כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
משפטים
פרק א
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ועיי' ברש"י ז"ל דלפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות וכתב הרמב"ן ז"ל דאע"ג דדרשינן לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות מ"מ אין הענינים שוין דבעכו"ם אסורין שני הבע"ד לקבל עליהם ערכאות של עכו"ם שידונו להם משא"כ בהדיוטות אם שנים רוצין לקבל עליהם הדיוטות לדון מותר להדיוטות לדון להם אתד"ק ואע"ג דאכתי אסור לדון לפני הדיוטות משום דאין להדיוטות להשתמש בכתר מומחין מ"מ היכא דהמומחין מוחלין על כבודם ל"ש האי טעמא ומותר לדון לפני הדיוטות אבל לפני עכו"ם אסור לעולם לקבל על עצמם שידונו לפניהם. אמנם נראה דזה דוקא אם שניהם מרוצים על הפסק דין שפסקו להם ההדיוטות אבל אם א' אינו רוצה לקיים הפסק דין אע"ג דבקבלו עלי' לאחר פסק דין אינו יכול לחזור בו מ"מ הדיוטות לא יוכלו לכופו לקיים הפסק דין שענין כפי' הוא שייך רק למומחין ואין בזה ענין להדיוטות ולא מהני בזה מה שהמומחין מוחלין על כבודם דדוקא דקבלו עלי' לענין שיהיו מותרין לדון דזה באמת צריך להיות מותר כיון דאין כאן ענין כפי' רק מפני שלא ישתמשו הדיוטות בכתר מומחין הוא אסור לכן במוחלין על כבודם שפיר יכולין לדון משא"כ לכפות אע"ג דקבלו עלי' מ"מ ענין כפי' אסור להדיוטות וצריך דוקא מומחין:
ובזה נראה לי לתרץ מה שקשה לכאורה לשיטת הנוב"י שהחזיק בדעת האור זרוע דגט הוי דין וצריך ב"ד דוקא מהא דאמרינן פרק המגרש (דף פ"ח ע"ב) אביי אשכחי' לר"י דהוה מעשה אגיטא אמר לי' והא אנן הדיוטות אנן ותניא לפניהם ולא לפני כותים וכו'. נראה דרק בשביל הכפי' שאל לי' אבל על סידור הגע גופי' לא שאל לי' איך מותר בהדיוטות. ולדברי הנוב"י קשה בלא"ה על הגט. איך יוכל לסדר הגט כיון דאינו מומחה. אמנם להנ"ל א"ש דע"ז י"ל כיון דליכא סמוכין תמיד מוחלין על כבודם ומותר להדיוטות לשמש בכתרן של מומחין אבל לענין כפי' לא מהני זה ושפיר הקשה לו רק על הכפי' וע"ז השיב לו ר"י אנן שליחותי' עבדינן ושפיר מותר כפי' ג"כ כיון דהוא בשליחות המומחין. ועפי"ז א"ש מה שתמה בספר שערי משפט ריש הלכות דיינים על הרמב"ן ז"ל שסתר משנתו דבחידושי הר"ן ריש סנהדרין הביא בשם הרמב"ן ז"ל דאסור לדון לפני הדיוטות אפי' בקבלו עלי' כדי שלא ישתמשו הדיוטות בכתר מומחין ודמי לעכו"ם דאסור אפי' בקבלו. ולפי"מ שביארנו א"ש דנפ"מ דליתא מומחין או במוחלין על כבודם דמותר בקבלו עלי' משא"כ בעכו"ם תמיד אסור. ועיין היטב בכ"ז כי הדברים ברורים בס"ד:
ולא אמנע מלרשום בזה מה שאני נבוך מאוד בהא דקי"ל דנהי דאמרה תורה לפניהם ולא לפני עכו"ם היינו דוקא אם הבע"ד רוצה לדון בדיני ישראל אבל אם אין הבע"ד השני רוצה לדון בדיני ישראל מקבל רשות מב"ד והולך בערכאות להציל את שלו. ועיין בלשון הר"מ ז"ל שלהי הלכות סנהדרין. ואמאי יהי' מותר כיון דהוא לאו הבא מכלל עשה לפניהם ולא לפני עכו"ם אמאי יהי' מותר לעבור ע"ז במקום פסידא והא מחויב אדם ליתן כל הונו שלא יעבור בל"ת ובפרט בקום ועשה ולומר כיון דנוטל רשות מב"ד הוי כאלו הב"ד עושים שלוחים לדון דזה שייך רק אם העכו"ם כופין אותם לקיים מה שישראל אומרים לו ולקיים פסק ב"ד אבל היכא דהעכו"ם דנין כפי נימוסם ומחייבין הוצאות מה שבדיני ישראל אינו חייב כלל ובפרט שאין דנין לקיים דין של ב"ד דישראל אדרבה כפי נמוסי המלכות אסור לדון בדיני ישראל והם הדיינים ואיך מותר בשביל ממון ללכת בערכאות של עכו"ם ועיי' בנתיבות המשפט סי' כ"ו שכתב באמת דאסור לילך בערכאות אף בנטילת רשות ודוקא אם כבר נתחייב בדיני ישראל ואינו רוצה לציית דין אז מותר ללכת בערכאות אבל אם לא רצה לבוא לב"ד והב"ד אינם יודעין הדין עם מי משמתינן לי' אבל אסור ליתן לו רשות ללכת בערכאות אמנם מורי הגז"ל בישועות ישראל שם כתב דמנהג העולם דלא כנתה"מ בזה ובאמת מלשון הר"מ ז"ל נראה ג"כ דאם לא רצה לבוא לב"ד של ישראל מותר ללכת בערכאות והוא תמי' מאוד מהו ההיתר בזה:
איברא דמצאנו כיו"ב דמותר להשביע את חבירו בב"ד כשהודה במקצת מה"ת אע"ג דיודע דחבירו נשבע לשקר ועובר בלפנ"ע לת"מ. וכבר העיר בזה בתשו' מוצל מאש דאיך מותר לעבור על לאו דלפנ"ע במקום פסידא. אך התם הוא בשוא"ת שהב"ד מחייבין אותו השבועה ובלא זה התם גלי רחמנא דמותר להשביעו ואמרינן הלעיטהו לרשע וימות משא"כ הכא שהוא עושה כל האיסור בעצמו כדי להציל ממונו מנ"ל דמותר:
ובאמת מ"ש מרן הכסף משנה מקור לדברי הר"מ ז"ל מהא דהחובל (דף צ"ב ע"ב) אינו מוכרע כלל ועיי"ש בשיטה מקובצת בשם גאון פירוש דברי הגמ' הנ"ל ותראה שאינו ראי' משם כלל. ולכאורה עלה בדעתי דמקור דינא דר"מ ז"ל הוא מדקיי"ל עביד אינש דינא לנפשי' ובמקום פסידא לכ"ע מותר להציל אפילו ע"י הכאות וחבלות כמבואר במס' ב"ק (דף כ"ח ע"א) ועיי' ברא"ש שם ובטוש"ע חו"מ סי' ד' וכיון דמותר לעבור על איסור חבלה ה"ה דמותר לעבור על העשה דלפניהם במקום הצלת ממונו ואיכא פסידא ועיי"ש בהגהות אשר"י במעשה דמצרים נראה מבואר כן שהכל ענין אחד הוא. אך באמת ז"א דהרי התרומת הדשן סי' ש"ד מובא ברמ"א חו"מ הנ"ל כתב דבערכאות אין להציל. וטעמא דמילתא י"ל דבאמת זה שמותר לחבול בו כמ"ש המהרי"ט דלרשע מותר להכותו א"כ זה שיודע בו שהוא רשע ליכא איסור בחבלה ולכן מותר לחבול בו להציל את שלו. ועיין בחידושינו לחו"מ סי' ד' כתבנו מזה סברת הפוסקים דהא דמותר להציל א"ע ע"י הכאות וחבלות היינו כשגזלו והגזילה עוד בידו הא בלא"ה אף שנתחייב לו מכח גזילתו אסור להציל וכתבנו דהטעם דבאמת כל ההיתר משום דלרשע מותר להכותו וכיון דרואה שהגזילה תחת ידו ולא השיב רשע הוא ומותר להכותו משא"כ כשאין הגזילה תח"י י"ל דכבר עשה תשובה ואע"ג דלא השיב עדיין י"ל דלא הי' יכול להשיב ואע"ג דלא נתכפר לו לאו דגזל מ"מ עתה אינו בגדר רשע. והא דאמרי' בש"ס אי עשה תשובה מאי בעי גבי' היינו דוקא כשגוף הגזילה תח"י ואינו מחזירה. ובזה א"ש מה שקשה לכאורה לפ"ד רב דס"ל דגנב קונה גוף הגניבה ואין עליו אלא חיוב השבה א"כ מאי נפ"מ אי גוף הגזילה תח"י או לא ולהנ"ל א"ש והארכנו בזה בחידושי וכאן קצרנו וסמכנו על המעיין:
יהי' איך שיהי' נראה דאינו ראי' מזה שמותר לחבול להציל את שלו שיהי' מותר ג"כ ללכת בערכאות. איברא דהמעיי' בתה"ד בפנים יראה שכתב דאפי' היכא דמותר להציל את ממונו מ"מ ע"י ערכאות מכוער הדבר עיי"ש שכתב כן בשם המרדכי נראה דמדינא מותר ללכת בערכאות במקום פסידא רק דמכוער הדבר ואולי י"ל דהטעם כיון דכ"ז דאסור ללכת הוא מקרא דלפניהם א"כ במקום דלא אפשר לפניהם מחמת הנתבע שאינו רוצה לדון בדיני ישראל ליכא איסור תורה ולכן סגי בנטילת רשות מב"ד ועדיין צ"ע בזה [ואם אמנם כי אין נפ"מ לדינא שכל דין זה לא קאי על השופטים בזמנינו שאינם בכלל עכו"ם ח"ו ואינם בכלל ערכאות ופשוט דצריך לדון לפניהם דוקא כמו דינא דמלכותא אך כתבתי להתלמד למדינות רחוקות כגון "חינא" "ויאפאן" שעובדים שם עכו"ם ויש להם דין ערכאות]:
פרק ב
כי תקנה עבד עברי וגו' ועיי' ברש"י ז"ל בשם המכילתא דקאי ע"כ על עבד שהוא עברי או דילמא עבד כנעני שלקחו מעברי ומה אני מקיים והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה בלקוח מן הנכרי וכו'. לכאורה יפלא איך אפשר לומר כן דבמוכר עבדו הכנעני אינו עובד אלא שש שנים הא לריו"ח דס"ל האחין שחלקו לקוחות הן וא"כ לא מתקיים קרא דוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם אלא בשלא יחלקו את הירושה דאם יחלקו את הירושה ה"ה לקוחות וא"כ הוי כקונה מישראל דיוצא בשש וזה בוודאי ליתא דלומר דקרא זה אינו מתקיים אלא בשלא חלקו את הירושה וא"כ מבואר דעבד כנעני אפי' בלקחו מישראל אינו יוצא בשש (ויש להעיר עוד כיון דאמרה תורה לעולם בהם תעבודו ואסור לשחררו וא"כ ממילא יהי' אסור למכרו כיון דע"י מכירה זו בטל העשה דלעולם בהם תעבודו ובפרט אי נימא אי עביד לא מהני לא יהי' מהני המכירה כלל. אך בזה י"ל לפמש"כ הפנים מאירות דאעל"מ לא אמרי' היכא שיגיע קנס לאיש שלא עבר כלל א"כ ל"ש הכא קנס. דמלבד דהעבד יהי' נקנס והוא לא עשה איסור כלל. אך אפי' א"נ דזה לא מיקרי קנס כיון דדין שלו כך הוא הא גם הלוקח יהי' נקנס דהוא ג"כ לא עביד איסורא שלא חל עליו החיוב דלעולם בהם תעבודו. אך אפי' א"א דלא שייך בזה אעל"מ קשה לומר דכי תקנה ע"ע קאי בלקיחה באיסור. אך נראה דבזה ל"ש ביטול עשה כלל דאצל המוכר כיון דמכרו אפי' א"נ דהוא מכור לחלוטין מ"מ עליו לא רמי' עוד עשה זו דלעולם בהם תעבודו כיון דאינו ברשותו עוד וא"כ בזה שיוצא בסוף שש אינו מבטל העשה דלעולם בהם תעבודו ואצל הלוקח לא חל מיד העשה כיון דהדין דיוצא בשש והבן. אמנם מה שהקשינו בפנים קשה] לכן נראה דכוונת המכילתא דסד"א דקרא מיירי בלקחו עבד כנעני מעברי והיינו שנולד אצל העברי ובזה באמת אינו מתקיים והתנחלתם אם יחלקו את הירושה לריו"ח דאמר לקוחות הן. אמנם הקרא מיירי בעבד שלקחו מעכו"ם וזה אפי' מכרו אח"כ לישראל ג"כ עובד לעולם כיון דתחילתו מיד נכרי בא אין הדין שישראל הבא מכח הנכרי יהי' גרוע מהנכרי המוכר לו וא"ש קושיתינו והבן:
ועוד י"ל בכוונת המכילתא דסד"א דהא דאמרה תורה לעולם בהם תעבודו והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה היינו רק בלוקח העבד מנכרי כיון דלא בא מעצמו להדבק בדת ישראל רק שהעכו"ם מכרו לישראל בע"כ לכן מתקיים בו לעולם בהם תעבודו אבל בלקוח מישראל ואותו הישראל קנאהו בעצמו ומדעתו ומרצונו נכנס להדבק בדת ישראל להיות דינו כאשה הו"א דאינו עובד אלא שש ואע"ג דאצל הישראל הראשון שקנה אותו אינו יוצא בשש מ"מ אמרה תורה שאם מכרו לאחר יוצא בשש. ובאמת אינו מתקיים גם בישראל הראשון שקנאהו בעצמו הקרא דוהתנחלתם כיון דאחין שחלקו לקוחות הן הרי יוצא מיד הבנים בשש. ובאמת נראה דכוונת המכילתא דכתבה דאינו מתקיים קרא דוהתנחלתם כ"א בקונה מן הנכרי ולא כתבה בפשיטות דמתקיים הקרא בישראל הראשון הקונה את העכו"ם עצמו מדעתו ורצונו שהוא מנחיל לבניו אחריו דהוא מה"ט דאחין שחלקו לקוחות הן וא"כ כיון דאמרת דאם מכרו לישראל אחר יצא בשש ה"ה דיוצא מבניו בשש ולכן מוכרחת המכילתא לומר דלא מתקיים הקרא והתנחלתם כ"א בקונה מן הנכרי שבזה לעולם יש לכל הקונים דין הנכרי הראשון שהוא עבד שלו לעולם ומנחיל לבניו אחריו.
פרק ג
אם בגפו יבוא בגפו יצא וגו'. עיי' ברש"י ז"ל דמגיד דאם לא הי' לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. ובר"מ ז"ל פ"ג מהלכות עבדים הלכה ד' כתב בזה"ל אין ע"ע מותר בשפחה כנענית עד שתהי' לו אשה ישראלית ובנים אבל אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית ודבר זה קבלה הוא וכו'. והנה יש לדייק בדברי הר"מ ז"ל. א' מה זה שכתב דדבר זה קבלה הוא כיון דמקראי קדרשו כמבואר בגמ' וכמו"ש רש"י ז"ל. ב' יש לעיי' מה זה דסיים הר"מ ז"ל דבאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית נראה מזה דהוא מותר בשפחה כנענית רק דהחילוק רק לענין כפי' וכן הכריח במל"מ מלשון הר"מ ז"ל וצ"ע מניין למד הר"מ ז"ל זה ועיי' במל"מ מ"ש בזה:
והנלענ"ד בזה ומקודם נבאר קושית המל"מ ונאמר שהר"מ ז"ל הכריח דין זה דאף באין לו אשה ובנים מותר בשפחה כנענית מדברי המכילתא המובאת ברמב"ן ז"ל דמבואר שם דהא דהאדון חייב במזונות אשתו ובניו היינו רק כשלקח האשה מדעת רבו אבל אם עבד נשא אשה ישראלית שלא מדעת רבו אין האדון חייב במזונות עיי"ש וקשה אמאי יהי' הדין כן הא עבד אינו פטור מן המצות וחייב במצ"ע דפו"ר וא"כ אמאי יהי' האדון פטור הא העבד חייב לקחת אשה להוליד בנים. ובאמת הרמב"ן ז"ל עמד בזה וכתב בזה"ל ונתחדש לנו מן הברייתא הזו שאם נשא אשה שלא ברצון אדוניו אינו חייב במזונותי' ולא במזונות ולדותי' שכיון שברשות אדוניו למסור לו שפחה כנענית א"ח במזונות הישראלית הזאת עכ"ל. ולכאורה דבריו הקדושים תמוהין מאוד הא מפשטות דברי המכילתא נראה דאם אין לעבד אשה אחרת מלבד זו שנשאה שלא ברשות האדון ג"כ אין האדון חייב במזונות האשה ובזה א"א לומר דבידו למסור לו ש"כ כיון דבאין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו ש"כ ולכאורה עלה בדעתי להוכיח מכאן כדעת רבינו בס' אור החיים זצ"ל דאם העבד אירס אשה שוב הוי בכלל יש לו אשה לענין דיכול רבו למסור לו ש"כ אבל במזונות א"ח וא"כ בנשא אשה שלא מדעת רבו פר כתב הרמב"ן ז"ל כיון דמקודם אירס ושוב הי' יכול למסור לו ש"כ ולכן אף שנשא אח"כ אין האדון חייב במזונות אשתו ובניו אך באמת זה טעות דהרי צריך שיהי' לו אשה ובנים וזה לא משכח"ל אלא באירס ויש לו בנים מאשה אחרת אבל בלא זה לא משכח"ל באירס גרידא שיהי' יכול למסור לו שפחה כנענית והמכילתא בכל אופן איירי וז"ב] לכן נלענ"ד דהרמב"ן ז"ל ס"ל כדעת הריטב"א ז"ל המובא במל"מ באריכות דס"ל בהדיא דאף באין לו אשה ובנים דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית היינו רק בכפי' אבל אם העבד רוצה מותר לקחתה וא"כ א"ש דברי הרמב"ן ז"ל שכוונתו הוא כיון דיכול לקחת שפחה כנענית ומקיים בזה לשבת נהי דאינו מקיים בזה פו"ר מ"מ משום החיוב דפו"ר לחודא אין העבד יכול לחייב את האדון במזונות אשתו ובניו ועיי' בזה בגיטין (דף מ"א) במי שחציו עבד וחב"ח דחם הי' יכול לקיים שבת לא היו כופין את רבו לעשותו ב"ח וזה דומה ממש לזה וז"ב לענ"ד בכוונת הרמב"ן ז"ל. ומעתה נראה דהר"מ ז"ל ג"כ ס"ל כשיטת הרמב"ן והכריח זה ממכילתא הנ"ל דאפי' בא"ל אשה ובנים מותר בש"כ וזה נכון:
ומעתה נבוא לתרץ ד' הר"מ ז"ל במ"ש שדברי קבלה הוא דאין רבו מוסר לו ש"כ ונראה דמשום דעל פי הנ"ל י"ל דכוונת הקרא דאם בגפו יבוא לאורויי דין זה דאם בגפו יבוא בגפו יצא והיינו שאסור לו לקחת אשה שלא ברשות רבו וי"ל יותר לפי"מ דקיי"ל במקדש אשה ע"מ שאין עלי' שאר כסות ועונה א"ק ופירשו התוס' דאין אישות לחצאין א"כ ה"נ בעבד שנושא אשה שלא מדעת אדון כיון דהאדון אינו חייב לזונה והעבד אינו יכול לזונה כיון דמשועבד הוא לרבו ואין לו פנאי לעבוד עבודת אשתו ובניו וא"כ א"י להתחייב בשו"כ ושוב אין לו אישות כלל וא"כ לא נשמע מיני' כלל ד"ז דבאין לו אשה ובנים א"ר מוסר לו ש"כ לכן כתב הר"מ ז"ל דהעיקר שהוא מד"ק הלל"מ ואסמכה אקרא זה:
אך באמת יש לעיי' בזה אם זה מיקרי א"י לחייב עצמו בשו"כ כיון דיוצא ג"כ ויש אופנים שיצא אף באמצע שש והבן. גם בגוף הסברא שכתבנו דנראה דאפי' באין לו אשה ולא קיים עוד פו"ר א"י לישא אשה שלא מדעת רבו כיון דמותר בשפחה צ"ע עוד. וי"ל בדעת הרמב"ן ז"ל להיפך דס"ל דהמכילתא ע"כ מיירי דיש לו אשה ובנים דאל"כ מצי לישא אשה שלא מדעת הרב מצד מצ"ע דפו"ר וא"כ שפיר פירש דבידו למסור לו שפחה כנענית אך יש לדחות דהרי יוכל להיות דיש לו בנים בלא אשה וכבר קיים פו"ר ושפחה כנענית אינו יכול למסור לו. ואי"ה בחידושי על הר"מ ז"ל הלכות עבדים יבואר בארוכה:
פרק ד
ברמב"ן ז"ל בקרא דלא תצא כצאת העבדים כתב בזה"ל כיציאת עבדים כנענים בשן ועין וכו' ואני תמה ולמה הצריך הכתוב לומר כן. ואולי שלא נדון בעברי' שתצא גם בשו"ע בק"ו מן הכנענית. ואמר זה בעברי' והקיש אלי' העברי עכ"ל. ולכאורה צ"ע הא קיי"ל אין עונשין מה"ד. וא"ל כיון דהא דא"ע מה"ד הוא מצד דדילמא אית לי' להק"ו פירכא ומספק א"י להוציא ממון שמהאי טעמא גם בממון אעמה"ד א"כ הכא י"ל דהו"א דמספק היא מוחזקת בעצמה. ז"א דהרי הקרא ע"כ מיירי בקטנה וא"י לזכות עצמה בת חורין. ועוד הא שן ועין קנס הוא ואינו מתחייב אלא ע"י העמדה בדין וא"כ ל"ש בזה זכי' כלל כל זמן שלא חייבו הב"ד לשחררו. ונראה דזה כוונת הבה"ג ז"ל שהביא הרמב"ן ז"ל אחר זה שהכריח דלא תצא כצאת העבדים הוא לאו דל"ל דהוא פטור כיון דאין עונשין מה"ד כיון דהוא קנס ולכ"ע א"ע מה"ד ובאמת אם לא הי' קנס הי' מקום לומר בזה דעונשין מה"ד אע"ג דמספק א"י להוציא ממון היינו דוקא היכא שצריך להוציא אבל הכא אם הדין דיצאה לחירות ה"ה ממילא ברשות האב בכ"מ שהיא ושוב אין האדון רשאי לשעבד בה. ויש לעיי' עוד בזה. אמנם מפני שהוא קנס ואינו מתחייב כ"א ע"י העמדה בדין ל"צ קרא שלא יתחייב לשחררה והכריח מזה הבה"ג ז"ל דהוא לאו ונראה דה"ה בלא שן ועין אסור להאדון להוציאה קודם זמנה שלא מדעתה שאין סברא שדוקא בשו"ע הזהיר הכתוב ע"ז. וזה כוונת רבינו הרמב"ן ז"ל במה שסיים ואפשר שהוצאה בעצמה אסורה עליו עד הזמן כי חייבו הכתוב במזונותי' ולעמוד עמו אולי תמצא חן בעיניו ותתיעד וכו' ולזה הדעת ימנה לא תצא כצאת העבדים בכלל שס"ה ל"ת עכ"ל. ונראה דכוונת רבינו הרמב"ן ז"ל כדאמרן דבאמה העברי' איכא לאו שלא להוציאה קודם זמנה שלא מדעתה או מדעת אבי'. אמנם זה נראה פשוט דזה דוקא באמה עברי' אבל בעבד עברי שמכרוהו ב"ד בגניבתו פשיטא דאם ירצה האדון להוציאו בתוך זמנו יכול להוציאו ול"ש בזה להקיש עברי לעברי' כיון דלא נמכר לתועלת שלו אלא לטובת הנגנב פשיטא דאם האדון רוצה לשחררו בתוך הזמן ולמחול לו את המותר שיכול לשחררו אמנם במוכר עצמו מפני דחקו נראה מסברא דדמי לאמה העברי' וא"י להוציאו קודם זמנו שלא מדעתו אם טוב לו אצלו ואינו רוצה לצאת לפני הזמן וחייב במזונותיו וצ"ע על רבינו הרמב"ן ז"ל שלא ביאר הדברים:
פרק ה
(כ"א י"ב) ברש"י ז"ל ד"ה מכה איש ומת כמה כתובים נאמרו בפרשת רוצחין וכו' ואם נאמר מכה איש ולא נאמר איש כי יכה הייתי אומר אינו חייב עד שיכה איש הכה את האשה ואת הקטן מניין ת"ל כי יכה כל נפש אדם אפי' קטן אפי' אשה ועוד אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה והרג והי' חייב מיתה ת"ל איש כי יכה ולא קטן שהכה עכ"ל. מקשין העולם ומטו בי' משמי' דהגאון מהר"ל חריף ז"ל דל"ל קרא דמכה כל נפש לחייב אפי' הורג את הקטן ת"ל מדכתיב ואיש כי יכה למעט דקטן שהרג פטור ממיתה ממילא נשמע דהורג קטן חייב מיתה דאל"כ ל"צ קרא למעט קטן שהרג כיון דהוי עדות שאאילה"ז דהעדים יכולים לומר שרצו להרוג רק את הקטן אלא ודאי דהורג את קטן חייב מיתה ואיצטריך קרא למעט קטן שהרג והיא קושי' מוחכמת:
ומה שנלענ"ד בזה קרוב לאמת בס"ד דהנה המפורשים הקשו דלמה לי קרא דקטן שהרג פטור תיפוק לי' דקטן אינו בר עונשין בכל התורה ולמה צריך קרא למעוטי הכא קטן. אמנם נראה דהענין הוא כמו"ש במק"א דשיעורין אלו דגדלות לא נאמרו לב"נ וקודם שנתנה תורה הי' תלי' הכל בדעת ומופלא הסמוך לאיש דהוי בר דעת נהי דבישראל גזה"כ דאינו נהרג עד שיהי' בן י"ג ויביא ב' שערות מ"מ בב"נ הי' נהרג אם עבר עבירה שיש בה חיוב מיתה וכיון דשפיכת דמים הוא מז' מצות ב"נ וא"כ קודם מ"ת הי' קטן שיש בו דעת חייב מיתה כשהרג את הנפש ולכן שפיר איצטריך קרא דלאחר מתן תורה יצא בזה להקל ואינו חייב מיתה קודם שיביא ב' שערות בזמנו. ומעתה מיושב הקושי' הנ"ל בטו"ט דנהי מהא דאמרה תורה ואיש כי יכה ולא קטן ממילא נשמע דהורג את הקטן חייב מיתה אבל לא נשמע מזה אלא הורג את קטן בר דעת דהיינו מופלא הסמוך לאיש דע"ז הו"א דאם הוא הרג את הנפש יהי' חייב מיתה ומוכרח מזה דהורג אותו ג"כ חייב מיתה אבל אם הורג את הקטן ממש דעדיין לא בא לכלל דעת הו"א דאינו חייב מיתה והוי כהורג את הבהמה דאין כאן חיוב מיתה לכן צריך קרא דכי יכה כל נפש להורות דאפי' הורג את הקטן ממש חייב מיתה. ובאמת נראה כן דהא דצריך קרא דכי יכה כל נפש היינו קטן ממש שאין בו דעת דעל קטן בן דעת ל"צ קרא דמהיכי תיתי יהי' פטור עליו כשהרגו אבל קטן שאינו בר דעת הו"א דהוי כבהמה:
ועיי' בהלכות קטנות למהר"י חגיז ז"ל סי' ל"ח שכ' להסתפק בחרש ושוטה אם מחללין שבת עליהם מה"ט דאינן בגדר אדם וקטן דפשיטא דמחללין עליו את השבת היינו טעמא משום דאתי לכלל דעת ומעתה י"ל דזה דוקא לענין לחלל את השבת דאף בספק פיקוח נפש מחללין את השבת לכן מחללין גם על קטן משא"כ בהורג את הקטן שפיר הו"א דא"ח עליו כיון דאינו בר דעת ודילמא לא יבוא לכלל דעת ג"כ וא"ל מצד רוב דהוי רוב להבא ולכן צריך קרא דהורג קטן מחויב. ונראה דלפי"ז לפי האמת דגלי קרא דההורג את הקטן חייב מוכרח דאפי' אם אינו בר דעת חייב עליו מיתה כשהרגו וא"כ ממילא פשיטא דה"ה לחרש ושוטה ושוב מחללין עליהם את השבת ג"כ דל"צ לענין זה דעת כיון דהוא נפש מישראל ההרגו נהרג עליו ומחללין עליו את השבת. ומצאתי שכבר העיר בזה הגאון בעל אמרי בינה ז"ל דיני שבת ס"ט. עכ"פ דברינו נכונים דהא דצריך קרא לחייב על מיתת קטן היינו קטן שאינו בר דעת וזה לא נשמע מקרא דאיש כי יכה. וז"ב:
ומה שנראה עוד בזה ונקדים לתרץ מה שמקשין העולם על רש"י ז"ל וכן הוא לחד גירסא בגמ' סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) דצריך קרא דכי יכה כל נפש לחייב ההורג את האשה דהו"א דוקא הורג את האיש חייב ועיי"ש וקשה מאוד דלמה צריך קרא דהורג את האשה חייב מיתה הא מקרא מלא דיבר הכתוב וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם הרי מבואר דאף בשפחה כנענית יש חיוב מיתת ב"ד וא"כ מכ"ש בישראלית והוא תימה גדולה. וזה איזהו שנים שנדפסו הדברים בקובץ אחד. וכתבתי לתרץ לפי"מ דמבואר בכמה דוכתין דהבעל יש לו באשה קנין ממון ג"כ ומלבד קנין האיסור שיש לו בה הוי בכלל מקנת כספו כמבואר בגמ' דמד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דהוי קנין כספו ועיי' ברש"י מנחות (דף מ"ג ע"ב) ד"ה היינו אשה שכתב בזה"ל דאשה נמי שפחה לבעלה כעבד לרבו. ועיי' בתשב"ץ ח"ב סי' ס"ז שכתב לתרץ דלכן בריש פרק קמא דקידושין תני האשה נקנית ואח"כ תני האיש מקדש משום דבעל באשתו יש לו שני דברים קנין ממון וקנין האיסור דאסר לה אכ"ע כהקדש. והנה בפ"ק דתני ענין הקנין שיש לבעל באשתו צריך למיכתב האשה נקנית דאי תני האיש קונה הו"א אפי' בע"כ משא"כ בפרק ב' דתני האיש מקדש והיינו ענין ההקדש שיש לבעל באשתו שפיר כתיב האיש מקדש דבזה ליכא למיטעי דהוא אפי' בע"כ כיון דאין אדם אוסר דשא"ש אתד"ק ודפח"ח. וכתבנו מזה במק"א באריכות ואכ"מ:
ומעתה י"ל דהא דצריך קרא לחייב כשהרג אשה היינו אם הרג את אשתו והו"א דדינה כשפחה כנענית ויש בה דין יום או יומים לכן צריך קרא דאינו כן והורג את האשה אפי' אשר חייב תמיד מיתה כיון דהיא ישראלית גמורה אינה נדחית בדין יום או יומים. ומעתה אומר אני דהא דצריך קרא להורג את הקטן שחייב מיתה היינו ג"כ באופן הנ"ל באב שהרג את בנו הקטן דבזה הו"א דא"ת מיתה לפי"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"ו מהלכות תשובה ה"א דלכן בנים קטנים מתים בחטא אבותם שהבנים הקטנים שלא הגיעו עדיין לכלל מצות כשאר קניניו הם עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דאב שהרג את בנו הקטן יהי' דינו כהורג את עבדו ויהי' נדון בדין יום או יומים ולכן קמ"ל קרא דאינו כן רק אפי' בעל שהורג את אשתו ואב שהכה את בנו הקטן דינו כשאר רוצח וחייב מיתת ב"ד תמיד אם אמדוהו ב"ד שימות מהכאה זו וזה נכון לכאורה. איברא דלאחר העיון אין הדבר מתיישב על הלב דא"נ דהא דצריך לרבות אשה וקטן הוא רק בעל באשתו ואב בבנו א"כ מנ"ל דקרא דכי יכה כל נפש לרבות זה דילמא אע"ג דגלי רחמנא דחייב על כל נפש מ"מ בבניו ובאשתו י"ל דפטור כמו בעבדו דישנו בדין יום או יומים. וגם הרי בסנהדרין (דף פ"ד ע"ב) מבואר בגמ' דאי הוי כתיב מכה איש הו"א דאיש דבר מצוה אין אבל אשה וקטן דלאו בני מצוה הם לא נראה דקאי על כל הנשים והקטנים ועיי' בתוס' שם. והוא תימא רבה. איך אפשר לומר דהורג את האשה יהי' פטור:
לכן נלענ"ד ביאור הענין עפ"י הנ"ל. אך באופן אחר לפימ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מהלכות רוצח הלכה ד' בזה"ל ומוזהרין הב"ד שלא ליקח כופר הרוצח וכו' ואפי' רצה גואל הדם לפטרו שאין נפשו של זה הנהרג קנין גוה"ד אלא קנין הקב"ה עכ"ל. מבואר מזה דהענין שהזהירה תוה"ק שלא יקח כופר מרוצח היינו משום דאין נפשו קנין גוה"ד אלא קנינו של השי"ת. ומעתה נאמר דיש מקום לומר דזה דוקא דהורג גדול ובר דעת משא"כ בהורג אשה וקטן כיון דהאשה היא ברשות הבעל וכן קטנים הם ברשות אביהם ואף בנפשם יש זכות להבעל והאב וכמו"ש האבודרהם בטעם דהתורה פטרה נשים ממצות עשה שהז"ג משום דמשועבדות לבעליהן. רואים אנו דהיא לגמרי ברשות בעלה גם בנפשה וכן בניו הקטנים המה ברשות האב להפרישם לשם השי"ת כמו דקיי"ל האב מדיר את בנו בנזיר והוא הלל"מ מבואר מזה דיש לאב חלק בבניו הקטנים וא"כ הו"א נהי דזה ברור דמכה אשה וקטן ומתו ג"כ חייב מיתה מ"מ יהי' יכול לפדות את עצמו ממיתה בכופר אצל הבעל והאב לכן קמ"ל קרא דהוי בכלל רוצח גמור ושוב הוי בכלל הלאו דלא תקחו כופר לנפש רוצח:
ועפי"ז מתפרשת יפה כל המכילתא שהובא ברש"י ז"ל דראשית דברי המכילתא דאי הוי כתיב כל נפש הו"א אפי' הכאה בלא מיתה תיפוק לי' מכה איש ומת. וכבר תמהו המפורשים דאיך אפשר לומר דעל הכאה בלא מיתה יהי' חייב מיתה ומוכרח דכוונת המכילתא דהו"א על ח"מ ביד"ש והתשלומין הם משום כופר כמו בראשי אברים וכן כתבו המפורשים וע"ז גלי קרא דמכה איש ומת דאין כאן חיוב מיתה כלל עד שממיתו לגמרי וממילא מתפרש הקרא דכי יכה כל נפש ג"כ בממיתו לגמרי וע"ז שוב אמרינן דאי הוי כתיב מכה איש הו"א דדוקא במכה איש ומת הוי רוצח גמור אבל הכה אשה וקטן אע"ג דחייב מיתה מ"מ מהני כופר לכן כתיב כי יכה כל נפש אדם מות יומת דבכל נפש הוי רוצח גמור. ודו"ק בכ"ז. וכתבתי עוד דרך לתרץ קושית הגאון מהר"ל חריף ז"ל אמנם מפני שכבר נדפסו הדברים בספרי חמדת ישראל חלק הל"ת אות צ"ד לכן לא רציתי לכפול הדברים והמעיי' ידרשם משם:
פרק ו
בתשו' הרדב"ז חלק ב' סי' תשע"ב חקר אי מלך שהרג נפש בשוגג גולה עיי"ש שכתב שלא שמע דבר זה רק דמסברא נראה דאינו גולה דהרי קיי"ל ברב שגולה גולין כל ישיבתו עמו וא"כ ה"ה במלך שהרג אי נימא דגולה יהי' גולין עמו כל מה שצריך לו וזה אי אפשר עיי"ש ועיי' בספר מנ"ח בהשמטות דחה דבריו:
ולענ"ד נראה לקיים דברי הרדב"ז דמלך שהרג בשוגג אינו גולה לפי"מ דמבואר במס' מכות ומייתי לה ברש"י ז"ל על הקרא דואשר לא צדה וד' אנה לידו משל הקדמוני מרשעים יצא רשע דשנים הרגו אחד שוגג ואחד מזיד בלא עדים על שניהם לכן עתה זה שהרג מזיד נהרג וזה שהרג אז שוגג גולה עתה על הריגתו של זה. והנה צ"ל עיון לכאורה דא"כ אמאי גולה השתא כיון דאמרינן דזה שנהרג עתה הי' ח"מ וא"כ גברא קטילא קטל. ואי משום דזה מוכח דהרג קודם לכן אדם בשוגג. ז"א הא בדיני נפשות לא מהני אומדנא ואפי' אם מודה בעצמו שהרג את הנפש אינו גולה דכדיני נפשות דמיין וצריך דוקא עדים וא"כ הכא אמאי גולה. אך באמת ל"ק מידי דבאמת הב"ד מגלין אותו בשביל הריגתו של עכשיו דנהי דמוכח מזה שהרגו שוגג שחבירו הי' חייב מיתה משום שהרג את הנפש במזיד מ"מ כיון דבדיני נפשות צריך עדים והתראה א"כ כל זמן שלא נתברר שהרג בעדים והתראה אסור להרגו וההורג אותו במזיד חייב מיתה ובשוגג גולה וא"כ שפיר חייב גלות על הריגתו של עכשיו. אך בשמים חושבין זה לכפרה לו על הריגת הראשון כיון דזה שנהרג עתה הוא גברא קטילא. וזה ברור ומוכרח בפירושא דשמעתתא:
ומעתה י"ל לפי"מ שפסק הר"מ ז"ל בהלכות רוצח ובהלכות מלכים דמלך יש לו רשות להרוג הורג בעד אחד ואפי' בלא התראה. מבואר מזה דמלך א"צ לדון עפ"י משפטי התורה. אלא אם נראה לו שזה אמת שוב יכול להרוג אותו לכתחילה. א"כ במלך שהרג אדם בשוגג ל"ש לומר דיגלה כיון דאמרינן דאלקים אנה לידו וא"כ זה שנהרג על ידו הי' ח"מ וא"כ שוב הי' רשות למלך להרגו כיון דבמלך ל"צ משפטי עדות רק אמתיות הדבר וא"כ שוב אינו גולה כיון דע"מ שהרג עתה הרי א"א לגלות מצד דאמרינן דהי' חייב מיתה וגם דנימא דוודאי הרג המלך בשוגג עוד אחד בלא עדים כבר כתבתי דמצד זה אין הב"ד יכולין לגלותו כיון דהי' בלא עדים. וא"כ א"ש דברי הרדב"ז ז"ל דבמלך אינו גולה וזה נכון:
פרק ז
(כ"א י"ט) בקרא וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו' אם יקום ויתהלך בחוץ וגו' רק שבתו יתן ורפא ירפא. כבוד ידיד נפשי הגאב"ד דק"ק וויערשאוו שיחי' העירני דלמה לא כתיב בקרא נזק וצער ג"כ רק שבת וריפוי והוכיח מזה כדעת הנוב"י בתשו' סי' ע"ב שכתב לחדש דבממון ל"צ מה"ת עדות שאילה"ז ועיי' בספר ע"ד שכתב להוכיח כן מקרא זה דאל"כ איך מתחייב שבת וריפוי הא העדים יכולים לומר אנן לחייבו מיתה או גלות באנו א"ו דל"צ בממון עדות שאילה"ז מה"ת ומעתה לפי"מ שפסק הר"מ ז"ל דדוקא שו"ר הוי ממון אבל נזק הוא קנס ושוב בעי יכול להזימו ושפיר לא כתיב בקרא. אלו דברי קדשו באחד ממכתביו אלי:
וזה אשר השבתי לו הנה לפי דברי הנוב"י יפה אומר אך באמת גוף דברי נוב"י מחוסרין תבלין דהרי משכחת לה שהעדים העידו מיד אם ימות יתחייב מיתה או גלות ואם יחי' יחייב בתשלומי נזק. אמנם לענ"ד י"ל בדרך פילפול כיון דהגמ' מסיק בכתובות דקרא מיירי בגלות והנה באמת הקשו בתוס' ריש מכות איך משכח"ל גלות הא יכול לומר מזיד הייתי והריטב"א הוסיף להקשות דל"ל דמודה לדברי העדים דא"כ הו"ל עדות שאאילה"ז כמו דס"ל לסומכוס בב"ק (דף ע"ה) אך באמת כבר כתב בתוס' הרא"ש ב"ק מובא בתשו' הרי"מ חו"מ סי' א' וכ"כ התומים סי' ל"ח דמודה לדברי העדים אינו מיפטר אלא בקנס כיון דבידו למחול ממונו שפיר הוי עדות שאאילה"ז משא"כ גופו אינו הפקר ואין בידו למחול גופו ולכן אפי' במודה לדברי העדים הוי עדות שאתה ילה"ז דהודאתו א"י לפטור את העדים וא"כ שפיר חייב גלות כמודה לדברי העדים דהוי עדות שאילה"ז וז"ב. ומעתה זה דוקא כשאין מחייבין אותו אלא גלות משא"כ הכא דרצו לחייב אותו גלות לכשימות וכשיחי' ממון שוב הדרא ק"ל הא הוי עדות שאאילה"ז ואיך מתחייב בממון כשיחי' אך ז"א דבממון הרי מהני הודאתו ומחויב מצד הודאה שלו א"כ זה דוקא שו"ר דהוא ממון אבל נזק וצער דהוא קנס ומודה בקנס פטור וא"כ מצד הודאתו אין לחייבו ושוב הוי עדות שאאילה"ז ומדוקדק דלא נקט בקרא אלא שבת וריפוי וז"נ דרך חידוד:
אך לקושטא דמילתא ז"א דהרי אע"ג דסובר הר"מ ז"ל דנזק הוי קנס מ"מ מחייב אותו במודה לדברי העדים ואין זה ככל דבר קנס שמשלם יותר על מה שהזיק דפטור בהו מודה בקנס. ומלבד זאת נראה דבגלות א"נ דלא משכח"ל גלות כ"א במודה לדברי העדים נהי דנימא דהודאתו אינו מהני לפטור העדים מ"מ בלא"ה ל"ה עדות שאתה ילה"ז דעדים יכולים לומר מי הכריח אותך שתודה על שקר וה"ה אתה מתחייב בעצמך ופשיטא דאין העדים חייבין מדין הזמה וא"כ שפיר הוי עדות שאאילה"ז והקשה הריטב"א שפיר ואינו מתורץ בדברי התוס' הרא"ש. ובעיקר דברי הריטב"א ותוס' הרא"ש כתבתי בחידושי לב"ק (דף ע"ה) ויען שלפי דעתי המה דברים נכונים אעתיקם בזה וז"ל שם:. (בב"ק דף ע"ה ע"ב) בגמ' אמר ר"א לא דכ"ע הודאה דטביחה לאו הודחה הוא אלא בעדות שאאילה"ז קמיפלגי וכו' ובהא קמיפלגי דרבנן סברי דעדות שאאילה"ז לא הוי עדות וכו' ועיי' בשיטמ"ק בשם תוס' הרא"ש שכתב הסברא דהוי עדות שאאילה"ז כיון דהוא הודה בעצמו לדברי העדים והרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ לא יהיו העדים צריכין לשלם כשהוזמו וא"כ ממילא הוי עדות שאאילה"ז. ויוצא מזה דפלוגתא זו שייכא רק בדיני ממונות דמהני הודאתו לפוטרם משא"כ בדיני נפשות. וכן כתב התומים סי' ל"ח ובתשו' הרי"מ חו"מ סי' א'. ועפי"ז תמה על הפנ"י מכות (דף ה') דרוצה לפרש בדעת רש"י ז"ל דפירש בהא דאמר רבא בשנים שהעידו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש וכו' דאכתי לאו בר קטלא הוא משום דאי בעי מודה ומיפטר. דאין כוונת רש"י ז"ל מצד מודה בקנס רק דהטעם מצד עדות שאאילה"ז ולהנ"ל ז"א. אמנם בריטב"א ריש מכות מבואר להדיא דאפי' בגלות אם יאמר מקודם דבפני עדים אלו הרג נפש בשוגג ואח"כ באו עדים והעידו לא יהי' גולה מטעם דהוי עדות שאאילה"ז עיי"ש א"כ מבואר כהפנ"י:
והנה לכאורה עלה בדעתי להביא ראי' שדעת הר"מ ז"ל כתוס' הרא"ש ותומים ז"ל דהנה מרן ז"ל תמה על הר"מ ז"ל דהשמיט כל הפלוגתא דסומכוס וחכמים והוא תימא גדולה אמנם לדברי תוס' הרא"ש ז"ל י"ל דהר"מ ז"ל סובר דר"א ברי' דר"א סובר דעדים זוממין ממונא ולכן שפיר ס"ל דרבנן ס"ל דהוי עדות שא"א ילה"ז מצד דהודה דהעדים אומרים אמת הרי מחל להם ושוב א"י לחזור בו משא"כ להלכה דקיי"ל כר"ע דע"ז קנסא ובקנס אינו יכול למחול כ"ז שלא נתחייב דהוי דשלב"ל א"כ נראה פשוט דיכול לחזור מהודאתו וא"כ הוי עדות שאילה"ז אף לרבנן וא"כ נראה דהר"מ ז"ל ג"כ ס"ל דכל הטעם דהוי עדות שאילה"ז היינו משום דרו" פוטרם מתשלומי הזמה ע"י הודאתו:
איברא דלאחר העיון נראה דהפנ"י לשיטתו ס"ל דא"א לפרש מטעם הודאת בע"ד לפוטרם ויהי' תליא אי ע"ז קנסא או ממונא דהנה הפנ"י מכות נתקשה דאיך אפשר לומר דע"ז ממונא הא כללא הוא דכל המשלם יותר ע"מ שהזיק הוא קנסא וכ"ש בשלא הזיק כלל ותירץ דאם אמרינן דלאו קנסא הוא אינו ממונא אלא כפרה כמו חומש ואשם עיי"ש ומעתה לפי"מ שכתבו התוס' דכפרה א"י למחול וא"כ בין למ"ד ע"ז ממונא בין למ"ד קנסא ל"ל דמהני הודאתו לפוטרם וא"כ א"א לפרש דסברת ר"א ברי' דר"א דהוי עדות שאאילה"ז הוא מצד הודאת בע"ד לפוטרם:
לכן נלענ"ד להעיר דהטעם דס"ל לר"א ברי' דר"א דזה הוי עדות שאאילה"ז אע"ג דהודאתו ל"מ לפוטרם דהפטור הוא מטעם אחר דהרי הזמה באמת חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני רק דהתורה גילתה דהאחרונים נאמנים א"כ זה דוקא כשאין הבע"ד מודה להעדים הראשונים אבל כשהבע"ד מודה להעדים הראשונים עוד טרם שבאו העדים להעיד ואומר שבפני פלוני ופלוני הלוה או גנב או הרג א"כ יש אומדנא שהאמת כדברי העדים הראשונים ושוב אמרינן מה חזית כיון דחידוש הוא איך לך בו אלא חידושו [ואין לומר דמאי ראי' דילמא באמת מעידים שקר רק דמודה כדי שיפטר דיהי' עדות שאאילה"ז דזה אינו דזה תינח אם מודה לדברי העדים אחר שבאו עדים אבל במודה קודם שבאו עדים אם נימא דכוונתו לפטור ע"כ דהאמת כדברי העדים ומתירא מעונש לכן מקדים להודות וזה הדבר אשר חפצנו להוכיח דמזה שהקדים א"ע להודות קודם שבאו העדים נראה דהאמת כן ואדרבא ירווח לן לפי טעם זה דדוקא קודם שבאו העדים הוי עדות שאי אתה ילה"ז משא"כ בהודה אח"כ דלפי טעם דהוי עדות שאאילה"ז מצד הודאת בע"ד קשה א"כ בהודה אחר שבאו העדים ג"כ יפטר אמנם לטעם זה א"ש מאוד דבהודה אחר שבאו העדים אין שום אומדנא דהאמת כדברי העדים הראשונים דאין לו עצה אחרת אם רוצה לפטור עצמו ממיתה משא"כ בהודה קודם שבאו עדים אע"ג דנימא ג"כ דמתכוין לפטור את עצמו מ"מ ע"כ דהאמת כן הוא דאל"כ מנ"ל דיבואו ויעידו והבן היטב]:
ומעתה יש לתרץ דברי הר"מ ז"ל בטו"ט עפמ"ש הלח"מ דלהלכה דקיי"ל למפרע נפסל ע"כ דס"ל דעדים זוממין לאו חידוש הוא כמו"ש הטור דעל גופו של עדים הם מעידים וא"כ פשוט דהודאת בע"ד לעדים הראשונים לא מעלה ולא מוריד ואין בכוחה לבטל עדות כיון דאמרינן דהראשונים נעשים בע"ד והאחרונים הם עדים וא"כ אפי' באמור מקודם והוי אומדנא שהעדים הראשונים אומרים אמת מ"מ לא מהני כלל נגד עדים ולכן שפיר הוי עדות שאילה"ז ולכן לא הביא כלל פלוגתת סומכוס ורבנן ולפי"ז דברי הפנ"י נכונים מאוד דהוא מפרש כן בדרבא ורבא לשיטתו דס"ל דע"ז חידוש הוא נראה הסברא נכונה מאוד דאם הבע"ד אומר קודם שבאו העדים דבפני פלוני ופלוני הרג את הנפש בוודאי יש אומדנא דהעדים שבאו אח"כ אומרים אמת א"כ יש לומר דבכה"ג לא האמינה התורה לבתראי כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ודו"ק היטב בכ"ז:
אחר כתבי כ"ז בא לידי ספר היקר אור זרוע שנדפס מחדש על ג' בבות וראיתי במס' ב"ק אות ש"ה ש"ו שכתב בזה"ל וראיתי מי שהורה שאין העדים נעשין זוממין אלא עד שיודו למזימין או שתקו שנמצאו שתיקתן הודאתן וכו'. ואית עלי' פירכא שאם כך הוא שאין העדים נעשין זוממין עד שיודו כי אמת דברי המזימין או שתיקה מטעם הודאה לא ימצאו זוממי זוממין לעולם כי מאחר שהודו להם כי אמת שאותו היום הי' עמהם בבבל האיך יכולים להביא עדים אחרים כי באותו היום הי' בירושלים וזה דבר ברור כדברי רבותינו כי המודה בדבר עדות שאאילה"ז הוא עכ"ל האו"ז. העתקתי כל לשונו הקדוש מפני שהספר אינו מצוי:
והנה מ"ש וראינו מי שהורה אע"פ שלא גילה לן רבינו ז"ל מי הוא כבר ידענו שהוא רב האי גאון ז"ל בספר המקומ"כ שלו וכבר נתקשה בו בתשו' חת"ס חו"מ סי' קמ"א וכתבנו מזה בתשו' לחכם אחד ואכ"מ אמנם רבינו האו"ז ז"ל נתקשה בו מטעם אחר דהוי עדות שאי אתה ילה"ז משום דליתא בזוממי זוממין דמודה לדברי העדים הוי עדות שאאילה"ז. ולכאורה הוא תמי' נהי דמודה לדברי העדים הוי עדות שאאילה"ז אליבא דרבנן דפליגי על סומכוס היינו רק בהודה קודם שבאו העדים אבל לאחר שבאו העדים והעידו נראה פשוט מהסוגיא דהוי עדות שאאילה"ז וכשהוזמו העדים חייבין מדין הזמה וא"כ לכאורה אין מקום לקושייתו כלל:
איברא דלאחר העיון נראה דצדקו דברי האו"ז דהנה כ"כ לעיל דאם מטעם הודאת בע"ד קאתינן עלה צ"ע טובא דמאי נפ"מ אימת הודה ואמאי בהודה אחר שבאו העדים ל"ה עדות שאאילה"ז לכן נראה דהאו"ז סובר דבאמת בהודה לאחר שבאו העדים ג"כ אין עושין דין הזמה כשהוזמו העדים אך מ"מ עדותן קיימת דמאי בכך דהוי עתה עדות שאאילה"ז מ"מ כיון דבשעת הגדת עדותן עדיין לא הודה והי' בידו שלא להודות לדבריהם וא"כ הוי עדות מעלי' וכבר נתחייב ע"י עדותן ונהי דהשתא מודה לדברי העדים ואהני הודאתו לפטור את העדים כשהוזמו אבל לא לפטור את עצמו מטעם דעיקר תלי' דבשעת הגדה יהי' עדות שאתה ילה"ז וכבר העיר בזה מורי הגז"ל בישועות ישראל סי' ל' סק"ה בסוף דבריו להשיג על הגאון בעל נתה"מ ז"ל שסובר דבעי שיהי' ילה"ז עד הגמר דין והוא ז"ל כתב דז"א עיי"ש שדבריו ברורין בזה:
ומעתה יפה תמה האו"ז דזה דוקא בפלוגתת סומכוס ורבנן דהודה במקרה והי' מתחייב גם בלתי הודאתו ע"י העדים שפיר הוי עדות מעלי' אע"ג דנולד אח"כ דהוי עדות שאאילה"ז משא"כ א"נ דאין העדים נעשין זוממין עד שיודו להמזימין ואם לא יודו לא נתחייבו בדין הזמה א"כ ל"מ דין הזמה כלל בהזוממין כיון דקיי"ל דאין העדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין וא"כ אם יתזמו הזוממין טרם שנגמר הדין של העדים הראשונים א"ח כלל מדין הזמה וע"כ שכבר נגמר דין העדים וזה לא משכחת לה אלא בהודו שהאמת כדברי המזימין וא"כ כשהוזמו א"ח בדין הזמה ול"מ לה זוממי זוממין כלל ושפיר הקשה האו"ז כיון דלא משכחת לחייב את העדים הראשונים אלא כשהודו ואז שוב הוי עדות שאאילה"ז והיא קושי' גדולה על שיטת רב האי גאון ז"ל. ואין לנו תירוץ אחר לשיטת ר"ה גאון ז"ל אלא לומר דהוא ז"ל ס"ל כמוש"כ לעיל דטעמא דרבנן אינו מצד הודאת בע"ד דיכול לחזור מהודאתו רק עיקר טעמא דרבנן משום דהזמה חידוש הוא וכשהודה אמרי' מה חזית כיון דאין לך בו אלא חידושו לכן דוקא בהודה קודם שבאו העדים הוי עדות שאאילה"ז אבל לא בהודה אח"כ לדברי העדים. ויש להאריך עוד בזה בדברי האו"ז שמסתימת דבריו נראה דאף דמטעם הודאת בע"ד קאתי עלה מ"מ ס"ל דגם בד"נ כשמודה לדברי העדים הוי עדות שאאילה"ז וזה צ"ע כנ"ל:
פרק ח
העתקה מחידושי בני הרב זצ"ל.
(כ"א כ') וכי יכה איש וגו' לא יקם כי כספו הוא. נסתפקתי לפי"מ דמבואר בסנהדרין (דף י' ע"א) פלוני רבע שורי נאמן אף לגבי השור דלא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו וממילא מתקיים כל העדות אף לענין השור וכן פסק הר"מ ז"ל ונראה דלפי"ז ה"ה במעיד על עבדו הכנעני שבא על אשתו של פלוני ג"כ אמרינן דנאמן גם על עבדו כיון דאדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן א"כ מתקיים עדותו גם לענין עבדו. אך מה שיש לעיי' בזה כיון דעבדו ישנו בדין יום או יומים ואם חי מעל"ע אחר שהרגו ה"ה פטור ממיתה וא"כ כיון דקיי"ל דצריך הנת הדין וא"כ אם מעיד האדון היום בבוקר שעבדו עבר עבירה שחייב עלי' מיתה אינו נהרג אלא למחר בבוקר וא"כ כשיוזם האדון לא יתחייב מיתה כיון דבעדותו לא הרגו מיד אלא לאחר מעל"ע א"כ לא נוכל לחייבו מיתה כיון דלא נוכל לומר דע"י הריגתו בפה יתחייב יותר מאשר הרגו בידים ממש כיון דכ"ז דחייב מיתה הוא על הגדתו ומאז הרי הוא חי עוד מעל"ע. וזה ספק נכון לענ"ד וראוי לעיין בו:
איברא דלדעת הר"מ ז"ל דס"ל דטעמא דמילתא דבעבדו נידון בדין יום או יומים הוא משום דיש רשות בידו להכותו לכן מחדש שדוקא אם הכהו בשבט נידון בדין יום או יומים אבל אם הכהו בכלי ברזל דינו כשאר רוצח וא"כ ה"נ כשהורג אותו ע"י שמעיד שקר עליו שזה בוודאי אינו רשות לאדון ועובר על לאו דלא תענה א"כ שוב דינו כמו הכהו בכלי ברזל ואינו נדון בדין יום או יומים. אמנם שמעתי מאאמו"ר שליט"א בשם הגאון הק' מקאצק זצללה"ה שאמר הטעם דאדון המכה את עבדו נידון בדין יום או יומים יען כי כספו הוא ואין עליו חיוב מיתה אם הרגו אמנם זה דוקא אם אינו מת מיד משא"כ אם הכהו הכאה שיש בה כדי להמית מיד הרי מפקירו ושוב אינו כספו ולכן חייב מיתה ודפח"ח. ומעתה כיון דכל הטעם דבאמת מיד חייב מיתה היינו משום שמפקירו ואינו כספו י"ל עפי"מ דמבואר בכריתות פלוני רבע שורו והוזמו הרי השור שלו כיון דידע שהוא שקר הרי לא נתייאש ממנו שחושב שמא יוזמו העדים. א"כ ה"נ כיון דהוא בעצמו העד והוא יודע שהוא וחבירו משקרים בעבד זה שוב אינו ראי' שמפקירו וי"ל שרצונו רק לאיים על עבדו וחושב עוד שיתכחש או יותזם חבירו וא"כ אינו מוכרע שמפקירו ושוב אמרי' כי כספו הוא ונידון בדין יום או יומים ואינו חייב מיתה כשהוזם והוי עדות שאאילה"ז לגבי עבדו:
אמנם בעיקר טעמא דמרנא הרה"ק מקאצק זצ"ל יש לעיי' דא"כ אמאי חילקה דוקא התוה"ק בהורג במזיד בין עבדו לעבד אחר הא גם בשוגג יש חילוק דבעבדו לא יהי' גולה דאע"ג דגלות ל"מ לה הכא כ"א במת מיד מ"מ כיון דהרגו בשוגג הרי לא הפקירו וא"כ אינו בדין שיגלה בשלמא לפי"ד הר"מ ז"ל שפיר אמרינן דבשוגג אין נפ"מ בין עבד לישראל אחר משא"כ לטעמא דמפקירו צריך להיות הדין דמכה עבדו בשוגג אינו גולה וזה לא שמענו. ועיי' באור החיים הקדוש שכתב בפשיטות דבשוגג גולה וכדאמרן. הכלל שצ"ע עוד בזה לעת הפנאי. עד כאן דברי בני זצ"ל:
והנה במה דסיים אפתח מ"ש שלטעמא דמרן הק' מקאצק זצוק"ל צריך להיות הדין דבעבדו בשוגג אינו גולה ז"א דהרי נאמר בתורה "לא יקם" כי כספו הוא נראה דרק חיוב מיתה שהוא נקם בזה אמרינן דיען כי כספו הוא אין אנו מקיימין בו את הנקמה להמיתו דמיתת ב"ד הוי עונש אע"ג דהו"ל כפרה עיד"ז מ"מ בעיקרו הוא עונש ולא סגי לי' בתשובה וכפרה בלתי זה לכן הקילה התורה היכא דהוא כספו ולא מת מיד משא"כ לענין גלות בשוגג דהוא משום כפרה נראה פשוט דאין נפ"מ כלל אם הוא כספו או לא. ולא מיבעי' לפי הגירסא בר"מ ז"ל דאפי' ישראל שהרג גר תושב גולה אע"ג דממיתה איתמעט א"כ מכ"ש עבדו דחייב עליו מיתה ג"כ אלא דהתורה העמידה אותו בדין יום או יומים פשיטא דלענין גלות דלא נתמעט חייב גלות אך אפי' לפי"ד הראב"ד ז"ל דס"ל כיון דרעהו כתיב אין לרבות ג"ת מ"מ עבד דאיתרבי לגלות שוב גם עבדו לא נוכל למעט כיון דלא אימעיט אלא ממיתת ב"ד והתורה כתבה בהדי' "לא יקם" נראה דאתי לרמז זה דדוקא ממיתה נתמעט עבדו ולא מגלות:
ובאמת דברי בני ז"ל נכונים לפי שטחיות דברי האוה"ח ז"ל שנראה קצת מדבריו דאם הי' משכח"ל חיוב גלות אפי' באינו מת מיד הי' פטור מגלות ג"כ אך באמת עיקר נראה כדאמרן דאין למדין גלות ממיתה הן אמת כי בחידושי למסכת מכות כתבנו לדון מטעם אחר דאמאי יהי' הורג עבד חייב גלות לפי"מ דמבואר במכות (דף י"ב ע"ב) דגלות אינו מכפר רק מיתת כה"ג הוא דמכפר והא דצריך גלות הוא להנצל מגואל הדם וא"כ עבד שאין לו חייס נראה דלא משכח"ל גוה"ד כלל ועיי' בר"מ ז"ל ריש הלכות רוצח דראוי לירושה הוא גואל הדם ובעבד ל"ש ירושה כלל דאינו מוריש כיון דאין לו בנים והא דנראה מרש"י ותוס' נזיר (דף ס"א ע"ב) ד"ה א"ה עבדים נמי דעבדים הם בכלל מורישין רק שאין להם להוריש כבר עמד עליהם בקהלת יעקב למרי"ט אלגזי ז"ל ותמה עליהם מדברי הר"מ ז"ל בהלכות ממרים דנראה מבואר דעבד אין לו בנים וקרובים כלל וכתבנו בזה בחידושינו שם ואכ"מ. אך י"ל דאדונו הוא בכלל גוה"ד כיון דיד עבד כיד רבו ואגיד גבי' לגמרי הוי האדון גוה"ד שלו וא"כ זה דוקא כשהרגו אחר אבל כשהרגו אדונו י"ל דל"ש בי' גלות כיון דליכא גוה"ד:
איברא דז"א לא מיבעי' לדעת התוס' והריטב"א ז"ל דהא דאמרי' דגלות אינו מכפר היינו דאינו כפרה גמורה דגמר כפרה הוא ע"י מיתת כה"ג אבל פשיטא דמכפרת ג"כ א"כ נסתר זה אך אפי' לפי דברי רבינו יונה ז"ל בחידושיו ריש מכות דנראה קצת דעתו דגלות אינו מכפר כלל ועיי"ש מ"ש הרב המגי'. מ"מ נלענ"ד דהא שכתב הר"מ ז"ל דרק הראוי ליורשו הוא גוה"ד היינו רק לענין מזיד דאמרי' מצוה ביד גוה"ד ע"ז כתב הר"מ ז"ל דהמצוה הוא ביד מי שהוא ראוי ליורשו משא"כ בשוגג דרשות הוא ביד גוה"ד מצד כי יחם לבבו א"כ נראה פשוט דבנו של העבד ג"כ הוא גוה"ד כיון דבטבע הוא בנו אע"ג דמדינא אין לו חייס מ"מ שייך בי' כי יחם לבבו ופשיטא דאם הרגו פטור [ונראה דגם לענין מחתרת דאב עבד הנמצא במחתרת בנו העבד כגון שיש לו דברים שנתנו לו ע"מ שאין לרבו רשות בהן או אפי' בנשתחרר בנו וה"ה ישראל גמור ופקע ממנו היחוס לגמרי מ"מ לענין הטבע דסתם אב חס על בנו נראה דאין לחלק ודינו כמו אב ישראל וצ"ע בזה] הכלל שהדבר ברור ואין ספק כלל דלענין גלות לא נתמעט עבדו ולכ"ע חייב גלות כנ"ל:
אמנם בעיקר הדבר שהעיר בני ז"ל שאדון יכול להעיד על עבדו ונהרג על ידו כמו בהמתו לענ"ד הדבר צ"ע שאין לדמות עבדו לבהמתו בזה דבבהמתו אין לו בה אלא קנין ממון ואדם קרוב אצל ממונו לא אמרינן משא"כ עבדו יש לו בו קנין איסור ג"כ וצריך גט שיחרור דוקא דגמרינן לה לה מאשה ואע"ג דמפקירו ויצא לחירות אכתי אגיד גבי' להתירו בבת ישראל נראה דבעבדו יש לו קנין כמו באשתו והדעת שלו משועבד אל אדונו ולכן א"א לו להעיד עליו ואינו נהרג על ידו ויש להביא ראי' לזה מדברי תוס' סנהדרין (דף י"ט ע"א) ד"ה ינאי המלך שכתבו לתרץ דלכן הוצרך ינאי דוקא לעמוד אע"ג דאם רוצים להשיב שניהם מושיבים אותם וא"כ ה"נ המלך הי' יכול לישב "ובלבד שישב אותו כנגדו" [אגב ארשום בזה מה שצל"ע מה שייך כנגדו בדיני נפשות הא הב"ד המה תובעים ונראה דשטחיות דלישנא נקטו כן וכוונת התוס' באמת דלפי"ז בדיני נפשות דל"ש שכנגדו כלל דאין כאן בע"ד דעל הב"ד מוטל מצ"ע דובערת הרע א"כ היו יכולים לצוות את ינאי שישב ועפי"ז נסתרו דברי הגאון בעל תפארת צבי ז"ל בתשו' רעק"א ז"ל סי' ק"ד ד"ה ובימי חרפי מ"ש לבאר כוונת התוס' עיי"ש ואולי י"ל דס"ל להגאון ז"ל דגואל הדם הוא הבעל דבר כיון דעליו המצוה להורגו הוי הוא הבע"ד של העבד ויש שפיר כנגדו וצ"ע עוד בזה] משום דדיני נפשות שאני עכ"ל ולכאורה תמי' הא לגבי ינאי הוי רק ד"מ שמפסיד העבד ואי דלגבי העבד הוי דיני נפשות א"כ העבד צריך לעמוד ומה ענין ינאי לזה אלא ודאי כדאמרן דעבד באדונו כיון דאגיד ומקושר בו בקנין איסור ג"כ ועתה כשרוצים להרגו רוצים להפריד אותו לגמרי ממנו הוי כד"נ אצל האדון ומוכרח כדברינו הנ"ל:
ואין להשיב ע"ז דהרי מקור הך דינא דאין לקבל עדות שלא בפני בע"ד הוא מקרא דוהועד בבעליו ולא ישמרנו וכתב הרשב"א ז"ל בחידושי לב"ק (דף קי"ב) ד"ה משום סומכוס אמרו בזה"ל ואפשר לומר לשווי' מועד שאני דכתיב והועד בבעליו וכו' אבל בשאר דברים לרבנן לא בעינן בפני הבעלים דאין למדין דיני ממונות מדיני נפשות דדיני השור כד"נ דכמיתת הבעלים כך מיתת השור עכ"ל הרשב"א ז"ל ומבואר ברשב"א ז"ל דלכן צריכים להעיד בפני הבעלים כיון דדיני השור כד"נ אע"ג דלענין הבעלים הוי ג"כ רק ד"מ וע"כ כיון דפתיך בי' דיני נפשות חמירי וא"כ ה"ה לענין העמדת ינאי י"ל כן. ז"א דבאמת דברי הרשב"א ז"ל לכאורה מחוסרין הבנה דהרי לענין זה שיעשה השור מועד אין נפ"מ לדיני נפשות כלל דהרי גם תם ח"מ והא דצריך שיעשה מועד הוא רק לענין שהבעלים ישלמו כופר וא"כ איזהו דיני נפשות יש בזה שנאמר שמשום שהוא ד"נ החמירה בהו תורה דצריך קבלת עדות בפני בע"ד. וכבר נשאלתי ביאור דברי רשב"א אלו מכבוד ידי"נ הגאון המפורסם המנוח מוהר"י ישעי' ז"ל האב"ד דק"ק זדונסקיוואלע:
אמנם נראה ברור דכוונת הרשב"א ז"ל על חיוב כופר כיון דאמרינן דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וילפינן זה מדכתיב וגם בעליו יומת. ולכאורה קשה הא בעליו יומת היינו ביד"ש ולענין מיתה ביד"ש הרי ל"צ כלום ועכצ"ל כמו"ש התרגום אונקלוס שמפרש יומת יתקטל וכמו"ש הרמב"ן ז"ל דיש עליו באמת ביד"ש חיוב הריגה ולא חיוב מיתה והוי כמו שחייב מיתת ב"ד וכופר הוא תמורת המיתת ב"ד לכן גם כופר צריך שיהי' בפני סנהדרין של כ"ג ממש כמו ד"נ כמבואר בירושלמי סנהדרין פ"ק שלהי ה"א עיי"ש ולכן לחייב הבעלים מיתה דהיינו עיד"ז שעושים אותו למועד צריך בפני הבעלים דזה הוי ד"נ ממש אלא שיכול לפטור עצמו בכופר וזה מוכרח בכוונת הרשב"א ז"ל. אמנם שנימא דמפני דאצל השור הוי ד"נ יהי' צריך דוקא העמדה בדין בפני הבעלים זה א"צ כיון דאצל הבעלים הוי ממון ולכן בתם ל"צ בפני הבעלים דוקא כיון דהוא רק לחייב השור מיתה ומעתה כיון דבעבד מבואר דצריך בפני בעלים דוקא ואמרי' דהבעלים בעמידה דהוי אצלם בגדר ד"נ ע"כ דעבד אינו דומה לבהמה בזה ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעיי'. ואי"ה עוד חזון למועד לבאר הדברים וכאן כתבנו רק להשתעשע בדברי בני ז"ל:
פרק ט
(שם כ"ב) וכי ינצו אנשים וגו' כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל ולפי דעתי בעבור שאין בולדים האלו ניכר כי מי יודע אם יצליחו אמר הכתוב אע"פ שאין כאן ממון תשלומין נשים עליו עונש והוא כמו קנס וממון שיטילו אחרים עליו בעל כרחו עכ"ל. מבואר מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל דתשלומי דמי ולדות הוא קנס דמדינא אין כאן תשלומין כיון דלא נדע אם יצליחו והיינו אם יהיו בני קיימא וזה מוכרח בכוונת רבינו ז"ל. והראה לי תלמידי החתן המופלג ושנון כמר יחיאל מאיר הכהן שיחי' מעיר זאריק שכן דעת התרגום יונתן ז"ל שכתב בזה"ל מתקנסא יתקנס דמי וולדא עכ"ל מבואר להדיא כן דהוא קנס וע"כ מה"ט דאינו ברי היזיקא דדילמא לא יהיו בני קיימא ומספק א"א לענוש ממון וע"כ דקנס הוא. ויש ליישב בזה קושית התוס' סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) ד"ה הו"א אפי' נפלים שתמהו דאיך אפ"ל כן דיהי' חייב על עוברין מיתה א"כ היכי מיחייב דמי ולדות הא מיחייב מיתה ולדברי התרגום יונתן ורמב"ן ז"ל אפשר דהסוגיא אזלא אליבא דר"מ דאמר חידוש הוא שחידשה תורה בקנס אע"ג דמיקטל משלם וזה פשוט:
איברא מה דתמי' טובא לפי הנ"ל למה לי קרא דמכה איש למעט עוברין ממיתה ואיך אפשר להרוג מספק ואין לומר כיון דגלי קרא דב"נ חייב על עוברין מקרא דשופך דם האדם באדם איזהו אדם שהוא באדם זהו עוברין וא"כ הו"א דישראל לא יצאו להקל וג"כ חייבין על עוברין ז"א דעל זה גופי' קשה אמאי חייבה רחמנא בב"נ על עוברין כיון דהוא רק ספק ואיך אפשר להרוג מספק ויותר יפלא לפימ"ש הפרמ"ג ז"ל דלדעת הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת להחמור בב"נ אזלינן בספיקו להקל ואינו אסור בספק וא"כ אמאי חייבה תוה"ק לב"נ על עוברין כיון דהוא רק ספק נפש ולומר בדעת הת"י והרמב"ן ז"ל דבאמת מודים דהוי רוב רק דקשי' להו הא בממון לא אזלינן בת"ר לכן כתבו דקנס הוא זה דוחק בעיני דמלשון הרמב"ן ז"ל נראה דהוי ספק גמור [ועוד דהרי מבואר בש"ס דהפלוגתא אי פלגא נזקא קנסא או ממונא תלי' אי סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולמ"ד דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי שוב אמרינן דפ"נ ממונא אע"ג דסתם הוא רק רוב. רואים אנו דחיוב שחייבה תורה מכח רוב אינו בגדר קנס. ואי כי יש לחלק כיון דמכח הרוב הי' לו לשמור בהמתו לכן ממילא חייב על שלא שמר מ"מ נראה כדאמרן דמדעת הת"י והרמב"ן ז"ל מוכח דס"ל דספק גמור הוא והא דבאמת אינו בגדר רוב י"ל כמו"ש המזרחי דרוב להבא לא אמרינן וכיון דעתה הוא ברור אינו בר קיימא רק שאנו דנין אם יהי' בר קיימא ל"ש למיזל בת"ר]:
ומה שנלענ"ד בדעת הרמב"ן ז"ל עפמ"ש בספרי חמדת ישראל בקונטרס לדיני ב"נ אות ז' בשם מרנא הגאון הק' מטשעכענאוו זצללה"ה שכתב על דברי תוס' סנהדרין (דף נ"ט) דגם לישראל איכא איסור להמית עוברין וכתב הוא ז"ל להוסיף על דבריהם שיש אפי' חיוב מיתה לשמים על העוברין דלא גרע מהשחתת זרע שחייב מיתה לשמים. אולם אני בעניי כתבתי לתמוה על דבריו דהאיך אפשר לומר כן בדעת התוס' הא התוס' ז"ל ס"ל דהשחתת זרע תלי' בפו"ר ומי שאינו מצווה על פו"ר אינו מצווה על השחתת זרע א"כ יש סברא גדולה לומר דאיסור עוברין היום הוא רק לישראל כיון דנאמרה ולא נשנית א"כ רק לישראל נאמרה כיון דבב"נ ניטלה המצוה דפו"ר א"כ שוב אינן מוזהרין על עוברין משא"כ ישראל ועיי"ש מ"ש שנראה מוכרח דעת התוס' דשני ענינים המה:
ומעתה נאמר דהרמב"ן ז"ל לשיטתו דפליג על התוס' הנ"ל וס"ל באמת דאיסור השחתת זרע לא תלי' כלל במצות פו"ר כמו"ש בשמו בחידושי הר"ן על נדה שהוכיח כן מנשים אע"ג דלא מיפקדו אפו"ר מ"מ נענשו במבול ועיי' במל"מ פ"י ממלכים הלכה ז' ובספרי הנ"ל בדיני ב"נ אות נ"ד שהארכנו לבאר דברי הרמב"ן ז"ל וא"כ לדעת הרמב"ן ז"ל י"ל דזה ענין עוברין שנצטוו עליהן ב"נ כיון דעכ"פ השחתת זרע הוא בודאי ויש ע"ז חיוב מיתה ביד"ש בבירור ושוב מספק חייב מיתת ב"ד. וא"ש בזה ג"כ מה דצריך קרא למעט ממכה איש דישראל אינו נהרג על עוברין אע"ג דהוי רק ספק נפש דהוא ג"כ מה"ט כיון דבכל עוברין איכא חיוב מיתה ביד"ש בבירור משום השחתת זרע שפיר הו"א דיתחייב מיתת ב"ד אף מספק וכבר כתבתי במק"א ראי' לזה מסנהדרין (דף פ"ב) גבי כהן ששימש בטומאה דאחיו הכהנים פוצעין את מוחו בגיזרין. ומבואר בסוגיא שם כיון דיש ח"מ ביד"ש שוב מותר לאחיו הכהנים להרוג אותו נראה היכא דיש עליו ח"מ ביד"ש בבירור שוב לא קפדינן כ"כ על מיתתו בידי אדם ואף כי מסוגית הגמ' דחולין דילפינן דאזלינן בתר רובא דאל"כ דילמא הנהרג הי' טריפה נראה לכאורה להיפך כיון דגם הורג את הטריפה ח"מ בדיני שמים. ועיי' בר"מ ז"ל פ"ב מהלכות רוצח הלכה ח' שנראה באמת מדעתו דגם בוודאי טריפה ההורגו חייב מיתה אם לא שיאמרו הרופאים שבטח ימית מחולי זה עיי"ש וי"ל דכוונתו באמת מטעם זה כיון דחייב מיתה ביד"ש בבירור שוב גם מספק נהרג אך הרי מסוגיא דרוב מבואר להיפך כנ"ל. וצל"ע בזה לברר הדברים ואכ"מ. עכ"פ לענין ב"נ דמוזהר על עוברין בוודאי י"ל כנ"ל כיון דיש עליו חיוב מיתה ביד"ש בבירור מכח השחתת זרע שוב חייב מיתה מכח עוברין וא"ש דברי התרגום יונתן והרמב"ן ז"ל:
וראיתי בריב"א על התורה בקרא דענוש יענש שכתב בזה"ל. וא"ת אמאי אינו נהרג על הולדות שהרג וכ"ת שמא נפלים נינהו א"כ תיקשי לך גבי ואיש כי יכה כל נפש אמאי הוא נהרג שמא טריפה הי' וכ"ת דסמכינן ארובא ורובא לאו טריפות נינהו כדאיתא בפ"ק דחולין ה"נ אית לן למסמך ארובא. דרובא לאו מפילות נינהו וא"כ ליחייב מיתה נוגף אשה על הולדות שהרג. ועיי"ש מה שתירץ שגזה"כ הוא שאינו חייב על שום ברי' עד שיצא לאויר העולם. אך חזר והקשה ע"ז מהא דקיי"ל דב"נ נהרג על עוברין. אמנם בדרך פילפול י"ל דבאמת היינו טעמא דבישראל אינו נהרג על עוברין הוא מכח חשש דילמא נפל הוא. ואין לומר דאזלינן בתר רוב כיון דאפילו אם הוא בן קיימא נמי יש ספק דילמא טריפה הוא וא"כ הו"ל תרי מיעוטין ואיתרע לה רובא. ולפי"ז ממילא ל"ק מהא דב"נ חייב על עוברין דהרי הר"מ ז"ל פסק דב"נ ההורג את הטריפה חייב מיתה ושוב ליכא אלא חד מיעוטא שמא נפל הוא ואזלינן בתר רוב. ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו:
פרק י
(שם ל') אם כופר יושת עליו וגו'. וכתב הרמב"ן ז"ל בזה"ל בעבור היות הכופר כפרה כענין הקרבנות "ואם הוא אינו חפץ בה אינן מכריחים אותו לבוא לב"ד לחייבו בכך" ואפי' אם חייבוהו אין ממשכנין אותו. בעבור זה אמר אם עכ"ל. מבואר מדברי רבינו הרמב"ן ז"ל דבר חדש מאוד דלא בלבד שאין ממשכנין על הכופר אלא שגם אין העדים יכולים לחייבו כופר בלתי אם חפץ בכופר אז יבוא לב"ד ויחייבו אותו ותלי' לגמרי ברצונו שאין הב"ד מחייבים אותו כלל בלתי רצונו בכופר:
והנה דברי רבינו ז"ל נפלאין מאוד א' דגוף הדבר שכתב בפשיטות דכופר אין ממשכנין הוא איבעי' דלא איפשיטא בב"ק (דף מ' ע"א) ואיך פסק הרמב"ן ז"ל בפשיטות דאין ממשכנין ובאמת דעת הר"מ ז"ל להיפך. ב' מהיכן הוציא מ"ש בריש דבריו הקדושים דגם לחייב אותו אין הב"ד יכולין להזדקק לזה בלי רצונו:
ונראה ביאור דבריו הקדושים ונקדים לבאר דברי הרמב"ן ז"ל המובא בריטב"א ריש מכות בהא דאמרי' בגמ' דעדים זוממין אין משלמין את הכופר מ"ט כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ותמה הריטב"א ז"ל דמה בכך מ"מ יהיו חייבין מצד כאשר זמם. ותירץ כיון דהוי איבעי' דלא איפשיטא אם ממשכנין וא"כ מספק אין ממשכנין. וגם ר"י ז"ל פי' שם דלא מיבעי' לן התם אלא אם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומעתה אלו לא הי' רוצה לתת כופר לא היו כופין אותו ואם הי' יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא הי' נותן וכיון שכן אין כאן דין הזמה וה"ק כופרא כפרה ולית בכפרה דין הזמה ואי משום דליהוי להו כפרה הני לאו בני כפרה נינהו. ורבינו הרמב"ן ז"ל פירש דלמ"ד כופרא כפרה ל"ש הזמה דהא עיקר עדותן לחייב מיתה ביד"ש ועדותן לשמים לא מעלה ולא מוריד וכו' שאין השמים צריכין לעדותן כלל וא"כ ליכא לגבי המיתה ועשיתם לו כאשר זמם וכיון שכן אף כופר ל"ש בהו שהכופר במקום מיתה ביד"ש ונכון הוא מאוד עכ"ל הריטב"א בשם הרמב"ן ז"ל:
והנה צריך לבאר כוונת הרמב"ן ז"ל אם כוונתו ג"כ א"נ דאין ממשכנין על הכופר או דכוונתו אפי' למ"ד דממשכנין בכופר מ"מ כיון דהוא תמורת מיתה ביד"ש וכיון דלענין מיתה ביד"ש ל"ש הזמה ה"ה דל"ש בכופר. ומסתימת דברי הריטב"א ז"ל נראה לכאורה דכוונת הרמב"ן ז"ל אפי' למ"ד דממשכנין דאל"כ ל"צ לתרץ הרמב"ן ז"ל כיון דאין ממשכנין ובידו שלא להביא הרי ליכא דין הזמה כלל כמו"ש הריטב"א לעיל מיני' וכן ראיתי להגאון בעל שאג"א ז"ל על מכות שהבין כן בדברי הרמב"ן ז"ל שבא לתרץ אף א"נ דממשכנין על הכופר. אמנם אני תמה על עצמי איך אפשר לומר כן הא כשהוזמו העדים הרי נראה לכל דלא הי' חייב מיתה ביד"ש כלל וכל עדותן הי' להוציא ממנו ממון בשקר אלא שהם כינו את הממון כופר אבל לקושטא דמילתא הרי אינו כופר ואינו כפרה כלל אלא שרצו להוציא ממנו ממון שלא כדין א"כ כשהוזמו אמאי לא יהיו חייבין. ואנה השכל שיגזור כן. ועוד תמי' לי דאם כוונת הרמב"ן ז"ל לומר דאפי' אם ממשכנין על הכופר דינא הכי דסוף כל סוף ל"ש בהו כופר כיון דהוא תמורת מיתה ביד"ש מ"מ אמאי ס"ל להרמב"ן ז"ל דגם מצד והצדיקו אין לוקין כיון דלא באו להרשיע כלל בעדותן כמו"ש הריטב"א שם אח"כ בשם הרמב"ן ז"ל והוא תמי' מאוד הא אין לך רשעה גדולה מזו שרצו לחייב אותו ממון שלא כדין:
ואעיקרא מילתא קשה מאוד א"נ דהרמב"ן ז"ל מודה דלמ"ד דאין ממשכנין ל"צ כלל לתירוץ שלו רק דבלא"ה ל"ש דין הזמה כיון דאין ממשכנין ותירוצו רק למ"ד ממשכנין א"כ למה הוצרך לתירוצו זה הא הרמב"ן ז"ל עצמו מובא בריש דברי הריטב"א שם כתב לפרש דברי הגמ' והני לאו בני כפרה נינהו אע"ג דבגלות קאמרינן בגמ' ליגלי כי היכי דתיהוי להו כפרה דההבדל בין גלות לכופר דגלות אינו כפרה גרידא דהוי בגדר עונש דהרי ניתן לב"ד והכפרה הגמורה הוא במיתת כה"ג לכן שפיר הו"א דגם העדים יגלו משא"כ כופר שאין ממשכנין אותו כדאסיקנא בב"ק וא"כ הוי כפרה גרידא ול"ש בעדים זוממי שאינן בני כפרה זה נראה כוונתו הקדושה. וא"כ מבואר מדברי הרמב"ן ז"ל עצמו דע"כ אזיל הסוגיא הכא למ"ד דכופר אין ממשכנין וא"כ למה צריך לתירוצו בטעמא דאין משלמין את הכופר מכאשר זמם הא התירוץ פשוט ומבואר כיון דבידו שלא ליתנם ל"ש בהו דין הזמה:
לכן נלענ"ד ברור דמעולם לא עלה על דעת הריטב"א ז"ל לומר דתירוצו דרמב"ן ז"ל יהי' א"ש אפי' א"נ דבכופר ממשכנין דהרי א"נ דממשכנין והוי כשאר תביעת ממון פשיטא דהעדים חייבין מדין הזמה אלא דהי' קשה לי' להריטב"א ז"ל דאפי' למ"ד דאין ממשכנין מ"מ כיון דע"פ עדותן נתחייב בכופר אע"ג דאין ממשכנין אותו מה בכך כיון דמחויב הוא ליתן הכופר הרי חייבו אותו ממון ומה בכך דבידו להיות רשע שימות בעונו ולא יתן הכופר הרי אין לך משכון גדול מזה שאיימו אותו בח"מ ביד"ש ועיד"ז ממילא הי' מוכרח ליתן הכופר לפדות את עצמו ממיתה וכנראה שהריטב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב בזה"ל "ואם הי' יודע בעצמו שלא הי' כמו שהעידו לא הי' נותן". אך צ"ע דמאי בכך דאם הי' ידע שמעידין שקר לא הי' צריך ליתן מ"מ עתה כשבאמת א"י אם מעידין שקר הרי חייבו אותו ממון ומאי בכך דבידו שימות ולא יתן הכי בשביל זה אינן מחייבין אותו ממון. ולתרץ זה כתב הריטב"א בשם הרמב"ן ז"ל דלמ"ד כופרא כפרה ואין ממשכנין לאו דוקא שאין ממשכנין אלא שאין הב"ד מחייבין אותו כלל ע"י עדותן אלא דכל תכלית העדים לחייב אותו מיתה ביד"ש אמנם אין הב"ד אומרין כלל שמחויב לבוא לב"ד ולהתחייב כופר אלא אם ירצה ליתן את הכופר ישומו הב"ד את הכופר והוא יתנם ליורשי המת וכיון שכן אין העדים חייבין מדין הזמה כיון שהם לא באו לחייב כלל רק לגלות לפני הב"ד שיש על אדם זה חיוב מיתה ביד"ש והוא מה שירצה אח"כ יעשה ואע"ג דצריך בזה עדות לפני הב"ד מ"מ כיון שאין מחייבין אותו כלום ל"ש בהו דין הזמה. וז"ב ואמת בכוונת הרמב"ן ז"ל:
ומעתה תראה שדברי הרמב"ן ז"ל כאן כוללין כל דבריו ז"ל המובאין בריטב"א שם והוציא זה מכח סוגי' דמכות דאמרי' דאין משלמין את הכופר משום דלאו בני כפרה נינהו מזה מוכח דאין כלל חיוב עפ"י עדים על הכופר אם לא ירצה ואם ירצה להתחייב ג"כ אין ממשכנין אותו ודבריו כאן ובחי' שם אחת הן:
ובאמת לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דלהלכה ממשכנין בכופר צ"ע נהי דזה ל"ק על הר"מ ז"ל אמאי אין עושין בהן דין הזמה דכבר נזהר רבינו הגדול ז"ל מזה וכתב דכל אלו מדברי קבלה דאין עושין בהן דין הזמה וס"ל דמאי דחתרו בש"ס טעמים בזה המה רק א"נ דאין ממשכנין אבל לקושטא דמילתא דבר זה הלל"מ דאין עדים זוממין משלמין את הכופר אמנם זה הוא שקשה טובא איך מחייבין עפ"י עדותם כופר הא הוי עדות שאאילה"ז כיון דאם יוזמו לא יצטרכו לשלם ואין לומר דהרי הר"מ ז"ל ס"ל דלוקין מצד והצדיקו א"כ מתקיים כאשר זמם במלקות זה אינו דנראה פשוט דהא דס"ל לר"מ ז"ל דחייבין מלקות היינו דוקא אם עדותן רק לחייב כופר אבל השור חייב מיתה בלא"ה והיינו כגון שסיכן לשלשה בני אדם עפ"י עדים אחרים ועדותן רק לענין כופר אבל באינך גווני שכתב הר"מ ז"ל פ"י מנזקי ממון הלכה ג' דמתחייב השור ג"כ מיתה ע"י עדותן א"כ כשהוזמו חייבין לשלם דמי השור לבעלים שוב ל"ש בהו מלקות מכח והצדיקו כיון דאמרינן קלבד"מ וממונא משלם מילקא לא לקי א"כ בכה"ג איך משכחת לה חיוב כופר כלל הא הוי עדות שאאילה"ז ועיי' בקצות החושן סי' ל"ח סק"ד שכתב להדיא כן דכוונת הר"מ ז"ל במ"ש דלוקין היינו במקום דאין עדותן על השור אבל במקום שהם מעידין על השור ל"ש מלקות משום הכופר עיי"ש וא"כ קשה מאוד אמאי מתחייב כופר ע"פ עדותן הא לענין כופר הוי עדות שאאילה"ז וצ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דגזה"כ דעלה לא קאי כאשר זמם דקרא ול"צ בזה תורת עדות שאתה ילה"ז או משום דבאמת יש עליהם חיוב מלקות אלא משום דא"א ללקותם מכח קלבד"מ הוי בכלל כאשר זמם כמ"ש הריטב"א לענין מיתה וממון ואין לחלק בין ממון למלקות מכח חיוב ידי שמים ותפיסה ז"א דלמ"ד עדים זוממין קנסא ליכא חיוב לצאת יד"ש ותפיסה אם פטורין מכח קלבד"מ ואעפי"כ ס"ל להריטב"א ז"ל דמתקיים בזה כאשר זמם כיון דהפטור רק מכח קלבד"מ. ויש להאריך הרבה בזה ואין כאן מקומו כי לא באתי אלא לבאר דברי הרמב"ן ז"ל ואי"ה בחי' מכות יבואר בארוכה:
פרק יא
(שם ל"ג) וכי יפתח איש בור וגו' ונפל שמה שור או חמור וברש"י ז"ל שור ולא אדם חמור ולא כלים. ועיי' ברבותינו בעלי התוס' שכתבו בזה"ל ומיהו קשי' דלמה לי שור ולא אדם תיפוק לי' מדכתיב והמת יהי' לו מי שהמת שלו וי"ל דמיירי בעבד כנעני שלא מל ולא טבל דשרי בהנאה כדאמרינן בירושלמי אקשיי' אחריתי תפתר בעכו"ם מת וטעמא דמת אסור בהנאה משום דילפינן מעגלה ערופה וכו' ובעי דומי' דמרים שהיתה ישראלית לאפוקי עכו"ם עכ"ל מבואר מדברי רבותינו בעלי התוס' דמודים דעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות אסור בהנאה דדינו כישראל וגמרינן לה לה מאשה אלא דמיירי שעדיין לא מל וטבל דהוי עכו"ם גמור דמותר בהנאה. אמנם בתוס' ב"ק (דף י' ע"א) ד"ה שהשור חייב בסוף דה"ק כתבו בזה"ל דשור ולא אדם איצטריך לעבד ולעכו"ם הקנוי לישראל עכ"ל ומדכתבו "עבד ועכו"ם נראה דגם עבד כנעני שמל וטבל מותר בהנאה ועיי' בשבו"י ובהפלאה ז"ל שרוצים לומר דהתוס' ס"ל דעבד כנעני הקנוי לישראל מותר בהנאה והדברים עתיקין בספרי האחרונים:
אמנם האחרונים תמהו בזה מירושלמי פרק בתרא דסנהדרין הלכה ז' דאיתא שם פלוגתת ר"י ור"ל גם בעבד שהי' יוצא ליסקל ונמצאו עדים זוממין אם הוי יאוש או לא כיון דהוי יאוש בטעות וקשה ת"ל הא לא נתייאש מגוף העבד מה ששוה לאחר מיתה וא"כ הוי יאוש לחצי חפץ ולא מהני היאוש כלל ועיי' בזה בספר אמרי הצבי לידיד נפשי הגאב"ד דאברי שיחי' פ"ק דב"ק אות ל"ד ס"ק ג' שכתב בזה"ל אולם היותר נכון לענ"ד לומר בזה דאפי' לשיטת התוס' דעבד כנעני שמת מותר בהנאה מ"מ כל שנגמר דינו בב"ד והב"ד חייבוהו מיתה והמיתוהו אז אסור בהנאה דומי' דשור הנסקל דנגמר דינו ומת דאסור בהנאה ה"ה עבד כנעני וא"כ ל"ק מירושלמי דשפיר נתייאש האדון לגמרי מעבדו שהעידו עליו שחייב מיתת ב"ד.
אלו דברי הרב שיחי'. ויען כי הוא דבר חדש מאוד לדמות עבד לשור הנסקל ע"כ אמרתי להעתיק בזה מה שכתבתי להרב המחבר שיחי' מה שיש לפלפל בזה:
ראיתי למעכת"ה בספרו פ"א דב"ק אות ל"ד סק"ג שכתב להעיר בדבר חדש דאפי' לפי דעת התוס' דמת עכו"ם וה"ה עבד כנעני מותר בהנאה מ"מ זה דוקא כשמת על מטתו או נהרג אבל עבד כנעני שנתחייב מיתה ונגמר דינו בב"ד והמיתוהו דנתחייב מיתה עפ"י דין הוי כמו שור הנסקל דאסור בהנאה לכ"ע ואין חילוק בין עבד לשור בזה אלו תוכן דבריו וכתב כן בלי ראי'. ולענ"ד הדבר תמי' מאוד לומר כן מסברא להקיש אדם לבהמה בפרט עבד דדינו כישראל שיהי' דינו כבהמה שיאסר בהנאה בנגמר דינו למיתה דהרי לפי דעת כ"ת נראה פשוט דלהפוסקים דס"ל דשור הנסקל נאסר מחיים ה"ה בעבד נאסר בהנאה מחיים ודא ודאי בדותא הוא והעיקר נראה בזה דבמיתת ב"ד אין החיוב ב"ד והגמ"ד עושין שום פעולה לענין איסה"נ כמבואר בגמ' ערוכה ערכין (דף ז' ע"ב) תני' כוותי' דרנב"י האשה שמתה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה זו מיתתה אוסרתה וזו גמ"ד אוסרתה ועיי"ש ברש"י ז"ל ובאמת מסוגי' זו הקשו בתוס' על שיטת ר"ת ז"ל דס"ל שור הנסקל נאסר רק לאחר מיתה דמסוגי' משמע דנאסר מיד בשעת גמר דין. וכוונת התוס' נראה אע"ג דמפשטות הסוגי' אינו ראי' כלל דנאסר מחיים דהרי לפי"מ שמפרש רש"י ז"ל ההבדל בין אשה לשור הנסקל שפיר י"ל אף אין הגמ"ד אוסר בשור הנסקל כ"א לאחר מיתה מ"מ כיון דבשור זה שאוסרו בהנאה לאח"מ הוא הגמ"ד דהרי שור דעלמא שמת אינו אסור בהנאה ולכן אין נפ"מ אם השערות הם בני מיתה או לא. אך באמת נראה דזה בעצמו כוונת התוס' דהוכחתם כיון דעכצ"ל דאין המיתה אוסר כלל רק הגמ"ד הוא שאוסרה וא"כ מהכ"ת לומר דאין האיסור מתחיל מחיים וזה פשוט בכוונת התוס':
יהי' איך שיהי' עכ"פ מבואר מסוגי' דמיתת אדם אין הגמ"ד שחייב במיתה אוסרו וכ"ז שאסור בהנאה הוא רק משום דמת בעלמא ג"כ אסור בהנאה ופשוט דה"ה בעבד כנעני דדינו כישראל א"נ דאינו אסור בהנאה מכח מת פשיטא דאין הגמ"ד אוסרו בהנאה ואגב אעיר בזה מה דק"ל לכאו' בדברי רש"י ז"ל דס"ל דשור הנסקל נאסר מחיים אמאי צריך לחלק בין מת אדם לשור הנסקל משום דשערות לאו בני מיתה הם "דאינן עשוין להשתנות" והכוונה נראה דהי' קשה לרש"י ז"ל הא גם שערות הם בני מיתה דהרי ע"י מיתת האדם נפסק כח הצמיחה והגידול של השערות לכן מוכרח רש"י ז"ל לפרש דעכ"פ אינן עשוין להשתנות לאחר מיתה לכן אינן בכלל בני מיתה. אמנם לענ"ד קשה אמאי לא כתב רש"י ז"ל בפשיטות דבאמת הרי השערות הויין דבר שחוץ לגוף רק דנימא דנאסרו מכח שמחוברין לגוף א"כ דוקא בבהמה שגמ"ד אוסרתה עוד מחיים א"כ יש לשערות חיבור עם הבהמה ושפיר גם השערות נאסרו משא"כ באדם כיון דרק מיתתו אוסרתו ואז בשעה שמת מיד נפסק כח גידול וצמיחה של השערות וא"כ הו"ל כאילו ע"י המיתה נתלשו השערות מן הגוף ומה"ט תולש בשבת מן המתה אינו חייב משום קוצר וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות ולכן ל"ש לומר דהשערות יהיו אסורין מכח דמחוברין לגוף כיון דע"י מיתה נפסק החיבור והבן. ועיי' היטב בלשון התוס' סנהדרין (דף מ"ט) שנדחקו כ"כ לשיטת ר"ת לתרץ דס"ל דחל עליו עכ"פ איסור מחיים ולא כתבו בפשיטות לפרש כפירוש רש"י ז"ל בערכין נראה משום דס"ל לתוס' דר"ת לשיטתו [מובא בתוס' ב"ב (דף קנ"ד ע"א) ד"ה ועוד סימנים עשוין להשתנות] ס"ל דשערות יש להם שינוי לאחר מיתה וא"כ גם השערות הם בני מיתה וא"כ לא יתכן לשיטתו פי' רש"י ז"ל וצ"ל כמו שפירשנו ולפי"ז יהי' מוכח דנאסר מחיים ולכן מוכרחים התוס' לתרץ דלר"ת ג"כ חל האיסור מיד משעת גמ"ד כיון דאפי' לשוחטו אסור וכיון שכן שפיר חל האיסור על השערות ג"כ ודו"ק היטב בזה ואשמע דעת מעכת"ה]:
איברא דלכאורה יש לעיי' בדין זה מדברי המכילתא פרשת משפטים פרשה י' שכתב ללמוד איסור הנאה דשור הנסקל מק"ו מעגלה ערופה דמאי עגלה ערופה שמכפרת על שפכ"ד ואינה מטמאה את הארץ ואינה גורמת לסילוק שכינה אסורה בהנאה ק"ו לשור הנסקל שהוא שופך דם ומטמא את הארץ וכו' שאסור בהנאה עיי"ש ולפי"ז יש ללמוד ק"ו זה לישראל שהרג ג"כ דנאסר בהנאה מטעם זה ויהי' איסור נוסף ברוצח כמו שור הנסקל איברא דנראה דש"ס דילן אינו ס"ל ק"ו זה דא"כ אמאי בשחטו קודם שנגמר דינו מותר בהנאה הא משום ק"ו זה ראוי שיאסר בהנאה אפי' בשחטו קודם שנגמ"ד. ומלבד זה נראה דאינו ראי' מבהמה לאדם כיון דקיי"ל כל המומתין מתוודין ותשובה מהני בדיני שמים אע"ג דהב"ד אין משגיחין ע"ז ואינו נשלם כפרתו עד שימות מ"מ שוב ל"ש ללמוד ק"ו לאסור אותו בהנאה מבהמה. ועפי"ז יש לומר דעכ"פ במת עכו"ם אפי' לפי"ד הסוברים דמותר בהנאה מ"מ היכא דהרג את הנפש ונתחייב מיתה עפ"י ב"ד אסור בהנאה כמו שור הנסקל הנאסר בהנאה מכח ק"ו כיון דבעכו"ם ל"מ תשובה:
ויש להעיר עפי"ז במדרש תנחומא פרשת תצא דאיתא התם דכאשר הרג שמואל את אגג האכיל מבשרו כזית כזית לנעמיות עיי"ש והיינו דזה הי' אופן הריגתו עכ"פ אינו נראה שהי' שמואל מדקדק שלא יהי' מאכיל ממנו רק כ"ז שהי' חי ומסתמא הי' חותך ממנו גם לאחר מיתה ג"כ ומאכיל לנעמיות וקשה אפי' א"נ דמת עכו"ם מותר בהנאה מ"מ הא הי' מחויב מיתה עפ"י הדיבור דאמר הקב"ה לך והחרמת את עמלק וא"כ צריך להיות אסור בהנאה. איברא דכמה תשובות בדבר. א' דנראה בזה דמה שצוה הקב"ה למחות זכר עמלק זה אינו בכלל שור הנסקל שיהי' הגמ"ד אוסרתו כיון דל"ש בי' גמ"ד דב"ד כלל. ב' דנראה ברור דהי' שמואל מדקדק שלא לחתוך מבשרו לאחר מיתה כיון דבאמת הקשו המפורשים איך נטמא שמואל לאגג הא הי' נזיר ואסור להיטמא למתים ותי' דעשה דמחיית עמלק דוחה הלאו דטומאה. אמנם נראה דמשום זה מדקדק במדרש תנחומא וביתר ביאור במדרש שמואל שהאכיל מבשרו זיתים זיתים לנעמיות להורות דחתך מבשרו רק זיתים זיתים ולא חתך אברים אברים שלא להתטמא בטומאת מת דאמה"ח מטמא וכהן מוזהר עליו לכן חתך רק זיתים זיתים מבשרו דבשר הפורש מן החי טהור לגמרי ומעתה זה דוקא מחיים אבל לאחר מיתה כיון דכבר מת וליכא המצוה שוב בוודאי לא חתך ממנו שמואל משום דהי' מוזהר על הטומאה וזה פשוט:
אמנם כ"ז לפילפולא אמנם העיקר נראה בזה דבאמת זה נראה דאגג הי' אסור בהנאה מצד דצוה הקב"ה להחרימם וסתם חרם היינו איסור הנאה והא דרצו ישראל ליקח לקרבנות מהבקר והצאן י"ל עפי"ד התוס' חולין (דף ק"מ) שנסתפקו דבהמות עיר הנדחת ג"כ כשר להקרבה וכבר ראיתי לח"א שהעיר בזה אמנם הא דהאכיל את בשרו לנעמיות היינו מפני שהן של הפקר ואיסה"נ מותר להאכיל לבהמות וחיות ועופות של הפקר כמו"ש הפוסקים דמותר להאכיל איסה"נ לכלבים של הפקר. ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ:
ונשוב לעיקר הדבר שאנו דנים בו דנראה פשוט דאין ללמוד עבד וישראל משור הנסקל וי"ל עוד בזה דרך פילפול דהנה ראיתי לכבוד ידי"נ הגאון המנוח מקויל ז"ל בתשו' הנדפסת בספר ביכורי שלמה חיו"ד סי' י' שכתב להעיר בהא דשור הנסקל אמאי יהי' אסור בהנאה לאחר שנסקל הא הו"ל נעשה מצותו ועיי"ש שתירץ עפי"ד התוס' ישנים יומא (דף ס') דהא דאמרי' דאין לך דברים שנעשה מצותן ומועלין בו וה"ה לאיסורי הנאה היינו דוקא בהקדש וכיו"ב בעגלה ערופה דכפרה כתיב בה כקדשים אי לאו קרא הו"א דמותר בהנאה מה"ט דנעשית מצותו משא"כ בשור הנסקל ל"ש כלל ההיתר מצד נעשה מצותו ומעתה נראה דזה דוקא בשור הנסקל דמיתתו אינו לכפרה אלא בתורת עונש וקנס לבעלים משא"כ מיתת ישראל ע"י ב"ד דהוא רק משום כפרה וכיון שכן בוודאי דינו כקדשים דלאחר שנעשה מצותו צ"ל מותר בהנאה ואין ללמוד משור הנסקל:
הן אמת שיש מקום לומר עפי"ז לחלק בין עבד לישראל ולומר דעבד דאינו בכלל עם קדוש אין דינו כמו קדשים משא"כ בישראל גמור דהם קודש לד' הוי בכלל קדשים. אך באמת ז"א ועיקר ההבדל בין שור הנסקל למיתת ב"ד בישראל כיון דהוא לכפרה אמרינן כיון דנשלמה כפרתן הרי נעשה מצותן ושוב מותרין בהנאה ולכן מצד גמר דין ל"ש לאסור בעבד וישראל בהנאה אמנם בב"נ שנראה שמיתתו אינו בתורת כפרה אלא בתורת עונש א"כ יש מקום לומר דאע"ג דמת עכו"ם מותר בהנאה מ"מ כשנגמר דינו למיתה ה"ה אסור בהנאה כמו שור הנסקל. וי"ל בזה מה שראיתי כעת בספר הנדפס מחדש "שארית נתן" להג' מר"ן ז"ל בן הפנ"י ז"ל (דף ס"ב ע"ב) שהעיר בלשון הקרא (שמואל א' י"ז) שהפלשתי אמר לדוד המלך ע"ה לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים "ולבהמת השדה" אמנם דוד השיב לו ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים "ולחית הארץ" ולא אמר לבהמת השדה כמו שאמר גלית ועיי"ש מ"ש בשם המדרש והגאון המחבר רוצה לדייק מזה דמת עכו"ם אסור בהנאה לכן אמר רק לחית הארץ דאיסה"נ מותר לכלבים של הפקר. אמנם לפי דברינו י"ל עפי"מ דמבואר בקרא שאמר דוד ואנכי בא אליך בשם ד' צבאות אלקי ישראל אשר חרפת ועיי' בתרגום דהי' מברך השם ונתחייב מיתה מצד מברך השם. ולדעת הר"מ ז"ל כל הפלשתים השומעים ולא עשו בו דין כולם נתחייבו מיתה מצד דינים וא"כ כיון דב"נ נהרג בע"א ובדיין אחד וזה הוי גמ"ד ושוב אסורין בהנאה לכן אמר רק לעוף השמים ולחית הארץ אבל לבהמת השדה אסורין מצד דחייבין מיתה ה"ה אסורין בהנאה שוב נדפס ספר בית האוצר וראיתי בכלל ח' שכתב ג"כ לחדש דין זה דמי שנגמר דינו למיתה יהי' אסור בהנאה כמו שור הנסקל והנלע"ד כתבתי. וכבר דברתי מזה עם הגאון המחבר שליט"א והודה כי יש מקום לדברינו הנ"ל: