כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
שופטים
פרק א
שופטים ושוטרים וגו' כ' הרמב"ם ז"ל צוה בתורה עד האלהים יבוא דבר שניהם וגו' וכו' ונראה מזה שחייבין למנות סנהדרין בחו"ל ולא בכל עיר ועיר בא"י אלא פלכים פלכים א"כ המצוה הזאת נוהגת בכל זמן בדיני ממונות "ובדברים הנידונין בחו"ל" אבל בזה"ז לאחר שבטלה הסמיכה כאן שכל המשפטים בטלים מה"ת דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנן הדיוטות אנן "ואין דיינין בחו"ל" אלא תקנה דשלוחת עבדינן אין אנו חייבין במצות מנוי השופטים מה"ת כלל עכ"ל הרמב"ן ז"ל והנה הרבה יגעתי למצוא פתר לד' רבינו ז"ל במ"ש לחלק בין חו"ל לא"י דהרי ברור הדבר דבזמן דאיכא סמיכה בא"י סומכים גם את החכמים שבחו"ל וממילא דנין בחו"ל ג"כ הכל כמו בא"י ולאחר שבטלה הסמיכה גם בא"י ליכא דיינים מה"ת וא"כ מה זה שכתב הרמב"ן ז"ל דבזמן שהי' נוהגת הסמיכה הי' נוהגת בכל זמן בדיני ממונות וב"ד הנוהגין בחו"ל מה כוונתו בזה ועי' לעיל ברמב"ן ז"ל פ' מסעי בקרא דוהי' אלה לכם לדורותיכם בכל מושבותיכם שמבואר בדבריו ז"ל כן להדיא שאין נפ"מ בין א"י לחו"ל בשום דבר ועי' מ"ש בס' כל"ח שם באריכות והערותי שם בד' הרמב"ן ז"ל בענין אין תענית צבור בבבל שכ' ג"כ דבח"ל הדיינין שלהם הדיוטות הם עי"ש אך הרי כאן יבואר בדבריו ז"ל דגם בחו"ל מצוה למנות דיינים והיינו ע"כ סמוכים דאל"כ אינם דייני' מה"ת וא"כ שוב יכולים לדון הכל כמו בא"י ואין נפ"מ בין א"י לחו"ל ובזמן הבית שהי' דנין דיני נפשות ג"כ, גם בחו"ל הי' דני' ד"נ בכל עבירות לבד עיר הנדחת שלא היתה נוהגת אלא בארץ. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שטעות הדפוס הוא ברמב"ן, דברמב"ן ז"ל הי' כתוב שהמצוה הזאת נוהגת בכל זמן [היינו אפי' לאחר החוביהמ"ק] בדיני ממונות ובדברים הנוהגין בחו"ל וכונתו הי' "חוץ לבית" היינו דיני קנסות ומלקות ארבעים שנוהגים כ"ז דאיכא סמיכה ול"צ לבית שאינן בגדר דיני נפשות וטעו המדפיסים ועשו מר"ת חו"ל חוץ לארץ ובסוף הדברים חיבת חוץ לארץ ג"כ הוספה מהמדפיסים וכל הדברים שד הרמב"ן ז"ל כאן יתפרשו כמו דבריו בפ' מסעי שו"ר להג' בעל אמ"ב ז"ל בחו"מ ס"א הביא ד' הרמב"ן ז"ל ולא הרגיש כלל בהא דאמרן וס"ל בפשיטות שד' הרמב"ן ז"ל אלו מתאימים עם ד' הרמב"ן בפ' מסעי אלא שנתקשה בד' הרמב"ן מטעם אחר דאיך אפ"ל דמשום מלקות צריך עדה שופטת גם לאחר חורבן הא קימ"ל דיני מלקות בג' וא"כ א"צ לזה סנהדרין של כ"ג וא"כ אכתי קשה כאן דאמרה תורה והיתה אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם וקאי על סנהדרין כמו"ש הרמב"ן ז"ל עצמו בריש דבריו בפ' מסעי א"כ איך סיים דקרא קאי על דיני קנסות ומלקות ארבעים ונשאר בצ"ע ובאמת בספרי לעיל בפ' מסעי כתבתי בדעת הרמב"ן ז"ל דכונתו רק על ב"ד של ג' אבל עתה אני רואה שצדקו ד' הג' ז"ל בקשיתו על הרמב"ן ז"ל ולכאו' עלה בדעתי שמזה ראי' למ"ש בס' כל"ח שם אות ג' להגי' בת' הגאונים שמביא בס' ישועות ישראל שכ' דבמלקות צריך תמיד סנהדרין של כ"ג משום דקימ"ל הוסיף לו רצועה אחת ומת הר"ז גולה וגלות צריך סנהדרין של כ"ג וא"כ א"ש ד' הרמב"ן ז"ל אך זה דוחק דא"כ עיקר חסר מן הספר והול"ל להרמב"ן ז"ל להוסיף גם גלות, דזה הוא העיקר שצריך סנהדרין הכלל שהענין צריך בירור גדול ועיי"ש באמ"ב שנתקשה מאד ולא העלה דבר ברור בזה אמנם זה איזה שנים כתבתי בת' לח"א איזהו הערות חדשות בענינים האלה לזאת הנני להעתיק אותם כאן לעורר לב החכמים וז"ל שם, ידידי שאהבה נפשי יקרתך השגתי ואשר אמרת עם הספר לתמוה על המרש"ל ז"ל בסנהדרין נ"ב ע"ב בהא דאמרי' בגמ' אומרתא בת טלי בת כהן שזינתה הוה אקפה ר"ח בר טבי' חבילי זמורות ושרפוה אמר ר"י טעה בתרתי טעה בדרב מתנה וטעה בדתניא ובאת אל הכהן והשופט וגו' בזמן שיש כהן יש משפט בזמן שאין כהן אין משפט וכ' ע"ז המרש"ל בחכמת שלמה וז"ל ויש לי לישבו דלא טעה וצורך שעה היה ומשום הכי שרפה שלא כדין ישראל בפתילת אבר שלא יאמרו דנין (ד"נ) אפי' בזה"ז אלא שריפה לפי שעה לצורך שעה לאותו הדור הי' ודו"ק ואינני כחולק על התלמוד שהרי אין בו נפקותא לא לחיובא ולא לפטורא ואין זה אלא למשיחא עכ"ל וע"ז תמהת דהרי זה בודאי א"א לומר דהש"ס לא אסיק אדעתי' דעשה לצורך הוראת שעה וע"כ דהש"ס ס"ל דמשום הוראת שטה אסור להרוג נפש וכדעת הרבה פוסקים בזה או כמ"ש הרבינו יונה ז"ל בסנהדרין כ"ח שם שג"כ העיר בד' המרש"ל וכ' דבת כהן הוי בגדר לא שכיח ול"ש לעשות הוראת שעה למגדר מלתא וא"כ יש נפ"מ בזה לדינא ואיך כ' המרש"ל ז"ל דהוי רק בגדר הילכתא למשיחא א"ד ויפה כתבת בזה אמנם דע אהו' יד"נ שבעיקר הענין הזה כבר שב על המדוכה הגאון בעל ברכי יוסף ז"ל בחו"מ סי"ב והאריך בד' המרש"ל הנ"ל והביא כל ד' הפוסקים רו"א המדברים בענין זה אך בכ"ז אין בהמ"ד בלא חידוש לזאת אעתיק לך בזה שני ענינים א' מ"ש בח' לסנהדרין שם וב' מ"ש בת' בקונטרס אגרת בקורת על ס' בשמים ראש ומה שנלענ"ד כעת בענינים אלה ואתה תשמע ותבחר:
א וזה יצא ראשונה מ"ש בח' סנהדרין שם. לכאו' תמי' אמאי לא אמר ר"י דר"ח ב"ט טעה בארבעה ב' דקחשיב ג' שלא הי' סמוך ד' דד"נ צריך סנהדרין של כ"ג לכן נראה ברור דר"י ידע דר"ח ב"ט הורה הוראת שעה למיגדר מילתא שלא יתרבה זנות בישראל לכן אע"ג דל"ה סמוך ול"ה בסנהדרין יכול להורות הוראת שעה לקנוס וללקות העובר עד"מ אף במה שלא נתחייב עפ"י ד"ת כמבואר לעיל דמ"ו ע"א ברייתא דראב"י אמנם הא דאמר ר"י טעה בתרתי י"ל בשני אופנים א' לדעת הפוסקים דאע"ג דקי"ל דמכין ועונשין להוראת שעה מ"מ להמית לגמרי א"א בהוראת שעה בזה"ז ובאמת לשון הברייתא לעיל מסתבר כדבריהם דעל זה שהמיתו ב"ד מי שרכב על סוס בשבת קתני בברייתא הזמן שהי' בימי יונים, וע"ז שהלקוהו באחד שהטיח את אשתו כו' לא קתני אימת הי' הדבר וצ"ב מה זאת אמנם לדעת הפוסקי' הנ"ל יובן היטב דמלקות יכול להיות גם בזה"ז שבטלו ד"נ וסנהדרין מלשכת הגזית לצורך הורא"ש משא"כ לחייב מיתת ב"ד את מי שאינו חייב עפ"י ד"ת א"א לחייב עפ"י הורא' שעה כיון דגז"ה דאם ליכא כהן ליכא עונש מיתה א"כ לא עדיף הוראת שעה ממי שנתחייב מיתה בדין גמור ולכן בזה דהמיתו מבואר דהי' בזמן בית שני דהי' ד"נ נוהגת אך אפי' לפ"ז הטור ודעימי' דגם בזה"ז יכולין להמית אדם עפ"י הוראת שעה דס"ל דא"ז בגדר אין כהן אין משפט כיון דאינו עפ"י דין אלא למגדר מילתא מ"מ נלענ"ד דסברת ר"י דטעה בתרתי משום דאזל לשיטתו לקמן דס"ל דצדוקים ס"ל דשריפה כפשטא ע"י חבילי זמורות והנה ז"ב וידוע דהצדוקים לא דרשו הך דרשה דבזמן שאין כהן אין משפט ולשיטתם דנין ד"נ אף בזה"ז א"כ אם לא הי' באמת ר"ח ב"ט טועה בזה והי' יודע שהדין להיפך בשני דינים אלו ל"ה עושה מעשה באופן כזה למגדר מילתא דזנות במה שיתאמת בעיני המון דעת הצדיקים דזה יותר מכשיל מזנות והו"ל להמיתה במיתה אחרת לא בשרפה א"ו דטעה בתרתי וז"ב לענ"ד ובאמת הכא לא היתה חייבת מיתה עפ"י הדין בשום אופן שבעולם דהוי בלא התראה כאן דידעה שאין דנין ד"נ בזה"ז וגם משום דהוי עדות שאאילה"ז וברור הדבר דדן רק הוראת שעה, אך סכ"ס מוכרח דטעה בתרתי ואין לומר דילמא טעה רק בדר' מתני ועשה שריפה להוראת שעה ז"א דאי הי' יודע שהלכה שאין ד"נ בזה"ז ולא כהצדיקים ל"ה ממית במיתה המחויבת לדעתו דהיינו בשריפה ממש שלא נטעה דנוהגת בזה"ז מדינא שו"ר בת' רבינו יונה שכ' בזה"ל טעה בתרתי ועוד הי' יכול לומר טעות אחרת שלא הי' סמוך וד"נ אינו אלא במומתין ואע"ג דאמרי' ב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה ואמרי' לעיל אי ודאי קטל נפשא לכהוני עיני מני' ואמרי' ר"ה קץ ידא משמע דכולי האי לא עבדי אלא מקצת הדין עושין כגון דכחלינהו לעינים ולא לדין בסייף (כרוצח) ואף שאותו שרכב על סוס בשבת דנוהו בסקילה דילמא שאני רבנן דבימי יוונים שמשם יוצאה תורה לכל ישראל (הכוונה דהי' לשכת הגזית וסנהדרי גדולה) א"נ בת כהן שזינתה ל"ש עכ"ל רבינו יונה הרי שבקיצור דה"ק הרגיש בזה דנראה מדקדוק לשון הברייתא דבחויב מיתה נקט דהמעשה הי' בימי יוונים משום דהי' סנהדרי גדולה בלשכת הגזית אמנם בזה"ז א"א לדון חיוב מיתה אף להוראת שעה אמנם בת' ב' שכ' א"נ ב"כ שזינתה לא שכיח, נראה דס"ל דדנין גם דיני מיתה בזה"ז להוראת שעה רק ובת כהן שזינתה ל"ש בזה מגדר מילתא והוראת שעה כיון דזנות ל"ש וצריך לדקדק לשיטה זו אמאי נקטה הברייתא המעשה דחלול שבת דהי' בימי היוונים, ומה שנראה להעיר בדבר חדש בזה עפמ"ש מרנא הגאה"ק בס' ח' הרי"ם חו"מ ס"א להעיר דמ"ש הראשונים דהאידנא כיון דליכא סמוכין בטל מצות מינוי הדיינים מה"ת לדעת הפוסקים דגם בדיני ממונות דהיינו הודאות והלואות צריך מומחין וכ"ז דדיינין דיני ממונות הוא משום דשליחותא דקמאי עבדינן וזה רק מדרבנן א"כ מה"ת אין מצות מינוי דיינים כלל וכ' מרן ז"ל די"ל כיון דקימ"ל מא"מ וישראל לא יצאו להקל מב"נ א"כ כמו דב"נ מוזהרין על הדינין נהי דהשתא אין עליו חיוב הדינין מצד ישראל עכ"פ לא גרע מב"נ ולכאו' י"ל דבמצות שגם ב"נ מוזהרין שפיר גם בזה"ז יכולין לדין עכ"פ להוראת שעה במיתה ולכן בשפכ"ד יש מקום לומר דבהוראת שעה יש לדון מיתה כדיני ב"נ דהוא ג"כ בסייף משא"כ בחילל שבת דל"ש בב"נ כלל מוכרח הש"ס לומר דהי' בימי הסנהדרין שהי' נוהג ד"נ ולכן מוכרח רבינו יונה ז"ל לומר דזנות דבת כהן ל"ש משא"כ אם הי' שכיח שפיר הי' יכול ר"ח ב"ט לדון מיתה ג"כ בהוראת שעה כיון דאסור גם בב"נ, ועפי"ז י"ל מה דקשה לכאו' למה צריך תרי קראי דאין ד"נ נוהגת אלא בזמן הבית דבמכילתא פ' משפטים ילפינין לה מכי יזיד וגו' מעם מזבחי תקחנו למות בזמן שיש מזבח יש משפט ובגמ' דילן בסנהדרין נ"ב ילפינן מובאת אל הכהן והשופט בזמן שאין כהן עומד לשרת אין משפט ולהנ"ל י"ל דמזקן ממרא א"ר לשאר ד"נ דנוהגין גם בב"נ וה"א דדוקא ענין זקן ממרא דל"ש אלא בישראל לכן תלי' בזמן הבית משא"כ שאר דיני נפשות אשר גם ב"נ חייבין עליהם ל"צ בית ונוהג גם בזה"ז עכ"פ בסמוכין לכן קמ"ל דגם ברוצח ליכא דין מיתה כ"א בזמן הבית וז"נ עכ"פ לענין הוראת שעה שפיר י"ל כן ולחלוק בין ד"נ אשר אינם נוהגין אלא בישראל ובין ד"נ דגם ב"נ חייבין בהן כמו רוצח וכיו"ב דדנין בהם הוראת שעה משא"כ דינין דל"ש אלא בישראל בלבד ל"ש בהם בזה"ז לחייב מיתה אף אם הוא למגדר מילתא והוראת שעה הן אמת שראיתי בת' הרא"ש כלל כ"א ס' ת"ט שכ' על ר' יעקב בר"מ שרצה לאסור עירוב בצורת הפתח שנוהג בכל ישראל שאם לא יחזור בו מהוראתו ויכשיל את הרבים בהוצאה והעברה ד' אמות ברה"ר ימותו אותו מדין זקן ממרה עיי"ש וזה פלא לדין דין זקן ממרה בזה"ז אשר גם בזה"ב הי' בו הרבה תנאים מוגבלים שצריך דוקא לפני ב"ד הגדול והי' צריך שיהי' סמוך ותלמוד לא נעשה זק"מ והרי הרא"ש בעצמו בת' כלל טו"ב ס"ח שמעולם לא הסכים באבידת נפש בזה"ז עיי"ש לכן נראה דעיקר כוונת הרא"ש ז"ל משום דעובר אלפנ"ע ומכשיל את הרבים שלפי הנראה הי' בני העיר עוברים על הוצאה ולא הי' אפשרות למנוע מזה ולכן כתב הרא"ש ז"ל דיש להמיתו ג"כ כמ"ש האחרונים דלאו דווקא דרוצה לבטל עשה מכין אותו עד שת"נ דגם אם רוצה לעבור איסור יש למנוע אותו מזה אפי' עד שת"נ וענין זק"מ שנקט הרא"ש ז"ל הוא לשון מושאל כיון דהוא ענין דומה לזק"מ וצ"ע עוד בזה לעת הפנאי:
ב עתה אעתיק בזה אשר כתבתי בקונטרס אגרת ביקורת על ת' בשמים ראש וז"ל שם עי' בת' בש"ר סי' רי"ב בת' המיוחסת להרא"ה ז"ל שכ' בתו"ד בזה"ל וב"ה אשר נתן בלב חכמי ישראל הקדמונים לבטל דיני מלקות וקנסות וק"ו למיתת ב"ד כו' וח"ו שיצאו דברים כאלו מפי הרא"ה ז"ל לשבח להשי"ת על חורבן ביהמ"ק שביטל הסנהדרין מלשכת הגזית שבזה תלי' דיני נפשות כמו דילפינן מקראי בסנהדרין דנ"ב ע"ב ופסקו הר"מ ז"ל פי"ב מסנהדרין הי"א ודיני מלקות הנה לדעת הסמ"ג וכ"ד הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים וכן מוכיח מורי הג' ז"ל בישועות ישראל חו"מ ס"ד מת' הגאונים ג"כ דינם כד"נ, ואני כ"כ על הגליון גדולה מזו ד' הרא"ה ז"ל בס' החינוך מצוה תקנ"ג שכ' גדולה מזו דאף קנס אינו שייך אלא בזה"ב וכן במצוה תקנ"ז לענין קנס דאונס ס"ל כן דהכל תלוי בזמן הבית דהכל הוי בגדר אם אין כהן אין משפט ואם כי שיטתו תמו' בזה וגם במלקות דעת הרבה פוסקים דלא תלי' בבית אלא בסמיכה אך עכ"פ איך שייך לומר שבח ע"ז לחכמים הקדמונים דבטלו דינים אלו, כאילו הי' הדבר בידם לקיים או לבטל כיון שתלי' בבית או בסמיכה ואם כי בדיני קנסות ומלקות הי' מקום לומר בכוונתו כמו דדיינין ד"מ משום דשליחותי' קעבדינן ה"ה במלקות וקנסות הי' להם לעשות אותנו לשלוחים שנדין בהם לולי שראו שא"א למסור הדברים לדורות אחרונים אבל בד"נ דצריך מקדש וא"א בלעדי זה וגם הם לא יכולים לדון בלי בית ל"ש בזה לעשות אותנו לשלוחים ולומר בזה דשלוחותי' קעבדינן, וגם במלקות יש לעי' אי שייך בזה שליחותי' קעביד לפ"ד רוה"פ דהא דשליחותי' קעבדינן הוא רק מתק"ח ז"ל וכמ"ש הרמב"ן ז"ל ר"פ שופטים א"כ בשלמא בממון י"ל דהפקר ב"ד הפקר אבל במלקות דאיכא איסור חבלה אלא דהותר מכללו בב"ד כמבואר בכתובות דל"ג א"כ ז"ד במי שיש עליהם תורת ב"ד אבל שיוכלו הם לעשות שלוחים שידונו דיני מלקות מי שאינם בגדר ב"ד מה"ת ולעבור על לאו דחובל דהוי עקירת ד"ת בקו"ע לדורות, הן שאמת שראיתי לח"א שכ' על הא שכ' הטור דגם היום יכולין לדון ד"נ להוראת שעה ולמגדר מילתא אע"ג דליכא סמוכין דהוא ג"כ מטעם שלוחתי' קעבדינן והביא ראי' לזה מדברי רבינו יונה סנהדרין דנ"ג שכ' דלכן אמרי' בש"ס דר"ח ב"ט טעה במה דדן בת כהן בשריפה אע"ג דלהוראת שעה דנין ד"נ משום דל"ש והבין הרב הנ"ל דכוונתו דמשום דל"ש לא אמרי' בזה שלוחת' קעבדינן אך באמת זה טעות דכוונת ר"י ז"ל פשוט כיון דל"ש ל"ש למגדר מילתא בזה ולכן אין לדין בזה ד"נ להוראת שעה ובאמת נראה דאפי' א"נ דשייך שלוחות' קעבדינין אפי' במלקות ובד"נ ונאמר דלא תלי' בבית ויכולין לעשות שליח אפי' אם לא יהי' בזמן הבית מ"מ כיון דקימ"ל כל מילתא דל"ש לא עבדינן שלוחתי' וא"ל ל"ש יותר גדול מזה ממה שמתרמה לפעמים שצריך למגדר מילתא להוראת שעה ואף אם באותו המקום והזמן נפרץ הדבר מ"מ הוי בגדר ל"ש בעצם ול"ש בזה שלוחתי' קעבדינן הכלל בזה בודאי לא יתכן שנימא בהוראת שעה שלוחתי' קעבדינן מכמה טעמים ובד"נ בכלל ל"ש שלוחתי' קעבדינן משום דחסר בית ומזבח וכהן וא"כ לא יתכנו ד' הרא"ה ז"ל כלל וראיתי בכסא דהרסנא שם שכ' ע"ז בזה"ל ואיני רוצה לדבר בענינים האלה מאומה כי מלבד שאני חושב שכלי לבלי הגיע לפלגות הענין הזה עוד לדעתי ראוי לקיים בו חמוקי ירכיך, ואמנם לבי אומר לי שראה בעל תשובה זו שקפה עינו על כל זאת ולכן שיכל ידיו כה וכה עכ"ל והנה אני מכיר רמוזותיו בזה שכוונתו לקושית הרמב"ן ז"ל בפ' מסעי שאיך יתכן שבמצוה שנאמר והיתה אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם שלא ינהג אלא בזמן הבית ומה שת' הרמב"ן ז"ל שכוונת הקרא על מלקות ודיני קנסות זה תימא רבה שזה א"צ סנהדרין אלא ב"ד של ג' די בזה לכן הוכיח מזה דמה"ת באמת נוהג הכל בזה"ז ג"כ רק דחכמים הקדמונים בטלו דיני קנסות ומלקות כן נראה דעתו בזה:
אך בכל זה ח"ו לומר כן וברור הדבר שאם לא הי' לחז"ל קבלה שד"נ תלוי במקדש וכהן הי מחלקים בד"נ בין רוצח לשאר ד"נ כיון דהך קרא רק ברוצח כתיב א"כ י"ל דבשפ"ד החמירה תורה שיהי' נוהג תמיד, ובאמת מצאנו לחז"ל שהיו להם קבלה ששפ"ד חמיר משאר עבירות בזה שאפי' הורג שלא בהתראה ובעדות מיוחדת ובהכחשה בבדיקות כונסין אותו לכפה ובל"ז הרי קרא דרוצח בשגגה כתיב ולענין גלות וגוה"ד וי"ל דנוהג גם בזה"ז ג"כ וכן באמת דעת רבינו ירוחם דענין גוה"ד נוהג גם בזה"ז וכנראה דיליף לה מקרא זה הכלל שלא יתכן שיצאו דברים כאלו מפי רבינו הרא"ה ז"ל אלה הדברים שכתבתי בקונטרס על ת' בשמים ראש אמנם כעת אמרתי לעורר מה שיש להצדיק את הגה"צ מוהר"צ מבערלין שהעיד שלא חלו בספר ידי מזייף ונאמר שכוונת הרא"ה ז"ל דהנה באמת יש הבדל בין הדרשות דבזקן ממרא ילפינן לה מקרא דובאת אל הכהן והשופט במקום שאין כ ה"ג אין שופט אמנם ברוצח ילפינן מדכתיב מעם מזבחי תקחנו שאם אין מזבח אין מיתה וס"ל להרא"ה ז"ל דשפ"ד דחמורי אין ללמוד מזק"מ וא"כ י"ל דשפ"ד תלי' עיקר במזבח דאם יש מזבח אע"פ שליכא כה"ג וליכא סנהדרי גדולה יכולין למנות סנהדרי קטנה לדון דיני רוצח ומעתה כיון דפסק הר"מ ז"ל דמקריבין אע"פ שאין בית דק"ר ק"ל וקידשה לע"ל אפי' א"נ כדעת התוס' דצריך לבנות מזבח מ"מ כיון דכתיב בתורה חוקת משפט לדורותיכם אמאי לא ראו חז"ל לקיים ענין הסמיכה שזה אפשר גם בזה"ז לפ"ד הר"מ ז"ל וכן מוכרח מ"ד הרמב"ן ז"ל דמפרש הכ' לדורותיכם לענין מלקות דבעי סמיכה וכמ"ש בפ' מסעי בזה ולקיים קרא כדכתיב שיהי' נוהגת ד"נ ברוצח וכן דיני מלקות וקנסות לדורות עולם והי' להם להשתדל לבנות מזבח והרי בדורות האחרונים יצאו הגאונים רעק"א ז"ל ובעל חת"ס ז"ל להשתדל לבנות מזבח להקריב ק"פ ואמאי לא השתדלו רבותינו הקדמונים לבנות מזבח ובפרט א"נ שבעל החינוך הוא הרא"ה ז"ל דס"ל דהכל בכלל חקת משפט וגם מלקות וקנסות אינו נוהג אלא בזמן דאיכא מזבח וזה דבר נקל לתקן ולכן כתב הרא"ה ז"ל דחז"ל עשו זאת בכוונה שלא ליתן דינים אלו לכל בתי דיינים מפני שראו שנתקלקלו הדורות והר"ז דומה למה שאמרו ר"ט ור"ע אלו הי' בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם ולא חששו שיתרבה שפ"ד בעולם כנ"ל ללמוד זכות ולפ"ז יש מקום לומר דבשפ"ד בהוראת שעה יש לדון גם היום ד"נ כיון דד"נ שייך האידנא ג"כ עכ"פ ברוצח א"נ דגם בהוראת שעה שייך שלוחתי' קעבדינן כיון דקדושת המקדש לא בטלה שוב אין חסרון רק סמיכה וע"ז שוב י"ל שלוחתי' קעבדינן אך לדעת התוס' חסר מזבח ומלבד זה כ"כ לעיל דבכלל ל"ש לומר בהוראת שעה שלוחתי' קעבדינן:
ובעיקר ענין זה אי שייך גדר ד"נ וסמיכה בזה"ז כבר העיר בת' רלב"ח בקונטרס הסמיכה מד' הרי"ף ז"ל שהובא במשנה דיני קנסות בריש סנהדרין אמנם בהרלב"ח ז"ל השיב ע"ז דא"ר דבמשנה דרכו להעתיק אף מה שאינו נוהג בזה"ז כמו שמבואר בדבריו בכמה משניות בסנהדרין פרק אחד ד"מ ור"פ נגמה"ד אמנם מזה שהעתיק הרי"ף ז"ל כל הברייתא דר"א שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מה"ת כו' עיי"ש נראה דס"ל דנוהג בזה"ז ועי' בר"פ ארבע מיתות שמעתיק הברייתא תני' הי' ר"י אומר מה ת"ל את אבי' היא מחללת שאם הי' נוהגין בו קידש כו' נראה דס"ל דנוהג בזה"ז ועי' בש"ע הרב ז"ל ה' נש"כ סי' קכ"ח שכ' בזה"ל ול"ק כדבריהם לפי שלא נאמר את אבי' היא מחללת אלא שזינתה בעדים והתראה וכשהעידו בפני סנהדרין אבל עכשיו מחזיקין בו קדושה לכל דבר עכ"ל ונרשם שם דמקור הדברים שיורי כנה"ג ות' שבות יעקב ובאמת להמעיין בפנים בשבות יעקב ח"ב ס"ב לא נמצא טעם לזה ולד' הרב זצלה"ה צריך להבין למה הביאו הרי"ף ז"ל אם לא שנימא דהרי"ף ז"ל ס"ל דמשכח"ל בזה"ז סנהדרין של כ"ג וד"נ כיון דמקריבין אע"פ שאין בית וצ"ע בכ"ז ועי' עוד ברי"ף סו"פ ואלו הן הנחנקין שהעתיק האבעיא אם בן נעשה שליח לאביו להכותו לקלותו ואולי משום קללה נקט לה דמשכח"ל בזה"ז ג"כ ויש להעיר הרבה בזה ואכ"מ:
פרק ב
(כתובות דק"ה ע"א) ושוחד לא תקח מה ת"ל אם ללמוד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי הרי כבר נאמר לא תטה משפט אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב. את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח לכאו' יש לעי' לפמ"ש הג' בנתה"מ ס"ט סק"א דלכן בשוחד צריך להחזיר אע"ג דהדיין עשה פעולתו שנתן עבור זה ממון היינו משום דגלי' קרא דשוחד לא תקח ואמרי' אעל"מ עי"ש שכ' מטעם זה דבשוכר עדי שקר א"צ להחזיר לו שכרם כיון דעשו פעולתן וא"כ מנא ידעינן דאיכא איסור בשוחד אפי' לזכות את הזכאי דילמא אתי קרא דיש איסור בלקיחה להטות משפט כדי שנימא אעל"מ, ונראה דאי משום זה לגלות דחייב להחזירו הו"ל לרחמנא לכתוב אזהרה על הנותן דג"כ הוי ידעינן אעל"מ כיון דאסור לו ליתן ממילא אמרי' אעל"מ ומדכתבה רחמנא אזהרה על הדיין שלא יקח ע"כ דהוא אפי' לזכות הזכאי ולחייב את החייב ,אך לכאו' יש לעיין בזה דילמא לכן לא כתבה רחמנא על הניתן כדי שלא ילקה דמצד לפנ"ע לא לקי דהוי לאו שבכללות משא"כ מצד אזהרה ליתן שוחד הי' לוקה ונראה כיון דבפ' משפטים כ"כ רחמנא אזהרה על הדיין א"כ אפי' אי הי' אזהרה זו על הנותן ג"כ לא הי' לוקה כיון דכל אזהרות הנותן הוא מצד הדיין המקבל הוי ידעינן דלא לקי דאינו בדין שיהי' גרע הנותן מהמקבל דלא לקי משום שניתן להשבון וכמ"ש החנוך במצוה ש"ח כיו"ב לענין לאוי דרבית ודו"ק, אמנם יש להעיר בזה לפי דברי הג' בעל פני משה ז"ל בח' המובא במל"מ דאם יש ישראל אחר הנותן איסור שוב ל"ש לפנ"ע מה"ת דכיון דבלא"ה הי' נכשל א"ד לתרי עברא דנהרא א"כ י"ל דמה"ט כתבה רחמנא אזהרה רק על הדיין ולא על הנותן כדי שאם יראה הבע"ד שאם הוא לא יתן שוחד יקח הדיין שוחד מאחר ויטה דינו והי' מותר ליתן לו שוחד דליכא אי' לפנ"ע כיון דאם הוא לא יתן לו יתן לו הבע"ד שכנגדו וא"כ ליכא לפנ"ע משא"כ אם הי' כתב אזהרה על הנותן הי' אסור בכל אופן וכבר נאמר דבר זה בשם אשה חכמה אחת אך באמת ז"א דא"כ ממילא נשמע דהאיסור הוא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב דא"נ דאי' הוא רק להטות דין א"כ שוב הו"ל לכתוב האיסור על הנותן דא"ל דנפ"מ אם יראה שבע"ד יתן שוחד דממ"נ אם הוא יודיע שהאמת כדבריו ונותן להדיין שידין בצדק א"כ הרי מותר ליתן לו ואי שירא שחבירו יתן לדון אותו בצדק דזה באמת אסור משום לפנ"ע לכ"ע דכיון דאם יקח מחבירו הרי אינו עובר כלל א"ו מדכתבה תורה אזהרה רק על הדיין המקבל ע"כ דאיכא איסורא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב ולכן לא כתבה רחמנא על הנותן כדי שאם הדיין ירצה להטות משפט של לקיחת שוחד מחבירו יהי' גם הוא מותר ליתן לו שוחד לדון בצדק כיון דמצד לפנ"ע ליכא כיון דבלא"ה יהי' נכשל ע"י לקיחת שוחד מחבירו משא"כ א"נ דהאיסור רק להטות משפט הוי מצי לכתוב אזהרה גם על הנותן ודו"ק היטב כי נכון הוא על דרך פלפול:
ודע שראיתי דבר חדש בפייט אתה הנחלת ביום א' דשבועות דאיתא שם בזה"ל הזהרת שופטים בשוחד מרשע למות וצואת שוטרים לבל הכר פנים עכ"ל נראה דס"ל דקראי בפ' שופטים קאי על השוטרים דגם הם מוזהרים בלאוין אלו והסברא נותנת כן כיון דהשוטרים הם הכופין את הבע"ד לקיים פסק השופטים ואם הם יקחו שוחד מהבע"ד יוכלו ג"כ לקלקל את סדר המשפט לבל הוציאו לפועל באמרם שזה אין לו לשלם ויסלפו את סדר הבעלי חובות וכיו"ב ולכן גם הם מוזהרים באסורים אלו ובאמת ע"י השוטרים והשופטים ביחד מתקיים המשפט ואם אין שוטרים אין שופטים כמ"ש הספרי ועי' באוה"ח מ"ש בזה ועפ"ז מובן ד' הרשב"א ז"ל בת' שכ' טעם שאין מברכין על הדינים משום שמא לא יקבלו עליהם הבע"ד את הדין ונתקשו בזה הפוסקים הא כופין לקיים את הדין וגובין מנכסיו בע"כ אמנם להנ"ל א"ש באם לא יקבלו את הדין והי' צריך השוטרים לכופם וא"כ נגמר המצוה ע"י השופטים וא"כ אין להשופטים לברך על מצות דינים אך לפי"ז יש להעיר שאם ילכו השוטרים לעשות סודר לבע"ח ולגבות מנכסיו הם יברכו על מצות דינים כיון דהם בכלל השופטים וגומרים הם את מצות המשפט וי"ל בזה פירוש ד' הירושלמי ברכות ר"פ כיצד מברכין ר"י ור' חגי אזלין לגוי חניתא קפץ ר"ח ובירך א"ל ר"י יאות את עבדות שכל המצות טעונים ברכה דכתיב ואתנה לך את התורה והמצוה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונה ברכה, ונבוכו כולם בפירש חנותא ועי' במהר"א פולדא שפירש חנותא מקום מושב הדיינים ובירך על מצות הדיינים ומזה תמוה על הרמב"ן והרשב"א ז"ל שאין לברך על הדינים אך באמת דבר זר לפרש חנותא מקום מושב הדיינים לכן נראה דהפירוש דר"י ור"ח אזלי לחנותא לסדר סודר בע"ח כמה שישלם לבעל חובו וקפץ ר"ח ובירך כיון דעתה גמרו את המצוה הרי צריך לברך והוי עובר לעשייתן וע"ז אמר ר"י דיאות עבדית דכשם שמברכין על התורה ה"ה דמברכין על המצוה וזה נכון עפ"י הנ"ל דהשוטרים הם בכלל דיינים ומוזהרים על כל איסורים בהכרת פנים ולקיחת שוחד ויש להאריך עוד בזה ואכ"מ:
פרק ג
(י"ז פ"א) לא תזבח וגו' שור ושה אשר וג' מום, הנני להעתיק בזה מ"ש לחתני הרב כו' כו' מוה"ר יצחק יוסף שיחי' שהוא כעת אבד"ק פיענטשנאוו ושייך לסדר היום, וז"ל שם:
ראיתי דבריך בספרך ויען יוסף פ' בראשית אות ב' שכתבת לת' מה שקשה בסוגי' דפסחים דע"ג ע"א דמקשינן בגמ' על שחטו ונמצא בע"מ מה תיקן ותרצינן דתיקן בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו ותמו' אמאי לא מת' הגמ' משום תיקן להוציא מידי אבמהח"י וכתבת לתרץ עפ"מ שהעלה הצל"ח דבבע"מ אמרי' לא מהני כיון דאיכא לאו בזביחה ממילא אם עבר ושחט הוי שחיטתו נבילה ול"ש בזה תיקן להוציא מיד"נ וא"כ ממילא ל"ש גם תיקן להוציאו מידי אבמהח"י כיון דאם הוא נבילה הרי מפרכסת אסור לב"נ וא"כ ל"ה תיקן מיד וכמ"ש רע"א ז"ל בת' את"ד, והנה לכאו' לא אדע למה הוצרכת לזה אחרי שראית ד' הצל"ח שם שת' דל"ש בזה להוציא מיד"נ משום דא"נ דאם עלה ירד והוי בגדר בע"מ גמור שוב אמרי' ל"מ והוי נבילה ולמה לא ראית כל דה"ק שם שכ' דל"ש בזה תיקן להוציא מידי אבמהח"י לב"נ כיון דב"נ אסור בפסח וכיון דלא דרשינן בזה בו ולא בפסול גם על פסח פסול מוזהר ב"נ א"כ ליכא תיקן אתד"ק, אך באמת בחי' כתבתי שד' הצל"ח תמוהין מאד בזה ואין להם פתר שאפי' א"נ דגם בפסח פסול איכא הלאו דכל ב"נ לא יאכל בו מה שמפוקפק מאד בעיני דמסברא נראה דרק בפסח כשר שמצותו לאכול לישראל אסור לב"נ משא"כ בפסח פסול דל"ש בזה מצות אכילת פסח כלל אינו אסור לב"נ אך אפי' א"נ כהגאון ז"ל מ"מ ברור הדבר שז"ד בפסח פסול מחמת קדושתו כגון שוחטו שלא לשמן או שנטמא דהשחיטה כשירה וה"ה קודש והוי פסח פסול ובזה צריך קרא להתיר שבירת העצם משא"כ בשחיטת בע"מ א"נ בזה אעל"מ והוי נבילה וקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ברור הדבר דאינו בגדר פסח כלל ול"ש לקרותו פסח פסול, ומלבד זה הא שחטו ונמצא בע"מ היינו אפי' אם מומן קדם להקדישו ובפרט כיון דמיירי בשבת ומבואר בפסחים בר"פ א"ד דהא דלמחר מי שיש לו שה תוחב לו בצמרו דעשאו כהילל דהי' מקדישין בעזרה א"כ תמיד הוי בכלל קדם מומו להקדישו ובכה"ג לא חל עליו קדוה"ג דהוי כמקדיש עצים ואבנים א"כ ברור הד' דאין זה בכלל פסח כלל פשיטא דמותר לב"נ ותמהני על הצל"ח שלא הרגיש בזה, ולכן יפה כתבת שלפ"ד הצל"ח דהוה נבילה ממילא אינו בגדר תיקן להוציא מידי אבמהח"י לב"נ משום דאינו תיקן מיד:
אמנם לקושטא דמילתא יש לדחות דבריך דהתוס' לא כתבו דצריך תיקן מיד אלא משום דבשוחט בשבת הוי קלקולו יתר על תקונו דבחי' עומדת לג' דברים ומעתה ז"ד בבהמת חולין אבל בבהמת קדשים דהוא בע"מ כיון דאפי' לאחר פדיון אסור בגיזה ועבודה א"כ אינו בגדר קלקולו יתר על תקונו בשחיט' א"כ שוב ל"צ תיקן מיד ובח כתבנו עד"ז לתרץ דברי התו' חולין בסוגי' דרוב שהק' אמאי לא ילפינן דאזלי' בת"ר מכל קרבנות ציבור שקבוע להם זמן שדוחין את השבת ול"ח דילמא טריפה הם ומחלל שבת שלא לצורך והק' הג' בעל שערי שמחה ז"ל דמהתם א"ר כיון דא"נ דהוא טריפה דילמא הוא נבילה ג"כ כיון דלא אזלי בת"ר יש לחוש לנקיבת הוושט וכיו"ב וא"כ לא יהי' תיקן כלל כיון דיהי' נבילה וממילא לא יהי' תיקן איד אמנם להנ"ל א"ש דבבהמת קדשים דאינו עומד לשום דבר אלא להקריבו לגבוה אינו בגדר קלקולו יתר על תקונו ול"צ תיקן מיד ויש עוד להאריך בזה ולפלפל אלא שאני מוטרד מאד ולאהבתך כתבתי ראשי פרקים:
אמנם כ"ז אני אומר לפ"ד הצל"ח אמנם בעיקר דבריו ז"ל שרוצה לחדש דבבע"מ אמרי' אעל"מ אם כי לכאו' עלה בדעתי קצת ראי' מלשון הקרא בחקותי (כ"ז י"א) ואם כל בהמה טמאה וגו' וברש"י ז"ל בבעלת מום הכתוב מדבר שהוא טמאה להקרבה עי"ש וצ"ב לכאו' אמאי קרי לבע"מ טמאה להקרבה אמנם להנ"ל א"ש כיון דאם שחטו לשם קרבן הרי עובר בלאו דלא תזבח וא"כ אמרינן אעל"מ והוי נבילה ומטמא וקרי לה התוה"ק טמאה, אך באמת בתו"כ מרבינן מדכתיב טמאה מיירי כשהוקדשה כשהיא מתה עיי"ש נראה מזה דבלא"ה אינו מטמאה כששחטה אך לקושטא דמילתא תמהני מאד על הג' הצל"ח ז"ל שאשתמיט לי' גמ' ערוכה בזבחים דע"ז ע"ב וביומא דס"ד דר"א ס"ל דגלי' קרא דאע"ג דבע"מ אינו מרצה ה"ד שהוא בעין אבל אם הוא בתערובות מרצה ועי' בתוס' זבחים דע"ד ע"א דאפי' בתערובות חד בחד ובתוס' דע"ז וביומא דמ"ד דגם רבנן דמשנה מודים לר"א בזה דמה"ת מרצה בתערובות וא"כ מוכרח דלא אמרינן אעל"ה דאל"כ איך שייך לומר בנבילה דהוא מרצה בתערובות וברור הדבר בסגיות הש"ס דכולם מודים דבע"מ שחיטתו כשירה והוי קודש אלא דאינו מרצה ולכן ס"ל לר"א וחכמים דבמשנה וכן דעת רב דדוקא בעינא אינו מרצה אבל בתערובות מרצה שו"ר להגאון בעל מנ"ח ז"ל מצוה רפ"ט שכ' ג"כ כדברי הצל"ח ז"ל ופשיטא לי' ג"כ דאמרי' אעל"מ והוי נבילה אלא שמפקפק בזה כיון דאמרי' בגמ' דהמקדיש בע"מ והקריבו עובר משום ה' שמות א"כ מכיון דחזינן דחייב על הזריקה נראה דהשחיטה כשירה דאי הוי נבילה נראה פשוט דאין לחייב על הזריקה ובודאי אם מנבל בע"מ ואח"ז זורק א"ח משום זריקת בע"מ למזבח א"כ כיון דחייב על הזריקה מוכח דשחיטתו כשירה אך חזר ודחה זה עפ"י הירושלמי שמובא במל"מ פ"א מה' קרבן פסח דאיתא שם אע"ג דשוחט את הפסח על החמץ הפסח פסול מ"מ י"ל דחייב על הזריקה כיון דאינו פסול מחמת דבר אחר והוי כמו מחמץ אחר מחמץ דחייב ה"נ גבי פסח כיון דנפסל מחמת זה ששחט על החמץ ה"ה דחייב על הזריקה א"כ ה"נ א"ר מזה דחייב על הזריקה ונ"ל דהוי נבילה עכ"ל, ואני מתפלא מאד על הג' ז"ל דלדין זה דאפי' אם הקרבן נפסל ע"י שחיטה חייב גם על הזריקה בזה לא הי' צריך להביא ממרחק לחמו מד' הירושלמי לענין שוחט את הפסח עה"ח דהרי בבע"מ עצמו הוא כן דשוחט בע"מ פסול להקרבה ואעפ"כ חייב גם על הזריקה אע"ג דנפסל משחיטה ואילך ואין לומר דמבע"מ אינו ראי' כיון דשחיטתו לא גרים הפסול משא"כ בשוחט פסח עה"ח מ"מ הו"ל לה"ר משוחט בחוץ דנפסל הקרבן ואעפ"כ חייב על הזריקה והקטרה אמנם מה שהביא ראי' מזה דאפי' אם השחיטה הוי נבילה ג"כ חייב על הזריקה זה לא נמצא בשום מקום וברור הדבר דהיכי דאמרי' ל"מ ושחיטתו נבילה וקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת ונפקע הקדושה מהם לגמרי שוב אין לחייב על הזריקה וכמ"ש הג' ז"ל בעצמו וברור הדבר דאם הוי אמרי' בשוחט על החמץ אעל"מ ושחיטתו נבילה לא יתכן לחייב על הזריקה ובירושלמי לא נסתפק בזה אלא אם הפסח כשר או הפסח פסול אבל לא דנימא דשחיטתו פסולה והוי נבילה ואעפ"כ יתחייב על הזריקה משום זורק על החמץ שו"ר בת' נוב"י מה"ת חיו"ד ס"ט שבניו הגדולים ז"ל תפסו עליו מגמ' מפורשת בזבחים דס"ט מ"א אמר רבא אם הועילו לו ש"ח לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרו מיד"נ הרי מבואר דרבא ס"ל דהז א"א לומר דהשחיטה ל"מ ויהי' מחייב משום ש"ח דא"נ דהוי נבילה הוי כנותר בחוץ דא"ח משום ש"ח וממילא ה"ה דשוחט בעל מום דאין אפשר לומר דל"מ מטעם זה וכן בשוחט את הפסח על החמץ דבכל הני אינו עובר כי אם בשוחט אבל בנותר אינו עובר אם כן לא שייך בזה אעל"מ כיון דאי נימא ל"מ ליכא לאו כלל ולא עבר אממרא דרחמנא והרי התורה אמרה דאיכא בזה לאו מלקות וכרת וע"כ דיש עלי' שם שחיטה ובזה נסתר מה שרוצה שם בנו הגר"ש ז"ל לומר דיש חילק בין ר"ש לרבנן ז"ל דלר"ש דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיטה ואעפ"כ חייב משום כל אלו שוב י"ל דל"מ ועפ"ז רוצה לצדד בזכות אביו לקיים דבריו בד' הצל"ח הנ"ל דהסוגי' קאי אליבא דר"ש כמ"ש התוס' פסחים שם ד"ה לדברי האומר:
אמנם לדברנו ז"א דהרי ברור הדבר דגם לר"ש דס"ל שחיטה שא"ר ל"ש שחיט' מ"מ בנוחר או מעקר אינו חייב בכל אלו הן בש"ח והן בבע"מ והן בשוחט את הפסח עה"ח א"כ ל"ש בזה אעל"מ ויהי' השחיטה נבילה והסבר הדברים בדעת רבא נלע"ד אע"ג דרבא ס"ל בכ"מ דאמרי' ל"מ והא דלקי משום דעבר אממרא דרחמנא זה שייך רק היכא דאפשר לומר דהי' לו חלות ואח"כ נפקע או היכא דאיסור לא תלי' בהתכלית כי אם באמירה שלו כגון במקדים תרומה לבכורים דהאיסור הוא להפריש תרומה קודם לבכורים דבזה שפיר י"ל דאע"ג דל"מ מ"מ הוא עבר אממרא דרחמנא ולקי משום שהפריש זה מקודם משא"כ בשחיטת כל אלו כיון דהאיסור הוא השחיטה וא"נ דל"מ והוי נבילה הרי לא שחט כלל רק נחר וזה א"א לומר דהי' חל עליו שם שחיטה ואמרה תורה דל"מ השחיטה והוי נבילה מכאן ולהבא זה א"א דא"א לשחיטה שתעשה נבילה א"כ א"א לתפוס החבל בשני ראשין לומר דל"מ ולקי וא"כ ע"כ דמהני זה הוא סברת רבא בש"ח וממילא ידעינן בשוחט בע"מ לשם קרבן ובשוחט את הפסח עה"ח והג' מהר"ש לאנדא ז"ל שגה במ"ש שם דילפינן דבכל אלו אמרי' אע"מ משוחט פסח עה"ח דגלי קרא דהפסח כשר אלמא דבשחיטת איסור לא אמרי' לא מהני וז"א דהרי כל אלו אין דומין לפסח דהנך באמת נפסלו ע"י שחיטתן כמו ש"ח וכן חולין שנ"ב וכיו"ב והירושלמי ל"צ קרא דמהני השחיטה דזה מונח בגוף הלאו כיון דאמרה תורה לא תשחט הפסח עה"ח מוכרח דמהני השחיטה רק דהקרא גלי דהפסח אינו נפסל ובזה ל"ש לומר דילפינן כל הני מפסח דהא באמת לא דמו בזה לפסח וז"פ וברור:
ובאמת לענ"ד אחרי כל הטרחות שטרח מרנא הגאון בעל נוב"י זצללה"ה להעמיד דבריו בצל"ח שם שיהי' דבריו קיימין בישוב הסוגיות עפ"מ שהעלה דבשוחט בע"מ אמרי' אעל"מ והוי נבילה לענ"ד יש לעי' בזה דאפי' א"נ כן מ"מ הכא בשוחט ונמצא בע"מ ל"ש לומר אעל"מ לפ"מ דנראה מבואר ברמב"ם ז"ל ר"פ א' מאיסורי מזבח דדוקא אם שוחט בע"מ לשם קרבן עובר בלאו הא בלא"ה אינו עובר ועי' בזה במל"מ ובמנ"ח מה שכ' בזה וא"כ לפ"מ דפסק הרמב"ם ז"ל דעקירה בטעות ל"ש עקירה ושוחט פסח לשם קרבן אחר אם טועה וסובר שהוא קרבן אחר באמת הר"ז כשר לפסח ועולה לבעלים לשם חובה ודלא כהרמ"ע מפאני ז"ל בת' סי' ק"פ ועי' בזה בהסכמת הג' מלבוב זצ"ל בראש ס' או"ז וא"כ מבואר דמחשבה בטעות אינה מחשבה א"כ ה"נ בשחטו ונמצא בע"מ זה ששחטו לשם קרבן הוי מחשבה בטעות דאם הי' יודע שהוא בע"מ לא הי' שחטו לשם קרבן וכיון שכן הו"ל כאילו שחטו בפירוש שלא לשם קרבן ושוב אינו עובר כלל על הלאו דשחיטת בע"מ וממילא ל"ש בזה אעל"מ דבכה"ג ליכא איסורא כלל וז"ב לפ"ד הרמב"ם ז"ל דאינו עובר על הלאו כ"א בשחטו לשם קרבן:
ובאמת עלה בדעתי בל"ז דאפי' א"נ דבכל מקום אמרי' גם בשוגג אעל"מ משא"כ בבע"מ כיון דשורש איסור מקדיש ושוחט בע"מ מבואר בש"ס דהוא משום בזיון גבוה א"כ י"ל דז"ד היכא דמתכוין לבזות משא"כ אם אינו ידוע שהוא בע"מ אינו בגדר איסור כלל וא"ד לאיסור בשוגג איברא די"ל כיון דשורש איסור בע"מ מבואר בקרא דהוא משום הקריבהו נא לפחתך כמבואר בקרא דמלאכי וא"כ י"ל דזה עצמו שאינו בודק היטב הקרבן טרם שמקריבן לגבוה אם אינו נקי ממום הוא ג"כ בגדר זה דהרי אם ישלח דורן לפחת ושר בודאי יבדוק היטב היטב שיהי' נאה ומסודר ונקי ממו', אמנם מ"ש לדעת הרמב"ם דאם הוא בשוגג ליכא איסור משום דהוה כוונה בטעות זה נראה נכון בס"ד ובביאור הסוגי' דפסחים הנ"ל מה שלא תי' הגמ' בבע"מ משום דתיקן להוציא מידי אבמה"ח עי' מ"ש הפר"מ ז"ל ביו"ד בש"ד סו"ס ט"ו שכ' בזה"ל וכפה"נ דאם שחט ע"מ שימצא כשר א"כ אם נמצא טריפה אין כאן חיוב חטאת שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה משא"כ בשוחט לע"ז שמתכוין בכך וכדומה ומ"מ בעינן שם קצת תיקן ועי' פסחים דע"ג שוחט ונמצא טריפה וברמב"ם ז"ל בפ"ב מה' שגגות ה"ו עכ"ל נראה שבא לת' הקושי' הנ"ל דלכן תרצינן בגמ' דתיקן דאם עלה לא ירד דאל"כ אינו בגדר מלאכת מחשבת כיון דכוונתו הי' שיהי' פסח כשר אך לפ"ז ק' שוחט ונמצא טריפה אמאי הוי זה תיקן מה שמוציא מיד"נ וע"ז ציין ד' הרמב"ם ז"ל בפ"ב משגגות דמבואר בדבריו דחייב משום דמום וטריפה גלוי הי' לו לבדוק ואח"כ לשחוט ומדשחטו בלא בדיקה בודאי היתה כוונתו לשחיטה בעלמא אפי' אם הי' טריפה ולכן חייב משום תיקן להוציא מיד"נ אך לפ"ז דבע"מ ג"כ צריך להיות תיקן משום זה וצ"ע, ואולי י"ל בכוונת הפר"מ דבלא בדק ממומין י"ל דקסבר דאפי' בע"מ כשר וא"כ א"ר ששחטו שיהי' פסול ולכן צ"ל דהוי תיקן משום אם עלה לא ירד משא"כ בלא בדק מטריפות ע"כ דרצה לשחטו אפי' אם יהי' איסור באכילה דהרי זאת יודעין כל העולם דטריפה אסור באכילה ולכן מהני תיקן להוציא מיד"נ, ועי' בת' משיב כהלכה חו"מ סי"ב שהעיר ג"כ בזה וכנראה שלא ראה ד' הפר"מ הנ"ל ועי"ש שהעיר ג"כ מעוף הנדרס דאמאי יהי' אסור לשחטו ביו"ט הא אם טריפה הוא לא יתקיים מחשבתו ועי' בפר"מ הנ"ל שהעיר מצד אחר א"נ כהר"מ ז"ל דאין ב"נ נהרג על אבמה"ח של עוף א"כ ליכא תיקן כלל אמנם כ"כ בח' שנראה ראי' מוכרחת שהר"מ ז"ל מודה דאסור מה"ת לב"נ אבמה"ח של עוף אלא דאיני נהרג עליו ממ"ש בפ"א מה' שבת ה"ו בענין פ"ר שכ' בזה"ל כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אע"פ כו' וק' הא בחתך ראש העוף ליכא תיקן כלל כיון דאינו דרך שחיטה הרי ליכא תיקן להוציא מיד"נ ואבמה"ח לב"נ ג"כ ל"ש בעוף לדעת הרמב"ם ז"ל א"ו דמודה הרמב"ם דאיכא איסור תורה לב"נ ותמהני שלא ראיתי מי שהעיר בזה, והנה בענינים הנ"ל יש הרבה להאריך ואכ"מ רק להשתעשע אתך כתבנו ראשי פרקים:
ומדי דברי בהאי ענינא אבאר בזה מה שהערותי בד' רש"י ז"ל עה"ת בפ' אמור כ"א י"ח כי כל איש אשר וגו' לא יקרב אינו דין שיקרב כמו הקריבהו נא לפחתך עכ"ל ותמו' לי שרש"י ז"ל למד כהן המקריב מבהמה הנקרבת ע"ג המזבח ומה דמיון זל"ז ומנא ידעינן דגם באדם דעיקר האדם הוא הדעת שבו יפסל ג"כ בע"מ מצד הקריבהו נא לפחתך ויש להעיר מד' הרמב"ם ז"ל דפוסל טריפות בבהמה להקרבה משום הקריבהו נא לפתחך אע"ג דכהן טריפה כשר להקרבה הרי דאין ללמוד אדם מבהמה לענין זה ואם כי יש לדחות לפמ"ש במק"א דעיקר הטעם דבטריפה איכא איסור דהקריבהו נא לפחתך הוא משום שאסורה באכילה וכמבואר מדקדוק לשון הר"מ ז"ל וא"כ באדם ל"ש זה ולכן אין ללמוד בזה אדם מבהמה משא"כ בע"מ דגם בבהמ' מותר להדיוט ופסול לגבוה מצד הקריבהו נא שוב י"ל דה"ה באדם אך ק' לומר כן מסברא לדמות אדם לבהמה בענין זה ואדרבה מבואר במדרש שדרכו של הקב"ה להשתמש בכלים שבורים וכבר נסתעי' מזה האחרונים לענין ש"צ בע"מ הכלל שלכאו' דברי רש"י ז"ל צע"ג לכן נראה ברור דרש"י ז"ל ס"ל דפירש הקרא כהזוה"ק דקאי על הכהן המקריב ולפ"ד הזוה"ק לא נאמר כלל קרא דהקריבהו נא לפחתך בבהמה רק דילפינן בהמה מאדם ועי' בהקדמה לס' שאלו שלו' ירושלים מ"ש בד' הזוה"ק הנ"ל ויש הרבה להעיר עד"ז ואכ"מ:
פרק ד
(י"ז ו') עפ"י שנים עדים או שלשה יומת המת, כתב הרמב"ן ז"ל וע"ד הפשוט אומר הגאון ר"ס שנים עדים או שלשה מקבלי עדות השנים ואין בכתוב קבלת עדות רק עדים אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו כי עדות ד"נ לא תקובל רק בפני עשרים ושלשה עכ"ל והנה מ"ש רס"ג ז"ל שהוא ע"ד הפשוט אשר לכאו' באמת צ"ע כמו שהק' הרמב"ן ז"ל הא בכתב לא כתוב קבלת עדות רק עדים ולענ"ד בכוונתו דהי' קשה לו על דקדוק לשון התוה"ק דכאן כתיב בקרא עפ"י שנים או שלשה עדים ולהלן (י"ט ט"ו) לא יקום ע"א באיש וגו' עפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים וגו' כתיב גם שלשה עפ"י ומזה למד רס"ג ז"ל דהכא הכוונה על שלשה מקבלי עדים וקמ"ל קרא דאע"ג דד"נ בעי כ"ג סנהדרין מ"מ לקבלת עדות סגי' בג' מהסנהדרין והם יציעו הדברים לפני החברים שלהם ואין זה בגדר עמפ"ע כיון דשלשה יש עליהם תורת ב"ד ולכן בזה לא כתיב עפ"י כיון דיש עליהם תורת ב"ד ל"ש בזה לימוד שמפיהם ולא מפי כתבם דגם אם יציעו את הקבלת עדות שלהם בכתב לפני הסנהדרין סגי ויכולין לדון עפ"י הכתב כנ"ל ונכון בדעת רס"ג ז"ל, ובאמת פשטות לשון ר"י אמר רב במס' סנהדרין ד' טו"ב ע"ב כל עיר שאין בה שנים לדבר ואחד לשמוע אין משיבין בה סנהדרין לפי פירוש רש"י ז"ל דקאי על שבעים לשון נראה מבואר כרס"ג ז"ל ועכ"פ אם יש בה ג' לדבר חשובה לכ"ע אע"ג דיתר הסנהדרין אינם מבינים בשבעים לשון וע"כ דזה אינו בכלל שומעין מפי המתורגמן כיון דשלשה יש עליהם תורת ב"ד הם מקבלין העדות ומציעין הדבר לפני יתר הסנהדרין ובתוס' מנחות דס"ה ע"א ד"ה ויודעים בשבעים לשון כתבו בזה"ל בסוף ד"מ משמע דסגי בשנים לדבר ואחד לשמוע ואמר רביעית אין למעלה הימנה וכולהו סנהדרי לאו כולן ממש ואין משיבין בסנהדרין לאו אכולהו קאי א"נ הת' לד"מ והכא לד"נ ולא סגי בכ"ג דלכמה דברים צריך סנהדרין גדולה כמו לזקן ממרא ולדין את השבט ועיר הנדחת דבעי שבעים ואחד עכ"ל מבואר מזה דפלוגתת רס"ג והרמב"ן ז"ל תלי' בשני תירוצי התוס' דלת' הא' מוכר' כרס"ג ז"ל דג' סגי לקבלת עדות אף במה שצריך ב"ד הגדול ובת' הב' נראה דס"ל דבמקום שצריך ב"ד הגדול צריך שיהי' כולם מקבלי עדות ואפי' סנהדרין של כ"ג וקבלו עדות ל"מ לכן צריך שיסברו כולם ע' לשון וזה מוכרח בדעת התוס', וראיתי להג' בעל מנחת חנוך ז"ל במצות עיה"נ שכ' לה"ר ברורה לדעת רס"ג ז"ל מהא דקי"ל בעיה"נ דצריך ב"ד הגדול והנה בש"ס ורמב"ם ז"ל מבואר דהסנהדרין שבעירם מקבלי העדות ואם נתברר שהודחו הרוב אז מעלין אותם לב"ד הגדול וגומרין שם דינם ודנין אותם בעיה"נ והנה ברור הדבר דעדים א"י לחזור ולהעיד בב"ד הגדול דאיל"ה אין כאן קבלת עדות כלל וע"כ דהקבלת עדות הוא בב"ד של כ"ג ואע"ג דלידון אותם בדיני עיה"נ צריך סנהדרי גדולה מ"מ קבלת עדות סגי בב"ד של כ"ג וה"ה דסגי בב"ד של ג' ומבואר כדברי רס"ג ז"ל את"ד ואשתמיט ממנו ד' התוס' שנראה מבואר מדבריהם דגם בדיני עיה"נ צריך שיעידו העדים בב"ד הגדול ומ"ש הגאון ז"ל דא"כ אינו כאן קבלת העדות כלל כיון דא"י לחזור ולהגיד לא ראה בזה ד' הירושלמי סנהדרין שאיבעיא להו בשוהנ"ס מה שיעידו העדים לחייבו כופר בב"ד של ג' ויעידו אח"כ לחייב את השור מיתה בב"ד של כ"ג נראה מירושלמי דיכולין לקבל עדותן עוד הפעם ובאמת האחרונים נתקשו בד' הירושלמי הא הוי עדות שאאילה"ז דאם יותזמו העדים הרי יהי' נפסלין למפרע משעה שיעידו לחייב את הבעלים כופר א"כ לא יהי' צריכין לשלם עבור השור א"כ עדותן לחייב את השור מיתה הוי עדות שאאילה"ז אך בעיה"נ ל"ק דבלא"ה הוי בגדר אאילה"ז בזה שמעידין שיהיה ממונם אבד כיון דחייבין מיתה על עדותן הרי יהי' פטורין מממון מטעם קלבד"מ וע"כ דל"צ בזה עדות שאילה"ז כיון דחייבין מיתה א"כ י"ל דיכולין להעיד עוד הפעם לפני ב"ד הגדול וכבר האריך הג' שם בעצמו דהוי עדות שאאילה"ז לענין ממון כיון דהם בעדותן לא ידעו דהודחו רובן רק ע"י הצירף נתודע לב"ד שהודחו רובן וא"כ יכולין לומר אנו לחייב רק מיתה באנו מצד ע"ז אבל לא לדונם כעיה"נ, הן אמת שיש מקום לומר דדוקא אם נימא דאינו חוזרין עוד הפעם להעיד עדותן לפני ב"ד הגדול רק שב"ד הגדול דנין עפ"י עדותן לפני ב"ד שבעירם וא"כ ע"כ צ"ל דלענין זה שיהיה ממונם אבד ל"צ תורת עדות או דלענין זה הסנהדרי קטנה המה בגדר עדים דהרי הם מעידים לפני ב"ד הגדול שעפ"י שהעידו לפניהם הודחו רובה של עיר וממונם אבד וצריך לדונם בדיני עיה"נ והמה בתורת הזמה לענין זה וצ"ע עוד בזה כמובן:
אמנם ז"ד אם נימא דאין העדים מעידין עוה"פ משא"כ א"נ דהעדים צריכין לחזור ולהגיד עדותן לפני ב"ד הגדול ועדות זה במה שנוגע לחומר הנידונים היא רק לענין שיהי' ממונם אבד וא"כ שפיר י"ל דצריך בזה תורת הזמה דבלא"ה אין על זה שם עדות ולולא מצד דנפסל למפרע משעה שהעידו לפני ב"ד של כ"ג הי' באמת צריכין לשלם כשיזומו דל"ש בזה לומר קלבד"מ כיון דבעדותן עתה אינם חייבין מיתה רק ממון א"כ בעדות זה ל"ש למיפטר אותם מצד קלבד"מ דהרי מיתה נתחייבו מצד עדותן הקודמת וממון נתחייבו מצד עדותן עתה דע"כ צ"ל דיש עליהם תורת עידות גם עתה וא"כ שוב צריך שיהי' בהם תורת הזמה לענין הממון וזה א"א מצד דיהי' פסולין למפרע אך לקושטא דמילתא מלבד שיש לומר דאפי' אם צריכין להעיד עוד הפעם לפני ב"ד הגדול ג"כ אין לחייב אותם ממון כיון דסוף כל סוף זה שהודחו רובה של עיר אינו ע"פ עדותן רק בצירוף הב"ד שבעירם א"כ אין לחייב אותם ע"ז אך אפי' אם הי' רק שני עדים על רובה של עיר דבא להעיד ע"ז שיהי' נידונים בעיה"נ מ"מ לדעת הרמב"ם ז"ל דגם טף נהרגין גם עתה בעדותן יש עליהם ח"מ כשיוזמו כיון דרצו ע"פ עדותן עתה מחויב גם את הטף מיתה ושוב פטורין מצד קלבד"מ וא"כ הוי עדותן זה בלא"ה עדות שאאילה"ז וע"כ צ"ל דעיקר הדבר דל"צ עתה עידות שאאילה"ז וכ"כ לעיל בפ' ראה דברי הגר"א ז"ל דאחר שנתברר לב"ד שהודחו רובה של עיר דינם כדיני ב"נ ול"צ בהן גדר עדות שאילה"ז וכבר הארכנו בזה בס' חמדת ישראל והעיקר נראה דאפי' לפי"ד התוס' הנ"ל שנראה מדבריהם דצריכין העדים להגיד עדותן לפני ב"ד הגדול היינו רק לתוס' בירור אבל אינו בזה תורת עדות בכל פרטיו יהי' איך שיהי' אין מכאן ראי' מוכרחת לד' רס"ג ז"ל ואין ראי' מעיה"נ לשאר דיני נפשות ודו"ק היטב בזה:
שו"ר למורי הגאון האדיר מקוטנא זצלה"ה בס' ישועות ישראל חו"מ ס"א סק"ד הביא דברי הירושלמי דפ"ק דסנהדרין שכתבנו לעיל וז"ל הירושלמי שוהנ"ס מה שיתן הכסף בג' ויסקל בכ"ג ופשוט לי' למורי הג' ז"ל בכוונת הירושלמי שיחזרו ויעידו אח"כ בב"ד של כ"ג ומשום הכא קשי' לי' דהוי בגדר עידות שאאילה"ז כיון דנפסלו משעת הגדה הראשונה אמנם לא אדע הלא י"ל דספיקו דהירושלמי הוא ספיקו של התוס' מנחות אם סגי בד"נ בקבלת עדות בג' או בעי כל הכ"ג סנהדרין אבל זה פשיטא לירושלמי דא"נ דצריך כ"ג לקבלת עדות ג"כ ל"מ שיהי' העדות בשני הגדות, אמנם יותר נראה בכוונת הירושלמי דס"ל לגמרי כדעת רס"ג ז"ל דסגי קבלת עדות בג' והא דמספקא לי' לירושלמי אי מועיל עדות לחייבו כופר בג' נראה דהוא עפ"מ שראיתי להג' הקדוש בס' אוה"ח בפ' משפטים בדין כופר שכ' בזה"ל ואם קדם גוה"ד והרג את זה קודם שיתן פדיון נפשו נ"ל שנהרג עליו שלא פטר הכ' אלא הריגת הורג ביד בשוגג מדין יחם לבבו אבל אם שורו הרג אין כאן יחם לבבו כהורג ביד עכ"ל והנה מדקדוק לשונו הזהב נראה דאם לא ירצה ליתן הכופר שיחייבו אותו הב"ד אם הרגו גוה"ד אינו נהרג עליו ויש קצת מקום לזה אם נימא כהתרגום אונקלס דגם בעליו יומת היינו בדיני אדם דיש עליו ח"מ ב"ד ועי' ברמב"ן ז"ל שם ובחי' למס' ב"ק ד"מ ע"א כתבנו בזה דרך פלפול לת' דעת הגמרא משבח לי' רבא לר"נ בדראב"י דאדם גדול הוא כו' א"ל בעי' מני' מילתא בעי' מני' שור של שני שותפין כיצד משלמין כופר כו' אדיתיב וקא מעיין בה א"ל תנן חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין כו' חייבי כופרין מאי כיון דכפרה הוא כו' א"ד כיון דלחברי' בעי מיתבא כו' א"נ כיון דהוא לא חטא כו' א"ל שבקן אסתגר בקמייתא ותמהו המפורשים מה זה שאמר אסתגר בקמייתא וכו' מה ענין האיבעא ראשונה לאיבעא זו ועי' במור"ם גלאנטי ז"ל בזבח השלמים מ"ש בזה ולענ"ד דהנה התוס' נתקשו בהא דאמרינן כופר א' אמר רחמנא ולא שני כופרי' והא בשבת בהוציאו שנים לרה"ר בז"י וז"י דשניהם חייבין הרי דחייבין שני חטאות ות' כיון דכל אחד חייב כרת במזיד לכן בשוגג חייב חטאות משא"כ הכא ולכאו' צ"ע מנ"ל לתוס' דהכא אין כל אחד ח"מ ביד"ש כיון דהשור הוא של שניהם א"כ יתחייב כל אחד כופר שלם לכן נראה בזה ודאי אם אמרי' דגם בעליו יומת היינו ביד"ש נוכל לומר כן משא"כ לדעת הת"א דפירש דגם בעליו יומת היינו בד"א וכיון דקיי"ל בשנים שהרגו פטורין וכמ"ש הרמ"ה ז"ל כיון דכתיב ונתת נפש תחת נפש היינו רק נפש אחד אבל לא שני נפשות תחת נפש את"ד לא נוכל לומר דיש על כל אחר ח"מ ב"ד וכיון דכופר בא להציל ממיתת ב"ד ל"ש לומר שיתן כ"א כופר שלם (ונראה דמשום זה כתבו תוס' עוד ת' לקושיתם עיי"ש) ומעתה נראה עפמ"ש בשם האוה"ח שחקר לענין גוה"ד אם נהרג וכתבנו דיש מקום לחקירה זו אם יש עליו ח"מ ביד"א דהוי כרוצח ממש והנה לסברא זו נראה פשוט דאפי' א"נ דגם בחטאת ממשכנין דגם בפרה בעי משכוני מ"מ בכופר אין ממשכנין כיון דבטח יתן הכופר כדי להנצל מגוה"ד ובאמת נראה מסברא דלדעת הת"א דגם בעליו יומת היינו דיש עליו גדר ח"מ ב"ד וכופר מצילו מזה אף אם נימא דגוה"ד אם הרגו נהרג עליו כיון דלא הרגו בעצמו רק ע"י שורו מ"מ ז"ד בהרגו בעדים והתראה וקיבל עליו התראה משא"כ בלא קבלת התראה אע"ג דבכ"מ מכניסין לכיפה מ"מ הכא לא יכניסו אותו לכיפה כיון דסוף כל סוף הוא אשם במיתתו כל כך עד שהתורה אמרה עליו דיש עליו ח"מ ב"ד ל"ש בזה תק"ח למסרו לכיפה שלא יתרבה הרוצחים כיון דכי יחם לבבו שייך ג"כ בענין זה קצת [ובאמת יש לה"ר דענין הכנסה לכיפה מסור לחכמים ולא תמיד הי' מכניסין לכיפה מד' התרגום יונתן דפ' בחקותי בקרא דכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה שכ' בזה"ל כל אפרשא די יתפרש מן אינשא כו' עיי"ש דמבואר דמהני צדקה ומע"ט להצילו ממות והמפרש שם כתב דהת"י ס"ל כרש"י ז"ל ולא ידענא מה קאמר אמנם לענ"ד נראה דהת"י קאי על הורג שלא בהתראה דמכניסין אותו לכיפה ע"ז אמר דכופר ל"מ בזה רק צדקה ותשובה שלימה אם הב"ד רואין שעשה תשובה בלב שלם אין מכניסין אותו לכיפה ודוק היטב כי קצרנו] כיון דע"י פשיעתו נהרג ולכן כאשר שאל לו האבעיא השני' אי ממשכנין בכופר ומצד דאיכא טעמים דבעי משכוני אע"ג דהוא כפרה כיון דהוא לחברי' או מטעם דלא הזיק בעצמו כמבואר בסוגי' ע"כ דהי' פשוט לי' דהפירוש יומת היינו ביד"ש וא"כ יש לחייב בשור של שותפין שני כופרין וע"ז שפיר השיב לו שבקן אסתגר בקמייתא דהיינו דאכתי לא איברר לי' שאלה הראשונה והיינו משום די"ל כדעת הת"א דהפירוש יומת ביד"א וא"כ אם הרגו גוה"ד בלי התראה א"נ עליו וא"כ פשיטא דל"ש בכופר למשכנו כיון דבטח יתן מעצמו הכופר בשביל יראת גוה"ד ודוק היטב כי הוא פירוש נכון עד"פ הארכנו בכ"ז להראות שיש יסוד לומר דחיוב כופר גורר אחריו ד"נ לענין גוה"ד ומעתה נראה דזה איבעאת הירושלמי אם מהני עדותן בב"ד של ג' לחייב כופר כיון דע"כ חייב כופר אם לא ירצה ליתן יוכל לגרור אחריו גדר ד"נ ולכן יהי' צריך כ"ג ודו"ק היטב בכ"ז:
והנה ממוצא דברינו אתה למד שדעת רש"י ז"ל כרס"ג ז"ל דבקבלת עדות בד"נ סגי בשלשה מומחין והם ימסרו הדברים לב"ד של כ"ג ועפ"ז מובן היטב דברי רש"י ז"ל במס' מכות ד"ו מ"א ד"ה יקום דבר שכ' וז"ל כתיב בהאי קרא שעשאן לכולו כשניים ולכאו' צ"ע הא במשנה לא קתני האי קרא כ"א קרא דעפ"י שניים עדים וגו' יומת המת ולהנ"ל א"ש דרש"י לשיטתו כהרס"ג ז"ל גריס במשנה קרא דעפ"י שני עדים או עפ"י שלשה עדים וגו' יוקם דבר דמקרא קמא הפירוש שלשה מקבלי עידות ועי' ההגהות הגר"א ז"ל שכ' באמת להגי' במשנה שצ"ל עפ"י וגו' יקום דבר ועי"ש בתוס' ד"ה אמר ר"י שהק' על ר"י הא איכא תרי קראי ולהנ"ל י"ל דרבי ור"י פליגי בפלוגתת רס"ג ורמב"ן ז"ל ודו"ק כי קצרנו ואם כנים הדברים י"ל דרך פלפול מה שנתקשיתי בחי' לסנהדרין ד"ח ע"א בפלוגתת ר"מ וחכמים במוש"ר אי צריך כ"ג או סגי בג' לפירש רש"י ז"ל דפי' דקאי על הבעל שבא לב"ד וטען לא מצאתי בתולים א"כ איך אפ"ל דמשום דחוששין ללעז יהי' צריך כ"ג לחכמים לפ"ד רש"י ז"ל במכות ד"ה ע"א דמודה דח"מ נפטר מצד מוב"ק ובתוס' תמהו דא"כ בכל ח"מ יודה ויפטר אך כ"כ האחרונים בכוונת רש"י ז"ל רק ברוצח משום דמחייב עצמו בדמי הנהרג לפ"ד הגהות אשרי משא"כ היכא דאינו מחייב עצמו בכלום אינו מיפטר מצד מוב"ק אם יבואו אח"כ עדים ומעתה הכא בתובע את אשתו לב"ד אם תודה נראה דתפטור ממיתה אף אם יבואו אח"כ עדים שזינתה דהכא הוי בגדר מחייב א"ע בקרן כיון דמפסדת כתובתה ע"י הודאתה אמנם לכאו' נראה כיון דקיי"ל דמוב"ק בחוץ לב"ד אינו נפטר בהודאתן כיון דבעינן הודאת המחייבות וא"כ בד"נ דצריך כ"ג ל"מ הודאתה לפטור א"ע בב"ד של ג' א"כ איך משום חשש לעז ס"ל לרבנן דצריך כ"ג הא חזינן שתקנו זמן בגט משום שמא יחפה על ב"א הרי דחז"ל עשו כל טצדקי שלא תוכל לפטור א"ע ממיתה אם תזנה וא"כ הכא מסברא צריך להיות ב"ד של ג' כדי שאם אמת שזינתה לא תוכל לפטור את עצמה בהודאתה ומ"ט דחכמים דסברי בכ"ג אמנם להנ"ל א"ש כיון דגם בד"נ סגי בקבלת עידות בב"ד של ג' א"כ נראה דה"ה דהוי הודאה הפוטרת בב"ד של ג' כיון דאותו ב"ד יכולין לחייבה מיתה עפ"י הודאתה אם יציעו הדברים לפני ב"ד של כ"ג ולענין קבלת עידות אף בד"נ יש דין ב"ד להם והוי הודאה בב"ד וא"כ שפיר ס"ל לחכמים דמשום חוששין ללעז צריך מיד כ"ג וא"ל דילמא תודה ותפטור ז"א דגם בג' אם תודה תפטור דהוי ג"כ בגדר הודאה בב"ד כיון דע"י הודאתה בפניהם תוכל להתחייב מיתה בב"ד של כ"ג אך לכאו' קשה לפ"ז מ"ט דרבנן דס"ל דמשום חוששין ללעז צריך מיד ב"ד של כ"ג הא איכא ס"ס אחד דילמא לא יבואו עדים שזינתה, ואת"ל דיבואו עדים דילמא תודה עתה בב"ד של ג' ותפטור ממיתה וכיון שכן אף כשיבואו עדים לא יהי' צריך ב"ד של כ"ג לדונה וסבור הייתי לומר דזה באמת טעמו של רבא דס"ל דכ"ע ס"ל דא"ח ללעז משום דרבא לשיטתו במכות דס"ל דין זה דאי מודה מיפטר וא"כ הוי ס"ס אי יהי' צריך לגמרי ב"ד של כ"ג כנ"ל, ועפ"ז י"ל מה דראיתי להאחרונים מקשים לשיטת הרמב"ן ז"ל דס"ל דל"מ ג' לקבלת עידות בד"נ אבל ז"פ דלאסרה על בעלה די בב"ד של שלשה א"כ מה זה דאמר ר"ח בסנהדרין מ"א בעידי נעה"מ שהוזמו א"נ מתוך שיכולין לומר לאסרה. על בעלה באנו הא אם הי' כוונתם לאסרה על בעלה למה הי' צריכין להעיד בפני ב"ד של כ"ג הא סגי בב"ד של ג' אך באמת גם לרס"ג ז"ל עדיין קשה הא דאמרינן אלא באשה חבירה עסקינן דמיקטלא ואליבא דריב"י המשכח"ל אמאי לא מתרצינין דמשכח"ל בהעידו בב"ד של כ"ג דבכה"ג א"י לומר לאסרה על בעלה באנו ולדברינו א"ש דבכל מקום שבאו עדים לומר על אשה שזינתה כיון דיכול להסתעף מזה ח"מ אין הב"ד מזדקקין כלל לשמוע את העידות כ"א בכ"ג משום דבכה"ג שפיר חוששין ללעז ויש הרבה להאריך בזה אבל לקושטא דמילתא אני נבוך בענין זה אם הודאה בפני ג' סמוכין בד"נ הוי בגדר הודאה בב"ד דנהי דכשרים לקבל עידות מ"מ כיון דהם א"י לדון בעצמם ח"מ אם לא בצירף כל הסנהדרין הוי הודאתה הודאה חוץ לב"ד וצ"ע בזה:
ובעיקר הקושי' שהק' האחרוני' בהא דאמ' ר"ח בעדי נעה"מ שהוזמו א"נ מתוך שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו הא נוכל לברר זאת אם העידו עדותן בפני ב"ד של ג' או לפני ב"ד של כ"ג העיר א' מן התלמידים די"ל עפמ"ש הנוב"י מה"ת חאה"ע סי' כ' לת' קושית התוס' ד"ה לאסרה על בעלה שני באנו וקושית המהרש"א ז"ל דאמאי לא ת' הגמ' דהעידו לאחר מיתת הבעל או הבועל דעיקר קושית הגמ' דהיא לא התירה א"ע למיתה כיון דבשעת הזנות הבעל והבועל חיים וא"כ הב"ד לא ידונו עפ"י עדותם להרג אותה כיון דהוי עידות שאאילה"ז דיהי' יכולין לומר לאסרה על בעלה או על בועלה באנו א"כ אף דבשעת הגדה הוי ילה"ז מ"מ אינה נהרגת כיון דלא קיבלה התראה על עצמה ומעתה י"ל דהיא חששה דיעידו לפני ב"ד של ג' ולא קיבלה התראה ולכן אע"ג דהעידו לפני ב"ד של כ"ג א"ח מיתה א"ד אך באמת אין הנידון דומה לראי' דהכא מיד הו"ל לאסוקי אדעתה כיון שהאמת הוא כד' העדים שזינתה באמת ולא יראים מהזמה וא"כ מסתמא יעידו בפני ב"ד של כ"ג כדי שתהי' בגדר עידות שאילה"ז ותתחייב מיתה, אך באמת גוף דברי הנוב"י ז"ל אינו מובנין לי ואין ביאור לדה"ק דממנ"פ אם היא חוששת דהעדים אינם יודעים שהיא חבירה שא"צ התראה וכיון שאינו מתרין בה בודאי יעידו רק על לאסרה על בעלה א"כ מה ת' הגמ' כשזינתה וחזרה וזינתה הא בכה"ג שהיא חוששת שהעדים א"י שהיא חבירה א"כ חושבת בטח כיון שאין מתרין בה הרי לא יעידו כלל שב"ד על לאסרה על בעלה ועל בועלה אין נפ"מ כיון דכבר נאסרה ומיתה לא תתחייב בלא התראה א"כ בטח לא יעידו כלל וא"כ אכתי קשה קושית הגמ' איך נהרגת וע"כ דצריך לומר דהיא חושבת דבודאי העדים יודעים שהיא חבירה ותבר א"צ התראה ולכן אין מתרין בה וא"כ אף בזנות הראשון הרי קיבלה ע"ע התראה כיון דהי' יודעת דאם העדים יעידו תתחייב מיתה כיון דהאמת הוא כד' שהעדים לא יהי' יראים מדין הזמה ויאמרו הכל ונהי שאנחנו כשנבוא לדון את העדים כשהוזמו יכולין להתנצל לפנינו זה היא לפי שאנחנו מסופקים באמיתת המעשה אנו אומרים דהוי עדות שאאילה"ז אם לא שהעידו בפירוש שיודעים שהיא חבירה וחבר א"צ התראה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ט ע"ב ד"ה עדי האב עי"ש בסודה"ק אבל היא מפקרת עצמה למיתה דחוששת תמיד דילמא העדים יודעים שהיא חבירה לכן אין מתרין בה וכיון שכן שפיר יחייבו אותה מיתה אם יאמרו כן לפני ב"ד וזה מוכרח דאל"כ גם בזינתה וחזרה וזינתה אינה מקבלת התראה ע"ע וחושבת בבירר שלא יעידו בה כלל ודו"ק היטב ותראה שד' התוס' והמרש"א ז"ל מוכרחין וד' הנוב"י צע"ג לענ"ד:
פרק ה
(י"ז ח') כי יפלא ממך דבר וגו' הנה במצות זקן ממרא יש לי הרבה הערות מהן שכבר נדפסו בספריי ולא אכפול הד' בכאן רק מה שלא נדפס עדיין ארשום בזה וז"ה ב"ה:
א בסנהדרין פ"ו ע"ב ברש"י ז"ל ד"ה באין לזה שעל פתח הר הבית זקן זה שהורה בעירו ונחלק ב"ד שבעירו עליו והזקיקו הכתוב לעלות לירושלים ולישאל ובאין הוא וב"ד שבעירו כו' לכאו' צ"ע כיון דקיי"ל דגם בסנהדרין של כ"ג אזלינן בת"ר א"כ בכה"ג שיש מחלוקת בין הזק"מ ובין החכמים שבעירו והם הרוב למה הזקיקו הכתוב ללכת לב"ד הגדול למה לא נימא שצריך לשמוע לדעת הרוב שבעירו והרי ברור הדבר דבד"נ דהוא בכ"ג לא יוכלו המיעוט לומר לב"ד הגדול קאזלינא רק שמתחייבים לבטל דעתם מפני דעת הרוב שבהם, ובפשיטות הי' נראה דענין זקן ממרא שהזקיקם הכתוב ללכת לב"ד הגדול היינו שנולד לכולם ספק וא"י להכריע במקומם משא"כ כשיש מחלוקת תמיד הלכה כרוב ול"ש ענין ב"ד הגדול כיון דהיחיד מחויב לבטל דעתו מפני הרוב, וסבור היתי לומר דהא דיחיד מחויב לבטל דעתו מפני הרוב היינו כשדנין על ענין הנדון הלז אם זה הוא זכאי או חייב וכשהרוב אומרים חייב מחויב היחיד לבטל דעתו והלכה כהרוב משא"כ כשנחלקו בדין שנוגע לדורות אז גם היחיד יכול לומר לב"ד הגדול קאזלינא ולכן בכל הסוגי' דמפרשים הקרא בין דם לדם וגו' מבואר דפלוגתתם בדין הנוהג לדורות ובכל ענינים מפורש בש"ס דפלוגתתם הוא בזה האופן ולא בהנידון שהם דנין עליו ובזה צריכין ללכת לב"ד הגדול אמנם ברמב"ם ז"ל פ"ד ממרים ה"ב נראה מבואר שהוסיף במכוון דלאו דווקא פליגי אם דנין על מלקות בג' או בכ"ג שזה פלוגתא השוללת דין מלקות בכלל רק גם אם המחלוקת יש להם אם זה האיש חייב מלקות או לא ג"כ צריכין ללכת לב"ד הגדול. ולכאו' עלה בדעתי שזה באמת רק אם באין יכולין הרוב להכריע דעתם בזה ומסופקים הם בזה אבל אם הם מחליטים שזה האיש ח"מ אז מחויב לבטל דעתו אמנם יותר נראה בזה דבאמת בבל ענינים כשדנים למעשה אף אם המחלוקת בענין הנוגע לדורות כגון אם כופר הכל פטור או חייב או טריפה פטור ממיתה או חייב וכיו"ב לענין המעשה הזה שהם דנים עליו מחויב לבטל דעתו מפני הרוב אף אם הוא רק ב"ד של כ"ג אבל אחר המעשה יכול המיעוט לומר שלא יקבעו הלכה כן אם לא בהסכמת הב"ד הגדול וזה הוא ההבדל בין סנהדרין של כ"ג לב"ד הגדול וכלל הדבר דבכל ב"ד של שלשה סמוכין בדיני ממונות ומלקות וב"ד של כ"ג בד"נ במה שנוגע להלכה למעשה באותו הנידון שהיתה המחלוקת ביניהם יש להם דין ב"ד הגדול והיחיד מחויב לבטל דעתו ולעשות המעשה כמותם, אמנם להיות נקבע הלכה כן לדורות בזה יכולין המיעוט לומר שצריך ללכת לב"ד הגדול ובלא זה אסור להם לחלוק על הרוב להלכה אפי' אחר שכבר נעשה מעשה ועפ"ז נראה לת' ד' הרמב"ן ז"ל שכ' בזה"ל ימין ושמאל אפי' אומר לך על ימין כו' וענינו אפי' תחשוב בלבך שהם טועים והדבר פשוט בעינך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצותם ואל תאמר איך אוכל החלב הזה הגמור או אהרוג איש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורינו העומדים לפניו "במקום אשר יבחר" ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפי' יטעו וזה כענין ר"י עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו עכ"ל וכמו דבריו אלו אות באות הוא בס' המצות שורש א' עי"ש היטב ולכאו' הדבר מתמי' שפתח בב"ד הגדול שבלשכת הגזית וכן המה סודה"ק ובאמצע הדברים כתב שזה ענין ר"י עם ר"ג והרי התם לא הי' כ"א ב"ד של שלשה סמוכין וכבר הי' בטל אז ב"ד הגדול שבלשכת הגזית שכבר הי' ביבנה ועי' מ"ש בזה בס' חמדת ישראל. אמנם להנ"ל יובן היטב דבנידון ר"ג ור"י הי' המחלוקת על אותו יוה"כ אם הלכה כר"ג או כר"י ע"ז ב"ד של שלשה סמוכין שראוין לקדש החודש דינו כב"ד הגדול להורות הלכה לדורות ובאמת אם הי' ר"ג גוזר על ר"י שיפסוק כן לדורות שאם יבואו עדים שראו את הישנה שחרית והחדשה ערבית שיסמוך עליהם ויקדש יום ל' לא הי' לו לר"י לשמוע לו אבל במעשה הלז שכבר הורה ר"ג כן וסמך על העדים מחויב ר"י לשמוע לו אף אם לדעת ר"י טעה ר"ג, שו"ר בהגהות רש"ש לסנהדרין ד"ד, ע"א ד"ה ומניין להביא עוד שלשה שהק' באמת בהא דקיי"ל דבסנהדרין של כ"ג אזלינן בת"ר מדוע לא ילכו לב"ד הגדול וישאלו כדכתיב כי יפלא ממך דבר וקמת ועלית ועוד והצילו העדה כתיב וביותר קשה להפוסקים דלא אזלינן בת"ר היכא דאיכא לברורי עכ"ל ולענ"ד לק"מ דמה שהק' מדכתיב כי יפלא זה לק"מ כיון דהרוב אומרים שכן הלכה הרי המיעוט חייב לשמוע להרוב ואין זה בכלל כי יפלא ומ"ש מצד והצילו העדה לא ידענא מה קאמר הלא מזה דצריך עדה שופטת ועדה מצלת והיינו ב"ד של כ"ג ומוכח מקרא זה דאזלינן בת"ר בסנהדרין של כ"ג ומ"ש מצד איכא לברורי לכאו' לק"מ דהרי גם בב"ד הגדול ג"כ אזלינן בת"ר וא"כ הבירר ג"כ לא יהי' כ"א עפ"י רוב דיעות וא"כ אינו בגדר איכא לברורי אך לאחר העיון יש מקום לקושיתו כיון דמה שמוחלט עפ"י רוב זה של ב"ד הגדול אמרה תורה שעלינו לשמוע מהם אפי' אם יאמרו מה שיראה בעינינו שהוא שמאל שהוא ימין וזה מוכרח מדין זק"מ וא"כ זה היא ד"ת בבירר ואינו מתורת רוב וא"כ שפיר י"ל דהוי בגדר איכא לברורי אך באמת מבואר בח' הר"ן סנהדרין דס"ט ע"א בהא דמקשינן בגמ' והא כתיב והצילו העדה ואת אמרת זיל בת"ר היינו דקושית הגמ' דמנ"ל דאזלינן בת"ר אף באיכא לברורי וע"ז סובבת כל השו"ט דש"ס ונראה מבואר דבד"נ אזלי' בת"ר אף באיכא לברורי ואפי' א"נ דהיכא דאיכא לברורי גם בד"נ לא אזלינן בת"ר ג"כ ל"ק קושיות הג' הנ"ל דלענ"ד נראה פשוט כיון דרוב אומרים חייב ובכל התורה אזלינן בת"ר וא"כ הרי נגמ"ד לחובה ולדעת הרוב כל רגע ורגע שאינם הורגים את הנידון ה"ה עוברים על מ"ע דובערת הרע וא"כ אין זה בנדר איכא לברורי מה שצריך זמן ללכת לירושלים לב"ד הגדול וזה מוכרח מדצריך קרא דמיתת ב"ד אינו דו"ש ואמאי לא נימא דבלא"ה אינו דו"ש משום דאפשר לקיים שניהם להמיתו לאחר השבת א"ו דזה אינו בגדר אפשר לקיים שניהם כיון דכל רגע ורגע מוטל עליהם המ"ע דובערת הרע ועי' כיו"ב בת' נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' קל"ט דבכה"ג אינו בגדר איכא לברורי עי"ש אמנם י"ל בזה ביאור ד' רש"י ז"ל בחולין סוגי' דרוב בהא דאמרי' בגמ' רובא דאיתא קמן לא קמבעי' לי כגון תשע חניות וסנהדרין ופירש"י ז"ל כגון י"ב אומרים זכאי וי"א מחייבין ע"ש ותמוה לכאו' כיון דקיי"ל ספ"נ להקל א"כ מזה שי"ב מזכין וי"א מחייבין א"ר דאזלינן בת"ר הא אפי' אם לא ניזול בת"ר א"א להרוג מספק את הנפש אמנם להנ"ל א"ש דכוונת רש"י ז"ל דשפיר מוכח דאזלי' בת"ר דא"נ דמצד ספק אין להרגו הא איכא לברורי לילך לב"ד הגדול ובספק בוודאי חייבין לברר אך משום דאזלינן בת"ר וברובא דאיתא קמן אף באיכא לברורי אזלינן בת"ר ושאלת הגמ' בסנהדרין דמשום והצילו העדה לא ניזול בת"ר היכא דאיכא לברורי היינו ברובא דליתא קמן אך בעיקר הדבר שכתבנו דזה הוי בגדר איכא לברורי אף לנגד רוב יש לעי' עוד בזה מד' הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' ממרים ה"א שנראה מבואר דגם הלכות ב"ד הגדול יכול להתבטל ע"י ב"ד הגדול אחר וא"כ שוב ל"ה בירר אך ז"א דהרי אפי' אם כולם מסכימים לדעה אחת ג"כ ב"ד הגדול אחר יכול לסתור ד' הקודמים אך ז"א בגדר ביטל אלא אלו ואלו ד' אלקים חיים הן דכל זמן שאין ב"ד הגדול אחר מורין להיפך הרי הלכה ברורה כהב"ד הגדול והן הן דברי התורה וזה הוא אפי' אם הוא רק ע"י החלטת הרוב מתקיים הלכה כן לדורות וא"א לסחור הדברים כ"א ע"י ב"ד הגדול אחר לזאת שפיר י"ל דהוי בגדר איכא לברורי אך העיקר כנ"ל דברובא דאיתא קמן כ"ע מודים דאזלינן בת"ר אפי' באיכא לברורי, ולהשלמת הענין ארשום בזה מ"ש בח' לסנהדרין ד' טו"ב ע"א א"ר אבוהו א"א מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל ובסנהדרי גדולה ואליבא דר"י דאמר שבעים עכ"ל הגמ' וכתבנו בזה"ל לכאו' קשה לדידן דס"ל דב"ד הגדול היינו של ע"א א"כ לא משכח"ל שניים לחובה כיון דקיי"ל שאין מוסיפין על ב"ד של ע"א א"כ מה יהי' אם ל"ה מזכין ול"ו מחייבין ולכאו' עלה בדעתי דב"ד הגדול כיון דאמרה תורה דהכרעת הרוב שלהם הוא דין תורה בבירר והוא בכלל עפ"י התורה אשר יורוך וגו' ל"ש כלל בזה דין רוב לרעות ואין נפ"מ בב"ד הגדול אם הוא לזכות או לחובה ועי' בגרסות הר"ח ז"ל בש"ס דפוס ווילנא נראה שלא הי' היינו כדאמרן דס"ל דבב"ד הגדול ל"ש כלל דין זה אמנם ברמב"ם ז"ל פ"ט מסנהדרין כתב בזה"ל ב"ד הגדול שבא להם מחלוקת בין בד"נ כו' אין מוסיפין עליהם וכו' והולכין אחר הרוב שלהן ואם בדין א' מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב עכ"ל ולכאו' דה"ק סתומין דהרי כ"כ לעיל מכל שנחלקו בד"נ הולכין אחר הרוב שלהן ומצאתי בת' רדב"ז ח"ה סי' א' תר"ץ שעמד בזה ופירש דברישא מיירי שנחלקו להלכה אז אפי' בד"נ מכריע אחד לחובה ונפסק כן להלכה ודנין אח"כ כן אמנם אם נחלקו למעשה בדין שבא לפניהם זה הוא שכתב הרמב"ם ז"ל בסודה"ק דצריך להיות שנים מכריעין לחובה אתד"ק לכאו' יש להעיר בד"ק דנראה דאף בב"ד של כ"ג אם דנין רק להלכה ל"צ שיהי' שנים מכריעין לחובה אך כוונת דה"ק דבב"ד של כ"ג אם אנו דנין למעשה אין לו תוקף כלל להיות נקבע לדורות וכמ"ש במק"א בזה אמנם בב"ד הגדול שהכרעתם הוא תורה ממש ונקבע הלכה כן לדורות שפיר אמרי' דז"ד אם הוא רק להלכה אבל למעשה כשבא הדין לפניהם אז צריך שנים להכריע לחובה. אמנם בעיקר ד' הרדב"ז ז"ל בפירוש ד' הרמב"ם ז"ל דהסיפא קאי אם בא הדין לפניהם למעשה ובזה צריך שנים להכריע לחובה יש לעי' בזה דהרמב"ם ז"ל כתב בזה"ל ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו ואמאי נקט נהרגין שנראה דכוונתו על מי שנתחייב סייף דווקא ומה כוונתו בזה לכן עלה בדעתי דהנה עיה"נ צריך ב"ד הגדול והיינו לאחר שנתברר לסנהדרין של אותה העיר שהודחה רובה שולחין לב"ד הגדול שהם יגמרו את הדין אם הוא עיה"נ או לא הנה נראה דבעה"נ ל"ש לומר הך דלחובה היו עפ"י שנים דהרי לא נוכל להחליט איזהו חובה ואיזהו זכות דאם דינה כדין עיה"נ הרי יש קולא דמיתתם בסייף אמנם לעומת זה יש חומר דגם טף נהרגין וממונם אבד ואם יחליטו שאינה עיה"נ יש חומר דמיתתן בסקילה וא"כ נראה דל"ש כלל בב"ד הגדול כשבא לפניהם דין עיה"נ שידונו אם דנין כרובן או כמיעוטן לומר דלחובה צריך שניים להכריע ולזכות סגי באחד דא"א יכול להחליט איזהו זכות ואיזהו חובה וא"כ נסתר פירושו של הרדב"ז בד' הרמב"ם ז"ל. אמנם לאחר העיון יש לקיים הד' דנראה דזה הוא החומר שנעשית עיה"נ דהוי בגדר מיתת מרד וכמ"ש הרמב"ם ז"ל במורה והסכים עמו הרשב"א ז"ל בח' דאין המיתה מכפרת וא"ל חלק לעוה"ב וכפי דין ב"ד הגדול כן הוא באמת וכמ"ש המפורשים ז"ל להכריח מהא דבקשו למנות את שלמה המלך ע"ה ונראה שמטעם זה צריך עיה"נ ב"ד הגדול ובפרט לפ"ד הגר"א ז"ל שמפקיעין אותם לגמרי מישראל א"כ נראה שזה הוא החומר שנעשית על ידם עיה"נ וצריך שנים להכריע ובאמת יש להמתיק יותר דאם יחליטו שאינה עיה"נ אע"ג דמיתתן חמורה דהוא בסקילה מ"מ ל"צ שנים להכריע כיון דזה כבר הוחלט בב"ד של כ"ג בעירם בעת שעדיין לא נתברר דהם רובה של עיר והי' מכריע ע"י שנים מהם לחובה ועיקר דינו של ב"ד הגדול הוא רק אם לתת להם חומר עיה"נ או שידונו כיחידים וי"ל דהרמב"ם ז"ל בא באמת להשמיענו זאת דבזה צריך הכרעת שנים לדונם בדין עיה"נ אך בגוף ד' הרדב"ז ז"ל בפירוש ד' הרמב"ם ז"ל יש לעי' עוד וצ"ע לעת הפנאי עכ"ל בח' שם:
ב) ודע שיש לעי' קצת בלשון הרמב"ן ז"ל כאן ובס' המצות שמדקדק לכתוב וזה כענין ר"י עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ובסה"מ כתב בזה"ל וכענין שנהג ר"י עם ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו אמאי לא הביא ראי' מזה דגזר ר"ג על ר"י שיבוא אליו במקלו ותרמילו נראה קצת דמזה א"ר ועיקר הראי' ממה שהי' ר"י נוהג עם ר"ג ונראה מזה ראי' למ"ש בח' שלכאורה יש להתפלא על ר"ג שאמאי לא גזר על ר"י שיאכל ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולמה גזר עליו דווקא הוצאה מרשות לרשות ומעביר ד' אמות ברה"ר ויותר קשה לפ"מ דמבואר במס' כריתות די"ט ע"ב דמקשינן בגמ' על ר"י דעד כאן ל"פ ר"י אלא משום דס"ל טעה בדב"מ ולא עשה מצוה פטור אבל מתעסק חייב ות' הנח לתנוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב מבואר דר"י ס"ל דמקלקל בחבורה חייב והנה שיטת רש"י ז"ל דלמ"ד דמקלקל בחבורה חייב ע"כ דמלאכה שאצל"ג פטור דאל"כ לא נשמע דמקלקל בחבורה חייב ממילה כיון דאיכא תיקן מצוה ומעתה קשה לפמ"ש המרי"ק בת' דאם עשה דבר בשבת מצד שמכריחין אותו לעשות הדבר הזה והוא בעצם אינו רוצה בהמלאכה הוי בגדר משאצל"ג וא"כ הכא דר"ג גזר על ר"י שיבוא אליו במקלו ותרמילו לא יעבור כ"א איסור דרבנן כיון שיהי' מוכרח לכך מצד גזירת ר"ג וא"כ קשה ביתר שאת אמאי לא גזר עליו אכילה ושתי' לכן נראה דבאמת לא רצה לגזור עליו שיעשה איסור תורה בבירר דאולי לא ישמע לו לכן צוה עליו לעשות מלאכה ביוה"כ דבזה אפי' אם לא ישמע לו באמת ולא ירצה לעשות זאת ברצונו הטוב הלא יהי' יכול לעשות זאת מה"ת משום דהוי משאצל"ג ועכ"פ יתוקן בזה שלא יהי' התורה כשני תורות בפני המון בנ"י שלא יבינו זאת והא דר"י הי' מיצר היינו משום דר"י הי' באמת רוצה למלאות חפץ ר"ג עצהיו"ט דהיינו שהוא ירצה ג"כ לקיים דברי ר"ג ויהי' באמת מלאכה הצל"ג ולזאת כאשר אמר לו ר"ע שמה שעשה ר"ג עשה ואין להרהר אחריו קיים גזירת ר"ג ברצונו הטוב וכאשר בא לבית ר"ג והתבונן ר"ג שעשה זאת ברצון הטוב אע"פ שהי' יכול להמלט מאיסור תורה כנ"ל הי' שמח לקראתו מפני שקיבל דבריו ומעתה צדקו מאד ד' הרמב"ן ז"ל בדקדוק לשונו הזהב דעיקר הראי' מר"י שהי' נוהג עם ר"ג ששמע אליו לעשות מלאכה דאורייתא ביוה"כ שחל להיות בחשבונו אבל מגזירת ר"ג א"ר דהא באמת חשש שלא ישמע לו מדלא גזר עליו לאכול ולשתות כנ"ל:
ג אמנם בעיקר הענין דר"ג ור"י כשאני לעצמי נלענ"ד לפרש באופן אחר דהנה לכאו' קשה לי מאד לפ"ד הריטב"א ז"ל בחולין דק"א ע"ב ד"ה אלא אמר רבא גזירה הוי שכ' לחדש כיון דקידוש החודש תלי' בב"ד ולכן אם אין הב"ד מקדשין את החודש ליכא יוה"כ כלל ועי' בס' כלי חמדה פ' בא מה שהארכנו לבאר ד' הריטב"א ז"ל וכתבנו אח"כ עוד לבאר דבריו ז"ל באופן אחר עכ"פ העולה מד"ק ז"ל דאם אין ב"ד מקדשין את החודש ליתא ליוה"כ כלל וא"כ מה הי' ר"י מיצר כ"כ לקיים גזירת ר"ג לילך אליו במקלו ותרמילו ביוה"כ שחל בחשבונו הא מה בכך דקידוש ר"ג הי' בטעות מ"מ כיון דלא הי' קידוש אחר א"כ ממילא ליכא כאן יוה"כ כלל ותמהני שלא ראיתי מי שנתעורר בזה ומה שנלענ"ד להעיר בדבר חדש בזה לפמ"ש הרא"ה ז"ל בס' החינוך מצות יוה"כ דמיד בתחילת הבריאה קידש השי"ת יום אחד בשנה להיות יום מחילה וסליחה והרי בפשיטות לפמ"ש כל המפורשים נראה דיוה"כ הוקבע רק אחר החטא העגל לכן נראה דהנה יוה"כ יש בו שני קדושות קדושת שבת דאסור במלאכה כמו שבת וקדושת יוה"כ דאסור באכילה ושתי' ומעתה אומר אני דזה ברור דיוה"כ הוקבע מתחילת הבריאה ליום מחילה וסליחה וממילא יש בו קדושת שבת שאסור במלאכה, אמנם להיותו אסור באכילה ושתי' משום זה זה רק נקבע אחר חטא העגל נאסרו בו אכילה ושתי' ולדעת הרמב"ם ז"ל ודעימו כל החמשה ענוים המה מה"ח. ומעתה י"ל דנהי דלפי האמת דאם הב"ד מקדשין אה"ח יוה"כ הוא בזמן שהוא עשור לחודש עפ"י קידוש בי"ד אמנם אפי' אם אין הב"ד מקדשין את החודש נהי דאינו יוה"כ להיותו אסור באכילה ושתי' מ"מ בעשור לחודש האמיתי שעפ"י חשבון הוא יום כפרה מה"ת כמו שהוקבע מתחילת הבריאה וממילא אסור במלאכה כמו שבת דקבוע וקיימי ול"צ קידוש ב"ד כלל וא"ל דאכתי מה הועילו ב"ד בזה שלא קדשו את החודש הא אכתי אסור מה"ת במלאכה ז"א דבאמת משום איסור מלאכה לא הי' צריכין למעקר יוה"כ כלל לפמ"ש מהרי"ק ז"ל דבכה"ג הוי מלאכה שאצל"ג אם אינו רוצה לעשות המלאכה אלא משום אונס א"כ הי' יכולין לעשות מלאכה ביוה"כ ואע"ג דבשעת השמד אפי' על איסור דרבנן יהרג וא"י ז"א דז"ד אם הגזירה על איסור דרבנן אבל הכא דרצו לבטל יוה"כ דאורייתא א"כ לא הי' עושין אלא מלאכה שאצל"ג לא הי' מעקר יוה"כ דאורייתא אך עיקר הי' החשש דמה יעשו באכילה ושתי' ביוה"כ אם יכופו אותם העכו"ם לאכול ולשתות וע"ז שפיר כתב הריטב"א ז"ל דעקרו יוה"כ עיד"ז שלא קדשו אה"ח דזה שיהי' אסור באכילה ושתי' זה רק מחטא העגל ואילך וכיון שלא קידשו ב"ד אה"ח ממילא אינו אסור באכילה ושתי' ומעתה א"ש דשפיר הי' ר"י מיצר כיון דהי' סובר דקידוש דר"ג לא מהני ממילא אסור במלאכה ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולפ"ז א"ש מה דקשי' לן זה כביר דאמאי לא גזר ר"ג על ר"י שיאכל סעודה ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולהנ"ל א"ש דזה הי' מותר אפי' לר"י כיון דהב"ד לא קדשו אה"ח אין כאן יוה"כ להיותו אסור באכילה ושתי' ויודע אני כי מד' רש"י ז"ל בחולין שם נראה מבואר דעיקר לעקירת יוה"כ היתה משום מלאכה אמנם לדעת הריטב"א ז"ל נראה מוכרח כדאמרן ודו"ק היטב בזה הארכנו בכ"ז לת' סוגי' כי עובדא זו הוא המקור הראשי לשמוע לד' חכמים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל אך בעיקר ד' הרמב"ן ז"ל דמדמי קודש מועדות לכל התורה כ"כ בספרי חמדת ישראל ח' העשין אות ל"ב דזה תלי' בהגירסות דאתם דלהגירסא אתם אפי' מזידין והיינו אפי' עברו החודש ללא צורך כלל ולא קידשוהו בזמנו או קידשוהו בעדים אשר ידעו בעצמם שמשקרים מ"מ מה שעשו עשו א"כ ל"ש ללמוד מזה לכל התורה דהרי בהזידו בהוראה אין להם שייכות תורת ב"ד כלל וע"כ דהכא גזה"כ בקידוש מועדות תלי' בהם וכתבתי מזה בתשובה ליד"נ הרה"ג מוהר"ש מליטעטאוו שיחי' ואכ"מ:
ד) שם דפ"ז ע"ב בתוד"ה בפלוגתא דר"י ורבנן פי' בקונטרס לרבנן אם נכנס למקדש חייב ולר"י פטור ולא יתכן דכה"ג ל"מ זק"מ משום שהוא בעולה ויורד כו' ויש לפרש כדפרישית לעיל בככר של תרומה עכ"ל ולענ"ד נראה דרש"י ותוס' לשיטתם אזלי דהנה לקמן מבואר בסוגי' בטהרת מצורע פליגי באין לו בוהן יד אם יש לו טהרה ועי"ש ברש"י ז"ל דפי' ג"כ כנ"ל דנפ"מ בביאת מקדש והתוס' שם לא פרשו כלל ולכאו' תמוה דמה יענו התוס' לזה דשם אא"ל דנפ"מ בנגע בככר של תרומה דהא מחוסר כפורים אינו מטמא תרומה ומצאתי בערוך לנר שהרגיש בזה וכתב לת' דנפ"מ אם הביא קרבן על חטאו בשגגה שנכנס למקדש דאם ל"ה קרבן הוי חב"ע ולמ"ד ל"ד אם קידש בו אשה מקודשת אך ז"א דא"כ תלי' עוד בפלוגתא אם חשנ"ב דאורייתא לכן נראה דתוס' לשיטתם בב"ק די"ב ע"ב דס"ל דאפי' למה דקיי"ל דמקדש בחלקו אפי' בקק"ל א"מ משום דמשלחן גבוה קזכי לאחר שחיטה מ"מ ז"ד בחלק הכהנים אבל בחלק הבעלים הוי שלו ויכול לקדש בו אשה א"כ גם בטהרת מצורע איכא נפ"מ בנגע בדבר קודש וקידש בו אשה ושפיר ס"ל דבקרבן עולה ויורד ל"ש חיוב זק"מ משא"כ רש"י לשיטתו בב"ק שם דס"ל דאפי' בחלק הבעלים אמרינן משלחן גבוה קזכי וא"כ לא משכ"ל בקדשים קידושין וא"כ באין לו בוהן יד ליכא למימר דנפ"מ לקידושין לכן הכריח רש"י ז"ל שיטתו דאפי' בקרבן עולה ויורד אם זדונו כרת נעשה זק"מ וז"נ לענ"ד. אמנם דעת הרמב"ם ז"ל אינו מתישב בזה דהוא ז"ל ג"כ ס"ל כרש"י ז"ל דגם בקרבן עולה ויורד נעשה זק"מ ולפי שיטתו בפיה"מ במס' נגעים שכ' לחדש דהא דאמרי' במצורע עדול"ת דתגלחת ראשו וזקנו ה"ד אם יכול לקיים כל הטהרה אם הכפרה ג"כ אבל באינו יכול לקיים כל הטהרה להיותו מותר אף בקדשים ל"א עדול"ת כיון שלא יוכל לקיים כל המצוה דמצות הטהרה כוללת גם הכפרות שמביא ביום השמיני ולפי"ז באין לו בוהן יד שלא יכול ליטהר לקדשים ממילא אין לו טהרה לתרומה ג"כ שוב גם באין לו בוהן יד משכח"ל נפ"מ בנגע בככר של תרומה כיון דלא משכח"ל תגלחת הטהרה וטמא אף לתרומה וא"כ מניין הוציא הרמב"ם ז"ל דאף בעולה ויורד נעשה זק"מ שו"ר דגם דעת רש"י ז"ל אינו מתורץ דאפי' א"נ דלא כדעת הרמב"ם ז"ל רק דגם לטהרתו לענין תרומה אמרי' עדול"ת מ"מ א"ש דגם בטהרת מצורע משכח"ל דפליגי בא"ל בוהן יד אם יש לו טהרה ואע"ג דא"ל בוהן יד הוא רק לקדשים מ"מ למ"ש התוס' יו"ט פי"ד דנגעים דלמ"ד דאין לו בוהן יד א"ל טהרה עולמית ה"ה דמצורע ממורט א"ל טהרה עולמות וזה אין לו טהרה גם לתרומה ועיין מ"ש בפ' מצורע אות ג' באריכות לברר הד' וא"כ י"ל דוה כוונת הגמ' דפליגי בא"ל בוהן יד אם יש לו טהרה וממילא דפליגי במצורע ממורט דא"א לקיים בו מצית תגלחת ואין לו טהרה כלל ושפיר נפ"מ בנגע בככר של תרומה וא"כ לכאו' אין הכרח לד"ז דגם בשגגת עולה ויורד נעשה זק"מ וצ"ע לכאו':