ופשיטא דחייב בתשלומין מה"ת כמו דחייב בגזילת תרומה מיד כהן לשלם כמבואר להדיא בכתובות (דף ל' ע"ב) הנ"מ בין אביי לרבא בזר שאכל תרומה ועיי"ש דמקשינן בגמ' מדאגבי' קני' מבואר דתרומה של כהן הוא כשאר ממונו וחייב על גזילתו וה"ה על הזיקו. הן אמת די"ל דמסוגיא דכתובות א"ר דהרי משכחת תרומה של כהן שהפריש הכהן בעצמו מטבל שלו וא"כ הוא באמת של הכהן לגמרי. ומה"ט יש להקשות גם על רבותינו גדולי הראשונים הנ"ל מה קשיא להו כ"כ מהא דשותה שמן של תרומה משלם הקרן הא משכח"ל בכה"ג:
ודרך פלפול י"ל בזה עפ"מ שהעירו האחרונים דבכהנים כיון דא"צ לקיים מצות נתינה אין מפרישין תרומה יותר מכל שהוא להתיר הטבל באכילה וא"כ תרומה של כהן עצמו לא שכיח שיהי' בו כשיעור ש"פ ויש לדחות כמובן מלבד זאת כ"כ במק"א שנראה דאף הכהנים צריכים להפריש שיהי' בו שיעור נתינה רק הם זוכים אח"כ משלחן גבוה. יהי' איך שיהי' הדברים ברורים כמ"ש הרמב"ן ז"ל דתרומה שנתנה לכהן ה"ה שלו לגמרי וחייב על גזילתה קו"ח ואשם הן אמת שיש להסתפק לפ"ד הרא"מ ז"ל מה יהי' אם אחר שגזלה מיד הכהן ונשבע והודה ושאלו הבעלים על הפרשתן דאגלמ"ל שלא הי' של הכהן מעולם א"כ לא נשבע להבעלים שהי' שלהם ולא גזל מהם אם צריך לשלם קו"ח ואשם כיון דהבעלים לא תבעו אותו כלל ולא נשבע להם על שקר ואע"ג דל"צ תביעת הבע"ד כמבואר בר"מ ז"ל פ"ז מה' שבועות ה"ה מ"מ כיון דמבואר בר"מ ז"ל שם ה"ו דא"ח אלא בנשבע לבעלים או לשלוחו הבא בהרשאתו א"כ י"ל דהכא אגלמ"ל דלא הי' בעלים כלל או אולי י"ל דלא גרע משלוחו של הבעלים גם יש לעיין מטעם אחר כיון דנשאלו הבעלים ה"ה טבל למפרע וטבל הרי אינו של הבעלים לגמרי דכהן הוא שותף ותלי' בפלוגתת רבי ור"י בר"י בקידושין (דף נ"ח ע"ב) אם צריך לשלם כל הקרן א"כ ה"נ יש לעיין כמה משלם. ובאמת בפי' הקרא הי' מקום לומר דקמ"ל דדוקא אם כבר בא התרומה ליד כהן אז הגוזל חייב קו"ח ואשם. משא"כ כשגזלו מבית הבעלים שהפרישו א"ח קו"ח ואשם להלכה דטוה"נ אינה ממון והוי ממון שא"ל תובעין וא"י להוציאו בדיינים א"ח כשנשבע עליו קו"ח כיון דליכא בעלים להשביעו ויש להאריך עוד בכ"ז לברר הד' היטב ואכ"מ:
פרק ב
(שם י"ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וגו' א"ה יען כי במצות סוטה כתבתי הרבה בימי חורפי בת' לח"א לברר הרבה ענינים בדעת הר"מ ז"ל בהלכה זו ויש בהם הרבה הערות חדשות ע"כ אמרתי להעתיק הדברים כאן בתוספת נופך ואסדר הד' באותיות להקל על המעי' ואקוה כי יהי' לתועלת התלמידים וז"ל שם:
יקרת מכתבו קבלתי והי' לי לנחת וכו' ועד"ת אשר שלח לי קונטרס בדיני סוטה וערך מערכה בדיני סוטה בחו"ב כאשר יאתה לכ"ת ובקש ממני לעי' בד"ק נדרשתי לאשר שאלני והנני להשיב חו"ד ע"ד היקרים ואבוא ע"ס דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:
א והנה ר"ד לתמוה על המל"מ בפ"א מהל' סוטה שכ' לתמוה על הר"מ ז"ל הנ"ל שם שכ' אמר לה לא תסתרי עם איש פלוני והי' קטן פחות מבן ט' וכו' א"ז קינוי שנאמר ושכב איש אותה פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרים אותה עליו עכ"ל ותמה המל"מ דלמה צריך קרא למעט ת"ל כיון דאינה נאסרת א"כ מנ"מ אם הוא קינוי או לא ותי' דהוי כמו קינא דרך אברים דמבואר בסוטה (דף כ"ו) דצריך קרא אע"ג דאינה נאסרת בדרך אברים מ"מ סד"א דבקפידא דבעל תלי' והא קא קפיד וא"כ ה"ה דצריך קרא למעט בקינא לה מקטן דאינה נאסרת אתד"ק. ותמה כ"ת א' אחר דאיכא קרא דקינוי דרך אברים ל"מ והטעם דל"ת בקפידא דבעל אלא אם נאסרה עליו א"כ ה"ה דידעינן דקינוי מקטן ל"מ ואכתי קשה ל"ל קרא. ב' דמה ענין זל"ז דהתם שפיר צריך קרא כיון דהיתה סתירה ויש ספק איסור דילמא זינתה רק דבאנו לומר דאינה שותית מכח הקינוי ע"ז שפיר אמרינן דהו"א דגם קינוי איכא כיון דעכ"פ קפיד בעל וממילא מוכרחת לשתות מצד דספק דילמא זינתה ונאסרה עליו אבל הכא לו יהי' דהקינוי היא מעלייתא מ"מ א"כ סתירה אלא עם קטן ואינה נאסרת עליו ואיך צריך קרא ע"ו א"ד דפח"ת:
והנה על הקושי' הא' י"ל בפשיטות דא"ר מדמעטי' קרא לקינוי ד"א דה"ה בקינא לה מקטן די"ל עפ"מ שכ' המרי"ק ז"ל דאפי' באומרת מותר ג"כ משקין אותה כיון דעכ"פ מתכוונת למעול בו מעל. א"כ י"ל דהכא מיירי שהיא לא ידעה דהוא פחות מבן ט' וא"כ נתכוונה למעול מעל בבעלה ונהי דלא עשאה איסור בזה מ"מ משקין אותה. משא"כ בקינא לה ד"א דלא היתה הקינוי על זנות כלל ושפיר צריך קרא. אבל הקושיא השני' היא ודאי תמי' עצומה דכ"ז דצריך קרא היינו רק היכא דנאסרה על בעלה בסתירה אבל הכא דאפי' אי זינתה ממש אינה נאסרת מה בכך דקינא לה:
ובאמת לולי ד' המל"מ הייתי אומר דגם כוונת הר"מ ז"ל אינו כמו שהבין הוא ז"ל דצריך קרא למעט קינא מקטן ונסתרה עמו כשהי' קטן רק דכוונת הר"מ ז"ל היכא דהי' הסתירה כשהי' גדול רק דאעפ"כ מיעטה קרא כיון דאינו קינוי כיון דקינא לה ממנו בעודו קטן וא"ז קינוי האוסרת ודמי ממש לקינא ד"א דג"כ מיעטה קרא כיון דקינוי לא הי' קינוי האוסרת אף די"ל דזינתה בסתירה ונאסרה עליו כמו שמפורש בתוס' יבמות (דף נ"ה) עיי"ש:
אמנם כ"ז עלה בדעתי בתחילת ההשקפה אבל כאשר העמקתי העיון בזה ראיתי כי דבר ד' בפיו אמת בדעת הר"מ ז"ל אע"ג שהמל"מ לא נתכוין בזה דהנה בר"מ ז"ל פ"ג מה"ס הכ"ד פסק בזה"ל אשה שזנתה באונס או בשגגה או שבא עלי' זה שקינא לה עמו ד"א אין המים בודקין אותה וכו' ושכב איש אותה ש"ז פרט לבא עלי' ד"א עכ"ל. ותמי' מאוד דמלבד דלא מצאנו מיעוט זה על ביאה ד"א דאינה נאסרת מלבד זה הרי מזה דרשינן בגמרא הנ"ל המיעוט פרט לשקינא לה ד"א ואפי' הי' ביאה גמורה כמו שמפרש רש"י ותוס' הנ"ל ומד' הר"מ ז"ל נראה דלא ס"ל כן מדלא מייתי כלל ד"ז וכבר תמה בזה המל"מ שם. וביותר ביאור מצאתי ביד המלך שתמה בזה (ועיי"ש בריש ה' סוטה מבואר תמיהת כ"ת על המל"מ הנ"ל). לכן נראה עיקר כמ"ש המאירי בסוטה (דף כ"ו) שם דהר"מ ז"ל ס"ל דהפירוש בגמ' פרט לשקינא לה ד"א היינו דהזנות הי' ד"א ובכה"ג דאינה נאסרת על בעלה אין המים בודקין אותה. אבל היכא דהזנות הי' כראוי אז אע"ג דהקינוי הי' ד"א נאסרה עליו כקושית התוס' יבמות שם וא"כ ד' המל"מ ברורים שהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דבקינוי ד"א הפירוש היכא דהזנות היתה ד"א ע"ז צריך קרא דאין המים בודקין אותה דהו"א דתלי' בקפידא דבעל ה"ה דקינוי מקטן צריך קרא דאין המים בודקין אותה וזה אמת בדעת הר"מ ז"ל דס"ל כפי' המאירי שם:
ועפ"ז עמדנו על כוונת הר"מ ז"ל בפ"ב מסוטה ה"ג שצריך מיעוט על אשת קטן שאינה שותית משום שנאמר תחת אישה פרט לאשת קטן ותמהו עליו ת"ל דאין קידושי קטן מהני ואיך משכח"ל אשת קטן ולמה צריך קרא ועיין בת' נו"ב ח' אהע"ז סי' ס"ב שהי' רצה לדייק מזה דהר"מ ז"ל ס"ל כשיטת הר"י ברזילי ז"ל דמהני קידושי קטן מה"ת ע"י אביו וחתנו הג' ז"ל דחה זה די"ל דכוונת הר"מ ז"ל עפ"מ דמבואר בקידושין (דף י"ט ע"א) דקי"ל דבן ט' שנים הבא על יבמתו דהוי אשתו מה"ת ואעפ"כ אין משקין אותה משום דהיא אשת קטן א"ד:
ולענ"ד לכאורה ב' הפירושים קשין דפירוש הא' לומר דהר"מ ז"ל כשיטת הר"י ברזילי ס"ל יקשה לפמ"ש הנו"ב שם דנהי דר"י ברזילי ס"ל דקידושי קטן מהני ע"י אביו מצד דזכות הוא ה"ד קידושין בלא חופה ונשואין אבל חופה ונשואין וודאי ל"מ דהוי חוב גמור דמתחייב עיד"ז בשו"כ ועונה. וא"כ אכתי יקשה ל"ל קרא ת"ל כיון דל"מ לה אשת קטן אלא ארוסה וארוסה כבר נתמעטה בל"ז דאינה שותית. ובל"ז לפ"מ שהכריח הנו"ב שם דאף לדעת ר"י ברזילי דזכות הוא לו ויכול אביו לזכות בעדו מ"מ לא עדיף מגר קטן דהגדיל יכול למחות ה"ה הכא בהגדיל יכול למחות עיי"ש באריכות. א"כ וודאי א"צ קרא שאין משקין אשת קטן כיון דיש בידו למחות בהקידושין ולא יהי' קידושין למפרע כלל ולא זינתה באיסור ולמה נמחוק ש"ש לבטלה:
אך באמת בזה אין דברי הג' ז"ל נראין דפשיטא לי' דיכול למחות ומדמי לי' לגר קטן והחילוק מבואר דהתם אם אינו רוצה בהגירות מוכרח למחות. אבל הכא אם אינו רוצה באשה זו הרי בידו לגרשה. א"כ נראה ברור דא"י לבטל הקידושין למפרע כיון דבעצם הוא זכות. וכן מבואר להדיא בגוף הת' בפנים אשר בספר הפרדס הגדול לרש"י ז"ל סי' רצ"ט וז"ל ובכל צד ובכל ענין אין לומר שאין לו זכות שאם לא תיושר בעיניו הרשות בידו לגרשה ולישא אחרת ואם ישרה בעיניו יקיימנה עכ"ל. נראה מבואר שדעתו ז"ל דאין יכול למחות מפני שיכול לגרשה ודלא כהנו"ב ז"ל:
אמנם בזה שכ' דרק בקידושין קאמר הר"י ברזילי ולא בנשואין בזה נראין דבריו וא"כ עכ"פ ליתא לתי' הנ"ל. ומה שתי' חתנו הג' מוהר"י ז"ל דהפירוש בר"מ על אשת יבם בן ט' דהוי אשתו מה"ת ג"כ קשה עפ"מ שכ' הרמ"א ז"ל לת' ד' הטור אהע"ז סי' כ' שביאר דעל איזה עריות חייבין מיתה דנפ"מ לדינא דהיכא שא"ח עלי' מיתה לא נאסרה על בעלה וא"כ כיון דביבם בן ט' אין הבא עלי' מתחייב מיתה דמזה מיעטה קרא וא"כ ממילא דאם זינתה אינה נאסרת על בעלה. וא"כ שוב קשה למה לי קרא דאין משקין אותה כיון דלא נאסרה עליו ע"י הזנות כלל. אמנם לפ"מ שביארנו בדעת הר"מ ז"ל דאפי' היכא דאינה נאסרת י"ל דהמים בודקין. א"כ ה"נ צריך קרא דאע"ג דהכא הי' הקינוי קינוי מעלי' מגדול מ"מ אין משקין אותה משום שאינה אשת גדול וראי' מזה לשיטתינו בדעת הר"מ ז"ל:
אמנם לאחר העיון י"ל ראי' זו דהנה באמת בל"ז קשה על הר"מ ז"ל שמיעט שומרת יבם דאינה שותית מתחת אישה והרי קיי"ל שומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה וכמו שעמדו בזה התוס' ר"פ ארוסה וכ' לת' די"ל דאיירי כגון שבא עלי' יבם בבית אחיו אליבא דשמואל כמו דמוקי לה בגמ'. וא"כ שפיר נאסרה עליו ואעפ"כ נתמעטה משום דאינה תחת אישה אד"ק. אך זה לא יועיל לשיטת הר"מ ז"ל דפוסק כרב עיין בכסף משנה פ"ח מהל' תרומות וברור הד' דלדידי' ז"ל בכה"ג לא נתמעט. וא"כ אכתי תקשה קושית התוס' דלמה לי קרא למעט שומרת יבם דאינה שותית. אמנם אם נימא כמו שביארנו א"ש:
אך באמת גם בל"ז יש לת' לפ"מ דמבואר מר"מ ז"ל ובטור וש"ע אהע"ז סי' קנ"ט דנהי דלא קיי"ל כרה"מ וסבירא לן דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבמה ה"ד ביבמה ישראל אבל אם הי' כהן נאסרה לו משום זונה א"כ שפיר צריך מיעוט תחת אישה דאינה שותית בכה"ג היכא דהי' כהן ונאסרה עליו. ומעתה י"ל דה"ה דא"ר מזה שצריך מיעוט על אשת קטן דשפיר י"ל דשומרת יבם בן ט' שבעל אותה והוא כהן דבכה"ג נהי דאינה נאסרת מצד הביאה דאשת של היבם מ"מ הא בלא"ה נאסרת מצד שומרת יבם שזינתה ונהי דשומרת יבם אינה שותית משום דלא מקרי תחת אישה אבל הכא דמה"ת היא אשתו שפיר הו"א דשותית מצד דעכ"פ נאסרה עליו דל"ג משומרת יבם שזינתה ולכן צריך קרא למעט קטן שאינו איש. וז"נ בעזהי"ת ויש לפלפל עפ"ז הרבה בסוגיא דיבמות (דף נ"ח) תן לחכם וכו':
אך לכאורה מדברינו אלה יתעורר קושי' גדולה על רש"י ותוס' ר"פ ארוסה דנדחקו בזה למאי דלא קיי"ל כרה"מ דשומרת יבם שזינתה אסורה למה צריך מיעוט על שומרת יבם דאינה שותית אמאי ל"כ בפשיטות דצריך קרא למעט היכא דהיבם כהן דבכה"ג נאסרה עליו. אמנם באמת לק"מ דהנה בתוס' סוטה, (דף י"ח ע"ב) סוד"ה אמרי במערבא כתבו בשם הירושלמי בזה"ל מעשה הי' וכהנת היתה והתירו' לביתה אמר ר"י ב"ב אף מלקות אין בה ואינם סובלים פי' אחר אלא פי' הג' בעל פני משה ז"ל דס"ל לר"י ב"ב דלאו דלא תהי' אשת המת החוצה לאו זה אינו אלא דרך קידושין אבל בל"ז ליכא איסור כלל ולכן אף לכהן מותרת עיי"ש. וא"כ י"ל דרש"י ותוס' ס"ל ג"כ כד' הירושלמי דלמאי דקיי"ל דלא כרה"מ אין נפ"מ בין יבם כהן לישראל דא"נ זונה כלל ושפיר נדחקו לת' תי' אחרים כנ"ל (וראיתי לרבינו הג' ז"ל בס' המקנה קידושין (דף ס"ב ע"א) במשנה שם לאחר שיחלוץ יבמך שכ' ע"ד הירושלמי שם וז"ל אמר ריב"ב מתניתין לאחר שיחלוץ יבמך הא לאחר שימות יבמך מקודשת והוא תמי' וכ' הוא ז"ל לבאר הד' דבלאחר שיחלוץ לך יבמך דתלי' בפלוגתא דר"מ ורבנן ע"כ דאיירי בחייבי לאוין דאל"כ אף לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל מ"מ ל"מ כיון דלא הוי עבידא דאתי וא"כ י"ל דריב"ב קאי על שמואל דאמר לעיל מני' בירושלמי שם דמסופק אי קידושין תופסין ביבמה וע"ז בא ריב"ב לת' דלכאורה יקשה אמאי לא פשיט שמואל ממשנה זו דא"נ דקידושין תופסין ביבמה ה"ה היא בידו לקדשה עכשיו וע"ז תי' ריב"ב דז"א כיון דבמשנה לא קאמר אלא לאחר שיחלוץ וא"כ ע"כ דאיירי בחיי"ל כנ"ל ובכה"ג אף שמואל מודה דא"ק תופסין ביבמה כיון דאין הקידושין מוסיפין איסור כלל דלכל העולם בלא"ה אסור ולהיבם ג"כ אסורה מצד חיי"ל ולא הוי קידושין משא"כ בלאחר שימות יבמך דל"צ לאוקמה בחיי"ל אז באמת מהני לשמואל כיון דהוי בידו לקדשה עכשיו אתד"ק. ואם אמנם כי ד"ק המה בהשכל דפח"ח בכ"ז לא ידעתי מה יענה לד' ריב"ב הנ"ל בירושלמי סוטה דהוא בעצמו ס"ל דלאו דל"ת אינו כ"א ע"י קידושין א"כ גם בלאחר שיחלוץ הוי מוסיף לעלמא דאסרה בלא קידושין ג"כ ומצד הלאו דל"ת אשת המת וגו' היתה מותרת בזנות וא"כ נסתרו דבריו בביאור ד' הירושלמי ועיין מ"ש בזה בחי' לסוגי' דדשלב"ל ואכמ"ל):
שבתי וראיתי כי תלי"ת כוונתי האמת בדעת רש"י ותוס' והוא מד' רש"י יבמות (דף צ"ב ע"ב) בפלוגתא דרו"ש אי קידושין תופסין ביבמה ואיתא שם בגמ' אמר ר"א השתא דאמר אמימר הילכתא כוותי' דשמואל אם הי' יבמה כהן חולץ לה ושרי' לי' ופי' רש"י בד"ה אם הי' יבמה כהן וזו נשאת לשוק וכו' וכיון דיהיב לה גיטא מפסלא על היבם שהוא כהן משום גרושה עכ"ל רש"י. והנה מה שהוסיף רש"י דנשאת לשוק אמאי ל"כ בפשיטות דנתקדשה לכהן משום דהי' קשה לרש"י דא"נ דרק קידושין בלחוד קיבלה מכהן. א"כ מאי מקשה בגמ' ע"ז א"כ מצאנו חוטא נשכר. לכן מוכרח לומר דמיירי בנשאת:
אך הדבר תמי' דא"כ דנבעלה גם בלא שמואל אסורה ליבמה דהוא כהן מצד זונה וממ"נ אסורה וא"כ למה קאמר דוקא אליבא דשמואל. אלא ע"כ דבזנות א"נ על יבמה ואפי' אם הי' כהן ועיי"ש בתוס' ד"ה נתן וברמב"ן וברשב"א שכולם הביאו ד' רש"י ולא העירו בזה נראה דכלהו ס"ל דמצד זונה אינה נאסרת לכהן. וז"ב בס"ד בדעת רש"י ותוס'. ואע"ג דהכא ע"י קידושין ס"ל לרש"י ותוס' דאינה אסורה משום זונה אע"ג דהלאו בודאי עברה כיון דהוי דרך קידושין מ"מ מצד זונה אסורה ובל"ז לא אדע ביאור ד' רש"י ז"ל:
ונראה לענ"ד להביא ראי' שגם דעת הר"ן ז"ל כן הוא דלמאי דלא קיי"ל כרה"מ אפי' ביבמה כהן ל"נ לו. דהנה לכאורה קשה לי קושי' גדולה לשיטת הר"ן נדרים בסוגיא דטמא"ל שכ' הטעם דאינה נאמנת אע"ג דשוי' אנפשי' חד"א מצד אפקעונהו רבנן לק"מ א"כ יקשה במי שיבם אשה ואח"כ תאמר טמא"ל תהי' נאמנת דל"ש לומר אפקעינהו דג"כ תהי' אסורה דשומרת יבם שזינתה ג"כ אסורה ליבמה לפ"ד רה"מ. והנה זה אפ"ל דהר"ן ז"ל ל"כ זה אלא לפי הלכה דלא קיי"ל כרה"מ אבל רה"מ ע"כ יסבור דל"צ לבוא לידי אפקעינהו דמדינא אינה נאמנת משום דמשעבדא לי' ומשנה אחרונה אוקמה עד"ת. ויש להכריח זה דרה"מ סובר כן מהסוגיא הנ"ל בנדרים שם דאבעי' לו בגמ' אומרת גרשתני מה והשיב רה"מ אפי' למשנה אחרונה התם לא ידע בעל אבל בגרשתני חזקה דא"א מעיזה וכו' ורבא השיב אפי' למ"ר משום דמבזית נפשה וכו'. ותמי' מאוד לשיטת הר"ן ז"ל דכל היתר דמ"א מצד אפקעינהו א"כ אמאי לא תי' רבא בפשיטות אפי' למ"ר היינו דוקא בטמא"ל דשוי' אנפשי' חד"א אבל גרשתני אפי' למ"ר אינה נאמנת. אמנם עפ"ד הנ"ל א"ש דרה"מ לשיטתו ע"כ דלא ס"ל הסברא מצד אפקעינהו דא"כ ביבמה מא"ל וע"כ דס"ל דמדינא אינה נאמנת כלל מצד דמשתעבדי לי' ורק חכמים האמינו אותה במ"ר ושפיר קאמר דכ"ש גרשתני. וע"ז השיב לו רבא לפי שיטתו ג"כ א"ר גרשתני מטמא"ל משום דהתם מבזית נפשה האמיני' במ"ר משא"כ בגרשתני. וז"נ וברור בס"ד:
אבל אכתי תקשי לפי האמת ג"כ א"נ ביבם כהן אסורה אף לדידן א"כ יבמה שאמרה לכהן טמא"ל באונס ל"ש אפקעינהו ותהי' אסורה לו לשיטת הר"ן וזה לא נזכר בשום מקום. א"ו שדעת הר"ן כמ"ש דלדידן דלא קיי"ל כרה"מ תמיד מותרת ליבמה ואינה נאסרת מצד זונה. וז"נ:
אך באמת בל"ז יש לעי' דל"ש אפקעינהו ביבמה כיון דכל הכח של אפקעינהו הוא דשוי' רבנן לבעילתו ב"ז וכיון דביבמה אפי' במתכוין לשם זנות קנאה ונעשית אשתו א"כ ל"ש אפקעינהו בשום פנים וא"כ לדעת הר"ן ל"ש ביבמה המ"א דטמאה אני לך. ומצאתי לרבינו הגדול בס' פנ"י ז"ל בקו"א לכתובות אות ד' שהעיר כיו"ב לענין ביטול גט שלא בפני השליח דאמרינן ג"כ אפקינהו מה יהי' במשלח גט ליבמתו ע"י שליח ובטלו דהכא ל"ש אפקעינהו מטעם הנ"ל (ורוצה לומר דאמרינן אפקעינהו רבנן לקידושי קמאי וממילא אינה יבמתו כלל. אך מלבד שהוא ז"ל בעצמו דחה זה דל"ש להפקיע את קידושי קמאי בשביל שעשה זה שלא כהוגן מלבד זה נראה לי דל"ש לומר על קידושין הראשונים אפקעינהו כיון דכ"ז דאמרינן אפקעינהו הוא מצד דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והוי כמקדש ע"מ שירצו חכמים ולכך כח ביד חכמים לבטל הקידושין א"כ הר"ז דומה למ"ש הבה"ג בשם רבני קדמאי מובא בת' רעק"א סי' קכ"ו במתנה עם אשתו ע"מ שלא תנשאי לפלוני ובזה מגרשה כשמת הבעל מותרת לישא לאותו פלוני כיון דהשתא מותרת לו מכח המיתה א"כ לא אמרינן אגל"מ כיון דאין להתנאי השתא מקום לחול. וא"כ הכ"נ כיון דכבר מת הבעל שלה ואין לתנאי זה דמקדש ע"מ שירצו חכמים ע"מ לחול כיון דבלא"ה מותרת מכח המיתה ל"ש בזה ע"מ שירצו חכמים ולומר אפקעינהו ג"כ וי"ל:
ונראה דמזה ראי' לדעת הש"ג דביאת יבמה צריך עדים א"כ שפיר י"ל אפקעינהו ושוי' כאילו הוא בלא עדים דל"מ ואם באנו להאריך בזה צריך קונטרס מיוחד לברר הדברים ואין עסקינו זה כעת רק מפני שלא מצאתי מבואר עוד בירור ד"ז דשומרת יבם ש"כ שזינתה הארכתי קצת:
שו"ר בבה"ג הנדמ"ח בווארשא (דף נ"ט ע"ב) מבואר להדיא כדברינו דשומרת יבם אפי' של כהן מותרת ובהגהות שם העיר מד' הירושלמי סוטה הנ"ל והביא ג"כ ראי' שכן דעת רש"י ואין לי פנאי כעת לעמוד ע"ד. אמנם הראיות שכתבנו נכונות המה וימחול כת"ה לחו"ד בכ"ז ועתה אבוא על שאר ד' כת"ה:
ב ומה שהעיר כת"ה שיחי' בדבר חדש לומר דהא דפליגי בסוטה (דף כ"ה) אי מהני מחילה לאחר סתירה או לא דנתקשו בזה המפרשים דאיך אפ"ל דמהני מחילה אחר סתירה כיון דרל"ד שזינתה ע"י קו"ס א"כ שייך בזה מחילה הא נאסרה לבעלה ע"י הזנות וכ' כת"ה דלא פליגי אלא בקינא לו מאבי' ומאחי' דלא אסור יחוד עמהם ובאמת בזה ליכא רגל"ד שזינתה רק דאעפ"כ אסורה מכח קו"ס וקפידא דבעל ואם מבטל הקינוי אז הסתירה בעצם אינו איסור כלל ולכך ס"ל לחד מ"ד דיכול למחול. משא"כ בקינא לה מסתירה האסורה כ"ע מודים דלא יכול למחול כיון דאיכא רגל"ד את"ד:
והנה לכאורה יש להתפלא עליו שלא עיין בהסוגיא במקומה דלדבריו מה מקשינן בגמ' למ"ד מחול מדקא מהדרי רבנן לר"י לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר וא"א לאחר סתירה מחול לה משכח"ל דיש היתר דא"ב מחל לה לקינוי' ובעל אלא ש"מ אינו מחול. ולד' כ"ת מה ראי' הא בסתירה האסורה משום יחוד לכ"ע אינו מחול וא"כ שפיר הקשו רבנן על ר"י:
אמנם לקיים ד' חכמים הנני להעתיק בזה לכת"ה מ"ש בחי' על הר"מ ז"ל פ"א מה' סוטה ה"ז בענין זה ועל ידי זה יתקנו ד' כת"ה שיחי' ג"כ וז"ל שם בר"מ ז"ל פ"א מה' סוטה ה"ז כ' בזה"ל בעל שמחל על קינוי קודם סתירה הר"ז מחול וכמו שלא קינא לה מעולם. אבל "אם מוחל" לאחר "שתסתור" אינו יכול למחול עכ"ל. ולכאורה ק"ל טובא דשני התיבות "אם מוחל" הם מיותרין לגמרי והול"ל אבל לאחר שתסתור א"י למחול וכמות שכתוב לפנינו הוא כפל הלשון ואינו מדוקדק. גם הלשון "שתסתור" קשה הבנה דהול"ל אחר שנסתרה כמובן:
ומה שנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה. דהנה באמת ד"ז אי בעל יכול למחול לאחר סתירה הוא פלוגתא בסוטה (דף כ"ה ע"א) דחד אמר מחול וחד אמר אינו מחול עיי"ש. ותמי' מאוד על מ"ד מחול כיון דכל ענין דאסרה תורה סוטה שנסתרה הוא משום דרגל"ד דקינא לה ונסתרה. וא"כ מה מהני המחילה שלו לאחר סתירה שתהי' מותרת לו עיד"ז וכבר התעורר בזה הג' רעק"א ז"ל במהד"ת סי' ק' ולא מצא מענה ולא ראיתי עוד תי' מספיק בזה. לכן לבי אומר לי שרבינו הר"מ ז"ל בא להזהיר זה וס"ל דבזה אם מוחל לאחר שנסתרה לא נחלקו מעולם וכ"ע מודים דל"ש מחילה בזה כיון דהוי רגל"ד ע"י קו"ס. אמנם פלוגתת הגמ' הוא אם אומר קודם סתירה שלע"ע אינו מוחל לה הקינוי רק לאחר שתסתר אם ירצה ימחול לה ותולה זה בדעתו שיהי' בידו למחול הקינוי לאחר סתירה בזה פליגי אם יש לה דין סוטה אח"כ אם מוחל כיון דבזה ל"ש כ"כ רגל"ד די"ל דסמכה ע"ז דהבעל ימחול לה אח"כ וכיון דראתה דבעלה לא החליט בבירור את הקינוי לכן י"ל דלא הוי קינוי מעלייתא ולא הוי רגל"ד כ"כ. אמנם אנן קיי"ל דגם בכה"ג יש לה דין סוטה כיון דבשעת סתירה הי' עלי' קינוי נהי דעתה מוחל לה לא מהני דכבר נאסרה ובזה מדוקדק לשון הר"מ ז"ל דדוקא אם מוחל לה קודם שתסתר מהני מחילה דהו"ל כמי שלא קינא לה מעולם. משא"כ במוחל לה עתה קודם סתירה על לאחר שתסתר דהיינו אם תסתר אח"כ יהי' מחול לה זה אינו יכול כיון דבשעת הסתירה הי' קינוי. וזה שבא הר"מ ז"ל להשמיענו דבזה פליגי אי מהני מחילה ואנן קיי"ל דל"מ מחילה אבל במחל לה לאחר סתירה ממש בזה ליכא פלוגתא כלל ולכ"ע א"י למחול:
איברא דלכאורה מסוגית הגמ' בסוטה שם נראה להיפוך דהרי אמרינן שם דמסתברא כמ"ד אינו מחול ממה מדהשיבו רבנן לר"י דשאני נדה דיש היתר לאיסורה ואי אמרת לאחר סתירה מחול לה משכחת לה דיש לה היתר דאי בעי מחל לה לקינוי' ובעל. וא"כ נראה לכאו' מהסוגי' דמהני מחילה לאחר סתירה להך מ"ד ולא כדברינו:
אמנם לאחר העיון היטב בלשון הגמ' נראה מהסוגיא ראי' לדברינו. דהנה לכאו' יש לדקדק טובא בלשון הגמ' ואי אמרת לאח"ס מחול "משכח"ל" דיש לה היתר. ותמי' מאוד הא הנך שני תיבות "משכחת לה" מיותרין המה והול"ל בפשיטות דאי אמרת לאח"ס מחול גם הכא יש היתר לאיסורו דאב"מ לה ואדרבה הוא יותר בכלל יש היתר לאיסורו מנדה דתלי' בדידה דצריכה לטבול ודילמא לא תרצה לטבול. משא"כ הכא דתלי' בדידי' וא"כ הוי בידו ממש והוי יש היתר לאיסורו. לכן נראה מזה דמוכח מהסוגי' כדברינו דזה בודאי אף למ"ד מחול ה"ד כשמתנה קודם סתירה כן דיהי' תלי' בדעתו למחול לה אח"כ אבל בלא"ה ל"מ מחילה וקושית הגמ' הוא מדהשיבו רבנן לר"י דא"ר מנדה משום דבנדה יש היתר לאיסורו. משא"כ בסוטה א"ל היתר ולכן צריך תמיד עדים והא משכח"ל בסוטה ג"כ אופן שיש לה היתר והיינו בהתנה מקודם סתירה שיהי' בידו למחול אח"כ שבזה הני מחילה אח"כ וא"כ בכה"ג צריך להיות בעלה נאמן עלי' כמו בנדה א"ו דס"ל לרבנן כמ"ד אינו מחול ועיין היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעיין. אלה הד' שכתבנו בחידושינו:
ועפ"ז יש לקיים ד' כת"ה שיחי' ג"כ ונאמר דקושית הגמ' היא בדקדוק דא"נ דמקנא לה מאבי' או מאחי' מהני מחילה לאחר סתירה ג"כ א"כ איך השיבו רבנן לר"י בסתמא דליכא ק"ו מנדה כיון דנדה יש לה היתר וסוטה אין לה היתר הא "משכח"ל" דגם בסוטה יש לה היתר והיינו במקנא לה מאבי' ואחי' וא"כ אמאי ס"ל לרבנן דכללא הוא דתמיד מוסרין לו שני תלמידי חכמים בדרך ואינו נאמן עלי' הא משכח"ל דיהי' נאמן ע"ע בק"ו מנדה וא"כ הו"ל לרבנן לפרש דאם מקנא לה מאבי' ואחי' או משני בני אדם באופן דליכא סתירה הנאסרת מדינא אז הבעל נאמן עלי'. א"ו דבשום מקום ל"מ מחילה לאחר סתירה ונתקיימו ד' כת"ה שיחי' והוא באמת דרך נכון בישוב התמי' הנ"ל. כי לומר דלמ"ד מחול ס"ל בפשיטות דבכל סוטה מהני מחילה לאחר קו"ס אע"ג דאיכא רגל"ד שזינתה זה תמי' טובא:
הן אמת שבדרך פלפול עלה בדעתי לומר עפ"ד המרי"ק דבאומרת מותר ג"כ אסורה לבעל כיון דהיא נתכוונת למעול מעל בבעלה ומעתה י"ל דהיכא דזינתה באומר מותר אע"ג דאסורה לבעל מ"מ יכול הבעל למחול כיון דהוא רק מצד שמעלה בו מעל יכול הוא למחול לה וא"כ י"ל דה"ט דמ"ד מחול כיון דאיכא ס"ס אחד דילמא לא זינתה ואע"ג דרגל"ד שזינתה והוי קרוב לרוב שזינתה מ"מ הא איכא עוד ספק שזינתה באומר מותר וזה יכול למחול ולכן ס"ל למ"ד זה דגם לאחר סתירה מחול כיון דיכול להיות דזינתה באומר מיותר. אמנם לאחר העיון זה אינו דלא מיבעי' אם כבר זינתה באומר מותר לא מהני מחילת הבעל כיון דהיא בשעת זניתה מעלה מעל בבעלה. אך נראה דאפי' אם הבעל נותן לה רשות לזנות עם איש אחר והיא סוברת דמותרת לזנות ובפרט בכה"ג שהבעל מצווה אותה לזנות מ"מ נאסרה על בעלה דזה עצמו שמדבק עצמה באיש אחר מרצונה ומפרדת מחיבורה לבעלה זה הוא המעילה ועיד"ז נאסרת ואע"פ שהוא מרצון הבעל. וראי' ברורה לזה מיבמות (דף ל"ג ע"ב) דאמרינן בגמ' להוכיח דהוחלפו באונס מדקתני מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברת הן הא לאו מעוברת שריין ואי במזיד מי שרי א"ל ש"מ הוחלפו ש"מ. וקשה מ"ר הא י"ל דהבעלים היו מזידים והחליפו ברצון את נשותיהם רק דהנשים היו ס"ל דבכה"ג מרצון הבעל ליכא איסור דזנות והוי אומר מותר ומותרות לבעליהן ומעלה בו מעל ג"כ ליכא כיון דהי' בידיעת הבעל והסכמתם. א"ו כמ"ש דלדעת המרי"ק ז"ל דבאומר מותר אסורה לבעלה מצד ומעלה בו מעל אין הטעם מפני שהוא שלא מרצונו רק דענין הזנות הוא מעילה בבעל ובזה שמפרידה את עצמה מבעלה ונדבקת לאיש אחר ברצונה נאסרה על בעלה. וזה ראי' ברורה לשיטת המרי"ק ז"ל וכפמ"ש ואי"ה עוד אשיב לדבר בשיטת המרי"ק בסוף תשובתינו אחרי שראיתי לכת"ה בסו"ד היקרים שהעיר בד' המרי"ק הנ"ל:
ויצא לנו מכל זה שכתבנו דזה כ"ע מודים דלאחר סתירה ליכא למ"ד שיהי' מחול רק או כמ"ש אם מוחל קידם סתירה על אח"כ או כמ"ש כת"ה דפליגי באותם שהסתירה בלי הקינוי היא סתירה מותרת. ומה"ט אני תמה על רבינו הגדול בעל נו"ב ז"ל בת' ח' אהע"ז סי' קנ"ט שכ' לחדש דלולא הי' מסתפי הי' אומר דהא דמבואר במשנה דסוטה ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה וכו' היינו מן הסתם אבל אם יצא הבעל מבית האסורין ואומר שלמפרע לא הי' ניחא לו בקינוי שגם הוא ידע שאשתו עוברת ע"ד ואעפ"כ לא רצה לקנא לה אף דאנן קיי"ל דאחר סתירה א"י למחול אבל אם אמר שהקינוי לא הי' ניחא למפרע אינה אסורה עליו. והא דאיתא בר"מ ז"ל פ"א מסוטה ואוסרין איתה על בעלה לעולם היינו מן הסתם וכן באשת חרש והדבר צריך תלמוד אצלי אם נאמן לומר אח"כ שלמפרע לא הי' ניחא לי' עכ"ל. מבואר מד"ק דפשיטא לי' דאם נאמן לומר שלא הי' ניחא למפרע בקינוי ב"ד אינה נאסרת עליו וא"ז דומה למחילה לאחר סתירה כיון דעיקר הקינוי למפרע. ולענ"ד תמי' מאוד דסוף כל סוף כיון דהתורה הקדושה נתנה כח לב"ד לקנאות במקום בעל והב"ד קנאו אותה והיא נסתרה אח"כ הרי רגל"ד שזינתה ומה בכך שהוא אומר השתא שלא הי' ניחא לי' בקינוי. ונראה מזה דרבינו ז"ל סובר דאין הטעם דמ"ד דלאחר סתירה אמ"ח משום דאיכא רגל"ד רק משום דהי' קינוי בשעת סתירה א"י לבטלו כיון דנאסרה ע"י הסתירה ולכן פשיטא לי' דאם עוקר הקינוי למפרע מהני גם לאחר סתירה. ולענ"ד הד' צע"ג. ובאמת במחנה אפרים פ"ו מה' זכי' ומתנה ס"ו כתב להוכיח מהא דקיי"ל דמי שנתחרש או שנשתטה וכו' דאסורה על בעלה לעולם דהיכא דהוי זכות גמור לא מצי טעין אח"כ לא ניחא לי ולכן אף כשבא הבעל אח"כ וצווח אינו מועיל ואסורה עליו ופליג על הנו"ב ז"ל אלא שלא פליג עליו אלא בדינא. אבל בזה נראה דמודה דא"נ דבזכות גמור יכול לטעון אח"כ לא ניחא לי אינה נאסרת עליו. וכפי דברינו הדבר צ"ע דהכא שאני כיון דסוף סוף איכא רגל"ד שזינתה:
ועלה בדעתי לכאו' בדעת הגאונים ז"ל דס"ל דהנה באמת י"ל אע"ג דבסוטה כיון דאיכא רגל"ד שזינתה עשאה התורה ספק כודאי ואסרה אותה על בעלה בלא השקאה מ"מ ה"ט משום דקינא לה מבועל זה וחשודים הם אצלו לזנות זע"ז ולכן אין להם נאמנות אצלו אם יאמרו שלא הי' זנות אע"ג דע"א נאמן באיסורין ולדעת הרמב"ן ורשב"א בטוען פ"פ והיא אומרת נאנסתי נאמנת כמבואר בהרה"מ פח"י מא"ב ה"י מה"ט וע"כ ה"ט דבסוטה אינן נאמנים הוא והבועל לומר שלא הי' דבר ערוה ביניהם משום דהרי הבעל חושדם ואינו מאמין להם. ומעתה י"ל דבזה פליגי דמ"ד דגם לאחר סתירה מחול היינו משום דאם מחל להקינוי ואינו חושדם בזנות שוב נאמנים האשה והבועל אע"ג דאיכא רגל"ד. אמנם מ"ד דאינו מחול ס"ל כיון דבשעת סתירה היתה להקינוי ואז לא האמין להם ונאסרה עליו שוב לא מצי למהדר ושוב אינם נאמנים. ומעתה שפיר כתבו המחנ"א והנו"ב ז"ל דז"ד במחל להקינוי אח"כ אבל אם בא וצווח שלא הי' ניחא לי בהקינוי מאז א"כ הבועל ואשתו הם נאמנים אצלו ולא חשידי על הזנות שוב נאמנים באמת כדין ע"א נאמן באיסורין אפי' בע"ד. ובזה א"ש ג"כ מה שנתקשתי זה כביר דלמה נחלקו רק במחל לאחר סתירה משמע דקודם סתירה לכ"ע מחול הא י"ל הפלוגתא קודם סתירה ג"כ ומחל להקינוי בלא ידיעת אשתו והיא נסתרה אח"כ דלכאו' הוי כמו מחל לאחר סתירה כיון דהיא לא ידעה שמחל להקינוי הרי איכא רגל"ד ומסתימת הפוסקים שלא כתבו שצריך דוקא למחול לה הקינוי בפני' נראה לכאורה דקודם סתירה תמיד מחול והראו לי התלמידים בס' בית אל מכבוד הגאון מהרא"ל נט"ז זצ"ל בה' סוטה שכ' באמת דמהני מחילה אף בלי ידיעת האשה (ומת' בזה ד' הר"מ ז"ל בהא דלא כתב כלשון הגמ' ריש סוטה דינא דר"ח מסורא דלא יאמר אדם לאשתו בזה"ז אל תסתרי עם פלוני ועי' בהגהות מיימוני ריש ה' סוטה ובר"מ ז"ל פכ"ד מה' אישות ה' כ"ה וכ' הג' ז"ל משום דהי' קשה להר"מ ז"ל הא יוכל לומר לה ולמחול אח"כ בלא ידיעתה דקיי"ל דקינוי' מחול וע"כ דר"ח מסורא ס"ל דאינו מחול. אמנם הר"מ ז"ל להלכה דס"ל דמחול להכי לא העתיק דינא דר"ח מסורא. א"ד) אך לא ביאר הד' הא איכא רגל"ד. אמנם לדברינו א"ש דע"ז שאיכא רגל"ד ואסורה מהני אמירת האשה והבעל כיון דמחל להקינוי הרי אינו חושדם ושוב נאמנים:
אך לקושטא דמלתא זה אינו וכבר ישב על מדוכה זו הג' בנו"ב ת' ח' אהע"ז סי' ט"ז והוכיח דאפי' ע"א כשר א"נ בסוטה לומר שלא נטמאה במשך עת הסתירה שלא להשקותה ואם כי בראיתו יש לעי' קצת כמ"ש בת' אבל הדבר מבואר בירושלמי סוף פ' מי שקינא דאיתא התם הי' שלשה אחד אומר אני ראיתי' שלא נטמאת תוך כדי סתירה מה את עביד לי' וכו' מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר מפני שרגל"ד ועיין בפני משה שם. הרי מבואר להדיא דאפי' אם איכא ע"א כשר א"נ שלא להשקותה מפני שרגל"ד שזינתה א"כ פשיטא דאמירת האשה והבועל ל"מ אפי' אם הבעל מוחל עתה להקינוי ומאמינם הכלל שנראה פשוט דמחילה שלא מדעת האשה ל"מ אפי' קודם סתירה ואם נסתרה אח"כ הר"ז שותית או דאפי' א"נ כיון דבאמת מחל להקינוי וליכא קו"ס אינה שותית דגזה"כ דשתי' ל"ש אלא במקום שיש קו"ס מ"מ נאסרת לבעלה כמו בכל מקום דא"א בשתי' וזה נראה יותר. ולכן אמרינן בגמ' סתמא דקודם סתירה מחול דזה באמת תמיד מחול לענין דאינה שותית. אמנם להתירה לבעלה זה תלי' אם היתה בידיעתה או לא ושלא כדעת הג' הנ"ל וד' הגאונים בעל מחנה אפרים ונו"ב ז"ל ג"כ צ"ע כמשכ"ל. ואולי יש את כת"ה דבר בזה נא להודיענו:
ג ולא אמנע להודיע לכת"ה שי' כי ד' הנו"ב שם בת' הנ"ל סי' קנ"ט במה שמחדש שם דהבעל א"י לקנאות לאשתו ע"י שליח משום דהוי תולבע"ח במקום שחב לאחרים דהוי חב לאשה ולא מצי משוי שליח והא דב"ד יכולין לקנאות אע"ג דהם רק שלוחי הבעל היינו משום דבהם גלי קרא דיכולין לקנאות ומתוך זה רוצה לחדש שבדקדוק נקט הר"מ ז"ל פ"א מה' סוטה הי"א כיצד שמעו ב"ד שהעם מרננין אחרי' "קוראין אותה" ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני שנראה מבואר דהב"ד לא ישלחו אלי' להתרות בה אלא שצריכין לקרות אותה והוא מתרי טעמי. א' דגם הבעל א"י לעשות שליח משום דהוי תולבע"ח במקום שחל"א דהוי חוב לאשה. ב' דאפי' א"נ דהבעל יכול לעשות שליח מ"מ הב"ד כיון דהם רק שלוחי הבעל וכיון דהקינוי הוא רק מילי ומילי לא ממסרי לשליח לכן הב"ד א"י לעשות שליח את"ד:
ולענ"ד אע"פ שהם ד"ח ודפח"ח בכ"ז יש לפקפק בהם טובא ומקודם אומר דגוף היסוד דקינוי ב"ד הוא רק מצד שהם שלוחי הבעל. אם אמנם שכן מבואר ברש"י סוטה (ד' כ"ה ע"א) דה"מ עבדינן מלתא דדילמא לא ניחא לי' והאיך אנו נעשין שלוחים בדבר שהוא חוב לו והא קיי"ל דאין חבין לאדם אלא בפניו. אך עכ"ז הדבר יפלא כיון דזה מוכרח דאינו בתורת שליחות ממש דהרי גם בנשתטה הב"ד מקנין את אשתו ונשתטה לאו בר דעת הוא וכל מלתא דאיהו ל"מ עביד שליח נמי לא מצי משוי ובפרט א"נ כחידוש דינו דהנו"ב דהבעל א"י לעשות שליח בסוטה א"כ אמאי לא נימא להיפוך דזה שריבתה תורה הקדושה דהב"ד יכולין לקנאות אינו מתורת שליחות כלל רק דגלי קרא דאם אין בעל ב"ד במקום בעל קאי ויכולין הם לקנאות מצד עצמם ולא מתורת שליחות הבעל:
איברא דמסוגית הגמ' מבואר ג"כ דהב"ד מקנין רק מכח הבעל ולא שהתורה נתנה להם כח לקנאות מצד ב"ד מדמקשה הגמ' למ"ד דבעל שמחל ע"ק קינויו מחול א"כ איך הב"ד מקנין דלמא אתא הבעל ומחל מבואר בגמ' דזה פשיטא דהבעל יכול למחול על קינוי ב"ד וא"כ מוכרח דבקינוי ב"ד הוא מכח הבעל דא"נ דגלי קרא דבמקום שאין בעל הב"ד יכולין לקנאות מכחם עצמם א"כ איך מהני מחילת הבעל א"ו דקינוי ב"ד הוא רק מכח הבעל ולכן הבעל יכול למחול על קינוי ב"ד ג"כ והא דפשיטא לי' לסוגית הגמ' דקינוי ב"ד הוא רק מכח הבעל ה"ט דאין סברא לומר דהתורה אמרה שהב"ד יכולין לקנאות בע"כ של בעל כיון דחזינן דהתורה הקדושה נתנה ביד הבעל הברירה אם לקנאות אם לאו ואפי' למ"ד דקינא את אשתו הוי מצוה מ"מ הא כתב הר"מ פ"ב מה' סוטה הי"ח דהוא רק מצות חכמים שיקנא את אשתו ועיין בכסף משנה שם ואין כופין אותו על זה. א"כ ממילא ע"כ דמה דרבי קרא שהב"ד מקנאין אותה הוא ג"כ רק אם ניחא לי' להבעל וז"פ:
ומעתה נראה דאין זה ענין שליחות שיהי' צריך דיני שליחות רק דהתוה"ק אמרה דהב"ד שהמה אפוטרופסי כל ישראל ועליהם מוטל להשגיח על תקנת בנות ישראל יכולים לקנאות לאשת ישראל אם הבעל אינו פה או שנשתטה ואין בו דעת אבל אין זה מתורת שליחות שנימא בהו דמילי אין שליח עושה שליח כמו דלא אמרינן בזה כל מלתא דאיהו ל"מ עביד וגם אינו בר שליחות כלל בנשתטה:
אמנם בעיקר הדברים הנה מ"ש דאין הבעל יכול לעשות שליח מצד דהוי חב לאשה אינו מובן שיהי' זה בגדר חב לה מה שרוצה שתתנהג בדרך הישר ולא כבנות ישראל הפרוצות להתיחד עם אנשים ולעבור איסור תורה. ואם אמנם כי יוכל להתגלגל חוב עיד"ז אם תעבור ותסתור אבל גוף הקינוי אינו חוב ועיין בכנה"ג אה"ע סי' קע"ח מבואר להדיא דיכול לקנאות ע"י שליח. אך מה שדייק הנו"ב ז"ל מלשון הר"מ ז"ל שכ' דקינוי ב"ד דקוראין לה. הנה אף אם נימא כדבריו י"ל מטעם אחר כיון דקיי"ל דשליח צריך להיות של בעל הממון ולכן דוקא הבעל יכול לעשות שליח לקנא את אשתו אבל הב"ד נהי דנתנה להם תוה"ק כח לקנאות אשת ישראל אבל מ"מ כיון שאין הם הבעלים של האשה וגם שלוחי הבעל אינם רק כח התורה הוא שהם יכולים לקנאות במקום שאין בעל א"כ זה רק הם עצמם אבל שליח לא מצי משוי וזה נכון בסברא:
אמנם בעיקר דברי הנו"ב ז"ל לולא דמסתפינא הי' נלענ"ד להיפוך ממש ממה שכ' הג' ז"ל דהוא ז"ל ס"ל דרק הב"ד בעצמם יכולין לקנאות אבל ע"י שליח א"י לקנאות נראה דס"ל דצריך בזה תורת ב"ד דוקא. ואם כן י"ל דבזה"ז דליכא ב"ד אלא מדרבנן כיון דליכא מומחין רק מצד שליחותי' קעבדינן א"כ לא יהי' שייך קינוי ב"ד כלל כיון דהוא מלתא דל"ש לא עבדינן שליחותי'. לכן נראה דזה שרבי קרא דהב"ד מקנין הכוונה על כל ישראל דכולם בתורת ב"ד ועל כל ישראל רמי' חיובא להשגיח בתקנת הדור לכן כל מי שיראת ד' נוגע בלבבו ורואה פרוצות באשה ובעלה אינו פה שיוכל לקנאותה יכול הוא לקנאות אותה בתורת ב"ד וכמו במילה דאם לא מל האב החיוב על הב"ד וכתבו הפוסקים דב"ד לאו דוקא רק כל ישראל הם בתורת ב"ד ה"ה בסוטה כל ישראל המה בתורת ב"ד וקינוי שלהם קינוי ול"צ כלל שיהי' בשליחות הב"ד. ומעתה נראה פשוט דאפי' אם הולכים השלוחי ב"ד ואומרים לה הקינוי בתורת שליחות מהב"ד הוי קינוי מעלי' כיון דמצד עצמם ג"כ יכולים לקנאות אינו מגרע במה שהם מקנאים אותה בתורת שליחות ואין זה ענין למילי לא ממסרי לשליח או לשלוחו של בעל הממון כיון דהכל יש עליהם תורת ב"ד לענין זה. הן אמת שראיתי לרבינו הגדול המבי"ט ז"ל בס' קרית ספר פ"א מה' סוטה שכ' דזה שהב"ד מקנאין לאשתו הוא רק מדרבנן דקרא דאיש איש דדרשינן מזה על אשת חרש ושוטה דשייך בה קינוי הוא רק אסמכתא עיי"ש ולדבריו ז"ל י"ל דצריך ב"ד דוקא. ויש לעיין באמת אם שייך דין זה בזה"ז אחר שליכא תורת ב"ד על מלתא ל"ש וסתם בנות ישראל בחזקת כשרות הן. אך מסתימת כל הראשונים נראה דהיא דרשה גמורה ומה"ת מרבינן קינוי ב"ד מאיש איש ונראה כדאמרן דל"צ ב"ד דוקא רק כל ישראל יש להם תורת ב"ד לענין זה:
ד ובעיקר דין זה שפסקו הר"מ ז"ל וש"ע דמי שנתחרש בעלה או נשתטה הב"ד מקנין לה ואומרין לה אל תסתרי עם איש פלוני באו עדים אח"כ שנסתרה עמו כדי טומאה אוסרין אותה על בעלה וקורעין כתובתה. צ"ע טובא לענ"ד כיון דחרש ושוטה לאו בני מצות הם וא"כ נראה פשוט דהם אינם נכללין באיסור דונטמאה ונטמאה שדרשינן מזה דנאסרה לבעל וכל האיסור מצידה וכיון שהיא אומרת ברי לי שלא זניתי בסתירה זו אמאי לא תהי' נאמנת למה שנוגע רק לעצמה. א"כ הי' נראה דכל זמן שלא נתרפא משטותו יכולה לדור עמו ורק לכשיבריא אז חייב לגרשה אבל קודם לכן אינה אסורה עליו כלל. ויש להביא ראי' לזה מלשון המשנה (דף כ"ד ע"א) לא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה ר' יוסי אומר אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה. ויש לדקדק. א' אמאי לא קתני במשנה לאסרה על בעלה ועי' בד' כ"ה ע"א דפשטינן מכאן דעוברת ע"ד צריכה התראה להפסידה מכתובתה. אד קשה באמת אמאי ל"ק במשנה לאסרה על בעלה. ב' יש לדייק בדברי ר"י אמאי נקט דוקא לכשיצא מבית האסורים ואמאי לא נקט לכשיבריא ויתרפא מחוליו ושטותו ישקנה:
אמנם לדברינו א"ש מאוד דבאמת אינה נאסרת על בעלה לאחר קו"ס כ"ז שהוא חרש או שוטה כיון דלעצמה נאמנת והבעל אינו מוזהר דאפי' למ"ד קטן או"נ ב"ד מצוין להפרישו מ"מ ז"ד באיסור לאו אבל לא באיסור עשה:
ומעתה בדקדוק נקט ר"י אף להשקותה לכשיצא בעלה מבית האסורים דדוקא בזה שייך השקאה כיון שבעלה לא בא עלי' לאחר סתירה. משא"כ בנתחרש או נשתטה כיון דלעת עתה ה"ה מותרת לבעלה מכח ברי דידה שלא נטמאת והבעל דר עמה שוב אינו משקה אותה לכשיבריא אלא צריך לגרשה דוקא:
אך זה טעות דהרי כיון דשוטה אינו מוזהר באיסורין א"כ מה בכך דבא עלי' אחר שנסתרה כיון דלא עשה עבירה ה"ה מנוקה מעון ושוב כשיבריא יכול להשקותה:
ומה שנלענ"ד בדקדוק הלשון דר"י דנקט רק על חבוש בבית האסורין דר"י ס"ל דהנה להשקות אותה א"א בלי קו"ס והנה הא דמהני קינוי ב"ד היינו משום דאמרינן דניחא לי' לבעל. אך י"ל דז"ד בחבוש בבית האסורין דהוא מוזהר על האיסור דונטמאה שייך לומר דבודאי ניחא לי' לבעל שלא יהי' נכשל אח"כ באיסורין ובודאי מסכים לדעת ב"ד והוי קו"ם מעלי' ולכן כשיבא לביתו ישקה אותה. משא"כ בנתחרש ונשתטה דאינו מוזהר באיסורין כלל א"כ אינו ברור כ"כ דניחא לי' לבעל בקינוי ב"ד דאפי' אם תזנה אינו עובר כלל ואינו זכות גמור ולכן נהי דאסורה עליו מספק אבל להשקותה א"א כיון דלא נדע אם הי' קינוי גמור. הכלל שא"ר מד' ר"י דיהי' מותרת לדור עמו כל זמן שלא נתרפא:
אמנם לכאורה הסברא נותנת כן כיון דאדם נאמן על עצמו א"כ היא לעצמה נאמנת שלא זינתה. ויש להעיר בזה מדברי רש"י ז"ל בסוטה (דף ו' ע"א) במשנה ד"ה לאכול בתרומה שכ' בזה"ל אם הוא כהן וצ"ע הא גם בבת כהן דינא הכי כיון דהודית בעצמה שהיא טמאה ועיין ברע"ב ז"ל שמפרש באמת כן. אמנם לפי דברינו י"ל דכוונת רש"י ז"ל על הא דמבואר במשנה שם ושבעלה א"ר להשקותה דמבואר דתמיד אסורה לאכול בתרומה וקשה נהי דדרשינן מונטמאה דאסורה בתרומה היינו רק שאנחנו אין אנו מאמינים לה ואין נותנין לה תרומה אבל היא שיודעת בעצמה שלא זינתה למה תהי' אסורה בתרומה. לכן פירש רש"י ז"ל דקאי רק בתרומת בעלה כיון דאסורה לו ה"ה דאינה אוכלת בתרומה של אבל אם בת כהן וגירשה בעלה והיא יודעת בעצמה שלא זינתה מותרת לאכול בתרומה:
אמנם לאחר העיון נראה שכל זה אינו דהא דאסרה תורה בסוטה ספק כודאי היינו אף להאשה שכ"ז שלא יתברר ע"י השקאה שלא זינתה גם היא אע"פ שברי לה שלא זינתה אסורה לבעל ולבועל ולתרומה. וראי' ברורה לזה מדנאסרה לבועל אע"ג שהיא והבועל יודעים האמת ופשיטא דלא מהני מה ששניהם טוענים ברי שהם נקיים מעון שיהיו יכולים לדור יחד ואפי' א"נ דזה רק מפני שאנחנו אין אנו מאמינים אותם ולכן אין אנו מניחים אותה לאכול בתרומה ולישא להבועל ובאמת בסתר אם יודעים הם בעצמם שטהורים הם ליכא עליהם איסור ומותרת לאכול בתרומה וכן ליכא אם הבועל במקום שאין מכירין אותם מ"מ כיון שזה מוכרח שהב"ד אין מאמינים אותם אף במה שנוגע לעצמם הן לענין תרומה הן לענין הבועל. א"כ צדקו ד' הר"מ ז"ל דאפי' באשת חו"ש אסורה עליו אף שנוגע רק לה והיא טוענת ברי לי כמו שאסורה לבועל וז"ב ופשוט:
שו"ר לרבינו הגדול בעל הפלאה ז"ל בס' פנים יפות פ' נשא כתב בזה"ל איש איש לעשות אשה כאיש דברי ר"ע נראה לפרש דהתורה אסרה ספק סוטה לבעלה אף היא מוזהרת עליו אע"פ דבכל התורה כולה אשה מוזהרת כאיש מ"מ הכא הו"א כיון שהיא יודעת בעצמה שהיא טהורה אין האזהרה אלא עליו אבל היא אינה מוזהרת קמ"ל קרא דאף היא מוזהרת עליו כיון דהבעל אינו יודע כענין שאמרו ר"ע כי מטא להאי קרא בכה ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה וכו' ה"נ אע"פ שהיא יודעת שהיא טהורה כיון שהתורה אסרה עלי' ה"ה מתכוין לאיסורא עכ"ל. ולא עמדתי על כוונת דה"ק דלפ"ז נראה דהיא מוזהרת רק משום לתא דידי' כיון דהוא א"י. ולפ"ז בתרומה ולבועל כיון דהם יודעים נהי דהב"ד אין מאמינים להם מ"מ בסתר מותרים כיון דכל האיסור מחשש טומאה ועיי"ש עוד בפנים יפות שכ' עוד טעם לזה נראה מפורש כדאמרן בכונתו:
אמנם לענ"ד נראה יותר דאסרה תורה ספק כודאי היינו אף לדידה כ"ז שלא יתברר ע"י עדים או ע"י השקאה שטהורה היא אסרה התורה אותה בתרומה כאלו זינתה ורק שאסורה לבועל אפי' בסתר דזה הפירוש שעשאה התורה ספק כודאי אע"ג שלהם אין ספק מ"מ ספק של הב"ד אסרה תורה כודאי איסור יהי' איך שיהי' זה ברור דהב"ד ודאי אינם מאמינים אותם אף במה שנוגע רק בינם לבין עצמם כמבואר ומוכרח מד' הר"מ ז"ל אלו שפסק בנתחרש או בנשתטה שנאסרה עליו אע"ג דהוא אינו מוזהר והיא טוענת ברי לי ועיין בפ"ב מה' סוטה הי"ב במשנה למלך שהביא בזה פלוגתת החמ"ח והב"ש ותמהני על כל רבותינו הגדולים שלא העירו כלל מדין זה שנראה מבואר להדיא כדאמרן וכן יש להוכיח מירושלמי פ"ב דסוטה ה"ו דאיתא התם מעיני אשה פרט לסומא ומקשינן הוא סומא (פירוש דמזה נשמע רק אם הוא סומא א"ש) היא סומא מנ"ל (דאינה שותית) אתי' כר"י דסובר דסומא פטור מן המצות עכ"ל ועיי"ש בשיורי קרבן להג' בעל קרבן עדה ז"ל בד"ה אתי' כר"י דסומא פטור מן המצות שהקשה דאם נימא דמתניתין אתי' כר"י א"כ למה לי קרא מעיני אישה למעט אם הוא סומא דאין משקין אותה ת"ל דבלא"ה ל"ש השקאה כיון דאינה נאסרת עליו כלל דסומא פטור מן המצות:
ולכאו' דבריו אינם מובנים כלל הא עכ"פ היא מוזהרת. ונראה דכונתו כיון דמצדו אין איסור לדור עמה א"כ שוב א"צ השקאה דהיא נאמנת לומר ברי לי שלא זניתי ושוב א"צ השקאה כלל ובאמת לפ"ד הפנים יפות זיל הנ"ל יתכן קושיתו. אך בירורן של דברים כמו שכתבנו דבנתחרש ונשתטה אסורה עליו משום לתא דידה או משום דאף לעצמה אינה נאמנת או משום דאינו בירור גמור האיסור גם עלי' ה"ה בהוא סומא האיסור עלי' ואין הב"ד מניחין אותה לדור עמו והו"א דאם תרצה לשתות נשקה אותה להתירה לבעלה וצריך קרא דמעיני אישה:
וראיתי בס' הר המור להג' מוהר"מ בנעט ז"ל בתשובה האחרונה שבסוף הספר שכ' לחדש דא"א שזינתה ברצון דאסורה לבעלה ישראל מכח איסור טומאה אין האיסור עלי' כלל. ולפ"ז באומרת טמא"ל ברצון ל"ש שוי' אנפשי' חד"א דהרי דעת הר"א ממיץ שגם בזונה לכהן היא אינה מוזהרת רק התוס' דחו דבריו משום דביבמות (ד' פ"ג) מבואר דגם היא מוזהרת וז"ד באשת כהן דהיא משום זונה דכתיב בי' לא יקחו משא"כ באשת ישראל דהאיסור רק משום טומאה אין האיסור עלי' אלא על הבעל ול"ש בזה שוי' אנפשי' חד"א אתד"ק:
והנה לכאו' דה"ק תמוהין מאד ואין להם פתר כלל דהרי מבואר להדיא ביבמות שם דמקשינן בגמ' והא מהכא נפקא מהתם נפקא דאמר ר"י אמר רב וכו' הוקשו אשה לאיש לכל עונשין וחטאות של תורה ותרצינן אי מהתם הו"א דוקא לאו השוה בכל אבל איסורי כהונה דאינן שוין בכל לא ולהכי אצטריך לא יקחו. א"כ באשת ישראל שזינתה ברצון דהוי לאו השוה בכל גם היא מוזהרת. אך ח"ו לומר על מאורן של ישראל שלא עיין בסוגיא דעסיק בה. ויש לת' דבריו הקדושים בשני תי'. א' דכונתו עפ"ד הר"א מזרחי ז"ל דס"ל דבאיסור עריות צריך קרא מיוחד לחייב נשים ול"ש ללמוד מר"י אמר רב כיון דהפעולות חלוקות דהיא אינה עושה מעשה ואין לדמות אותה לאנשים ופירוש הגמ' ביבמות היינו משום דלא יקחו מורה על קידושין ועל זה מקשה בגמ' דעל איסור קידושין ל"צ קרא דבזה שניהם שוין ועי' מ"ש לעיל בזה בפ' אחרי אות ו'. אמנם יען שלא זכר כלל את ד' הרא"מ ז"ל דעריות שאני וצריך קרא אף בלאו השוה בכל קשה להעמיס זאת בכונת דה"ק. לכן נלע"ד בכונת דה"ק דאע"ג דהוקשו אשה לאיש לכל עונשין ולכל חטאות שבתורה מ"מ לא עדיף מאיסורי כהונה דכתיב בהדיא בתוה"ק האיסור גם עלי' ואעפ"כ ס"ל להר"א ז"ל דל"ש בזה שוי' אנפשה חד"א כיון דהוא אינו מחויב להאמינה ואין הוא מוזהר גם היא אינה מוזהרת. א"כ ה"ה באשת ישראל שאומרת שזינתה ברצון דאסורה משום טומאה כיון דלא כתיב בתוה"ק אזהרה עלי' אלא שנימא דאתקשה לאיש עכ"פ במקום שאין הוא מוזהר גם היא אינה מוזהרת:
ואתה תחזה להג' ז"ל שם שכ' בשני חצאי מרובע שם בזה"ל ועיין בחי' הרשב"א נדרים אינו דוחה ד' הר"א כלל רק מתרומה ק"ל עליו משמע דמודה לעיקר דבריו עכ"ל. ולכאו' הד' מתמי' מאוד דהרי הרשב"א ז"ל כ' בשם הר"א ז"ל דגם היא מוזהרת אלא שתלי' אם הוא מוזהר וא"ע לד' התוס' בשם הר"א ז"ל שנראה דס"ל דהיא לגמרי אינה מוזהרת. וע"כ דכונת הגאון ז"ל כדאמרן דעכ"פ באשת ישראל לא חמיר מאשת כהן וכל מקום דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת ואע"פ שגם הוא מוזהר רק מפני שאינו מאמין לה מותר לו לדור עמה וא"כ היא שיודעת האמת שזינתה צריכה להיות אסורה עליו. ז"א דמ"מ הוי בגדר אינו מוזהר יהי' מאיזה טעם שיהי'. אמנם בכל זאת נראה דמודה הג' ז"ל דבאשת חו"ש ל"ש לומר סברא זו כיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת דדוקא היכא דהוא איש ואעפ"כ אינו מוזהר בזה שפיר י"ל דל"ש לומר דהיא מוזהרת מטעם דאתקשה לאיש כיון דאיש זה שבא עלי' עתה הרי הוא חייב בכל המצות והוי בכלל איש ואעפ"כ בזה אינו מוזהר לכן גם היא אינה מוזהרת. משא"כ בחרש ושוטה דמה דאינו מוזהר הוא מטעם שאינו איש א"כ ל"ש לומר כיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת כיון דכל הטעם דהוא אינו מוזהר משום שאינו איש א"כ היא דהיא אשה ואתקשה לאיש שפיר מוזהרת (ואין להכריח זה מעריות דאם הי' גדול מבן ט' אע"פ שאינו בר עונשין היא חייבת מיתה דבעריות איכא קרא מיוחד לחייב גם אותה ול"צ לדר"י אמר רב כמ"ש לעיל בשם המזרחי אך הסברא נותנת כן והוא ברור ופשוט):
אך לפ"ז יש לעיין דסומא כיון דבאמת הוא בגדר איש רק דהתורה פטרה אותו מן המצות. א"כ לכאו' צדקו ד' הג' בעל שיורי קרבן ז"ל דאם הוא סומא והוא אינו מוזהר מותרת גם היא לדור עמו כיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת ומבואר להיפוך בירושלמי הנ"ל. אמנם בירורן של דברים דדוקא באומרת טמא"ל שמדינא אינה נאמנת א"כ אין שום איש מוזהר על זה שפיר אמרינן דל"ש להקיש אשה לאיש כיון דבאיש אין אסור באופן כזה. משא"כ מה שהפטור מצד שהוא סומא א"כ מיוחד הפטור רק באיש זה וגם הוא בעצמו אם יתפקחו עיניו יהי' מוזהר על זה ל"ש לומר כיון דהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת כיון דבעצם איסור זה נוהג באופן כזה בכל אנשים:
ומה"ט צ"ע לענ"ד ד' הג' בעל מנחת חינוך ז"ל במצות פו"ר שכ' לת' קושית מהרמב"ח ז"ל אמאי אמרינן ביבום עדל"ת לפמ"ש התוס' לת' הקושיא דח"ע וחב"ח לא יכול לישא בת ישראל מטעם עדל"ת כיון דבדידה ליכא עשה. א"כ ביבום דבדידה ליכא עשה אמאי אמרינן עדל"ת. וכ' הג' ז"ל לת' כיון דכ"ז דהיא מוזהרת הוא רק מהיקשא דר"י א"ר א"כ במקום שהוא אינו מוזהר יהי' מאיזה טעם שיהי' ואפי' מצד עדל"ת מ"מ גם היא אינה מוזהרת והא דתי' התוס' לענין הלאו לא יהי' קדש דבדידה ליכא עשה היינו משום דהתם הלאו עלי' בפירוש ול"צ לבוא להיקשא ולכן ל"ש עדל"ת כיון דבדידה ליכא עשה את"ד:
ובעיני צע"ג לומר כן להקיש אותה דוקא לח"ע וחב"ח זה שבא עתה עלי' שלא קיים עוד פו"ר ואינו מוזהר לכן גם היא אינה מוזהרת או לאח זה שעדיין לא קיים מצות יבום ויש עליו מצות יבום לכן נימא דגם היא אינה מוזהרת באיסור אשת אח אע"ג שאם אחים אחרים שלא היו בעולמם בעת מיתת האח ה"ה אסורים בה או אחים מן האם לחוד דבכולהו אסורה משום אשת אחיו ורק אח זה שיש עליו מצות יבום נימא דהוקשה רק לו וכיון שהוא אינו מוזהר גם היא אינה מוזהרת זה אין הדעת סובלת כלל. ובאמת בישוב קושית המב"ח ז"ל נלענ"ד להיפוך ממש ממה שכ' הג' ז"ל ונאמר דזה שתי' התוס' דבדידה ליכא עשה היינו רק בח"ע וחב"ח שיהי' מותר לישא בת ישראל דיש בזה איסור לא תהי' קדשה מבנות ישראל לפ"ד התרגום אונקלוס והרמב"ן ז"ל וכן ס"ל להתוס'. אמנם כ"כ הצל"ח דהאיסור רק על הבת ישראל אבל על העבד ל"ש איסור זה דמבנות ישראל כתיב וא"כ ל"ש בזה עדל"ת כיון דהעשה רק בהח"ע וחב"ח ובדידי' ליכא הלאו כלל א"כ אצלו אין ניתן לדחות האיסור כלל ולכן ל"ש בדידה עשה דוחה ל"ת כיון דבדידה ליכא עשה. משא"כ ביבום נהי דעשה ליכא בדידה מ"מ כיון דהל"ת איכא גם בדידי' וניתן לדחות אצלו ושוב אמרינן כיון דא"א לקיים העשה בלתי האשה הזאת דוחה גם בדידה ורק בח"ע וחב"ח כתבו התוס' סברא זו דבדידה ליכא עשה כיון דבדידי' ליכא הל"ת ול"צ לבוא מצדו לדחות הל"ת כלל. א"כ פשיטא דל"ש לומר דעשה דידי' ידחה ל"ת דידה. משא"כ היכא דל"ת ניתן לדחות אצל אחד מהם שוב אמרינן אצל השני ג"כ עדל"ת כיון דא"א בלא"ה והבן היטב (והנה לעיל בפ' צו אות ב' כתבנו להיפוך אך ד"ת כפטיש יפוצץ סלע ויש פנים לכאן ולכאן ויש לה"ר לדברינו כאן דאף אם הלאו אצל שניהם אמרינן עדל"ת מהא דקיי"ל דבמצורע עדל"ת אע"ג דגם המקיף עובר ובפרט לר"ה דס"ל דגם מקיף קטן חייב והניקף ג"כ עובר א"כ איך אמרינן במצורע עדל"ת א"ו כדברינו כיון דניתן לדחות אצל מצורע בשביל עשה דידי' ה"ה דניתן לדחות אצל הכהן לטהרו כיון דא"א בלא"ה אם לא שנימא דבטהרת מצורע איכא עשה גם על הכהן לטהרו ולכן גם מצדו אמרינן עדל"ת ובאמת הסברא שכתבנו כאן בפשיטות דל"ש לומר דעשה דידי' ידחה ל"ת דידה יש לעי' ג"כ ממילה בשבת שדוחה אצל אחר כמ"ש שם אך י"ל דבכ"מ גם כה"ג אמרינן עדל"ת מצד ערבות אך הכא כיון דהוא ח"ע וחב"ח לא עדיף מגר שאינו בכלל ערבות ולא נתערבנו בעדם א"כ שפיר י"ל כיון דבדידה ליכא עשה ובדידי' ליכא ל"ת ולא ניתן הלאו לדחות אצלו כלל ל"ש לומר בדידה עדל"ת ובפרט א"נ דגם נשים אינן בכלל ערבות עי' בתוס' קידושין (דף ע' ע"ב) ומ"ש בזה בפ' בהר בסוף הפרשה ואכמ"ל יותר):
הכלל כי לענ"ד נראה ברור דאף א"נ כדעת הג' מוהר"מ בנעט ז"ל דלדעת הר"א ממיץ ז"ל גם באשת ישראל שאומרת טמא"ל ברצון ל"ש שוי' אנפשי' חד"א. ה"ד בכה"ג דאינה נאמנת ושום איש אינו מוזהר עלי' אז שפיר י"ל דהוי בגדר אינו מוזהר. משא"כ היכא דרק אדם זה שבא עלי' אינו מוזהר על איסור זה יהי' מאיזה טעם שיהי' אבל שאר בני אדם מוזהרין ל"ש להקיש אותה בפרטות לאיש זה ולומר דגם היא אינה מוזהרת. ואם אמנם כי המגדל עוד פ"ג מאיסורי ביאה ה' טו"ב הבין בדעת הראב"ד ז"ל להיפוך. אך דבריו תמוהין וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:
ה ודע שאפי' לפ"ד הרא"מ ז"ל דל"ש שוי' אנפשי' חד"א משום דאינו מוזהר עלי' משום שאינה נאמנת מ"מ נראה לענ"ד דזה רק לפי האמת שתקנו חז"ל במשנה אחרונה דהאומרת טמא"ל אינה נאמנת משום שמא עיני' נתנה באחר וכיון שכן אף כי היא אומרת שזינתה שוב א"צ הבעל להאמין לה ושוב אין הבעל מוזהר ולכן שפיר אמרינן דגם היא אינה מוזהרת. משא"כ למשנה ראשונה דהיו חוששין לדברי' נראה פשוט דהיא ג"כ מוזהרת כיון דאם תאמר לבעלה שזינתה הרי הבעל יאמין לה ויהי' מוזהר וא"כ מחויבת להודיע לו ואם אינה מודיעה לו נהי דהוא לא ידע וה"ה שוגג מ"מ אינו בגדר אינו מוזהר והיא מוזהרת וז"ב ופשוט לענ"ד:
ועפ"ז כתבתי בחי' לסוגיא דהשא"נ לת' קושית הראשונים ז"ל בהא דס"ל לחזקי' דהשא"נ ש"ה ומדינא גם בשוגג חייב והא דפטור בשוגג הוא מטעם כדי שיודיעו הא אין ע"א נאמן לאסור. וא"כ מה בכך שיודיעו הא אינו נאמן כלל. וידוע שיטת הראב"ד ז"ל שהוכיח מזה לחלק בין פועל לעד דעלמא. אמנם הרי אנן קיי"ל להלכה דכל ע"א א"נ לאסור אם לא במקום שבידו לאסור א"כ איך פטרינן מטעם כדי שיודיעו ועי' בחי' הרשב"א ובפנ"י ז"ל מ"ש בזה. אמנם להנ"ל הד"נ מאוד דאם לא היו פוטרין אותו בשוגג הרי לא הי' מודיעו והי' מכשיל את חבירו באיסורין כיון דאם הי' חייב לשלם הרי הי' נאמן לאסור כיון דנאמן לעצמו לשלם נאמן לאסור ג"כ וכמ"ש הפנ"י בסוגיא שם וכיון שאם מודיעו ה"ה נאמן שוב אם אינו מודיעו ה"ה מכשילו ולכן שפיר פוטרין אותו כדי שיודיעו ואע"ג דלפי האמת דפטור אף אם יודיעו אינו נאמן זה לא איכפת לן כיון דאינו נאמן מדינא הוי בגדר אינו מוזהר וליכא כשלון והא דנראה דמחויב להודיעו היינו משום דיאמין לו דאם באמת מאמין לו בלבו ה"ה מוזהר לכן פטרו אותו כדי שיודיעו דאז ממ"נ ליכא מכשול כנ"ל דאם יאמין לו לא יאכלנו ואם לא יאמין לו הרי מדינא אינו נאמן ואינו מוזהר באמת ע"ז:
ועפ"ז נלענ"ד לפרש סוגית הגמ' בכתובות בסוגיא דפתח פתוח דאמרינן שם והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קו"ס וכמעשה שהי' ומקשינן ותסברא וכו' ומסקינן בגמ' דפתח פתוח כשני עדים דמי וכ"ת מעשה שהי' מפני מה לא אסרוה ופירש רש"י ז"ל שהרי עדים הרבה ידעו. אמנם בתוס' דה"מ מפני מה לא אסרוה כתבו דקושית הגמ' כיון דאמרת דפ"פ כשני עדים דמי אמאי לא אסרוה לדוד כיון דהי' יודע האמת שנבעלה לו וא"כ אסורה לו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וצריך ביאור במאי פליגי רש"י ותוס'. ונראה שדעת רש"י ז"ל כיון דמדינא אין עא"נ באיסורין וא"כ אף אם הי' דוד מודיע לאורי' החתי שאשתו זינתה אינו חייב להאמין לו ואינו נאמן וכיון שכן אינה בגדר אסורה לבעל ואינה אסורה לבועל גם כן כיון דכללא הוא דכל שא"נ לו הוי בגדר אינו מוזהר א"כ אינה אסורה לבעל כלל ושוב ממילא גם לדוד אינה אסורה. אמנם התוס' ס"ל כיון דקיי"ל דאי מהימן לי' כבי תרי מחויב לגרשה וא"כ נראה פשוט דדוד הי' חייב להודיע לאורי' שאשתו זינתה כי בטח הי' דוד ע"ה נאמן עליו כבי תרי וכיון שאם הי' מודיעו הי' נאמן הוי רק בגדר שוגג והוי מכשול ושפיר גם הבועל מוזהר עלי' ולכן גם לדוד אסורה דשפיר קרינן בה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל:
ובאמת כשאני לעצמי כתבתי בחידושינו לסוגיא דהשא"נ שלולא דברי רבותינו הראשונים ז"ל הייתי אומר דהא דחזקי' פוטר בהשא"נ בשוגג מטעם כדי שיודיעו היינו רק היכא דמדינא אינו נאמן ורק דחשו חז"ל שמא יאמין לו ולכן מוכרחין לפוטרו כדי שיודיעו דאל"כ לא יודיעו כיון דיחשוב דא"צ להאמין לו ומשום הפסד ממונו לא ירצה להודיע לו (וד' הפנ"י ז"ל דס"ל דהיכי דחייב לשלם נאמן מצד מתוך אינו ברור דמלבד שדעת הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ג' דלא מהני מתוך נגד החזקה. מלבד זאת כ"כ במק"א דסברת מתוך ל"ש אלא שאף אם לא נאמין לו במה שאמר מ"מ יהי' נאמן לעצמו. משא"כ אם לא נאמין לו לא יהיה לו הפסד ל"ש לומר מתוך והארכנו בזה ואכ"מ). משא"כ היכא דעא"נ מדינא ל"ש למפטרה בשוגג מטעם כדי שיודיעו דבלא"ה יודיע לו ואין לחשוד לאדם מישראל שבשביל איזהו הפסד ממון יכשיל את חבירו באיסורין:
ועפ"ז נראה לת' קושית הים התלמוד בב"ק (דף צ"ט ע"ב) בהא דטבח אומן שקלקל שחייב לשלם והקשה הרמב"ן ז"ל הא הוי השא"נ ותי' דניכר בין חי' לשחיטה ותמה בס' הנ"ל הא לא עדיף מהשא"נ לחזקי' דש"ה ועפ"כ פטור מטעם כדי שיודיעו (ומ"ש שם במפרשי הים אחר המחילה מכת"ה לא ניתן להאמר כלל כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ודו"ק). אמנם להנ"ל א"ש דשם כיון דמדינא נאמן לומר שנתנבלה כיון דבהמה בחיי' בח"א עומדת וא"כ אף אם לא יפטרו אותו יודיעו. ולפ"ז יהי' מוכח דאפי' היכא דאינו נאמן מדינא חשו חז"ל ועשו טצדקי לפוטרו ממון כדי שיודיע לחבירו שאולי יאמין לו ויפריש אותו מאיסורא. אך בטלה דעתי נגד דעת רבותינו הראשונים ז"ל שתפסו בפשיטות דהא דחזקי' אפי' היכא דנאמן מדינא ועיין ברשב"א לקידושין (דף ס"ו) בד"ה אמר אביי ובאמת כיון דקיי"ל דמלמדין אותו לומר איני מאמינך ובפרט לפ"ד הפוסקים דאפי' אם מאמין לו בלבו יכול לומר איני מאמינך ומותר לו א"כ בודאי ל"ש למפטר אותו מטעם כדי שיודיעו אם לא במקום דנאמן באמת וכדעת הראב"ד ז"ל שם. ומ"מ צדקו דברינו בשיטת התוס' דס"ל כיון דבודאי הי' דוד נאמן על אורי' כבי תרי חייב להודיעו אע"ג דהוא דבר שבערוה ואם אינו מודיעו אין אורי' בגדר אינו מוזהר אלא בגדר שוגג והוי בכלל אסורה לבעל וה"ה דאסורה לבועל:
ובישוב קושית הים התלמוד נלענ"ד דבאמת הא דפטרינן מטעם כדי שיודיעו אע"ג דאית לכל אדם מישראל חז"כ שלא להכשיל את חבירו אפי' במקום פסידא י"ל דהוא מטעם שיחשוב כיון דחבירו אינו יודע שנאסר הרי הוא אנוס גמור כיון דהדבר הי' לו חזקת היתר ועתה נאסר נהי דאם יודיע לו יהי' נאמן באופן שהוא בידו או מצד מתוך כמ"ש הפנ"י ז"ל מ"מ כיון שאם אינו מודיעו אין לחבירו להעלות על לבו שהדבר נאסר והוי אונס גמור לכן חושב שאינו מכשילו כלל בזה שלא יודיענו. משא"כ בטבח אומן שקלקל כיון דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת א"כ כל זה שחבירו אוכל מבהמה זו הוא רק משום שמאמין לו ששחט שפיר והוא המתיר לו את הבשר באכילה וא"כ הוא המכשיל את חבירו באכילת איסור דאם לא שהוא הי' שוחטו לא הי' אוכלו א"כ הוא גורם לו האכילת איסור ובכה"ג בודאי אף אם יתחייב לשלם יודיעו כיון דאם לא יודיעו הוא נכנס בכל האיסור ועי' ברש"י פ' מטות בקרא והוא ישא את עונה ומ"ש בחי' שם. וזהו חילוק נכון וברור לדעתי הארכתי קצת בבירור ענין זה מפני שלא מצאתי עוד לרבותינו האחרונים ז"ל שידברו בזה ואשמע בכל זה דעת כת"ה. ועי' במהרש"א חולין (דף ז' ע"ב) ד"ה ומי מחייבא שמבואר בדה"ק דהיכא דהוי רוב להתיר אם באמת אסור הוא אינו בגדר תקלה. אך י"ל דלכ"כ אלא באיסור דרבנן דטבל אינו אסור בהנאה ש"כ אלא מדרבנן ודו"ק:
ו ומ"ש כת"ה לת' קושית המרי"ט מובא במל"מ שילהי הס' ע"ד הר"מ ז"ל פ"ד הט"ז שפסק דהמים בודקין לעתיד דא"כ איך פסק בפ"א הי"ב לחלק בין אם קינא לה עוד הפעם מאיש זה דאינה שותית ובין קינא לה מאיש אחר דחוזרת ושותית למאי נפ"מ כ"ז כיון דהמים בודקין לעתיד. ותי' כ"ת עפ"ד הירושלמי מובא במל"מ שילהי פ"ב מסוטה דהיכא דבדקו את הבועל ולא אותה אז אמרינן דהי' באונס וממילא באשת כהן אסורה לו וא"כ יש לומר דמשכח"ל ד"ז דשותית וחוזרת ושותית אם הי' בעלה כהן וא"כ א"ר מדלא בדקו לה המים ראשונים די"ל דזינתה עכשיו באונס וזה ודאי אין סברא לומר דיבדקו את הבועל לעתיד היכא דאין בודקין אותה וא"כ שפיר צריך השקאה פ"ש שאם זינתה באונס יתברר לן ע"י שיבדוק את הבועל ותהי' אסורה לבעלה ואם לא יבדוק את הבועל טהורה היא לגמרי ומותרת לבעלה את"ד כ"ת:
ואם אמנם כי הוא דבר שכלי בכ"ז לקושטא דמלתא ז"א. ולענ"ד נראה ברור דבכה"ג היכא דידעינן דלא זינתה ברצון רק דאיכא לספוקי דילמא זינתה באונס אין משקין אותה כלל. לא מיבעי' לד' הר"מ ז"ל דסד"א מה"ת לקולא וספק סוטה משום רגל"ד א"כ הכא כיון דעכ"פ ברצון ידעינן בטח דלא זינתה נהי דאיכא לספוקי על זנות באונס מ"מ ע"ז שוב ליכא רגל"ד דאין הקינוי וסתירה ראי' על זנות באונס וכיון דליכא רגל"ד שוב סד"א מה"ת לקולא. רק אפי' לפ"ד הרשב"א ודעמי' דסד"א מה"ת להחמיר מ"מ לפ"מ שכ' הפוסקים דזונה לכהן לא הוי דשב"ע וכיון דקיי"ל עא"נ באיסורין ואפי' הבע"ד נאמן א"כ נראה ברור דאשה זו בעצמה נאמנת לומר שלא זינתה כלל כיון דעכ"פ נודע מהמים הראשונים שלא זינתה ברצון שוב נהי דאיכא ספק זנות באונס ע"ז היא בעצמה נאמנת כדין עא"נ באיסורין. ואפי' לפ"ד מקצת הפוסקים דאשה א"נ באיסורין מ"מ הכא בודאי נאמנת דהוי כמו בנדה דכתיב וספרה לה וכתב הרמב"ן ז"ל הטעם מצד מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה א"כ ה"נ כיון דגם היא מוזהרת אמרינן מתוך ונאמנת וא"כ ל"ש ענין השקאה כלל בזה: