אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

כי תצא

שופטים

פרק א

(כ"א י"א) וראית בשבי' אשת יפת וגו' ולקחת לך לאשה, הנה במצות יפ"ת כתבתי הרבה בחידושי ואסדר אותם הנה לתועלת התלמודים:

א וראיתי בספר בנין אריאל להגאון מאמ"ד ז"ל שכ' להעיר בפלוגתת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל בהא דקיי"ל דאשתרי במלחמה דברים אסורים מדכתיב ובתים מלאים כל טוב דהרמב"ם ז"ל ס"ל דהותרה בין במלחמת מצוה ובין במלחמת רשות ולא הותרה אלא מדוחק כשאין להם מה לאכול והרמב"ן ז"ל ס"ל דהותר רק במלחמת מצוה ולא במלחמת רשות אמנם כשהותר' במלחמת מצוה הותר לגמרי שהרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל לשיטתם אזלי' דכיון דהרמב"ם ס"ל דהותר גם במלחמת רשות הוכרח לפרש דלא הותר אלא מדוחק רעב אמנם הרמב"ן דס"ל דלא הותר אלא במלחמת מצוה שפיר מצי למימר דהותר לגמרי והוא עפ"מ דמבואר בחולין מכדי כ"מ דאסר לן רחמוא כו' אסר לן א"א שרי לן יפ"ת מאן יהיב לן בשרא בחלבא וק' לכאורה הא דהותר ביפ"ת א"א היינו רק בב"ר בשעת מלחמה אבל לאחר שנעשה בה כל המעשים ונתגיירה ל"ה דומי' דא"א ול"ש לומר שרי לן כוותי' וכיון שכן מה דיקשה בב"ח הא בשעת מלחמה גם בב"ח מותר ואי שלא בשעת מלחמה גם א"א לא הותרה לכן הכריח הרמב"ם ז"ל מזה דשאר איסורין לא הותרו בשעת מלחמה כ"א מדוחק וא"כ א"ד לי יסור א"א דהותר לגמרי בשעת מלחמה וא"כ מצאנו איסור א"א שהותרה שפיר שאלה בעינן למיכל בשרא בחלבא משא"כ הרמב"ן ז"ל לשיטתו דלא הותרו אסורין כ"ח במלחמת מצוה וזה לא הי' אלא בשעת כיבוש ואינו הותר כלל אמנ' יפ"ת מותר בכל מלחמו' השכיחות תמיד וא"כ הוי בגדר הותר ולכן שאלה היתר גם על בב"ח וסיים ע"ז כנ"ל נכון וחזי מאן גברא רבה סהיד שהד' נכונים, והנה יען עם גאון גדול כמוהו ז"ל מדקדקין אף כחוט השערה לזאת תמהני עליו ז"ל מה היתה כוונתו בזה שעזב גרסת הש"ס דילן בחולין דק"ט ע"ב דמבוא' דנגד א"א איתא ההיתר דגירש' בח' בעלה ונגד כותית נקט יפ"ת ואם אמנם כי בתוס' שם הביאו בשם ר"א הקליר שיסד נגד א"א יפ"ת ונגד כותית לא פי' כלום והכל עפ"י הירושלמי עי"ש אמנם מפני מה עזב גירסת ש"ס דילן ונקט גירסת ר"א הקליר הלא ברור הדבר דכמו שדעת הג' ז"ל באיסור א"א ל"ש אלא בב"ר אבל אחר כל המעשים והגירות ליכא אי' א"א ה"ה באיסור כותית ודאי דליכא אחר גירות והוא כש"כ מאיסור א"א ואדרבה האיסור א"א יש מקום לומר להמ"ד בירושלמי דבב"נ ל"מ גירושין דגם לאחר ב"ר איכא איסור א"א כמו שיתבאר לפנינו בעזהי"ת אמנם איסור כותית לכ"ע ליכא כ"א בב"ר א"כ מה דוחקה להג' ז"ל לשנות מגרסת הגמ' ולכאו' עלה בדעתי דלשיטתו אזיל שכ' בדיבור הקדום דלכן פירש"י ז"ל אשת אפי' א"א סמוך להדיבור דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר משום דהי' ק' לרש"י ז"ל הא ביאת פנוי' מותר מה"ת בכותית וא"כ למה צריך הותר לכן פירש"י ז"ל אשת אפי' א"א דבזה שפיר אסור גם בכותית מה"ת וא"כ א"א לומר אסר לן כותית שרי לן יפ"ת כיון דכותית אינה אסורה מה"ת אך באמת אין זה מספיק דהרי י"ל דשאלת ילתה לר"נ הי' גם על איסורי דרבנן דגם רבנן לא אסרו דבר בהחלט שלא יהי' דבר המותר לנגדו וזה מוכרח לפ"ד הג' המחבר ז"ל דלדעת הרא"ם ז"ל דכותית אם אינה א"א ליכא איסור תורה ואע"ג דנקטה בלשונה כל מה דאסר לן רחמנא אין זה הכרח כ"כ ועי' בס' כלי חמדה פ' פנחס מ"ש בזה:

אמנם כדי לקיים דברי חכמים נראה דדבר גדול דיבר הג' ז"ל דהנה מעודי נתקשיתי על גרסת הגמ' דילן אסר לן כותית שרי לן יפ"ת בעינא למיכל בשרא בחלבא הא בכותית עצמו מוכרח דלאו בכל מילי התירה תורה כנגדו דהנה כשם שאסור לישראל לבוא על הכותית כן אסורה ישראלית להבעל לכותי ובזה לא משכח"ל שום היתר דבנשים להיות מותרת לכותי לא משכח"ל היתר ביפ"ת וא"כ מזה עצמו מוכח להיפך ומה זה ששאלה בעינא למיכל בשרא בחלבא ונראה דמזה ראי' לדעת הפוסקים דאע"ג דישראל הבא על הכותית קנאין פוגעין אבל ישראלית הנבעלת לכותי לא אמרי' קנאין פוגעין בה וכפ"מ שהסביר הדבר בת' נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' ק"נ דכל הענין דקנאין פוגעין בו מפני שהבן הבא מן הכותית אינו בנו וה"ה מוליד בנים לעכו"ם ולכן בכותי הבא על הישראלית דהולד כמוה ל"ש קנאין פוגעין בו ולפי"ז גם בפרהסי' אינו איסור תורה אם אינו דרך חיתון אלא דרך זנות ומעתה שפיר שאלה דגם מכותית מוכח דכל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כוותי' דהתורה אסרה כותית דרך זנות בפרהסי' והתירה דיפ"ת אפי' בפרהסי' ול"ק דהרי בנשים לא התירה תורה ז"א דבנשים ל"מ כלל איסור תורה בכותי כנ"ל ולפ"ז מוכרח דשאלת ילתה לר"נ הי' רק מאסורי תורה ממש וכותית היינו בפרהסי' וכנגד זה יש היתר ביפ"ת בפרהסי' דא"נ דשאלתה הי' מאסור דרבנן ומכותית בצנעה א"כ הדר"ל קשיתינו הנ"ל דהרי בזה לא משכח"ל היתר בנשים כנ"ל ומעתה לפ"מ דמבואר ברמב"ם ז"ל דאע"ג דמותר ב"ר במלחמה מ"מ צריך שיהי' בבית דוקא היינו בצנעה וס"ל דלא הותר בפרהסי' וא"כ הדרק"ל הא בכותית לא התירה תורה כלל ולכן מוכרח לומר דגרסת הרמב"ם ז"ל היתה אסר לן א"א שרי לן יפ"ת ודו"ק היטב [ואם כי יש לדחות הא איסור א"א ג"כ ל"ל היתר בישראלית אך עכ"פ משכח"ל היתר א"א בנשים דגם ב"נ מוזהרין על איסור א"א משא"כ איסור כותית גם באשה מב"נ ל"ש איסור זה דאין איסור על הכותית להנשא לבן ישראל ויש לעי' עוד בזה אם נימא דאין אישות לב"נ וכל האיסור הוא מכח ודבק באשתו ולא באשת חבירו א"כ י"ל דנשים אינו מוזהרין באיסור, א"א אך דעת כל הפוסקים דגם אשה ב"נ מוזהרת באיסור א"א ובאמת גם באיסור כותית י"ל דגם היא מוזהרת שלא לבעול לישראל ועי' בתוס' יבמות כ"ה ע"ב ד"ה לימא כו' ובחידושי שם בשם הג' בעל בית מאיר ובעל חמד"ש ואכמ"ל יותר וכתבתי רק לפלפולא לקיים דברי חכמים]:

ובעיקר הדבר דפשיטא לי' להג' ז"ל דגם איסור א"א ל"ש כ"א בב"ר אמנם לירושלמי דס"ל דאין ב"ר מותרת אלא לאחר כל המעשים ל"ש איסור א"א הנה בס' חמדת ישראל בדיני ב"נ אות י' ואות י"ט כתבתי בשם הגאונים בעל פרמ"ג ז"ל ובעל שו"מ ז"ל שכתב להיפך דגם לאחר כל המעשים עדיין צריך להיתר א"א והג' בעל שו"מ כתב לפרש בזה מ"ש התוס' ונגד כותית ל"פ כלום והכל עשה עפ"י הירושלמי דהיינו ר"א הקליר ס"ל כירושלמי דאינו מותר ב"ר אלא לאחר כל המעשים ולזאת ליכא איסור כותית אלא איסור א"א דאיכא גם לאחר כל המעשים ואם אמנם כי בספרי שם כתבתי דאינו נראה כיון דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי הרי ממילא פקע האישות וכמו דאמרת דליכא איסור כותית ה"ה דליכא איסור א"א אמנם שו"ר שיש מקום גדול לדבריהם עפמ"ש הראב"ן ז"ל דהא דאמרי' בגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ה"ד בזכרים אבל בנקיבות הבאין להתגייר לא אמרי' דהוי כקטן שנולד וראי' מדאסורה לכהן משום זונה ועי' בספר כלי חמדה בפ' תולדות אות ג'] וא"כ שפיר י"ל דנהי דהוי גיירת מ"מ למ"ד דבב"נ ל"מ גירושין וא"א להם להפרד זמ"ז גם לאחר שנתגיירה עדיין איכא איסור א"א ובאמת א"נ כן יתפרש כפשטא התיר לן א"א דה"ה ישראלית ואיכא אכתי איסור א"א ואעפ"כ התירה תורה ביפ"ת וא"כ משכח"ל בנשים ישראלית איסור א"א ושפיר אמרה בעינא למיכל בשרא בחלבא, ובעיקר קשיתינו הא דנשים לא הותר איסור כותית וא"א הערנו ח"א בדקדוק לשון ר"א הקליר שהובא בתוס' שכ' בזה"ל ונגד א"א יפ"ת לאיש דלכאו' הך לאיש מיותר אמנם י"ל עפמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"ת בקרא דאם לא חפצת בה ושלחת לנפשה בזה"ל והנה כיון שהכתוב אומר ששלחתה לנפשה ומזהיר שלא ימכרנה בכסף כו' נלמד שא"צ ממנו גט אבל הכתוב עשה אותה כא"א בהיותה עמו וכאשר שנא אותה שלח אותה באונסה עכ"ל מבואר מד"ק דלמד הפי' בקרא דאע"ג דלאחר כל המעשים אמרה תורה והיתה לך לאשה וה"ה אשתו כ"ז שהוא אצלו ואם זינתה תדון כא"א כמ"ש הרמב"ן ז"ל בביאור יותר בקרא דאח"כ תבוא אלי' ובעלת ועיי"ש שכ' שהוא אשתו גמורה שהתורה הקנתה אשתו לו אמנם אעפ"כ חידשה התורה בזה דאם ירצה לשלחה א"צ גט וא"כ יש חדוש גדול ביפ"ת דהתירה בה תורה איסור, א"א אם בעלה ושלחה מביתו מותרת להנשא לאחר בלא גט וזה הפי' אסר לן א"א התיר לן יפ"ת ולאיש היינו שמותרת לינשא לאיש בלא גט ובזה הותר א"א באשה ישראלית שהיתה אשת ישראל וזה נכון מאד עפ"ד הרמב"ן ז"ל אמנם בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל הנה מלבד שהרמב"ן ז"ל בעצמו אח"ז כתב בזה"ל ויתכן כי טעם הכתוב לומר שאם יחפץ בה תהי' לו לאשה כו' והכל תלוי בבעילה הזאת כי אם אחרי בעילתה תעמוד עמו ימים ויבוא עלי' עוד הפעם כו' כבר נעשית אשתו והנה הוא יהודית ומתגרשת בגט וא"כ נראה להדי' שחזר מדבריו הקודמים וס"ל באמת דאם אחר הב"ר שהיא לאחר כל המעשים אם בא עלי' עוד הפעם ה"ה אשתו גמורה וצריכה. גט לבד אם לא בא עלי' יותר מב"ר מלבד זאת הרי מבואר בספרי ושלחת לנפשה ושלחת בגט כדברי' ר' יונתן מבואר דס"ל דצריכה באמת גט לזאות קשה לומר שזה פירש הפייטן ומוכרח לומר כמש"ל:

ב) והנה כ"ז כתבנו לחיה"ק דברי הג' ז"ל אמנם כן בגוף דבריו שכ' לחלק בין יפ"ת דהוי בגדר הותרה משא"כ שאר איסורין כיון דאינם מותרין אלא מדוחק אינו בגדר הותרה ולענ"ד יש לעי' כיון דאמרינן דלא התירה תורה אלא כנגד יצה"ר ואינו מותר לבעול יפ"ת כ"א בשיצרו תקפו וא"כ ה"ה ג"כ רק בגדר כל אסורין שהותרו בהיותו אנוס ויש לתלות הד' בהא דאיתא בגמ' בקידושין (דכ"א ע"ב) בכהן ביפ"ת עי"ש בגמ' דשמואל ס"ל דביאה שני' אסורה וכתב הרשב"א ז"ל שם וא"ת א"כ מ"ט דשמואל דאסר י"ל דל"ד לאשת אח כו' אבל יפ"ת לאו מצוה היא שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ול"ד אלא למי שאחזו בולמס שמאכילין אותו עד שיאירו עיניו ומשם ואילך באיסורו קאי וה"נ מב"ר ואילך דנתקררה הדעת אסור עכ"ל הרשב"א הרי מבואר דהרשב"א ז"ל מדמה לענין יפ"ת דלא הותר אלא ב"ר משום דיצרו תוקפו למי שאוחזו בולמוס וא"כ אם זה הוי בגדר הותרה ה"ה כל המאכלות אסורות שהותרו בשעת מלחמה מפני רעבון ה"ה בגדר הותרה והרמב"ם ז"ל בפ"ח מה' מלכים ה"ד פסק כן דאינו מותר אלא בב"ר יעי"ש וא"כ נסתרו ד' הג' ז"ל מכל וכל ובח' למס' סנהדרין כתבנו בביאור ד' רש"י ז"ל בסנהדרין דנ"ט ע"א בד"ה לאו בני כיבוש נינהו שכתב בזה"ל לא נתנה ארץ לכבוש כ"א לישראל שאף לישראל לא הותר יפ"ת אלא במלחמה ע"י כיבוש עכ"ל ולכאו' צע"ג הא מבואר במס' גיטין דל"ח דעמון ומואב טהרו בסיחון ועי"ש בגמ' דילפינן מוישב ממנו שבי דעכו"ם קונה ישראל במלחמה וכבר נתקשו בזה האחרונים אמנם נראה ביאור ד' רש"י ז"ל דהנה ענין יפ"ת היינו משום דיצרו תוקפו והוי כאונס והתירה תורה כנגד יצה"ר אך לכאו' צ"ע הא עי"ז שהלך למלחמה הכניס א"ע לאונס וא"כ הו"ל כרצון ואמאי יהי' מותר אך באמת א"ש עפמ"ש הריב"ש בת' דאם זה שהכניס א"ט לאונס אינו איסור ואח"כ הוא אנוס הוי בגדר אונס אמנם אם הכניסה בעצמו ג"כ איסור הוא אף שנאנס אח"כ הו"ל רצון כיון דזה שהכניס עצמו לאונס ג"כ אסורא היא [ועי' בזה במ"ש בס' כלי חמדה פ' בהר בקרא דוהתנחלתם אותם וגו' אות ב' לבאר הד'] ומעתה א"ש מאד דברי רש"י ז"ל דאמת הדבר דגם נכרים המה בני כיבוש ואם עשו מלחמה קניתם את הקרקע מדין כיבוש מלחמה אך אין להם רשות ללכת למלחמה שלא נתנה תורה רשות לכבוש הארץ כ"א לישראל ולכן דווקא בישראל כיון דיש להם רשות עפ"י תורה לכבוש את הארץ כמו שמבואר בתוה"ק פ' עקב כל המקום גו' לכם יהי' וכיון דהמלחמה הוא רשות שוב מהני הא דיצרו תוקפו אח"כ להתיר לו יפ"ת משא"כ בב"נ דלא ניתן רשות להם לכיבוש ארצות נהי דאם עברו ועשו מלחמה קנאו בכיבו' מלחמה אבל היתר יפ"ת ל"ש בהו כיון דהוא רק מפני שהוא כאונס הרי הכנים עצמו לאונס וכיון דהכניסה לאונס הוי באיסור ה"ה כרצון והוא נכון בביאור דברי רש"י ז"ל ולת' הסגיות שלא יסתרו אהדדי ומבואר מזה דהיתר יפ"ת הוא רק משום דהוי כאנוס וכמש"ל מדברי הרשב"א ז"ל [ולכאו' עלה בדעתי להעיר עפ"ד רש"י ז"ל דס"ל דיפ"ת אינו מותרת אלא בשיש רשות לכבוש את הארץ א"כ לפ"מ דמבואר בספרי פ' עקב דאין רשות לישראל לכבוש בחו"ל קודם שכבשו א"י וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מלכים ה"א ומטעם זה הוי כיבוש סורי' כיבוש יחיד כיון דכבשה דהע"ה טרם שכבש שבעה עממים א"כ לכאו' לא משכח"ל יפ"ת כלל לפ"ד רש"י ז"ל דבמלחמת ז' עממין כיון דכתיב בהו ל"ת כל נשמה לא הותרה יפ"ת רק במלחמת שאר עממין והוא בחו"ל ולזה הרי לא נתן רשות לישראל לכבוש את הארץ וא"כ איך משכח"ל יפ"ת ומבואר להדי' בש"ס שדהע"ה הי' לו ד' מאות ילדים מנשי יפ"ת ואמנון ותמר הי' מבני יפ"ת אמנם נראה דל"ק דאמת כן הוא דאין רשות לכבוש מדינות אחרות טרם כיבש א"י אמנם להוראת שעה עפ"י סנהדרין של ע"א מותר וכיון דבמלחמת הרשות אין יוצאין למלחמה בלי רשות הסנהדרי הגדולה וזה הוא רשות התורה שפיר הוי בגדר רשות התורה ואף כי לענין קדושת א"י אינה נתקדשה בקדושת א"י כ"ז שלא נכבשה כל ארץ ישראל אמנם לענין יפ"ת שפיר הוי בגדר רשות עפ"י תורה לכבוש את הארץ ועי' ברמב"ם ז"ל שם ה"ו שכ' בזה"ל כל הארצות שכובשין ישראל במלך עפ"י ב"ד הר"ז כיבוש רבים וה"ה כא"י שכבש יהושיע לכל דבר והוא שכבשו אחר כיבוש כל א"י האמורה בתורה עכ"ל מבואר מד"ק דרק לענין זה חילק אם הי' הכבוש קודם שנכבש כל א"י או אחר שנכבש כל א"י שאם נכבשה מקודם אין עלי' קדושת א"י אבל ז"ב דלהוראת שעה עפ"י ב"ד הגדול יכול ללחום גם קודם כיבוש כל א"י ודהע"ה כשכבש סורי' ג"כ עשה עפ"י דעת ב"ד הגדול שהרי דברו חז"ל על דהע"ה שלא עשה דבר שלא עפ"י תורה ולכן שפי' הותר' יפ"ת במלחמותיו וז"ב, ואם אמנם כי דעת הרמב"ן ז"ל סו"פ עקב אינו כן יבואר אי"ה בחי' טל הרמב"ן ז"ל בקונטרס המלואים ולפי שלא ראיתי למי שיבאר הד' רשמתים על הספר להעיר לב המעי']:

ג וראיתי להגאון בעל מנ"ח ז"ל מצו' יפ"ת שכתב לתמוה על הא דמוסכם בכל הש"ס שענין היתר יפ"ת הוא רק מפני שיצרו תוקפו ושלא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר מהא דס"ל לר"ש בן אלעזר במס' יבמות דמ"ז ע"ב דאע"פ שלא קבלה עלי' כופה ומטבילה לשם שפחות וחוזר ומטבילה לשם חירות ומשחררה ומותר בה מיד ע"ש וא"כ איך מפרנס רשב"א הא דלא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר והתירה איסור כותית לדעת פוסקים אפי' בפרהסי' או איסור א"א דאיכא איסור עשה דודבק באשתו ולא בא"ח הא איכא עצה לעשות בהיתר שיטבילה בע"כ לשם שפחות ואח"כ יטבילה בע"כ לשם גירות וה"ה ישראלית גמורה וכיון דאפשר בהיתר למה התירה תורה נגד יצה"ר והנה לכאו' לא אדע מה ק"ל הא אם מטבילה לשם שפחות אם משחררה עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו כיון דנעשית שפחה הרי צריך לקיים בה לעולם בהם תעבודו והקרא דוהתנחלתם לרשת אחוזה רק שנימא דמשום יצרו תוקפו מותר לעבור על העש' וא"כ א"ז בגדר אפשר לקיים שניהם ושפיר אמר' תורה דמשום יצרו תוקפו הותר לו איסור כותית וא"א אמנם לאחר העיון נראה דקושית הג' ז"ל משום דבעילת כותית וא"א גוף הביאה הוא עביר' משא"כ אם יכופה לעבדות ואח"כ לגירות נהי דיעבור בעשה אבל הביאה יהי' בהיתר ומוטב שיעבור על עשה דלעולם בהם תעבודו ויהי' הביאה בהיתר משיעבור על ביאת איסור ויעבור על עשה דודבק איסור דביאת כותית בפרהסי' שהוא איסור תורה אמנם לקושטא דמילתא י"ל עפמ"ש הרלב"ג ז"ל מובא בפרשת דרכים דרוש י"ט שכתב דנהי דמתירין אסורין לחולה שיב"ס מ"מ היינו דווקא אסורין שהחולה צריך אותם שיתירו אותם עבורו אבל אסורים שאין המולה צריך בהן אע"פ שאם נעשה אסורים אלו יהי' בהם אותה התועלת להחולה אסורים אלו אינם מותרין לחולה שיב"ס וכתב בזה"ל ולזאת הסיבה מותר לכבות את הנר בשביל החולה שישן ולא יותר לטלטל הנר כיון דהכיבוי הוא צורך החולה אבל הטלטול אע"ג דעי"ז שנטלטל את הנר לחדר אחר ממילא יהי' חושך בחדר החולה מ"מ הטלטול אינו צורך החולה ועי"ש בפר"ד שחולק עליו מסברא ולא הי' צריך לחלוק עליו מסברא והי' לו להביא מפיה"מ להרמב"ם ז"ל במקומו במשנה שם שכתב דרק אם א"א לטלטל לחדר אחר מותר הכיבוי אבל זולת זאת אסור הכיבוי כיון דאפשר בטלטול הנר לחדר אחר אמנם בכ"ז נראה ד' הרלב"ג ז"ל נכונים דסתמא דמשנ' נראה דכיבוי מותר בכ"מ אמנם הרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דמלאכה שאצל"ג חייב מה"ת ולפ"ז כיבוי הוא מלאכה דאורייתא ושפיר קאמר דאם אפשר בטילטול הנר דמה"ת היתר גמור הוא ל"ש למשרי מלאכה, אמנם הרלב"ג ז"ל קאי להלכה דקי"ל מלאכה שאצל"ג פטור והוא רק שבות נהי דהוא שבות חמור בזה שפיר כתב הרלב"ג דאם עומדים לפנינו איסור כיבוי ואיסור טילטול הנר אע"ג דכיבוי הוא שבות חמור יותר כמ"ש הרשב"א ז"ל מ"מ כיון שהכיבוי הוא לצורך החולה והטילטול אינו צורך החולה מתירין איסור כיבוי וז"ב ומעתה ה"ה בנ"ד כיון דהכא יצרו תוקפו והוי כאונס על ביאת כותית וא"א אבל על העשה דלעולם בהם תעבודו אינו אונס לעבור א"כ אין זה בגדר קיל יותר שיכוף אותה לטבול לעבדות ואח"כ לשחררה כיון דעבירה זו אינו צורך האונס וזה דומה ממש לד' הרלב"ג ז"ל ולכן התירה תורה איסור דביאת כותית ולא התורה לכוף אותה לעבדות ולשחררה ודו"ק היטב והא דקאמר רשב"א דיכול לעשות כן צ"ל אחת משני אלה או דכוונתו רק דיכול לעשות כן אבל מודה דאינו רשאי מטעם העשה הנ"ל או דס"ל כר"י דלעולם בהם תעבודו הוא רק רשות אבל להלכה דקי"ל דלעולם בהם תעבודו היא חובה נהי דלצורך מצוה דרבים נדחה איסור דלעולם בהם תעבודו כמו דמצאנו בר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה אבל להכנס לכתחילה לאיסור זה ולהיות נדחה מפני יצרו תוקפו אין שום סברא ולזאת שפיר התירה תורה נגד היצה"ר איסור דביאת כותית ול"ק קו' המנ"ח על דהע"ה אמאי לא עשה כן וז"ב בס"ד:

ובזה א"ש מה דיש להעיר להפוסקים דס"ל דמהני טבילה בע"כ לשם עבדות א"כ מוטב לכופה אותה לעבדות ולבוא עלי' כשהיא שפחה דאפי' א"נ דגם איסור שפחה היא מה"ת כדעת הת"א והרמב"ן ז"ל דאסור מה"ת משום לא יהי' קדש מ"מ בבא על שפחתו מקיים מצוה ג"כ דוהתנחלתם אותם לרשת אחוזה כיון דהשפחה הבנים כמוה וא"כ תמיד איכא מ"ע ואע"ג דלפי האמת עשה זו אינו דול"ת דהרי אסור לבוא על שפחתו לקיים עשה זו וע"כ אע"ג דאיכא עשה דלעולם בהם תעבודו מ"מ אינם חייבין לבקש טצדקי לקיים מצוה זו בכל האופנים וכמ"ש המל"מ בפ"ג מה' עבדים ה"ג מ"מ זה בודאי דאם בא על שפחתו והוליד ממנה בן נהי דעשה עבירה מ"מ מצוה קעביד ואינו בגדר מצהב"ע כיון דהמצוה הוא מה שנתרבו הולדות [ועי"ש במל"מ בשם בעל צדה לדרך שהק' על הר"א מזרחי ז"ל דמסופק דלדידן אם, אדניו יתן לו אשה יהי' בגדר חובה כדי לקיים קרא דוהתנחלתם דא"כ מה חידוש הוא שהתירה תורה לרבו למסור לעבדו העברי ש"כ הא בכ"מ דינא הכא דעדול"ת והמל"מ תמה עליו דע"כ לא קאמר המזרחי שהוא חובה על האדון כ"א לפי האמת דהתורה התירה ש"כ לע"ע אבל א"נ דאסורה ש"כ לע"ע מהכ"ת לומר שכדי שיקיים האדון מ"ע דוהתנחלתם יעבור העבד באיסור דלא יהי' קדש הא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וראיתי להג' בעל שעה"מ ז"ל שם שכתב על המל"מ שתמוה בעיניו הא קיי"ל דכל היכא דלא פשע אמרינן חטא בשביל שיזכה חבירך עי"ש ואני תמה על גאון כמותו שלא ירד לסוף דעת המל"מ וד' המל"מ ברורים כשמש דע"כ שייך לחלק בין אם פשע או לא אם א"א לחבירו לעבור בעצמו בשביל שיזכה כמו בח"ע וחב"ח שכופין האדון לשחררו כדי שיקיים העבד העשה דלשבת משא"כ הכא כיון דהעשה הוא על האדון ואיהו בעצמו יכול לקיימה מהכ"ת שנתיר לעבד לעבור על ל"ת בשביל שהאדון יקיים עשה ביון דהעבד ה"ה ככל ישראל ועובר בל"ת ועליו אינו מוטל כלל עשה זו כיון דאין השפחה שלו אמנם האדון בעצמו כשבא על שפחתו בודאי עשה מצוה כמ"ש בפנים] אמנם להנ"ל א"ש כיון דעתה אנוס הוא באיסור כותית אבל באיסור שפחה אינו אנוס לא היתר לנו לעשותה לשפחה ולהתיר לו איסור שפחה דיהי' קיל יותר דיהי' בו מצוה ג"כ דכללא דלא הותר כ"א מה שהוא אנוס לעבירה זו דוגמת מי שאחזו בולמוס כמ"ש הרשב"א ז"ל:

ד והנה בעמדי בענין זה ראיתי לרבינו הגדול בעל טורי זהב ז"ל בס' דברי דוד עה"ת בפ' מטות ובפ' תצא דברים שצריך לי עיון ואמרתי להעלות הד' עה"ס וזה יצא ראשונה בפ' מטות (ל"א נ') וכומז כו' לכפר על הרהור הלב התוס' פ' במה אשה הק' הא יפ"ת מותרת ות' דמ"מ אסורא איכא מדכתיב וחשקת בה ולא בה ובחברתה וכמדומה שיש כאן ט"ס בד' התוס' שהביאו מלימוד ולא בחברתה דזה לא למעוטא אלא שלא יקח שתי יפ"ת כדאיתא פ"ק דקידושין אלא צ"ל באשתו ולא באשת חבירו ושכ"כ ג"כ שם בקידושין דאמרי' אשת אפי' א"א וכתבו התוס' שם אע"ג דאין אישות לעכו"ם מ"מ אסורא איכא דכתיב ודבק באשתו ולא באשת חבירו עכ"ל הטו"ז ז"ל והנה לכאו' אין דה"ק מובנים כלל דהרי ד' התוס' ברור מללו שעל קושיתו דאיך שייך כפרה על ההרהור כיון דגם גוף הביאה מותר הרי אין כאן הרהור עבירה וע"ז ת' שפיר כיון דדרשינן וחשקתה בה ולא בה ובחברתה א"כ שתיים אסור לבעול וא"כ כשהרהר בשתי נשים הרי עושה איסור בהרהור וא"כ שפיר אמרו מידי הרהור לא יצאנו שהרהירו בשתי נשים כאחת ושפיר הוי הרהור עבירה וז"פ בכוונת התוס' ומ"ש רבינו ז"ל דכוונת התוס' לדרשה דבאשתו ולא בא"ח לכאו' אין לו מובן כלל דמה בכך דבכל מקום אסור א"א של עכו"ם הא עיקר קושית התוס' משום דבמלחמה מותרת יפ"ת אפי' א"א וא"כ אין תי' כלום וצ"ע ולכאו' עלה בדעתי שכוונת רבינו ז"ל דהנה לכאו' צע"ג כיון דבאמת ביאת כותית בצנעה ליכא איסור מה"ת וכל האיסור ביפ"ת שצריכה התורה להתיר הוא משום דגם בפרהסי' מותרת כמ"ש הרב בלח"מ ז"ל וא"כ זה שייך רק במעשה אבל הרהור לבעול את הכותית הא אינו הרהור עבירה כלל מה"ת לפי"ז יק' קו' התוס' אפי' א"נ דבמלחמת מדין לא הותרה יפ"ת מ"מ איך שייך בזה הרהור עבירה כיון דעצם הביאה אינה אסורה וע"ז שפיר תי' התוס' דנהי דביאת כותית אינה אסורה מה"ת ה"ד פנוי' אבל א"א אסורה מה"ת מכח עשה דודבק וא"כ שפיר הוי הרהור עבירה מה"ת אם מהרהר בא"א אך לפי"ז אין ענין ד' התוס' כלל לזה אם יפ"ת הותר במלחמה או לא והמעי' בד' התוס' ובד' הטו"ז יראה שא"א להעמיס זאת בכוונתם ובאמת נראה שהתוס' ס"ל דזה שאמרו מידי הרהור לא יצאנו היינו משום שהרהר גם בא"א של נכרים שזה אסור מה"ת והוי הרהור עבירה מה"ת אמנם קשי' להו ע"ז הא הביאה ג"כ מותרת וע"ז ת' דשתי נשים שהם א"א אסור לבעול מה"ת וא"כ כשהרהרו בשתי נשים שהם א"א הוי הרהור איסור תורה וצריך כפרה ואולי יש להעמיס זאת בד' רבינו ז"ל דכוונתו רק להורות לנו דאי' הרהור לא הי' מצד אחת ולא שתיים כ"א בהיותם א"א דזולת זה ל"ש על הרהור שם עבירה כיון דאין איסור אלא בפרהסי' לא יתכן שהרהור יהי' אסור וצ"ע עוד, עוד כתב רבינו ז"ל בזה"ל וכתב בס' צידה לדרך לחלוק ע"ד התוס' שמשמט מדבריה' שדין יפ"ת נוהג בבנות מדין שא"כ שאינו נוהג אלא אחר שכבשוה וחלקוה והביא גם מס' החינך שכ' שאין דין יפ"ת נוהג אלא בזמן שישראל יושבין על אדמתן כו' שאז יש להם רשות להלחם מלחמת הרשו' ולזה נתכוין החזקוני שכתב אבל בירושלמי אמרי' שאין יפ"ת מותרת אלא לאחר כיבש עכ"ל ואין בזה ממש לסתור ד' התוס' ובאמת אין רמז בגמרא לחלק בין הזמנים כו' וכן דעת הרמב"ם ז"ל ה' מלכים שלא זכר כלום מזה אלא כ' דין יפ"ת בסתם כו' עכ"ל של הדברי דוד ז"ל ואנחנו כבר ביארנו לעיל דזה ודאי אמת דהיתר יפ"ת לא הי' קודם שכבשו א"י לגמרי כיון דלא ניתן להם רשות לכבוש שאר ארצות מקודם שיכבשו כל א"י ואם המלחמה שלא ברשות תורה אע"ג דישראל קונים בכיבש מלחמה מ"מ לא הותר להם יפ"ת אמנם ז"ד מה שלא הי' ברשות התורה אבל המלחמה שהיתה ברשות התורה כמו מלחמת מדין וכיו"ב הארצות שכבש דהע"ה שהי' ברשות הב"ד הגדול היתה יפ"ת מותרת ואין מקום לקו' הצידה לדרך ול"צ לת' הדברי דוד ועי' היטב בזה. ותראה כי הדברים ברורין בס"ד:

וראיתי לרבינו ז"ל בפ' תצא הביא ג"כ קושית הצידה לדרך שהרעיש בקול רעש גדול על התופ' מטעם הנ"ל דלא הותר יפ"ת כ"א לאחר כיבוש וחילוק וסיים ומי שדעתו רחבה מדעתי ית' דברים וישא ברכה וע"ז כתב רבינו בזה"ל ואני חפץ בברכה ולת' קושי' החזקה בעיניו דענין מאנס הכותית יש בה שני טעמים א' מפני זנות השני משום גזל כו' ובזה ניחא החילוק של הירושלמי דאין היתר יפ"ת אלא לאחר כיבש בוודאי קשה מאי טעם יש לחילק זה דכיון דדברה תורה נגד יצה"ר לפני כיבש נמי אלא נראה דהטעם משום גזל ואמרי' בפ' הגוזל בתרא אר"ה מניין לגוזל עכו"ם שאסור מה"ת ואכלת את כל העמים כו' בזמן שהן מסורין בידך ולא בזמן שא"מ בידך וזה ממש החילוק בין לפני כיבוש ובין לאחר כיבש משום הכא גבי בנות מדין אין שם משום גזל דהא קרא התיר בהדי' מטעם כי צוררים הם לכם משא"כ בא"י קודם כיבש וא"כ כשבקשו ישראל כפרה על הרהור הלב מטעם זנות מקשין התוס' שפיר דמטעם זנות אין חילוק בין קודם כיבש לאחריו עכ"ל והנה הדברים דברי חכמה המה ויש להסביר בזה פ' הגמ' סנהדרין שזכרנו למעלה שהק' הא בכותי אסור ביפ"ת נימא מא"מ דלישראל שרי ולעכו"ם אסור ות' משום דלא בני כיבש נינהו וצ"ע ההסבר ולדעת רבינו ז"ל מובן היטב דנהי דאיסור זנות התירה תורה משום דיצרו תוקפו והו"ל כאונס וכחולה שיב"ס דמתירין לו כל אסורין אך איסור גזל אינו מותר אף לחולה שיב"ס ואסור להציל את עצמו בממון חבירו אם לא ע"מ לשלם והכא ל"ש זה וא"כ דווקא ישראל דבני כיבש הם וליכא איסור גזל אלא איסור זנות הותר להם יפ"ת משא"כ נכרים דלאו בני כיבוש הם ואיכא איסור גזל ואיסור זה אינו מותר בשום פנים אמנם בעיקר הדברים יש לעי' הרבה א' במ"ש דלישראל הי' אסור משום גזל קודם כיבש הארץ צ"ע דגזל ל"ש אלא שלא בשעת מלחמה אבל ע"י מלחמה כיון דישראל קונה בכיבוש מלחמה אינו בגדר גזל והפי' בזמן שהן מסורין בידך הוא באמת בכל מלחמה כשכבשו את האומות וה"ה מסורין בידך אין בזה איסור גזל דהרי לדברי רבינו ז"ל לא הותר יפ"ת אלא לאחר כיבש וחילק ואיסור גזל גם בשבע שכבשו לא הי' שייך כלל דמה שכבשו אינו גזל וז"ב, ב' מלבד זאת י"ל החכ"צ בת' דאפי' למ"ד גזל נכרי אסור מה"ת אינו איסור עצם מצד שאסור לגזול את הנכרי אלא מצד כדי שלא ירגיל לגזול מישראל אסרה תורה לגזול גם מנכרי כ"ז שאינו מסור בידך א"כ כמו דאיסור זנות דיפ"ת הותר נגד היצה"ר משום דיצרו תוקפו ה"ה דאיסור גזל נכרי הותר ביפ"ת כיון דאינו מצד ממון חבירו ויותר נראה כמ"ש למעלה דמצד איסור זנות יש חילק בישראל בין שיש רשות במלחמה בין שהוא שלא ברשות דאם אינו ברשות התורה ל"ש להתיר נגד היצה"ר וכמ"ש למעלה אמנם הא דאמרי' בסנהדרין שאני עכו"ם דלאו בני כיבוש נינהו יש לפרש משום איסור גזל ג"כ וכמ"ש רש"י ז"ל שם דנ"ז ע"א לפרש דלכן אסור בעכו"ם יפ"ת משום שהוא בגדר גזל שגוזל את אשתו של חבירו במלחמה ואע"ג דעכו"ם ג"כ קונה בכיבוש מלחמה כמבואר בגיטין דל"ח נראה דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו שם בגיטין דנראה דס"ל דנכרי לא קונה בכיבוש מלחמה טרם שנתיאשו הבעלים וקונה בחזקה ועי"ש בתוס' שתמהו על רש"י ז"ל בזה ופרשו דהיינו משום כיבש מלחמת אמנם רש"י לשיטתו א"ש ועי"ש בהא דעמון ומואב טהרו בסיחון שפי' ג"כ מצד יאוש ועי'בתוס' רי"ד שם שנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא שכ' ג"כ כדעת רש"י ז"ל וא"כ כ"ז שלא נתיאשו הבעלים יש איסור גזל במה שגוזל את אשתו ובעיקר סתירת הסגיות מגיטין לסנהדרין כבר האריכו בזה רבני בתראי וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:

ה ובגוף קושית התוס' שהק' על הא דאמרו ישראל במלחמת מדין מידי הרהור לא יצאנו הא יפ"ת היתה מותרת להם ואין איסור בהרהור לענ"ד נראה דלא יתכן קשיתם כ"א לרב דס"ל דהותרה לגמרי וללישנא קמא במס' קידושין דכ"א ע"ב דס"ל לרב דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי אמנם לשמואל דס"ל דלא אמרי' הואיל ואשתרי וע"כ כמ"ש הרשב"א ז"ל דאין זה אלא כמו שנדחה איסור לחולה שיב"ס ומעתה י"ל לפמ"ש הר"ן ז"ל דאם בישל לחולה שיב"ס בשבת נהי דשבת נדחה אצל פק"נ מ"מ הוי בגדר חילל שבת ויש על התבשיל שם מעשה שבת ולמ"ד דמעשה שבת אסור מה"ת התבשיל אסור מה"ת משום מעשה שבת א"כ ה"נ הוי עבירה אלא שדחתה התורה במלחמה מפני שיצרו תוקפו ואע"פ שבכ"מ כללא הוא דגם אבזרי' דג"ע אינו נדחין מפני פק"נ כמו הא דאחז"ל דלא תעמוד ערומה אמנם במלחמה נדחה מפני זה דיצרו תוקפו עכ"פ הוי בגדר עבירה וצריך כפרה והרי דרשו חז"ל מסמיכת הפרשיות דסופה לשנאותה ולהוליד ממנה בן סו"מ הרי שאינו בגדר היתר ושפיר י"ל דצריך כפרה ואולי יש זאת להעמיס בת' שכתב דעכ"פ אסורא איכא מדכתיב וחשקתו בה ולא בה ובחברתה ולכאו' צ"ע לומר דהרהרו בנשים הרבה אמנם להנ"ל י"ל דכוונתם כיון דחזינן דיותר מאחת אסרה רחמנא וא"נ דהוי היתר גמור דבמלחמה הותרה יפ"ת אמאי לא יהי' מותרין הרבה ונימא גם לענין זה הואיל ואשתרי אשתרי א"ו דהוא רק דחוי' מפני יצה"ר ולכן הוי ע"ז שם עבירה והוי בגדר הרהור עבירה ויותר מזה כתבו האחרונים להוכיח מד' הגמ' פסחים דפ"ד ע"ב וברש"י דהיכא דהוא מצד דחוי' הוי בגדר פסח פסול עי"ש וא"כ הכא בוודאי יש סברא לומר כן, ואם כנים הדברים עלה בדעתי להעיר ענין חדש במחלוקת הפוסקים והוא מירושלמי אם ב"ר הותרה במלחמה או דאינה מותרת אלא לאחר כל המעשים וק' התוס' לפי"ז מתמר דאמרי' דהיתה בת יפ"ת ומותרת הי' לאמנון והא לאחר כל המעשים הוי גיורת ועי' בריטב"א שכ' דל"ה גירות גמורה ואין רצוני להאריך בזה מה שהאריכו כבר רבני בתראי ועי' במנ"ח מה שהאריך לברר הדברים, אמנם לענ"ד נראה להעיר לפמ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ב מה' אי"ב ה"י דישראל הבא על הכותית אפי' הי' קטן בן ט' שנים ויום אחד אם בא על הכותית בזדון הר"ז נהרגת כבהמה ועי"ש בהרה"מ ז"ל מ"ש בזה וא"כ נראה דה"ה ביפ"ת כיון דהוי תקלה בעצם נהי דניתן לדחות מפני יצה"ר סוף כל סוף היא צריכה להיות נהרגת משום דבא לישראל תקלה על ידה וא"כ י"ל דזה הטעם דס"ל להפוסקים דב"ר אינה מותרת במלחמה אע"ג דביאת כותית רק מדרבנן בצנעה מ"מ כ"כ הרדב"ז בת' ח"ו ס"ב אלפים קל"ג דגם איסור דרבנן הוי בגדר תקלה והבא על הכותית אפי' בצנעה נהרגת וא"כ ממילא אסור ב"ר כיון דתהי נהרגת ואסור להציל עצמו בגוף חבירו אפי' היא נכרית ואם אמרה תורה לא תתעמר בה תחת אשר ענית מכ"ש אם תהי' נהרגת ע"י שיבוא עלי' לכן אסרו ב"ר ומעתה נראה דז"ד לאחר שגזרו בב"ד של חשמונאים על ביאת כותית והוי תמיד ב"ר תקלה ולכן אסור גם ב"ר במלחמה משא"כ בימי דהמ"ה דעדיין לא הי' אסור ב"כ בצנעה כלל ואע"ג דבא"א איכא איסור מצד ודבק מ"מ י"ל דסד"א מה"ת לקולא ובפרט באיסור עשה כ"ע מודים דספיקו להקל א"כ שפיר הי' מותר לדוד ולאנשיו לבוא ב"ר במלחמה בצנעה ושפיר אמרי' דתמר הי' מותרת לאמנון ודעת הרמב"ם ז"ל דפסק דב"ר מותרת במלחמה ואעפ"כ אינה נהרג' י"ל דמה"ט ס"ל להרמב"ם ז"ל דמתגלגל עמה י"ב חודש דצריכה לקבל עלי' שבע מצות ב"נ והנה הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ב מה' אי"ב דבבת גר תושב בפרהסי' אין קנאין פוגעין בו ונראה פשוט דה"ה דהוא אינה נהרגת כמבואר למדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל בהל' אלו וא"כ מדצריכה לקבל עלי' דיני ג"ת והרי קי"ל דכ"מ היכא דאשתני דינא אשתני קטלא ולכן אינה נהרגת ובאמת אם לא רצתה לקבל ז' מצות פסק הרמב"ם ז"ל דנהרגת וזה נכון לכאו' ליתן טעם לפלגתת הפוסקים אי ב"ר מותרת במלחמה ועי' בכ"ז:

אמנם לא אכחד שגוף ד' הרדב"ז ז"ל דס"ל דגם בבא על הכותית בצנעה היא נהרגת צ"ע אצלי וממקומו היא מוכרע להיפך דהרי הרמב"ם ז"ל כתב שם בהל' ט' דעכו"ם הבא על בת ישראל אם א"א היא נהרג עלי' ואם פנוי' היא אינו נהרג ותמוה מאד אמאי לא יהי' נהרג משום דבא לישראלית תקלה על ידו ומה נפ"מ בין ישראל הבא על העכו"ם ובין עכו"ם הבא על הישראלית והוא תימה גדולה לכן נראה ברור דהרמב"ם ז"ל ס"ל דתקלה אינו אלא בבא על הכותית בפרהסי' דהוא איסור תורה דקנאין פוגמין בו זה הוא בגדר תקלה ולכן נהרגת משא"כ בכותי הבא על בת ישראל שכ"כ לעיל שנראה עיקר כדעת מרן הב"י ז"ל דל"ש בזה קנאין פוגעין בו ואפי' בפרהסי' הוא רק איסור דרבנן א"כ אינו בגדר תקלה וממילא אינו נהרג ותמהני שלא ראיתי עוד מי שנתעורר בדברי הרמב"ם ז"ל, ודרך פלפול יש לה"ר לדברינו דבצנעה אין הוא נהרגת מהא דמבואר בכתובות ר"פ אלו נערות דהבא על הכותית יש לה קנס וברש"י ז"ל דכותים גירי אריות הן ובתוס' תמהו בזה הא בכותית לית לה קנס עכ"פ דעת רש"י ז"ל כן הוא ועי' בהפלאה מ"ש לת' דעת רש"י אלא שנתעורר כיון דקנאין פוגעין בו אמאי לא נימא קלבד"מ וכתב דמיירי בצנעה ועי"ש מ"ש עוד בזה וא"נ דגם בצנעה נהרגת משום שבא לישראל תקלה על ידה א"כ למה דמוקי הגמ' המשנה באנוסה קשה אמאי בבא על הכותית יהי' חייב קנס הא היא יכולה להרוג אותו מצד רודף כיון דהיא ח"מ משום שבא לישראל תקלה על ידה [דז"ב דלדעת הרמב"ם ז"ל דה"ה כבהמה אפי' אם הוא אנוסה ה"ה נהרגת אם היא עובר במזיד] וא"כ אמאי יהי' חייב קנס נימא קלבד"מ א"ו דבצנעה ליכא מ"מ עלי' דאינו בגדר תקלה ויש לפלפל בזה בסוגי' שם ואכ"מ, אמנם אפי' לד' הרדב"ז שנראה מדבריו דאפי' בצנעה הוי בגדר תקלה מ"מ י"ל דיפ"ת מודה דל"ש לומר דהוא תהי' נהרגת משום תקלה ודאפי' בפרהסי' י"ל דאינה נהרגת לפ"מ שכ' הרדב"ז שם בזה"ל ומה שנ"ל בדעת רבינו דתקלה דאמרי' לאו דווקא מיתה אלא ה"ה חייבי מלקות דמלקות פלגא דמיתה הוא ואפי' הנך דמחייבי מכות מרדות תקלה היא ואיכא נמי קלון שאומרים זו היא הנכרית שנכשל בה פלוני וק"ו דמה בנות מדין שלא נבעלו אלא מפני שהי' ראויות לביאה אמרה תורה הרוגו וכ"ש זו שנבעלה ואיכא תקלה וקלון עכ"ל נראה מד"ק דזה מודה הרמב"ם ז"ל דאיכא הבדל בין בהמה לאדם דאע"ג דאסיקנא דתקלה לחודא סגי לח"מ מ"מ ז"ד בבהמה אבל באדם צריך תקלה וקלון דווקא ומעתה דיפ"ת דהותר מפני יצה"ר אפי' א"נ דהוי בגדר תקלה כנ"ל אבל בגדר קלון אינו ומעתה י"ל דאינה נהרגת לכ"ע, ודע שמדקדוק הל' ברדב"ז שכ' בזה"ל ואפי' הנך דמחייבי מכות מרדות תקלה היא ואיכא נמי קלון נראה לכאו' דקאי על בת גר תושב דבזה מבואר שם ברמב"ם ז"ל דמכין אותו מ"מ אך רחוק הדבר מאד לומר דגר תושב שאנו. מצווין להחיותו כישראל יהי' דינו כבהמה ותהי' נהרגת משום שבא לישראל תקלה על ידה לכן נראה דקאי על הבא על הכותית בצנעה דאיכא איסור דרבנן ומכין אותו מכות מרדות דזה הוא בגדר תקלה וקלון ונהרגת וע' היטב בכ"ז כי הד"ח ולא נתבארו עוד בד' רבותינו האחרונים:

ו ויש להעיר עוד בקושית התוס' ממלחמת מדין הא יפ"ת הותר להם לפ"מ שנראה מבואר מד' הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' מלכים דהשוה דין יפ"ת למאכלות אסורות דהותרו במלחמה וכבר העיר בזה הגאון בעל מנ"ח ז"ל ומעתה י"ל דכמו דמוכרחין אנו לומר דלא הותרו מאכלות אסורות במלחמת מדין מדצותה התורה הגעלה במלחמת מדין וכ"כ למעלה בפ' ואתחנן דאפי' לדעת הרמב"ם ז"ל דלא הותרו אלא מדוחק מ"מ מצות הגעלה לא היתה שייכת במלחמת מדין אם הי' מותר להם מאכלות אסורות ועכצ"ל משום דמלחמת מדין הי' לנקום נקמת ד' במדין ומטעם זה נבחרו שנים עשר אלף מבנ"י כולם צדיקים כמו שאמרו חז"ל ולכן לא הותרו כלל מאכלות אסורות אפי' מדוחק וצריך הי' שיהי' הכל בכשרות בתכלית ומעתה נראה דה"ה דלא הותר יפ"ת במלחמת מדין דדא ודא אחת הוא לדעת הרמב"ם ז"ל, וראיתי להג' המופלא בעל צפנת פענח שיחי' בפי"ב מה' אי"ב ה"ה בד"ה והבא על בת ג"ת בא"ד שכ' בזה"ל וגם נפ"מ אם בשעת מלחמה כבשה לשם קנין וא"כ הוי שלו ואז אסור לבוא עלי' דמדברי רבינו שם משמע דהוי כעין הך דחולין די"ז דאף אסורים הותר להם בשעת המלחמה וזה רק שלל דידהו כמבואר בחולין שם משא"כ בשכבשה וקנה אותה אז אסור בה עכ"ל והוא דבר חידש גדול למיסבר בזה דעת רש"י ז"ל שפי' הא דאמרי' בגמ' בשעת שבי' אם נתן מתחילה עיניו בה ולא שלקחה למכרה או לשפחה ואח"כ נתן עיניו בה והלח"מ פי' שגם כוונת הרמב"ם ז"ל כן הוא ופירש הרב שיחי' דהענין משום דלא אשתרי אלא שלל דידהו ולא שלל דידן אמנם לענ"ד הדבר זר מאד כי מלבד דהרמב"ם ז"ל גם במאכלות אסורות לא חילק כלל בין שלל דידהו לשלל דידן ומסתימת דבריו נראה דגם נו"ט דידן מות' מלב"ז א"א לומר דאינו מותר אלא קודם שזכה בהן אבל אחר שזכה בהן אסור לאכול מאכלות אסורות דא ודאי בדותא הוא דהרי אם כיבש בית וקנאו בחזקת כיבש מלחמה הרי כל השלל שבו ממילא נעשה שלו מצד חצר דקונה לו כל מה שבתוכו אם ישתמר לדעתו וכיון שאמרה תורה סתמא ובתים מלאים כל טוב ברור הדבר דאפי' אם נעשין שלו מקודם מותרין באכילה אם אין לו מה יאכל וד' רש"י ז"ל פשוטין המה דענין יפ"ת לא הותר אלא בשעת מלחמה אבל אם במלחמה לקחה לביתו להיותה שפחה אצלו או למכרה ואח"כ נתן עיניו בה אינו בגדר יפ"ת ועי' בח' הרשב"א ז"ל שכ' מקודם לפרש בשעת שבי' לאפוקי אם נתן עיניו בה מקודם המלחמה ואח"כ בשעת מלחמה הוא שובה אותה אינה מותרת לו ואח"כ הביא פירש"י ז"ל דאתי למעוטי אם בשעת שבי' לא חשק בה ולקחה למכרה ואח"כ חשק בה ושני פרושים אחת הן דלא הותרה יפ"ת כ"א במלחמה מה שבמלחמה בעת ראותה אותה חשק בה אמנם מה שחושק בה מקודם או אח"כ זה אינו בגדר הותר יפ"ת וברור הדבר דאם בשעת מלחמה הוא כובש הרבה מהאומות הן אנשים והן נשים בהיותם במקום אחד שקנאם ואח"כ כשרואה אותם רואה אחת שחשק בה מותר בה מדין יפ"ת אע"פ שקנאה מקודם:

ובאמת נסתפקנו בעיקר דין זה דכביש מלחמה אם צריך כוונה לקנות כל דבר בפרט וצריך לעשות קנין בכל חפץ שרוצה לזכות בו או שבזה עצמו שכובשין העיר והורגין את האויב ונוצחים אותם עי"ז ממילא נעשה הכל שלהם הקרקעות והמטלטלין וכל מה שבתוכם ושמעתי אומרים בשם מרנא הגאון הקדוש מטשעכנאוו זצ"ל שאמר לת' קושית המפורשים אמאי לא נצטוו על טבילת כלים במלחמת סו"ע שבזה ל"ש תי' הרמב"ן ז"ל משום דהותרו להם מאכלות אסורות דהרי טבילת כלים ענינו משום שבא לקדושת ישראל צריך טבילה דנראה דהא דקי"ל דבקונה מן הנכרי צריך טבילה ה"ד אם בא מיד נכרי ליד ישראל דאז הכלים צריכין טבילה משא"כ אם הנכרי מת קודם וזכה בהן ישראל א"צ טבילה ומעתה דוקא במלחמת מדין דהחי' את הטף ואת הנשים א"כ כשמתו אבותם ירשו הם את אביהם נהי ישראל לקחו אח"כ מהם וקנאו בכיבש במלחמה הי' צריך טבילה משא"כ בסו"ע שהרגו כל נפש וממילא נשאר הכל הפקר כיון דלא נשארו יורשין וא"כ אח"כ כשלקחו ישראל הכל הרי זכו מן ההפקר ול"צ טבילה מה"ת אד"ק ודפח"ח, אמנם לענ"ד יש לעי' כיון דמלחמת סו"ע הי' מחוץ לעריהם ובעיירות נשארו רק נשים וטף וכיון שנצחו אותם ישראל מחוץ לעירות ואח"כ באו להערים וכבשו אותם וא"כ ממילא קנאו הכל קודם שהרגו את הנשים והטף וא"כ גם בסו"ע הו"ל בגדר בא מיד נכרי ליד ישראל דטרם שבאו להערים וכבשו אותם ולא הי' מי שיעמוד נגדם כמ"ש רש"י ז"ל בפ' חקת כ"א כ"ג א"כ ממילא קנאו הכל בעוד היורשים הי' חיים ונראה מזה דס"ל להגז"ל דצריך לזכות בכל דבר בפרטות וכיון שלא זכו בהבזה קודם שהרגו הנשים והטף בשום קנין לא הי' שלהם ונשאר הכל הפקר, ולענ"ד נראה פשוט דאם בשעת מלחמת באו לא' העיירות וכבשו את העיר הכל שלהם ול"צ קנין בפרטות בשום דבר ולא מצאתי מי שיברר הדברים [ובאמת עיקר ד' הגר"א זצללה"ה דאם הנכרי מפקירה וזכה בה ישראל ל"צ טבילה יש לדון עפ"ד הש"ך סי' קצ"ד שכ' דגם במטלטלין שקנאה מן הנכרי כיון דאמרי' דאין כסף קונה כ"א משיכה ונכרי מכי מטיא זוזי לידי' אסרינן לי' א"כ גם בקונה מטלטלין מן הנכרי ה"ה כהפקר כיון דישראל ל"ק קודם שמשך א"כ בטלה לה טבילת כלים בקונה מן הנכרי אם לא כשמשך הישראל טרם שנתן המעות ליד הנכרי, אמנם נראה דמודה הג' ז"ל דאם מפקיר הנכרי וזכה בה ישראל חייבת בטבילה כיון דעכ"פ בא לישראל מכח הנכרי ול"מ א"נ דהפקר הוי דעת אחרת מקנה בודאי כן הוא אך אפי', א"נ דהוא רק מסלק רשותי' וממילא הוא הפקר מ"מ כיון דהוא מכח הנכרי שמפקירו הו"ל כאלו בא מרשות נכרי לרשות ישראל ודוקא במת הנכרי וא"ל יורשין דנעשה הפקר ממילא ס"ל דל"צ טבילה ועי' מ"ש בדין הפקר דב"נ בס' חמדת ישראל דיני ב"נ אות נ"ה ואכמ"ל יותר]:

פרק ב

ט"ו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת וגו' וילדו לו בנים וגו' והי' הבן הבכור לשנואה, בספר סערת אלי' כתב בשם הגר"א ז"ל מוילנא שדקדק בקראי דכתיב וילדו לו בנים האהובה והשנואה נראה דאהובה ילדה מקודם וא"כ איך מסיים והי' הבן הבכור לשניאה ותי' דלענין בכור לנחלה תלי' בענין היצירה מי שהוא בכור ליצירה אע"ג דנולד אח"כ הוא הבכור ומעתה מדוקדק המקרא וילדו לו בנים אע"ג דלידת בן האהובה מקודם מ"מ הבן הבכור לשניאה כי הוא ראשית אונו ומשכח"ל שבא על השנואה קודם לכן וילדה לט' ואח"כ בא על האהובה וילדה לז' דהי' לידת בן אהובה קודם אעפ"כ בן הבכור לשניאה אתד"ק, והנה כ"כ בכלי חמדה פ' תולדות קושית העולם מדברי המדרש והובא ברש"י ז"ל בקרא דואח"כ יצא אחיו שכתב בשם המדרש דמה"ד הי' מעכב מפני שיעקב הי' ראשון ביצירה ורצה להיות ראשון בלידה ויטול הבכורה מן הדין וקשה כיון דיצא אחרון ע"כ הוא ראשון ליצירה וא"כ ממילא הוא הבכור ואדרבה אם יצא ראשון יסברו כולם דהי' שני ליצירה ולא יטול חלק בכורה כיון דכללא הוא דנכנס אחרון יצא ראשון ועי"ש מה שכתבתי בזה דרך פלפול ומה שנראה עיקר ביאור ענין זה דהנה בלא"ה קשה על רבינו הגר"א ז"ל דאם נימא דבכור לנחלה תלי' עיקר ביצירה ונאמר כרש"י ז"ל בשם המדרש דבתאומים כללא הוא דנוצר ראשון יוצא אחרון א"כ צריך להיות הדין בתאומים דהיוצא אחרון הוא הבכור ובאמת ההלכה אינו כן וכבר נתעורר בזה הג' מלבוב ז"ל בהסכמתו לס' עורה שחר עי"ש מ"ש בזה אמנם לענ"ד ברור הדבר לפ"מ שאמרו חז"ל דתאומים מטיפה אחת נולדו א"כ ל"ש כלל בתאומים לומר דנכנס ראשון יצא אחרון וכן להיפך כיון דהיצירה מתאומים הוא מטיפה אחת אמנם כוונת רש"י ז"ל בשם המדרש דהכא בלידת יעקב לעשו לא הי' תאומים ממש ולכן כתב תומים חסר שאחד צדיק ואחד רשע והיינו מפני שהי' אחד צדיק ואחד רשע לא נוצרו מטיפה אחת אלא משתי טיפות משא"כ בפרץ וזרח כתיב תאומים מלא שהי' תאומים ממש ונוצרו מטיפה אחת ולכן בכ"מ בתאומים כיון דנוצרו מטיפה אחת ול"ש למיזל בתר יצירה אזלי' בתר לידה והנולד ראשון הוא הבכור משא"כ ביעקב ועשו דנולד משתי טיפת א"כ כללא הוא דנוצר ראשון נולד אחרון ולזאת א"ש מאד ד' רש"י ז"ל דיעקב שנוצר ראשון רצה לצאת ראשון דהרי העולם יראו שנולדו תאומים ויסברו דהי' מטיפה אחת ככל תאומים ול"ש למיזל בתר יצירה ותלי' בלידה וא"כ כשיצא עשו ראשון יהי' עשו הבכור ובאמת הכא דהי' בשתי טיפות ויעקב נוצר ראשון ה"ה הבכור כיון דאזלינן בתר יצירה לכן יעקב רצה לצאת הראשון ג"כ כדי שיהי' הבכור דבתאומים כן הוא וא"ש ד' רש"י ז"ל ונסתעי' מזה דברי הגר"א ז"ל דאזלי' בתר יצירה דא"נ דאזלי' בתר לידה א"כ כיון דכללא הוא דנוצר אחריו יצא ראשון א"כ הרי עשו הבכור מדינא ואיך רצה יעקב לעכב אותו אמנם לד' הגר"א ז"ל א"ש הכל דבאמת אם אינו תאומים דיש שתי יצירת תמיד אזלינן בתר יצירה ובתאומים דל"ש בכור ליצירה אזלי' בתר לידה ולזאת הכא דנראה לעין כל דהוא תאומים ובאמת לא הי' תאומים הי' יעקב הבכור מדינא כיון דהי' הראשון ליצירה לכן שפיר רצה לצאת ראשון שיהי' בכור גם לפי הבנת העולם דהי' תאומים ממש ובזה א"ש דברי הגמ' יבמות דע"ו דקאמר על דוד אי מפרץ קאתי מלכא הוי שהמלך פרץ לו גדר וצ"ע הכוונה ולהנ"ל נראה פשוט כיון דפרץ יצא ראשונה והוי בכור ללידה ממילא מגיע לו מלכות כיון דיהודא הי' מלך והבכור לו מגיע המלכות וא"כ ממילא דוד הוא מלכא:

וראיתי לרבינו הגאון ז"ל ביע"ד (דרוש ט"ו) שכ' בזה"ל והנה כבר הסכימו הטבעים דא"א לאשה להתעבר תאומים מביאה אחת רק משני ביאות וכ"כ רש"י גבי יעקב ועשו דמשל לשפופרת הנכנס ראשון יצא אחרון וע"כ דס"ל משני ביאות נתעברה האי מטיפה אחת ל"ש נכנס ראשון וז"פ וא"כ תמר שהולידה תאומים נראה להדי' דב' ביאות הוי א"כ ב"ר ודאי דלית בהו שמץ פקפוק וכולו קודש אבל ביאה שני' בזו יש חשש לפקפק דכבר נתקיים המצות יבום בב"ר ולפי"ז פרץ דיצא ראשון וע"כ דנכנס אחרון כמ"ש רש"י ז"ל ביעקב וא"כ יש בו שמץ דופי ודאי למלוכה משא"כ זרח דיצא אחרון עי"ש בנועם פלפולו והנה ברור הדבר דאין כוונת הגאון ז"ל שתי ביאות ממש דהרי הביא מ"ד רש"י ז"ל גבי יעקב וברש"י לא נזכר כלל דהי' שתי ביאות אלא שנולדו משתי טיפות בביאה אחת וברור הדבר שזה גם כוונת הגר"י ז"ל וכוונתו דבטיפה הראשונה היוצאת ממנו מתקיים מצות יבום ומה שמוציא זרע אח"כ הוא ללא תועלת למצוה ובזה סובב כל פלפול ועי' בנובי"ת חאה"ע סי' פ"א מ"ש להשיג עליו מד' הגמהר"ם פרענקיל ז"ל ולפ"ד מוכרח גם מד' הג' מהר"ם פרענקיל ז"ל כדעת הגר"י ז"ל דמטיפה אחת א"א לברוא תאומים אלא ילד אחד ולזאת נברא תאומים עם כל שבט שלא תהי' שום טיפה לבטלה ומבואר מזה שלמדו מה שאמרו חז"ל תאומים מטיפה אחת נולדה היינו מביאה אחת אמנם צריך שיהי' שני טיפות דמטפה אחת א"א להוליד יותר מולד אחד וזה מתאים לפשיטת ד' רש"י ז"ל גבי יעקב ועשו ובאמת עיקר דעת הנוב"י שם שכתב שבשתי ביאות א"א להולד וולדות בני קיימא יש הרבה לעי' מירושלמי פ"ד דיבמות ה"ב וכתבנו מזה בח' ליבמות ואכ"מ ולא באתי בזה אלא לבאר שעפ"ד היע"ד והג' מוהר"ם פרענקיל ז"ל מוכרח דלא כהגר"א ז"ל אמנם מאד יפלא שהרי לדעת הגאונים הנ"ל מוכרח כהגר"א ז"ל דא"נ דכללא הוא דבכל תאומים הלידה משני טיפות ונכנס ראשון יצא אחרון מוכרח דהראשון ליצירה הוא הבכור דאל"כ איך ראובן הי' בכור הא נולד' תאומים עמו ולפ"ד הג' מהר"ם פרענקיל ז"ל כדי שלא תהי' טיפה מיעאע"ה לבטלה וראובן נוצר מטיפה ראשונה כמו שהעידה עליו התורה כוחי וראשית אוני וא"כ יצא אחרון וא"כ לא הי' בכור כיון דהתאומה יצאה ראשונה וא"כ מוכרח מזה כהגר"א ז"ל ופלא לי על המפורשים שלא דברו מזה, והנה שמעתי בשם כבוד קדושת אדמו"ר הגאה"ק שר התורה מסאכטשוו זצלה"ה שאמר לת' כל מה שהק' המפורשים בהא דמפרש בקר דראובן הי' הבכור רק משום שהי' פחז כמים נטלה ממנו וניתן ליוסף ת"ל דאין הבכור יורש בראוי והכא הרי הוי ראוי ות' דהסבר הדבר דבכור אינו יורש בראוי היינו משום דלא שכיח כלל שיהי הבכור נוצר מטיפה ראשונה של האדם שלא יצא עוד ממנו טיפה לבטלה מיום היותו וכיון שכן הרי ראוי שיהי' לו בן קודם לכן אם הי' מוציא טיפה זו באשה ולכן אם אתה דן בראוי הרי אינו בכור בבירור ולכן אינו נוטל כ"א במוחזק כיון דאינו בכור אלא במוחזק כיון דלפי האמת לא נולד לו בן מקודם ומעתה ז"ד בכל אדם אבל ביעקב אע"ה שהי' כוחו וראשית אונו ממש א"כ מדינא הי' בכור בראוי ג"כ ודפח"ח וא"כ מוכרח ג"כ דראובן נולד מטיפה א' דא"נ דתאומה נולדה מטיפה ראשונה א"כ שוב אינו נוטל בראוי ודו"ק ובאמת לולא דמסתפינא הייתי אומר דפשטות הקרא דלא יוכל לבכר את וגו' כי היא ראשית אונו וגו' מרמז שלא נלמד מיעקב אע"ה שלכאו' נראה שביכר את בן האהובה ע"פ בן השנואה ע"ז אמרה תורה דאסור לעשות כן וביעקב אע"ה טעם אחר הי' כמפורש בקרא בתוה"ק ובדה"י אמנם לענ"ד פשטות דחז"ל תאומים מטיפה אחת נולדה נראה כפשטא דהיא מטיפה אחת ממש ויעקב ועשו שאני דלא הי' מטיפה אחת והן אמת כי רב"ת ז"ל בפי' תולדות כ"א א' כתב דהכא ביעקב ועשו הי' תאומים בשלי' אחת ובכל התאומים הי' בשני שליות וא"כ נראה דהכא הי' יותר בגדר תאומים ממש כאחד אמנם הדברים לא יתכנו בדברי המדרש ברש"י ז"ל וצ"ע בכ"ז לברר הדברים:

וראיתי להג' בית יצחק ז"ל בהסכמתו שם שכ' לה"ר לדעת הגר"א ז"ל דבכור לנחלה תלי' ביצירה שבזה ית' קושית המפורשים ביבמות (דכ"ד ע"א) דמקשינן בגמ' ואימא בכור ליבם אבל פשוט לא ליבם כלל ות' דא"כ למ"ל קרא למעט א"א שלא הי' בעולמו ותמהו המפורשים דאמאי לא ת' בגמ' דא"נ כן א"כ למ"ל קרא דאשר ינאף את אשת איש למעט אשת קטן הא אין אישות לקטן וצריך לבוא לת' ר"א בקידושין די"ט דצריך קרא ביבם בן ט' שבא על יבמתו דקנאה מה"ת ומעתה מוכרח דגם פשוט מיבם דא"נ דרק בכור מיבם א"כ אם הבכור הוא בן ט' אחיו המת ע"כ הי' קטן ממנו וא"כ איך הי' לו אשה הא אין אישות לקטן ולא נפלה ליבום וזה קושי' גדולה א"ו כהגר"א ז"ל דלענין נחלה אזלינן בתר בכור ליצירה וממילא ה"ה ליבום דבנחלה תלה רחמנא א"כ משכח"ל כהמשכחת שכ' הגר"א ז"ל דקרא דאהובה ושנואה שאחיו המת כבר הי' גדול שנולד לשבעה והיבם נולד לט' ואחר איזהו ימים שנשא אחיו אשה מת ונפלה לפני הבכור ליבום ועדיין קטן הוא והוא בכור כיון דהוא ראשון ליצירה ומוכרח כהגר"א ז"ל את"ד ואם אמנם כי ד"ח המה בכ"ז לדעתי יש לדון אם בכה"ג צריך למעט אשתו אם זינתה ממיתה דהנה בכ"מ שהאישות הוא רק מכח יבום לכאו' י"ל דילמא לאו אביו הוא וא"כ אינו אחי המת מאב וממילא אינו אשתו כיון דאין אישות לקטן וע"כ משום דאזלי' בת"ר אף בד"נ וא"כ הכא דאין הוא מיבם אשת אחיו כ"א אם הי' בן ז' דאם הי' בן ט' הרי הוא הי' הבכור וא"כ נהי דלענין נחלה נאמן האב לומר ע"ז שנולד אחריו שזה הוא הבכור ליצירה כמו שאמרה תורה יכיר שאב נאמן לומר זה בני בכורי אבל לחייב מיתה את הבועל אשת היבם הקטן בזה י"ל דילמא לאו אביו של אחיו הי' וא"ל דאזלינן בת"ר ז"א הא רוב נשים לט' ילדן וא"כ אם ניזיל בת"ר ע"כ או שאב בא על אשה זו מקודם שבא על אשה השנית אמו של הבכור וממילא אין הוא בכור ליצירה ג"כ או שזינתה אשתו הראשונה וממילא אינו אחיו כלל א"כ ל"צ קרא למעט אשת קטן ממיתה א"כ דאינו מיבם אלא בכור כיון דלא משכח"ל שיהי' נופלת לפני הבכור ליבום כ"א שיהי' אחיו בן ז' וזה נגד הרוב והרי מבואר בסנהדרין ס"ט ע"א דרוב זה דלתשעה ילדן מרא לחייב בד"נ מיתה מכש"כ דמהני רוב זה לפטור ממיתה וא"כ הדר"ל קושית המפרשים הנ"ל דא"נ דאינו מיבם אלא בכור למה צריך למעט אשת קטן ממיתה ודו"ק, ובחי' ליבמות כתבנו לת' קושית המפורשים הנ"ל דרך פלפול בהקדם לת' מה שראיתי מקשין על השלטי גבורים שנסתפק בהבא אחר הממזר אם נידון כבכור לנחלה כיון דהממזר אינו בכור לנחלה ממילא הבא אחריו בכור לנחלה והק' עליו דא"כ הדר"ל קושית הגמ' הנ"ל אימא בכור ליבם פשוט לא לייבם וא"ל כתי' הגמ' דא"כ למ"ל קרא למעט א"א שלא הי' בעולמו הא משכח"ל דהמת הי' ממזר א"כ הבא אחריו הוא בכור לנחלה והוי שפיר בכור ליבום ג"כ וצריך קרא למעט דאינה זקוקה לו משום א"א שלא הי' בעולמו אמנם נראה דהנה התוס' הק' דלמ"ל קרא למעט א"א שלא הי' בעולמו ת"ל דא"ז דרכי נועם ותי' הרשב"א ז"ל דצריך קרא היכא דיש עוד אחים דזקוקה היא ליבום וה"א דגם לו זקוקה ואתי קרא למעט ועי' בדו"ח לרעק"א ז"ל שהחזיק לעיקר כתי' הרשב"א ז"ל דרק בכה"ג צריך קרא ומעתה א"ש תי' הגמ' דא"נ דרק בכור ליבום למ"ל קרא למעט א"א שלא הי' בעולמו דא"ל דאיכא עוד אחים דממנ"פ אם המה כשרים הרי הוא אינו בכור וע"כ דגם המה ממזרים א"כ אכתי אין זה דרכי נועם הכלל כיון דלא משכח"ל שיהי' צריך קרא למעט אלא כשיש עוד אחים והם כשרים א"כ הוא אינו בכור וז"פ ומעתה מת' קושית המפורשים הנ"ל דמוכרח הגמ' לת' מדמיעט קרא א"א שלא הי' בעולמו אבל לא מצינו להכריח מדמיעט קרא אשת יבם קטן ממיתה דבזה שפיר י"ל דאחיו הי' גדול רק דהי' ממזר וא"כ הקטן הבא אחריו היא הבכור ורמי' קמי' ליבום והו"א דאם זינתה חייב מיתה וצריך קרא למעט אשת קטן ונכון דרך פלפול:

ומה שנראה עוד להעיר בדבר חדש לת' קושית המפורשים הנ"ל דא"נ דרק בכור מייבם וא"כ למ"ל קרא למעט אשת יבם קטן ממיתה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל בקרא דלא יוכל לבכר וגו' וז"ל וממה שאמר הכתוב ע"פ בן השנואה הבכור יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר יירשו בני כך וכך בנכסיי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך דבריו קיימין כדרך שהם קיימין במקום שאין בכור כו' כי לא מצאתי ע"פ רק בחייו ע"פ אהרן אביהם ע"פ תרח וכן כולם עכ"ל והנה לפי"ז נראה דה"ה דלאחר מיתת בני הבכור יכול לעשות בן אחר שיטול פי שניים כיון שבזה ליכא הלאו דלא יוכל לבכר הרי ברשותו שיבכר בן אחר שיטול פי שניים ויהי' דינו לנחלה כבכור גמור וכמו שמצאנו ביעקב שנטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף דהי' לו דין בכור גמור ועי' במס' ב"ב דקכ"ג ע"א שמבואר בגמ' דאע"ג דנתנה ליוסף מ"מ לא להתיחש לבכורה כ"א שיהי' לו דין בכור ליטול פי שניים עכ"פ נראה כיון דיבום בנחלה תלה רחמנא א"כ אם האב מבכר בן אחר לאחר מיתת הבכור דמהני מה שמבכר האב האח הקטן הוא הבכור לנחלה ושוב רמי' עליו מצות יבום ג"כ כיון דהוא בכור לנחלה וא"כ שפיר מק' בגמ' ואימא בכור ליבם דהיינו דוקא מי שיש לו דין בכור לנחלה וא"ל דא"כ ל"ל למעט אשת יבם קטן ממיתה הא ע"כ אחיו המת הי' הבכור ז"א דמשכח"ל דמיד כשמ' אחיו ונשאר עוד בנים בוכר אביו את האח הקטן שיהי' לו פי שניים בנחלה וכיון דלאחר מיתה מהני ביכור האב א"כ הקטן הזה הוא הבכור ורמי' עליו מצות יבום ושפיר צריך קרא למעט את הבועל ממיתה איברא די"ל דכמו דממעיטין אשת אחיו שלא הי' בעולמו שאינה זקוקה לו משום דכתיב כי ישבו אחים יחדיו שצריך להיות להם ישיבה אחת בעולם א"כ א"נ דרק בכור מיבם אבל פשוט אינו מיבם א"כ צריך שיהי' להבכור עם הפשוט ישיבה אחת בעולם והכא כיון דבחיי אחיו לא הי' בכור וכן לאחר מיתת אחיו נעשה בכור לא רמי' קמי' ליבום אך לפי"ז כיון דמכח א"א שלא הי' בעולמו אתה רוצה למעטו ממצות יבום לכן תי' הגמ' א"כ א"א שלא הי' בעולמו איך משכח"ל איברא דיקשה באמת על תי' הגמ' דא"כ למה צריך קרא על אשת אחיו שלא הי' בעולמו דלא משכח"ל שיהי' בכור הא משכח"ל בכה"ג שבוכר האב את הבן הזה שנולד לאחר מיתת האח ובשעת מיתתו הי' עוד אחים שהי' יכול לבכר אחד גם אותם ובכה"ג ל"ש לומר דא"ז דרכי נועם כיון דביד האב תמיד לבכר אחד מבניו שפיר י"ל דרמי' קמי' ליבום לכן צריך למעט א"א שלא הי' בעולמו ולפי האמת דממעט קרא א"א שלא הי' בעולמו י"ל דגם זה נתמעט כיון דבשעת חי' אחיו לא הי' בכור אינו בגדר ישיבה אחת בעולם כיון דאז לא הי' ראוי ליבם כיון דלא הי' בכור, ולכאו' עלה בדעתי להכריח מזה כדעת הגר"א ז"ל בפי' המקראות דמיירי דאהובה ילדה מקודם ובן האהובה הוא בכור ללידה וקמ"ל קרא דלא יוכל לבכר אותו אע"ג דהוא בכור ללידה כיון דבן השנואה הוא בכור ליצירה ומעתה י"ל דדוקא בכה"ג שגם בן האהובה הוא עכ"פ בכור ללידה קאמר קרא דלא יבכר ע"פ בן השנואה למעט דאם מת בן השנואה בחי' האב יכול לבכר את בן האהובה כיון דעכ"פ הוא בכור ללידה וכן יעקב אחיו שנטל הבכורה מראובן ונתנה ליוסף היינו משום דעכ"פ הי' בכור פטר רחם לאמו והי' בו ענין בכורה משא"כ לבכר את מי שאינו בכור כלל לא יכול האב בשום פנים ואין לו דין בכור ליטול פי שניים וכשתדקדק היטב בלשון הרמב"ן ז"ל שהעתקנו למעלה ימצא מבואר כן דלאחר מיתת הבן יכול לחלוק חלק הבכור לשאר הבנים ולכאו' למה לא כתב יותר רבותא דיוכל לבכר בן אחר נראה מזה דס"ל דזה לא אפשר לעשות לבן אחר שיה' לו דין בכור לגמרי אמנם לקושטא דמילתא יק' ע"ז מג"מ ערוכה במס' ב"ב דק"ל ע"ב דשו"ט בש"ס דלמ"ל קרא דלא יוכל לבכר דמהכ"ת נימא שיוכל לבכר עי"ש בגמ' דהו"א דבכור הורע כוחו שאינו נוטל בראוי כמוחזק כו' ואמאי לא אמרי' בגמ' בפשיטות דהו"א כיון דגם בן אהובה הוא בכור ללידה והי' רשות ביד האב לבכר אותו ע"פ בן השנואה ומוכרח מד' הש"ס דאין נפ"מ כלל בזה ונראה מסתימת הש"ס דלא מפרשו המקראות כמו שמפרש הגר"א ז"ל דאל"כ שפיר צריך קרא דלא יוכל לבכר כנ"ל [ובחידושי שם כתבנו דר"י ס"ל דיכירנו לאחרים היינו אפי' אם אחר הי' מוחזק בבכור ס"ל כשיטת הגר"א ז"ל בפי' המקראות דילדה מקודם האהובה והי' מוחזק יותר משלשים יום לבכור קודם שילדה השנואה ואחר שילדה השנואה ואומר האב שבן השנואה הוא הבכור שבא עלי' מקודם שבא על האהובה רק שבן האהובה נולד לז' ובן השנואה לט' לכן ממילא יכיר הוא נגד החזקה שהי' מוחזק עד עתה וח"ל לר"י אע"ג דהוא נגד חזקה ורובא דלט' ילדן מ"מ נאמן האב אמנם יש לעי' לרבנן אם לא הי' מוחזק שלשים יום ולאחר ט"ו יום שנולד בן האהובה נולד בן השנואה א"כ אינו נגד החזקה כיון דלא הוחזק שלשים יום רק נגד רובא דלט' ילדן והוי האב רק מברר שזו היתה מן המיעוט בזה בוודאי מודים חכמים דנאמן כמ"ש הפוסקים דע"א ג"כ נאמן נגד רוב בזה אמנם מיגו י"ל דלא מהני נגד הרוב א"כ מה מקשינן בגמ' יכיר למ"ל הא מיגו דבעי ליתבי במתנה דמה בכך הא הוי מיגו נגד רוב וא"כ לולא דאמרה תורה יכיר הוי בגדר ספק השקל דמיגו ורוב כזה שקולין המה ושפיר צריך קרא דיכיר דהאב נאמן ופלפלתי הרבה בזה ובחקירת הג' בעל ברית אברהם ז"ל בת' בע"א ורוב לענין חיוב שבועה ואכמ"ל בזה] ולדאתן עלה בעיקר דברינו צ"ל דאע"ג דלאחר מיתת הבכור יכול האב לומר שזה הבן יטול פי שניים מ"מ כיון דבעצם אין לו דין בכור לכן א"נ דרק בכור מייבם א"ש בו מצות יבום ונסתרו דברינו הנ"ל ויש עוד לעי' בזה וכתבנו רק ראשי פרקים להעיר לבב המעין, ובעיקר דברי הרמב"ן ז"ל דס"ל דלאחר מיתת הבן בחי' האב יכול לעקור חלק בכורה מבניו וליכא בזה לאו ועשה [ולפני ברמב"ן ז"ל בסודה"ק ט"ס דמוכח ובמקום שצ"ל וכן איננו עובר בעשה אם לא הכיר הבכור לאח"מ כתוב וכן איננו עובר בלאו הזה לפני ס' רמב"ן דפוס אחר ובטח טה"ד הוא] ראיתי בפתחי תשובה ח"מ סי' רפ"א הובא בשם הג' בעל מיני תרגומא ז"ל שבזה יתפרש דקדוק לשון המשנה במס' ב"ב דקכ"ו ע"ב האומר איש פלוני בני בכורי לא יטול פי שניים לא אמר כלום לכאו' תיבת בני למותר והול"ל פלוני בכורי אלא להורות דדווקא אם אמר כן על בנו בעודו בחיים הא באומר סתם בכורי שמת בני והניח בניו אחריו לא הוי מתנה עמ"ש בתורה ודבריו קיימין א"ד ז"ל ואני תמה שה"ר מדקדוק הלשון ולא הקשה מגוף הדין דלפ"ד הרמב"ן ז"ל דאם מת הבן בחי' האב יכול להעביר ממנו חלק בכורה א"כ אינו בגדר מתנה עמ"ש בתורה הא לאו וודאי קעקר דילמא ימות בנו בחיו ובכה"ג אינו בגדר מתנה עמ"ש בתורה וא"ל דא"כ גם במתנה שפלוני בן לא ירש ל"ה ודאי קעקר דילמא ימות הבן בחיו בלא בנים ז"א דבכה"ג הוי ודאי קעקר כיון דבאופן זה אין צריך לתנאו וכל תנאי הוא רק באם לא ימות בלא בנים ויהי' מגיע לו ירושה וא"כ הוי הוי בגדר ודאי קעקר וזהו מוכרח משום דבלא"ה ל"ה ודאי קעקר דדילמא לא יניח ירושה כלל וע"כ כנ"ל דהיכא דל"צ התנאי לזה הוי בגדר ודאי קעקר ומצאתי שכ"כ הג' מלבוב ז"ל בהגהות בית שאול על משניות פאה ש"ו מי"ג ובת' לכבוד יד"נ הרב הגאון בעל אמרי הצבי ז"ל כתבתי על מה שתמה על הרביד הזהב ז"ל בפ' פינחס בקרא דוהעברתם את נחלתו לבתו בא"ד שכ' בזה"ל ודע מדקרי רחמנא מעביר ש"מ מה שעשה עשה כו' אשכחן לכתחילה שמעביר ירושת בתו כמו ששנינו בפ' הגוזל דק"ט קונם שאתה נהנה לי בחי' ובמותי הר"ז אינו יורשו דאדם יכול לאסור דבר שברשותו אחר שיצא מרשותו עכ"ל וכת"ה תמה עליו הא מבואר במשנה דהוי מתנה עמ"ש בתורה אם מעביר בנו מירושתו ותמה באמת אמאי מהני אם אמר קונם כנ"ל ולענ"ד לק"מ דהרי מבואר בש"ס דנתנו לבניו וא"ב ל"ה עקירה כיון דלא עקר אלא ממנו אבל מבניו לא עקר הירושה וא"כ ל"ה ודאי קעקר דילמא ימות בחיו ובכה"ג ל"ה מתנה עמ"ש בתורה ואדרבה י"ל דמשום זה פשיטא לש"ס דנותן לבניו דאם הי' אוסר על בנו ועל באי כוחו לדורות עולם ל"ה מהני באמת משום דלהעביר ירושה לגמרי מבנו לא יוכל משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה ומוכרח בזה כמ"ש דהיכא דלאו ודאי קעקר ל"ה בגדר מתנה עמ"ש בתורה וד' קיימין וכמו בקונם שאתה נהנה לי כנ"ל א"כ לדעת הרמב"ן דאם מת הבן בחייו יכול להעביר הבכורה מבניו א"כ אמאי פשוט להמשנה דהוי מתנה עמ"ש בתורה הא אינו ודאי קעקר דשמא ימות הבן בחי' האב כנ"ל ואולי י"ל דהלשון במשנה פלוני בני בכורי לא יטול פי שניים זה הלשון שייך רק אם בנו בעצמו יטול אבל כשימות בחי' אביו נהי דהוא יורש גם חלק בכורה בקבר ומנחילו לבניו אבל הלשון לא יטול הו"ל כאילו מתנה בהדי' שגם אם הוא יחי' במותו לא יטול פי שניים ושפיר הוי בגדר ודאי קעקר ואה"נ דאם אמר בני בכורי לא יורש פי שניים דבריו קיימין כיון דל"ה ודאי קעקר כנ"ל [ואם אמנם כי פשוט הדבר דהאי דנקט במשנה לשון זה היינו משום דבכורה הוא דומי' דמתנה אפי' לרבי דאינו זוכה בו בע"כ וא"ד לירושה כמבואר בש"ס דקכ"ד ע"א ואין ראי' מזה להרמב"ן ז"ל מ"מ יש לומר כן לת' דברי הרמב"ן ז"ל] ובעיקר ד' הרמב"ן ז"ל כ"כ האחרונים שהוא מחלוקת במד"ר ויקרא כ' בהא דע"פ אהרן וכנראה שהרמב"ן ז"ל בעצמו לא החליט דבריו לדינא אחרי שבס' המצות במצות ל"ת ששכח הרמב"ם ז"ל למנותו לפ"ד מצוה י"ב שכתב באריכות לברר שהוא לאו דלא יוכל לבכר ולא הזכיר שם כלל חילוק זה בין בחי' הבכור או לאח"מ ואכמ"ל יותר:

פרק ג

בספרי פ' פינחס ותקרבנה בנות צלפחד כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקיבות נתקבצו כולם זו עם זו ליטול עצה אמרו לא כרחמי בו"ד רחמי המקום כו' רחמיו על הזכרים יותר מן הנקיבות אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן אלא על הזכרים ועל הנקיבות רחמיו על הכל שנאמר טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו עכ"ל הספרי והנה אין פתר לדה"ק הרי האמת אינו כן דגם בירושת הארץ אם יש זכרים אין נקיבות יורשות כלום וכל דיני ירושה כן הוא ולא מצאתי במפרשי הספרי ביאור הד' ומה שנלע"ד דכוונת הספרי דכאשר שמעו חלוקת הארץ עלה ספק בדעתם אם החלוקה לבאי הארץ והוא חלוקה חדשה שעתה נותן הקב"ה מתנה לישראל או א"י ירושה להם מאבותיהם והנה אם הוא חלוקה חדשה שנותן הקב"ה עתה לבאי הארץ ונותנה רק לזכרים א"ל שום טענה משא"כ אם נותנה להם בתורת ירושה הי' להם טענה כיון שאין בנים לאביהם הרי הבת במקום בן ומעתה נאמר שכוונת הספרי דהוא ר"ש לשי' דדרוש טעמא דקרא דבנות צלפחד נמנו וגמרו כיון דחזינן דהקב"ה חלק את הארץ רק לזכרים ולא לנקיבות והר"ז נגד דרך השי"ת דרחמיו על כל מעשיו לכן הוכיחו דחלוקת הארץ הוא מכח שנתנה הקב"ה לאבות הקדושים וירושה הוא להם מאבותיהם וכיון שבשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל הנקיבות וירדה התוה"ק לסוף דעת האבות המורישים לבניהם שבמקום שיש זכרים אין רצונם להוריש לנקיבות כ"א לזכרים לכן משפטי הירושה כן הוא דבמקום שיש בן אין בת יורשת וגם ירושת א"י בכלל זה כיון דגם הוא ירושה ומעתה כיון שלא הי' לאביהם בן תבעו הם חלק בירושת הארץ כנ"ל ביאור ד' הספרי ואם אמנם כי ברור הדבר דאין לדון כלל בדיני ירושה בתר אומדן דעת המוריש כל זמן שלא אמר בהדי' קודם מיתתו לשנות סדר הירושה כי במותו פקעה זכותו מהנכסים וה"ה של היורשין כדת של תורה ועי' בזה בת' הרא"ש כלל פ"ד ס"ד מה שהאריך בזה אמנם ברור הדבר שכוונת הספרי כדאמרן דמקור עניני ירושה תורה המה מפני שירדה תורה לסו"ד המור שים שכן רצונם ואף אם יהי' פרטים היוצאים מן הכלל לא משגיחין בהו דבטלה דעתם אצל כל אדם וכמ"ש האו"ז דהיכא דאמרו חכמים ניחא לי' לאינש אפי' אם הוא עומד וצווח שלא ניחא לי' בטלה דעתו מכש"כ הכא שהתוה"ק ירדה לסוף דעת המנחילין שכן רצונם שבמקום בן בת לא תהי' יורשת וכיו"ב ועפי"ז מובן דעת ר"י בן ברוקא במס' ב"ב דק"ל דס"ל דאם אמר על בת שתירש במקום בן או אח במקום בת אין דבריו קיימין אבל אם אומר על בן בין הבנים או על בת בין הבנות שהם ירשו הכל דבריו קיימין דלכאו' אינו מובן הא גם בזה נעקר ירושה דאורייתא משאר הבנים או הבנות אמנם להנ"ל מובן דאם אומר ע"מ שאינו ראוי ליורשו עתה מד"ת ל"ש למיזל בתר דעתו דבטלה דעתו כיון דהתורה ירדה לסו"ד בני אדם דבמקום בן אין רצונו שהבת תירש וכן במקום זרעו אין רצונו שקרובין ירשו אותו משא"כ כשאמר על מי שראוי לירש אלא שרצונו שזה ירש הכל אזלינן בתר דבריו והלכה כריב"ב ומוכח כדברינו ובאמת מצאנו כיו"ב גם לענין ד' שומרים שכ' התוס' כתובות דנ"ו דהוא מטעם שירדה התורה לסו"ד שרצונם להתחייב בחיובם אלו שחייבם התורה כל אחד כדינו וא"כ י"ל דגם משפטי הירושה הוא מטעם זה. ואם כנים הדברים בביאור דברי הספרי נלע"ד טעם נכון לת' מה שנתקשיתי מעודי מה זאת שלא נזכר בתוה"ק בפ' נחלות דיני בכורה ולא מבעי' לדעת הרמב"ם ז"ל שלא מנה דיני בכורה מצוה בפ"ע וס"ל דהוא רק פרט מפרטי דיני נחלות בוודאי דקשה טובא אמאי לא נכתבה במקומה בסדר נחלות אמנם אפי' לדעת הבה"ג ורמב"ן ז"ל דס"ל דהוא מצוה בפ"ע ונמנה לעשה ול"ת בפ"ע מ"מ צריך מובן מפני מה אמרה תורה מצוה זו דווקא בפ' יפ"ת והוא פלא אמנם לפ"ד יתבארו הדברים באר היטב דהנה בחלק בכורה קיי"ל שאם אמר זה בני בכור לא ירש אותי פי שניים אין דבריו קיימין והורה לנו שענין בכורה אינה מצד דירדה תוה"ק לדעת המורישין ולכן בכיון מסודר דיני בכורה בפ' יפ"ת והקב"ה העיד עליו שהוא בן השנואה דיפ"ת סופה לשנאותה ואעפ"כ אמרה תורה דלו מגיע הבכורה והורה לנו בזה דענין ירושה וענין בכורה דברים נפרדים המה דענין ירושה הוא מכח שירדה לסו"ד המורישים ולכן אם אמר על מי שראוי להוריש שהוא יקח הכל דבריו קיימין משא"כ ענין בכורה הוא מגזיה"כ אע"פ שידענו בבירור שהוא נגד רצון המנחיל שרצונו לבכר לאחר ולכן לא יוכל לשנות בזה דבר ובזה מובן דעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דיכיר הוא מ"ע שאמרה תורה שמצוה עליו להכירו שזה בנו הבכור וצ"ע על מה צותה התורה מצוה זו ולהנ"ל א"ש דאע"ג דהוא למרות רצונו שזה יהי' הבכור צריך לכוף את יצרו ולהכירו לכל שזה הוא בנו הבכור ודו"ק היטב בכל זה:

פרק ד

(שם ח"י) כי יהי' וגו' בן סו"מ וגו' וברש"י ז"ל מחז"ל ובן סו"מ נהרג על שם סופו הגיעה תורה לסו"ד כו' אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב עכ"ל לכאו' צריך מובן הא מפורש בתוה"ק ובערת הרע מקרבך כמו בכל ח"מ ב"ד וגם נתקשו כל המפרשים על הא דאמרה תורה וכל ישראל ישמעו ויראו מה שלא כתב בשאר עונשין לכן נלע"ד דענין בן סו"מ שחזינן שא"ח מיתה כ"א עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו מבואר דא"ח מיתה כ"א בהיותו גנב ג"כ רק בדיני ישראל אין גנב ח"מ רק תשלומין ובבן סו"מ חייבה אותו התורה מיתה והטעם בזה כמ"ש הרמב"ן ז"ל דבן סו"מ בהיותו זולל וסובא שוב לא ידע דרכי השי"ת והנה באמת ב"נ ח"מ על גניבה רק ישראל נזדככו במתן תורה ואם כי באיסורין לא אישתרי ממה שהי' מקוד' כמו דאמרי' בש"ס מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור והיינו דלא יצאו להקל מחומר איסורין כאשר נתקדשו בקדושת ישראל אמנם בעונשין הקילה עליהם התורה הרבה ע"י נתינת התורה שמקודם הי' כל אזהרות שלהן בח"מ אמנם לאחר מתן תורה בהרבה מהם יש חיוב מלקות ומהן שניתן לתשלומין פטורין ממלקות ג"כ אלא שצריכין תשובה והיינו מפאת שנזדככו במתן תורה לזאת אפי' אם עושים רע אין זה פועל על נפשותם וסופם שיעשו תשובה שלימה והרע בהם רק במקרה ולא בעצם לכן אין חייבין מיתה כ"א בעבירות שחייבתה התורה עליהם מיתת ב"ד ובזה יובן ענין בן סו"מ דאחרי שהוא זולל וסובא ולא ידע בדרכי השי"ת והתרו בו פעם אחת ולקה והוא ככלב שב אל קיאו העידה עליו תורה שסופו להיות גרוע יותר מכמות שהוא עתה ואף שעתה הוא רק גונב ממון סופו שיהי' הורג נפשות וראה זה פלא שבמקום שבש"ס דילן מבואר שמבקש למודו ואינו מוצא מבואר בירושלמי שסופו שמשכח תלמודו עי"ש והכוונה שגם המאור שבתוה"ק לא יחזרו למוטב לכן אמרה תורה ימות זכאי כל זמן שאין עליו הרע עוד בדיני ישראל להיותו ח"מ ונדון אותו בדיני ב"נ שחייבין מיתה על הגניבה וזה להראות לכל ישראל כי אף שנטלו מהם דיני ב"נ משעה שנתקדשו בקדושת ישראל מ"מ ז"ד אם במעלות ומדות הם מתנהגים כמו בנ"י אבל אם הם מתנהגים במידות כמו עכו"ם נדונין בדיני ב"נ כמו שהי' קודם מ"ת ובאמת מצאנו ענין זה גם בדין עיר הנדחת שנידון בדיני ב"נ כמ"ש הגר"א ז"ל ומצאנו דבר חדש במס' סוכה דנ"א ע"ב בבני אלכסנדרי' של מצרים כל העושר שהי' להם ואמרי' שם בגמ' וכולהו קטלינהו אלכסנדר מוקדן מ"ט אענשי משים דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדר והוא תמוה הא על לאו ליכא ח"מ ויותר מזה דעת הרמב"ם ז"ל דגם מלקות ליכא דהכניסה הוא בהיתר אם אינו להשתקע והשהיה א"ב מעשה אמנם נראה ברור כיון דכל ישראל פורצין בלאו זה שנאמר קודם מ"ת וכמבואר בתוה"ק דברים טו"ב ט"ז וד' אמר וגו' לא תוסיפין לשוב וגו' ועי' ברמב"ן ז"ל שמשה רבינו ע"ה הזכיר את הלאו שאמר להם הקב"ה בעת יציאת מצרים שזה הוא הלאו שלא לשוב למצרים ואז היתה בח"מ נהי דנתקדשו ישראל במ"ת והקל עליהן העונש עד שגם מלקות ליכא מ"מ זה רק כשעובר על זה איש פרטי אמנם אם הוא בהקהל ובקובץ גדול מישראל והוא מתמיד באיסור זה אז הקב"ה דן אותם בדיני ב"נ דאזהרתן ז"מ וחייבין מיתת סייף וזה הענין שאמרה תורה במיתת בן סו"מ וכל ישראל ישמעו ויראו שיראו שעדיין נשאר עליהם דין ב"נ ואם יוצאים מגדרם במעלות ומדות אז יענשו בדיני ב"נ ואזהרתן ז"מ ונראה שזה הענין שאמר דוד המלך ע"ה כאשר שאל אותו נתן הנביא על גזל כבשת הרש מות ימות האיש ההוא שאע"פ שדוד המלך דן תמיד עפ"י הלכה ולא דן בדיני מלך שהוא כדיני ב"נ לחייב על גזל מיתה אמנם למד זאת מבן סו"מ דכמו דבן סו"מ נהרג על גניבה כיון דסופו יהי' גרוע מכמות שהוא עתה ולא ישוב להשי"ת אמרה התוה"ק שנידן בדיני ב"נ וחייב מיתה על הגניבה א"כ ה"ה ישראל אכזר כזה אשר לא יחוס על כבשת הרש והוא עשיר איש כזה נידן ג"כ בדיני ב"נ וח"מ על גניבה ומובן מאד הא דכל ישראל ישמעו ויראו האמור בבן סו"מ וזה נראה נכון לענ"ד בביאור מצות בן סו"מ:

ואין להשיב על זה מהא דאמרי' בר"פ בן סו"מ דמקשינן בגמ' ותו היכן אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למיפטרי' אין הכא קאמרי' אטו בן סו"מ על חטאו נהרג ע"ש סופו נהרג וכיון דע"ש סופו נהרג אפי' קטן נמי עכ"ל הגמ' ולפ"ז הלא באמת על חטאו נהרג וצריך שיהי' בר חיובא ז"א שכ"כ האחרונים דבב"נ ל"צ שיהי' בן י"ג שנים ושיביא שתי שערות רק אם הוא בר דעת הוי בכלל גדול ושיעורא קטנות וגדלות בישראל הללמ"מ הם וא"כ א"ש מאד הסוגי' דהו"א דכמו דבדיני ישראל אין עליו עתה חטא מיתה ונהרג בדיני ב"נ משום על סופו ה"ה דיהרג אפי' קודם י"ג שנה שהוא קטן בדיני ישראל אם הוא בר דעת וגדול בדיני עכו"ם לכן צריך קרא למעט קטן ובאמת י"ל דטעם הדברים כיון דחזינן דבן סו"מ ענשו בסקילה ולכאו' לפ"ד דנידון בדיני ב"נ הא אין עונשין אלא בסייף וע"כ דעונש סקילה הוא משום דסופו לחלל את השבת כמ"ש הפענח רזא או כמ"ש רבותינו בעלי התוס' משום מקלל אביו ואמו דנידון בסקילה וז"ד מפאת ישראל ולכן צריך שיהי' בר חיובא גם בישראל דאל"ה א"א לענוש אותו סקילה שהוא רק מפאת ישראל ומיושב בזה קושית התוס' שם ד"ה בן סו"מ שהק' דילמא מופלא הסמוך לאיש נידון בדיני סו"מ ולהנ"ל א"ש:

והנה לעיל בפ' פנחס אות ב' כתבנו להק' דרך פלפול לפ"ד הפע"ר דהא דבן סו"מ בסקילה משום דסופו לחלל שבת ומחלל שבת בסקילה דא"כ אמאי מרע"ה היו מסופק מחלל שבת באיזה מיתה הא נשמע מבן סו"מ עי"ש מ"ש בזה דמרע"ה הי' מסופק משום דמקושש הי' מחלל שבת בצנעה ותרצנו בזה קושית הג' רע"א ז"ל וא"ר מבן סו"מ דנידון ע"ש סופו די"ל דסופו לחלל שבת בפרהסי' כ"ז לפלפולא אמנם בעיקר קושית רע"א ז"ל על התוס' שהק' על הא שכ' התוס' דמרע"ה הי' מסופק כיון דמחלל שבת בפרהס' כעובד ע"ז לכן אע"ג דכתיב גבי שבת מחללי' מות יומת וסתם מות יומת הוא בחנק מ"מ הכא ע"כ פירשו סקילה ותמה רע"א ז"ל א"כ מנ"ל באמת דמחלל שבת בצנעה חייב סקילה דילמא מקושש שאני משום דפרהסי' הוי ועיי"ש שכתבנו בשם החת"ס דלא הי' פרהסי' וכתב שלא מצאנו דהי' מחלל שבת בפרהסי' עי"ש אך באמת כ"כ בגליון החת"ס שם שאשתמיט לי' דברי הספרי סו"פ שלח שכ' להדי' דמחלל שבת דינו כמומר ילפינן מדכתיב פ' מקושש לפ' ע"ז עי"ש מבואר דהי' מחלל שבת בפרהסי' שו"ר שהחת"ס עצמו בסי' פ"ג הביא דברי הספרי הנ"ל ועי"ש מ"ש בזה וממילא נסתר כל מ"ש בזה לכן נלע"ד עיקר בישוב קושית הגרע"א ז"ל ובביאור הענין דילפינן כל חילל שבת ממקושש לפמ"ש הפוסקים דהא דקיי"ל דמחלל שבת בפרהסי' דינו כמומר אין הפירוש שצריך דווקא בפני עשרה מישראל אלא כל שהוא בפני ב' עדים הוי בגדר פרהסי' כיון דשני עדים נאמנים להעיד וא"כ כל שעושה לפני עדים ובפרט אם הוא בהתראה ג"כ אין לך מחלל שבת בפרהסי' גדול מזה ועי' בחת"ס שם סי' פ"ג שביאר כן ומעתה נראה דכל מחלל שבת אם הוא בעדים והתראה הוי בגדר מחלל שבת בפרהס' ומעתה א"ש דברי התוס' דזה הי' ספיקו דמרע"ה דנהי דכתיב בתורה מחללי' מות יומת וסתם מיתה האמורה בתורה בכ"מ הוא חנק מ"מ כיון דמחלל שבת בפרהסי' כעובד עכו"ם וא"כ ממילא כל מחלל שבת בעדים שח"מ צריך להיות חייב סקילה כיון דאין מציאות שיתחייב מיתה כ"א ע"י עדים וזה הוי תמיד בפרהסי' וזה הי' מקושש ג"כ ומנה ילפינן לכל חיובא דשבת דתמיד הוי בפרהסי' וז"ב ומוכרח בדעת התוס' ולפ"ז הדר"ל קשיתינו דמה הי' מרע"ה מסופק מחלל שבת באיזהו מיתה הא נשמע מבן סו"מ דמחלל שבת בסקילה אך באמת לק"מ די"ל דמחלל שבת בכ"מ בחנק והכא החמירה תורה עליו בסקילה כיון דהי' שני עבירות בידו שפכ"ד וחילל שבת ולכן החמירה עליו תורה להיותו חייב המיתה החמורה:

ודע כי במה שכתבנו לת' ק' הגרע"א ז"ל דכוונת התוס' דכל מחלל שבת כשהוא בעדים והתראה הוי בפרהסי' ולכן חייב סקילה בחילל שבת אע"ג דכתיב ב' מות ימות כיון דמחלל שבת בפרהסי' כעובד עכו"ם יש לעיין בזה לפ"מ ששמעתי ממורי גאון ישראל ותפארתו הרב הקדוש מסאכטשאוו זצ"ל שאמר לבאר ד' הגמ' בסנהדרין דע"ד ע"ב בהא דמקשינן והא אסתר פרהסי' הוי ותי' אסתר קרקע עילם הוא ואינו מובן שהרי התירה אחשבה הנאתה כמעשה וכתיב בתו"ק ונכרתו הנפשות העושות ואמר לת' לפ"ד הרמב"ם ז"ל פ"ה משבועות דמה שאינו ידוע אלא לחכמים לא חשוב בגדר ניכר לב' בני אדם ה"נ כיון דזה שהנאה חשובה מעשה אינו מובן לפי השכל הטבע רק שידוע לחכמי התורה לא חשוב מעשה פרהסי' לכן הוי כמו א"ב מעטה ותעבור ואל תהרג דבפרהסי' אין כאן מעשה ומעתה יש לעי' בהא דפליגי ר"ע וחכמים בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר דר"ע ס"ל דחייב משום דקליטה כמו שהונחה דמי' ונראה מזה דמחייב סקילה משום חילל שבת וקשה הא אינו חייב סקילה כ"א שמחלל שבת בפרהסי' וא"כ נהי דבפני ב' עדים הוי בגדר פרהסי' מ"מ כיון דכללא הוא דא"ח במוציא מרה"י לרה"ר כ"א כשאיכא עקירה והנחה והכא הרי ליכא הנחה רק דאמרי' קליטה כמו שהונחה דמי' וזה סברא רק לחכמי תורה אבל העולם אינם מבינים דקליטה כמו שהונחה וא"כ נהי דהוי חילל שבת אבל חילל שבת בפרהסי' אין כאן כיון דסברא זו דקליטה כמו שהונחה דמי' הוא רק סברא ידועה לחכמים וא"כ ממילא ליכא חיוב סקילה מצד חילל שבת אמנם לאחר העיון לק"מ וא"ד כלל לדברי הגמ' סנהד' הנ"ל דהתם כיון דכללא אם הוא עבירה מג' עבי' אם אב"מ בפרהסי' תהרג ואל תעבור שפיר אמרי' אע"ג דאשה הנאתה הוי כמעשה מ"מ ז"א בפרהסי' ואין הכל רואים שהיא עוברת העבירה במעשה אדרב' לעין כל רואה אין כאן מעשה ולכן אע"ג דהוי עבירה מ"מ תעבור ואל תהרג משא"כ הכא בזור' לר"ע דס"ל דקליט' כמו שהונחה דמי נהי דהעול' אינם רואים הנחה עכ"פ כיון דר"ע ס"ל דבזור' ל"צ הנחה וחייב אפי' בלא הנחה א"כ החילל שבת בפרהסי' ומה בכך דליכא הנחה בפרהסי' הא בזורק ל"צ הנחה לר"ע ושפיר הוי בגדר חילל שבת בפרהסי' וז"ב, וא"ש בזה גם מה שיש להק' לכאו' לפי"מ שכתבתי במקום אחר דנראה דהא דמקלקל פטור במלאכת שבת אין הטעם מצד דאינו מלאכת מחשבת דהרי אפי' מאן דס"ל דל"צ מלאכת מחשבת מ"מ מקלקל פטור וצ"ל דסברא הוא דמקלקל אינו מלאכה בטבעו של עולם ומלאכה לא נקראת אלא אם מתקן דבר מה אבל אם מקלקל הדבר אינו בגדר מלאכה וא"כ לכ' הא דאמרי' דמתקן הוא אצל יצרו בקורע בחמתו או בחובל בחבירו דהוי מלאכה זו רק סברא של תורה ואינו מובן להעולם א"כ ממילא אם נימא דא"ח סקילה אלא כשמחלל שבת בפרהסי' א"כ אמאי חייב סקילה בכל אלה אמנם עפ"י הנ"ל א"ש דנהי דאינו מובן להעולם בזה הוי מתקן מ"מ כיון דידוע להם דבזה חייבה רחמנא והיינו דבמלאכת אלו ל"צ תיקן כמו למ"ד דמקלקל בהבערה וחבורה חייב דל"צ תיקן ושפיר הוי בגדר חילל שבת בפרהסי':

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה