אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

במדבר

הקדמת המחבר לבמדבר

פרק א

(ג' ד') וימת נדב ואביהוא וגו' ויכהן אלעזר ואיתמר ע"פ אהרן אביהם. וברש"י ז"ל ע"פ אהרן אביהם בחייו והוא פלוגתא במדרש דר' יצחק ס"ל בחייו ורחב"א במותו ואיתא במדרש בזה"ל ע"ד דר"י דאמר בחייו אירע טומאה באהרן שימש אלעזר אירע טומאה באלעזר שימש איתמר עכ"ל:

והנה לכאורה אינו מובן ד' המדרש דאפי' א"נ דלא נתכהנו בחייו מ"מ אם אירע טומאה באהרן כיון דקיי"ל כל היכא דאפשר לאהדורי אטהרה מהדרינן א"כ ממילא שימש אלעזר ומה ענין זה אם נתכהנו בחייו או לא:

ולפמ"ש בהקדמת ספרי על ויקרא לחדש דבכה"ג אם נטמא יכול לעבוד עבודה בק"צ אפי' אם אפשר למהדר אטהרה א"ש כונת המדרש בפשיטות דזה הפי' דנתכהנו בחייו שג"כ היו כה"ג ולכן הוי תמיד אפשר בכה"ג אחר וצריכין למהדר אטהרה. אך עיקר הדברים שכתבנו שם צ"ע כיון דאין העבודה צריכה כה"ג ואפשר למהדר אטהרה אם מותר לכה"ג לעשותה בטומאה אם שייך בזה טומאה דחוי' בציבור:

לכן נראה יותר דכונת המדרש על עבודת יוה"כ דצריכה כה"ג דוקא. והנה מסברא נראה דאע"ג דקיי"ל דמתקינין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול ה"ד פסול קרי או שאר טומאות הגוף. אבל טומאת מת דקיי"ל דהותרה או עכ"פ דחוי' בציבור רק היכא דאפשר למהדר אטהרה מהדרינן אין זה בגדר אפשר למהדר אטהרה במה שנעשה כה"ג אחר כיון דלע"ע ליכא כה"ג אחר וצריך חינוך לעבוד עבודת כה"ג א"ז בגדר איכא כה"ג אחר ודוחה טומאה. אמנם א"נ דנתכהנו אלעזר ואיתמר בחייו של אהרן אפי' בנטמא ביוה"כ בטומאת מת ג"כ הוא לא עביד עבודה כיון דאיכא כה"ג אחר הוי בכלל מצי מהדר אטהרה וא"ש מאוד ד' המדרש:

איברא דבעיקר הדבר שכתבנו דהא דמתקינין כהן אחר תחתיו היינו רק בנטמא בטומאת הגוף אבל בטומאת מת עובד הראשון אם כי הסברא נותנת כן וכמ"ש אמנם מד' תוס' ישנים יומא (דף ו' ע"ב) בד"ה הפרישוהו מטומאת מת שכ' בזה"ל ומיהו קצת תקנה עשו בטומאת מת בהתקנת כהן אחר עכ"ל נראה מבואר דס"ל לתוס' דאפי' בנטמא בטומאת מת עשה הכהן השני העבודה ולא הראשון והוי בגדר מצי למהדר אטהרה כיון דהתקינו כהן אחר שיהי' תחתיו. וכן מוכרח מד' התוס' ישנים יומא (דף מ"ט ע"ב) בדה"מ שחט ומת שכ' בזה"ל וה"ה נמי שחט ונטמא וכו' ועוד כיון שהראשון חי והקרבן שלו היינו כשלו שאינו אלא שלוחו של ראשון ופר עצמו קרינן בי' עכ"ל:

והנה לכאורה הדברים אינם מובנים דסתרו את עצמם מרישא לסיפא וגם גוף הסברא דהוי שלוחו של ראשון צ"ע כיון דהראשון נטמא איהו לא מצי עביד וכל היכא דאיהו ל"מ עביד גם שליח ל"מ משוי ועי' ב"ק (דף ק"י ע"א) גבי הי' כהן חולה או זקן עיי"ש היטב דמבואר דאם א"י לעבוד עבודה כלל ל"מ משוי שליח. לכן נראה דכונת התוס' ישנים בריש דבריהם היינו על נטמא בטומאת הגוף דבזה כיון דאיהו ל"מ עביד כלל הוי כמו מת ומ"ש דבנטמא הוי שלוחו של ראשון היינו אם נטמא הראשון בטומאת מת דבאמת אי ליכא כהן זה יכול הראשון לעבוד עבודה שוב הוי כמו שמצי עביד ע"י הדחק ושוב הוא בגדר משלח ויכול לעשות את השני שיהי' שלוחו ושפיר הוי בשליחות הראשון:

ויש להמתיק הדברים ביותר כיון דבאמת קיי"ל טומאה דחוי' בציבור אלא משום דמצינן למהדר אטהרה מהדרינן וא"כ אפי' א"נ דזה דנעשה עתה כה"ג אחר תחתיו הוי בגדר מצי לאהדורי אטהרה מ"מ נראה דז"ד אם לא נצטרך לבוא עיד"ז לדחיות שבת אבל אם עיד"ז שנהדר אטהרה יהי' צריך לבוא לדחיות שבת נראה דשוב אינו בגדר אפשר לאהדורי אטהרה כיון דעתה אין כה"ג לפנינו והרי כשרה העבודה בו ול"צ לבוא לדחיות שבת כלל. וא"כ אין סברא שיהי' זה מיקרי בגדר אפשר למהדר אטהרה שנעשה כה"ג ונצטרך לחלל שבת כיון דעתה כמות שהוא שאין כה"ג אחר וטומאה דחוי' בציבור א"צ לחלל את השבת. ואם אמנם כי בטומאת קרבן היכא דאיכא אחרת מביאין אחרת אע"ג שיחלל עיד"ז שבת או יוה"כ כמבואר בתוס' יומא (דף ז' ע"ב) בד"ה מכלל עיי"ש. מ"מ ז"ד היכא דאיכא אחרת אבל לעשות כה"ג אחר במקום שצריך לחלל שבת נראה דאינו דוחה שבת:

ומעתה א"ש מאוד ד' התוס' דנטמא הוי שלוחו של ראשון דל"ל כיון דאפשר בטהרה הרי אין הראשון יכול לעשות וא"כ הוי בגדר כל מלתא דאיהו ל"מ עביד ז"א דא"נ כן ויהי' צריך לשחוט פר אחר ושוב מצי עביד הוא בעצמו משום שלא נצטרך לחלל את השבת וטומאה דחוי' בציבור ושפיר כתבו התוס' דבנטמא ל"ש הך דפר ולא בדמו של פר די"ל דהוא בשליחות הראשון:

היוצא לנו מזה שמוכרח דעת התוס' ישנים דאפי' בנטמא בטומאת מת ביוה"כ עושה כה"ג אחר את העבודה וא"כ הדר"ל קושיתינו על המדרש דמה זה רבותא דנטמא אהרן עושה אלעזר:

אמנם לאחר העיון נלענ"ד שהד"נ דהנה לכאורה יש להקשות על התוס' ישנים דפשיטא להו דגם בנטמא הכה"ג בט"מ צריך הכהן אחר לעשות עבודה הא מדברי הירושלמי מוכח להיפך דהרי בירושלמי פ"א דיומא ה"ד הקשה דלמה הי' מתקינין כהן אחר הא מעשרה נסים שבמקדש שלא אירע קרי לכה"ג ותי' ר' אבין דאין סומכין על הנס משום דכתיב לא תנסון וגו' וא"נ דגם בט"מ הי' כה"ג עובד עבודה א"כ שפיר הי' צריך לתקן כהן אחר תחתיו משום שמא יטמא במת וכמ"ש התוס' ישנים הנ"ל. לכן נראה ברור דבזה מודים התוס' ישנים דל"ש לתקן כהן אחר בשביל חשש ט"מ כיון דקיי"ל טומאה דחוי' בציבור א"כ אם לא יתקן אחר יהי' הוא עובד עבודה וכל התיקון הי' משום טומאת קרי. אמנם התוס' ישנים ס"ל דלפי האמת שתקנו כהן אחר שוב אפי' בנטמא במת הי' עושה כה"ג השני כיון דזה שהתקינו הו"ל כאילו יש כה"ג אחר והי' פועלת דלא הי' צריך משיחה שבעה או ריבוי בגדים ז' שצריך בכה"ג אחר באמצע השנה כמבואר בתורת כהנים ועי' בזה מ"ש בפ' אחרי אות ד' בשם הר"ש והראב"ד ז"ל שמבואר להדיא כן. ולכן ס"ל לתוס' ישנים דלפי האמת שתקנו כה"ג מחשש טומאת הגוף שוב אף אם נטמא בטומאת מת הי' עושה כה"ג האחר העבודה ומעתה ז"ד כשהתקינו כה"ג אחר. אבל בימי משה ואהרן שלא התקינו כהן אחר א"כ ברור הדבר דאם לא הי' נתכהנו אלעזר ואיתמר ואהרן הי' נטמא בטומאת מת הי' אהרן עושה העבודה כיון דטומאה דחוי' בציבור וליכא כה"ג אחר כנ"ל אמנם משום שנתכהנו בחייו לכן אם נטמא אהרן שימש אלעזר וז"ב ואמת (וזה נראה פשוט דאף א"נ דגם בימי בית ראשון כבר הי' מתקינין כהן אחר ביוה"כ כתי' הראשון בירושלמי הנ"ל אבל בימי משה ואהרן ודאי עוד לא התקינו זה ויש לעי' בר"ש הנ"ל דמשמע קצת דדאורייתא הוא לתקן כה"ג אחר וצ"ע בזה ואכ"מ כי בלא"ה א"ש דברינו עפ"ת הירושלמי בתי' שני דרק בבית שני הי' מתקינין כהן אחר תחתיו ובבית ראשון סמכו על הנס והבן כי קצרנו):

ודרך פלפול י"ל עוד דאף אם נימא דאפי' בנטמא בטומאת מת ג"כ עושין כה"ג אחר ועובד וזה הוה בגדר אפשר למהדר אטהרה ונאמר באמת לת' בזה קושית הירושלמי הנ"ל דלא הי' שייך לסמוך על הנס כיון דהי' חשש בטומאת מת וכמ"ש התוס' ישנים ריש יומא הנ"ל. מ"מ י"ל דז"ד לאחר שנגנז שמן המשחה מימות יאשיהו ואילך. אבל בזמן שהי' שמן המשחה לפ"ד התוס' ישנים יומא (ד' י"ב) ד"ה במה מחנכין אותו דבזמן שהי' שמן המשחה היו מחנכין אותו בשה"מ. וכן מבואר בחי' המאירי שם ונראה דס"ל דהי' מעכב שהי' אסור לו לעשות עבודה בלא זה דאל"כ נראה דאסור למשוח בשה"מ ביוה"כ לפ"מ דמבואר בת' הרמ"ע מפאנו דא"ד שבת וכ"כ במק"א דהטעם כיון דע"י שמה"מ נעשה כה"ג לעולם וא"א להסתלק מקדושתו הוי תיקון גברא והוי מלאכה דאורייתא אמנם הרמ"ע ס"ל דלא הי' מעכב ס"ל דא"ד שבת אמנם דעת התוס' והמאירי דהי' מעכב ולכן ס"ל דהיו מושחין ביוה"כ בשה"מ אם נמצא פסול בראשון. ומעתה נראה דז"ד אם הי' נטמא בטומאת הגוף אבל בנטמא בטומאת מת כיון דבדליתא אחר קיי"ל דטומאה דחוי' בציבור והכא א"א להיות אחר כ"א ע"י חילול שבת הו"ל כאילו ליכא כה"ג אחר ושוב אמרינן טומאה דחוי' בציבור ולכן אף לפ"ד התוס' ישנים דאף בנטמא בטומאת מת מתקינין כה"ג אחר ה"ד לאחר שנגנז שמן המשחה אבל בזמן שהי' שהמ"ש מודים התוס' ישנים דהי' הכה"ג עובד בטומאה. וא"ש דברי המדרש דא"ל דנתכהנו בחייו א"כ אם הי' נטמא אהרן בטומאת מת הי' עושה אהרן עבודה כיון דהיו צריכים למשוח אותם בשה"מ להתכהן בכה"ג דנהי שנמשחו בעת שנתכהנו היינו רק בקדושת כה"ד. אמנם כשנתמנו לכה"ג היו צריכים משיחה חדשה א"כ ביוה"כ לא הי' אפשר למשוח אותם והי' משמש אהרן. אמנם עיד"ז שנתכהנו בחיי אביהם אם נטמא אהרן שימש אלעזר:

אמנם מה שיש עוד לעי' בד' המדרש דאמאי אמר דוקא אם נטמא אהרן אמאי לא קאמר בפשיטות שאם עבדו הם עבודה היו צריכין לעבוד בשמונה בגדים ככה"ג וכמו דס"ל לר"מ בכהן שעבר דמצות כה"ג עליו וברור הדבר דלר"מ אם הכהן שעבר רוצה לעבוד עבודה עובד בשמונה בגדים:

ומה שנלענ"ד בזה עפ"מ דמבואר ברש"י ז"ל פ' קרח בקרא דזאת עשו קחו לכם מחתות. מה ראה לומר להם כך. כך אמר להם בדיני העמים יש להם נמוסים הרבה וכו' אנו אין לנו אלא ד' אחד תורה אחת ומזבח אחד וכה"ג אחד ואתם ר"נ איש מבקשים כה"ג אף אני רוצה בכך הא לכם תשמיש חביב מכל הוא הקטורת וכו' עכ"ל רש"י ז"ל:

ולכאורה צ"ע מזה על מ"ד דס"ל ויכהנו על פני בחייו הא כלל הוא שליכא אלא כה"ג אחד ואיך נעשין הם כה"ג בחיי אביהם שיהי' בב"א שלשה כהנים גדולים. ונראה דזה קשיא לי' להמדרש לכן מפרש דזה בודאי א"א שיהי' ביחד ג' כהנים גדולים רק דאי נטמא אהרן הי' אלעזר משמש בכה"ג וכן כשנטמא אלעזר שימש איתמר אבל שישמשו שלשה כה"ג ביחד זה א"א דאין לנו אלא כה"ג אחד:

וזה מקרוב הערנו כבוד יד"נ הרב המובהק מוהר"ז וועלוויל נ"י דומ"צ מקאליש בהא דאמר ר"ש בפשיטות כה"ג ביוה"כ יוכיח שאין עודהו על מצחו ומרצה דנראה לכאורה דאין שום מציאות שיהי' על מצחו והא משכח"ל לר"מ בכהן שעבר דעובד בשמונה בגדים ככה"ג א"כ משכח"ל דיש כהן שעבר ג"כ ובשעה שמשמש הכה"ג לפני ולפנים הולך הכה"ג שעבר בשמונה בגדים והוי עודהו על מצחו של כה"ג ומרצה על טומאה שאירע בפנים והוא הערה נכונה. והרב הנ"ל רצה להוכיח מזה דאם נימא דצריך עודהו על מצחו דוקא ובלא"ה אינו מרצה צריך שיהי' יכול לעבוד עבודה זו שמרצה עלי' בהציץ. אבל אם הוא עבודה דלפני ולפנים שאינה כשרה אלא בד' בגדים אינו יכול הכה"ג לרצות כיון דכמות שהוא לבוש עתה א"א לעבוד עבודה זו ובעבודה זו לא משכח"ל שיהי' הציץ על מצחו אינו מרצה וגם במחשבתי עלה הסברא הנ"ל. אלא שיש לעי' בה לפ"ד התוס' דאפי' למ"ד דדוקא עודהו על מצחו מרצה מ"מ א"צ אלא ציץ גרידא ולא שאר בגדי כהונה ואפי' אינו לובש שום בגד"כ אלא הציץ מרצה אע"ג דלא חזי לעבודה כמות שהוא עתה בהציץ הזה שיהי' מחוסר בגדים ועבודתו פסולה מ"מ מרצה אם נטמא הקרבן אצל כהן העובד אלמא דלא תלי' כלל אם יכול לעבוד עבודה זו שמרצה עלי'. ואם כי יש לחלק דהכא עכ"פ חזי ללבוש הח' בגדים ולעבוד עבודה זו. מ"מ עדיין יש לעי' מפרה אדומה למה דקיי"ל דציץ מרצה על טומאת התהום ובפרה הרי אף כה"ג א"י לעבוד כ"א בד' בגדים א"כ אטו נימא דבפרה אדומה שיעשה אותה כה"ד ויהי' טומאת התהום לא ירצה הציץ (ויש הרבה לעי' בזה אם בפרה אדומה שייך ריצוי ציץ ועי' בזה בפ' חוקת ואכ"מ) למ"ד דרק עודהו על מצחו מרצה:

אמנם העיקר נלענ"ד בזה דשני כה"ג שיעשו עבודה בבת אחת ויהי' על שניהם שם כה"ג זה לא משכחת לה כלל ולכן בשעה שעובד הכה"ג לפני ולפנים א"י כהן שעבר לשמש בשמונה בגדים ושיהי' בכלל כה"ג שנימא דהוי עודהו על מצחו וירצה על הטומאה שבפנים. וגדולה מזו מבואר במדרש כאן דאע"פ שנתכהנו בחייו מ"מ לא שמשו אם לא נטמא אהרן והיינו כנ"ל דשני כה"ג וכ"ש שלשה כה"ג בב"א שיעשו עבודה בפועל אין לנו וא"כ מכ"ש שאין להם לשמש בב"א ממש בכה"ג זה בבגדי לבן וזה בבגדי זהב. הן אמת כי במדרש י"ל פירוש אחר דזה אמת אע"ג דנתכהנו בחיי של אהרן מ"מ לא התחילו לעבוד בכה"ג כ"ז שהי' ראוי דלכתחילה אין ממנים שלשה כה"ג אבל כשנטמא אהרן והי' צריך אלעזר לעבוד שוב עבד כל ימיו בכה"ג אף כשהי' אהרן ג"כ חזי לעבודה וקאי המדרש אליבא דר"י דס"ל דשני א"ר לא לכה"ג ולא לכה"ד. דהכא לא הי' כן אלא כשנטמא אהרן שימש אלעזר שוב תמיד וכן כשנטמא אלעזר שוב שימש איתמר תמיד דזה אינו בגדר מינוי ג' כהנים גדולים כיון דהי' ע"י שנפסל הראשון וה"ה לר"מ דס"ל דשני כל מצות כה"ג עליו עובד אפי' בלא נטמא הראשון רק אם הראשון לא ירצה לעבוד בשאר ימות השנה יכול השני לעבוד בשמונה בגדים. ויש להאריך הרבה בזה בבירור הפלוגתא שבין ר"מ ור"י בשני אם מסלקין אותו באמת מכה"ג לר"י כמ"ש הפנ"י בחי' מגילה (דף ט' ע"ב) ד"ה א"ס שאז י"ל דלר"מ ג"כ עבודתו כשרה רק בדיעבד או בנטמא הכהן גדול אבל בלא"ה אף שמצות כה"ג עליו אסור לו לעבוד עבודת כה"ג משא"כ א"נ כמו שנראה מגדולי הראשונים ז"ל דגם לר"י דינו ככה"ג אלא שאינו עובד נראה דלר"מ עובד לכתחילה ג"כ בכה"ג אע"ג דלא נטמא הראשון והבן כי קצרנו וסמכנו על המעי'. אמנם בעיקר דבר זה שכתבנו דעכ"פ בב"א ממש א"א שישמשו שני כה"ג. זה נראה נכון מאד בס"ד. ובעיקר פירושא דפלוגתת ר"מ ור"י הנ"ל הארכנו בת' שכתבנו בדיני ירושה ברבנות ושו"ב ואכ"מ:

א"ה להלהיב לבב התלמידים אכתוב בזה איזהו הערות בדיני בכור השייך לסדר היום:

פרק ב

במס' בכורות (דף ד' ע"ב) איתמר ריו"ח אמר קדשו בכורות במדבר ר"ל אמר ל"ק בכורות במדבר ריו"ח אמר קדשו בכורות במדבר דרחמנא אמר ליקדשו כדכתיב קדש לי כל בכור ור"ל אמר ל"ק בכורות במדבר מדכתיב והי' כי יביאך וכתיב בתרי' והעברת וכו' איתיבי' ריו"ח לר"ל עד שלא הוקם המשכן וכו' ועבודה בבכורות וכו' ודקארי לה מה קארי לה כו' אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתי' הנך דמעיקרא נמי לא פקעה קדושתי' א"א אמרת דפסיק קדושתי' הנך דמעיקרא נמי פקעה לי' קדושתי' ואידך דקדוש קדוש דלא קדוש ל"ק עכ"ל הגמ':

והנה לכאו' סוגית הגמ' תמי' לי מאוד ואינה מובנת לי כלל דהנה פשטות הסוגיא נראה דלר"ל דס"ל דלא קדשו בכורות במדבר לא קדשו אלא אותן הבכורות שהיו כבר נולדים בשעה שנאמר להם הפרשה קדש לי כל בכור והיינו ביום יציאתם ממצרים. משא"כ הבכורות הנולדים מכאן ואילך הוי בכלל בכורים הנולדים במדבר וכמו שכ' הרמב"ן ז"ל בפ' בא בפ' והי' כי יביאך בזה"ל וע"ד הפשט קדש לי כל בכור כל הנמצאים בישראל היום כי בעבור שפדאם ממות בהיותו בארץ מצרים צוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ד' לכל אשר יצוה בם וכו' אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר עכ"ל וזהו דעת ר"ל בסוגין. וא"כ לריו"ח דס"ל דאם פסקה הקדושה מהנולדים פקעה מהראשונים ג"כ לא יתכנו כלל ד' ר"ל כיון דז"ב דבין ששים רבוא מישראל לא הי' אף יום אחד שלא נולדו איזה בכורים וכיון דאמרינן דפסקה הקדושה מהנולדים ה"ה דפקעה מהראשונים. א"כ מצות קדש לי כל בכור לא הי' לו מקום כלל וא"כ ע"כ דר"ל ל"ל סברת ריו"ח וא"כ מה הקשה ריו"ח מהא דעד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות כיון דמהתם ל"ק דהרי התם ע"כ ביוצאי מצרים קאי וקושיתו רק מכח סברא א"כ הו"ל להקשות בלא"ה על ר"ל איך תאמר דל"ק בכורות במדבר דא"כ איך תאמר מצות קדש לי כיון דמיד פקעה הקדושה כיון דבאותו יום נולדו בכורים מחדש שלא חלה עליהם הקדושה ושוב פסקה ול"ש מצות חדש לי כלל ועיין היטב בזה ותראה כי לכאורה אין מובן להסוגי' כלל:

והנה לכאורה עלה בדעתי להעיר בדבר חדש מאוד בפירושא דסוגיא. דהנה יש לחקור בהא דאמר הקב"ה הנני מכה כל בכור בארץ מצרים אם עוברין במעי אמן היו ג"כ בכלל כל בכור. ונראה כיון דמבואר ברבותינו ז"ל דכל הבכורים וגם גדול הבית מתו במצרים א"כ נראה דמכ"ש בכורים ממש רק שלא נולדו עדיין בודאי מתו במעי אמן והפילו אותם כיון דגם עובר הוי בכלל אדם בב"נ כמו שדרשו חז"ל מקרא דשופך דם האדם באדם על עוברין וחייב מיתה על הריגתו. א"כ נראה פשוט דהוי בכלל כל בכור וגם הם מתו במכות בכורות. ומעתה נראה דאפי' לר"ל דס"ל דל"ק בכורות במדבר ה"ד מה שנתעברו במדבר. אבל מה שנתעברו במצרים אף שנולדו במדבר מ"מ כיון דהם היו בכלל בכור וניצולו שוב חל עליהם קדושת בכורה לכשיולדו כיון שגם עליהם שייך לומר המצוה דקדש לי כל בכור וכמ"ש הרמב"ן ז"ל מלתא בטעמא כנ"ל:

ומעתה א"ש מאוד דלא הי' ריו"ח יכול להקשות על ר"ל מכח סברא גרידא כיון דפסקו מנולדים במדבר א"כ אימתי נתקיים המצוה דקדש לי כל בכור. דעל זה הי' ר"ל יכול להשיב דכל ז' חדשים הראשונים לאחר יציאתם ממצרים שכל הבכורים שנולדו היו ממה שנתעברו במצרים וא"כ הם היו בכלל קדושת בכורה וממילא לא פקעה מבכורי מצרים ושפיר הי' עבודה בבכורות. ולכן מוכרח ריו"ח להקשות מהא דעד שלא הוקם המשכן עבודה בבכורות וזה כבר הי' בשנה השנית ואם כן כבר נולדו בכורים מאותם שנתעברו אמותם במדבר. ואם כן אי נימא דלא קדשו בכורות במדבר הרי פקעה אז הקדושה מכל הבכורים ממצרים ג"כ ואיך משכח"ל עבודה בבכורים עד שהי' המשכן. א"ו דקדשו בכורות במדבר וזה פירוש נכון בסוגיא:

אמנם מה שיש לע' בזה מתרי טעמי. א' דגוף הדבר לומר דעוברי מצרים ג"כ נהרגו. צ"ע לחדש כן כיון שלא מצינו כן בשום מקום ובכל המדרשים דדרשי לרבות מכל בכור גדול הבית וכיו"ב ולא דרשו לרבות עוברין נראה להיפוך. ב' דאפי' א"נ דגם עוברי מצרים נהרגו מ"מ כיון דחזינן דלדורות לא נתקדש בכור כ"א פטר רחם וצריך דוקא שיציאתו מרחם יקדש אותו ובלא"ה אינו קדוש. א"כ נראה ברור דה"ה לר"ל דס"ל דל"ק בכורות במדבר אותן שנולדו במדבר לא נתקדשו אע"ג שהי' בתוך הנס כמו גדול הבית ובכור לאב דנהרגו ממצרים ובישראל לא נתקדשו ע"כ פירוש זה אינו מחוור:

ומה שנראה לענ"ד בפירושא דשמעתתא דהנה בעיקר הפירוש דקדש לי כל בכור י"ל ב' פירושים. א' דנתקדשו קדושת הגוף לעבודת הקרבנות כמו קדושת כהנים ולוים. ב' י"ל דקדשו רק קדושת דמים כמו שכ' הספורנו בפ' קדש לי כל בכור וז"ל. קדש לי כל בכור שיתחייבו כולם בפדיון כשאר כל הקדש למען יהיו מותרים בעבודת חול ולולא הפדיון היו אסורין לעשות כל מלאכת חול וכו' ופדיון נפשם הוא הערך המפורש בתורה לבן חודש בהיות אז זמן פדיונו כאמרו ופדויו מבן חודש תפדה עכ"ל. ומעתה נאמר דסברת ריו"ח כיון דלא חלה הקדושה אח"כ ה"ה דנפקע מיוצאי מצרים זה שייך רק אם אמרינן דקדושת בכורה הוא קדושה עצמיות שפיר י"ל כיון דחזינן דממדבר ואילך לא רצה הקב"ה בקדושה זו שבכורים יהיו קדושים לעבודה ה"ה דנפקע הקדושה מהבכורים הקודמים ושוב אין מעלה גם ליוצאי מצרים להיותם קדושים בקדושת בכורה לעבודה. משא"כ א"נ דהוא רק קדושת דמים שנתקדשו להיות פודים אותם מן ההקדש משום שנצולו ממכות בכורות א"כ א"ר מזה שבכורי מדבר לא קדשו שנימא שנפקע הקדושה מבכורי מצרים בלא פדיון:

ומעתה א"ש מאוד דריו"ח לא הי' יכול להקשות על ר"ל מכח סברא דלמה נאמר קדש לי כל בכור הא י"ל דנאמר רק לקדושת דמים כמו שכ' הספורנו ונאמר באמת רק ליוצאי מצרים. לכן מקשה ריו"ח מהא דמבואר דעד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורות דנראה מזה דהי' קדושתם קדושת הגוף כמו קדושת כהנים ושוב מוכרח דגם במדבר נתקדשו דאל"כ הי' נפקע הקדושה גם מיוצאי מצרים ולא הי' עבודה בבכורות:

איברא דגוף הדבר עדיין חסר תבלין ובאמת י"ל להיפוך ממש לפ"מ דמבואר בנדרים (דף כ"ט) דקדושת דמים פקעה בכדי וקדה"ג לא פקעה בכדי א"כ סברת ריו"ח צ"ע וגם עיקר סברת ר"ל צ"ע. לכן לולא דמסתפינא מרבותי הייתי אומר דפלוגתת ריו"ח ור"ל דקדשו בכורות במדבר הוא רק ממתן תורה ואילך ופליגי אם לאחר מתן תורה הי' ג"כ לבכורים קדושה עצמיות ומעלה לעבודה יותר משאר ישראל דר"ל ס"ל דל"ק בכורות במדבר כיון דבמתן תורה נאמר לישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים והי' לכל ישראל דין כהנים א"כ ממילא לא היתה שייכה קדושת בכורה כלל ולא הי' יתרון לבכורי ישראל לעבודה (וכיון דאדם לא קדשו ה"ה דבהמה לא קדוש דשוי להדדי) ולכן לא הי' יכול ריו"ח להקשות מסברא דלמה נאמר פרשת קדש לי כל בכור דהרי עד מתן תורה נתקדשו בכורות והי' עבודה בבכורות לכן מקשה ריו"ח על ר"ל לשיטתו דס"ל דלאחר מתן תורה לא הי' יתרון כלל לקדושת בכורה מפני שכל ישראל נעשו ממלכת כהנים איך יפרנס הא דתנן דעד שלא הוקם המשכן הי' העבודה בבכורות דמבואר דגם לאחר מתן תורה הי' העבודה בבכורות ואין לומר דיוצאי מצרים נשארו בקדושת בכורה ז"א כיון דאמרת דאח"כ ממתן תורה ואילך לא חלה קדושת בכורה על הנולדים כיון דהיו כהנים א"כ ה"ה הבכורים שביוצאי מצרים כיון דבמתן תורה נעשו כולם ברי' חדשה כמבואר בשבת (דף פ"ח ע"ב) דבכל דיבור ודיבור יצאה נשמתן והקב"ה החי' אותם מחדש בטל של תה"מ ונעשין אז כהנים א"כ ממילא הוי כמו כל הנולדים שפקעה מהם קדושת בכורה כיון דחל עליהם קדושת כהונה (ובאמת לפ"ז י"ל בפשיטות דאפי' א"נ דר"ל כפשטא דלא קדשו אלא אותם בכורים מ"מ סברת ריו"ח דפקעה כיון שלא חלה על הנולדים הוא רק ממתן תורה ואילך כיון דהיו ע"י מתן תורה בריות חדשות אבל עד שעת מתן תורה מודה ריו"ח דלא פקעה מיוצאי מצרים וזה מוכרח מדלא הקשה מסברא ע"ד ר"ל ונסתר בזה כל בנין האחרונים להוכיח דריו"ח דס"ל דדנין הפקעה מחלות ועיין באתד"א כלל ט' ולפי דברינו אדרבה מוכח מריו"ח להיפוך דמודה דא"ד הפקעה מחלות אמנם מפני שפירושי בסברת ר"ל נראה פירוש נכון כמ"ש בפנים לכן העלתי עה"ס). אמנם ר"ל ס"ל דקדוש בקדושת בכורה קדוש גם בקדושת בכורה הקודמת ואע"ג שאח"כ נוסף לו קדושת כהונה לא נטלה ממנו קדושת בכורה ודלא קדוש ל"ק בקדושת בכורה כיון דהיו כהנים והו"ל יתרון להבכורים של יוצאי מצרים על כל ישראל אע"ג שהיו ממלכת כהנים כיון שהם היו בכורים ג"כ וכמו כהן ונזיר דיש להם שני קדושות ועדיפי מכהן לחוד:

ב אמנם לכאורה יש לעי' בזה מהא דמבואר בבכורות (דף ה' ע"א) שאל קונטריקס השר את ריב"ז בפרטן של לוים אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות בכללן אתה מוצא עשרים ושנים אלף ושלש מאות להיכן הלכו א"ל אותן שלש מאות בכורות היו וא"ב מפקיע בכור מ"ט אמר אביי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו עכ"ל הגמ'. מבואר מזה דאף הבכורים שבשבט לוי לא היו יכולים לקבל קדושת לוי' עד שיפקיעו מהם קדושת בכורה וא"כ אם נימא דבמתן תורה נתקדשו כל ישראל להיות כהנים ממש הי' מהראוי שיפקע מהם קדושת בכורה כדברי ריו"ח כמו שחזינן אח"כ בקדושת לוי':

אך באמת פשטות ד' אביי אין להם הבנה דלמה הי' צריך שיפקיעו קדושת עצמן ואמאי לא אמרינן כפשטא כיון דהי' צריך לפדות בכורים ע"י לוים וליתן אותם לעבודה תחת הבכורים א"כ אותם שהיו בכורים בשבט לוי והיו משועבדין מצד עצמן לעבודה מצד בכורים לא היו יכולין לפדות את בכורי ישראל וקשיות הגמ' דמ"ט אין לו מובן לפי פשטא הא הטעם מובן היטב דאין בכור פודה בכור כיון דגם הוא בעצמו קדוש. לכן נראה דפירוש הגמ' כיון דע"י חטא העגל נפגם קדושת בכורה וניטלה הבכורה מישראל שוב גם משבט לוי ניטלה אע"ג שלא חטאו בעגל מ"מ כיון דקדושת בכורה היתה קדושה כללית בכל ישראל ואותה קדושה נלקחה מישראל והקב"ה בחר את הכהנים לעבודה ממילא בטל קדושת בכורה מכל וכל רק שנשאר עליהם ענין קדושת דמים לפדותם או ע"י לוים או ע"י חמש סלעים ולכן כשאמרינן בגמ' דאותן שלש מאות לוים בכורים היו ואין בכור מפקיע בכור שואלת הגמ' מ"ט והכונה בשאלת הגמ' לידע הטעם אם דהוא משום שלוים נשארו בכורים וממילא לא הי' שייך שהם יפדו את בכורי ישראל או משום דהלוים ג"כ היו צריכין לפדיון על הקדושת בכורה שנשארה בהם כמו כל בכורי ישראל אבל קדושת בכורה ניטלה גם מהם וע"ז אמר אביי דגם הלוים אע"ג שנפקע גם מהם קדושת בכורה מ"מ היו צריכין להפקיע את עצמם לגמרי מקדושת הבכורה שהיתה עליהם כיון דקדושת הבכורה נפגמה ע"י חטא העגל היתה צריכה לצאת לגמרי לחולין וזה הי' ע"י פדיון והי' צריך גם בבכורי לוים שיפקיעו את עצמם ע"י פדיון ונראה שהי' אז ענין הפדיון בבכורים כמו בכל פסוהמ"ק דצריכין פדיון כן היו הבכורים לאחר חטא העגל. אמנם לדורות שצוה הקב"ה על פדיון בכור היינו רק מצוה בעלמא אבל אין בו ענין קדושה שיהי' צריכה פדיון כלל ואין הפירוש שיהי' הפדיי' מיד כהן דבלא פדיי' יש לכהן זכות בו דז"א דאין לכהן בו כלום ועי' בתרומת הדשן בחלק הפסקים סי' רל"ה שכ' בזה"ל אך מ"ש דאם הי' נותן הבן לכהן הי' יוצא בכך כמו בפט"ח בדותא הוא דבפט"ח גופי' לא ידענא מהיכן דייקת דיוצא אם נותן הבכור לכהן וכו' ואפי' אי מהני התם היינו משום דהחמור קדוש גופו בבכורה ואסור בהנאה קודם פדייתו משא"כ בן בכור דיליף בהדיא מקרא דחולין גמור הוא למאי מבעי לי' לכהן אי לעבד אין בן חורין נעשה עבד אי לבן הא לאו זרעי' הוא עכ"ל. ומ"ש בספורנו סוף פ' שמות דקרא דוכל בכור בני אפדה כדי שיהיו מותרים בעבודת חול משמע מדבריו אף לדורות. הוא תמי' מאוד וברור הדבר דבכור לדורות אין נפ"מ בין קודם פדיי' לאחר פדיי' רק דמצוה על האב או עליו לכשיגדיל ליתן חמש סלעים לכהן. ויש לקיים בזה קצת דברי רבינו הגדול ז"ל בס' פנים יפות שכ' דהא דכתיב בתוה"ק בכסף הפדיון ויתן משה את כסף הפדיון לאהרן ובניו אין הפירוש לאהרן מחצה ולבניו מחצה דא"כ לא יתקיים פדיון הבן כיון דצריך ליתן כל החמש סלעים לכהן אחד אך הי' מחלק לשלשה חלקים וכל א' הי' פודה צ"א בכורים עיי"ש בקרא ולקחת חמשת חמשת שקלים:

ובאמת עפ"י דרכו י"ל יותר בפירושי המקראות דהפדיון הי' ע"י מרע"ה כמו שמפורש בתורה שנתן כל הכסף למשה והי' מה"ט כדי שיקיימו מצות פדיון בשלימות אלא שמשה נתנן אח"כ לאהרן ולבניו היינו מחצה לאהרן ומחצה לבניו כמו שהפירוש בכל מקום היכי דכתיב לאהרן ובניו. אך עיקר הדברים שכ' הגאון ז"ל דאינו מקיים מצות פדיון הבן אם אינו נותן כל החמש סלעים לכהן אחד. זה תמי' מאד מברייתא דבכורות (דף נ"א ע"ב) דנתנו לעשרה כהנים בב"א יצא והוא מבלי חולק וכבר תמה עליו הג' בעל אמרי בינה ז"ל בדיני פדה"ב ס"ח וכתב אולי כונתו על לכתחילה וכמ"ש הג' חת"ס ביו"ד סי' רצ"ז. אך כנראה לא ראה הג' ז"ל כל ד' הפנים יפות מ"ש בסודה"ק דלא יצא בכה"ג. ובאמת יפלא על גאון כמותו שטעה בזה. אמנם לדברינו י"ל דהגאון ז"ל ס"ל דאין ראי' מלדורות דהוא רק מצוה בעלמא ול"צ שום פדיון ע"י החמשה סלעים בזה שפיר מקיים המצוה גם בי' כהנים. משא"כ פדיון זה שהי' בחומש הפקודים שהי' צריך פדיון גמור להפקיע הבכורים מקדושת בכור הי' צריך שיתן כל הפדיון לכהן האחד ובלא זה לא הי' פדוי. ואם כי גם זה צ"ע. אך כתבתי להציל אותו צדיק משגיאה שלא יהי' בכלל טועה בדבר משנה ח"ו:

ג ויש להעיר בזה בפלוגתת בעל הלכות גדולות עם ר"ה גאון ז"ל אם בפדה"ב צריך להוסיף חומש דדעת הבה"ג ז"ל דצריך להוסיף חומש בפדה"ב כמו בפודה מן ההקדש. אמנם ר"ה גאון ז"ל מובא ברמב"ן ז"ל הלכות (דף מ"ט ע"ב) כתב עליו בזה"ל מה דאשכחתן למר ר' יהודאי גאון ז"ל דהאי טופיינא משום דכל הפודה הקדש מוסיף חומש לאו טעמא הוא ולית לפדיון הקדש בהא עסק עכ"ל:

וצ"ב במאי פליגי. ולהנ"ל י"ל דבה"ג ז"ל ס"ל דנהי דלדורות אין כאן הקדש כלל ולא יתכן בזה פדיי' מהקדש. מ"מ כיון דהפדיון הראשון במדבר הי' ענינו לפדות את הבכורים מקדושתם והיו צריכין הוספת חומש שוב גם לדורות צריך חומש. אמנם בה"ג ז"ל ס"ל כיון דלדורות אין בהם קדושה כלל ל"ש בו חומש. וא"ש בזה מה שהקשה הג' רי"ט אלגזי ז"ל שם על הבה"ג ז"ל דלדעתו ז"ל דס"ל דבפדה"ב צריך להוסיף חומש א"כ מכ"ש בפט"ח אם פודהו בשוי' בודאי צריך להוסיף חומש ואמאי לא כתב דין זה דהוספת חומש גבי פט"ח והא פט"ח הוא כ"ש מדין פדה"ב. אמנם לדברינו י"ל דא"ר דאע"ג דלדורות פדה"ב אין בו ענין הקדש כלל אמנם במדבר הי' בו ענין פדיי' מהקדש והי' צריך בו הוספת חומש. משא"כ פט"ח אע"ג שאסור בהנאה מ"מ לית בי' קדושה ואינו בגדר הקדש לכך ל"ש בו חומש:

איברא דאכתי צ"ע בפט"ח כיון דכ"ז דפודהו בשוי' הוא מטעם שלא יהי' חמור מהקדש א"כ כיון דבהקדש קיי"ל דמוסיף חומש גם בפט"ח צריך להוסיף חומש. ובאמת פלא בעיני שלא דברו הפוסקים מזה אם בפט"ח צריך להוסיף חומש. ולכאורה עלה בדעתי עפמ"ש הטו"א דאיך אפ"ל דמשום הכי פודי' בשוי' משום דלא יהי' חמור מהקדש הא באמת חמור מהקדש דבהקדש קיי"ל הקדש ש"מ שחיללו על שו"פ מחולל אמנם בפט"ח אם אינו פודהו בשוי' אינו פדוי כלל והוכיח מזה דהא דהקדש ש"מ שחיללו על שו"פ מחולל ה"ד בעלים אבל אחר לא והחילוק בין בעלים לאחר משום דמכח הקדשו הוא או משום דמהני שאלה יכול לחללו על שו"פ משא"כ בפט"ח דאינו אסור מכחו וגם ל"ש בו שאלה גם בעלים כאחר דמי אד"ק:

ומעתה י"ל כיון דבפט"ח אינם בכלל בעלים שוב גם לענין חומש אין עליהם שם בעלים ולכן ל"ש הוספת חומש בפט"ח אך לפ"ז גם בפדה"ב ל"ש הוספת חומש. אמנם באמת אע"ג דלענין חילול על שו"פ תלי' אם הקדש מכחו ויכול למתשל עליו לענין הוספת חומש לא תלי' בזה אלא אם הוא בעלים של הדבר צריך להוסיף חומש והרי אפי' ביורש קיי"ל אם פודה מע"ש צריך להוסיף חומש כמבואר בתו"כ ופסקי הר"מ ז"ל מבואר דלענין חומש תלי' עיקר אם הוא בעצם בעלים. ולפ"ז י"ל דזהו ההבדל בין פט"ח לפדה"ב דפט"ח כיון דאסור בהנאה א"כ אינו בעלים על הדבר ול"ש בי' הוספת חומש. משא"כ בכור אדם כיון דמותר בהנאה י"ל דאביו הוי בגדר בעלים ושפיר צריך להוסיף חומש. וקושית הרי"ט אלגזי ז"ל דפט"ח יהי' צריך הוספת חומש מק"ו דבכור אדם כיון דאסור בהנאה. לק"מ די"ל דהיא הנותנת כיון דמעולם הי' אסור בהנאה לא חל עליו שם בעלים ולכן אינו מוסיף חומש. משא"כ בפדה"ב שפיר אביו מוסיף חומש:

אך לקושטא דמלתא ג"ז אינו דהרי אף לר"י דפט"ח אסור בהנאה מ"מ המקדש בו אשה מקודשת דיכול לקדשה בהך דביני וביני כמבואר בבכורות (דף ט' ע"ב) וא"כ הוי שלו. הן אמת דהרי"ט אלגזי ז"ל בבכורות שם הביא בשם התוס' רי"ד דס"ל דאינה מקודשת. אבל ד' התוס' רי"ד תמוהין. ולבר מן דין כיון דהתוה"ק הטילה עליו מצות פדיי' או עריפה הרי הוא הבעלים של הפט"ח וצריך להוסיף חומש. ויש לה"ר מד' רש"י ז"ל דס"ל דבאמת בפט"ח מוסיף חומש בפודי' בשוי' והוא מד' רש"י ז"ל עה"ת פ' בחקותי (כ"ז) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו ואם לא יגאל ונמכר בערכך וכ' רש"י ז"ל בזה"ל אין המקרא הזה מוסב על הבכור וכו' וחמור אין זה שהרי אין פדיון פט"ח אלא טלה "והוא מתנה לכהן ואינו להקדש" עכ"ל. וראיתי להג' מהרי"ט אלגזי ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל הא יכול להיות בפט"ח ופודהו בשוי' דשפיר י"ל בזה ופדה בערכך. אך אחר בקשת הסליחה מכבוד הג' ז"ל לא העמיק בלשון רש"י ז"ל שכ' "והוא מתנה לכהן ואינו להקדש" שלכאורה כל זה מיותר לגמרי. אמנם ברור הדבר שכונת רש"י ז"ל למנוע הקושיא הנ"ל דאא"ל לומר דמיירי בפט"ח. א' דאינו אלא טלה והיא מתנה לכהן ואינו להקדש וא"כ איך קאמר קרא ואם לא יגאל ונמכר בערכך מי הוא המוכר כיון דאינו שייך להקדש כלל רק יש עליו מצות פדיי' או בשה ואם אין לו שה פודי' בשוי' ואם אינו רוצה מצות עריפה יש עליו אבל שיהי' נמכר בשוי' ליתנו לכהן בע"כ זה ל"ש בפט"ח כלל וא"כ הקרא לא מצי קאי בפט"ח וז"ב ופשוט:

אמנם מה דיש להקשות על רש"י ז"ל אמאי ל"כ בפשיטות דאא"ל דמיירי בפט"ח דא"כ איך שייך בזה קרא ויסף חמישיתו עליו הא בפט"ח כיון דמצותו בטלה ל"ש בו חומש כלל לכן נראה דרש"י ז"ל ס"ל דאם פודי' בשוי' מוסיף חומש דלא עדיף מהקדש לכן מזה א"ר דלא מיירי בפט"ח לכן מוכרח רש"י ז"ל לומר כיון דהוא רק מתנה לכהן ואינו להקדש ל"ש לומר ואם לא יגאל ונמכר בערכך וא"כ מוכח מד' רש"י ז"ל דפט"ח אם פודי' בשוי' מוסיף חומש אך אינו הכרע גמור שכן דעת רש"י ז"ל לקושטא דמלתא די"ל דלהכריח משום זה דלא מיירי בפט"ח אין לנו די"ל דמיירי בפט"ח והדין באמת דמוסיף חומש בפודיהו בשוי'. אמנם לפי האמת דמוכרח הדבר מטעם אחר דלא איירי קרא בפט"ח גם רש"י ז"ל מודה דל"ש חומש בפט"ח כיון דאינו הקדש וצ"ע טובא על שלא דברו הפוסקים מזה וגם בד' הבה"ג ז"ל יש לעי' מטעם אחר אם האב הוא בגדר בעלים על בנו כיון דאינו ממונו לשום דבר וי"ל בזה לפ"ד הר"מ ז"ל בפ"ו מה' תשובה דבניו הקטנים הם בכלל נכסיו וצ"ע הרבה בזה ואכמ"ל כי לא באתי בזה אלא לברר קצת ענין בכור להעיר לבב התלמידים:

ומה שיש לעי' בד' הרמב"ן ז"ל בפ' בא הנ"ל באוק"א הן מ"ש דפט"ח לא נהגה אלא בא"י שהוא היפוך המבואר בסוגיא דבכורות בלי חולק והן מ"ש שע"פ פשוטו לא נתקדשו בכורות במדבר שהוא דלא כמאן דהרי אסיקנא בגמ' דגם לר"ל קדשו ופסקו כ"כ במק"א בזה באריכות ואכ"מ:

ד ומדי דברי בזה אמרתי לרשום כאן מ"ש דרך פלפול בד' הצ"צ בת' סי' קכ"ח שכ' בדין קטן שלא נימול והגיע הזמן לפדותו אם יש חיוב פדיי' קודם מילה ועי"ש שמסיק דל"ת זב"ז כלל וה"ר מתחילת דין פדיון בכורים שנאמר לישראל במדבר קח את הלוים וגו' ואותן בכורים שנולדו במדבר כולם לא מלו ומוכרח דל"ת זב"ז ומכח זה דחה ד' הראנ"ח ז"ל בת' שנראה מדבריו דקודם מילה ליכא חיוב פדיון ע"ש. ואם כי להלכה דעתו ברורה וכן מסיק הש"ך להלכה מ"מ דרך פלפול י"ל דעת הראנ"ח ז"ל ולת' קושית הצ"צ מבכורי מדבר דהנה י"ל דעת הצ"צ דהנה לכאורה יש לעי' לפ"ד ר"ת ז"ל דס"ל דטריפה פטור מפדיון א"כ בכל פדה"ב ביום ל' ניחוש דילמא טריפה הוא וא"ה בממון אחה"ר וכבר הקשו כן האחרונים. אמנם נראה עפמ"ש הפלאה ז"ל דרוב שכבר הוחזק אזלינן בממון ג"כ בתרי' וא"כ ה"ה הכא כיון דנימול בשמונה וע"כ החלטנו דאינו טריפה דאם הוא טריפה פשיטא דאין למולו מחשש סכנה וע"כ משום דאזלינן בת"ר דאינו טריפה א"כ שפיר נפדה בזמנו. ומעתה צדקו ד' הראנ"ח ז"ל דז"ד אם נימול אבל כל שלא נימול עוד א"כ לא הוחזק עוד לשום דבר שאינו טריפה וא"כ שוב ליכא חיוב פדיון משום דא"ה בממון אחה"ר. ומעתה לא קשה קושית הצ"צ מבכורי מדבר לא מבעי' א"נ כפ"מ שהעלו איזהו אחרונים דהא דא"ה בממון אחה"ר הוא רק מדרבנן משום סמל"ח בודאי א"ש אמנם בל"ז כיון דהתם הי' המנין עפ"י ד' וכמו שפי' רש"י ז"ל דבת קול יוצאת (ואע"ג דזה כתיב רק במנין הלוים מ"מ לפי טעם רש"י ז"ל ממילא נשמע דה"ה במנינא דישראל וז"פ) וא"כ אם טריפה פטור זה לא הי' בכלל המנין וא"כ שפיר חייב בפדה"ב אף בלא מילה וז"נ בעזהי"ת:

אמנם בזה בודאי צדקו ד' הצ"צ שאין ענין לומר דכ"ז שלא מל ונכנס לברית א"ח בפדה"ב שדור המדבר יוכיח שלא מלו ואעפ"כ נתחייבו בפדיון. וילה"ר לזה מד' הירושלמי פ"א דקדושין ה"ז דאיתא שם מצות הבן שעל האב היינו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה ועיי"ש דמוכיח לה מקראי. ואח"כ איתא שם מניין שאם לא עשה לו אביו שהוא חייב לעשות לעצמו שנאמר אדם תפדה ונמלתם אתם כו' ויש לדקדק שלמה בחיובים של עצמו כ' חיוב פדיון קודם לחיוב מילה היפוך ממה שנאמר בחיוב האב. אמנם נראה כיון דהחיוב על עצמו חל לכשיגדל וזהו בתחילת ליל שנת י"ד ובלילה אין זמן מילה להלכה דמילה שלא בזמנה פסולה בלילה א"כ חיוב פדיון קדים להחיוב מילה ומדוקדק מאוד ד' הירושלמי. ומעתה מוכח היפוך שיטת הראנ"ח ז"ל דפדיון לא תלי' במילה דלדברי הראנ"ח ז"ל גם בגדול מצות מילה קדים וכ"ז שלא נימול לא שייך מצות פדיון א"ו כד' הצ"צ דלא תלי' זב"ז כלל ובאמת גם בפדה"ב של קטן צדקו ד' הצ"צ בראיתו מבכורי מדבר. ומ"ש לתרץ משום דהתם הי' המנין עפ"י ד' וליכא חשש נפל ל"ש לחוש דלמא טריפה הוא יש לדחות דבמנין הבכורים לא נאמר עפ"י ד' ויש לומר החילוק בין מנין הלוים למנין הבכורים דהנה לכאורה יש לעיין בזה שכ' רש"י ז"ל דמרע"ה אמר איך אלך לביתם לספור היונקים כיון דקיי"ל דאסור לספור בלא מחצית השקל א"כ לא הי' צריך משה לכנוס כלל רק שכל האב יביא מחצית השקל עבור כל בניו וימנו את המחה"ש כמו שהי' בכל מחה"ש. ולזה הערנו כבוד אהו' גיסי הרב החריף החסיד המפואר מוהר"ש זלמן הכהן נ"י ויפה העיר:

אך י"ל עפמ"ש במק"א להסביר ענין זה אמאי צריך מחה"ש דוקא וכתבנו שבאמת האיסור למנות את ישראל א"צ להתירו במחה"ש דוקא ואין איסור אלא במונה הגלגולת אבל במונה ע"י אצבעות אינו בכלל איסור מנין. אמנם לאחר חטא העגל מחשש פקידת חטא זה כשהיו מונין אותם הי' צריך מחה"ש לכפר עליהם ועי' באוה"ח ר"פ כי תשא ובס' שם ואכמ"ל יותר. א"כ י"ל דשבט לוי שלא חטאו בעגל לא היו צריכין ליתן שקלים והי' יכול למנותן ע"י אצבעות וא"כ שפיר אמר משה כיון שאינן מחויבין בשקלים מנין אדע המנין והשיב לו הקב"ה שהמנין יהי' ע"פ השי"ת. ומעתה זה דוקא בשבט לוי אבל במנין בכורי ישראל לא נאמר עפ"י ד' די"ל דנמנו עפ"י שקלים כמו בכל מנין שצריך מחה"ש לכפר וא"כ לא הי' צריך להיות עפ"י בת קול ואכתי איכא חשש טריפה אף בבכורי מדבר:

שוב ראיתי בזית רענן על הילקוט לרבינו המג"א ז"ל שהעיר ג"כ בזה דלא היו נמנין שבט לוי ע"פ מחה"ש וכ' שזה בעצמו שכל אב ימנה את בניו ליתן עבור כל אחד מחה"ש זה הוי בגדר מנין לכן הי' צריך עפ"י ד' ע"ש. ומעתה במנין הבכורים דלא הי' צריך מנין שוב היו נמנין ע"י מחה"ש שנתן אביהם בעדם או הם בעצמם והבן כי קצרנו:

אך י"ל דזה בעצמו הוי בגדר רוב שכבר הוחזק כיון דנתנו מחה"ש עבור מנינם וחשבו אותם לבכורים הצריכין פדיון או לוים או ה' סלעים שוב חייבין באמת בפדיון. ויש להאריך בזה ואכ"מ כי העיקר כדעת הצ"צ שפדיונן לא תלי' כלל במילה:

ובעיקר שיטת ר"ת ז"ל דס"ל דטריפה פטור מפדיון וצ"ל לדידי' מה דתי' הגמ' במנחות שאני התם דבגלגולת תלי רחמנא דגלי רחמנא דטריפה זה דגלגולת חייב בפדיון. יש לעי' אם הפירוש דרק טריפות גלגולת חייב בפדיון אבל שאר יתרת אע"ג דדעת הרשב"א ז"ל דטריפות דיתרת יכול לחיות מ"מ פטור מפדיון דגזה"כ הוא דטריפה פטור ובגלגולת הוא דגלי קרא אע"ג דטריפה הוא חייב בפדיון. א"ד דאמרי' דשאני התם דבגלגולת תלי רחמנא ואע"ג דטריפה הוא י"ל דשאני טריפות. יתרת דיכול לחיות וה"ה כל מה שהוא טריפה מצד יתרת דילפינן מזה דחייבה רחמנא בגלגולת אע"ג דהוא טריפה וראיתי שנחלקו בזה גדולי הדור דעת הג' מוהר"י יעב"ץ ז"ל בס' מגדל עוז דחייב בפדיון אמנם הג' חת"ס ז"ל בחיו"ד סי' רצ"ד כ' בפשיטות דלר"ת ז"ל פטור בכל הטריפות אפי' ביתרת רגל לבד טריפות גלגולת דרבי קרא (ועיי"ש שכ' שמכח זה מוכרח כדעת ר"ת ז"ל דלדעת רש"י ז"ל דכל טריפה חייב בפדיון א"כ מ"ש דבב' גלגולות חייב בי' סלעים ושארי יתרת שהנשמה תלוי' בו דלא מחייב אלא ה' סלעים א"ו כדעת ר"ת ז"ל דכל הטריפות פטורי אף יתרת רגל לבד גלגולת דגלי קרא דאע"ג דטריפה הוא חייב וממילא חייב בי' סלעים כן נראה כונת דה"ק. אבל ל"ז להבינם כלל דהרי זה בודאי כ"ע מודים דרק ביתרת גלגולת כיון דאיכא שני גלגולת חייב בשני פדיונות משא"כ בשאר יתרת והקושיא דמ"ש שני גלגולת משלשה רגלים דא"ח אלא בה' סלעים אינה מובנת כלל לענ"ד). ואם כי אינני כדאי להכריע מ"מ בעני' קשה לי קושיא גדולה לדעת החת"ס ז"ל דס"ל דלר"ת ז"ל פטור בכל הטריפות לבד בטריפות גלגולת דרבי קרא א"כ איך בגלגולת חייב ניחוש דילמא טריפה הוא גם מצד אחר כגון יתרת אבר אחר וכיו"ב. וא"ל דאזלינן בת"ר ז"א הא זה יצא מכלל רוב דבלא"ה הוא טריפה ושוב ל"ש בי' למיזל בתר רובא והוא קושיא גדולה. א"ו כדעת הג' מוהר"י יעב"ץ ז"ל דטריפות גלגולת חייב בפדיון משום דיתרת חי' וה"ה דיתרת רגל חייב בפדיון מה"ט וכיון שכן שפיר חייב בפדיון כיון דמכח טריפות זה יכול לחיות עדיין לא נפיק מרובא דחיים וא"כ אין לחוש דדילמא יש בו טריפות דא"ח. משא"כ לדעת החת"ס ז"ל בשיטת הר"ת דס"ל דטריפות דגלגולת א"י לחיות ואעפ"כ גזה"כ דחייב בפדיון ושאר טריפות אפי' דיכול לחיות ג"כ פטור שפיר קשה הלא מזה דחייבה רחמנא בגלגולת בפדיון מוכרח דכל הטריפות חייבים דאל"כ נחוש דילמא טריפה הוא ורוב ל"ש כיון שכבר יצא מהרוב דחיים כנ"ל. ואם אמנם כי זה פשוט וברור דגם בבהמה טריפה איכא רוב דאינה נבילה מדקיי"ל דטריפה מטהר בשחיטתו מיד"נ ולא חיישינן דילמא במקום נקב קשחיט וע"כ דאכתי איכא רובא. אך ז"ד לענין נבילה מחיים שפיר אמרינן דנהי דהיא טריפה עדיין איכא רוב שאינה נבילה. אבל שיהי' שייך רוב בטריפה ודאי לומר שאינו טריפה גם מצד אחר קשה בעיני טובא ועי' בחו"ד סי' נ' ואכמ"ל יותר:

פרק ג

בירושלמי שבת פ' המצניע ה"ג על הא דקתני במשנה דהמוציא בין בימינו ובין בשמאלו בין בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת איתא שם בירושלמי בזה"ל ר"י בעי אלא מעתה הוציא כגרוגרת על כתיפו חייב והן משא בני קהת וכתיב ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלוי' בזרועו שמה"מ איכן הי' נתין ר' אבין בשם ר' אלעזר כמין צלוחית קטנה הי' לו באפונדתו אין תאמר שהי' קטן אמר ריב"ל כתיב ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן דרך הי' עכ"ל הירושלמי:

והנה לכאורה צ"ע פי' ד' הירושלמי בפרט במה שמסיק אין תאמר קטן הי' דמה שייך זה לכאן. ונראה פשיט דשאלת ר"י הי' על מה דילפינן במשנה דעל כתיפו הוי דרך הוצאה מארון הא התם הי' ע"פ הדיבור וזה דרך הוצאתו לכבוד ולתפארת. אבל איך יליף מזה דאם יניח אדם גרוגרת על כתיפו ויוציא אותו לרה"ר יהי' חייב הלא בגרוגרת י"ל דדרך הוצאה הוא רק ביד ולא על הכתף וא"ר ממשא הארון לכל הוצאות שבת לכן. הביא הירושלמי מהא דפקודת אלעזר בן אהרן הכהן דנשא מנחת חביתין על הכתף וקטורת הסמים בשמאלו אע"ג דודאי הי' משא יותר ממנחת חביתין כמ"ש הרמב"ן ז"ל דמרע"ה לא פטמה לחצאין וכן שמן המנורה הי' הרבה ונשא את הכבד ביותר בשני ידיו ומנחת חביתין על כתיפו דזה הוי תמיד דרך הוצאה וע"ז מקשה הירושלמי אין תאמר קטן הי' היינו שלא הי' אדם גדול ונשא באמת שלא כדרך הוצאה ולא תפשוט מזה דדרך הוצאה בכך וע"ז השיב ריב"ל דהי' נשיא נשיאי הלוי ובודאי לא הי' נושא מה שאינו כדרך הוצאה ולכן ילפינן מינה דכל אלו דרך הוצאה הן (ועי' ברש"י ז"ל במשנה דילן שכ' דקטורת הסמים הי' בחיקו ושמן המשחה בידו וזהו היפוך מהמבואר בירושלמי שלנו שנראה שלא הי' לפניו גירסא זו בירושלמי):

אמנם יש לעי' בזה דא"כ אמאי אמרינן בשבת (ד' מ"ט ע"ב) דמלאכת הוצאה הי' במשכן בקרשים שהעלו את הקרשים מקרקע לעגלה אמאי לא אמרינן דהיתה מלאכת הוצאה במשכן בקרבנות אלו וכן במשא בני קהת ואמאי נקט הגמ' דוקא קרשים לעגלה:

הן אמת דבקרבן העדה בירושלמי במשנה הנ"ל נראה דריש המשנה שכן משא בני קהת קאי על כל מלאכת הוצאה. אך מגמ' דילן אינו נראה כן. והנה כבר הבאתי בספרי חמדת ישראל בקו"א לדיני שבת ד' המאירי שכ' דלכן פשיטא להגמ' דאופה לא הי' במשכן אע"ג דהי' שתה"ל ולחה"פ מ"מ אנן לא ילפינן ממה שנעשה שם לאחר השלמת המשכן אלא מה שנעשה שם בעוד שהיו בונים אותו. אך לכאורה צ"ע א"כ איך ילפינן מפקודת אלעזר מלאכת הוצאה כיון דהי' הכל בקרבנות. אך צ"ל כמ"ש דגוף המלאכה באמת לא ילפינן מזה אלא מהוצאת קרשים לעגלה וזה הוי ממלאכת המשכן והא דילפינן מפקודת אלעזר היינו דדרך הוצאה בכל אלו ואין זה בכלל שלא נילף ממה שנעשה אחר שנגמר מלאכת המשכן. אמנם אכתי אינו מתו' בזה אמאי לא ילפינן בגמ' דילן כל מלאכת הוצאה ממשא בני קהת. וגם צע"ק אמאי רש"י ז"ל כתב במשנה דכל הני אורח ארעא למ"ל סברא בזה כיון שהי' לפניו ד' ר"ה בשם הירושלמי. ואם אמנם כי יש לת' כמובן. אמנם אעלה על הספר מה שאמרתי בזה בפלפול התלמידים דבבלי וירושלמי לשיטתם בזה. ונקדים לת' מה שהקשה הג' בעל חת"ס ז"ל בת' ח' או"ח סי' ע"ב על הנו"ב שכ' דפתיחת פאראסאל בשבת איכא חיוב בונה מה"ת והא הוי רק בנין לשעה וראי' לזה מדמקשינן בגמ' על הא דאינו חייב משום סותר כ"א בסותר ע"מ לבנות במקומו והא במשכן כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו דמי ותרצינן מקרא דעפ"י ד' יחנו וקשה הא נוכל לת' בפשיטות דילפינן מסתירה דהקמת המשכן דהי' באמת סותר ע"מ לבנות במקומו א"ו דסתירה זו ובנין זה לא הוי בכלל בונה וסותר כיון דהוי רק לשעה ומה"ט הי' דוחה את השבת ג"כ אתד"ק. אמנם לענ"ד הן זה אמת דהי' דוחה שבת וכמ"ש באריכות בקו"א לס' חמדת ישראל. אמנם לא מטעם דהי' בנין לשעה רק משום דהי' עפ"י ד' והי' המצוה כן והוי ככל מצות הקבוע לו זמן שדוחה שבת ומה"ט לא ילפינן מינה בונה וסותר דאנן לא ילפינן ממלאכת המשכן אלא מדנסמכה שבת למלאכת המשכן דא"ד שבת וילפינן מינה דכל דהוי במשכן ולא הי' דוחה שבת הוי מלאכה. אמנם מאי שהי' במשכן והי' דוחה שבת מזה א"א ללמוד דהוי מלאכה הא י"ל להיפוך דלא הוי מלאכה ולכן הי' דוחה שבת. אך לקושטא דמלתא נראה דהוי מלאכה ואעפ"כ הי' דוחה שבת כיון דהי' מצותו בכך:

ויש להמתיק הדברים ביותר דהנה בירושלמי ר"פ ראד"מ הקשה אלא מעתה בנפל המזבח בשבת יהי' מותר לבנותו לר"ע דמודה דמכשירין שא"א לעשותן מע"ש דוחה שבת. וא"כ בנין מזבח נהי דאינו דוחה מצד עצמו דהוי כמו בנין בהמ"ק אך עכ"פ ידחה מצד מכשירין של הקרבן ואמאי ילפינן מקרא דא"ד שבת. ותי' הירושלמי משום דמין מזבח ראוי לבנותו מאתמול והיינו דירושלמי ס"ל דאם מינו ראוי מאתמול ולא הוי המכשירין מצוה קבוע א"ד שבת. ומעתה ז"ד בכל מכשירין. משא"כ הקמת המשכן בימי המלואים כיון דהמצוה כך הי' לסתרו ולהקימו מחדש בשבת א"כ שוב דוחה מצד מכשירי הקרבנות שהקריבו באותו יום כמו שהקרבנות עצמן היו דוחה שבת וז"ב ופשוט:

איברא דבעיקר הטעם שכ' הירושלמי דבנפל המזבח אין בונין אותו בשבת משום דגם זה הוי בגדר מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש זה אינו מוסכם ובגמ' דילן בעירובין (דף ק"ג ע"א) בענין קושרין נימא במקדש מבואר דאם נפסקה בשבת הוי בכלל מכשירין שא"א לעשותן מע"ש וכ"כ במק"א באריכות שכן נראה דעת הר"מ ז"ל והא דנפל המזבח א"ד שבת י"ל מטעם אחר דנהי דגלי קרא דקרבנות הקבוע להם זמן דוחין שבת וה"ה המכשירין שלהם דוחין שבת ז"ד בדאיכא מזבח ויש חיוב להקריב קרבנות הקבוע להם זמן אבל בדליכא מזבח ממילא אין חיוב להקריב קרבנות (ויש להסביר יותר כיון דבנפל המזבח ובנה אותו מחדש צריך עבודה לחנכו ובלא זה אין עליו שם מזבח כלל א"כ אין המזבח בגדר מכשירי עבודה כלל דהרי כיון דליכא מזבח ל"ש עבודה ואדרבה העבודה היא שמכשיר את המזבח לעבודה ולכן א"ד שבת. משא"כ היכא דאיכא מזבח ויש חובה להקריב קרבנות אז דוחה שבת גם המכשירין אם נולד סיבה בשבת באופן שא"א עתה לעשותן בשבת ובמק"א כתבנו בזה באריכות לברר הדברים ואכ"מ). ומעתה נאמר דזה טעמא דש"ס דילן דלא ילפינן מלאכת הוצאה מפקודת אלעזר דמיירי הכל בקרבנות וא"כ משכח"ל דידחה הוצאה שלהם את השבת אם יהי' איזהו סיבה שלא הי' יכול להביאם מאתמול ומכשירי קרבנות שא"א לעשותן מע"ש דוחין את השבת. וא"כ אין ללמוד מזה דהוצאה הוי מלאכה כיון דהי' משכח"ל שידחה שבת במשכן. וכן ממשא בני קהת ל"ש למילף דהוצאה הוי מלאכה לפ"מ דמבואר בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ב דארון הי' ג"כ מעכב את הקרבנות שבפנים בזמן בית ראשון שהי' הארון. א"כ נראה פשוט דאם עפ"י איזהו סיבה הוציאו לחוץ את הארון בש"ק הי' מותר להכניסו בחזרה בשבת לצורך הקרבת הקטורת והטבת הנרות שדוחין שבת א"כ הי' משכח"ל בארון ג"כ שידחה הוצאתו את השבת ולכן לא ילפינן מני' דהוצאה הוי מלאכה. אמנם מהקרשים שפיר ילפינן מלאכת הוצאה דזה לא הי' דוחה שבת בשום פנים דאם הי' המשכן מפורק הי' אסור להעמידו בשבת דלא הוי בגדר מכשירין שא"א לעשותן כיון דעתה דהמשכן מפורק ליכא חיוב להקריב קרבנות כיון דבהיותו מפורק נפסל הכל ביוצא הרי אין שם משכן עליו (ואם כי דרשינן ונסע אוה"מ גם כשנסע אוה"מ הוא וברור הדבר דא"צ שום חינוך מחדש מ"מ לענין חיוב הקרבת הקרבנות הקבוע להם זמן שפיר י"ל דעתה שהוא מפורק ליכא חיובא להקריב דאין כאן משכן וממילא דאין המכשירין דוחה שבת). וא"כ שפיר ילפינן מני' דהוצאה הוי מלאכה כיון דהוצאה זו לא היתה דוחה שבת בשום פנים במשכן. אמנם ממשא בני קהת ילפינן רק שעל הכתף דרך הוצאה בכך ולכן כתב רש"י ז"ל דהשאר ל"צ לימוד כלל דהוי אורח ארעא וממילא הוי בכלל הוצאה שילפינן מקרשים כנ"ל. אמנם הירושלמי דיליף גם מוציא בימינו מפקודת אלעזר ואין לך אורחא גדול מזה ע"כ דס"ל דכל מלאכת הוצאה נוכל למילף מהוצאת הקרבנות דהירושלמי לשיטתו דס"ל דאם מינו אפשר מע"ש שוב הוי בגדר מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש וא"כ גם הוצאת הקרבנות א"א שידחה שבת בשום פנים ושפיר ילפינן מהוצאת הקרבנות כל מלאכת הוצאה:

ולפ"ז צדקו ד' הג' קרבן העדה ז"ל בפירושו למשנה די"ל דהפירוש שכן משא בני קהת קאי על כל מלאכת הוצאה והוא כ"ש מהוצאה דקרבנות דילפינן מינה מלאכת הוצאה. אמנם לשיטת גמ' דילן אמרינן דמלאכת הוצאה נשמע מקרשים וזה כלל כל עניני הוצאה דאורח ארעא אך שלא נימא דעל הכתף לאו אורח ארעא ע"ז אמרינן שכן משא בני קהת שנשאו את הארון לכבוד ולתפארת וע"כ דהוי אורח ארעא ומדוקדק היטב ד' רש"י ז"ל וא"ש הכל בס"ד:

ואולי י"ל דזה באמת טעם הדברים שכ' המאירי שאנחנו לא ילפינן ממלאכת המשכן אלא ממה שנעשה שם בעוד שהיו בונים אותו ולא ממה שנעשה שם לאחר השלמת המשכן וצ"ע הטעם בזה. אמנם להנ"ל א"ש דאנן לא ילפינן אלא ממה שלא הי' דוחה שבת בשום פנים. אבל ממה שנעשה בו אחר שכבר נשלם המשכן והי' בו צורך לקרבנות דבזה משכח"ל שדוחה שבת ואפי' למ"ד דאפיית שתה"ל א"ד שבת מ"מ אפיי' הי' דוחה שבת במקדש בחביתי כה"ג א"כ אפיית הפת במשכן הי' דוחה שבת שוב לא ילפינן מינה דהוי מלאכה לזאת ילפינן רק מבישול סממנים דהי' בשעת בנין המשכן דלא הי' דוחה שבת בשום פנים ועי' בקו"א שם מ"ש בזה בקצרה וכאן כתבנו ביתר ביאור.

פרק ד

אמנם עתה בעת סדרי הדברים לדפוס זרח השמש בספרו דבי רב מאורן של ישראל שליט"א אדומו"ר הקדוש מסאכאטשאוו בס' אגלי טל וראיתי בפתיחת הספר הראה נפלאות בענין זה והביא לנו את דברי ר"ה גאון ז"ל שכ' בזה"ל שאלו האחד עשר מלאכות (היינו כל מלאכת הפת ואופה בכלל) ישנן בקרבן תמיד בכל יום ובחביתי כה"ג ובמלואים כולן מדרע וקציר וכן גרסינן פ' במה טומנין הם זרעו אתם אל תזרעו הם קצרו אתם אל תקצרו עכ"ל. מבואר מד' רה"ג ז"ל דיליף מקרבנות שבמשכן מלאכת שבת. אמנם כבוד רבינו הגדול שליט"א תמה ע"ז דהרי מסוגית הש"ס מבואר להיפך מדמקשינן בפשיטות נקט תנא אופה דלא הוי במשכן ולדעת ר"ה גאון הי' אופה במשכן בחביתין ובלחה"פ. ותירץ דכונת ר"ה גאון ז"ל רק אם מלאכה זו הי' במשכן בקרבנות ולא דחתה את השבת. משא"כ אם מלאכה זו לא הי' במשכן רק באופן שדחתה את השבת ל"ש ללמוד ממלאכת המשכן. ולכן י"ל דרה"ג ז"ל כ' לקושטא דמלתא דלחה"פ לא הי' דוחה שבת וא"כ שפיר אמרינן דאפיי' הי' במשכן בחביתין ובלחה"פ ואע"ג דבחביתין דוחה שבת לכ"ע מ"מ זה רק משום דגלי קרא אמנם באמת היא מלאכה וראי' ברורה לזה דהרי היתה עוד מלאכת אפיי' בלחה"פ ולא הי' דוחה שבת וע"כ דמלאכה הוא. משא"כ הגמ' רוצה לת' שיהי' א"ש אליבא. דכ"ע והיינו אפי' למאן דס"ל דלחה"פ הי' דוחה שבת וא"כ לא היתה אפיי' במשכן כלל שלא ידחה את השבת וא"כ שפיר מקשה הגמ' דנקט אופה דלא הוי במשכן ומוכרח הגמ' לת' דסידרא דפת נקיט. אמנם להלכה שפיר כתב רה"ג ז"ל דאופה הוי במשכן בחביתין ואע"ג דבחביתין הי' דוחה כיון דבלחה"פ לא הי' דוחה מוכרח דאפיי' מלאכה הוא אתד"ק של רבינו הגדול שליט"א (וביארתי דבריו הקדושים מפני שאינו מבורר בדבריו היטב לת' דברי רה"ג ז"ל שכ' להדיא דכל י"א מלאכות אלו היו בחביתין ובמלואים וע"כ דיליף אופה מחביתין אע"ג דבחביתין לכ"ע דוחה שבת ועיין מ"ש מרן הק' שליט"א במלאכת דש אות ט"ז או"ק י' שכ' בעצמו כן דל"ש למילף מחביתין ולחה"פ כיון דדוחין שבת, וע"כ צ"ל בכונת רה"ג ז"ל דהוא ס"ל אליבא דאמת דלחה"פ א"ד את השבת וא"כ מוכרח דאפיי' הוי מלאכה וה"ה בחביתין הוי מלאכה והא דדחי שבת הוא רק מגזה"כ וזה מוכרח בכונת רבינו הגדול שליט"א):

אמנם לא אכחד שבעני' עדיין צ"ע שאם זה כונת רה"ג ז"ל א"כ עיקר הילפותא שלו דאפיי' הוא מלאכה מדהי' בלחה"פ ג"כ א"כ אמאי אינו מזכיר כלל לחה"פ בדבריו. ועוד צ"ע לשון רה"ג ז"ל שכ' בזה"ל בקרבנות תמיד ובחביתי כה"ג "ובמלואים" שלכאו' הך ובמלואים שהוסיף הוא למותר לגמרי. לכן הי' נלענ"ד דגם רה"ג ז"ל מודה דאנן לא ילפינן ממה שנעשה אחר שנגמר המשכן אלא ממה שנעשה בעת בנין המשכן או בעת סתירתו אבל מה שנעשה אחר שהוקם המשכן והי' רק לצורך קרבנות לא ילפינן דאין זה בגדר מלאכת המשכן ולא נסמכה אצלם מלאכת שבת. אמנם ממה שנעשה בשבעת ימי המלואים מזה שפיר ילפינן כיון דז' ימי המלואים עדיין לא היתה הקמת המשכן בשלימות ורק בא' בניסן בשמיני למלואים אז הוקם המשכן הקמה גמורה וחלוטה וכן הקרבנות שהיו מקריבין בז' ימי המלואים הי' לצורך קידוש המשכן שעיד"ז שנתקדש ז' ימים וטהר את המזבח עיד"ז נתחנך המשכן זה הוי בגדר מלאכת המשכן. ולכן כל מה שהי' בז' ימים אלו הוי בגדר שהוי במשכן ויהי' הפירוש ברה"ג ז"ל בקרבנות תמיד ובחביתי כה"ג ואימתי היו במשכן היינו ובמלואים שאז היו כל עבודות אלו וא"כ הוי בכלל מלאכת המשכן. וא"ש מאוד שלא הזכיר רה"ג ז"ל לחה"פ לפ"מ דמבואר בתוספתא פ"ז דמנחות דבאמת בכל ז' ימי המלואים לא הי' מסודר לחה"פ על השלחן ולפ"ז הי' סידור הראשון של לחה"פ בשבת שבז' ניסן וא"כ מלאכת אפיי' לא היתה במשכן בלחה"פ כלל דמה שהי' אח"כ מלאכת אפיי' אחר שנתקדש המשכן ונתחנך אהרן לעבודה זה אינו בגדר מלאכת המשכן אלא בגדר קרבנות:

ועפ"ז י"ל דרך פלפול לת' קושית רבינו הגדול שליט"א דלרה"ג ז"ל אמאי פשיטא לי' להש"ס דאופה לא הי' במשכן הא הי' במנחת חביתין כמ"ש רה"ג ז"ל בעצמו. אמנם להנ"ל י"ל דהנה לכאורה יש להקשות בהא דצריך קרא דתמיד דוחה שבת משום דכתיב במועדו ת"ל כיון דתכלית שחיטת התמיד לצורך הקטרתו ע"ג המזבח והנה בהקטרה הוי הבערה ותלי' אי מקלקל בהבערה חייב או פטור וא"כ למאן דאמר מקלקל בהבערה חייב משום דגזה"כ דבהבערה ל"צ מלאכת מחשבת א"כ ז"ד על הקטרה עצמה אבל על השחיטה דהוא לצורך הזריקה והקטרה וא"כ הוי כל התיקון לצורך קלקול אמאי יתחייב עלי' לפמ"ש התוס' שבת (דף ק"ו) דהיכא דעשה מלאכה לצורך קלקול כגון במבשל פתילה לשריפת בת כהן הוי מקלקל בבישול א"כ ה"נ הא בשחיטה הוי מקלקל כיון דהוא לצורך הבערה ונהי דעל הבערה חייב מכל מקום על השחיטה דאינו חייב כי אם במתקן אינו בגדר תיקון כיון דעשה זאת רק לצורך קלקול. בשלמא למ"ד דמקלקל בהבערה פטור וע"כ דתיקון מצוה הוי תיקון א"כ שפיר הוי הקטרה תיקון כיון דהוי תיקון מצוה מה שמקטיר לגבוה וכן משמע בפסחים (דף ע"ג ע"א) בענין שחטו שלא לאוכליו דהוי תיקון משום דאם עלה לא ירד אך זה רק למ"ד דמקלקל בחבורה וכן בהבערה פטור. משא"כ למ"ד דחייב וא"כ תיקון מצוה לא הוי תיקון א"כ נהי דעל הקטרה חייב אבל על השחיטה צריך להיות פטור (ונהי דבעצם יש בו תיקון כל דהוא דהיינו להוציאו מידי אמה"ח לב"נ מ"מ בשוחט קדשים שאינו עושה לשם תיקון זה אלא להקטירו על המזבח הוי לצורך קלקול ומה גם דיש לעיין לפמ"ש האחרונים דב"נ האוכל קדשים ח"מ משום גזל גבוה א"כ לא תיקן כלל אף לב"נ):

אך יש שתי תשובות בדבר. א' כיון דכל הקושי' רק למ"ד מקלקל בהבערה חייב ולדידי' ה"ה מקלקל בחבורה חייב דדא ודא אחת הוא כיון דתיקון מצוה לא הוי תיקון ממילא נשמע מהא דצריך קרא ביום ואפי' בשבת דמקלקל בחבורה חייב וא"כ שפיר גם השחיטה מלאכה וא"כ ממ"נ צריך קרא דבמועדו דשחיטת תמיד דוחה שבת. ב' י"ל דבכל הקדשים אפי' עולות כיון דעורותיהם לכהנים א"כ איכא תיקון בשחיטה וזריקה לצורך העורות שיהיו הכהנים מותרין בהעורות דעתה כשהוא הקדש הרי עורות התמידין אסורין בהנאה וא"כ הוי השחיטה לצורך תיקון ולכן בזבחים הוי תמיד השחיטה תיקון כיון דאינו לצורך זריקה והקטרה בלבד כ"א להתיר הבשר לכהנים או עורותיהם. ומעתה נאמר דז"ד בזבחים. אבל במנחות דהוי רק תיקון להקטיר הקומץ ולהתיר השיריים א"כ ז"ד במנחות יחיד או במנחות ציבור משא"כ מנחת חביתין שנאמר בהם כליל תקטר א"כ הוי האפיי' רק לצורך קלקול ונהי דהקטרה עצמה הוי מלאכה וחייב עלה כיון דמקלקל בהבערה חייב אבל על האפיי' הא הוי מקלקל כיון דאינו כ"א לצורך הקטרה ע"ג המזבח ואינו לשום תיקון אחר (ועיין במנ"ח מצוה רצ"ח מה שמפלפל בברייתא דבישל גה"נ בחלב ביו"ט דיהי' פטור משום יו"ט משום דהוי מקלקל אך התם רוצה לאכלו ובעצם אינו קלקול כמו שהאריך שם משא"כ הכא כיון דכונתו רק לשרפו ע"ג המזבח ובעצם הוי ג"כ איסוה"נ גם הג' ז"ל מודה דאינו בגדר מתקן והבן):

ונראה דרה"ג ז"ל ס"ל להלכה כמ"ד מקלקל בהבערה פטור דהכי קיי"ל וא"כ ע"כ צ"ל דתיקון מצוה הוי תיקון וא"כ ה"ה הקטרת המנחה הוי מתקן ושוב הוי אפיי' מלאכה ושפיר כתב דהי' במשכן אפיי' במנחת חביתין. אמנם בש"ס דרוצה הגמ' שיהי' א"ש גם למ"ד מקלקל בהבערה חייב שפיר מקשינן נקיט תנא אופה דלא הי' במשכן כיון דלדידי' לא הי' אופה במשכן כיון דלא הי' במשכן אלא בחביתין ואינה מלאכה כיון דהוי לצורך קלקול כנ"ל:

אך לכאורה זה טעות דהרי במלואים הי' מלאכת אפיי' ובישול בסל המצות ואיל המלואים דהי' נאכל לאהרן ובניו וא"כ הדרא הק"ל הא הי' אפיי' ובישול במשכן במלואים. אמנם י"ל בזה עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' תצוה בקרא ובשלת את בשרו במקום קדוש להסתפק דהי' הוראת שעה דבישול בשר מלואים הי' צריך כהונה דוקא. ולפ"ז נראה ברור דה"ה אפיית המנחות דכתיב בהו סולת חטים תעשה אותם היו צריכין כהונה דדין הבשר והלחם אחד הוא כמפורש בתוה"ק וא"כ ל"ש ללמוד מהקרבנות של מלואים ולומר הם בשלו ואתם לא תבשלו או הם אפו ואתם לא תאפו בשבת ז"א דאותה האפיי' והבישול שהי' ע"י מרע"ה היינו בשר ולחם המלואים לא הי' איסור על ישראל מצד מלאכת שבת כיון דאם הם יבשלו את הבשר והלחם יפסל ויהי' דינו בשריפה א"כ יהיו מקלקלין ואינו מלאכת מחשבת ול"ש ללמוד מזה מלאכת שבת ודוקא מלאכה הכשרה בכל אדם אע"ג דהיתה אסורה בזרים מ"מ כיון דא"א למהדר עובדא והיינו הורדת קרשים מעגלה וכיו"ב אע"ג דהי' המצוה בלוים מ"מ גם לישראל אסור משום מלאכה כיון דבדיעבד אם יעשו אותה זרים יהי' תיקון וכן אפיית המנ"ח והלחה"פ דכשר בכל אדם שפיר י"ל הם עשו כן ואתם אל תעשו כן בשבת וילפינן מזה דהוי מלאכה. משא"כ אם אותה מלאכה שהי' במשכן הי' צריך כהונה דוקא דהי' בגדר עבודה ל"ש ללמוד מזה לענין שבת דהוי מלאכה וזה נכון בסברא. ולכן רה"ג ז"ל לא למד אלא ממנ"ח דהי' בימי המלואים ג"כ (דנראה פשוט דמיד בתחילת משיחתו של אהרן הי' צריך להקריב בכל יום מנ"ח) וזה לא הי' מקרבנות של שעה והי' כשרה האפיי' בכל אדם ושפיר הוי מלאכה וילפינן מינה דאפיי' הוי מלאכה במלאכת שבת:

וי"ל בזה גם מה שהקשה בס' אגלי טל דא"כ דילפינן מקרבנות א"כ מה זה דפליגי רב ושמואל שוחט משום מאי מחייב והא שוחט בעצמו הוי במשכן בקרבנות. אמנם לפ"ד י"ל לפמ"ש האחרונים דבמשכן היתה שחיטה עבודה והי' צריך כהונה דוקא בשחיטה (ועיין לקמן בפ' בהעלותך שכתבנו שכן נראה מד' רבותינו בעלי התוס' בס' פענח רזא בקרא דצאן ובקר ישחט להם דלכ"ע הי' שחיטה עבודה במדבר אפי' לר"י דבשר תאוה אסור הי' להם עיי"ש ואכמ"ל בזה). וא"כ אותה שחיטה בקרבנות אם היו שוחטים זרים היו מקלקלין בשחיטתן כיון דהי' דינם להשרף ככל קדשים פסולים ובכה"ג דאותה מלאכה שהיתה במשכן אם נעשה אותה אנחנו נהי' פטורין משום מקלקל ל"ש ללמוד ממלאכת המשכן לכן מוכרח הגמ' לומר משום נ"נ או משום צובע דהי' מלאכה ותיקון בכל אדם ויש לדחות כ"ז כמובן דאינו בגדר מקלקל וכמ"ש לעיל. אך הקושיא משוחט בלא"ה י"ל לפ"מ שכ' הפנ"י ביצה בסוגי' דמתוך דבשחיטת קדשים כיון דצריך לדמו יש מלאכת מפרק ג"כ עיי"ש. א"כ שפיר מקשינן בגמ' על המשנה דקתני והצד "צבי" והשוחטו דע"כ מיירי בשחיטת חולין דחי' פסולה להקרבה היכן הוי במשכן דא"ל משחיטת קדשים די"ל דשם אין המלאכה מצד השחיטה אלא מצד הפירק את הדם מצואר הבהמה ולא גרע מחולב דהוי מפרק אע"ג דאינו חובל כלל ואין לומר הא צבי חייב בכיסוי וא"כ ג"כ צריך לדמו ז"א דאם ליכא דם א"ח לכסות וא"כ בשחיטת חולין אין לו צורך בדמו. ויש לפלפל דעכ"פ רוצה שיהי' דם משום מצות כיסוי וא"כ לא גרע מרצונו דצביעה דחייב עלי' לרב ואכמ"ל בזה:

והנה כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא ולא נכחד ממני כל מה שיש לפקפק בכ"ז כי כתבתיו רק לפלפול התלמידים כי יש בו איזהו סברות שראוי לפלפל בהם בפרט מ"ש די"ל דאפי' אם ילפינן מקרבנות מ"מ לא ילפינן ממלאכה שהי' לצורך קלקול שי"ל בזה מה שאני מתקשה מאוד לשיטת הפוסקים דקצירת עצים לא הוי אלא תולדה כיון דלא היתה במשכן ועיין מ"ש רבינו הגדול שליט"א בס' אגלי טל במלאכת קוצר אות א' שהסביר הדברים גם לשיטת רה"ג ז"ל דהי' קצירה במשכן לצורך קרבנות מ"מ קצירת עצים דאינו קצירה אלא לצורך וא"ד לקצירת תבואה דהוי קצירה בעצם זה לא הי' במשכן. ואני מתפלא על עצמי הא הי' צריך עצים למערכה והי' קרב בכל יום שני גזרי עצים וזה הוא קרבן וא"כ הי' צריך קצירת עצים במשכן וזהו תימה רבה לענ"ד. אמנם לדברינו י"ל כיון דקצירת עצים במשכן הי' רק לעצי המערכה וא"כ הוי הקצירה לצורך קלקול וא"כ א"ז בגדר מלאכה ולפ"ז יהי' תלי' דין זה דקצירת עצים אם הוי אב או תולדה בפלוגתת מקלקל בהבערה אם הוא חייב או פטור ויש הרבה לפלפל בזה וכתבתי רק להעיר לבב המעיין:

אמנם בעיקר ד' רה"ג ז"ל אם נרצה לעשות שלום בין כל הפוסקים אולי י"ל דאין כונת רה"ג ז"ל לומר דילפינן מזה מלאכת שבת ממה שהיו המלאכות אלו בקרבנות שבזה מודה לש"ס דילן דלא ילפינן אלא ממלאכת המשכן רק דכונתו כמ"ש השטמ"ק ב"ק (דף ב' ע"א) באמצע ד"ה אמאי קרי לי' אב שכ' שם לפרש ד' התוס' ועוד דנוטע ומבשל א"צ להתרות בהם משום אב עיי"ש היטב שכ' בזה"ל ומה שמנה זורע ואופה ולא מנה נוטע ומבשל (כונתו אע"ג דגם נוטע הי' במלאכת המשכן בסממנים) לפי שרצה התנא להזכיר סדר עשיית לחם הפנים דמתחילה זורע ואח"כ אופה עכ"ל. מבואר מדברי קדשו שאע"ג דבאמת אנן ילפינן ממלאכת המשכן והי' בהם נוטע ומבשל. מ"מ התנא נקט זריעה ואפיי' משום סדר לחה"פ ונראה שלמד כן בכונת הש"ס תנא סדרא דפת נקט. וכבוד יד"נ הרה"ג מוהר"מ נ"י מפ"ק הערנו שנראה שרש"י ז"ל ג"כ כיון לזה בפירושו על הא דאמרינן בגמ' סדרא דפת שכ' בזה"ל שהתחיל בו נקיט" ולכאורה תמי' איך התחיל בסדרא דפת הא זריעה הוי בסממנים ג"כ וע"כ דכונתו ג"כ דכמו דהתחיל בזורע ולא בנוטע משום דבלחה"פ היתה רק זריעה מה"ט נקיט אופה במקום בישול ויפה העיר בזה אלא שלשון ר"ה גאון ז"ל נראה קצת שפירש כן מה דאמרינן בגמ' הם זרעו ואתם לא תזרעו היינו בזריעת חטין למנחות וצ"ע בכ"ז:

ודרך פלפול י"ל עוד בישוב קושית הגאון אדמו"ר שליט"א דכונת הגמ' שבק תנא דידן בישול סממנין דהי' במשכן אף שלא בגד"ק דהיינו בחלזון ונקט אופה דלא הי' במשכן והיינו שלא בגד"ק כיון דלא הי' אלא בלחה"פ וזה הוי רק גד"ק וא"כ נימא דאין אפיי' ובישול אלא בגד"ק כמו שהעיר בזה באמת בנשמת אדם ועיין בספרי חמדת ישראל דיני שבת אות ובס' אגלי טל מלאכת אופה אות ל"ה דהטעם משום דילפינן מחלזון וא"כ י"ל דזהו קושית הגמ' וע"ז תי' הגמ' תנא בסדרא דפת נקיט:

ועפ"ז יש להמתיק ד' הרא"מ ז"ל בס' יראים במלאכת אופה שגרס תנא סדרא דכתיב נקיט ועיין בס' אגלי טל במלאכת אופה אות א' או"ק י"א שביאר דבריו דהיינו מה דכתיב במן את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו. וצ"ע הכונה. ולהנ"ל א"ש מאוד דהיראים ג"כ ס"ל דקושית הגמ' הי' לעיקר אמאי ל"נ מבשל דהי' במשכן אפי' שלא בגד"ק ונקיט אופה שלא מצאנו אלא בגד"ק. ע"ז תי' הגמ' תנא סדרא דכתיב נקט והיינו את אשר תאפו אפו הנאמר במן וזה ג"כ לא הי' גד"ק דמן אינו גד"ק וא"כ מבואר דאפיי' הוי מלאכה אף שלא בגד"ק. ויש עוד הרבה להאריך בזה ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר איזה סברות מה שיש לומר בד' הה"ג ז"ל והמעיין יראה ויבחר:

פרק ה

והנה ברמב"ן ז"ל עה"ת בפסוק ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן כתב בזה"ל ואמר שהוא פקיד על כל אלו וכו' ומפני שלא הזכיר באלעזר נושא כמו שאמר בלוים יראה שאינו נושא אותם וכו' וע"ד הירושלמי הכתוב בפירושי רש"י שהוא נושא אותם שהי' משא גדול הקטורת. כי הקטורת שלש מאות וחמשה וששים מנה ומשה רבינו לא פטמה לחצאין "ושמן המאור לשנה שלימה רב מאוד מאה ושמונים ושלשה לוגין" ומנחת התמיד לא ידענו לכמה ימים ישא ממנה אבל הי' אלעזר חזק ואמיץ כי יעקב אבינו וכו' עכ"ל:

והנה דברי הרמב"ן ז"ל נפלאין מאוד במ"ש ההפלגה על שמן המאור שהי' קפ"ג לוגין הא זה הי' רק לנר אחד ובאמת הי' צריך ז' פעמים קפ"ג לוגין. ומה שנלענ"ד בזה (אם לא נרצה להגי' ברמב"ן ז"ל ולומר שחסר פה שני תיבות "לכל נר") דהרמב"ן ז"ל לשיטתו דס"ל דלהעלות נר תמיד קאי על נר המערבי וס"ל דמצות נהמ"ע הי' שיהי' דולק כל מעל"ע. אמנם בכ"ז לא היו שופכין לתוכו שמן יותר מחצי לוג כמ"ש הרשב"א בת'. ולפ"ז נראה דסבירא לי' להרמב"ן ז"ל דמצות נר המערבי הי' מצוה בפני עצמה כיון דהי' זמנו חלוק משאר נרות ונהי דשאר הנרות בלא נר המערבי לא הי' מצוה בפני עצמה אבל נר המערבי הי' מצוה בפ"ע. ולכן קאמר הרמב"ן ז"ל דאפי' אם נימא שלא הי' נושא אלא נר המערבי כיון שהי' עדות שהשכינה שורה בישראל מ"מ הי' ג"כ רב מאוד קפ"ג לוגין ויהי' ראי' מזה שדעת הרמב"ן ז"ל דהדלקת נר המערבי הוא מצוה בפני עצמה:

ואם כנים הדברים יש לת' בזה קושית הג' בני יונה ז"ל בהא דמקשינן בשבת (דף כ"ב ע"ב) בין למ"ד משום אכחושי מצוה ובין למ"ד משום בזוי מצוה מהא דתנן בנר המערבי ממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים ע"ש. ותמה הג' ז"ל מ"ש ממנורה כיון דאין המצוה נגמרת אלא כשנגמרה מצות הדלקה של הז' נרות וא"כ ל"ש לאסור משום אכחושי מצוה כיון דלא מדליק כולם גם אלו שדולקים אינם מצוה כלל והיא קושיא גדולה. אמנם להנ"ל א"ש דקושית הגמ' שפיר מנר המערבי דהי' מצוה בפני עצמה אף בלא שאר הנרות כיון דהי' זמנה גם ביום וא"כ שפיר הוי בכלל אכחושי או בזוי מצוה:

איברא דלכאורה יש לתלות הדברים בפלוגתת רש"י ותוס' בפירוש הגמ' ממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים. שלדעת התוס' הפירוש דממנה הי' מדליק היינו מזה שהי' דולקת בעצמה ביום והוי מצוה בפני עצמה כיון דלא הי' דולק אלא נר המערבי בלבד. משא"כ לדעת רש"י ז"ל דפירוש דממנה הי' מדליק היינו מהדלקה החדשה אחר ההטבה של נר המערבי והי' ממצות הדלקת הנרות בלילה די"ל דמצוה אחת הן כיון דבלילה המצוה על כל הז' הנרות הוי בגדר מצוה אחת ואין נר המערבי מצוה בלא הם. אך באמת ז"א דעיקר נראה כמש"כ דלדעת הרמב"ן ז"ל דנהמע"ר חלוק במצותו משאר הנרות לענין שצריך להאיר תמיד הוי גם בלילה מצוה בפני עצמה. ואדרבה כשנעיין היטב נראה שלדעת התוס' בפירושו ההדלקה הי' מנר המערבי של יום אין הקושיא מזה דממנה הי' מדליק כיון דכבר הגיע זמן הטבת הנרות ואם לא נדליק ממנה שאר הנרות צריך להטיב אותה א"כ הי' צריך לכבותה ושוב אין עתה זמן ההדלקה כלל וא"כ אין זה בגדר אכחושי ובזוי מצוה כלל כיון דעתה זמן ההטבה ומצוה לכבותה ומה בכך דמדליק ממנה שאר הנרות. לכן נראה דלדעת התוס' אנו מוכרחין לומר דקושית הגמ' מזה דבה הי' מסיים דפירשו התוס' דקאי על הדלקה וא"כ הי' דולק נר המערבי משאר הנרות וע"ז קשה הא איכא משום בזוי ואכחושי מצוה. אך לפ"ז הדר"ל קושית הגאון בני יונה ז"ל כיון דקושית הגמ' ע"כ מזה דהיו דולקין משאר נרות את נר המערבי אע"ג דשאר נרות בלא נר המערבי אינן מצוה כלל ואמאי הוי בגדר בזוי מצוה והיא קושי' גדולה:

ונראה מזה כמו ששמעתי מפ"ק אדומו"ר הגאה"ק מאורן של ישראל מסאכאטשאוו שליט"א שאמר שאע"ג דקיי"ל דנרות המנורה מעכבין זא"ז וכל מנורה שאין בה ז' נרות אינה בגדר מנורה ואינה מצוה להדליק בה מ"מ הדלקת ז' הנרות אינן מצוה אחת וכל נר הוי מצוה בפני עצמה ואין אחד מעכב את חבירו. וראי' לזה מהא דמבואר במנחות (דף פ"ח ע"ב) דחצי לוג נמשח להיותו כלי שרת לקדש חצי לוג של כל נר ונר וא"נ דכל הדלקת שבעת הנרות מצוה אחת הן ומעכבין זא"ז א"כ איך נתקדש בחצי לוג הא אין כלי שרת מקדש פחות מכשיעור א"ו דכל נר ונר מצוה בפני עצמה. וכן אמר לי הגאון הצדיק מפילט שליט"א ששמע כן מפ"ק מאוה"ג רבן של ישראל בעל חי' הרי"מ זצוקללה"ה שאמר בזה לבאר תי' הב"י דחלקו את השמן לח' חלקים היינו דחשבו להדליק בכל לילה רק נר אחד שבזה מתקיים ג"כ מצות הדלקה המנורה. ובאמת יש להכריח כן מד' התוס' הנ"ל שפירשו דממנה הי' מדליק קודם הטבת נר המערבי ואח"כ הי' מטיב נר המערבי והי' מדליק את נר המערבי וא"נ דכל הדלקת ז' הנרות מצוה אחת הן צריך שבשעת הדלקה יהיו כולן ראוין להדלקה והרי בכל מקום במצוה אחת אם הפסיק בינתיים כדי לגמור את כולה חוזר לראש וא"כ ה"נ איך מותר להפסיק בינתיים בהטבת נר המערבי. ואולי י"ל דזה טעמו דרש"י ז"ל שס"ל דכל הדלקות היו אחר הטבה. אמנם התוס' דס"ל דהי' הדלקת ששה נרות בלא נר המערבי ולא הי' אז ראוי להדליק נראה דס"ל דהדלקת ששה נרות הוי ג"כ מצוה בלא הדלקת נר המערבי. ולזאת שפיר פירשו התוס' דהדלקה הי' מנר המערבי של יום וקושית הגמ' היא מהא דבה הי' מסיים שדלק נר המערבי משאר הנרות וז"נ בדעת התוס':

שבתי וראיתי להגאון בעל יד המלך ז"ל פ"ד מה' חמץ שהעיר ג"כ בקו' הבני יונה הנ"ל (ועיי"ש שמתחילה רוצה לומר דכשהדליק כל ז' נתקדשו למפרע ולזאת שוב הוי בגדר אכחושי מצוה וזה צ"ע לענ"ד דאפי' א"נ כן מ"מ כיון דזה שנתקדש הנר הראשון היינו ע"י שמדליק הנר השני ממנו וכן כל הנרות א"כ קדושתן של הקודמים הוא רק מפאת מעשה זו שעשה שהדליק מהם את כל הנרות ובכה"ג ל"ש אכחושי מצוה והבן) וכתב ג"כ להעיר בספק זה די"ל דאין הדלקת הנרות מעכבין זא"ז וכל נר מצוה בפ"ע היא. ועיי"ש שכ' לתלות הדברים בפלוגתת ריו"ח ור"ל ביומא (ד' ל"ג) בהא דמבואר בגמ' שם דהיו מפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בדם התמיד. דריו"ח ס"ל דגזה"כ הוא משום דכתיב בבוקר בבוקר חלקהו לשני בקרים. ור"ל ס"ל דהטעם כדי להרגיש את העזרה. דלריו"ח דס"ל דגזה"כ הוא להפסיק בין הטבת ה' נרות להטבת שתי נרות בעבודה אחרת ע"כ דכל נר ונר מצוה בפני עצמה וא"א לומר דהדלקת הז' נרות יהיו מעכבין זא"ז כיון דהדלקת החמש הם מצוה בפני עצמה והדלקת הב' הם מצוה בפני עצמה. משא"כ לרשב"ל דסובר דטעם החילוק הוא כדי להרגיש את העזרה נוכל לומר דאע"ג דמפסיק בינתיים מ"מ אינה אלא מצוה אחת עד שתגמר כל ההדלקה. ונראה דמטעם זה פסק הר"מ ז"ל פ"ג מה' תמומ"ס הט"ז כדר"ל דהטעם כדי להרגיש את העזרה דהוא משום דסת"מ דשבעת קני המנורה מעכבין זא"ז וכ"ש דהדלקה מעכבין זא"ז נראה כר"ל דלריו"ח א"א לומר כלל דהדלקת שבעת הנרות מעכבות זא"ז כיון דלריו"ח יש בהדלקת הז' נרות שתי מצות חלוקות את"ד:

ולענ"ד במחכת"ה ליתני' להני מילי ומקודם אגיד שלכאורה אין הבנה לדבריו כלל דמה ענין הטבת הנרות שחרית להדלקתן בה"ע וכי משום דנחלקה הטבת הנרות לשתי עבודות מוכח דהדלקת הנרות אין מעכבין זא"ז הא הדלקת בה"ע היו כולם כאחד. אך יש לקיים דבריו לשיטת הר"מ ז"ל דס"ל דהטבת הנרות היינו הדלקתן וס"ל באמת דגם בבוקר הי' הדלקה והי' הפסק בין הדלקת הה' נרות להדלקת הב' נרות. אך בכל זאת מ"ש לעשות בזה מחלוקת בין ריו"ח ור"ל לא נהירא כלל ואדרבה לר"ל יש הכרח יותר דס"ל דב' מצות הן דאל"כ איך בשביל להרגיש העזרה מפסיקין באמצע עבודה בעבודה אחרת. בשלמא לריו"ח גזה"כ הוא אלא לר"ל מא"ל ועי' בר"מ ז"ל שכ' להדיא דמפסיק בעבודה אחרת ובכ"מ ובלח"מ. ולענ"ד נראה דהא שכ' הר"מ ז"ל כדי להרגיש העזרה הוא טעם על יציאה והכנסה להיכל עוד הפעם ולא אמרינן שימתין הכהן בהיכל עד שיזרוק דם התמיד כיון דהי' ע"י כהן אחר ולמה צריך לצאת ולחזור. ע"ז כ' הר"מ ז"ל כדי להרגיש העזרה. אמנם לעיקרא דמלתא פסק כריו"ח דצריך להפסיק בעבודה אחרת ומדוקדק בזה לשון הר"מ ז"ל. יהי' איך שיהי' דברי הרב ז"ל ליתני' בזה. ובאמת יש להביא קצת ראי' להיפוך דהטבת כל ז' הנרות המה מצוה אחת דאל"כ אמאי לא הי' בזה ב' כהנים והי' מתקיים יותר המצוה ברב עם הדר"מ א"ו דמצוה אחת היא ולכן אע"ג שיוצא מן ההיכל נכנס אח"כ אותו הכהן עוד הפעם לפי שאין לחלק המצוה לשני כהנים. היוצא לנו מכ"ז שכתבנו שיש פנים לכאן ולכאן. אמנם ד' הרמב"ן ז"ל אם לא נרצה להגי' בהם נראין הדברים שכונתו שאלעזר לא נשא אלא שמן לנר המערבי שהי' להורות דשכינה שורה בישראל וזה הי' מצוה בפני עצמו לשיטתו ז"ל דמצותו הי' תמיד ממש. ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:

פרק ו

(ד' כ') ולא יבואו לראות כבלע את הקדש. וכתב הרמב"ן ז"ל כשמכניסין את הכלי לתוך נרתיקו וכו' לשון רש"י והוא דעתו של אונקלוס ורבותינו אמרו במס' סנהדרין שזו אזהרה אל הגונב כלי שרת שחייב מיתה וקנאין פוגעין בו שהגניבה והגזל יקרא בליעה עכ"ל. והנה מ"ש הרמב"ן ז"ל שחז"ל ס"ל דזו אזהרה לגונב כלי שרת הנה הר"מ ז"ל חולק על זה וס"ל דזה בכלל רמז ואינו פשטא דקרא. אמנם פשטא הוא כפירוש רש"י ז"ל והאונקלוס וכ"נ מבואר בגמ' יומא (ד' נ"ד ע"א) עיי"ש דפשיטא לסוגית הש"ס דהאי קרא דלא יבואו לראות כבל את הקודש היינו לראות הארון בלא הפרוכת וכבר העירו האחרונים בזה על הרמב"ן ז"ל ועיין בספר המצות להר"מ ז"ל בשורש ג' מה שחולק הר"מ ז"ל עם הבה"ג ז"ל אם הלאו הזה הוא לאו לדורות דהר"מ ז"ל ס"ל דאינו לדורות והרמב"ן ז"ל ס"ל כבה"ג דהוא לאו לדורות. ועיין במנ"ח פ' במדבר שפי' ד' החינוך במ"ש שאין בו מצוה לפי מנינו דאילו לדעת הרמב"ן ז"ל יש בו אזהרה על גונב את הקסוה עיי"ש:

אמנם לענ"ד יש לעי' בי' טובא אמאי לא יהי' הלאו הזה נוהג לדורות אף לדעת הר"מ ז"ל כפשוטו שאסור לראות כבלע את הקדש היינו שאסור לראות הארון בלא כיסוי וכמו שכ' הרמב"ן בשם הראב"ע ז"ל וכמו שהיא פשטא דקרא. ול"מ לדעת הרמב"ן ז"ל שס"ל דמצות נשיאת הארון הוא לדורות ללוים בודאי י"ל דהלאו הוא ג"כ לדורות. רק אפי' לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל דלדורות המצוה על הכהנים מ"מ אמאי לא נימא דלאו זה הוא לאו לדורות שאסור לראות הארון בלא כיסוי. הן אמת שמבואר בגמ' יומא שם אמר ר' קטינא בשעה שישראל עולין לרגל מגללים להם את הפרוכת ומראים להם את הכרובים וכו' מתיב ר"ח ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ואמר ר"י אמר רב בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם אמר ר"נ משל לכלה כ"ז שהיא בבית אבי' צנועה מבעלה כיון שבאתה לבית חמי' אינה צנועה מבעלה ופירש רש"י ז"ל דישראל במדבר עדיין לא היו גסין בשכינה ומקשינן ממעשה דכהן שהי' מתעסק וראה שרצפה אחת משונה מחברתה וכו' ותרצינן כיון שנתגרשו יחזרו לחבתן הראשונה עיי"ש היטב הסוגיא נראה לכאורה דהלאו הזה הי' רק במדבר וכן בבית שני משא"כ בבית ראשון וכן לעתיד לא יהי' הלאו הזה וא"כ הוי לאו שאינו נוהג לדורות:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה