אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

וישב

וישלח

פרק א

במס' שבת (דף כ"ב) ואמר רב כהנא דרש ר"נ בר מניומי משמי' דר' תנחום מאי דכתיב והבור רק א"ב מים וגו' מים א"ב אבל נחשים ועקרבים יש בו ע"כ הגמ'. ועיי' ברמב"ן ז"ל על התורה שתמה דלפי"ז כשראו אחיו שהוא חי ולא ניזק ע"י נחשים א"כ הי' להם להבין שצדיק הוא כיון שנעשה נס להצילו ואיך מכרו אותו ועיין בדבריו ז"ל שנדחק לתרץ דלא ידעו מזה שיש בבור נחשים ועקרבים. אמנם לענ"ד נראה בפשיטות דאדרבא עפי"ז נתחזק אצלם השנאה יותר ועי"ז נגמר בדעתם למכרו דהנה ידוע דברי המפורשים דיוסף ואחיו היו חולקין אם אזלי מכלל ב"נ אף להקל או דילמא דרק להחמיר הי' דינם כישראל אבל להקל מידי ב"נ לא נפקא לי' מכלל ב"נ:

ומעתה נראה עפי"מ דמבואר ביבמות (דף קכ"א ע"ב) דריב"ב ס"ל דאם נפל לבור שיש בו נחשים ועקרבים אין מעידין עליו שמא חבר ויודע ללחוש שלא יזיקו וא"כ י"ל דהם ידעו דיוסף ידע חכמת הכישוף ג"כ ובטח יודע ללחוש שלא יזיקו לו והנה מבואר בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) לחד מ"ד דב"נ מוזהר על הכישוף ג"כ והנה המזרחי כתב דבב"נ דלא נאמר וחי בהם אסור להציל עצמו במה שמוזהר אף במקום סכנה וחייב למסור נפשו ע"ז וזה נראה בסברא כמו שהארכנו בזה בקונטרס התשובות ואכמ"ל. ומעתה א"ש דלכן השליכו אותו לבור לנסות אותו אם יציל את עצמו אם לא ורצו להראות לו שגם הוא יודע שהצדק אתם דיש להם דין ישראל אף לקולא וא"כ מותר להציל עצמו אף בכישוף במקום סכנה דבישראל נאמר וחי בהם ולכן כשראו אח"כ שחי באמת א"כ הי' ברור להם שהציל א"ע באמת ע"י כישוף וא"כ ע"כ דמודה הוא לשיטתם דיש להם דין ישראל וא"כ נתחזקה השנאה על הוצאת דיבה שלא כדין וזה נכון בעזה"י:

ועפי"ז יבואר היטב דברי המדרש שאמר ראובן הילד איננו ואני אנה אני בא במעשה בלהה ועפ"י הנ"ל מובן היטב דראובן שראה שהילד איננו הי' סובר שהחיות אכלוהו ולא רצה להציל עצמו וע"כ דידע ברור שיש להם דין ב"נ להחמיר ואם כן ממילא אסור בפילגש אביו וזה פשוט:

ועפי"ז נלענ"ד דרך פלפול לחבר דרשה זו לדרשה הקודמת משמי' דרב תנחום דנר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה ומבוי ע"כ הגמ'. וכבר דשו בי' רבים לפרש דברי הגמ' כ"א לפי דרכו ולענ"ד נראה דהנה התוס' הקשו אמאי קתני פסולה הא בדרבנן תני תקנתא ותי' בחת"ס בחידושיו לשבת לפי"מ דמבואר במגילה (דף ו') דק"ו לומר שירה במגילה דמה משיעבוד לגאולה אמרו שירה ממות לחיים לכ"ש. וק"ו דאורייתא. א"כ נראה דבאמת חנוכה הוא דאורייתא רק דהתורה מסרה לחכמים מה לעשות בימים אלו לזכר הנס וחז"ל קבעו נרות והלל עכ"פ עיקרו דאורייתא ושפיר תני פסולה אלו דבריו ז"ל:

אמנם לענ"ד בעיקר הדמיון שמדמה הגז"ל חנוכה לפורים דכמו דאיכא ק"ו על מגילה ה"ה חנוכה דהוי דאורייתא מכח ק"ו זה. יש לדחות עפ"מ שאמר מרן זצוק"ל מגור לתרץ דברי הלבוש דכתב דלכן בחנוכה ליכא חיוב משתה ושמחה כיון דלא הי' הצלת נפשות ותמה הטו"ז הא גדול המחטיא את חבירו יותר מן ההורגו ותירץ מרן זצוק"ל כיון דבחנוכה הי' הכפי' להעברת דת ואל"כ יהרגו א"כ אם היו כל ישראל נהרגין היו עושים בזה מצוה היותר גדולה למסור נפשם על קידוש השם א"כ אין זה נס שניצולו הגופים משא"כ בפורים דהי' רוצה להרוג ולאבד בלי שום טעם על כי שנא את עם ישראל א"כ שפיר ראוי לעשות משתה ושמחה על שניצולו ודפח"ח. והארכנו במק"א בדברי מרן זצ"ל אלו ואכמ"ל. ומעתה מובן ממילא שיש לדחות דמיון החת"ס חנוכה לפורים די"ל דבחנוכה ליכא ק"ו לומר שירה כיון דל"ש לומר דניצולו ממיתה לחיים דהרי מיתה זו הי' החיים הגמורים חיי' נצחיים. והבן:

אך בכ"ז י"ל כיון דחזינן דהלל צ"ל על הנס חנוכה ע"כ כיון דיפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב לכן שפיר מיקרי הצלה ממיתה לחיים כיון דהוי הצלת נפשות שהנפש יכול לפעול עוד מצות ומע"ט בעוה"ז ולכן א"ש דבחנוכה א"ע למשתה ושמחה רק להלל ולהודות והבן היטב כי הדבר נכון מאוד בס"ד. היוצא לנו מזה שיש חקירה גדולה בזה אי בחנוכה מיקרי הצלה ממות לחיים כיון דהיו מתים על קידוש השם ובאמת יש בזה צ"ע לדינא למה דפסק הר"מ ז"ל דגורם להרוג את הנפש חייב ביד"ש מה הדין אם אחד יגרום לחבירו שיהי' מוכרח למסור נפשו על קידוש השם אם הוי גורם מיתה. א"ד כיון דדמצוה קעביד דמוסר נפשו על מצות ד' ל"ש לחייבו מיתה ביד"ש עיד"ז שגרם לו לעשות מצוה וזה ספק עצום. אמנם יש לפשוט זה מתוה"ק ממה שאמר יהודה לאחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו וגו' וקשה כיון שביארנו שהי' ביד יוסף להציל א"ע מנחשים ועקרבים א"כ נהי דהוא לא ירצה להציל א"ע מצד דיסבור דיש לו דין ב"נ להחמיר מ"מ הרי ימסור נפשו בעבור מצות השי"ת וא"כ אמאי אמר יהודה שהם יהיו הורגים אחיהם ועכצ"ל כדאמרן דגם גורם לחבירו למסירת הנפש ג"כ הוא בכלל רוצח בדיני שמים כיון דיפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב א"כ זה שגרם לו למסור נפשו הגם שעושה מצוה גדולה שאין למעלה הימנו מ"מ זה מפסידו שאינו יכול לעשות עוד בעוה"ז מצות ומע"ט והוי רוצח וז"נ בעזהשי"ת:

ומעתה יובן היטב ב' דברי ר' תנחום דמקודם אמר דנר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה היינו דנר חנוכה הוא עיקרו דאורייתא מצד ק"ו דמה משיעבוד לגאולה אומרים שירה ממות לחיים לא כ"ש ושלא יקשה לך מנ"ל דזה מיקרי הצלה ממות לחיים כיון דאם היו מתים היו מקיימין מצות קידוש השם ע"ז הביא דרשת ר' תנחום דהבור רק אין בו מים. מים א"ב אבל נחשים ועקרבים יש בו וקשה קושית הרמב"ן ז"ל דאיך מכרו אותו אח"כ הרי ראו שהוא צדיק גמור וע"כ משום דהיו יודעין שיכול להציל א"ע ע"י לחש וקשה א"כ אמאי אמר יהודה שהם רוצחים. כיון דיכול להציל א"ע רק משום שלא ירצה לעבור על איסור ימית וא"כ הוי מסירת הנפש ואין לך מצוה גדולה מזו וע"כ דגם זה מיקרי רוצח כנ"ל וא"כ ה"ה בחנוכה מיקרי הצלה ממות לחיים ושפיר הוי דאורייתא ותני פסולה. וזה נכון דרך פלפול לחדד התלמידים:

פרק ב

ברש"י והוא מדרש רבה אמר אפרים מקשאה תלמידו של ר"מ תמר בתו של שם היתה לפיכך דנוה בשריפה עכ"ל. וכתב ע"ז במזרחי ואע"פ שאמרו בנדרים ניטלה הכהונה משם הא מסקינן התם שמזרעו ניטלה ולא ממנו א"כ אע"פ שאין בתו כהנת מ"מ דנוה בשריפה משום כבוד אביה דשריפה שחייבה התורה לב"כ אינה רק מפני כבוד אבי' כדכתיב את אבי' היא מחללת ושם אבי תמר מיהו כהן הי' עכ"ל. מבואר מדברי קדשו דבר חדש מאוד דהא דהחמירה תורה בב"כ אינה מפאת קדושתה מצד שהיא כהנת רק מצד שאבי' כהן לכן אע"ג דתמר היתה זרה כיון דהיתה בת כהן חייבת בשריפה מצד אבי' היא מחללת:

אמנם לענ"ד קשה ע"ז מהא דאמרינן בסנהדרין (דף נ"א) ובת כהן כי תחל לזנות יכול חיללה את השבת ת"ל לזנות ומקשינן בגמ' הלא כהנים אינן חייבין רק סקילה ותי' סד"א כהנים דאישתרי שבת גבייהו בעבודה בסקילה וכו' מבואר מדברי הגמ' דהי' סד"א להיות בת כהן חמורה מאבי' ואי נימא דכל העונש עלי' מפאת אבי' א"כ איך אפשר לומר דטפל חמור מן העיקר וכיון דכהנים אינן חייבין בחילול שבת אלא סקילה יהי' הטעם מה שיהי' אין סברא לחייב את בתו יותר מזה אלא ודאי דהא דבת כהן בשריפה היינו מפאת קדושתה שיש עלי' קדושת כהונה וא"כ שפיר אמרינן דנהי דאבי' רק בסקילה היינו משום דאישתרי לגבי שבת בעבודה אבל היא דלא אישתרי לגבי שבת שוב חייבה מיתה חמורה מצד קדושת כהונה שיש עלי' וזו קושיא גדולה על שיטת המזרחי לענ"ד ומלבד זאת תמהני על המזרחי דאיך לא שת לבו לדברי התרגום אונקלוס על הקרא דבת כהן כי תחל לזנות שמתרגם בזה"ל. ובת גבר כהן ארי תחל למיטעי מקדושת אבי' הוא מתחלא עכ"ל נראה מבואר דהתרגום מפרש הקרא דאת אבי' היא מחללת היינו דהיא מחוללת ע"י הזנות מקדושת כהונה שהיא קדושת אבי'. וזה ברור בפירוש התרגום. וא"כ אם היא זרה מעולם ולא היתה עלי' קדושת אבי' כלל א"כ פשיטא דל"ש האי טעמא ואינה חייבת שריפה. ואולי התרגום בא לשלול בזה ד' המזרחי שלא נימא דהוא רק מפאת קדושת אבי':

הן אמת שזה נראה ברור דהבדל יש בין קדושת בת כהן לבן כהן דבן כהן ה"ה קדוש כמו האב ואינו מכח האב רק כיון דהוא נולד מכהן ה"ה גם הוא כהן כאביו משא"כ בת כהן קדושתה רק מכח האב ואינה קדשה בעצמותה וכנראה מדברי התרגום הנ"ל ועיי' בסוטה שילהי פרק הי' נוטל במשנ' מה בין כהן לכהנת כהן אינו מתחלל וכהנת מתחללת והטעם כנ"ל דכהן קדושתו בעצם וזה א"א להפריד ממנו בשום אופן משא"כ כהנת דקדושתה רק מכח אבי' ולכן יכולה לחלל את הקדושה וכ"ז מבואר בדברי התרגום הנ"ל למעיי' היטב. אמנם בכ"ז מ"ש המזרחי שאע"פ שאין עלי' קדושת כהונה כלל מ"מ כיון דהיא בת כהן חייבה שריפה זה אינו נראה כמו שכתבנו מדברי הגמ' סנהדרין ומדברי התרגום הנ"ל:

שבתי וראיתי בספר לוית חן פרשת וישב הביא ג"כ דברי הרא"מ הנ"ל וכתב לתמוה עליו מגמ' ערוכה דכריתות (דף ז' ע"א) פלוגתת ר"מ וחכמים בבת כהן שניסת לאחד מן הפסולין ואח"כ זינתה דר"מ ס"ל כיון דאסירה לכהונה שוב זרה היא וחכמים סוברים דבעינן זר מעיקרא עכ"פ מבואר דבזרה מעיקרא אע"ג שהיא בת כהן ג"כ אינה חייבת אלא חנק וא"כ מבואר היפך דברי המזרחי ז"ל והיא תמי' קיימת לכאורה. אמנם מאשר נודע שרבינו הרא"מ זצ"ל הי' רבן של כל ישראל בדורו וח"ו שיטעה בדבר פשוט כזה. לכן נלענ"ד ללמד זכות עליו ז"ל דבאמת מודה הוא ז"ל שכל הטעם שבת כהן חייבה מיתה חמורה היינו מפאת קדושת כהונה שיש עלי' אמנם מפני שקדושה זו שעלי' אינה קדושה עצמיות אלא נמשכת מקדושת אבי' וכמו דמוכרח מביאור התרגום בקרא ואת אבי' היא מחללת וכמו שביארנו לעיל וכיון שמשם בעצמו לא ניטלה קדושת כהונה א"כ גם קדושה זו הנמשכת מאב לבתה ג"כ לא נלקחה ודוקא בניו של שם לא היו כהנים דהם אינם מפאת קדושת האב רק מכח עצמם זה לקח הקב"ה אבל בתו של שם דקדושתה מכח אבי' וכיון דאבי' נשאר בקדושה ממילא גם היא יש עלי' קדושת כהונה וכוונת המזרחי ז"ל דמבתו ל"ש לקיחת כהונה כלל כיון דכל קדושתה מפאת קדושת אבי' וכיון שאבי' נשאר כהן ממילא היא בת כהן ושייך בה את אבי' היא מחללת דהיינו קדושת אבי' שיש עליה וכהתרגום אונקלוס ואע"פ שלשון המזרחי בקיצורו מורה דכוונתו בפשיטות מ"מ האמת יעיד לעצמו שהדברים נכונים בעזהשי"ת בכוונת דבריו הקדושים:

פרק ג

בתוספות ישנים ריש יבמות בש"ס הנדפס מחדש בווילנא כתב בזה"ל יש מקשים אמאי מתחיל סדר נשים במס' יבמות וכו' ועוד י"ל משום דהיא מצוה ראשונה שאירעה בנשים כדכתיב בתמר בא אל אשת אחיך ויבם אותה עכ"ל. והנה לכאורה נראה מדברי התוס' ישנים דהי' מצות יבום והיו מצווין ע"ז קודם מתן תורה ג"כ וכן דעת המדרש משלי פסיק ל"א עיי"ש אמנם בריטב"א יבמות (דף ה' ע"ב) בד"ה מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור כתב בזה"ל פירש רש"י ז"ל אבל מצות יבום אינו לפני הדיבור פירוש לפירושו דאע"ג דחזינן ליהודה ואבות שהיו נוהגין בה לאו מתורת מצוה אלא כדרך שקיים אברהם אבינו ע"ה אפי' ער"ת עכ"ל:

והנה מ"ש הריטב"א ז"ל בשם רש"י ז"ל ברש"י שלפנינו ליתא ואדרבא המעיין היטב ברש"י ז"ל בסוגיין שכ' על הא דאמרינן בגמ' לעיל מיני' שכן צורך גבוה וז"ל "משא"כ ביבום דלית בהו כל הני" ולא נטר לפרש כן עד מה דאסיקנא ומה לכולן שישנן לפני הדיבור נראה דרש"י ז"ל ס"ל דיבום הי' נוהג לפני הדיבור בתורת מצוה ולא חשש רש"י ז"ל לפרש תי' על לפני הדיבור דכיון דנהי דיבום הי' נוהג לפני הדיבור אבל כיון דחליצה לא הי' נוהג לפני הדיבור א"כ י"ל דא"ר מלפני הדיבור על לאחר הדיבור דאפשר בחליצה והתורה הקדושה נתנה לו הבחירה אם ירצה מייבם ואם ירצה חולץ וא"כ אינה מצוה הכרחיות עליו וי"ל דלא דחי ל"ת כיון דלאחר מתן תורה אין המצוה עליו גזירה כמות שהיתה קודם מתן תורה ובאמת רש"י ז"ל בפרשתינו שהעתיק את ד' ר"א מקשאה בשם ר"מ דתמר בתו של שם היתה ולכן דנוה בשריפה עכצ"ל מצד דהיתה שומרת יבם וכמו"ש הרמב"ן ז"ל לדעת רש"י ז"ל אם שהוא ז"ל תמה עליו דהא מצות יבום לא הי' נוהג בב"נ אבל ע"כ דעת רש"י ז"ל כן הוא וא"כ ע"כ צ"ל בדעת רש"י ז"ל כדאמרן. ודברי הריטב"א בשם רש"י ז"ל צ"ע:

ובעיקר הדבר אם נימא דהיתה מצוה קודם מתן תורה כדעת המדרש הנ"ל י"ל קצת ד' המהרש"א ז"ל בחא"ג יבמות (דף ע"ז ע"א) בד"ה כתנאי שכתב להקשות על דואג וסייעתו שחשבו לאסור עמונית ומואבית ולא האמינו בקבלתם מב"ד של שמואל והרי אבצן זה בועז והי' שופט את ישראל כמה שנים כמפורש בקרא ואיך נשא פסולי הקהל ברבים. וכתב בזה"ל. והנראה למאי דמסקינן בפרק כיצד דעשה דיבמה דוחה ל"ת וחייבי לאוין מתייבמין מה"ת אלא דאנן גזרינן ביאה ראשונה אטו ב"ש דאסור בה דכבר אתקיים העשה בביאה ראשונה. א"כ אפשר לומר דאז בימי בועז עדיין לא גזרו על כך והותר לו ביאה ראשונה במצות יבום דעשה דוחה ל"ת כמ"ש המפורשים דדין יבום הי' נוהג אז בקרובים כמו"ש הרמב"ן בפרשת וישב עכ"ל. והנה דברי המהרש"א נפלאין מאוד דמאי ראי' מקודם מתן תורה שהי' יבום נוהג בקרובים על ימי השופטים שאמרה תוה"ק שאין יבום אלא באחים מאב ואיך אפשר לומר דיבום שהוא מצד מנהג דוחה ל"ת שבתורה וכבר העירו בזה האחרונים. אמנם לפ"ד י"ל דהמהרש"א ז"ל ס"ל כיון דקודם מתן תורה הי' מצוה דאורייתא יבום אף בקרובים נהי דפטרה תורה הקדושה אח"כ מזה שאר קרובים ואוקמה רק באשת אח מ"מ נשארה המצוה הזאת רשות בישראל וכיון שנהגו גם אחר מתן תורה וחייבו את עצמם במצות יבום בקרובים דוחה אצלם ל"ת והוי כמו מצות עשה שהז"ג גבי נשים שכתב הראב"ד ז"ל בפירושו לתורת כהנים ריש ויקרא פרשה ב' דנתנה תורה לאנשים בחיוב ולנשים ברשות ולכן גם בנשים אמרינן עדל"ת כיון דאם ירצו לעשות זאת עושין מצוה ואמרינן עדל"ת א"כ ה"ה יבום בקרובים י"ל דהתוה"ק לא בטלה המצוה לגמרי אלא הניחה שיהי' רשות ולא חובה ואם מייבם עושה מצוה דאוריי' ואמרינן עדל"ת ולא נכחד ממני מה שיש לגמגם בזה וכ"כ במק"א הרבה בעיקר דברי הראב"ד ז"ל מהא דפסח בשני רשות לענין דחיית שבת בנשים שאינו דוחה ופלפלנו הרבה בד' הר"מ ז"ל בהלכות קרבן פסח ואכ"מ אפס כתבנו קצת להצדיק את הצדיק המהרש"א ז"ל לפי חומר הנושא שלא יהי' תמי' כ"כ:

ובאמת בעיקר קושית המהרש"א ז"ל לכאורה עלה בדעתי לקיים דבריו די"ל דבבועז מצד מנהג דיבום קרובים נגעה בה אמנם לא מטעמו דעשה דוחה ל"ת דזה קשה לשמוע רק די"ל עפ"ד הר"מ ז"ל דחייבי לאוין אינן אסורין מה"ת אלא בקידש ובעל דוקא אבל בעילה בלא קידושין ליכא איסור תורה אלא שביאת פנוי' אסורה אפי' במיוחדת מדרבנן עכ"פ ע"ז י"ל כיון דהי' מנהג יבום בקרובים ויבום א"צ עדים וכוונה לקנותה וא"כ י"ל דגם בועז עשה כן שבעלה בתורת יבום דמצד איסור דעמוני לא עבר כיון דלא הי' בקידושין ואינה בכלל זנות כיין דלזה אהני לן הא דמנהג יבום בקרובים שלא יהי' בכלל איסור זונה וי"ל אפי' לדעת הר"מ ז"ל דגם מיוחדת איכא איסור תורה והדיוט אסור בפילגש מה"ת מ"מ בועז דהי' שופט אולי הי' לו בזה דין מלך והי' מותר מה"ת בפילגש ואפי' א"נ דאיכא איסור דרבנן ע"ז שוב מהני הא דמנהג יבום בקרובים אך באמת כ"ז לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא עומדת קושית מהרש"א ז"ל כחומה דהנה באמת איכא עוד לאו בעמוני ומואבי דלא תדרוש שלומם וטובתם וקשה על בועז איך עשה חסדים עם רות כמפורש בקרא וגם זה שנשא אותה משום בקשתה לעשות עמה חסד כמפורש בקרא הא עבר על לאו דלא תדרוש שלומם וטובתם כנ"ל אך כ"כ בספרי חמדת ישראל בשם הר"ם ממיץ ז"ל דבנקיבות דליכא הלאו דלא יבוא עמוני ומואבי ה"ה דליכא לאו הזה דתרווייהו לאוין אחת הם ומעתה זה דוקא אליבא דאמת אבל לשיטת דואג וסייעתו ששאלו אם מותר לבוא בקהל והי' ס"ל דהלאו בנקיבות ג"כ א"כ ממילא דהלאו דלא תדרוש שלומם איכא ג"כ בנקיבות וא"כ שוב יקשה על בועז איך עשה עמה חסד וא"כ צ"ל דדואג הודה שבועז הי' ס"ל כן אך באמת הגואל נחלק עליו בזה וכמו"ש המפורשים דטעם הגואל הי' מצד איסור ולא כמו שנדחק המהרש"א ז"ל. ודו"ק בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המעיין:

פרק ד

מפני שהרבה פעמים חלין ימי חנוכה בפרשת וישב וגם היום בעת סדרי הדברים לדפוס הוא חנוכה תרס"ה לפ"ק חל יום הראשון בש"ק פרשת וישב לזאת אציג בזה שני גרגרים בהגדה והלכה השייך לחנוכה ולא העתקתי ממה שכבר כתבתי בחידושי אלא ממה שחנני השי"ת בימים האלו ואם מצער הוא ותחי נפשי בזה [ואי"ה כאשר יזכני השי"ת להו"ל ספרי דרך חיים שמה ימצאו קונטרס גדול על סוגיא דכבתה בדברים ערבים ומתוקים בעזהשי"ת]:

במס' שבת (דף כ"א ע"ב) ת"ר מצות נ"ח איש וביתו וכו' והמהדרין מן המהדרין ב"ש אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך וכו' וחד אמר טעמא דב"ש כנגד פרי החג עכ"ל הגמ'. והנה לכאורה צ"ע טובא מה ענין נר חנוכה לפרי החג בשביל שפרי החג מתמעטין והולכין ה"ה לנר חנוכה מה ענין זל"ז. ועיי' במהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שכתב דב"ש ס"ל דכמו דפרי החג דג"כ הוא נגד מעלין בקודש מ"מ כיון דאיכא טעמא שהוא נגד שבעים אוה"ע שיהי' פוחתין והולכין לא משגיחינן על הא דמעלין בקודש ה"ה כאן דאיכא טעמא אי נימא כתירוץ הא' של הב"י דמעיקרא היו מחלקין לח' חלקים ונמצא ח' חלקים שמן פוחתין והולכין לכך לא משגיחינן על הטעם דמעלין בקודש ולא מורידין אתד"ק. אך לפי דה"ק צ"ע מה זה דאמרינן בגמ' כנגד פרי החג והל"ל כמו דמצאנו בפרי החג ונראה מגמ' דהוא אותו ענין בפרי החג:

לכן נלענ"ד ונקדים לבאר ענין פרי החג שצותה תוה"ק להקריב בחג הסוכות שיהי' כח האוה"ע פוחתין והולכין מה זה הכוונה שיהיו פוחתין והולכין הא ורחמיו על כל מעשיו כתיב. ואמאי דוקא בחג הסוכות. ונראה דהענין הוא בהקדם לבאר דברי הגמ' מס' ע"א (דף ג' ע"א) דלעתיד לבוא כשהאוה"ע יטענו לפני הקב"ה על קבלת התוה"ק יאמר להם הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה מיד כל או"א הולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל או"א מבעט בסוכתו ויוצא עיי"ש והוא תמי' מאוד דלמה יבחר הקב"ה מצות סוכה דוקא. ונראה בביאור הדברים עפמ"ש בכמה דוכתין שעיקר ענין בתורת ישראל במתן תורה הקדושה היתה להראות שהכל הוא מהשי"ת ולהמליך השי"ת על כל הדברים הטבעיים ולהיות נקבע בלבבינו כי הכל מהשי"ת וכן לקדש את עצמו שכל מעשיו אשר מוכרח לעשותה מכח שהוא בן אדם בכל זאת יוכל להשפיע עליהם קדושת השי"ת והכל קודש ועיי' בפ' וירא שהרחבנו הביאור בכמה ענינים והנה ענין זה נראה במצות סוכה שהקב"ה צוה לישראל לקיים מצות סוכה דוקא באכילה ושתי' ושינה וטיול היינו כל עניני עוה"ז ועשאה התוה"ק מהם מצוה ויהי' כל האדם מוקף במצוה בכל עניני הגשמי' להראות שכל עניני הגשמיים של האדם להתקדש בקדושת השי"ת וזה שיאמר הקב"ה לאוה"ע לעת"ל מצוה קלה יש לי וסוכה שמה היינו שהמצוה הוא בכל עניני עוה"ז דוקא וזה הוא תכלית קבלת התורה כנ"ל. אמנם אוה"ע בשכלם אינם משיגין זה דנוכל לעשות מכל הדברים הגשמים רוחני מצות ושיהי' לו קדושה כמו סוכה דנתקדש בקדושת חגיגה כמבואר בגמ' כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה והוא רק לאכילה ושתי' וטיול. הוא ענין שהקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז והיינו כי חמה הוא כינוי לכח השכל שבאדם כמו שביארנו בהקדמת ספר חמדת ישראל מאמרם ז"ל דהאוה"ע מונין לחמה דהיינו שכל עצמם ונותן בהם שכל הטבע בתוקפו וזה הוא מליצת "חמה בתקופת תמוז" ועיד"ז מבעטים בסוכתם והולכין להם כי הם אינן יכולים לקבל שיהי' האדם כמות שהוא אוכל ושותה ויהי' הכל קודש ועיד"ז מתקדש בקדושת השי"ת וממילא נראה שאין להם חלק ונחלה בתורה הקדושה אשר כל ענינה להתקדש הכל בקדושת השי"ת וזה נכון מאוד בביאור דברי הגמ' הקדושה:

ומעתה נבין היטיב ענין פרי החג שצוותה התוה"ק להקריב בחג הסוכות כיון דעיקר ענין חג זה להכניס כל הדברים מעוה"ז הטבעיים להשי"ת ואוה"ע המה תחת ממשלת הטבע וכל תכלית הבריאה הוא שיכירו כולם כח מלכות השי"ת לזאת מקריבין פרים בחג הסוכות שיהי' כח הטבע פוחת והולך והיינו שכל שבעים האומות שיראו כח השי"ת שהוא המחי' את כל ויבואו כולם תחת השגחתו יתברך כמו ישראל עם קרובו. והנה כל ענין נס חנוכה הוא מה שנצחו הכהנים החשמונאים את היוונים שרצו להעביר את ישראל על דת וכמבואר בחז"ל כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק בא"י והענין דיוונים כל מגמתם ומטרתם הי' לגשם כל ענינים ואף את אלקות שכל דבר היו מגשמים בתכלית הגישום והיו נותנים לכל כח מיוחד בטבע את התואר אלקות כי לדעתם כוחות הטבע בכל מושלים ואפס זולתם ולזאת כאשר הושיע השי"ת שישראל נצחו ע"י החשמונאים והעלו אור התורה הקדושה בלבב בני ישראל לידע שרק השי"ת יחיד ומיוחד הוא מושל כל הבריאה ומנהל כל כוחות הטבע ואין זולתו ולזכר הנס הגדול הזה תקנו חז"ל להדליק נרות בחנוכה לקבוע בלבבינו ענין נס חנוכה ס"ל לב"ש שג"כ פוחתין והולכין כיון דזמן הזה נצח את כח היוונים יש סגולה בכל שנה ושנה כאשר יגיע זמן הזה למעט כוחות הטבע שמאמינים בהם העובדי כוכבים ולהכניס אותם תחת כנפי השכינה ממש כמו חג הסוכות. וזה ממש כמו פרי החג שצותה התוה"ק בחג הסוכות שהוא זמן מוכשר להקריב מכח זה פרי החג ה"ה בחנוכה צריך להדליק הנרות להיות פוחת והולך מטעם זה אמנם ב"ה ס"ל דבחנוכה דהי' הנצחון ע"י החשמונאים שזכינו לאור תורה צריכין העיקר להראות שאנחנו נתגבר בכח תוה"ק ונוסף והולך בקדושת השי"ת ועיד"ז ממילא יהי' ההשפעה של אוה"ע ג"כ כי במהרה יתגלה כבוד מלכותו של השי"ת עליהם בב"א:

ועתה נבאר קצת בענין זה בעומק הלכה בעזהשי"ת. הנה לכאורה יש להעיר על דברי המהרש"א ז"ל שכתב דטעמא דב"ש דס"ל פוחת והולך משום דס"ל כתירוץ הא' של הב"י ז"ל דנתחלק מיד השמן לח' חלקים ובכל הלילה היו נותנין למנורה חלק אחד והי' דולק עד הבוקר ונמצא שבכל הלילה נעשה נס. וי"ל דב"ש וב"ה אזלי לשיטתם דלב"ה לא מסתבר תירוץ זה של הב"י לכן ס"ל דמוסיף והולך משום מעלין בקודש ול"מ דליכא טעמא לדידהו. אמנם ב"ש לשיטתם שפיר י"ל דס"ל כתירוץ הא' של הב"י וטעמא דמילתא דהנה לפ"ד הב"י בתירוץ הא' צ"ל דנעשה נס במנורה כאשר כבר הי' שמה השמן נעשה הנס ונתמלא הנר חצי לוג. דזה ודאי ליכא למימר בכוונת מרן הב"י ז"ל דלא נוסף כלל רק שזה המעט הי' הולך ודולק כל הלילה עד הבוקר. ז"א כיון דהמצוה שיתן שמן כשיעור שיהי' דולק מערב ועד בוקר נהי דהב"י ז"ל ס"ל דהכא דלא הי' להם עצה רצו עכ"פ לצאת ידי קצת מצוה אבל כיון שנעשה הנס בוודאי נעשה הנס שיהי' דולק כהלכתו דהיינו שיהי' בו מיד בתחלת ההדלקה כשיעור מערב ועד בוקר. וז"ב ופשוט. אך לכאורה צ"ע עוד כיון דמצות המנורה הוא שיהי' מתרומת הלשכה והיינו שיהי' לכל ישראל חלק בו וא"כ מה מהני הנס כיון דהי' של גבוה ולא הי' לישראל חלק בו. וע"כ צ"ל כיון דנתברך שמנן של ישראל שנתנו לתוך המנורה הוי הכל של ישראל. אך יש לעיין בזה כיון דבאמת בשעת הריבוי הרי המעט שנתנו הי' של הקדש והוא של גבוה א"כ של גבוה נתברך וא"כ אין לישראל חלק בכל השמן ולא נתקיים בזה מצות הדלקה. אמנם י"ל כיון דקיי"ל דמהני שאלה בהקדש והואיל אי בעי מיתשיל חשיב כדידי' ולכן הוי שם הבעלים דכל ישראל על השמן ומעתה שפיר כיון דנתברך השמן הזה הוי כל השמן של כל ישראל ושפיר נתקיים המצוה כתקנה. ומעתה לפימ"ש המל"מ בפ"א מה' מעה"ק הלכה ד' לחדש דאף דס"ל לב"ה דיש שאלה בהקדש מ"מ כשכבר קידש בכלי שרת ל"מ שאלה עיי"ש שמתרץ בזה קו' התוס' סוטה (דף ו' ע"ב) ועיי' מ"ש בחי' שם ואכמ"ל. וא"כ א"א לומר כתירוץ הב"י ז"ל דנתחלק השמן לח' חלקים ונוסף במנורה דהרי במנורה כיון דהוא כלי שרת וא"כ השמן שניתן בתוכה נתקדש בכלי ושוב ל"מ שאלה והוי של גבוה לגמרי וכי נתברך של גבוה נתברך וא"כ לא הי' השמן של ישראל לכן ב"ה לשיטתם ס"ל שהשמן נתברך מיד בפך ואז הי' הנס ושפיר הי' השמן של כל ישראל כיון דבפך הי' רק קדושת דמים ולא נתקדש עדיין בכלי שרת ומהני שאלה ולכן ס"ל לב"ה מוסיף והולך. אמנם כ"ז לב"ה אבל לב"ש לשיטתם דס"ל דאין שאלה להקדש א"כ גם בהיות השמן בפך לא הי' מהני שאלה וצ"ל לשיטתם דלא תליא שם בעלים בשאלה רק כיון דהוא הקדש מכוחם נקראים בעלים על הדבר וא"כ שוב אין נפ"מ אימתי נעשה הנס ולכן שפיר ס"ל כתי' הא' של הב"י ז"ל דהנס נעשה במנורה ולכן ס"ל פוחת והולך והבן היטב:

אמנם לכאורה י"ל דז"א וגם ב"ה יכולים לסבור כתירוץ הב"י ז"ל דהנה בחידושי הקשיתי לשאול ע"ד הב"י ז"ל שכ' דחלקו השמן לח' חלקים לעשות עכ"פ קצת מצוה שיהי' דולק בכל לילה מעט במנורה לפי"מ דמבואר בש"ס דעשו מנורה חדשה של עץ והנה קיי"ל כלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן וא"כ כל זה שנתקדשה המנורה הוא רק ע"י עבודה וכיון דהמצוה הוא שיהי' דולקת מערב ועד בוקר וצריך ליתן בה שמן כשיעור א"כ כשנותן פחות מזה הרי ל"ש עבודתה מחנכתה וא"כ הרי לא הי' מנורה כלל ולא הי' מצוה כלל בהדלקתה. וכתבנו לתרץ דע"כ צ"ל דדעת הב"י ז"ל דס"ל דכמו דהוי מצוה אע"ג דהוא רק ח"ש מהמצוה ה"ה דהוי לענין זה עבודה של המנורה ונתחנכה עיד"ז ונעשית עיד"ז כלי שרת וז"פ. ומעתה י"ל דגם לב"ה אע"ג דס"ל יש שאלה בהקדש וא"כ סברא גדולה לומר דשם בעלים תליא בשאלה מ"מ י"ל דהנס נעשה במנורה כמו"ש הב"י ז"ל. ואין להקשות הא במנורה כבר נתקדש בכלי ול"מ שאלה ז"א דהרי כ"ז דנתקדש בכלי הוא רק עיד"ז שנתן בה שמן קודש להדלקת המנורה עיד"ז נתחנכה המנורה ונעשית כלי שרת ונתקדש השמן קדושת הגוף משא"כ אם שאלו על השמן א"כ השמן הוא של חולין ופסול למנורה וא"כ לא נתחנכה המנורה וליכא כאן כ"ש כלל. ולא יהי' קידוש כלי כלל ושפיר אף לב"ה מהני שאלה אף לאחר שניתן השמן למנורה ושוב י"ל דגה לב"ה הי' הנס במנורה שנתרבה השמן בכל לילה במנורה:

איברא דז"א דזה תינח בלילה ראשונה דאז עדיין לא נתחנכה המנורה כ"א ע"י הדלקה זו שפיר יש לומר כנ"ל משא"כ בלילה שני' כיון דכבר נעשה נס בלילה ראשונה ונתחנכה המנורה כדת ונעשית כלי שרת א"כ כשבא לתוכה השמן המעט נתקדש בכלי ושוב ל"מ שאלה ושוב אין הנס הי' לישראל אלא לגבוה כיון דכבר הי' של גבוה לגמרי ע"י קידוש כלי כנ"ל. ומוכרח לומר דהנס הי' בפך ששם נתרבה השמן בכל לילה כנ"ל. ועפי"ז מה מאוד ימתק לנו לפרש דברי הגמ' שבת שם (דף כ"ג ע"א) אמר ר"י יום ראשון מדליק מברך ג' מכאן ואילך מדליק מברך שתים מה ממעט ממעט זמן. ונימעט נס. נס כל יומי איתא עכ"ל הגמ'. וצריך להבין דקארי לה מה קארי לה ונימעט נס אטו לא ידע זה דנס כל יומא איתא:

אמנם לדברינו י"ל בטטו"ד דהמקשן הי' סובר כהב"י ז"ל דהנס נעשה במנורה לאחר שנתנו בו שמן מעט נתרבה השמן במנורה והי' קשי' לי' א"כ איך אנו מברכין שעשה נסים לאבותינו הא הנס לא הי' לאבותינו כלל אלא לגבוה וע"כ צ"ל כיון דישראל היו בעלים הוי בכלל שעשה נסים לאבותינו אך הא לאחר שנתקדש בכלי ל"מ שאלה וא"כ שוב לא הוי ישראל בעלים. אמנם ז"א כיון דהקדש כלי הי' רק ע"י שמן כנ"ל. אך א"כ זה דוקא בלילה הראשונה אבל אח"כ נהי דהוה נס אבל כיון דכבר נתקדשה המנורה ונתקדש השמן בקדושת כלי שוב ל"ש לברך שעשה נסים לאבותינו כיון שהנס הי' לגבוה וא"כ שפיר מקשה ונימעט נס וע"ז תרצינן נס כל יומי איתא והיינו כשאר תירוצי הב"י דהנס נעשה בפך השמן דהי' אז עוד של כל ישראל מטעם הואיל אב"מ וא"כ שפיר מברכינן בכל יום נס ולא נתמעט אלא זמן. וזה נכון מאוד בביאור הסוגיא:

איברא דיש לעיין עוד בזה לפ"מ דקיי"ל דאין כלי שרת מקדשין פחות מכשיעור א"כ י"ל דגם בשאר הלילות אע"ג דכבר נתקדשה המנורה ונעשית כלי שרת מ"מ השמן לא נתקדש במנורה כיון דלא הי' בו כשיעור להדליק מערב ועד בוקר שכך הוא מציתו וא"כ לא נתקדש בפחות מכשיעור ומהני שאלה גם בהיותו במנורה. אך י"ל בזה דהנה כ"כ שדברי הב"י ז"ל תמוהין מאוד דאיך אפשר לומר כן שחלקו את השמן לח' חלקים ולא יעשו כלל מצות בשלימות. ועין בחי' המאירי שבת בסוגיא זו שהביא יש מפורשים כן ותמה עליהם והארכנו בזה בקונטרס דרך חיים בסוגיא דכבתה ואכמ"ל:

אמנם מחוורתא בכונת הב"י ז"ל כמו ששמעתי אומרים בשם אדמו"ר רבן של כל ישראל מרן מגור זצוקלה"ה. דהנה באמת זה ששיערו חז"ל שצריך חצי לוג שמן לכל לילה היינו בפתילה בינונית ובימות החמה בתקופת תמוז והי' באמת פתילה עבה כמו"ש התוס' מנחות (דפ"ט) בשם הירושלמי. אך לפי"ז אם יקח פתילה דקה מאוד מאוד דהיינו שיהי' שמינית מהפתילה שצריכה חצי לוג ללילה שלימה יוכל להדליק בשמינית שמן לכל לילה. וא"כ י"ל דזה כוונת הב"י ז"ל דמפני שלא הי' להם אלא פך אחד שלא הי' בו להדליק אלא ללילה אחת חלקו את השמן לח' חלקים ולקחו פתילה דקה מאוד שיהי' דולק בשמינית שמן כל הלילה ויתקיים בזה מצות התוה"ק בשלימות שיהי' דולקות המנורה מערב ועד בוקר והא דנעשה נס היינו כדי שיתקיים המצוה בהידור מצוה לגמרי שיהי' אור יפה וכיון דהי' עיקר הנס בהידור מצוה דאל"ה לא הי' צורך בנס כלל לכן יש במצוה זו מהדרין ומהדרין מן המהדרין משא"כ בכל המצות. אלו תוכן ד"ק ודפח"ח ושפתים יושק:

ומעתה באמת הי' כשיעור שמן לכל לילה כיון שלקחו פתילה דקה מאוד ושוב נתקיים בו מצות התורה ושפיר נתקדש בכלי שרת דנהי דשיערו חז"ל דלפתילה בינונית צריך חצי לוג ומצוה שתהי' מהודרת אבל פשיטא דזה דוקא כאשר נוכל לקיים מן המובחר אבל כשאי אפשר בענין אחר הוי זה כשיעור וא"כ בלילות הנשארים כאשר בא השמן למנורה נתקדש השמן ושוב יש סברא לומר דאין הנס בשל ישראל אלא בשל גבוה ולכן שפיר מקשינן ולמעט נס וזה ברור:

והנה חכם אחד העירני להביא ראי' לדברי המהרש"א ז"ל דב"ש וב"ה פליגי באופן הנס איך הי' דבזה א"ש מה שיש לעורר על הא דמייתי ראי' משני זקנים שהי' בצידן א' עשה כב"ש ואחד עשה כב"ה ואמאי לא הביא הגמ' בסופ"ק דיבמות ראי' מזה דעשה ב"ש כדבריהם אמנם להנ"ל י"ל כיון דפליגי באופן הנס איך הי' ובכה"ג שפליגי במציאות בוודאי עשו כדבריהם כיון שהי' להם בקבלה דכל היום נתמעט מהפך שמן וחלקו אותו למנורה. ולכן מדקדק ריו"ח ואומר זה נתן טעם לדבריו כנגד פרי החג וכפי' המהרש"א ז"ל דהנס הי' כפי' הב"י ולכן עשה כדברי ב"ש ואין בזה ענין לשאלת הגמ' אי עשו ב"ש כדבריהם או לא אלו דבריו. אמנם באמת אינו ראי' מזה וכבר ראיתי להג' המנוח בעל ס' שערי דעה ח"ב ס"ז שהעיר ע"ד הגמ' הנ"ל. ועיי"ש שרוצה להוכיח מזה דבהידור מצוה ל"ש לא תתגודדו. אמנם לענ"ד בלא"ה ל"ק מידי דבמצות הדלקת נר חנוכה כיון דהי' פשוטין ומהדרין ומהדרין מן המהדרין ולדעת התוס' כל אחד עשה באופן אחר בוודאי דהיו יכולין המהדרין מן המהדרין ג"כ לעשות כ"א לפי טעמו כיון דבלא"ה הי' אגודות אגודות במצוה זו ול"ש בזה לא תתגודדו כלל. ולכן לא הביא הגמ' ביבמות כלל דבר זה. וזה נראה ברור ואמת בסייעתא דשמי':

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה