אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

יתרו

בשלח

פרק א

ברמב"ן ז"ל בקרא דויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך כתב בזה"ל שלח לו הדבר באגרת כתוב בה כן כי השליח לא יאמר אני חותנך וכו' וכמוהו ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה עכ"ל:

והנה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רכ"ז כתב להוכיח מדברי הרמב"ן ז"ל הללו דכתיבה כדיבור כיון דכתיב בתוה"ק ויאמר והפירוש שכתב באגרת עיי"ש מ"ש בזה שהעיקר כדברי התוס' גיטין שכתבו להיפך. ואינו מתרץ ראית הרמב"ן ז"ל. והנה לכאורה יש להעיר מגמ' ערוכה סנהדרין (דף מ"ט ע"א) דאמרינן בגמ' על יואב אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו. טובים שהיו דורשין אכין ורקין והוא לא דרש. צדיקים שהן בפה ולא עשו והוא באגרת ועשה עכ"ל הגמ'. מבואר מדברי הגמ' דאף דלא דרש אכין ורקין והי' ס"ל דאף לעבור על ד"ת צריך לשמוע למלך ואם לא שמע הוי בכלל אשר ימרה את פיך וגו' יומת מ"מ זה דוקא בפה אבל באגרת לא הי' צריך לשמוע לו להרוג את אורי' ועיי"ש היטב בסוגית הש"ס ורש"י ז"ל וא"כ מבואר דכתיבה לאו כדיבור ואגרת אינו כפיו:

ודרך פילפול עלה בדעתי כמו דדרשינן בעדיות מפיהם ולא מפי כתבם ה"נ דכתיב אשר ימרה את פיך אמרי' נמי רק פיו ולא כתבו ואע"ג דכתיב נמי ולא ישמע את דבריך בזה בוודאי אינו נכלל כתב כיון דבכתב ליכא שמיעה. וא"כ "ל דבענין מורד במלכות אמרינן דכתיבה לאו כדיבור ואפי' לפי דעת ר"ת ז"ל דעדות בכתב כשר היכא דראוי לבילה ודוקא אילם נתמעט מצד מפיהם ולא מפ"כ. מ"מ י"ל עפמ"ש האחרונים דגם אינו ראוי מחמת איסור הוי בגדר א"ר. ועיי' בתשו' הרי"ם חיו"ד בשם מורי הגז"ל מקאליש והסכים עמו וא"כ הכא כיון דעפ"י הדין אורי' לא נתחייב מיתה א"כ הי' איסור על המלך לצוות להרוג אותו ואפי' לשיטתו דלא דרש אכין ורקין וחייב לשמוע למלך אפי' כשצוה לעבור על ד"ת מ"מ לפי"ז אדרבא הוי המלך רוצח גמור בזה שצוה לשלוחו להרוג אותו כיון דבע"כ יש שליח לד"ע לכ"ע כמו חצר וא"כ שוב א"ר לדיבור ושוב הוי בגדר אינו ראוי ושוב אמרי' כתיבה לאו כדיבור ושוב א"צ לשמוע לו ע"י אגרת וא"ש מאוד דברי הגמ' וא"ר מזה דכתיבה לאו כדיבור:

איברא דזה רק לפילפולא אמנם לקושטא דמילתא ז"א וא"א לומר דזה הוי בגדר אינו ראוי לבילה ופסול מפי כתבם דא"כ איך כשר עדות בכתב הא הוי עדות שאאי"ל דהא אם יתזמו העדים הרי איגלאי מילתא למפרע דהעידו שקר וא"כ היו אסורין להעיד בע"פ וא"כ שוב הוי אינו ראוי לבילה וא"כ כתיבה לאו כדיבור ולא נוכל לעשות בהם דין הזמה ושוב אינו עדות כלל. אלא וודאי דגם א"נ דאינו ראוי מחמת איסור הוי בגדר א"ר היינו דוקא אם בעצם א"ר דהיינו מחמת עדותן נפסל עדותן בע"פ אז אמרינן אע"ג דבעצם ראוי עדותן ויכולין לדבר מ"מ כיון שאין עדותן בע"פ מחמת שיש בזה איסור או ענין אחר הוי אינו ראוי לבילה ול"מ בכתב ג"כ אבל מה שאינו ראוי מחמת שמעידין שקר מ"מ אם יעידו יהי' מהני עדותן כיון דבפה הוי עדות שאאילה"ז ה"ה דמהני בכתב ג"כ דל"ש בזה לומר דהוי א"ר לבילה מחמת איסור דהרי א"נ כתיבה כדיבור גם עתה שכותב עושה איסור זה ממש כמו בפיו א"כ שוב יכול לעשות בפיו ממש ול"ש לומר בזה דכתיבה אינו כדיבור מצד דאינו ראוי לבילה דהרי א"נ כתיבה כדיבור הוי ראוי לבילה ואדרבא יותר גרע בכתב מבע"פ שעושה מעשה ובע"פ הוא רק דיבור בעלמא וז"ב ופשוט. וא"כ ה"נ א"נ דכתיבה כדיבור א"כ הוי כתיבה באגרת עוד יותר חמור מפיו א"כ הרי ראוי לומר זאת בפיו ג"כ ושוב מחויב לשמוע למלך אף שהוא באגרת והדרא קושיא לדוכתא:

ואולי י"ל בפירוש הגמ' דהנה לכאורה בלא"ה קשה דברי הגמ' דדרשינן צדיקים שהם בפה ולא עשו שלכאורה אחר שדרשינן מטובים שדרשו אכין ורקין והי' אסור להם לשמוע למלך להרוג נוב עיר הכהנים דיהי' רוצחין גמורין. אמנם נראה דהדבר נכון דאע"ג דמדין מלך א"צ לשמוע לו מ"מ הם סכנו עצמם בזה שלא שמעו בקולו דשאול המלך בוודאי ידין אותם כמורדים ואע"ג דלפי האמת קיי"ל דיהרג וא"י היינו רק משום מה חזית א"כ זה דוקא אם ע"י הריגתו ינצל חבירו אבל אם חבירו בין כך וב"כ יהרג שוב ל"ש מה חזית ותליא בפלוגתת ריו"ח ור"ל גבי שבע בן בכרי ביחדהו אם צריך שיהי' בר חיוב מיתה דוקא ואע"ג דהתם אין הם הורגין אותו בידים מ"מ כיון דל"ש סברת מה חזית דהרי ב"כ וב"כ יהרג חבירו י"ל דגם לענין הריגתן בידים מותר וא"צ למסור נפשו וא"כ הכא דבאמת לא הצילו את נוב עיר הכהנים וידעו זה מקודם שאף אם לא יהרגו אותם יהרגו ג"כ ואעפי"כ מסרו נפשם וא"כ שפיר אמרי' דהם צדיקים. ומעתה י"ל דזה פירוש הגמ' דהוא באגרת והיינו שראה שדוד המלך ע"ה ביקש רק לסבב הריגתו שלא יהי' ניכר שבא על ידו א"כ בוודאי הי' יכול להתנצל אח"כ בפרט שהי' יכול להציל את אורי' עיד"ז שלא יקיים דברי דוד ואעפי"כ עשה ואין כוונת הש"ס לחלק בין כתיבה לדיבור אלא באופן הענין איך הי' וצ"ע עוד בכ"ז:

ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל שכתב דאמר היינו בכתב והביא גם מחירם מלך צור שכתב לשלמה המלך ע"ה אע"ג דכתיב ויאמר עיין במלכים א' ק' ט' פסוק י"ג י"ד. מ"מ נלענ"ד די"ל דמודה הרמב"ן דבישראל כתיבה לאו כדיבור ויש בזה חילוק בין ב"נ לישראל דהנה זה פשוט ומבואר בפוסקים דכתיבה עכ"פ הרהור הוה כמו"ש לענין תורה בכתב שתלי' בדין הרהור ומעתה נראה דבב"נ דחזינן דנענשו על המחשבה כמו לענין המעשה וכמו"ש הרמב"ן ז"ל בנועם דבריו הקדושים לפרש הקרא כי בדבר אשר זדו עליהם דעיקר העונש הי' על המצרים מצד המחשבה שלהם שלא באו לידי פעולה שזה מוכרח שלא הי' בגזירת השי"ת כיון שלא נתקיים בפועל וא"כ הי' רק מחשבתם וב"נ נענש על המחשבה עיי"ש ברמב"ן ז"ל ותמצא מבואר כן. וזה נראה כוונת התרגום שפירש בפתגמי דחשיבי מצראי למידן ית ישראל היינו שהם רצו להטביע בים כל בן זכר הנולד כדי שעיד"ז לא יולד מושיען של ישראל וזה לא נתקיים שהקב"ה הוציא את עמו בנ"י ע"י משה רבינו ע"ה והוא לא נטבע בים ח"ו. וכיון שכן נענשו על מחשבה זו ולהורות זה היתה מדה כנגד מדה ונטבעו בים סוף להורות דיסוד עונש שלהם הי' על זה וכ"ז יש לכוון בדברי הרמב"ן ז"ל שם למעיין היטב:

ונראה פשוט דה"ה בדיני אדם ב"נ נענש על המחשבה וראי' לזה מד' החינוך ז"ל שכתב דב"נ מוזהר בלאו דלא תתאוה דהוא על מחשבת ממון חבירו ובב"נ הרי קיי"ל אזהרתן זו היא מיתתן נראה דגם בדיני אדם נהרג על זה אם רואים אנו שרוצה לגזול את חבירו וא"כ בב"נ הרהור כדיבור בכל ענין ולכן גם כתיבה הוי כדיבור אצלם משא"כ בישראל דאפי' בעבירות שחייב בהן על הדיבור כגון בעכו"ם ומגדף וכיו"ב מ"מ בעינן דיבור דוקא אבל במחשבה אינו נענש בב"ד של מטה נראה דבישראל אין המחשבה כדיבור וצריך דיבור דוקא [הגם דבלא"ה לא משכחת לה בישראל חיוב על המחשבה כיון דצריך עדים והתראה דוקא מ"מ נלענ"ד דקושטא דמילתא כן הוא דבישראל ל"ש כלל עונש על המחשבה בדיני אדם אפי' באם בא לב"ד שילקו אותו דרך תשובה על עבירת פיגול דנאמן ע"י עצמו כמו"ש בקונטרס הסמוכה למרלב"ח ז"ל ואכ"מ להאריך] לכן בישראל שפיר אמרינן דכתיבה לאו כדיבור ולכן אינו ראי' מדברי הרמב"ן ז"ל שס"ל דכתיבה כדיבור כיון דלא מצאנו זה בקרא רק גבי יתרו וגבי חירם מלך צור ושניהם ב"נ היו י"ל דאצלם שפיר יש לפרש לשון ויאמר בכתב משא"כ בישראל היכא דכתיב אמירה צריך בפה דוקא כמו"ש התוס' וצ"ע בכ"ז וכתבתי להעיר לבב התלמידים.

פרק ב

(י"ט ו') ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. יש לדקדק דמתחיל כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל ומסיים רק אלה הדברים אשר תדבר אל בג"י. ועלה בדעתי דהנה רש"י ז"ל פירש אלה הדברים לא פחות ולא יותר וצריך להבין דא"כ איך כולל אמרים רכים לנשים ודברים קשים כגידין לאנשים לכן נראה דזה כוונת הקרא ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בנ"י היינו שדברים אלו ואתם תהיו לי ממלכת כהנים תדבר היינו לשון קשה לבני ישראל שזה שייך רק לבני ישראל ולא לבנות ישראל שנשים לא היו מעולם בכלל ממלכת כהנים אף קודם שניטל עבודה מישראל וניתן לכהנים וא"ש בזה הלשון הגדה ודיבור לבני ישראל לפימ"ש רש"י תמורה (דף ד' ע"ב) לפרש דברי הגמ' שאני כהנים דרבי קדושתייהו דכהנים לוקין אפי' בלאו הנל"ע ועיי"ש וא"כ באמת שהבדל גדול במתן תורה בין נשים לאנשים דבנשים דאינן בכלל ממלכת כהנים אינן לוקות בלאו הנל"ע משא"כ אנשים:

ועיין בספר לחמי תודה (דף ר"מ ע"א) שכתב עפי"ז דבר חכמה לתרץ הסתירה דבדברות הראשונות כתיב לא תחמוד ובדברות האחרונות לא תתאוה דהנה לכאורה קשה למה לי לאו דלא תחמוד ת"ל מצד איסור גזל ומה שכתבו התוס' מצד לעבור עליו בשני לאוין הא בלאו שאב"מ ל"ש לומר לעבור עליו בשני לאוין אמנם בדברות הראשונות שהיו ישראל ממלכת כהנים והיו לוקין גם בלאו הנל"ע א"כ שפיר י"ל לעבור בשני לאוין משא"כ בדברות האחרונות לאחר חטא העגל שניטל מהם הכהונה וניתן לכהנים מוכרח לכתוב לא תתאוה ולפי דברינו הנ"ל גם בדברות הראשונות נשים לא היו לוקין בלאו הנל"ע דאינן בכלל ממלכת כהנים:

שבתי וראיתי שהרב אומר כן רבן של ישראל בספר פנים יפות שכתב כדברינו ממש לפרש הא דכתיב אל בני ישראל כיון דכאן אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ומתרווייהו אלו נתמעטו נשים דגבי כהונה דרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן וכתיב ושמת עליך מלך ולא אשה לכך אמרו אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל עכ"ל. ומבואר כדברינו הנ"ל:

איברא דלאחר העיון עדיין יש לעיי' בזה דאפי' א"נ כן דהנשים לא היו בכלל להיות ממלכת כהנים מ"מ כיון דכל ישראל הם כהנים כל הנשים הם בכלל בת כהן ויש להם קדושת כהונה וא"כ נראה דגם לענין חומר הקדושה שיש לכהנים גם הם נכללים וא"נ דכהנים לוקין בלאו הנל"ע ה"ה נשים דנהי דלא אתכשרו לעבודה מ"מ לענין זה הרי הם בכלל קדושת כהונה שיש עליהם חומר דיני הכהנים וכן נראה מבואר בגמ' ערוכה סנהדרין (דף נ"א ע"א) דאמרינן בגמ' דסד"א דבת כהן שחיללה את השבת תידון בשריפה לר"ש דשריפה חמורה מכח דכהנים אתרבי בהו מצות יתירות ואע"ג דכהן נידון רק בסקילה ה"ט משום דאישתרי לגבי שבת בעבודה הרי מבואר מהסוגיא דמה שנוגע להחומר שבכהנים מכח קדושת כהונה אין נפ"מ בין כהן לבת כהן [ועיי"ש היטב ומ"ש לעיל בפרשת וישב ואכמ"ל יותר]. ויש לתרץ בזה מה שהעיר הגאון מרי"ט ז"ל בחידושי קידושין (דף ל"ד) דאשה לא תהי' מוזהרות בלאו הנל"ע כיון דכל זה דנשים מוזהרת בלאוין היינו מהיקשא דר"י אמר רב דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וא"כ בלאו הנל"ע דליכא עונש אמאי יהיו נשים מוזהרות וכ"כ בזה במק"א אמנם לפי דברינו הנ"ל י"ל בטו"ט כיון דבמתן תורה באמת גם בלאו הנל"ע היו לוקין וא"כ ממילא גם בלאו הנל"ע השוו נשים לאנשים לחיובא נהי דאח"כ בחטא העגל שנלקחה הכהונה מישראל ושוב אינו לוקה על לאו הנל"ע וגם נשים אינן לוקות כיון דאביהם נתחללו מקדושת כהונה שוב אין הם בכלל בת כהן מ"מ לא נפקעו מאיסור וישנן בלאוין הנל"ע שאין שום סברא שיפקעו נשים מחיובן הקדום וזה נכון מאד:

אמנם מלבד זה עיקר הדבר שכתב הגאון בעל פנים יפות ז"ל דנשים לא היו בכלל ממלכת הכהנים ולא היו ראוין לעבודה אינו מוסכם לענ"ד. ואקדים בזה מ"ש בחידושי למנחות (דף י"ט ע"ב) בהא דמבואר שם דתני' ברית מלח עולם הוא שתהא ברית אמורה במלח דברי ר"י ר"ש אומר נאמר כאן ברית מלח עולם ונאמר להלן ברית כהונת עולם כשם שא"א לקרבנות בלא כהונה כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח וברש"י ז"ל ד"ה ברית אמורה במלח שלא תפסוק מקרבנות. בין לר"י בין לר"ש ליכא מידי אלא משמעות דורשין עכ"ל. וכתבנו בחידושי בזה"ל לכאורה יש להעיר על הלשון כשם שא"א לקרבנות בלא כהונה. הא אפשר לקרבנות בלא כהונה בבמה דכשירה בזר וא"כ בתוה"ק בשעה שנאמר ברית כהונת עולם הי' אפשר לקרבנות בלא כהונה אח"כ כשהותרו הבמות בי"ד שנה של כיבוש וחילוק והנה לכאורה עלה בדעתי דבאמת מליחה ל"צ אלא במזבח שבמשכן ומקדש אבל בבמה א"צ מליחה בקרבנות. וראי' לזה דהרי ר"ש יליף חיוב מליחה מזה שא"א לקרבנות בלא כהונה ה"ה א"א לקרבנות בלא מלח וכיון שזה שא"א לקרבנות בלא כהונה הוא רק במקדש ה"ה קרבנות בלא מלח אסורין רק במקדש. וא"כ א"ש דברי ר"ש בפשיטות שבאמת כוונתו ללמד על מזבח שצריך מליחה ויליף שפיר כשם שא"א למזבח שבמשכן בלא כהונה ה"ה דא"א בלא מלח ובבמה באמת כשירה בזר וא"צ מלח ג"כ וגם לר' יהודה דיליף לה מברית מלח עולם ג"כ אינו נשמע אלא במקום שצריך כהונה דהרי הך קרא נאמר גבי מתנת כהונה וא"כ אף דר"י דרש לי' לענין מליחת הקרבנות מ"מ לא נשמע אלא היכא דצריך כהונה ואפי' לפי דעת ר"ת ז"ל בתוס' ד"ה הרי מלח שגורס מלת ברית ונפקא לי' מקרא דלא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך מ"מ כיון דר"י בעצמו ס"ל דמנחה אינה קריבה בבמה כמבואר במשנה דזבחים (דף קי"ג ע"א) א"כ אינו ראי' על במה שתהי' צריכה מלח וכן מוכרח מדברי רש"י ז"ל הנ"ל שכתב שאין נפ"מ כלל בין ר"י ור"ש אלא משמעות דורשין וקשה הא לר"ש פשיטא דבבמה א"צ מלח וא"כ איכא נפ"מ להלכה אלא וודאי כדאמרן וכנראה שזה כוונת רש"י ז"ל להזהיר זה:

אמנם לאחר העיון נראה כוונה אחרת בזה בדברי ר"ש במה שאמר דא"א לקרבן בלא כהונה דהנה באמת במ"ת נבחרו כל ישראל להיות כהנים ורק אח"כ בחטא העגל ניטלה הכהונה מישראל וא"כ י"ל דלא ניטלה הכהונה מהם אלא לענין עבודה במקדש דבמקדש עבודה רק בכהנים אבל בבמה בזמן שכשר להקריב בבמת יחיד גם כל ישראל כשרין להקריב מצד קדושת כהונה שיש עליהם והם בכלל ממלכת כהנים ויש להביא ראי' לזה מהא דצריך קרא להכשיר בבמה זר ומחוסר בגדים וקשה הא כיון דזר כשר ממילא ידעינן דמחוסר בגדים ג"כ כשר וכן להיפך ע"כ כיון דדרשינן דמחוסר בגדים. כשר ממילא ידעינן דגם זר כשר דהרי גם כהנים כשאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם. והראו לי התלמידים בספר שנדפס מחדש בשם הר המורי' בפ"א מהלכות בית הבחירה (דף ו' ע"א) שהרגיש בזה וכתב לתרץ דהו"א כי תרתי לריעותא אינו כשר בבמה עיי"ש. ואיני יודע מה קאמר כיון דגם כהן מחוסר בגדים הוא בכלל זר א"כ אמאי הוי בכלל תרתי לריעותא. אמנם העיקר נראה בזה כדאמרן דהא דזר כשר בבמה אין הטעם משום דבמה ל"צ כהונה אלא משום דבבמה כל ישראל כשרין לכהונה וא"כ שפיר הוי ס"ד דיהי' צריך בגדים בבמה וזה נכון מאוד:

ויש לפרש בזה מה דפליגי בירושל' דמגילה פ"א הי"א אי אשה כשירה בבמה וצ"ע במה פליגי. ועיין בספר הר המורי' הנ"ל הביא מתוספתא פי"ג דזבחים ומתו"כ פרשת אחרי מות דמפורש להיפך דגם עבד ושפחה כשירים בבמה ומ"ש בשם בעל קרבן העדה ז"ל דמפרש דברי הירושלמי לענין קרבן אשה שאינו קרב בבמה כ"כ בחידושי על התורה בפרשת ראה שאינו מחוור ויותר נראה כפירוש הפני משה דהפירוש הוא בפשיטות אם אשה כשירה להקריב בבמה וצ"ע כיון דזר כשר אמאי יהי' אשה פסולה לכן נראה דהת"ק וריו"ח בירושלמי שם פליגי אי הא דנאמר במתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים אי קאי על נשים ג"כ או לא דהת"ק ס"ל דקאי על נשים ג"כ ולכן גם נשים כשירים בבמה אמנם ריו"ח ס"ל דרק לאנשים נאמרה אבל נשים לא היו ראויין לעבודה ולכן גם בבמה לא הוכשרו נשים לעבודה כיון דגם בבמה צריך קדושת כהונה אע"ג דל"צ כהן וכלי שרת. שוב בא לידי ספר גבורות שמונים אשר נתכבדתי בו מידידי הגאון המחבר שיחי' וראיתי באו"ק ו' שכתב ג"כ לפרש כן דברי הירושלמי בהא דאשה פסולה בבמה עיי"ש:

ועיין במכות (דף י"ב ע"א) אמר ר"י אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה וכו' אביי אומר בהא נמי מיטעה טעה. טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר הי'. וצריך להבין טעמא דרב שלא חשב זה הטעות. ולהנ"ל י"ל דרב ס"ל דהא דזר כשר בבמה היינו משום דבבמה יש לכל ישראל קדושת כהונה וא"כ בבמה הוי יואב בכלל כהן ושפיר קולטתו גגו של מזבח אמנם אביי סובר דבבמה א"צ כהונה כלל לכן נהי דעבודה כשירה בזר מ"מ אינו קולטתו. איברא דאינו ראי' די"ל דפליגי בפשיטות כיון דבבמה עבודה כשירה בזר ה"ה דקולט את זר כיון דהוא ראוי למזבח זה הרי הוא קולטו. והבן כי קצרנו וסמכנו על המעיין:

ועיין בזבחים (דף ד' ע"א) מה לקבלה שכן פסולה בזר ואשה וברש"י ז"ל נראה דלא גרס תיבת ואשה. ועיי' בשטמ"ק שנדפס מחדש בש"ס דפוס ווילנא שמוחק ג"כ תיבת ואשה אמנם אי נימא דאשה גם בבמה פסולה אע"ג דכשר בזר יש לקיים הגירסא דיש בעבודת הדם חומר יותר משחיטה אף בבמה:

היוצא לנו מזה דדבר זה אי אשה היא בכלל ממלכת כהנים הוא פלוגתא ותלי' אם אשה בבמה כשירה. וראיתי בספר חוט המשולש עה"ת בפרשת קרח בשער המים הביא בשם הגאון מוהר"ש מאמשטרדאם ז"ל בספר בנין אריאל שכתב לפרש הא דקרח אמר כל העדה כולם קדושים שלכאורה כולם דסיפא מיותר וכנראה דכוונתו דכל ממש ולא רוב ולמה הוצרך לזה וכתב דטענת קרח הי' דלא הי' רשות למשה רבינו שיבחר בעצמו כהנים דכהנים שליחא דידן הם והבחירה אצל ישראל אך לכאורה הא שייך מא"מ דאנן לא מצינן למיעבד ולכן אמר כל העדה כולם קדושים והיינו דכולם ממש ראוין לעבודה וא"כ י"ל דכהנים שליחא דידן עיי"ש ביתר ביאור. ולכאורה קשה הא מפורש בתורה הרבה קרבנות בנשים גם כן ואם כן אכתי מוכרח דשליחא דרחמנא הם מכח נשים וע"כ דס"ל להגאון ז"ל דגם נשים הם בכלל ממלכת כהנים ועיי"ש היטב ותראה שזה מוכרח בדעת הגז"ל. ולפי דעתי הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי:

שוב נתיישבתי דיותר נראה כמו"ש הגאון בעל פנים יפות ז"ל דנשים לא היו בכלל ממלכת כהנים כמו"ש בריש דברינו דבזה א"ש מה שהי' לנשים בלשון הגדה רכות כיון דאינן לוקין על לאו הנל"ע [דאפי' א"נ דדורות הבאים שנולדו מישראל יהי' להם דין כהנים לענין זה כיון דיהי' בת כהן אבל עכ"פ אותו דור רק אנשים הי' להם קדושת כהונה ולא נשים והבן היטב] והא דפליגי בירושלמי אי נשים כשירות בבמה פליגי בענין במה אם הוא מצד של"צ כהונה כלל והוי כמו קודם מ"ת דהיו הכל כשירים בה או משום דישראל במ"ת נכנסו לגדר קדושת כהונה לכן הוכשרו בבמה אמנם זר לגמרי פסול בבמה ומצאנו חילוק בבמה בין קודם מ"ת לאחר מ"ת. ועיי' בתוס' חולין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והביא לענין עופות בבמה והתוספתא והתו"כ ס"ל דלענין כהונה לא נתחדש דבר במ"ת וכשר זר כמו קודם מ"ת וממילא גם אשה כשירה וכן ס"ל לסתם הברייתא בירושלמי אמנם ריו"ח ס"ל דבמ"ת נתחדש שצריך שיהי' כהונה בבמה ולכן לא הוכשרו אלא זרים ולא נשים שלא היו מעולם בכלל ממלכת כהנים וכדברי הפנים יפות ז"ל ודו"ק היטב בכ"ז. ובאמת יש להביא ראי' לדברי הפנים יפות ז"ל דא"נ דנשים היו ג"כ ראויין לעבודת כהנים א"כ אמאי ניטל מהם כיון דהם לא היו בחטא העגל אמאי לא נשארו בקדושת כהונה אלא וודאי דמעולם לא נתקדשו להיות ראויין לעבודה והבן:

ואם כנים הדברים שכתבנו יש להעיר בזה לתרץ מה שכתבנו במק"א להקשות על דברי רש"י יבמות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה דפירש דאין כאן משום זרות והוכיחו מזה האחרונים דמשום שבת חייב דשבת לא הותר לזרים אף במה שכשר בזר. עיין בשעה"מ הלכות עבודת יוה"כ ובבית מאיר בחידושי שם שהוא ז"ל הסביר הדבר שלא הותרה שבת אלא למי שיכול לעשות כל העבודה:

אמנם לענ"ד תמי' מקצירת העומר שהי' דוחה שבת ופשיטא דהי' כשר ע"י זרים כסתם מתניתין דמנחות ר"פ ר"י ובר"מ ז"ל ולא אשתמיט שום פוסק לומר דהי' צריך כהנים לקצירת העומר וגם מצאנו בפר ושעיר הנשרפין דיוה"כ דהי' כשר ע"י זרים לשרפן. ולחלק בין סוף עבודה לתחילת עבודה אינו מחוור ומה גם שדברי הגאון בית מאיר להסביר הטעם שתליא ביכול לגמור ועפי"ז יצא ללמד חומרא לענין שני מוהלים שאם אחד אינו יכול לגמור הפריעה אסור למול בשבת תמי' מאוד מיוה"כ דמירק אחר שחיטה על ידו דפירש רש"י ז"ל כהן אחר וא"כ בשלמא א"נ שכוונת רש"י ז"ל כפשוטו דשבת לא הותר אלא לכהנים א"ש דגם ביוה"כ אע"ג דכל עבודת יוה"כ הי' רק בכה"ג מ"מ מירוק הי' צריך ע"י אחר שא"א להיות בכה"ג ממילא לא הי' כשר לזה אלא כהן משא"כ א"נ כהגאון בית מאיר ז"ל שצריך להיות עיקר מי שיכול לגמור העבודה א"כ במירוק ביוה"כ למה הי' צריך כהן והארכנו בזה במק"א שדברי הג' בית מאיר ז"ל אין להם מקום וכוונת רש"י ז"ל כפשוטו דשבת לא הותר אלא לכהנים וא"כ קשה מאוד משריפת פר ושעיר ביוה"כ דלא מצאנו בשום מקום שיהי' צריך כהנים וכן שילוח השעיר ודחייתו לצוק אע"ג דהי' בו חילול יוה"כ מבואר בש"ס דהי' כשר בזר אלא שכהנים לא הניחו מבואר דהי' מותר בזר לחלל יוה"כ לצורך עבודה:

אמנם לפי דעתי הנ"ל יש לומר בזה דבר חדש מאוד דרש"י ז"ל לא כתב כן אלא בשחיטה דאע"ג דכשירה הי' בזר מ"מ היתה צריכה להיות במקדש דוקא ובמקדש הרי ניטל מישראל קדושת כהונה והו"ל זרים ושפיר אמרינן דלא אשתרי שבת לגבי' ולכן זר ששוחט בשבת חייב משום שבת וכן במירק אחר שחיטה על ידו ביוה"כ הי' צריך כהן דוקא מה"ט דכל מלאכה לצורך עבודה שהיתה בפנים היתה צריכה להיות בכהן דוקא דשבת לא הותר אלא לכהנים משא"כ קצירת העומר ופר ושעיר הנשרפין ביוה"כ ושילוח השעיר ודחייתו לצוק דכל אלו היו נעשות בחוץ אע"ג שהי' צורך עבודה והכשירן מ"מ היו מותרין בשבת אף ע"י זר דלמאי שאינו צריך מקדש דוקא יש על כל ישראל קדושת כהונה כמו דהיו מותרין לעבוד בבמה מה"ט. ולכן שפיר דוחה שבת אצל כל ישראל:

ועפי"ז א"ש ג"כ מה שהקשה הבית מאיר מסנהדרין (דף נ"א) דאמרינן בגמ' בפשיטות דסד"א דבת כהן חמירא מכהן לענין חילול שבת כיון דלא אשתרי שבת אצלה בעבודה וקשה הא גם להם אשתרי שבת דכל ענינים הנ"ל דכשרין בזרים צריכין להיות מותרים גם בנשים ולהנ"ל א"ש דנשים דפסולים בבמה משום שאינן בכלל ממלכת כהנים כלל לא הותר להם כלל שבת אף בדברים שנשים כשרים לעשות אותם דכללא דשבת בעבודה לא הותר אלא בכהנים. ויש להעיר עוד בזה מיומא (דף מ"ב ע"ב) לענין שחיטת פרה בזר דאמר אביי היינו תיובתי' אשה מ"ט אלעזר ולא אשה זר נמי אלעזר ולא זר וא"נ דבבמה יש חילוק בין זר לאשה י"ל דה"ה בפרה דמעשי' בחוץ אינו ראי' מאשה לזר דבחוץ הוי זר בכלל אלעזר משא"כ אשה דגם בבמה פסולה ויש להאריך הרבה בענינים אלו ואכ"מ וכתבנו ראשי פרקים להעיר לבב המעיי':

פרק ג

בספר פענח רזא בד"ה אנכי כתב בזה"ל אמרו חז"ל כששמעו אנכי ולא יהי' לך חזרו לאחוריהם י"ב מיל והחזירם מלאכי השרת כדכתיב מלאכי צבאות ידודון וקשה הא ס"ל דבשבת נתנה תורה ואיך הלכו כ"כ בשבת וי"ל דכיון שהוקפו בענני הכבוד הרי כאלו היו בחצר אחד עכ"ל. והנה יש לדקדק בלשון הפענח רזא דמשנה מלשון הגמ' שבת (דף פ"ח ע"ב) דזה לשון הגמ' ואמר ריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהם י"ב מיל וכו' נראה מדברי הגמ' דבכל עשרת הדברות כן הי' אמנם מדברי הפענח רזא נראה דרק באנכי ולא יהי' לך דשמעו ישראל מפי הגבורה בעצמם בזה חזרו לאחוריהן י"ב מיל משא"כ אח"כ בשאר הדברות דשמעו רק קולו של משה לא חזרו לאחוריהן. ובאמת נראה ריב"ל מדקדק כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה היינו דמקול הרעש שיצא ע"י דיבורו של הקב"ה אע"ג דהם לא שמעו הדיבור חזרו לאחוריהן אמנם הפענח רזא כ' בהדיא דהחזרה לאחוריהן הי' מכח שמיעתן וממילא הי' רק באנכי ולא יהי' לך:

ובאמת יש לעיי' לפי גירסת הפענח רזא דרק באנכי ולא יהי' לך חזרו לאחוריהן א"כ למה צריך לידחק לתרץ על קושייתו משום דענן הוי מחיצה הא נוכל לתרץ בפשיטות דריב"ל ס"ל כר"א בר יעקב דאתחומין לא איפקד במרה א"כ אפי' א"נ דאיפקדו אתחומין מיד כשצוה הקב"ה על השבת בעשרת הדברות נפקדו מאותה רגע ואילך גם על תחומין מ"מ כיון דלא חזרו לאחוריהן אלא בדברות ששמעו מפי הקב"ה בעצמו א"כ באותן דברות דמשבת ואילך באמת לא החזירו לאחוריהן ועיי' ברוקח סוף סימן קע"ח שהביא לשון המכילתא מקול הדיבור חזרו לאחוריהן י"ב מיל נראה דס"ל דלא הי' תליא בשמיעתן את הדיבור וכמו שנראה פשטא דגמ' דילן ועיי"ש שכתב ג"כ כדברי הפענח רזא הנ"ל:

ובאמת לכאורה יש להעיר אפי' א"נ דבכל דיבור ודיבור חזרו לאחוריהן מ"מ כיון דבמרה לא איפקד אתחומין א"כ קודם ששמעו הדיבור של שמירת שבת לא הי' עליהם איסור תחומין ואי שיחול אח"כ עליהם איסור תחומין ע"ז י"ל דשוב אינו חל מצד דיחוי כיון דבתחילת שבת לא נצטוו על זה ואע"ג דהרא"ש ז"ל סו"פ ואלו מגלחין כתב דבשבת ל"ש זה כיון דאין סוף שבת התשלומין לתחילתו ומבואר כן בפשיטות ביבמות (דף ל"ג) דקטן דאייתי שתי שערות בשבת חייב לשמור את השבת מ"מ נראה דזה לפי האמת דאתרבי מקרא דמחללי' מות יומת דאפי' אם חיללו את השבת בהיתר מ"מ אין אומרים הואיל וחיללו את מקצתו נחלל את כולו עיין במכילתא בפ' כי תשא אבל בלא"ה הו"א דאמרינן דיחוי אצל שבת וא"כ נהי דגלי קרא רק בל"ט מלאכות דשבת אבל בתחומין שוב יש מקום לומר כן כיון דלא נצטוו על התחומין בתחילת שבת שוב ל"ש איסור תחומין כלל אמנם לקושטא דמילתא נראה דז"א דהנה באמת צ"ע דלמה צריך קרא לזה דלא אמרינן דיחוי אצל שבת הא אין דיחוי באיסורין ודוקא לענין מצות אמרינן דיחוי:

אמנם כ"כ בספרי דרך חיים דבאמת בשבת איכא עשה ול"ת וזה נכלל בזכור ושמור ועיין היטב ברמב"ן ז"ל בקרא דזכור ובד"ה לא תרצח במ"ש טעם שלא נאמר עונש במחלל שבת ושכר במקיים את השבת עיי"ש שכתב שמקיים את השבת נכלל באנכי וממילא הוא בכלל עושה חסד והמחלל נכלל בעונש דאל קנא וגו' ולפי"ז י"ל דעיקר השבת הוא מצ"ע דאנכי ושוב עיקר הוא המצוה ואמרינן בי' דיחוי אע"ג דכולל איסור ג"כ ומעתה נראה דזה דוקא מה שהוא בכלל ל"ט מלאכות שיש עליהן חיוב מיתה וא"כ הם בכלל העשין דשבת ג"כ משא"כ בתחומין אפי' לר"ע דתחומין דאורייתא מ"מ אינו אלא לאו גרידא ושוב הוי רק איסורין ואמרינן אין דיחוי באיסורין ולכן לענין תחומין גם בלא קרא ידעינן דאייתי ב' שערות בשבת חייב מכאן ואילך על איסור תחומין וכיון דאמרינן דממתן תורה ואילך הם בכלל אזהרה דאל יצא איש ממקומו א"כ אסור מעתה ללכת ממקומו זה ויש להכריח הדברים מירושלמי עירובין פ"ד ה"ה דאיתא התם ר' חינא אמר רב נחמן בר יעקב בעי גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מאחר שאלו הי' ער הי' קונה לו שביתה ועיי"ש במפורשים דשאלת רנב"י הוא אם יש לו אלפיים אמה כיון דהי' בידו לטבול קודם שבת או דילמא דאין לו אלא ד' אמות כיון דביה"ש לא הי' בר קנין שביתה ואינו דומה לישן בין השמשות אמנם זה פשוט לי' דאסור בתחומין וקשה אמאי פשיטא לי' כ"כ הא ר"נ בר יעקב עצמו ס"ל בירושלמי פ"ב דמגילה דגר שטבל לאחר שהאיר המזרח יהי' פטור מקריאת מגילה מצד דבתחילת חיובו לא הי' ראוי וא"כ אמאי לענין איסור תחומין פשוט לי' דישנו בכלל איסור תחומין אלא ודאי כמו"ש דדוקא מגילה דהוא בכלל מצות שייך בי' דיחוי משא"כ לענין תחומין דהוא בכלל איסורין וזה ברור:

פרק ד

בר"מ ז"ל פרק כ"ט מהלכות שבת הלכה י"ב י"ג כתב בזה"ל מי שהי' אוכל בע"ש וקידש עליו היום והוא בתוך הסעודה פורס מפה על השלחן ומקדש וגומר סעודתו ואח"כ מברך ברהמ"ז. הי' אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו גומר סעודתו ונוטל ידיו מה שלא כתב הר"מ ז"ל לעיל דנוטל ידיו בגומר סעודתו בשבת אולי י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו בהלכות ברכות פ"ו ה"ב דמים אחרונים רק משום סכנה דמלח סדומית א"כ י"ל דבסעודת שבת דהוי שומר מצוה א"צ מים אחרונים ולפי"ז יהי' א"ש מה שהר"מ ז"ל כתב כאן דנוטל ידיו דאינו מובן מה בעי הכא בזה ולהנ"ל י"ל דרבותא קמ"ל דאזלינן תמיד בתר גמר הסעודה דאם הוא בשבת א"צ נט"י למים אחרונים אע"ג דהתחיל בע"ש ואם גמר במוצאי שבת צריך ליטול ידיו אך צ"ע בזה כיון דהר"מ ז"ל בעצמו לעיל ד"ה ברכות כתב דצריך ליזהר ביותר משום דסכנה הוא א"כ בהתחיל בסעודה בע"ש מה בכך דגמר בשבת מ"מ יש תשש סכנה מצד האכילה דקודם הקידוש וצ"ע ותמהני מאוד שלא מצאתי למי שהרגיש בדקדוק לשון הר"מ ז"ל ואכ"מ] ומברך ברהמ"ז על הכוס ואח"כ מבדיל עליו וכו' הי' אוכל וגמר אכילתו עם הכנסת שבת מברך ברהמ"ז תחילה ואח"כ מקדש על הכוס שני ולא יברך ויקדש על כוס אחד שאין עושין שתי מצות בכוס אחד שמצות קידוש ומצות ברהמ"ז שתי מצות של תורה הן עכ"ל הר"מ ז"ל. והנה הראב"ד ז"ל השיג עליו במ"ש לעיל דמברך ברהמ"ז ומבדיל על כוס אחד הא ג"כ הוי שתי מצות בכוס אחד וכתב דמיירי באין לו אלא כוס אחד:

אמנם לענ"ד קשה קושי' גדולה לשיטת הר"מ ז"ל דמדייק דדוקא בשתי מצות של תורה אין עושין על כוס אחד א"כ קשה בסוגיא דפסחים (דף ק"ב ע"ב) דמקשינן על ר"ש דס"ל דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד והא תניא הנכנס לביתו במוצ"ש מברך על היין וכו' ואם אין לו אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו וקשה הא מבואר לקמן (דף ק"ה ע"ב) דהברייתא מיירי כשכבר הבדיל בתפלה עיי"ש ולפי"ז נהי דצריך הבדלה על הכוס ג"כ הוא רק מדרבנן דמה"ת כבר יצא בהבדלה בתפלה וא"כ שוב ל"ה שתי מצות דאורייתא על כוס אחד ול"ש בזה אין עושין מצות חבילות חבילות ובאמת קושי' זו בלא"ה קשה על הר"מ ז"ל דאפי' א"נ דמיירי דעדיין לא הבדיל בתפלה מ"מ מה תירץ הגמ' אין לו שאני ומותר לומר שתי מצות על כוס אחד הא יש לו עצה להתפלל ולהבדיל בתפלה ושוב לא יהי' איסור לברך שתי מצות על כוס אחד כיון דהבדלה לא יהי' דאורייתא:

ולכאורה עלה בדעתי דרך פילפול דהנה ראב"י ס"ל בפסחים (דף קי"ז ע"ב) דצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום ויליף לה מגז"ש וכבר כתבו הפוסקים דהוא מגז"ש גמורה ואינו יוצא מה"ת ידי קידוש אם לא שיזכיר יצ"מ. ועיין בספר המצות להר"מ ז"ל מצוה קנ"ה נראה מד"ק דה"ה בהבדלה צריך להזכיר יצ"מ. וא"כ י"ל דהסוגיא אזלא אליבא דראב"י ולכן מקשינן שפיר מהא דמשלשלן כולן לאחוריו דלא יצא ידי הבדלה בתפלה מה"ת משום דאין בה זכר ליציאת מצרים אמנם הר"מ ז"ל להלכה דס"ל דלא כראב"י כמו"ש הפוסקים שפיר פסק סתמא דמברך ברהמ"ז ואח"כ מבדיל כיון דבטח התפלל מקודם וא"כ ל"ה שתי מצות של תורה והא דכתב הר"מ ז"ל דצריך לקדש על כוס שני היינו בלא התפלל עדיין ולא אמר קידוש היום בתפלה. ועפי"ז ארווחנא מה שיש לתמוה על הר"מ ז"ל שכתב בפשיטות דצריך לקדש על כוס שני וכללא כייל דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד ולא גילה לן כלל דזה דוקא ביש לו אבל באין לו אלא כוס אחד מותר לברך ברהמ"ז ולקדש על כוס אחד אמנם להנ"ל א"ש כיון דהר"מ ז"ל מפרש הטעם דשניהם מצות של תורה הן א"כ ממילא לא משכחת לה אין לו כלל כיון דיכול להתפלל וממילא יהי' אח"כ הקידוש רק דרבנן כמו"ש כל הפוסקים לדידן דלא קיי"ל כראב"י:

אך כ"ז רק לפילפולא אמנם לקושטא דמילתא אין זה מספיק כלל בדעת הר"מ ז"ל. א) דמה פיסקא דרישא בברהמ"ז והבדלה איירי בכשכבר התפלל וסיפא קידוש וברהמ"ז בלא התפלל עדיין. ב) קשה טובא על לשון הר"מ ז"ל דנראה מדבריו דרק במצות של תורה אין אומרים שתי מצות על כוס אחד דא"כ מה יענה לקושית הגמ' פסחים הנ"ל דמקשינן מיקנ"ה ויקנה"ז דמבואר דמקדש ומבדיל על כוס אחד לפי"מ דמבואר בהרב המגיד ז"ל בריש פרק כ"ט משבת דקידוש דיו"ט הוא רק דרבנן לכ"ע א"כ מאי מקשה הגמ' הא לדעת הר"מ ז"ל כיון דאינן מצות של תורה ל"ש בזה כלל הך דינא דאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. ויותר קשה הא התם סתמא מיירי ג"כ לאחר התפלה ובלא"ה שתיהם הם ג"כ מדרבנן:

לכן הי' נלענ"ד לעיקר כדעת הראב"ד ז"ל בשיטת הר"מ ז"ל דנראה דאינו חולק על הר"מ ז"ל רק דמפרש דברי הר"מ ז"ל בברהמ"ז והבדלה היינו באין לו וס"ל להר"מ ז"ל דהא דמפלגינן בגמ' בין יש לו לאין לו היינו רק אם אין שניהם של תורה דבזה י"ל דבאין לו לא גזרו חז"ל ומותר גם לברך הדרבנן על כוס שמברך הדאורייתא אבל אם שניהן של תורה אין נפ"מ כלל בין יש לו לאין לו לכן בסיפא בקידוש וברהמ"ז דשניהם דאורייתא אין נפ"מ בין יש לו לאין לו ופסק הר"מ ז"ל סתמא דבדאורייתא אין אומרים שתי מצות על כוס אחד וכל הסוגיא דשקיל וטרי לחלק בין יש לו לאין לו הוא רק אם אחד דרבנן כמו הבדלה דהברייתא מיירי שכבר התפל וכן ביקנ"ה ויקנה"ז דאפי' א"נ דלא התפלל עדיין מ"מ הקידוש דיו"ט הוא רק דרבנן ולכן באין לו מותר אבל בשל תורה ל"ש כלל לחלק בין יש לו לאין לו. אך עדיין אין מתורץ בזה הקושי' הא' שהקשינו דמה פיסקא דרישא מיירי שכבר התפלל דבשלמא אם הר"מ ז"ל הי' מעתיק את הדין דברייתא הוי מצינן למימר דכמו דהברייתא מיירי דשכבר התפלל ה"ה דכוונת הר"מ ז"ל כן הוא ול"צ לפרש אבל באמת הר"מ ז"ל אינו מעתיק לשון הברייתא אלא כותב דינו בברהמ"ז ואח"כ הבדלה וכיון דסתמא קתני משמע אפי' בלא התפלל עדיין ג"כ מותר לברך ברהמ"ז ולהבדיל עליו ואע"ג דשניהם של תורה הן. ונראה דמזה הכריח הה"מ ז"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דברהמ"ז והבדלה אין בזה משום חבילות כיון דתרווייהו על מה שעבר הן וס"ל לר"מ ז"ל דלפי מסקנת הסוגיא ל"צ כלל לחילוק בין יש לו לאין לו בהבדלה וברהמ"ז כיון דתרווייהו ענין אחד הם:

הכלל היוצא לנו מזה בדעת הר"מ ז"ל דבכל התורה אין נפ"מ בין יש לו לאין לו ולכן בקידוש וברהמ"ז כתב סתמא דאין אומרים על כוס אחד שתי קדושות והא דמפלגינן בסוגיא בין דיש לו ובין אין לו הוא רק באחד של תורה ושני דרבנן ואע"ג דלקושטא דמילתא בברהמ"ז והבדלה ל"צ להאי חילוקא דבלא"ה ל"ש בזה אין עושין מצות חבילות חבילות מ"מ נפ"מ בברהמ"ז וקידוש אפי' באין לו שצריך להתפלל מקודם קידוש כדי שיהי' הקידוש רק דרבנן. אך בכ"ז צ"ע עוד אם כן דעת הר"מ ז"ל וי"ל דאע"ג דהרמב"ם ז"ל דייק בלישנא דשניהם של תורה הן אין כוונתו שצריך שיהי' עתה מצות של תורה והיינו בלא התפלל עדיין די"ל דאע"ג דכבר התפלל ויצא מה"ת בתפלה מ"מ כיון דבעצם מצות קידוש השבת הוא מצוה של תורה שוב שייך בה הדין דאין עושין מצות חבילות חבילות. ויש להביא ראי' לזה דהרי הר"מ ז"ל כתב סתמא דאינו מברך ומקדש על כוס אחד ומשמע אפי' אם לא אכל סעודה כדי שביעה ג"כ הדין כן אע"ג דהר"מ ז"ל בפ"א מהלכות ברכות ס"ל דאינו חייב מן התורה בברהמ"ז אלא א"כ שבע אלא ודאי כיון דברהמ"ז עיקרו דאורייתא אע"ג דלא אכל כדי שביעה מ"מ הוי בכלל אין עושין מצות חבילות חבילות:

איברא די"ל מדכתב הר"מ ז"ל דגמר סעודתו נראה דכבר שבע ג"כ וא"צ לאכול יותר וא"כ שפיר חייב בברהמ"ז מה"ת. אך זה תליא בפלוגתת הפוסקים בדעת הר"מ ז"ל אם צריך שיהי' השביעה ג"כ דוקא ממיני מזון או אם אכל כזית ממין ושבע מדברים אחרים ג"כ צריך לברך מה"ת כדעת הבעל המאור ז"ל בפרק כיצד מברכין בד"ה אמר ר"פ דברים הבאים מחמת הסעודה באמצע דבריו שכ' בזה"ל וכל מה שבא בתוך הסעודה הוא מכלל השביעה דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת ועיי' בזה בפרמ"ג או"ח סי' קפ"ד סק"ח בא"א שמסופק בד"ז ובפנ"י ברכות (דף מ"ב) ד"ה אמר ר"ה ותמהני שלא העירו מדברי הר"מ ז"ל כאן שאם נימא שדוקא קאמר שצריך להיות מצוה של תורה א"כ מוכרח דאפי' אם אינו שבע מפת לחודא ג"כ יש חיוב ברהמ"ז דאורייתא אם לא שנימא כדאמרן דאין כוונת הר"מ ז"ל שצריך שיהי' דוקא מצוה של תורה עתה אלא אם היא בעצם מצוה של תורה שייך בה אין עושין מצות חבילות חבילות אך באמת אפי' א"נ דבברהמ"ז ה"ד אם אכל כדי שביעה שנתחייב בברהמ"ז מה"ת מ"מ בקידוש י"ל אפי' בשכבר התפלל כיון דקודם התפלה הי' חייב מה"ת נהי דמה"ת יצא בתפלה מ"מ כיון דחכמים אמרו שצריך לקדש על היין א"כ הו"ל כאלו עדיין יש החיוב של תורה והדברים עתיקין וצ"ע הרבה בזה ואכ"מ:

פרק ה

בירושלמי פ"א דשבת הלכה ה' על הא דאיתא במשנה פלוגתת ב"ש וב"ה בהא דאין שורין דיו וסממנין וכרשינין אלא כדי שישורו מבעוד יום וב"ה מתירין. איתא שם בירושלמי בזה"ל ומ"ט דב"ש ששת ימי' תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבעוד יום ומ"ט דב"ה ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי [הך קרא בפרשת משפטים כתיב ודרשו ב"ה וביום השביעי לסמוכי לששת ימים והיינו דלפעמים מותר לעשות מלאכה גם ביום השביעי] מה מקיימין ב"ה טעמין דב"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך בעובדי בידן עכ"ל הירושלמי. מבואר מדברי הירושלמי דלב"ה אם נעשה המלאכה ממילא גם בשבת מותר וזה נלמד מקרא דששת ימים האמור בפרשת משפטים דסמוך לי' וביום השביעי אמנם ב"ש ס"ל דמקרא דששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ילפינן שאפי' עשיי' דממילא לא יעשה בשבת וצריך שיגמר הכל בחול אמנם נראה דבין ב"ש ובין ב"ה מודים דבחול אין שום הו"א לאסור מלאכה בין עושה בידים וכ"ש מידי דממילא בוודאי ליכא איסורא שיעשה בחול כיון דגלי קרא ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך הרי גלי קרא דבחול אין שום אופן לאסור המלאכה ומכ"ש לב"ה דאפי' בשבת מתיר מלאכת ממילא מכ"ש דמותר בחול:

ועפי"ז נלענ"ד לפשוט מה שנסתפקו האחרונים ז"ל במעמיד קדירה או נותן פת בשבת סמוך לחשיכה ונתבשל ונאפה במוצ"ש אם חייב משום מבשל או אופה ולהנ"ל נראה בפשוט דפטור דא"נ דחייב בזה משום מבשל או אופה הרי יהי' מוכרח במוצ"ש לבטל את המלאכה שלא יתחייב עלי' וא"כ משכחת לה שגם בחול יהי' אסור מלאכת ממילא וזה דבר שא"א והרי התורה אמרה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ואע"ג דיש להתעקש בזה ולומר כיון דהתחיל לעשות מלאכה זו בשבת הרי אין החיוב עליו משום מלאכת חול אלא משום מלאכת שבת אבל מ"מ הסברא נותנת כדברינו כיון דאמרה התורה כללא דבחול מותרין כל המלאכות ולב"ה אף בשבת מותר מלאכת ממילא א"א לומר דבחול אסור מלאכת ממילא בשו"א ולפי"ז מוכרח דאפי' התחיל המלאכה בשבת מ"מ מותר שיגמר בחול דאל"כ הרי אסור לגמור בחול שלא יתחייב משום שבת ויהי' משכחת לה איסור מלאכה בחול וזה פשוט לענ"ד:

איברא שלכאורה מבואר בירושלמי בהל' ו' שם להיפך דאיתא שם דב"ה ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור אלו עשה כן בשבת אינו אסור ודכוותי' עשה כן מבעוד יום מותר ועיי"ש במפורשים דכוונת הירושלמי דב"ה מוכיחים דאין נפ"מ מתי נגמר רק דאזלינן בתר ההתחלה דאטו אם יעשה כן סמוך למוצ"ש לא יהי' אסור אף שנגמר במוצ"ש ויהי' חייב משום שבת וא"כ מבואר היפך דברינו וכבר הבאתי דברי הירושלמי אלו בתשו' לתלמידי החריף המנוח מו"ה מיכאל ז"ל זה זמן כביר וכעת נדפסו הדברים בספרי חמדת ישראל בדיני שבת עיי"ש שנדחקתי לבאר דבריו וכעת מצאתי להגאון הנפלא בעל צפנת פענח שיחי' בפ"ט משבת הלכה א' שכתב בזה"ל הנה עיי' בירושלמי שבת פרק א' ה"ה משמע שם דאם הניח פת בשבת לעת ערב שאף שהאפי' נגמרת במוצ"ש חייב עכ"ל. והנה בהלכה ה' לא נזכר דבר מזה. ואולי ט"ס הוא וכוונת הגאון שיחי' להלכה ו' ולדברי הירושלמי שזכרנו:

איברא די"ל דעמקו מחשבות הגאון שיחי' וכוונתו על דברי הירושלמי הלכה ה' שכתבנו לעיל דב"ה ס"ל מקרא דמלאכת ממילא מותר אף בשבת וא"כ לכאורה קשה בכל מלאכת אפי' ובישול דשבת אמאי יתחייב הא המעשה שעושה אין כאן עוד מלאכה ואח"כ הוא ממילא ואינו אסור כלל בשבת ודוחק לומר דב"ה מתירין רק מלאכת ממילא כשיעשה מעשה קודם שבת זה דוחק כיון דאמרינן דגלי קרא דבשבת מותר מלאכת ממילא א"כ זה שנאפה ונתבשל אח"כ מעצמו בתנור אין ע"ז שם מלאכה וע"כ צ"ל דלב"ה אה"נ דמצד מלאכה ליכא איסורא מה שנתבשל ונאפה אח"כ דעיקר האיסור כבר נעשה בזה שהעמיד הקדירה והפת אצל האש והא דפשיטא דאם ניטלה מאש קודם שיגמר יהי' פטור היינו טעמא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שהיתה כוונתו בעמידה זו לבשל ולאפות וכל שלא נגמרה מחשבתו אין כאן מלאכת מחשבת משום דאין בו תיקון כלל ובשבת אינו חייב על מלאכה אלא אם מתקן מה במלאכתו ומעתה כיון דמוכרח דלב"ה מה שהקדירה עומדת אח"כ אצל האש אינו אסור משום שבת וכל החיוב על מעשיו וא"כ שוב אין נפ"מ אם נגמר בשבת או בחול ולכן אפי' נגמר בחול חייב. ועפי"ז יהי' דברי הירושלמי דהלכה ו' פירוש לדבריהם דהלכה ה'. דלפי הוכחתם מקראי דמלאכת ממילא מותר בשבת ע"כ דכל האיסור במלאכת מעשיו וא"כ תמיד אזלינן בתר מעשיו אם עשה בע"ש מותר ואם עשה בשבת חייב:

אך באמת ז"א דהרי אם נחליט דכללא הוא דלב"ה מותר מלאכת ממילא אף בשבת אף שבא עיד"ז מעשה דאיסורא א"כ מכ"ש שצריך להיות מותר בחול מלאכת ממילא וא"כ מוכרח דנגמר במוצ"ש אינו חייב משום שבת דאם נימא דנגמר במוצ"ש חייב משום שבת הרי אסור משום זה להניח לגמור במוצ"ש וא"כ אסור בחול מלאכת ממילא וכן בשבת הרי מה"ט עכ"פ אסור מלאכת ממילא משום שלא יחלל שבת ע"י מעשיו וע"כ הא דב"ה ילפי מקרא דמותר מלאכת ממילא בשבת היינו היכא דהתחיל בע"ש וא"כ י"ל דכל פלוגתת ב"ש וב"ה קאי רק על זה אבל היכא דהתחיל בשבת כמו דאסור מלאכת ממילא בשבת ה"ה בחול. אך יותר נראה כמו"ש לעיל דעל חול אין שום סברא לאסור מלאכה אפי' בידים כיון דאמרה התורה ששת ימים תעבוד ועשית "כל" מלאכתך נראה דכל המלאכות מותרין בחול אפי' אותו שהתחיל בשבת וא"כ מוכרח מזה דלא משכחת לה חיובא דשבת ע"י מלאכות שעושה בחול וכדברינו הנ"ל:

ופירוש הירושלמי דהלכה ו' לולא דמסתפינא הייתי אומר דהנה לכאורה הלשון אלו עשה כן בשבת "שמא אינו אסור" אין לו ביאור כלל דמה שייך לשון אסור על מה שכבר נעשה ואם כוונתו על חיוב הו"ל לפרושי. לכן נראה דכוונת הירושלמי דב"ה מוכיחים דאם התחיל במלאכה בע"ש הו"ל כאלו נגמר ג"כ דאטו אם יעשה כן בשבת ויהי' נגמר במוצ"ש לא יהי' אסור משום מעשה שבת דאסור מדרבנן לכו"ע משום שלא נגמר בשבת ויהי' דינם כפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שאינן אסורין משום מעשה שבת כיון דלא נשתנו בגופן ה"נ נימא כן כיון שלא נשתנו בשבת לא יהי' אסורין זה וודאי אינו דנראה פשוט דהוי בכלל מעשה שבת כיון דע"י עמידתו בשבת אצל האש נשתנו במוצ"ש הוי בגדר מעשה שבת וה"ה דבע"ש הו"ל כאלו נגמר בערב שבת וידעתי כי הדברים דחוקין להעמיס אותם בלשון הירושלמי ויותר מרווח לומר הפירוש בירושלמי בפשיטות. אך כבר כתבתי שהוא נגד הסברא דבחול יהי' חייב על מלאכת שבת ויהי' משכחת לה איסור מלאכה בחול:

והנה עתה זרח השמש והאיר המזרח בספר אגלי טל מאת כבוד קדושת אדמו"ר רשכב"ה אב"ד מסאכטשאוו שליט"א. וראיתי במלאכת זורע הביא דברי הגאון בעל חלקת יואב שליט"א שרוצה ג"כ להכריח מירושלמי הנ"ל דין זה דאם נגמר במוצ"ש חייב ומרן שליט"א כתב ג"כ שאין הסברא נותנת כן ופשיט לי' להיפך ודברי הירושלמי מפרש לי' לענין איסור. ושמחתי שכוונתי לדעת רבינו הקדוש שליט"א וכמו שהי' ברור לענ"ד בספרי "חמדת ישראל" שאין שום סברא לחייב אם נגמר במוצ"ש כאן העתקתי הדברים ביתר שאת ויתר עוז:

אמנם שבתי וראיתי להגאון בעל חלקת יואב שליט"א בספר חלקת יואב מהד"ת סי' י"ג עמד על דעתו וכתב שיש להכריח את הדבר ג"כ מש"ס דילן ועיי"ש שהביא שם שגם דעת רבינו הגדול בעל נתיבות המשפט בפשיטות להיפך אך הוא מכריע להיפך ואמרתי לעיי' בדבריו. והנה תו"ד הגאון שליט"א להוכיח לפי דעת התוס' חולין (דף כ"ט) ובחידושי הר"ן חולין (דף י"ד) דשוחט בשבת בתחילת שחיטה לא נעשה מומר אע"ג דהוי מקלקל ע"מ לתקן מ"מ לא מהני משום דאין התיקון מיד [וכ"כ בהגהות רעק"א ז"ל ליו"ד סי' ב' אות ו' ומהתימא על הגאון שיחי' שלא הזכירו] ויקשה עליהם מגמ' ערוכה שבת (דף קל"ג ע"ב) דמבואר בגמ' דחייב על מילה בשבת אם לא השלים ללקט הציצין המעכבין אע"ג דהוי מקלקל בחבורה ועכצ"ל דפירוש הגמ' בשבת דמשלים המילה כהלכתה במוצ"ש ועיד"ז חייב על מעשה שעשה בשבת אע"ג דמעשה זו שעשה בשבת הוי קלקול ולולא שהשלים לא הי' עלי' שם מלאכה אעפי"כ חייב וה"ה בשוחט בשבת וגמר במוצ"ש חייב וא"כ מכ"ש דא"צ מעשיו כלל במוצ"ש ונגמר ממילא דודאי חייב. ואע"ג דהשאגת ארי' ורעק"א ז"ל מפרשים דברי הגמ' דשבת הנ"ל שאפי' אם אינו גומר כלל חייב על מעשה המילה שעשה בשבת שזה אינו בגדר מקלקל כיון דצריך להשלמת מצות מילה מה שעושה עתה. אך מדברי התוס' והחידושי הר"ן הנ"ל מבואר להיפך דא"נ כן גם תחילת שחיטה יהי' חשיב תיקון כיון דאם ישלים השחיטה יהי' לו צורך גם בהתחלה וע"כ דזה אינו חשיב בגדר תיקון וא"כ לדבריהם ע"כ הפירוש בגמ' שבת הנ"ל דהחיוב משום שגומר הפריעה במוצ"ש וה"ה לשוחט שגמר השחיטה בשבת וא"כ נשמע במכ"ש היכא שנגמר בעצמו במוצ"ש. אלו תוכן דבריו:

אמנם לענ"ד שלשה תשובות בדבר. א) דהאיך פשוט לי' להגאון כ"כ דפירוש הגמ' ע"כ דגמר הפריעה במוצ"ש דאל"כ הוי מקלקל בחבורה ומה יענה למה דמבואר שם בגמ' ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקיט ענוש כרת וכו' מני אומן וכו' לימא אנא עבדא פלגא דמצוה וכו' וקשה אמאי לא מקשה דעדיפא מינה הא כיון דמעכב ואינו בגדר נימול א"כ אמאי חייב הא הוי מקלקל בחבורה ועכצ"ל דהסוגיא אזלא למ"ד מקלקל בחבורה חייב א"כ י"ל דה"ה למסקנא דאסיקנא שלא הספיק ג"כ הפירוש שלא גמר והחיוב משום דהברייתא ס"ל מקלקל בחבורה חייב ולא הלקיט היינו כפשוטו שלא השלים כלל כסד"א דגמ' ובאמת הגאון רעק"א ז"ל בתשו' דמייתי לי' הגאון המחבר שיחי' כתב כן דמסוגי' א"ר די"ל דהסוגיא אזלא למ"ד מקלקל בחבורה חייב רק מר"מ ז"ל דפסק להלכה כהך סוגי' אע"ג דפסק להלכה מקלקל בחבורה פטור. אך באמת הר"מ ז"ל ס"ל דשוחט בשבת הוי מומר לעכו"ם בתחילת שחיטה. וא"כ מנ"ל להגאון שיחי' דהתוס' מפרשים הסוגי' גם אליבא דמ"ד מקלקל בחבורה פטור, אך זה אומר אני רק למש"כ הגאון שלדעתו הוא ש"ס ערוך והנך רואה בתשו' רעק"א ז"ל שכתב שאין שום ראי' מדברי הגמ' דמיירי שגומר הפריעה:

ב) אמנם בעיקר פירוש הגמרא הנה כבר כתבו השאג"א והרעק"א ז"ל דאפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור י"ל דהוי תיקון כיון דצריך לזה לכשיגמור המילה. אך הגאון שיחי' כתב שזה תמי' מדברי תוס' והר"ן הנ"ל. ואני אומר שמדברי התוס' אין כאן תימה כלל וגם מדברי הר"ן יש לתרץ שלא יקשה על דבריהם דהרי התוס' כתבו זה בקושייתם על הא דמוקי לה בחטאת העוף וחצי קנה פגום הא הוי מצי לאוקמי בחטאת בהמה ובחצי קנה פגום כיון דס"ל דעל שחוטי חוץ מתחייב בסימן אחד וע"ז הוסיפו ואע"ג דמשום שבת אינו חייב בסימן אחד כיון שלא תיקן כלום הא יהי' חייב לכשיגמור השחיטה. ומעתה אומר אני שהתוס' מודים ג"כ לסברת השאג"א והרעק"א ז"ל דבמילה גם חצי מילה הוי תיקון כיון דיש עלי' שם מלאכה כשנצטרך לגמור המילה אך זה שייך דוקא במילה דמקצת זה שעשה אפי' אם לא יגמור מיד רק לאחר עשר שנים חזי לאצטרופי להשלמת המלאכה ויש ע"ז שם חצי מלאכה והוי בכלל תיקון משא"כ הכא דהי' חצי קנה פגום והשלימו דלא עשה עתה תיקון כלל אלא מעשה נבילה וקילקל ביותר ממה שהי' מתחילה ואם לא ישלים מיד בשיעור שהיי' הפוסלת את גמר השחיטה לא עשה כלום בזה המקצת א"כ אין ע"ז שעשה שם מלאכה כלל דהרי כללא הוא דשבת בעינן מלאכה המתקיימת אבל אם אינה מתקיימת אינה מלאכה והכא אותה החבלה שעשה אין עלי' שם מלאכה אלא אם יגמור מיד אבל אם אינו גומר מיד הרי לא עשה כלום ואדרבה המית הבהמה מבלי תיקון א"כ אין ע"ז שם מלאכה כלל ושפיר כתבו התוס' דאינו חייב על השחיטה משום שבת משא"כ במילה דהוי מלאכה המתקיימת ואימת שירצה להשלים יהי' חזי הך מקצת שעשה לאשלומי המלאכה שפיר הוי בגדר מלאכה. וזה נכון בסברא:

אמנם מדברי הר"ן ז"ל לכאורה יפה הקשה הגאון שיחי' דהרי הר"ן ז"ל כתב כן על שוחט בשבת דלא הוי מומר בתחילת שחיטה משום דהוי מקלקל וקשה הא מיד כשחתך את העור אף קודם שהתחיל לשחוט הסימנים כבר חילל השבת וזה הוי תיקון דהרי אם לא ישחט עתה יותר אימתי שירצה לשחוט יהי' צריך לחתיכת העור וא"כ דמי ממש למילה וא"כ אמאי ס"ל להר"ן ז"ל דלא נעשה מומר בתחילת שחיטה וע"כ דהר"ן ז"ל לא ס"ל כסברת הגאונים ז"ל דזה הוי בגדר תיקון. אך באמת גם מדברי הר"ן ז"ל אינו ראי' דיש לחלק בין שחיטה למילה דהרי בשחיטה כל זמן שלא נגמר השחיטה לא עשה מלאכת תיקון כלל אמנם במילה מבואר בגמ' דאפי' למ"ד מקלקל בחבורה חייב אינו חייב אם אינו גומר משום דיכול לומר אנא עבדא פלגא דמצוה מבואר מזה דחצי מילה הוי פלגא דמצוה ויכול לעשות בשבת רק פלגא א"כ מבואר דזה הוי בגדר תיקון משא"כ שחיטה אפי' למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מ"מ כל זמן שלא נגמרה אינו בגדר תיקון כלל. ובפרט דזה בוודאי כל זמן שלא התחיל בשחיטה לעשות מעשה שחיטה בסימנים אינו נופל ע"ז שם שחיטה כלל ואז שוב צריך שיגמור מיד דאל"כ הויא נבילה וא"כ בשחיטה י"ל דאם אמרינן מקלקל ע"מ לתקן אינו חייב ל"ש במקצת שחיטה שם מלאכה. אך כ"ז להגל התמי' מעל רבותינו האחרונים ז"ל דפשיטא להו הסברא דבמילה הוי תיקון אף במקצת שלא יקשה עליהם מדברי התוס' וחידושי הר"ן ז"ל בשחיטה:

ג) אמנם בעיקר קושית הגאון שיחי' על דברי התוס' וחידושי הר"ן ז"ל מהא דשבת (דף קל"ג) שנתקשה בה גם בנתה"מ ז"ל וג"כ לא ניחא לי' לחלק בין זל"ז לא ראה בזה דברי החידושי הר"ן שבת (דף קל"ג ע"ב) שכתב שם בזה"ל ולי נראה בין השמשות דערב שבת וחייב כרת על שפרע בשבת ועשה חבורה שלא במקום מצוה דהוא יום תשיעי ואפי' ר"י מודה בה הכא לפי שלא ניתן שבת לדחות אצל מילה זו עכ"ל. והנה לכאורה הדבר תמי' דמה דוחקתה להר"ן ז"ל לפרש הסוגי' היפך ממשמעות הלשון דהרי מלשון הסוגיא נראה דהחיוב הוא מפני שלא הלקיט והיינו שלא גמר בשבת והוא ז"ל מפרש לה להיפך דהחיוב משום דפרע בליל שבת מילה שלא בזמנו. אך באמת הדברים נכונים מאוד דהר"ן ז"ל לשיטתו [אם נחזיק שאמת הדבר שמייחסים אותו להר"ן ז"ל אשר הדבר צריך בירור] דס"ל דמקלקל ע"מ לתקן אינו חייב א"כ אם נפרש הסוגיא כפשטא לא משכחת לה חיובא אלא כשגומר במוצאי שבת כפירוש הראשון שכתב הר"ן שם וזה דבר שאינו מסתבר שעיד"ז שגומר בחול יהי' חייב משום שבת לכן כתב הר"ן ז"ל לפרש הסוגיא להיפך דהחיוב משום שחילל שבת ופירוש הגמ' לדעתו דמזה מוכח דהפריעה מעכב והוי תיקון לכן חייב על שחילל שבת במילה שלא בזמנו מה שאין כן אי נימא דאינו מעכב לא יהי' מחויב כשעשה זאת בשבת:

יהי' איך שיהי' מצאנו מפורש יוצא מפי גדול קדמון שלא ניחא לי' לפרש הסוגיא כפשטא משום דאין סברא שיתחייב בכה"ג ומפרש לה להיפך. ואל תאמר שהר"ן ז"ל יחידאה בפירוש זה בוא וראה שרבינו הר"ח ז"ל אשר כל דבריו דברי קבלה כתב בזה"ל. והאי דאמרו לא מספקת אינה התראה ואינו מתכוין לחלל את השבת אלא לעשות מצוה מתכוין וכיון שלא עשה חייב כרת מפני שלא הניח כיון שנכנסת השבת עכ"ל. ודבריו ז"ל אין להם הבנה אחרת אלא שמפרש ג"כ הסוגיא כדברי החידושי הר"ן ז"ל דמיירי בערב שבת ורצה להשלים קודם השבת ולא הספיק וגמר בשבת וכיון דלא עשה מצוה שמילה בלילה פסולה לכן חייב כרת ולא הוי בכלל שטעה בדבר מצוה וזה ברור ומוכרח בכוונת הר"ח ז"ל. וא"כ מבואר מזה שגם הר"ח ז"ל סובר דא"א שיהי' חייב על מעשה קלקול בשבת אם גומר את התיקון במוצ"ש. וא"כ ממקום שבא הגאון שיחי' להכריח דש"ס ערוך הוא היפך דברי רבותינו הגדולים בררנו דמש"ס אין ראי' כלל. ודעת הר"ח ז"ל וחידושי הר"ן ז"ל שם נראה כדעת רבותינו הגדולים דל"ש חיובא בשבת על מה שגומר במוצ"ש וה"ה באם נגמר ממילא במוצ"ש אינו חייב ע"ז כיון דלא נעשה המלאכה בשבת ובחול מותר לעשות מלאכה ועל הכנה למלאכה בלא מלאכה לא חייבה התורה בשבת. ובזורע דחייבה רחמנא על מעשה הזריעה אע"ג שאינו נקלט אלא בחול התם על מעשה הזריעה חייבה רחמנא וזה הוא כל המלאכה אבל באפיי' ובישול כיון דזה מודה הגאון שיחי' דאם רודה קודם שנתבשל ונאפה אינו חייב ה"ה דאינו חייב לכשיגמור בחול כמו שבירר זה בטוב טעם ודעת כבוד רבינו הגדול שליט"א בס' אגלי טל ותמהני על הגאון בעל חלקת יואב שיחי' שכתב דגם הסברא נותנת כן שחייב ע"ז משום שבת והביא דמיונות רחוקים מנזקי בור וכיו"ב אשר לענ"ד אינם ענין כלל למלאכת שבת כפי"מ שביארנו:

והנה ח"א העירני דלכאורה יש להביא ראי' דאינו חייב כשנגמר ממילא או כשגומר במוצ"ש מהא דטרח הגמרא בשבועות ובכריתות לתרץ כרת דיממא לרבי דמשכחת לה דעביד עבידתא סמוך לשקה"ח ואמאי לא תרצינן בכה"ג כגון שבישל או אפה סמוך למוצאי יוה"כ ונגמר בערב או ששחט בסוף יוה"כ וגמר שחיטתו במוצאי יוה"כ דל"ש דיוה"כ מכפר כיון דלא נשלמה המלאכה עד מוצאי יוה"כ אלא וודאי דפטור בכה"ג אך באמת ז"א דנראה ברור דבזה יוה"כ מכפר כיון דלאחר שנגמר החיוב על מה שעשה ביוה"כ ואין זה דומה לפלגא דשיעורא דאין יוה"כ מכפר ואמרינן צירף את המעילה לזמן מרובה דהתם אין החיוב על ח"ש בלבד אלא משום דמצרפין אותו למה שמעל אחר יוה"כ משא"כ הכא אמרינן דכשגומר או שנגמר בחול חייב על מה שעשה ביוה"כ ושוב יוה"כ מכפר אם לא כשעומד בסוף יוה"כ ועושה המלאכה דליכא שהות לכפר לי' וזה נכלל בתירוץ הגמ' דעביד עבידתא סמוך לשקה"ח דליכא שהות. והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיין. והנה יש להאריך עוד בכ"ז לברר הדבר להלכה אך אין זה מגמתי ולא באתי בזה אלא להעיר ראשי פרקים במה שיש לישא וליתן בזה וישמע חכם ויוסיף לקח:

פרק ו

בר"מ ז"ל פרק כ' משבת כתב בזה"ל אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח וכו' אחד שור וחמור ואחד כל בהמה וחי' ועוף ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והי' עלי' משא פטור. והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וגו' ובהמתך שלא יחרוש בה וכיו"ב בחרישה ונמצא שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו:

והנה יש לנו איזהו דברים הצ"ע בדעת הר"מ ז"ל ע"כ נבוא על סדר דבריו הקדושים ז"ל. א) והנה ריש דברינו נבאר אם דגים נכללים באיסור דשביתת בהמתו ומחמר והנה מסתימת לשון הר"מ ז"ל נראה דדגים אינן נכללין באיסור זה ועיי' בתוס' ב"ק (דף נ"ה ע"א) ד"ה אתיא למינהו שכ' דמוכל בהמתך דשבת לא מרבינן אלא דיבשה. אך בד"ה המנהיג כתבו דלפי האמת דאמרינן דמרביע חיות שבים לוקה ואתיא למינהו למינהו מיבשה שוב ילפינן שבת מכלאים לאסור בדגים ש"ב ומחמר. אמנם מסתימת לשון הר"מ ז"ל נראה דדגים אינן נכללין באיסור דש"ב ומחמר ויש עוד נפ"מ לענין דג שהרג את הנפש אם נידון בכלל שור הנסקל ועיי' ברכות (דף כ"ז ע"א) ר"י ב"ב העיד על תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש וברש"י ז"ל משום דגמרינן שור שור משבת וא"נ דבדגים ליכא איסור דש"ב ומחמר ה"ה דליכא בדגים איסור דשור הנסקל ודג שהרג את הנפש אינו חייב מיתה והדברים צ"ב דמאי חילוק בזה בין מינים דיבשה ובין מינים דים:

ומה שנ"ל בזה לענ"ד דהנה ענין ש"ב ומחמר שאסרה תורה הוא מכח שבע"ח של ישראל יש להם ג"כ קדושה ושייך בהם ענין תורה ומצות ועיי' ברש"י ז"ל ריש בכורות ובתוס' שם ד"ה מייתי לה לקדושה ובירושלמי פרק א' דמס' ע"ז ה"ו שרוצה לומר איסור מכירה לעכו"ם הבע"ח משום דמפקיע אותם ממצות נראה דגם הבע"ח יש להם יחוס אל המצות ואינו נכון להפקיע אותם מזה וכיון דיש להם שייכות למצות ולשבת לכן אסרה תורה שתעשה בהמת ישראל מלאכה בשבת והמחמר אחרי' עובר בלאו ומעתה נראה עפי"מ דמבואר בשבת (דף ק"ח ע"א) איבעית הגמ' אי כותבין סת"ם על עור הדג ואמרינן בגמ' הטעם משום דמספקא לן אי פסקה זוהמא מיני' או לא וכתב בחידושי הר"ן ז"ל שם דהרי מבואר בגמ' דכשבא נחש על חוה הטיל זוהמא בכל ברי' וישראל שעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן וה"ה בהמה חי' ועוף דיבשה דעמדו אצל ההר פסקה הזוהמא מהם משא"כ דגים שלא היו שם לכן צריך לן לאליהו להודיענו אי פסקה זוהמא מהם עיי"ש. מבואר מזה דמינים שבים לא הי' להם שייכות כלל במ"ת ולפי"ז י"ל דכיון שכן אין להם חלק ונחלה כלל במצות ובקדושת שבת אף בהיותן אצל ישראל ולכן אינן נכללין באיסור דשביתת בהמתו ומחמר ועפי"ז י"ל ג"כ בטו"ט דמש"ה אינן נידונין בדין שור הנסקל אם הרגו את הנפש דהנה הרמב"ן ז"ל בפרשת נח בקרא דמיד כל חי' אדרוש את נפש האדם חקר בענין מיתת הבע"ח שהרג את האדם אם הוא מגדר עונש על הבע"ח אע"פ שא"ב דעת הטילה התורה עליו עונש או מצד עונש הבעלים ועיי"ש להכריח משור של הפקר שהרג את הנפש דג"כ חייב מיתה וע"כ דהוא עונש השור עצמו ונראה דכמו דחזינן דיש יחוס לבע"ח למצות ואין להפקיע אותם מזה ה"ה דשייך עליהם עונש כשהרגו את האדם לכן שפיר מובן דין שור הנסקל אף א"נ דהוא עונש של הבע"ח ומעתה בדגים ובמינים שבים כיון דאין להם שייכות לתורה ולמצות כלל ה"ה דאינן בגדר בר עונשין ולכן דג שהרג את הנפש פטור ממיתה ובאמת הר"מ ז"ל להלכה פסק דשור של הפקר חייב וא"כ מיתת שור הנסקל מפאת עונש השור ולכן אין לחייב דגים בזה כיון דדגים לא היו במתן תורה:

איברא דלקושטא דמילתא אין זה מתיישב בדעת הר"מ ז"ל דהרי הר"מ ז"ל פ"א מתפילין ה"י מפרש דברי הגמ' דדגים לא פסקו זוהמתן היינו דאינו נפסק הזוהמא שלהם ע"י העיבוד וזה הפירוש יש מפרשים שהובא בחידושי הר"ן ז"ל שם וא"כ לדעת הר"מ ז"ל אין לנו הכרח כלל שדגים לא היו במתן תורה כיון דאין מפרש לה כלל על הזוהמא של הנחש והבן:

אמנם מה שנלענ"ד בזה בדעת הר"מ ז"ל עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפרשת נח בטעם היתר אכילת בשר לנח דהוא משום דכל הבע"ח נגזר עליהם שימחו במבול וניצולו רק בזכות האדם לכן מותרין לו באכילה כיון דנשארו רק בזכות האדם ומעתה י"ל דזה ענין מיתת שור הנסקל דאע"ג דבהמה אינה בר דעת מ"מ כיון דכל קיומה בזכות האדם לכן כשהרגה את האדם חייבת מיתה ומעתה י"ל דבדגים דלא נמחו בדור המבול ואין קיומן בזכות האדם אין לדון בהם דין שור הנסקל כיון דאינן בני עונשין. ובפנימיות הענין נלענ"ד להמתיק הדברים ביותר עפי"מ דמבואר בתוה"ק וכל אשר יקרא האדם נפש חיה הוא שמו והוא חיותו ושרשו א"כ כל הבהמות וחיות היבשה כל חיותן ושרשן ע"י השם שקרא להם אדה"ר ולכן הכל הוא בכח אדם ולכן כשהרגו את האדם חייבין מיתה משא"כ כל מינים שבים שאדה"ר לא קרא להן שמות ואין חיותן מכח האדם כלל לכן בדגים ל"ש ענין שור הנסקל ומה"ט י"ל דל"ש בדגים איסור מחמר ושביתת בהמתו דהנה י"ל ענין מחמר ושביתת בהמתו אע"ג דלכאורה נראה דהקנין שיש לאדם בנכסיו הוא רק קנין ממון ואין לו שייכות אל האדם אמנם בע"ח כיון דכל חיותן ושרשן מכח השם שקרא להם אדה"ר לכן יש להם שייכות להאדם ובהיותם של בעלים ישראלים יש להם ג"כ ענין מקדושת ישראל וכדברי רש"י ז"ל בכורות וירושלמי הנ"ל ולכן שייך בהם איסור דש"ב ומחמר ומעתה במינים שבים דאדם הראשון לא קרא להן שם ואין חיותן מכח האדם אין לאדם יותר בהם מקנין ממון ולכן אף בהיות להם בעלים מישראל אין נכללין באיסור דש"ב ומחמר:

אך לפי"ז לדעת הסוברים דמחמר אין איסורו מפאת שעושה מלאכה בבהמתו ואף בבהמת נכרי יש איסור מחמר א"כ גם בדגים שייך איסור מחמר ולפי"ז י"ל דמש"ה ס"ל לתוס' ב"ק דלפי האמת יש בדגים איסור מלאכה והיינו מחמר דאין סברא להוציא מזה דגים. אמנם הר"מ ז"ל דס"ל דמחמר ג"כ אינו אלא בבהמתו כמו שנראה מסתימת דבריו הקדושים ולכן שפיר פסק להלכה דדגים אין נכללין בלאו דמחמר. ואין אני מחליט הדבר רק כתבנו להעיר ראשי פרקים. שוב ראיתי במנ"ח בסוף המצוה העיר ג"כ מדברי תוס' הנ"ל:

ב) עתה נבאר עיקר דברי הר"מ ז"ל והנה לכאורה צריך להבין מ"ש הר"מ ז"ל דלכן אינו לוקה אם בהמתו עושה מלאכה בשבת כיון דאיסורו בא מכלל עשה משמע אם הי' איסור לאו הי' לוקה ולכאורה צ"ע הא הוי לאו שאב"מ כיון דהוא אינו מחמר אחרי' רק הבהמה שמוציאה משא ואמאי ילקה הוא על מעשה בהמתו וזה אין לומר דמה שמניח הוא המשא על הבהמה ועיד"ז היא מוציאה המשא זה עושה את האיסור שיש בו מעשה זה אינו כיון דהמעשה הוא מעשה דהיתר אינו מצטרף להיות עיד"ז לאו שיש בו מעשה והדברים עתיקין בספרים האחרונים:

ונראה דביאור דברי הר"מ ז"ל כך הוא דכל כוונתו לבאר הטעם על הא דמחמר אינו לוקה דהנה במחמר יש ב' איסורין. אחד משום שאין הבהמה שובתת וזה נכלל בקרא דלמען ינוח. וב' משום שהוא מחמר אחרי' והנה זה שמחמר אחרי' לבד מה שיש בזה לאו מיוחד לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך מלבד זה עובר על העשה דשביתת בהמתו במעשה. דמחמר מיקרי לאו שיש בו מעשה דאל"כ לא הי' צריך להטעם דאינו לוקה משום דניתן לאמב"ד והטעם בזה או משום דע"י דיבורו אתעביד מעשה כמו"ש בקרית ספר להמבי"ט ז"ל או משום דמשכחת לה מעשה ממש כגון במחמר בידיו ושוב מהני הך סברא דגם קצת מעשה כהדיבור יחשב מעשה כמוש"כ הה"מ ז"ל פי"ג מהלכות שכירות:. יהי' איך שיהי' זה מוכרח דמחמר הוי לאו שיב"מ ומיקרי עושה מעשה ומעתה דברי הר"מ ז"ל מתפרשין כך אסור להוציא משא על בהמה וכו' ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה משום שהוא רק לאו הבא מכלל עשה. אך לענין מלאכת בהמה ל"צ להאי טעמא כיון דבלא"ה אינו לוקה משום דאין בו מעשה לכן ביאר הר"מ ז"ל דלפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת פטור אע"ג דעביד מעשה בזה שמחמר אחרי' מ"מ אין שייך ללקותו מצד שעבר על שביתת בהמתו במעשה כיון דהוא רק איסור עשה והוסיף הר"מ ז"ל לשאול ע"ז עכ"פ ילקה במחמר משום דישנו במחמר לאו מיוחד לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ע"ז השיב הר"מ ז"ל דלאו זה בא גם לחורש וכיו"ב שחייב עלי' מיתה וכיון שכן שוב הו"ל לאו שניתן לאמב"ד דאין לוקין עליו אמנם בזה נחלקו הרמב"ן ז"ל והה"מ ז"ל בהבנת דעת הר"מ ז"ל דהרמב"ן ז"ל ס"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דלקושטא דמילתא הוא דמחמר אין בו אלא עשה והלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך רק לחרישה ואינו כולל מחמר כלל אמנם הה"מ ז"ל (וכן החזיק עמו הקרית ספר להמבי"ט ז"ל] ס"ל דדעת הר"מ ז"ל דכולל שניהם חורש ומחמר ולכן הוי לאו שניתן לאמב"ד:

אמנם לכאורה צ"ע דעת הה"מ ז"ל דס"ל דהלאו הזה כולל חורש ומחמר א"כ מנ"ל לחלק בין חורש למחמר דנאמר דחורש יש בו מיתה ומחמר הוי רק לאו ונראה שזה שדוחקתו להרמב"ן ז"ל לומר שדעת הר"מ ז"ל דלקושטא דמילתא אין מחמר נכלל בלאו וה כלל דאל"כ אמאי אמרינן דמחמר אינו אלא לאו וחורש יש בו מיתה וצ"ע לכאורה לדעת הה"מ ז"ל דמה נפ"מ בין חורש למחמר:

ולתרץ זה צריך אני להעתיק בזה מ"ש להגאון מטעלז שיחי' על קונטריסו הנדפס בסוף ספר שדי חמד מערכת הדינים אות ח' שהאריך מאוד בענין זה במה שהסביר הרמב"ן ז"ל בחידושי שבת דאיסור חרישה עושה האדם לגמרי כיון דהיא נכבש תחת ידו וברשותו היא עומדת כל המלאכה על שם האדם הוא ובו היא תלוי' ואין הבהמה אלא ככלי ביד האומן ואינו דומה למחמר שבהמה הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררת מעט מן המחמר עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ותמה הרב הנ"ל הא סוף כל סוף הבהמה מסייעת להמלאכה וא"כ הוי בגדר שנים שעשו מלאכה ועיי"ש מה שהאריך בזה לדחות דלא נוכל לומר דהוי בגדר זה אינו יכול וזה א"י דהרי הבהמה יכולה לחרוש בלא האדם. ותוכן דבריו המה דדברי הרמב"ן ז"ל המה רק למ"ד אשו משום חציו ולכן כיון שהאדם עושה כל ההכנה לחרישה והוא מסייע לזה נקראת כל המלאכה על שם האדם משא"כ למ"ד אשו משום ממונו לא יתחייב חורש בשבת כ"א כשחורש בעצמו ולא כשחורש בבהמתו אם לא כשהבהמה מושכת רק בכח קטן אשר בלא דחיקת האדם את המחרישה לצד הבהמה לא היתה יכולה לחרוש דבכה"ג הוי זה א"י וזה א"י ובהכי מתוקמא המשנה במכות (דף כ"א) דחורש בבהמתו ביו"ט חייב מלקות אבל זולת זה אינו חייב חורש בבהמתו אלו תוכן דברי הרב הנ"ל בסוף הקונטרס שם עיין שם. וזה אשר כתבתי על דבריו:

נפלאתי מאוד על מעכתה"ר שיחי' שרוצה לחדש דין כזה דלמ"ד אשו משום ממונו לא יתחייב חורש בבהמתו בשבת ועיקר קושיתו משנים שעשאו י"ל בפשיטות דהנה באמת הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל מובא בספר אמרי בינה דיני שבת סי' ל"ג כתב לחקור בשנים שעשאו נהי דפטורין מגזה"כ דקרא דבעשותה י"ל דהיינו דוקא כששניהם הם בני חיובא דאינו יכול לחייב שני אדם על מלאכה אחת משא"כ אם אחד אינו בר חיובא יש לחייב הב' ועיי"ש שכתב שלא מצא גילוי לדבר זה ותמה עליו הגאון בעל אמרי בינה ז"ל הא רש"י ז"ל כתב דעיקר המיעוט משום דזה יכול וזה יכול לאו אורחי' למיעבדה ע"י שנים וכיון דהפטור משום דלאו אורחא א"כ מה נפ"מ אם השני בר חיובא או לא:

אמנם הנה באמת דעת רש"י אינה מוסכמת דתליא באורחא ולאו אורחא וכללא הוא דזה יכול וזה יכול תמיד פטור אע"ג דאורחא למיעבדה בשנים. אך בזה שוב ע"כ רק מגזה"כ דבעשותה ושוב י"ל כדברי הרי"ט אלגזי ז"ל דל"ש לפטור אלא היכא דשניהם הם בר חיובא. ומעתה נראה דזה טעמא דחורש חייב בכל גווני ואינן פטורים משום שנים שעשאו דהרי באמת חרישה אורחא לחרוש בבהמתו שכן דרך כל העולם ואע"ג דבהמה יכולה לחרוש בלא כח האדם מ"מ כיון דאורחא הוא שאדם יחרוש עם בהמתו לכן מטעם לאו אורחא אינו מיפטר וכל הפטור מגזה"כ דברשותה א"כ כיון דבהמה אינה בת חיובא שוב האדם חייב ויש להכריח הדברים שהנה כתה"ר ראה כן ראי' אחת דחורש חייב בבהמתו והיינו משנה דמכות וניחא לי' דאתיא כר"י אמנם באמת מצאנו עוד מפורש בירושלמי דסנהדרין פ"ז ה"ח בזה"ל ר"ש בעי הגע בעצמך שחרש בשבת ה"ה נסקל על ידה והיא פטורה מבואר דר"ש ס"ל דחורש בבהמתו בשבת חייב מיתה והא ר"ש ס"ל דאפי' זה אינו יכול וזה א"י פטור בשנים שעשאו ונסתרו דברי כתה"ר אלא ודאי כמו"ש דכיון דלר"ש פטורה רק מגזה"כ דבעשותה זה דוקא כששניהם בר חיובא וה"ה לדידן היכא דהוי אורחא וזה מוכרח לענ"ד:

איברא דלאחר העיון נראה דפליגי בזה הרמב"ם והרמב"ן ז"ל דהרי באמת דעת הר"מ ז"ל דצריך קרא דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך לחייב מיתה בחורש והרמב"ן ז"ל בספר המצות שורש י"ד תמה עליו בזה דלמה צריך קרא לחרישה הא חרישה הוא לגמרי מעשה האדם עוד הקשה עליו א"כ חרישה ביו"ט מנ"ל דאסור ע"י בהמה הא ביו"ט לא כתיב אתה ובהמתך [ותמהני על מעכתה"ר שלא ראה כלל דברי הר"מ ז"ל והרמב"ן ז"ל אלו]. אמנם לענ"ד נראה דהר"מ והרמב"ן ז"ל פליגי בזה אי בעושה מלאכה בצירוף בהמתו הוי בגדר שנים שעשאו כיון דבהמה אינה בת חיובא דהרמב"ן ז"ל ס"ל דע"ז א"צ קרא לחייב את האדם כיון דבהמה אינה בת חיובא ממילא חייב האדם אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דאין נפ"מ וסוף כל סוף כיון דהוי בגדר שנים שעשאו הו"א דאין עליו חיוב מיתה ולכן צריך קרא דובהמתך להורות דיש בחרישה חיוב מיתה ואולי באמת הוא משום זה כיון דבהמה אינה בת חיובא חייב האדם מיתה:

ועפי"ז יש לתרץ בטוב טעם ודעת קושי' הרמב"ן ז"ל דלדעת הר"מ ז"ל מנ"ל דחורש ביו"ט יהי' חייב מלקות דנראה לענ"ד דהר"מ ז"ל ס"ל דביו"ט יש קרא מיוחד לזה דהנה במלאכת יו"ט בפרשת בא כתיב בתוה"ק כל מלאכה לא יעשה בהם וברש"י ז"ל בשם המכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם אפי' ע"י אחרים ועיי"ש ברמב"ן ז"ל דתמה הא אמירה לעכו"ם שבות וע"ש שכתב שהוא רק אסמכתא אמנם הר"מ ז"ל ס"ל דאינה אסמכתא רק דכוונת המכילתא ע"י אחרים היינו בצירוף מעשיו ובא הקרא לגלות דשנים שעשאו והם אינם בר חיובא יש חיוב מלקות ע"ז וזה כוונת המכילתא אפי' אם אינו עושה המלאכה בעצמו אלא בצירוף עכו"ם חייב ולכן ממילא ביו"ט חייב חורש מלקות אמנם בשבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה משמע רק הוא עצמו שעשה מלאכה חייב מיתה ובזה יש לומר ג"כ מה דקשה לכאורה על הר"מ ז"ל דלמה בחרישה חייב מיתה ובמחמר אינו אלא לאו ולהנ"ל א"ש דעל מלקות בחרישה כבר נשמע ממלאכת יו"ט דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם וכ"ש שבת דחמיר מיני' וע"כ דקרא דובהמתך אתי להורות דיש בחרישה חיוב מיתה כמו עושה בעצמו וכמו דאיתרבי ביו"ט לחיובא דידי' ה"ה שבת איתרבי לחיובא דידי'. אך זה דוקא בחורש אבל במחמר שעיקר המלאכה ע"י הבהמה כמ"ש הרמב"ן ז"ל וא"כ אינו בכלל אתה ולכן במחמר אינו אלא לאו:

והנה ממ"ש יראה כבוד מעלתו הרמה דמשום קושיתו ממשנה דמכות דחייב מלקות בחרישה בבהמתו ביו"ט לא הי' צריך לדחוק כלל דמיירי דבהמה חורשת בכח קטן דהוי זה א"י וזה א"י די"ל בפשיטות דלמלקות אתרבי מקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם בכה"ג דהוי אורחא ואחד אינו בר חיובא. אמנם האמת נלענ"ד דאפי' לענין מיתה פליגי בזה הר"מ והרמב"ן ז"ל אי צריך קרא דובהמתך. ואבקש תשו' כתה"ר בזה עכ"ל המכתב שכתבתי להרב הגאון הנ"ל זה ששה שנים. וממוצא דברינו אתה למד ישוב לדעת הר"מ ז"ל במה שמחלק בין חורש למחמר דחורש יש עליו חיוב מיתה וכן בזה שמבואר במשנה דחורש חייב ביו"ט ע"י בהמתו אע"ג דביו"ט לא כתיב אתה ובהמתך דהוא משום דביו"ט כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומזה נשמע חיוב מלקות בחורש בבהמה וגלי קרא דחורש דבהמה שוה לחורש בעצמו וה"ה בשבת חורש בבהמה חייב מיתה והסברא דאע"ג דהוי שנים שעשאו מ"מ כיון דכי אורחא הוא שוב יש לחייב לכ"ע בשנים שעשאו אם האחד אינו בר חיובא כדברי הגאון מהרי"ט אלגזי ז"ל אמנם מחמר דהוא מלאכת הבהמה לגמרי רק האדם מסייע לה במקצת ל"ש לחייבו מיתה ולכן במחמר הוי רק חיוב מלקות:

וראיתי בזה דבר נפלא לרבינו הגדול בעל שאגת אריה ז"ל בדיני יוה"כ סוף סימן ע"ג שכתב בזה"ל אבל איסור מחמר הוי בכלל אזהרת איסור מלאכה הנאמר ביוה"כ שהרי מלאכה זו האדם בעצמו גורם לה שתיעשה ע"י בהמה והו"ל בהמה זו כגרזן ביד החוצב בו שחייב עלי' וה"ה מחמר אלא שהתורה הקילה בלאו זה של מחמר שאין חייבין עלי' מיתה ודמי למ"ד הבערה ללאו יצאת ואפ"ה אסורה ביוה"כ מה"ת כמש"כ למעלה וה"נ דכוותי' כיון שאין לבהמה דעת וכי אזלא מחמת ששמעה לקולו ואזלא מחמתי' ועושה את המלאכה ודמי לליבה והרוח מסייעתו דחייב לגבי שבת עכ"ל. והוא מבהיל את עין הרואה שמה שכתב הרמב"ן ז"ל להסביר על מלאכת חורש אותו הלשון עצמו משמש הגאון ז"ל לענין מלאכת מחמר ולפי"ז באמת תמי' מאוד מנ"ל דהקילה תורה בלאו זה שלא נתחייב עליו מיתה בפרט לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דכולל גם מלאכת חורש וא"כ כמו דחייב מיתה על חורש אמאי לא יתחייב מיתה על מחמר ובאמת עיקר דבריו הקדושים שמחמת שאזלא על ידי קולו הוי כליבה וליבתה הרוח אינו מובן כלל דהרי התם הוא עושה המלאכה אלא שהרוח מסייעו למלאכה וזה הוא אופן המלאכה דזורה משא"כ הכא הוא אינו עושה כלום אלא שע"י קולו הבהמה עושה המלאכה ואיך יתכן לומר עליו שהוא עושה המלאכה:

וראיתי בספר צפנת פענח להגאון מוהר"י שליט"א על דברי הר"מ ז"ל כאן שהביא דברי הר"ן ז"ל שכתב להסתפק אם בבהמת חבירו שייך איסור מחמר וכתב הוא דנראה לו להיפך דבבהמת חבירו חייב חטאת וחילי' דידי' מדברי הירושלמי פרק ח' דכלאים הלכה ב' דמבואר שם דהיכא דבע"כ מהלכת הוי מעשה א"כ בבהמת חבירו בע"כ מהלכת והוי מעשה וחייב מחמר חטאת אלו תוכן דבריו. ואיני יודע מה קאמר דהרי ברור הדבר דכל מחמר הוא לאו שיש בו מעשה דאל"כ לא הי' צריך לטעמא דאינו לוקה עליו משום שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. רק דפטור ממיתה משום דאע"ג דעושה מעשה אבל המלאכה אינו עושה בעצמו והתורה הקדושה אמרה כל העושה מלאכה יומת וצריך דוקא שיהי' בעצמו עושה המלאכה אבל אם אינו עושה המלאכה בעצמו אע"ג דעושה מעשה שעיד"ז המלאכה נעשית ע"י בהמתו א"ב כרת וחטאת מלבד המלאכות שדרך עשייתן הוא רק לעשות הכנה למלאכה שע"ז חייבה רחמנא כמו מבשל ואופה וזה פירוש הגמ' דמחמר לא עביד מעשה דגופי' דהיינו מעשה המלאכה אינו עושה בגופו אע"ג דע"י קולו מהלכת הבהמה מ"מ אינו חייב חטאת וא"כ אין נפ"מ בין בהמתו לבהמת חבירו. הכלל שאנו אין לנו בזה אלא דברי הרמב"ן ז"ל שהעתקנו לעיל דבמחמר אין הוא חשיב עושה המלאכה כיון דיש לה רק התעוררת מעט מן המחמר הן אמת שלפי"ז יש לעיי' במחמר בידיו את הבהמה והנהיגה שיהי' חייב חטאת לדעת הרמב"ן ז"ל ועיי' בקונטרס הנ"ל להגאון מטעלז שליט"א שכתב באמת שעפ"י דעת הרמב"ן צריך להיות כן והאריך בזה. אמנם הנה מדברי הר"מ ז"ל שכתב דלכן מחמר הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד משום דכולל חרישה ולא כתב מחמר בידיו נראה דפשיטא לי' לרבינו ז"ל דגם בכה"ג אין חיוב מיתה במחמר ולא משכחת לה חיוב מיתה במחמר כלל:

ואולי י"ל עפ"ד הנ"ל דבאמת קשה הא הוי בגדר שנים שעשאו וע"כ מצד דהוי אורחא א"כ זה דוקא בחרישה שדרך לחרוש ע"י הבהמה לכן אין אנו משגיחין אם זה יכול וזה אינו יכול רק דתמיד חייב כיון שאין הבהמה בת חיובא משא"כ במחמר דלאו אורחא לאחוז בידיו את הבהמה ולהוליכה א"כ שוב פטור תמיד מצד דהוי שנים שעשאו. אך לפי"ז אם יהי' באמת קשה על הבהמה בעצמה להוציא העגלה עם המשא שעלי' והוא אוחז ברסן הבהמה ומסייע להוצאת המשא בוודאי יהי' חייב דהוי זה א"י וזה א"י והוי אורחא. ויש להאריך הרבה בדבר זה לברר אותו להלכה ואין כאן מקומו וכתבנו ראשי פרקים לעורר לבב המעיין:

ג) עתה זכינו לספר הבהיר אגלי טל וראיתי במלאכת חורש ס"ק א' שכתב לברר דעת הר"מ ז"ל במלאכת חורש דלכן צריך קרא דל"ת מלאכה אתה ובהמתך דמחמר אע"ג דחורש הוי מלאכה שחייבין עלי' מיתה כיון דהוי זה א"י וזה א"י והבהמה אינה בת חיובא לכ"ע חייב. אמנם מפאת שאם באנו לדון אל הפעולה הוי פעולת הבהמה בלא מחשבה וכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ לכאו' ליכא אלא חצי מלאכה אך מדגלי רחמנא לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ויש איסור על האדם שתעשה הבהמה מלאכה על ידו וקשה הא אינו מלאכה כיון דלאו מלאכת מחשבת הוא וע"כ דמחשבתו מהני למלאכת הבהמה שתהי' בכלל מלאכת מחשבת וא"כ ממילא יש חיוב מיתה בחורש. ואין להקשות הא זה נשמע מעשה דשביתת בהמתו. זה אינו דהתם י"ל משום דבהמה לעצמה יש לה מחשבה כמו דמוכח מחינוך דקטן אע"ג דקטן אין לו מחשבה וע"כ דלעצמו יש לו מחשבה משא"כ כשאנו דנין לענין אדם ל"מ מחשבתם ולכן צריך ללמוד ממחמר דיש איסור על האדם וע"כ משום דמחשבתו מועיל למלאכת הבהמה. ועפי"ז לא קשה קושית הרמב"ן ז"ל משביעית [דמיו"ט בלא"ה ל"ק דיו"ט ושבת חדא הוא] דבשביעית לא צריך מלאכת מחשבת וממילא ידעינן דחורש חייב. אלו תוכן דברי קדשו של רבינו הגדול שליט"א והמה קלורין לעינים בדעת הר"מ ז"ל:

אמנם יש להעיר קצת במ"ש רבינו שליט"א דמעשה דשביתת בהמתו לא נשמע דמחשבת האדם מהני לבהמה די"ל דהוא מטעם דכשהיא לעצמה יש לה מחשבה ומייתי ראי' מחינוך דקטן. הנה בזה הרגיש רבינו בעצמו שדבריו המה נגד מרן זצוק"ל בתשוב' הרי"ם שדעתו הקדושה דקטן גם כשהוא לעצמו אין לו מחשבה וכן מבואר בטו"א חגיגה (דף ו') ד"ה איזהו קטן וד"ה שנאמר עיי"ש באורך שביאר בפשיטות דקטן אין לו מחשבה כלל והא דמחויב בחינוך היינו משום דקטנותו גרם לו והא דקיי"ל דקטן שאינו יכול לילך אינו מחויב בראיי' עיי"ש מה שביאר הדבר. ובאמת בעיקר הדבר אם בהמה לעצמה יש לה מחשבה יש לתלות בפלוגתת רש"י ותוס' נזיר (דף י' ע"א) עיי"ש ברש"י ד"ה כסבורה פרה זו נראה דשייך מחשבה בפרה. אמנם בתוס' שם ד"ה פרה זו כתבו בזה"ל ולא שהפרה עצמה חשבת כן שהרי אין לה דעת לסבור ולחשוב וכו' עיי"ש היטב. נראה דס"ל דגם בהמה לעצמה אין לה מחשבה. וכבוד ידידי הרב הגדול מוהר"מ מענדיל נ"י מפ"ק העיר מדברי הגמ' ב"ק (דף ל"ה ע"א) מה הוא דקבעי לי' אף שורו דקבעי לי' מבואר מדברי הגמ' לכאורה דמשכחת לה מלאכת מחשבת בשור ואם הי' שור בר חיובא על מלאכת שבת הי' משכח"ל שיהי' חייב משום מלאכה. אך באמת אינו ראי' דהרי כוונת הגמ' רק דבכה"ג הוי באדם מלאכת מחשבת. ואע"ג דבשור אפי' אם אנו רואין שעושה כ"ז בהשכל ודעת מ"מ לא יתכן לומר עליו שיש בו דעת והוי בגדר מלאכת מחשבת מ"מ באדם כה"ג חייב עליו. ויש לעיי' עוד בזה ואכ"מ:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה