אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

וישלח

ויצא

פרק א

במדרש תנחומא איתא דיעקב נענש במיתת רחל ע"ה משום שלא קיים נדרו. ועל אחירת נדרו אשתו מתה. ולכאורה תמי' הא מבואר פ"ק דר"ה (דף ו') דדרשינן והי' בך חטא ולא באשתך חטא וראיתי בזוה"ק פ' וישלח (דף קע"ד ע"ב סוף הדף) איתא בזה"ל ותא חזי בגין דיעקב אחר נדרי' קמי' קודשא ב"ה איתקף דינא על ידא דמקטרגא דקטריג עלי' דיעקב ובעיא דינא בשעתא דסכנא דהוית רחל בה. אמר קמי' קוב"ה והא יעקב נדר נדרי' ולא שלים והא איהו תקיף מכלא בעותרא ובנין בכל מה דאיצטרך ולא שלים נדרי' וכו' מיד ותלד רחל ותקש בלדתה וכו' ואתעניש יעקב מה"ט בגין דכתיב ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך עכ"ל הזוה"ק ובהגהות נצוצי אורות להג' רב חיד"א ז"ל תמה מגמ' דמבואר להיפך דבענין בל תאחר אין אשתו מתה. אמנם לענ"ד הזהיר זה הזוה"ק במ"ש דהשטן מקטרג בשעת הסכנה והיינו נהי דאין אשתו מתה מצד ענין בל תאחר היינו דוקא אם אין צריכה הצלה אבל אשה בשעה שיולדת היא בסכנה וצריכה לרחמי שמים אז מהני ענין דבל תאחר שאין לה מציל ובזה א"ש הא דלא מתה לאה ורק רחל מתה אמנם להנ"ל א"ש דבאמת בענין בל תאחר אין אשתו מתה ורק רחל דהיתה צריכה להצלה גרם לה ענין בל תאחר דלא ניצולה בלדתה את בנימין כנלע"ד כוונת הזוה"ק ואין בזה מחלוקת בין הזוה"ק לש"ס דילן:

ומה שנלענ"ד עוד בענין זה להשוות הזוהר הקדוש עם הש"ס דילן דהנה באמת לכאורה יש להבין הא דדרשינן בש"ס דילן מקרא דוהי' בך חטא ולא באשתך חטא הלא קיי"ל דאשתו כגופו וא"כ אמאי לא יהי' אשתו בכלל והי' בך חטא ובאמת באוה"ח הק' פ' תצא דריש מקרא הנ"ל דאשתו מתה בעון נדרים עיי"ש אמנם נראה דהש"ס דילן סובר כיון דיכול אדם להפריד אשתו ממנו ע"י גירושין או דתוכל להתפרד ממנו ע"י מיתה דמיתת הבעל מתיר אותה א"כ אין אשתו בגדר "בך" לכן ממעטינן מוהי' בך חטא דאין באשתו חטא ומעתה נראה דזה דוקא בישראל לאחר מ"ת אבל בב"נ לפ"ד המ"ד בירושלמי דלא מהני גירושין וכ"כ הג' פני יהושע ז"ל דה"ה מיתת הבעל אינו מתיר בב"נ וא"כ כשאדם נושא אשה לא תוכל להתפרד ממנו לעולם והוי ממש גוף אחד וא"כ ל"ש למעט מבך אשתו אדרבה אשתו בכלל בך ולכן א"ש דברי המדרש והזוה"ק דרחל מתה בעון בל תאחר דיעקב וא"ש מאוד דלא מתה לאה אלא רחל כיון דרחל נשא אח"כ אע"ג דהי' שתי אחיות וע"כ דיעקב ס"ל דהי' דינו כדין ב"נ והוא מותר בשתי אחיות וא"כ ל"מ גירושין ושוב מתה בענין בל תאחר דבעל. ובאמת יש להמתיק הענין ביותר עפ"מ שנראה לומר דטעמא דירושלמי דס"ל דבב"נ ל"מ הגירושין להפריד אותה מבעלה דהוא כיון דקיי"ל (דנאסרה) דנערה המאורסה אין להם ורק בעולת בעל יש להם מבואר מזה דבהן אין ענין האישות קנין כמו שהוא בישראל רק דהוא ענין חיבור שעיד"ז שנתחברו יחד בביאה עיד"ז נעשין לבשר אחד ונעשית אשתו ועיי' במס' מעילה (דף י"ח ע"א) ת"ר נפש כי תמעול מעל אין מעילה אלא שינוי וכן הוא אומר איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וכו' יכול פגם ולא נהנה וכו' ובמחובר לקרקע וכו' ת"ל וחטאה נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה וכו' ובתלוש מן הקרקע וכתב שם בשטמ"ק [הנדפס מחדש בש"ס דפוס ווילנא] דהו"א לרבות מחובר לקרקע כגון שישב על שדה הקדש דומיא דסוטה דמיירי במחובר כמער איש ולויות עכ"ל והנה לכאורה אין דבריו הקדושים מובנים הא בסוטה אמרינן דמועלת מעל בבעלה בזה שזינתה ומה זה שכתב דמיירי במחובר אמנם נראה ברור בכוונת השטמ"ק ז"ל דכיון דקיי"ל דארוסה אינה שותית מקרא מיירי רק בנשואה ובעינן קדמה שכיבת בעל לשכיבת בועל וא"כ הרי זו מחוברת בבעלה ואעפי"כ הוי בכלל מעילה וא"כ יש ללמוד מזה דיש מעילה במחובר ובאמת יש לפלפל בזה דהא הכא אם זינתה הרי הבעל מחויב לגרשה ועומדת להתפרד מבעלה ולכן הוי מעילה ע"פ דברי התוס' ריש זבחים דאשה שזינתה אינו חייב לגרשה ומלבד זה י"ל לפי דעת המהרי"ק ז"ל דאומר מותר ג"כ אסורה לבעלה מצד ומועלה בו מעל הרי איסור נולד מכח מעילה וא"נ דאין מעילה במחובר הרי אינה אסורה כנ"ל ויש לעיין הרבה בזה ואכ"מ עכ"פ מבואר דגם בישראל מיקרי אשה מחוברת לבעלה רק דבישראל כיון דמתיר מיתה וגירושין אינו חיבור גמור רק קנין ונפקע ע"י גט ומיתת הבעל משא"כ בב"נ כיון דאין להם רק בעולת בעל ע"כ דאין הביאה מתורת קנין אלא מתורת חיבור וכיון שכן אין לו פירוד כלל וא"כ א"ש מאוד דבב"נ אשתו מתה בעון בל תאחר והוי בכלל והי' בך חטא ודו"ק היטב בכ"ז כי הדבר נכון בס"ד:

פרק ב

הר"מ ז"ל פסק דאוכל גה"נ של נבילה ושל עולה חייב שתים אמנם באוכל גה"נ מבהמה טמאה פסק דפטור לגמרי דגה"נ אינו נאסר בטמאה כיון דבשרו אסור ומצד טמאה ג"כ פטור כיון דאין בגידין בנו"ט ואין הגידין מכלל הבשר ותמהו עליו כל הפוסקים הא כיון דס"ל אב"ג בנו"ט א"כ אמאי מחייב באוכל גה"נ של נבלה ושל עולה משום נבילה ומשום עולה. ועיי' בשעה"מ פ"ח ממא"ס שהאריך בזה לתרץ ותוכן דבריו הקדושים דהר"מ ז"ל ס"ל דוודאי ר"י ס"ל באוכל גידי טמאה ונבילה דלא מיקרי בשר ולא מיחייב משום טומאה ונבילה אלא דוקא באוכל גה"נ של נבילה הוא דס"ל דחייב שתים משום דכיון דרחמנא אחשבה לגה"נ אוכל לעבור עליו באותה אכילה חשיבא נמי אוכל לעבור עליו משום נבלה ומעתה א"ש הא דהר"מ ז"ל פסק דהאוכל גה"נ של טמאה פטור לגמרי כר"ש דהתם משום דאגיד לא מיחייב דבעי בשרו מותר א"כ לא חשיבא אכילה כיון דאין בגידין בנו"ט וליכא טעמא דרחמנא אחשבה לאכילה אלו תוכן דה"ק וכבר השתמשו בסברא זו כל האחרונים אלא שהגאון מנ"ח ז"ל מצוה רפ"א כתב לאותה סברא באופן אחר דלא משום דהתורה אחשבה לאכילה הוי אכילה לענין נבילה ג"כ אלא משום דהוא בעצמו כשאכלו אחשבה לאכילה עיי"ש בפילפולו:

אמנם לענ"ד אע"פ שאיני כדאי מ"מ לא אכחד שאין הדברים מובנים לי כיון דהשעה"מ ז"ל כתב בהדיא דדעת הר"מ ז"ל דנבילה וטמאה חדא דינא אית להו דאינו חייב אלא על מה שהוא בשר ממש אבל מה שאינו בשר אע"ג דחזי לאכילה מ"מ אינו חייב עליו מלקות כמו"ש הר"מ ז"ל להדיא בפ"ג מה' מא"ס ה"ו עיי"ש לענין איסור טומאה וסובר הרב שעה"מ ז"ל דה"ה נבילה דחד דינא אית להו ובאמת כן דעת הפרמ"ג ז"ל בסי' פ"א ועוד בכמה דוכתין ומעתה מה מהני סברא דאחשבה בגיד לחייב משום נבילה הא זה ודאי כיון דאמרינן בגיד הנשה עץ בעלמא יש שני סברות לפוטרו מחיוב טומאה ונבילה אחד מפני שאינו ראוי לאכילה דבכה"ג על הבשר ג"כ פטור אם נפסל מאכילה וב' משום שאינו בכלל בשר ואפי' אם הוי ראוי לאכילה כמו ביצים ג"כ אינו חייב משום נבילה וטמאה וא"כ נהי דתורה הקדושה חייבה על אכילת גה"נ ואחשבה זית הגיד לאכילה אבל מזה לא נשמע דהתורה אחשבה זית הגיד שבעצם עץ בעלמא הוא לבשר הבהמה וכיון שכן הרי אע"ג דהוי אכילה לא עדיף מביצים וחלב דאינו חייב עליהם משום נבילה וטמאה וא"כ הדרא לדוכתין הקושיא על הר"מ ז"ל אמאי פסק דאוכל גה"נ של נבילה חייב שתים. ובאמת גם זה קשה קצת דאי נימא דהוא משום דהתורה אחשבה לאכילת גה"נ א"כ אמאי בגה"נ של טמאה א"ח משום טמאה דנהי דלאחר שנתנה תורה ונתחדשה הלכה לאסור טמאה לישראל הותר גיד הנשה מ"מ כיון דקודם מ"ת הי' ג"כ נוהג גיד לדעת הר"מ ז"ל בפירושו לדברי חכמים הא דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו וא"כ בעצם הי' חשוב אכילה ונהי דהיום הותר גיד מחמת איסור טומאה שבו מ"מ איסור טומאה יהי' על גה"נ הזה ובזה יש לפלפל כיון דהר"ם ז"ל ס"ל דלא נאמרו שיעורין לב"נ ולכן מזה שהי' אסור קודם מ"ת אין ראי' דהוי אכילה חשובה דשלא כדרך אכילתן גם כן אסור לב"נ. אך הקושיא הראשונה קשה טובא:

לכן נלענ"ד בהקדם לבאר דברי רבינו הגדול הרב המגיד ז"ל פ"ח מה' מאכלות אסורות ה"ה שכתב הר"מ ז"ל בזה"ל האוכל גה"נ מבהמה וחי' הטמאים פטור לפי שאינו נוהג אלא בבהמה שכולה מותרת ואינו כאוכל משאר גופה [כוונת דה"ק לתרץ שעכ"פ יהי' חייב על הגיד משום איסור טומאה] שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו וכתב הרב המגיד ז"ל לבאר דברי הר"מ ז"ל במ"ש כמו שבארנו שכוונתו על דבריו לעיל בפ"ד הלכה ח"י שאין מלקות על גידי נבילה וטמאה ומזה למד הגאון בעל שעה"מ ז"ל דנראה דהר"מ ז"ל ס"ל דנבילה וטמאה חד דינא אית להו לענין זה:

ולענ"ד נראה ברור דבטמאה אין צריך לבוא לטעם זה כלל משום דאין הגיד ראוי לאכילה כמו"ש הר"מ ז"ל טעם זה בפרק ד' שם רק דאפי' אם נימא דהוי אכילה לענין טמאה מצד דאחשבה רחמנא לאכילה גבי גיד מ"מ אינו חייב משום טמאה לשיטת הר"מ ז"ל דס"ל דאינו חייב על טמאה אלא על בשר אבל מה שאינו בשר אע"ג שהוא ראוי לאכילה א"ח עליו וא"כ בטמאה לדידן דקיי"ל באמת אין בגידין בנו"ט ועץ בעלמא הוא נהי דרחמנא אחשבה לאכילה מ"מ לא מהני סברת אחשבה לחייב עליו משום טמאה. וזה שמדקדק רבינו ז"ל לכתוב שאין הגידין מכלל הבשר כמו שבארנו בפ"ד הח"י דהגידין עצים בעלמא וכיון שכן אע"ג דהתוה"ק אמרה דגה"נ חשוב אכילה אבל בכלל בשר איננו כנלע"ד ברור בדעת הר"מ ז"ל מדלא כתב הכא טעם הפטור מטעם שאינן ראוין לאכילה. ואקוה כי כל מעיין מודה על האמת יודה שזה דעת הר"מ ז"ל. ומעתה נראה ברור דהר"מ ז"ל ס"ל דדוקא בטמאה דינא הכי דנתמעט מבשרם לא תאכלו דדוקא על הבשר לוקה אבל בנבילה דכתיב בתוה"ק לא תאכלו כל נבילה פשיטא דכל מה שהוא בתוך הנבילה אע"פ שאינו בכלל בשר כיון שהוא ראוי לאכילה הרי הוא בכלל נבילה. ולפי"ז צדקו מאוד דברי הר"מ ז"ל וכמו"ש השעה"מ בטעמו דהר"מ ז"ל ס"ל דנהי דבאמת אין בגידין בנו"ט מ"מ כיון דתוה"ק אחשבה לגה"נ לאכילה חייב עליו גם משום עולה ונבילה. אך זה דוקא עולה ונבילה דצריך רק שיהי' בר אכילה לחייבא אבל בטמאה דצריך דוקא שיהי' בכלל בשר בזה ל"מ סברת אחשבה. ובאמת הב"ח בקונטרס אחרון ליו"ד סי' פ"ז כתב בהדיא על חלב נבילה דלוקה מה"ת כיון דהוא בכלל נבילה והוי כגופה וכן דעת הלח"מ אמנם הפרמ"ג ז"ל חולק עליו בזה וס"ל דכללא דהכל א"ח מלקיות אלא בבשר ממש ומצאתי שהרב אומר כן הוא רבן של ישראל המרי"ט ז"ל בקרית ספר פ"ד ממא"ס הח"י שהביא על דברי הר"מ ז"ל בהלכה הנ"ל הטעם דממעטינן מבשרם נראה מבואר דס"ל דאין חילוק בין נבילה לטמאה בזה:

אמנם לענ"ד מוכח מדברי הר"מ ז"ל להיפך. הן אמת שבעיקר הדין דחלב נבילה י"ל דצדקו ד' הפרמ"ג ז"ל דאינו לוקה ולא מטעמי' דאינו בכלל בשר אלא דאינו בכלל לא תאכלו כל נבילה כיון דחלב הוא משקה ולא אוכל ויש להביא ראי' לזה מהא דמקשינן בגמ' בסוגיא דחזקי' והרי דם. ולא תרצינן כשהותרה. ועיי"ש בתוס' דמפלפלים אי דם בכלל בשר ואמרינן בי' כשהותרה נראה לכאורה מדברי התוס' דאי דם לאו בכלל בשר לא הוי בכלל נבילה דקרא וי"ל דהוא מטעם הנ"ל כיון דאם אינו בכלל בשר אינו בכלל לא תאכל דנבילה משום דהוא משקה וכמ"ש הר"ן ז"ל לענין דם שליל דלא הותר בכלל כל בבהמה תאכלו משום דהוא משקה ולא אוכל. שוב נזכרתי שכבר קדמני בזה בפני יהושע ז"ל שם עיי"ש. ולפי"ז ה"ה חלב נבילה י"ל דאינו בכלל הלאו דנבילה. אמנם בגה"נ נראה פשוט דא"נ דהוא ראוי לאכילה אע"ג דאינו בכלל בשר מ"מ הוי בכלל לאו דנבילה וא"צ שיהי' בו תורת בשר כיון דהוא אוכל. ויש להאריך עוד הרבה בזה וכתבנו בחידושי לסוגיא דחזקי' וכאן אין מקומו להאריך יותר:

פרק ג

בפרמ"ג ז"ל כתב לחדש דכמו דס"ל לריו"ח בשילהי פרק גה"נ דבאמה"ח חלקו בחוץ פטורין וברש"י ז"ל כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ואינו חייב אלא בבת אחת דוקא ולא בכדי אכילת פרס ה"ה בגה"נ למ"ד אין בגידין בנו"ט דהוי כל איסור גה"נ חידוש דעץ בעלמא הוא ואעפ"כ אסרה רחמנא א"כ נראה דה"ה חלקו מבחוץ פטור כיון דלא אכלו כאחת ולענ"ד יש לעיי' בזה דהנה ידוע קושית העולם בהא דאמרינן בגמ' דפטור באמה"ח בכדי א"פ משום דחידוש הוא ואמאי בנבילת עוף טהור אמרינן להיפוך דהו"א כיון דחידוש הוא יהא משמע אפי' ביותר מכא"פ לכן נראה דכוונת רש"י ז"ל דבאמת בחידוש יש סברא לכאן ולכאן אמנם באמה"ח כיון דהי' איסורו נוהג בב"נ ג"כ קודם מתן תורה וקודם מ"ת לא הי' זה השיעור אם לא אכלו כולו כאחת דכזית בכדי א"פ הלל"מ הוא וא"כ אמרינן כיון דבאמה"ח חידוש הוא שישראל יתחייבו בו בצירוף גידין ועצמות וא"כ כיון דיש סברא לכאן ולכאן אוקמה אחזקתי' כמו שהי' קודם מ"ת שלא היו חייבין אלא בב"א. ומעתה זה דוקא באמה"ח אבל בגה"נ למה דקיי"ל דבסיני נאמר אלא שנכתב במקומו וא"כ לא הי' אסור קודם מ"ת לדידן א"כ שוב י"ל כיון דחידוש הוא חייב אף ביותר מכדי א"פ. עכ"פ היכא דהוא כדי א"פ חייב כמו בכל איסורין ורש"י ז"ל לא כתב סברא זו אלא באמה"ח דבזה י"ל מסברא כיון דחידוש הוא לא נתחדש בו הלל"מ דכדי א"פ וה"ה כמות שהי' מעיקרא:

איברא דלכאורה יש לדחות לפמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מהלכות מלכים דלא נתנו שיעורין לב"נ והיו חייבין קודם מ"ת על כ"ש בשר גידין ועצמות מצד אמה"ח א"כ כ"ז דצריך כזית הוא רק ממתן תורה ואילך א"כ שוב י"ל דסגי בכדי א"פ כמו בכל איסורין אמנם לאחר העיון דברינו נכונים דהנה זה ברור ומוכרח מדברי רש"י ז"ל דס"ל דסתם אכילה שבתורה הוא כזית דא"נ דרש"י ז"ל ס"ל דסתם אכילה שבתורה הוא כ"ש והלל"מ אפקי' אכזית א"כ אין שום הבנה לדברי רש"י ז"ל דלכן באמה"ח חלקו מבחוץ פטור כיון דבאמה"ח חידוש הוא א"ל בו אלא חידושו דוקא אכילה כאחת דממ"נ הרי אי אזלת בתר לשון אכילה בקרא הרי ל"צ צירוף בכדי א"פ כלל דהרי בלשון אכילה דקרא גם כ"ש הוי אכילה א"כ על משהו הראשון דבשר ועצם הרי חייב משום אבמה"ח וע"כ דאמרת לפטור אותו מצד דנתחדש הלל"מ דצריך כזית דוקא והא הלל"מ זו מגלה לן דכזית זה ל"צ שיאכלנו בב"א רק בכדי א"פ חשיב אכילה וא"כ ל"ש לומר בזה כלל כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו וע"כ דס"ל לרש"י ז"ל דסתם אכילה שבתורה הוא בכזית ובב"א דוקא ואתא הלל"מ ואפקתה דל"צ שיאכלנו כאחת רק בכדי א"פ ג"כ חשיב אכילה ולכן אמרינן שפיר כיון דבאמה"ח חידוש דחייב על גידין ועצמות אוקמה אדינא דבעי בב"א דוקא וכיון שכן דעת רש"י ז"ל הרי ממילא ס"ל דגם קודם מתן תורה לא היו חייבין כ"א בכזית ובב"א דוקא וא"כ דברינו בשיטת רש"י ז"ל נכונים דלכן שפיר אמרינן כיון דחידוש הוא נשאר כדמעיקרא:

ועפי"ז נפתחו לנו שערי אורה להבין דברי הרב המגיד ז"ל שכתב לפרש הר"מ ז"ל בפ"ה ממא"ס הלכה ג' במ"ש רבינו ז"ל דאם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידין ועצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידין מצטרפין לכזית מאחר ששנה ברייתו וכתב הרה"מ ז"ל דזה מפרש רבינו על הא דחלקו מבחוץ ולא כפי' רש"י ז"ל ובלח"מ תמה עליו וכתב שא"י מי דוחקו להרה"מ ז"ל בזה דהרי יותר נראה דהר"מ ז"ל ס"ל לגמרי כרש"י ז"ל וזה הוא דבריו בהל' ד' שם ומש"כ בה"ג הוא מילתא אחריתא דס"ל בזה שמפריד הבשר לבד ועצמות לבד אינו בכלל איסור אבהמ"ח עיי"ש ובאמת צ"ע לכאורה דברי הרה"מ ז"ל שנדחק בפירוש דברי הר"מ ז"ל בהלכה ד' שם כמו שיראה המעיין ואינו רוצה לפרש כפירוש הלח"מ אמנם לדברינו דברי הרה"מ ז"ל נכונים מאוד דא"א לומר דהר"מ ז"ל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דהפטור יהי' באמה"ח בכדי א"פ אפי' בלא נשתנה מברייתו משום דחידוש הוא א"ל בו אלא חידושו כיון דלדעת הר"מ ז"ל דלא נאמרו שיעורין לב"נ ע"כ דסתם אכילה שבתורה הוא בכ"ש וא"כ ל"ש כלל לומר סברא זו כיון דכ"ז דצריך כזית הוא רק מהלל"מ והרי הלל"מ מגלה לן דל"צ כאחת ולכן הכריח מזה הרה"מ ז"ל דלהר"מ ז"ל הפטור דחלקו מבחוץ הוא משום שנשתנה מברייתו אינו חייב משום אבמה"ח ולכן מוכרח לפרש הא דכתב בהלכה ד' חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט היינו דקמ"ל דינא באכלו חצי זית והקיאו דכל שנהנה גרונו בכזית חייב אם כי הדבר דחוק מאוד בלשון הר"מ ז"ל. ועיי' היטב בזה כי דברי הר"מ ז"ל שם צריכין ביאור וכ"כ בזה במקום אחר בביאור דברי הרה"מ ז"ל והלח"מ ז"ל:

אמנם אין מקומו כאן רק מה שנוגע לדברינו הנ"ל הצגתי בזה. ובאמת לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דל"נ שיעורין לב"נ ומקודם היו חייבין על כ"ש ליכא לפרש כפירוש רש"י ז"ל גם משום קושיית העולם כיון דחידוש הוא נימא להיפך דחייב גם על פחות מכדי א"פ וכמו שהי' קודם מ"ת כמו דאמרי' לעיל וממוצא דברינו אתה למד דסברת הפרמ"ג ז"ל גבי גה"נ לפטור חלקו מבחוץ אין לו מקום לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דגה"נ הי' אסור גם קודם מתן תורה ועיי' היטב בכ"ז כי קצרנו וכתבנו ראשי פרקים לעורר לבב התלמידים:

פרק ד

ברמב"ן ז"ל (ל"ה ד') בקרא דויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם וגו' ויטמון אותם יעקב. כתב בזה"ל. ע"א ומשמשי' אינן מן הנקברין אבל צריך שיהי' מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עכו"ם ומשמשי' משכם עד שנתבטלה והותרה להם שהעכו"ם מבטל ע"א בע"כ והנה היא מותרת להם אבל יעקב צוה להסיר אותם לטהרת הקודש שיהיו ראוים לעבוד השם וכו' והי' די להם בקבורה עכ"ל. לכאורה צ"ע דנראה מלשון רבינו ז"ל כי בלא הביטול לא הי' מותר להם ליהנות מעכו"ם וקשה אמאי הא ברור הדבר דנהי דב"נ אסור בעכו"ם היינו רק בעבודת עכו"ם אבל באיסור הנאת עכו"ם אין ב"נ מצווה כמבואר במס' ע"א (דף ס"ד ע"א) בגמ' דאיתא שם הדר יתבי וקמיבעי' להו דמי עכו"ם ביד עכו"ם מהו אמר להו ר"נ מסתברא דמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין מדהני דאתו לקמי' דרבה בר אבהו אמר להו זילו זביני כל מה דאית לכו ותו אתגיירו מ"ט משום דקסבר דמי עכו"ם מותרין מבואר מזה דפשיטא לש"ס דלעכו"ם מותרין הן בהנאה וא"כ מנ"ל לרמב"ן ז"ל שביטלו את הכו"ם משום איסה"נ ולכאורה עלה בדעתי עפמ"ש הצל"ח פסחים בסוגיא דהואיל דהלאו דלא תביא תועבה אל ביתך אינו משום איסור הנאת עכו"ם רק אפי' באינו נהנה כלל אסור להכניס עכו"ם לביתו לקיום וכ"כ במק"א דלפ"ז לדעת הר"מ ז"ל דב"נ נצטוו גם בכל הרחקת עכו"ם כגון עשיית צורת לנוי וכיו"ב י"ל דה"ה בלאו זה נכללין ב"נ וע"ז אינו סתירה מגמ' הנ"ל כיון דמצוה למכרן וכבר הי' ברשותם ואדרבה ע"י המכירה הוציאו את העכו"ם מרשותם ומעתה שפיר הכריח הרמב"ן ז"ל דביטלו מקודם שלקחו לרשותם את הכו"ם מצד הלאו דלא תביא תועבה אל ביתך. איברא דשתי תשובות בדבר. א' דגוף דברי הצל"ח צ"ע ומדברי הר"מ ז"ל בספר המצות מבואר דהוא רק במכניסו ליהנות בו ובב"נ דמותר בהנאה גם הלאו דל"ת תועבה אל ביתך ליכא אצלו וממקומו הוא מוכרע מסוגי' הנ"ל דצוה אותם למוכרם לעכו"ם אחרים ועיי' בתוס' ד"ה זביני כ"מ דאית לכו וקשה א"נ דב"נ מצווה על לאו זה דל"ת תועבה א"כ איך מותרים הם למכור את העכו"ם לעכו"ם אחרים הא בזה שמוכרים לו עוברים על לפני עור לת"מ וב"נ מצווה על לפ"ע ואע"ג דהכא כיון דדעתו לגיורי ודאי מבטלין אותם וא"כ י"ל דאין במכירה גורם איסור להביא תועבה לבית מ"מ ר"נ דרצה למיפשט מזה דדמי עכו"ם ביד עכו"ם מותרין לישראל בהנאה ולא הי' ס"ל דביטלה במכירתן לעכו"ם ואיך הי' ניחא לו הא דהתיר רבה ב"א למוכרם לנכרי הא עוברים על לפנ"ע דב"נ אינו מוזהר על לאו דל"ת תועבה אל ביתך דהוא ג"כ מלאוי דהנאת עכו"ם. ב' מלבד זה לא יתרצו הדברים בפירוש הרמב"ן ז"ל שכתב להדיא דהי' הביטול להתיר להם בהנאה עיין בלשונו הקדוש שהעתקנו ותמצא מבואר כן. ולכאורה עלה בדעתי להעיר בדבר חדש דהנה לכאורה קשה לי לפ"ד התוס' בד"ה זביני כ"מ דאית לכו דעצת רבה ב"א היתה למכור את הכו"ם לעובדי' כדי שישלמו ביוקר וקשה לי הא ב"נ מצווה שלא לעבוד כו"ם וא"כ המוכרה לו עובר משום לפני עור בפרט כשמוכרה לו ביוקר הרי מוכרה לו ויודע שיעבוד לה הלוקח ומה בכך דהוא מבטלה מ"מ עובר על לפנ"ע. דגם ב"נ מוזהר על זה. ודוחק לומר כיון דהנכרי בלא"ה הוא עובד עכו"ם ל"ש לפנ"ע מה"ת ז"א כיון דעכ"פ הוא מוסיף לו כו"ם שיוכל לעבוד לה ולכן נראה לפימ"ש הפוסקים דב"נ אינו מוזהר בשיתוף עכו"ם ויכול לשתף כו"ם ולעשות לזה צורות ולהשתחוות להם אם כוונתו רק לשתף וא"כ י"ל דזה שצוה רבה ב"א למכור הי' רק עכו"ם כאילו שעובדים להם בשיתוף דב"נ אינו מצווה ע"ז וליכא לפנ"ע. ומעתה י"ל דבאמת עכו"ם גמורה שב"נ מוזהר עלי' אסורה בהנאה להם ג"כ כמו דאסרה תוה"ק כל הרחקות לעכו"ם ה"ה דאסרה להם הרחקת הנאת עכו"ם אך הכא כיון דבלא"ה מוכרח שהי' עכו"ם שעובדין לה בשיתוף וכיון דלא הי' בה איסור עבודה לעכו"ם ממילא דמותרת להם בהנאה ג"כ:

ומעתה י"ל דהכא דמפורש בתוה"ק דיעקב אבינו אמר לבניו הסירו אלקי הנכר מקרבכם היינו שהיו עכו"ם גמורות ושפיר אסור בהנאה גם לב"נ או י"ל בפשיטות עפמ"ש במק"א דזה ודאי דאברהם אבינו ובניו מיום שאמר לו הקב"ה צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל והי' מושגח לגמרי מקב"ה וכן בניו אחריו בודאי היו אסורים גם בשיתוף עכו"ם בלי שום ספק ולכן להם אסור בהנאה כל מיני עכו"ם אך כ"ז רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא נראה ברור דעכו"ם מותרת בהנאה לב"נ וכן מוכרח מהא דמייתי הגמ' שם הברייתא דישראל ונכרי שירשו את אביהם הנכרי ולא מפליג כלל אם היא עכו"ם הנאסרת בשיתוף או לא משמע דכללא הוא דעל הנאת עכו"ם אין ב"נ מצווה וגם מהא דמייתי הגמ' ראי' דאין עכו"ם תופסת דמי' ביד עכו"ם מרבה ב"א וכן שאר הראיות מוכרח דליכא שום הבדל בזה בב"נ בלענין הנאת עכו"ם דאל"כ הרי יש לחלק דהא דאינה תופסת דמי' היינו דוקא היכא דמותר בהנאה לב"נ כגון דמותרת לו בעבודה ג"כ וא"כ אצלו אינה כו"ם כלל ול"ש שיתפוס דמי' ולכן גם לישראל מותר משא"כ עכו"ם גמורה שאסורה לו תופסת דמי' ג"כ אלא וודאי דזה אינו ואין שום חילוק דב"נ מותר ליהנות מעכו"ם:

ובאמת כשנדקדק היטב בלשון הרמב"ן ז"ל נראה שלא הי' קשה לו כלל על בני יעקב שלקחו את העכו"ם עמהם ליהנות בהם רק על יעקב אבינו הי' קשה לו כיון דרצה להחמיר בכל דיני ישראל שלא ליהנות מעכו"ם א"כ שוב הי' לו להחמיר כדין לגמרי וע"ז תירץ הרמב"ן ז"ל דבאמת גם בני יעקב התנהגו בדיני ישראל בזה ובטלו מקודם שזכו בהם רק יעקב אבינו חשש לטהרת הקודש שלא יהי' שום שמץ עכו"ם ברשותו. וז"ב לענ"ד בכוונת הרמב"ן ז"ל:

ובעיקר קושית הרמב"ן ז"ל עי באוה"ח ז"ל שכתב שחשש על הביטול שביטלו נשי שכם ונשים דינם כקטנים וא"י לבטל והוא דבר חדש לדינא. אמנם לענ"ד נראה להעיר בדבר חדש מאוד דהנה כבר כתבו המפורשים הא דהרגו אותם בני יעקב אע"ג דנתגיירו וח"ו לומר שהכל הי' בערמה ותירצו שיעקב אבינו ע"ה אמר אם תמולו להיות כמונו היינו במילה לשם יהדות ובאמת אם היו נמולים לשם יהדות כדת לא היו הורגים אותם אבל באמת לא מלו את עצמם אלא להנאתם והיו חייבין מיתה מצד חובל. ומעתה י"ל דיעקב אבינו ע"ה חשש דילמא יש בהם שמלו את עצמם לשם יהדות ופירשו את עצמם מעבוד"ז וא"כ העכו"ם שלהם נעשית ע"א של ישראל ושוב לא מהני בי' ביטול כמבואר בסוגיא הנ"ל דצוה רבה ב"א בשביל זה למכור עכו"ם שלהם קודם שיתגיירו ואין לומר דהא סוף כל סוף כאשר הרגו אותם בני יעקב א"כ אותם שנתגייר) באמת הו"ל בכלל גר שמת ואין לו יורשין והנכסים הוי הפקר וא"כ שוב הי' מהני ביטול של אנשי שכם כיון דעתה אינו עכו"ם של ישראל. ז"א דנראה פשוט דכיון דקיי"ל דעכו"ם של נכרי שזכה בה ישראל ל"מ ביטול שוב לעולם ל"מ ביטול אפי' אם חזר וזכה בה נכרי כיון דנאסרה פעם אחת שוב האיסור לא פקע ול"מ ביטול לעולם ושפיר חשש יעקב על זה דילמא יש בהם עכו"ם כאלו של"מ הביטול ולכן צוה לקבור הכל וזה נכון בס"ד:

פרק ה

אמנם כן בעיקר דין זה שכתבנו לדבר פשוט דעכו"ם של עכו"ם שזכה בה ישראל אפי' אם חזרה אח"כ לרשות נכרי ל"מ בה ביטול ראיתי אח"כ שיש בזה פלוגתת הפוסקים והארכתי בזה בתשובתי לכבוד יד"נ הרב הגאון הצדיק מוהר"י זצ"ל האב"ד דפ"ק שעל ידו נתעוררתי בזה ואם אמנם כי מקומה בקונטרס דרך חיים אמנם למען גודל ידידתינו כנודע לכל אנשי עירנו שהי' לי אוהב כאב אמרתי להעתיק בזה פרט הראשון מהתשו' שכתבתי לו על קונטריסו שערך לפני זה זמן רב שנוגע לבירור ענין זה למען יהי' שפתותיו דובבות בקבר ואמת אגיד כי רציתי להזכיר שמו הטוב בספרי ח"א אך מפני שחשבתי שמיד אדפיס חלק הב' לא רציתי לעקור פרט אחד מקונטריסי לקבעו שלא במקומו. אמנם כעת מצוק העתים שאין בידי לכסף מוצא להדפיס ח"ב מספרי אמרתי להזכיר דבריו היקרים מ"ש לי ומה שהשבתי על דבריו ואקוה כי יהי' למליץ טוב בעדי בעולם העליון ותנצב"ה וז"ל שם:

כבוד ידיד נפשי הרה"ג אב"ד דפ"ק:

למלאות בקשתו עיינתי בדבריו היקרים והנני להשיב חו"ד הקלושה ואבוא על סדר דבריו ואציין באורך להקל על המעיין:

א) והנה ר"ד כת"ה בקונטריסו העיר לפי שיטת רש"י סוכה בסוגיא דאוונכרי דרוב עכו"ם גזלי ארעתא מישראל א"כ למה צריך הגמ' לאוקמא (בדף ל"א ע"ב) דהא דקתני במשנה דלולב של אשירה פסול היינו באשירה דמשה לפי דברי הרמב"ן מובא בר"ן מס' עכו"ם פרק השוכר את הפועל דבעבו"ז של ישראל ועבדה עכו"ם דקיי"ל דעשה בה מעשה אסרה מ"מ אינו מועיל ביטול כיון דהוי עבו"ז של ישראל וא"כ לא משכחת בשום פעם ביטול באשירה כיון דסתמא היא עכו"ם של ישראל וא"כ למה צריך הגמ' לומר דמיירי דוקא באשירה דמשה ואיך ס"ל לרבא דלולב של אשירה אם נטל יצא. וכתב לתרץ עפמ"ש התוס' לקמן (דף ל"ב ע"א) דבקציצת הלולב מהדקל נתבטל א"כ כשהנכרי קוצץ הלולב אז נתבטל ואז נעשה מטלטלין ושוב נגזלת והוי ע"ז של עכו"ם ושוב מהני הביטול דאמרי' דהקנין והביטול באין כאחת. אנו תו"ד כת"ה:

והנה אם כי דברי חכמה המה ודפח"ח. בכ"ז יש הרבה לעיין בהם בראש מה דאמר מר להקשות משיטת הרמב"ן על רש"י ז"ל ע"ז נוכל לומר אטו גברא אגברא קרמית ונוכל לומר דרש"י ס"ל כשיטת הר"ן ז"ל שחולק על הרמב"ן וס"ל כיון דאא"א דשא"ש אלא ע"ו מעשה אמרינן דכשם דמהני לענין האיסור ה"ה דמהני לענין ביטול שיהי' לענין זה עבו"ז של נכרי עיי"ש. וא"כ לק"מ ואדרבא יתורץ בזה מה דהקשו המפורשים על רש"י ז"ל במשנתינו דעל לולב של עיר הנדחת פי' רש"י הטעם משום דלשריפה קיימו ובלולב של אשירה כתב סתמא אילן שעובדין אותו עכו"ם ובגמ' מפרש טעמא ומסתימת לשונו דאפי' באשירה של עכו"ם פסול מה שמבואר להיפך בסוגיא הנ"ל. אמנם עפ"י הנ"ל י"ל דהי' קשה לרש"י ז"ל כקושית כת"ה דלמה צריך הגמ' לאוקמא באשירה דמשה ת"ל דבכל אשרות ל"מ ביטול מצד דרוב של ישראל הם. אך צ"ל דרבא סובר דאין א"א דבר שא"ש כ"א ע"י מעשה א"כ שייך סברת הר"ן ז"ל דכמו דמהני המעשה לענין האיסור ה"ה דמהני לענין הביטול ולכן מוכרח הגמ' לומר דוקא באשירה דמשה משא"כ למ"ד אדם אוסר דבר שא"ש אפי' בלא מעשה א"כ ל"צ דוקא לומר דמיירי באשירה דמשה כיון דבכל אשירות ל"מ ביטול כיון דרובן של ישראל הן ולכן לא מפרש רש"י במשנה דהיינו דוקא באשירה דמשה כיון דתליא בפלוגתא וזה הערה נכונה:

אמנם כ"ז לפלפולא אבל לקושטא דמילתא לא אדע מקום לקושייתו כלל לפי"מ דמסקי התוס' לקמן דבעי דוקא נטעו מתחילה לכך וא"כ בודאי מותרין הפירות וע"כ הכא מיירי בנטעו מתחילה לכך א"כ אפי' אי נימא דהאילן גזול מישראל מ"מ בעת שהי' תלוש הי' נגזל ונעשה של עכו"ם ודינו כעבו"ז של עכו"ם ואי דגזל קרקע עם אילנות מחוברין א"כ בודאי דאינן נאסרין כיון דלא נטעו מתחילה לכך וא"כ אין מקום לקושית כת"ה כלל ומהתימא על מעכת"ה שלא הרגיש בזה:

ומ"ש כת"ה לתרץ את קושייתו מצד באין כאחת הנה לשיטתו דפשיטא לי' דבכה"ג מהני ביטול אע"ג דבשעה שנעבדה הי' עבו"ז של ישראל מ"מ בחזר וזכה בה עכו"ם מהני ביטול א"כ י"ל דעדיפא מיני' עפ"ד המג"א בסי' תע"ג בשם המרי"ו ז"ל דבמרור כיון דאינו מתקיים בקרקע לא דמי לאסא ועוד טרם שנתלש אם הוא רק עומד לתלוש כתלוש דמי וקניי' הנכרי דנגזלת אז עיי"ש. א"כ י"ל דה"ה לולב הוי אינו מתקיים ואמרי' בי' כל העומד לתלוש וא"כ נעשה מקודם של עכו"ם דאז נגזלת דהוי כמטלטלין ואח"כ כשנקצצו מבטלו ול"צ לומר דבאין כאחד ומה שקשה על המג"א ז"ל הא העכו"ם לא עשה אז קנין מחדש ובמה קנה אותו ומה בכך דדינו כמטלטלין וכבר העיר בזה הגרע"א ז"ל בגליון שם כתבנו לתרץ במק"א ואכ"מ] אמנם כן בעיקר הדבר דפשוט לי' לכת"ה דבע"ז של ישראל וחזר וזכה בה עכו"ם מהני ביטול לענ"ד צריכא עיונא רבה דלא מיבעי' לפי"ד הסוברים דבע"ז של ישראל אע"ג דעבדה עכו"ם מ"מ מדאורייתא אין לה ביטול ודמי לעבו"ז שעבדה ישראל דאינה בטילה עולמית מה"ת וא"כ כמו דבע"ז שעבדה ישראל דפשיטא דאין נפ"מ דאף בחזר וזכה בה עכו"ם מ"מ אין לה ביטול ה"ה ע"ז של נכרי שזכה בה ישראל כיון דכבר נאסרה (מדרבנן) מה"ת שוב אין לה ביטול. אך אפי' לפ"ד הסוברין דבע"ז דזכה בה ישראל דאין לה ביטול הוא רק מדרבנן עי' בזה בר"ן פרק השוכר את הפועל ובפנ"י בסוגיין עיי"ש מ"מ כיון דכבר נאסר מדרבנן בעת היותו של ישראל י"ל דשוב האיסור אינו נפקע אף אם זוכה בו נכרי אח"כ כיון דכבר נאסר. וכיוצא בו מבואר במס' ע"ז (דף נ"ט ע"ב) דמקשינן בגמ' פשיטא משום דאחמיץ פקע לי' איסורי' ויש להאריך בזה ואכ"מ]:

ב) ויען כי הוא דבר חדש לדינא עיינתי בזה וראה זה מצאתי להג' בעל חת"ס ז"ל בחי' בפירקין (דף ל"ב) הביא בשם הג' מוהר"ז באסקאוויטץ ז"ל שנסתפק ג"כ בד"ז בעבו"ז שזכה בה ישראל וחזר וזכה בה עכו"ם אי מהני בי' ביטול כיון דעתה היא ע"ז של עכו"ם וכתב להוכיח דבכה"ג לא מהני ביטול שהקשו על הא דאמר רבא בלולב של אשירה לא יטול ואם נטל יצא היכי איירי אי זכה בה ישראל הא ל"מ ביטול ואי דלא זכה בה ישראל הא לא הוי לכם. וכתבו דע"כ רבא מיירי ביו"ט שני דל"ב לכם ובדלא זכה בה הישראל אלו תודה"ק. וקשה אמאי לא כתבו התוס' דמיירי ביו"ט ראשון וכגון דהנכרי נתן לו ע"ז מתנה ע"מ להחזיר דשפיר יצא בו דהוי לכם ומ"מ אינו כתותי מיכתת שיעורי' כיון דהוא יחזירו להנכרי ושוב יהני בי' ביטול אלא וודאי כיון דהי' פ"א ע"ז של ישראל אפי' אם יתנו אא"כ בחזרה להנכרי ל"מ בי' ביטול כיון דכבר נאסר פ"א ושפיר כתבו התוס' דל"מ להך דרבא אלא ביו"ט ב' דלא בעי לכם אלו דבריו ז"ל ודפח"ח. ושמחתי בראותי כי כוונתי בזה לדעתו הרמה. אך בעיקר הראי' לא אכחד כי לענ"ד אין בו די להוכיח דין זה:

והנה לכאורה עלה בדעתי בפשיטות דהנה ידוע קושית הראשונים ז"ל על הא דאמרי' בגמ' גזירה דילמא מגבהה לה והדר מבטל לה הא אין זכי' באיסה"נ. ותירץ הרשב"א בתשו' והריטב"א בחי' פסחים דאע"ג דא"ז באיסה"נ מ"מ לתוס' איסור יש זכי' באיסה"נ. והכא נמי כיון דאי נימא דיש זכי' נוסף בי' איסור דלא יהי' מהני בי' ביטול לכן אמרי' יש זכי' עיי"ש. ומעתה נראה להעיר דלא מהני מתנה ע"מ להחזיר כלל בעבו"ז דבזה הדרא קושי' לדוכתא כנ"ל הא א"ז באיסה"נ ואין לומר משום תוס' איסור ז"א הא הכא אין כאן תוס' איסור כלל כיון דאפי' אם יזכה בה ג"כ מהני ביטול כיון דעומד שיחזירו להנכרי ושוב אמרינן א"ז באיסה"נ וא"כ נסתרה הראי' הנ"ל:

איברא דיש לעיי' בזה דהנה הר"ן ז"ל כרב לתרץ הקושי' הנ"ל מא"ז באיסה"נ כיון דאם לא יזכה בה הישראל מהני ביטול ול"ה איסה"נ לחלוטין ושוב יש זכי'. וצריך להבין על הרשב"א ז"ל אמאי לא ניחא לי' תירוץ זה וצ"ל דהרשב"א ז"ל ס"ל כיון דעכ"פ אם יזכה בו לא יהי' מהני ביטול וא"כ איך אפשר לזכות בו ולכן צריך הרשב"א ז"ל לחדש דלתוס' איסור יש זכי' באיסה"נ וזה פשוט. ומעתה במתנה ע"מ להחזיר דגם לאחר הזכי' מהני עדיין ביטול שוב גם הרשב"א ז"ל מודה דאמרי' יש זכי' באיסה"נ כיון דיש עוד עצה בביטול כנ"ל וא"כ שפיר מהני גם לדעת הרשב"א ז"ל מתנה עמלה"ח בע"ז. והדרא לדוכתין הוכחת הג' ז"ל:

אמנם בל"ז יש לפלפל בראי' זו לפמ"ש התוס' בכמה דוכתין לתרץ דהא דמהני מתנה עמלה"ח אע"ג דכל מתנה שא"י להקדישה אינה מתנה. ותי' לחד תי' כיון דמקיים התנאי בהחזרת דמים הוי מתנה מעליא א"כ ה"נ מחויב להחזיר את החפץ או את הדמים. ומעתה נראה דאסור להחזיר הע"ז להנכרי דהנה ידוע קושית העטז"ק בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אמאי יכול לומר הרי ש"ל הא א"ז באיסה"נ ותירץ משום דאם יתן מעות הרי הנגזל נהנה מאיסה"נ וא"כ הכא דהנכרי מותר ליהנות מדמי מבו"ז דאינו מוזהר אלא מלעבוד אבל לא מליהנות וא"כ שוב אסור להחזיר לו העבו"ז מטעם פורע חובו באיסה"נ וא"כ גם במתנה עמלה"ח עומד לשריפה ואמרינן כתותי מיכתת שיעורי'. אמנם יש לדחות דל"ש בזה פורע חובו מאיסה"נ כיון דבשעת שלקחו הי' ג"כ איסה"נ ואינו דומה לגזל חמץ ועבר עליו הפסח דגזל דבר המותר בהנאה. ויש להאריך הרבה בזה בפילפולים שונים אמנם לקושטא דמילתא א"צ לכל זה ובלא"ה אין כאן ראי' כלל לא מיבעי' לדעת הפוסקים דלאו דוקא הפקעת הלואתו מותר רק גם הפקעת שאלה מותר והעיקר אם בשעה שבא לידו הי' בהיתר שוב א"צ להחזיר להנכרי א"כ נראה דה"ה במתנה עמלה"ח מותר להפקיע ושלא להחזירו להנכרי וא"כ נראה פשוט דאסור להחזירו להנכרי כיון דמצוה לשרפו ולאבדו ומחויב לקיים בי' מצותו אמנם אפי' לדעת הש"ך דס"ל דרק הפקעת הלואה מותר משא"כ בפקדון אסור דהוי כמו גזל נכרי מ"מ הא כ"כ בת' שבות יעקב ח"ג סי' ל"ח דמותר לגזול ע"ז מנכרי ולית בי' איסור גזל דהרי רחל אמנו ע"ה עשתה כן וא"כ מכ"ש הכא נראה ברור דאסור להישראל להחזיר להנכרי רק צריך לקיים בו מצות שריפה וא"כ שוב אמרי' כתותי מיכתת שיעורי' ולא משכחת לה ביו"ט ראשון שיהי' שלו ולא יהי' עומד לשריפה כיון דהוא שלו ה"ה מחויב לאבדו כדין כל ע"ז ונהי דאם ישרפנו ה"ה גזול למפרע מה בכך כיון דגזל עכו"ם מותר לכן מוכרחים התוס' לומר דמיירי ביו"ט ב' וא"כ אינו ע"ז של ישראל כלל ושוב אינו מחויב לאבד אותה כלל כיון דהוא של נכרי ושפיר יוצא בה דל"ש כתותי מיכתת שיעורי' כיון דמהני בי' ביטול כנ"ל נכון וברור בעזהשי"ת. היוצא לנו מזה שאין מדברי התוס' האלו הוכחה לדברי הג' מוהר"ז ז"ל לומר דע"ז שהי' פ"א ברשות ישראל וחזר וזכה בה עכו"ם ל"מ ביטול. ועיי' בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על רוחב לבבו של כת"ה:

ג) ויש להעיר מדברי הגמ' ע"ז (דף י"ג ע"א) איכא דמתני לה אברייתא ר"ש ב"מ אומר עכו"ם של ישראל אינה בטילה עולמית מה עולמית וכו' ואמאי לא תירץ הגמ' דרשב"מ קאי על ע"ז שהי' פ"א ברשות ישראל וע"ז אמר שא"ל ביטול עולמית והיינו אפי' אם בא אח"כ לרשות נכרי. אלא וודאי דבכה"ג באמת מהני ביטול כיון דעתה היא ברשות נכרי ולכן מוכרח הגמ' לתרץ דמיירי בע"ז שיש לנכרי בה שותפות וכו' ומוכח מזה כד' כת"ה דבכה"ג מהני ביטול וחפשתי בספרים ומצאתי שהרב אומר כן ה"ה רבן של ישראל הגאון הק' מלאדי זצ"ל בס' ש"ע או"ח סי' תל"ה בקונטרס אחרון אות קטן ב' בסוף דבריו הק' שהשיג ע"ד החק יעקב דס"ל דמי שמת בערב פסח אחר זמן איסור אין היורשים חייבים לבער והשיב ע"ז מרן ז"ל בזה"ל ועוד דלפ"ד הח"י ישראל שהי' לו ע"ז ומת יועיל לו ביטול דאיסורא לא מורית לברי וכיון דמית פקע איסורא דישראל ונעשית ע"ז של הפקר ויבטלנה גוי קודם שיזכו בה היורשין ולא אישתמיט חד מהפוסקים לאיפלוגי בהא וכו' עכ"ל הזהב. מבואר מדה"ק דפשיטא לי' דא"נ דאין זכי' באיסה"נ ואין היורשים יורשים אותו מהני ביטול של נכרי אע"ג דכבר היתה ע"ז של ישראל וזה מבואר כד' כת"ה וידוע כמה רב גוברי' של מרן זצ"ל בהלכה. אמנם בכ"ז לא אכחד שלענ"ד הדברים צ"ע טובא לומר כן ומלבד כי מסברא נראה להיפוך כמו שכתבתי לעיל:

עוד זאת נלענ"ד ראי' ברורה מדברי התוס' פסחים (דף כ"ז ע"ב) ד"ה חוץ מעצי אשירה שהקשה הרשב"א ז"ל תיהוי כעכו"ם שנשתברה מאלי' דשריא וא"ל דהכא מיירי באשירה של ישראל דאין לה ביטול דהא בסוף תמורה מפרש דלהכי לא עריב ותני אפר הקדש ואשירה לעולם אסורין משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עכו"ם דבטלה. וא"כ מוכרח דמיירי באשירה דנכרי ונשאר בקושיא. וא"נ כד' הרב מלאדי ז"ל אין התחלה לקושית התוס' די"ל דמיירי באשירה של ישראל שעבד לה עכו"ם וכעת היא ע"ז של ישראל דל"מ ביטול ואעפי"כ לא עריב ותני לה עם אפר הקדש כיון דאית לה תקנה בביטול אם יזכה בה נכרי ויבטלנו. אלא ודאי דס"ל להרשב"א ז"ל בפשיטות דאם היתה פ"א ע"ז של ישראל שוב ל"מ ביטול עולמית אף בחזר וזכה בה נכרי וזה ראי' גדולה לענ"ד הכלל שד"ז צ"ע טובא לענ"ד וא"י לברר הדבר ואתפלא מאוד על מעכת"ה שהי' פשוט לי' דמהני ביטול בלי שום ראי'. ואבקשו לעיי' בכ"ז ולהודיעני חוות דעתו בזה אחר עיון היטב:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה