אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

וילך

נצבים

פרק א

(ל"א ז) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו "לעיני כל ישראל" חזק ואמץ, במסורה ב' פעמים לעיני כל ישראל (ב' פעמים) הכא ואידך לכל היד החזקה וגו' לעיני כל ישראל, וצ"ב הכוונה. ומה שנלענ"ד בזה עפ"מ שראיתי דבר חדש מאוד בס' עשרה מאמרות להרמ"ע מפאנו ז"ל במאמר חקור דין ח"ה פ"ט בהא דדרשו חז"ל על הא דאמרו ישראל ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך וגו' רק חזק ואמץ יכול אפי' לדבר עבירה ת"ל חזק ואמץ במצות, דהדבר תמוה ומי חשוד יהושע ח"ו בעיניהם לומר לו כזה, אמנם הענין הוא דהנה קי"ל דאע"ג דאין הנביא רשאי לחדש דבר לעבור ד"ת או להוסיף עד"ת היינו דוקא לדורות אבל להוראת שעה למיגדר מילתא כמו אליהו בהר הכרמל יכול הנביא לחדש שנאמר על זה, אמנם ליהושע נאסר גם זה דלא לימרו אכתי לא שכיב משה שבקינן שמעתתי', ועוד פני יהושע כפני לבנה ולית לה לסיהרא מגרמה כלום אלא מה שמקבלת מן החמה עכ"ל הרמ"ע ז"ל בתוס' ביאור קצת והעתיק דבריו הג' רצ"א מדינוב ז"ל בס' אגרא דפרקא אות ס"ח, אמנם לכאורה יפלא על מאור עינינו הרמ"ע ז"ל שלא זכר את מה שהרג יהושע לעכן בהודאת פיו שהי' שלא עפ"י תורה אשר כבר התעורר בזה הר"מ ז"ל סופח"י מה' סנהדרין וכ' שזה שהרג יהושע את עכן בהודאת פיו הי' הוראת שעה או מדין מלך עי"ש הרי שיהושע עשה שלא עפ"י תורה, ולפ"ד הרמ"ע ז"ל כמו דלא הי' יכול לעשות לעבור על ד"ח בהוראת שעה ה"ה דלא יכול לעשות לעבור על ד"ת מדין מלך כיון שסוף כל סוף אינו עפ"י תורה, [ובפרט שעיקר נראה שמ"ש הר"מ ז"ל שם או מדין מלך לא קאי על יהושע רק על זה שהרג דוד לגר עמלקי כי נראה פשוט שיהושע לא הי' דין מלך בזה שיהי' יכול להרוג עפ"י ע"א ועפ"י הודאת עצמו כי זה הי' נוהג ממינוי מלך מימות שאול ואילך דהי' להם דין מלך גמור לשפוט כדיני ב"נ אבל לא במרע"ה ויהושע אף שהי' מלכים אמנם הי' רק עפ"י תורה, ומלבד זה כ"כ בס' חמדת ישראל דאע"ג דמלך דן בע"א או אפי' בהודאת עצמו היינו רק בז' מצות ב"נ אבל במצות שנצטוו ממתן תורה ואילך ל"ש לדון עפ"י דיני ב"נ כיון דמצד דיני ב"נ אין לו עונש כלל, ולזאת בעובר החרם ע"ז ל"ש לדון אותו בדין מלך וע"כ משום דהוראת שעה היתה ומוכרח דגם יהושע הי' יכול לדון לעבור עד"ת בהוראת שעה]:

אמנם נראה דהנה מצינו במרע"ה ששיבר את הלוחות לעיני כל ישראל והטעם כבר אמרו חז"ל דביקש לדונם כפנוי' ולא כא"א וכ"כ במק"א דלכאורה יפלא הא כולם שעבדו את העגל נדונו למיתה כמו שאמרו חז"ל א"כ את מי הציל בזה ששיבר את הלוחות ועבר על לאו דל"ת כן לד' אלקיכם הן מצד התוה"ק עשרת הדברות הכתובין בהלוחות והן מצד הלוחות עצמן דהי' מעשה השם והי' קדושים בקדושת גבוה ולא גרעי ממקדש והיכל ועזרה, אמנם הדבר ברור דבזה הציל את כל ישראל שלא מיחו בהעובדים שעי"ז ששיבר את הלוחות ביטל את הקשר של כל ישראל להשי"ת וממילא נפקע העונש מישראל על שלא מיחו בהעובדים את העגל. ומזה יש לימוד ליהושע שלצורך הצלת ישראל מותר לו לעבור עד"ת להוראת שעה ואין זה שינוי מתורת משרע"ה כיון שגם משרע"ה עשה כן. וידוע דהרמב"ן ז"ל בפ' יתרו שכ' על לאו דלא תרצח דהיא חטא שבין אדם למקום שהורג אדם שנברא בצלם אלקים, וכיון דחזינן דמשרע"ה שיבר את הלוחות לצורך הצלתן של ישראל ה"ה בהריגת אדם שנתחייב באמת מיתה ואין בזה כלל מצד חטא שבין אדם לחבירו רק כמ"ש הר"מ ז"ל בה' סנהדרין שם דכללו של דבר דגזירת מלך הוא שלא להרוג אדם מישראל בהודאת פיו אע"פ שיודעים אנחנו שהאמת כדבריו והיינו מטעם שכ' הרמב"ן ז"ל משום כבוד שמים א"כ במקום שנוגע להצלת כל ישראל בשביל חטא הערבות מותר להרוג אותו בהודאת פיו:

ומעתה יתפרש היטב המסורה ויאמר אליו "לעיני כל ישראל" דאם יהי' לך ענין כזה כמו שהיתה בשבירת הלוחות שהי' להצלת כל ישראל חזק ואמץ ומותר לך לעבור עד"ת להוראת שעה כמו שעשיתי אז ובזה רמז לו שאע"ג שאסור לו לעבור עד"ת להוראת שעה מ"מ במעשה עכן יהי' מותר לו לעבור עד"ת להוראת שעה וז"נ מאוד עפ"ד הרמ"ע ז"ל:

ויש להעיר עפ"ד הרמ"ע ז"ל בד' הריטב"א יבמות ד' ע"א ע"ב בהא דאמרינן בגמ' דלא ניתנה פריעת מילה לא"א ע"ה שכ' הריטב"א בזה"ל וא"ת א"כ אף משרע"ה לא נצטווה ואמאי נקט אברהם, וי"ל דכה"ג שהוא הכשר מצוה ל"ח חידוש עכ"ל, וכבר תמהני עליו בס' כל"ח בפ' בחוקתי שלכאורה אין התי' ממין הטענה, וכתבתי דכוונת הריטב"א ז"ל כיון דגם משרע"ה לא נצטווה ע"ז א"כ אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ונהי שנצטווה יהושע דילמא רק לשעה נצטווה כיון דאין הנביא רשאי לחדש דבר לדורות ועיז תי' דאין זה חידוש כיון דהוא רק פירוש על מצות מילה, אמנם תמהתי ע"ז דמנ"ל לומר כן דאין זה חידוש והוא מצוה לדורות דילמא באמת הי' רק מצות שעה שימול בפריעה ולא לדורות, אמנם לד' הרמ"ע ז"ל מיושב דע"כ יהושע נצטווה לדורות ומעתה ועד עולם מצות מילה כן הוא, דא"נ דמצות מילה נשארה כמו שהיתה בלי פריעה א"כ הו"ל לעבור עד"ת מצד חובל ושוב לא הי' יהושע יכול לחדש דבר אם הוא לעבור עד"ת אף להוראת שעה, א"ו דהוא מצוה לדורות דמצות מילה כן הוא מעתה מילה ופריעה, וקשה הא אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה, וע"כ צ"ל דאין זה חידוש כיון דהוא רק הכשר מצוה:

אמנם כ"ז כתבנו לחבה"ק של רבינו הגדול הרמ"ע ז"ל, אמנם כשאני לעצמי הי' נלע"ד דיהושע המקבל הראשון ממרע"ה שסמך עליו בשתי ידיו בוודאי לא הי' גרע מהמקבלים ממנו שלא יהי' רשאי להורות הוראת שעה לעבור עד"ת דהרי א"נ כן יקשה על המקבלים ממנו ג"כ אחר שקבלו ממנו איככה יכולים לשנות מד' רבם, ובפרט לפ"מ שלמד מדבריו הרב אגרא דפרקא ז"ל דה"ה בכל התלמידים המקבלים מרבם א"כ בטל הדין דנביא וחכם יכול לפסוק לעבור עד"ת להוראת שעה, אמנם הפי' בדברי חז"ל יכול לדבר עבירה הפי' באמת משום דאמרו ישראל ליהושע כל אשר ימרה את פיך יומת, והיינו מצד מורד במלכות א"כ יכול שיהי' דינו כמלך לגמרי וידון בדיני מלך ג"כ לכן אמרו לו חזק ואמץ במצות וכמו שכתבנו דלענין זה לא הי' ליהושע דין מלך, ואם אמנם כי אדע מך ערכי נגד הרמ"ע ז"ל מ"מ תורה הוא והרשות נתונה לכל תלמוד דעת תורה:

פרק ב

(שם י' י"א י"ב) הנה בפרשה זו מבואר מצות הקהל וכתבתי בזה איזה הערות בחי' למס' סוטה ואעתיק אותם בכאן לתועלת התלמידים וזה יצא ראשונה:

א) ברש"י מס' סוטה ד' מ"א ע"ב בד"ה מאימת דמתחיל מועד בזה"ל ומיהו ביו"ט לא, שאין תיקון בימה דוחה לא את השבת ולא את היו"ט ומאתמול נמי לא עבדינן דדחקי לה עזרה, וה"ט מפרש בגמ' ירושלמי מס' מגילה דקתני הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקאמר מפני הבימה, ונעבדה מאתמול, דחקי לה עזרה, עכ"ל רש"י ז"ל, לכאורה קשה לי על רש"י ז"ל דיליף מירושלמי לאסור תיקון בימה ביו"ט ומנ"ל זאת דילמא רק בשבת אסור אבל ביו"ט לפמ"ש התוס' דכיון דמגבן חייב משום בונה א"כ בבונה ביו"ט ליכא איסור תורה מצד מתוך שהותרה לצורך או"נ א"כ י"ל כיון דאין שבות במקדש א"כ ביו"ט ליכא איסור בנין, ובפרט כיון דהוא רק בנין לשעה דסותרין אותו מיד והוא רק איסור דרבנן א"כ י"ל דביו"ט אינו אסור כלל, וי"ל דבזה מדוקדק לשון הירושלמי דמקשה וניעבדה מאתמול, וקשה הא אתמול הי' יו"ט, וצ"ל דהפי' דנעבד מעיו"ט וזה דוחק דהו"ל לפרש אמנם להנ"ל א"ש דבאמת לדעת ירושלמי אין איסור ביו"ט כיון דהוא רק איסור דרבנן אין שבות במקדש, ועלה בדעתי להוכיח מזה שדעת רש"י ז"ל בזה דמתולדה לאב לא אמרינן מתוך שהותרה לצורך ומתורץ בזה קושי' התוס' דלכן בונה ביו"ט אסור ואע"ג דמגבן תולדה דבונה מותר לצורך או"נ, לא מתירין את האב כיון דבאב לא משכחת לצורך או"נ, וכ"כ רבני בתראי ה"ה הג' ז"ל בת' מרי"מ פאדווא ז"ל ומורי הג' ז"ל בס' אגלי טל לת' קושית התוס', איברא דיש להוכיח שדעת רש"י כהתוס' דאמרינן מתוך מתולדה לאב והוא מד' רש"י ז"ל במס' ר"ה ד' ב' ע"א בד"ה לשמיטין שכ' בזה"ל משנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מה"ת עכ"ל, ותמי' מאוד דת"ל דאסור משום יו"ט דהרי משנכנס תשרי הרי הוא ר"ה ואסור במלאכה משום יו"ט, ולתרץ ד' רש"י ז"ל נראה עפ"מ דמבואר בזבחים ד' צ"ד ע"ב דזרע חטין ושעורין במים ותפחו במים חייב משום זורע עי"ש ברש"י ז"ל ופסקה הר"מ ז"ל בפ"ח מה' שבת ה"ב דחייב משום תולדת זורע, וכיון שכן משכח"ל זריעה לצורך או"נ, וא"כ מה"ת מותר זריעה דקשרי מצד מתוך שהותרה לצורך או"נ אמנם משום שביעית אסור לזרוע מה"ת, ולפ"ז מוכח מד' רש"י ז"ל דמתולדה לאב אמרינן מתוך שהותרה לצורך וא"כ ה"ה דאמרינן מתוך ממגבן לבונה, אמנם י"ל דאין ראי' מזה וכוונת רש"י ז"ל במ"ש דמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מה"ת היינו אפי' ע"י נכרי לפמ"ש המהרש"ל ז"ל במס' ב"מ ד' צ' ע"א דשביעית הוא האיסור על הקרקע דהקרקע צריך שתשבות לכן אפי' ע"י עכו"ם אסור מה"ת משא"כ מצד איסור יו"ט דאיסור מלאכה רק אקרקפתא דגברא אמירה לעכו"ם מותר מה"ת, וא"כ נפקא מינה דזה דתשרי הוא ר"ה לשמיטין דמשנכנס תשרי אסור לחרוש ולזרוע מה"ת אפי' ע"י נכרי, ועי' בר"ה ד' י"ב ע"ב בתוס' ד"ה בירושלמי מוקי לה ע"י נכרי עיי"ש היטב וז"נ בישוב ד' רש"י ז"ל:

ומה שי"ל עוד בדעת רש"י ז"ל דס"ל דבאמת הירושלמי אינו אוסר כ"א בשבת אמנם ביו"ט מותר מצד מתוך. אמנם בש"ס דילן אסור אפי' ביו"ט דל"ש מתוך בבונה לפמ"ש החת"ס ז"ל בחי' שבת לתרץ קושית התוס' מבונה ביו"ט די"ל דהאיסור משום מכה בפטיש דזה ל"ש באוכלין ול"ש בזה מתוך שהותרה לצורך או"נ. ומעתה י"ל דהירושלמי לשיטתו דס"ל דגם באוכלין שייך מכה בפטיש וא"כ גם במלאכת מכה בפטיש שייך מתוך לכן באמת בונה ביו"ט אינו אסור מה"ת וא"כ בבנין לשעה מותר לגמרי. לכן רק בשבת אסור משא"כ לפ"מ דנראה מש"ס דילן דל"ש באוכלין מצד מכה בפטיש וכ"נ דעת רש"י ז"ל ממה שכ' בסוכה דף ל"ב ע"א בד"ה עבר וליקטן שכ' בזה"ל ואין ממעטין ביו"ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו עכ"ל. נראה מדעתו ז"ל דלא משכח"ל מלאכת מכה בפטיש דאורייתא כ"א במתקן כלי. ועי' בת' נפש חי' למורי הג' ז"ל ח' או"ח סי' ל"ט מה שהאריך בזה וכתבנו מזה במק"א ואכמ"ל בזה וא"כ אף אם נימא דמלאכת בונה מותר מצד מתוך מ"מ אסור מה"ת משום מכה בפטיש. ולכן אף ביו"ט אסור עשיית הבימה:

ב) והנה ברש"י מגילה דף ה' ע"א במשנה אבל אין עצי הכהנים וחגיגה והקהל מאחרין כ' בזה"ל וכן הקהל את העם שהי' בשנה ראשונה של שמיטה במוצאי יו"ט של חג כדאמרינן במס' סוטה שהי' המלך קורא בתורה ספר משנה תורה וכל העם חייבין לבוא ולהביא את טפם ובשבת א"א ומעבירין אותו למחר. ובירושלמי מפרש הא דלא עבדינן לי' בשבת מפני הבימה וכו'. נראה מזה דרש"י ז"ל הבין דהירושלמי קאמר טעם זה דמפני הבימה רק על שבת כמש"ל. אמנם רש"י ז"ל הוסיף טעם אחר משום דבשבת א"א להביא הטף אשר אינם יכולין לילך מצד איסור הוצאה ואף בשעה שהיתה ירושלים דלתותי' ננעלות מ"מ אותם הבנים מחוץ לחומה א"א להביאם בשבת וגזה"כ שצריכין לבוא ולהביא את כל טפם וזאת א"א בשבת. ועי' ברמב"ן ז"ל עה"ת בפ' וילך שכ' דמסברא הי' נראה דחיוב הבאת הטף הוא רק ילדים שיש בהם קצת דעת וקרובים לזמן שיגיע לחינוך. אולם ממה שדרשו חז"ל טף למה באים ליתן שכר טוב למביאהם נראה דקאי גם על תינוקת ממש וכדעת רש"י ז"ל. אמנם צ"ע כיון שהירושלמי לא כ' טעם זה מנ"ל לרש"י ז"ל ליתן טעם חדש. ומה שנלע"ד בזה דרש"י ז"ל כתב כן רק לש"ס דילן לשיטתו אבל הירושלמי לשיטתו לא יכול לומר טעם זה דהנה לכאורה קשה על רש"י ז"ל לפ"מ דקי"ל דחי נושא את עצמו א"כ ליכא איסורא בהבאת התינוק. אך י"ל בפשיטות לפ"מ דמבואר בשבת דף צ"ד ע"א דמודה ר"ש בכפות וחולה דלא אמרינן חי נושא את עצמו וכיון דהמצוה על כל הטף א"א שלא יהי' בהם איזהו תינוקת חולים או קטנים בני יומן דהוי ככפותים דל"ש בהם חי נושא א"ע. ומעתה זה דוקא לגמרא דידן אבל הירושלמי לשיטתו בשבת במשנה דמוציא אוכלין פחות מכשיעור דמבואר במשנה דילן דפטור אף על הכלי שהכלי טפילה לו ומבואר בירושלמי דהוא דוקא בתותים ורמונים דצריכים לכלי. ועי' בר"מ ז"ל פח"י משבת הכ"ח ובהשגת הראב"ד ז"ל דהביא הירושלמי הנ"ל:

אמנם יפה כ' בזה הג' בעל חת"ס ז"ל בחי' שבת ד' מ' דש"ס דילן לא ס"ל כירושלמי בזה דא"כ בסיפא דמוציא חי במטה ג"כ והי' צריך לומר דמיירי באדם צריך למטה ועכצ"ל בחולה וכפות, ולגמ' דילן א"א לומר כן דהרי אמרינן דמודה ר"נ בכפות ובכה"ג חייב על האדם וע"כ סיפא דמתני' איירי דבריא ואין צריך למטה א"כ ה"ה ברישא מיירי דא"צ לכלי. וירושלמי דס"ל דאינו פטור על הכלי כ"א דצריך לכלי וה"ה אדם במטה ע"כ דס"ל דר"נ ס"ל תמיד חי נושא א"ע אף בחולה וכפות, ומעתה הירושלמי לשיטתו א"א לומר משום הבאת הטף כיון דתמיד חי נושא א"ע ליכא איסור בהבאת הטף לכן מוכרח לומר משום תיקון הבימה, וז"נ עפ"ד הג' בעל חת"ס ז"ל אלא שגוף ד' החת"ס אין מוכרחין וי"ל דגם ירושלמי מודה דבכפות וחולה לא אמרינן חי נושא א"ע, והא דאדם צריך למטה מיירי בישן במטה דהשתא צריך למטה ואעפ"כ הוי בגדר חי נושא א"ע כיון דיכול להקיצו בכל רגע אינו דומה לחולה וכפות ולכן פטיר אף על המטה, ובאמת לא מצאתי מבואר דין זה בשום מקום בישן אם דינו כבריא או כחולה וכפות, אמנם מסברא נראה כדאמרן, ובלא"ה יפה העיר הג' בעל מרכבת המשנה ז"ל די"ל דהא דס"ל להירושלמי דבמוציא אוכלין פחות מכשיעור אינו פטור על הכלי כ"א באוכלין הצריכין לכלי היינו רק באוכלין פחות מכשיעור כיון דפחות משיעור אין להם חשיבות בפני עצמן לכן לולא שהי' צריכין להכלי לא הי' אמרינן שהכלי טפילה לו משא"כ אדם במטה דהאדם יש לו יותר חשיבו' מהמט' לכן אפי' באינו צריך להמטה אמרינן שהמטה טפלה וזה נכון מסבר':

ג) וראיתי להג' בעל טורי אבן ז"ל שתמה על רש"י ז"ל שלמה הוסיף טעם זה משים שא"א להביא הטף כיון דטעם זה אינו מספיק כ"א על שבת דביו"ט הרי מותר להוציא את התינוק לרה"ר כמבואר בביצה ד' י"ב דעת ב"ה, ועל שבת הרי מספיק טעם הירושלמי דא"א משום תיקון הבימה א"כ למה צריך רש"י לטעם חדש, ולכאורה עלה בדעתי דכוונת רש"י דלטעם משום תיקון הבימה הרי יש עצה לעשות הבימה מערב יו"ט ולהעמיד אותה בשבת בעז"נ כמ"ש התוס' בסוטה דלהלכה אפי' בחוש"מ אסור לעשות הבימה רק לעשות אותה מקודם ולסדר אותה בחוש"מ. וצריך לומר דהתוס' ס"ל דבשבת גם זה אסור מדרבנן. אמנם רש"י ז"ל ס"ל דבכה"ג צריך להיות מותר גם בשבת לכך הוסיף רש"י ז"ל הטעם משום הבאת הטף. וע"ז י"ל דאע"ג דקי"ל חי נושא א"ע מ"מ הא כ"כ המרש"א ז"ל ריש פ' ר"א דמילה להוכיח דעכ"פ מדרבנן אסור, ומ"ש התוס' דליכא איסור שבת כלל דנראה דגם מדרבנן ליכא איסורא כ"כ בחי' שם דכוונת התוס' דבמקום מצוה לא גזור רבנן ולכן במקום מצות מילה ליכא איסורא כלל, ומעתה לפמ"ש הרע"ב ז"ל בפ"ג עירובין דאע"ג דאין שבות בבה"ש מ"מ בשני שבותין גזרו אף בבה"ש וכתבו האחרונים דה"ה לענין אין שבות במקדש אמרינן כן א"כ י"ל דמה"ט הוסיף רש"י ז"ל טעם הבאת הטף ויהי' צריך להתיר שני שבותין היינו סידור הבימה והבאת הטף דהא גם זה איסור דרבנן עכ"פ ולכן א"א בשבת בשום אופן, איברא דלקושטא דמילתא אינו מספיק דמלבד דגם בשני שבותין בה"ש נחלקו על הרע"ב ז"ל והרבה חילוקים נאמרו בדבר אף דאם נאמר דגזרו בב' שבותים בביה"ש מלבד זאת אם איש אחד אינו עובר על הב' השבותים נראה דאינו בגדר זה ומלבד זה אם נימא דהוא בגדר מקדש הרי לא גזרו גזירות במקדש א"כ אין לחלק בין שבות אחד לב' שבותים ויותר נראה כדאמרן לעיל דכוונת רש"י ז"ל כיון דטף כולל גם חולה וכפות דהוי מלאכה, ואזכור בזה מה שהעיר בני היקר הרב החריף המנוח מוה' אלעזר יהודא ליב ז"ל לת' קושית הטו"א על רש"י ז"ל די"ל כיון דהמצוה לבוא לבהמ"ק ולהביא שם את הטף הוי בגדר צורך גבוה ואסור מצד לכם ולא לגבוה ולזאת אע"ג דביו"ט מותר הוצאה שלא לצורך מ"מ צורך מצוה דהוי בגדר גבוה אסור ואף אמנם כי בירושלמי נסתפקו אם בכל מצות דינן כגבוה, אמנם להלכה קי"ל דמצות אינן כגבוה אך ז"ד במצות שאינן מצותן דוקא במקדש אבל במצות שצריכין להיות במקדש דוקא הרי הן בגדר גבוה ומש"ה אסור הוצאה גם ביו"ט מצד לכם ולא לגבוה, ואולי י"ל דמטעם זה ס"ל לר"מ ז"ל דהא דלולב במקדש כל שבעה הוא מה"ת כולל גם ירושלים והוא בכלל מקדש משום דא"נ דמקדש הוא דוקא א"כ הוא מצות גבוה וא"כ אמאי כשחל יו"ט א' בחול מוליכין כל העם את לולביהן למקדש ביו"ט הא צריך להיות אסור מצד לכם ולא לגבוה, א"ו דמקדש לאו דוקא מקדש דה"ה ירושלים ולכך אינו בגדר גבוה, אך י"ל כיון דמצות לולב ביו"ט ב' נוהג גם בגבולין אפי' א"נ דביום הראשון איכא למצות מקדש ג"כ ויש ביום הראשון שני מצות בביתו ובמקדש כמו שחקרו האחרונים בזה מ"מ אינו בגדר גבוה לחודא דמקיים יחד מצוה ג"כ וזה מותר מצד מתוך שוב אין בו איסור מצד לכם ולא לגבוה. את"ד בני הרב ז"ל והמה ד' חכמה, אמנם לקושטא דמילתא נראה דלכם ולא לגבוה הוא רק במה שקרב ע"ג מזבח דהרי מבואר במשנה דמצות ערבה דהוא רק במקדש רק בשבת הי' מביאין מע"ש, נראה דביו"ט א' הי' מביאין ביו"ט וכ"נ מסתימת ד' הר"מ ז"ל אע"ג דהקצירה היתה בודאי מעיו"ט לדעת התוס' והירושלמי דקצירה אינו מותר לצורך או"נ אבל הבאה היתה בודאי ביו"ט וקשה אמאי לא אמרי' לכם ולא לגבוה וע"כ כיון דאינו קרב ע"ג המזבח ולא נתקדש בקדושת גבוה אינו בגדר לכם ולא לגבוה, ויותר מזה נראה במשנה דאף בניסוך המים שהי' מביאין מן השלוח הי' מביאין אותו ביו"ט ב' מן השלוח בצלוחית של זהב וזה באמת תמי' כיון דהי' מקריבין אותו ע"ג המזבח והי' לגבוה ממש א"כ איך הי' מותר הוצאתו ביו"ט ואמאי לא הי' אסור מצד לכם ולא לגבוה, ולומר מצד חביבא מצוה בשעתא ומשום שכבר דחתה שחיטת התמיד א"כ יקשה אמאי א"ד שבת מה"ט כמו הקטר חו"א שדוחה שבת מה"ט וע"כ צ"ל דבזה ל"ש שכבר דחתה משום דהוא בחוץ וא"ד להקטר חו"א שהי' בפנים ודומה לשחיטה, ומלבד זה דעת הריטב"א ז"ל דניסוך המים הי' מצוה בפ"ע ולא הי' חלק מתמיד של שחר וי"ל בזה ראי' להרשב"א ז"ל דביו"ט גם חביבא מצוה בשעתא לבד דוחה יו"ט ועי' בס' חמדת ישראל דיני שבת אות ג' ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ, אמנם עיקר נראה כיון דאין כלי שרת מקדשין אלא בפנים א"כ כ"ז שלא הובא הצלוחית של ניסוך המים לא נתקדשו המים והי' דינם כחולין אע"ג דהי' לצורך ניסוך המים מ"מ כיון דהי' יכולין לשתותן ולהשתמש בהן לצורך הדיוט אינם אסורין מצד לכם ולא לגבוה א"כ מכ"ש בהבאת התינוק לעזרה ל"ש לאסור הוצאה ביו"ט מצד לכם ולא לגבוה, ואע"פ שיל"ע בכ"ז מ"מ העתקתי הדברים מפני שנתבארו הענינים דלולב וערבה וניסוך המים שלא ראיתי עוד מתבאר בשום מקום:

ד) ומה שיש עוד להעיר בד' רש"י ז"ל שטרח ליתן טעם במצות הקהל למה מאחרין ולא הביא טעם הירושלמי דהוא מפני התקיעה דאין התקיעה לצורך ההקהל דוחה שבת והר"מ ז"ל בסוף ה' חגיגה העתיק טעם זה שהוא טעם הראשון בירושלמי וז"ל הירושלמי ובהקהל, ר' בא ברי' דר' חייא בר בא אמר מפני התקיעה ר' יצחק בר חייא אמר מפני הבימה, ויעשו אותה מאתמול, שלא לדחוק את העזרה, ועי' היטב במראה הפנים ובשי"ק מה שכתבו בזה, ולענ"ד נראה בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דאע"ג דר"י בר"ח אינו מספיק לו טעם מפני התקיעה משום דאינו אלא שבות ונקט טעם משום בנין אמנם ע"כ ס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור וכיון דהוי רק תיקון מצוה הוי מלאכה שאצל"ג ואע"ג דע"כ אינו אלא מדרבנן מ"מ הוי שבות חמיר כמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל דמלאכה שאצל"ג אפי' למאן דפוטר מה"ת מ"מ הוא חמיר משאר שבות ולזאת שפיר נוכל לומר דא"א מפני הבימה משא"כ הר"מ ז"ל להלכה דפוסק דמלאכה שאצל"ג חייב עליו דהוי מלאכה גמורה א"כ גם בחש"מ אסור לתקן הבימה כמ"ש תוס' סוטה הנ"ל וע"כ דעשה הכל מעיו"ט רק שמעמידה ביו"ט וזה הוי שבות קל ושוב צריך לומר דגזרו אז משום שבות קל ולא התירו בזה שבות במקדש א"כ שוב י"ל מפני התקיעה וז"נ בדעת הר"מ ז"ל והמעי' היטב הפנ"מ והק"ע יראה כי הדברים ישרים מאוד לתרץ דברי הר"מ ז"ל ועפ"ז י"ל בישוב דעת רש"י ז"ל דהוא ס"ל להלכה דמלאכה שאצל"ג פטור לכן ס"ל ג"כ משום תקיעה לא הי' גזרי' כיון דאינו אלא שבות ולכן כ' או משום הוצאת התינוק או משום תיקון הבימה דהוי בגדר מלאכות משא"כ תקיעה דהוא משום גזירה שמא יתקן כלי שיר או משום שמא יעבירנו ולא הוי בי' לתא דמלאכה כלל הוי בגדר שבות קל ולא גזרו בי' במקדש:

אמנם כן בעיקר הדבר דתקיעת שופר בשבת, ראה זה מצאתי בס' הפרדס לרש"י ז"ל בדיני ברכות שכ' שם בענין ברכת לשמוע בקול שופר וז"ל גרסי' בשבת ויעבירו קול במחנה וכ' ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם מה התם ביום איסור אף כאן ביום איסור ואני אומר מה התם בשופר אף כאן בויעבירו קול במחנה בשופר שאין גז"ש למחצה ומשני כ' ויתקעו במחנה שאין התקיעה עיקר עכ"ל מבואר מדבריו ז"ל דבר חדש דהך ויעבירו קול במחנה הי' בשופר ותמי' מאוד מי דחקו לומר כן ומה שיש להעיר בזה בדבר חדש דהי' קשיא לי' דמה בכך דילפי' מגז"ש דהי' ביום אסור הא אכתי יכול להיות משום דכלתא לעבידתא ולא הי' צריכים יותר כמו דמקשינן בגמ' ומנ"ל דהוצאה הוא מלאכה לכן ס"ל דהגז"ש מלמד ג"כ דהי' בשופר וכיון דתקיעת שופר אסור בשבת עכ"פ מדרבנן לא מבעי' לדעת הסמ"ג דס"ל דגזירה שמא יעבירנו כבר הי' בימי משרע"ה ובלא זה תק"ש אסור משום שבות ואיסורי דרבנן ג"כ הי' בימי משרע"ה א"כ אי לאו משום איסור הוצאה לא הי' מתירין לתקוע בשופר בשבת למנוע מלהביא נדבות למלאכת המשכן ושפיר מוכרח מזה דהוצאה מלאכה הוא, וי"ל בזה ג"כ מה דקשה לכאורה דא"נ דהכרזה הי' משום איסור הוצאה בשבת א"כ העם שלא ידעו זה שכבר יש די והותר למלאכת המשכן אמאי פסקו מלהביא למלאכת המשכן דילמא צריכים עוד למלאכה והא דהעבירו קול במחנה שלא יביאו עוד היינו משום איסור שבת, ובפשיטות י"ל משום דהכריזו בסתם דלא יביאו עוד משמע דהכרזה היה ששוב לא יביאו כלל:

אמנם עפ"ד הנ"ל דהי' בשופר י"ל דע"כ שוב ל"צ לנדבת המשכן דא"נ דבאמת צריך עוד רק משום איסור שבת הכריזו שלא יביאו למלאכת המשכן לא הי' מכריזין בשופר לעבור על איסור שבות דתק"ש כיון דאפי' אם יביאו יהי' טועים בדבר מצוה ועשו מצוה וליכא חילול שבת משום דהוצאתם הי' מצוה, וא"כ לא הי' מכריזין בשופר לעבור על איסור שבות מחשש הנ"ל. א"ו דלא הי' צריכים עוד וא"כ הוי טעה בדבר מצוה ולא עשו מצוה דאיכא מלאכה דאורייתא לכן הי' תוקעין בשופר. וז"נ בדרך פלפול. ויוצא לנו מזה דשבות דתק"ש הוא שבות חמיר והי' נהוג עוד בימי משה ולא הי' דוחה שבת לולא להזהיר ממכשול דהוצאה דשבת וא"כ צדקו ד' הירושלמי והר"מ ז"ל די"ל דלא דחי שבת במצות הקהל ולכך הי' מאחרין ועי' בשיורי קרבן שחקר אם ביו"ט מותר לתקוע ועי"ש מ"ש בזה ועי' בירושלמי סופ"א במשנה דיו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין להזהיר העם ממלאכת או"נ. ובאמת בשבת מלבד האיסור דשמא יתקן כלי השיר נוהג גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר וז"פ:

ודע שראיתי בס' סדר זמנים להג' רי"א חבר ז"ל בעל ס' בנין עולם שכ' מעצמו דויעבירו קול במחנה הי' בשופר ועפ"ז תמה על הר"ן ז"ל במס' שבת ששקל וטרי בד' הרי"ף ז"ל בענין רדיית הפת אי הוי בגדר איסור או לא והביא שם דתקיעת שופר ורדיית הפת ליכא למימר דהם בגדר מלאכה כוון דלא הוי במשכן. והרב הנ"ל תמה עליו הא תק"ש הי' במשכן בהא דויעבירו קול במחנה ועפ"ז רוצה לומר שזה דעת ר' לוי בר"ה דנראה דס"ל דתק"ש הוא מלאכה כיון דהי' במשכן עי"ש. והנה בפשיטות דבריו ד' שגגה המה דהרי כל הילפותא דהי' בשופר הוא מגז"ש דילפינן מיובל דהי' ביוה"כ ה"ה הכא הי' בשבת ואמרי' אין גז"ש למחצה וילפינן מזה דהי' בשופר א"כ איך אפשר לומר כיון דהי' במלאכת המשכן הוי בגדר מלאכה וא"ד את השבת הרי אדרבה הרי הי' תק"ש בשבת להבטיל את העם ממלאכה א"כ מוכרח דתק"ש אינה מלאכה וא"כ צדקו ד' הר"ן ממ"נ דאם לא הי' במשכן הרי אינה מלאכה ואם הי' במשכן הרי הי' בשבת לבטל העם ממלאכה וא"כ מדדחי ע"כ דאינה מלאכה. ומפני שהי' המחבר גדול בתורה אמרתי לת' דבריו דאפי' א"נ כגירסת הר"ח ז"ל בשבת דף צ"ו ע"ב שמוחק כל הגירסא בש"ס דילן וממה דבשבת הי' וס"ל דבאמת הי' בחול והראי' מדקרי לי' מלאכה כמ"ש התוס' שם מ"מ יש ללמוד מגז"ש דהי' בשופר עפ"מ דמבואר במס' ר"ה דף ל"ד דילפינן דתעבירו ביד לא מצית אמרת דילפי' עברה עברה ממשה כ' הכא והעברת שופר תרועה וכ' התם ויעבירו קול במחנה מה להלן בקול אף כאן בקול וא"כ שוב אמרינן אין גז"ש למחצה וילפינן מה כאן בשופר אף להלן בשופר וא"כ יש גז"ש דהי' העברת קול בשופר וא"כ הי' שופר במלאכת המשכן והי' בחול שלא הי' דוחה שבת ושפיר יש ללמוד מזה דמלאכה הוא. אך באמת ז"א ושלשה ת' בדבר. א'. דמדלא הובא בס' הפרדס זו רק הגז"ש דמה להלן ביום איסור נראה דס"ל דבכה"ג דוקא שייך אין גז"ש למחצה אבל שנימא מדאיתקש התם להכא שוב מוכרח להקיש הכא להתם מצד אין גז"ש למחצה זה אינו מוכרח, ובאמת הוא חקירת הראשונים בזה אם זה בכלל אין גז"ש למחצה, ב'. הר"ן ז"ל לשיטתו בח' על הרי"ף ריש מס' שבת כתב להדי' בפי' הגמ' שבת ד' צ"ו ע"ב דהילפותא מדהי' ביום השבת וכמ"ש רש"י ז"ל, וא"כ א"נ דהי' בשופר מוכרח להיפוך דאינה מלאכה מדדחי שבת כנ"ל, ג'. הדברים אין להם מקום כלל דדוקא מה שהי' לצורך מלאכת המשכן זה נלמד דהוי מלאכה מה שא"כ מה שהי' לצורך ביטול מלאכה א"ז בגדר מלאכת המשכן דאל"כ נלמד דגם דיבור הוי מלאכה מדהי' בקול במשכן שלא לעשות המלאכה והיינו לפי פשוטו דלא הי' בשופר אלא בהכרזה בקול שלא יעשו עוד מלאכה, א"ו דז"א דזה אינו בגדר מלאכת המשכן, והד' פשוטין ולא ולא העליתים על הספר אלא לחדה"ק של דברי הפרדס שחדשים הם בעיני אמרתי לברר הדברים:

אלה הד' העתקתי מחי' למס' סוטה וידעתי כי יש להוסיף עליהם הרבה בכל פרט ופרט אך אין עתותי בידי כעת ואקוה כי יהי' בזה תועלת לתלמידי דבי רב:

פרק ג

שם י"ח ואנכי הסתר אסתיר וגו' על כל הרעה וגו' כי פנה וגו' הכתובים צריכים הבנה, ועי' ברמב"ן ז"ל שכ' שאחרי שיהי' מתחרטין על חטא ע"ז שוב לא יענש אותם כ"כ אבל אכתי יהי' בהסתרת פנים על שאר העבירות, אמנם לשון הקרא אינו מתורץ עד"ז, וראיתי לח"א שכ' בפירוש המקרא עפמ"ש הר"מ ז"ל שאל ידמה אם ימיר דתו ח"ו וידביק עצמו לדת אחרת אין עליו אלא עונש ע"ז אבל על שאר עבירות אינו נענש ז"א כי כיון שא"א לישראל להחליף דתו וה"ה ישראל לענין עונשין על כל התרי"ג מצות כמו קודם לכן, וזה פי' המקרא ואמר ביום ההוא על כי אין אלוקי בקרבי מצאני כל הרעות האלה היינו שידמו שכל העונש שלהם הוא מפני חטא ע"ז אמנם האמת אינו כן כי הסתרת פנים יהי' על כל הרעות אשר עשה אף כי פנה אל אלהים אחרים מ"מ לא נפקע חיובן הקדום מכל התורה ואם כי דברים אמיתים המה אבל לשון המקרא כי פנה וגו' דחוק לפרש כן, ומה שנלענ"ד בזה דרך דרש דהנה משרע"ה הזהיר להם לישראל ולבניהם אחריהם שילכו בתורת השי"ת והנה מבואר בש"ס דמודעה רבה לאורייתא רק דהדר קיימו וקבלוה בימי אחשורוש א"כ קודם אחשורוש אפי' אם יעברו על התורה מ"מ כשיבואו לדין יהי' להם טענת מודעה כמ"ש רש"י ז"ל בפי' הגמ' שם אמנם אם יחטאו בחטא ע"ז שעל זה גם ב"נ מצוה שהוא מז' מצות ע"ז ל"ש טענת מודעה והנה בישראל איכא מצות תשובה ומהני תשובה גם על חטא ע"ז כמאמרם ז"ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד אמנם בב"נ ל"ש מצות תשובה, ומעתה א"ש מאוד המשך לשון המקראות שאחר שיחטאו חטא ע"ז נענשים ויתחרטו ע"ז ולא יעשו תשובה על שאר עבירות וע"ז אמר הקב"ה ואנכי וגו' על כל הרעות וגו', והטעם בזה אע"ג דעל שאר עבירות יהי' טענת מודעה מ"מ כיון דעל חטא ע"ז אין מועיל טענת מודעה וא"כ אם דינם כב"נ הרי אין להם שום כפרה ע"ז שאינו מועיל תשובה ואם יעשו תשובה על חטא ע"ז וירצו שיתקבל תשובתם הרי ע"כ יודו שיש להם טענת ישראל ולא יטענו טענת מודעה וא"כ שוב נענשין על כל החטאים, וא"ש דמפני שפנה אל אלהים אחרים רק שרוצים שימחול להם ע"י תשובה עיד"ז יהי' הסתרת פנים על כל הרעות אשר עשו, וז"נ בביאור המקראות:

ובסגנון זה אמרתי דרך דרוש לבאר ד' התורת כהנים ומובא ברש"י ז"ל פ' אמור במקלל וינחהו במשמר ולא הניחו המקושש עמו ושניהם הי' בפרק אחד ויודעים הי' במקושש שהוא חייב מיתה שנ' מחללי' מות יומת אבל לא הי' יודעין באיזה מיתה וכאן הוא אומר לפרוש להם עפ"י ד' שלא הי' יודעין אי חייב מיתה או לאו, עכ"ל, שנראה לכאורה דמפני זה שלא הי' הענינים שווין לכן לא הניחם משרע"ה במשמר אחד, וצ"ב הכוונה ונראה דזה עפ"מ דמבואר בתרגום יונתן דמשה רבינו שאל ד' פעמים להשם היינו מקושש ומקלל ופסח שני ובנות צלפחד דבשנים הראשונים הי' מתון ולא שאל להקב"ה עד שאמר לו הדין ובשנים האחרונים הי' זריז, ובארנו בס' חמדת ישראל דהענין הוא דמשרע"ה רצה להציל אותם וליתן להם פנאי שישיבו אל השי"ת ואע"ג דבב"ד של מטה אין משגיחין על תשובה מ"מ הרי אם הי' עושין תשובה הי' השי"ת מקבל תשובתם ועיי"ש שהארכנו בזה, ומעתה נאמר דמה"ט הי' מניח משה כל אחד לבדו משום דכל אחד מהם הי' להם התנצלות להציל א"ע ממות והתנצלות האחד הי' סותר להתנצלות חבירו לכן חשש משרע"ה שאם יניחו ביחד דילמא יטענו שניהם טענה אחת ויתחייב אחד מהם לזאת הניח כל אחד לבדו כדי שכל אחד ימצא התנצלות שלו דהנה המקושש הי' לו התנצלות בטענת מודעה וממילא אינו מצווה על חילול שבת ואע"ג דשבת ניתנה במרה מ"מ ברור הדבר שזה הי' רק בתנאי שיקבלו אח"כ את התורה אבל בלי תורה אין להם שייכות לשבת, אמנם במקלל הוא להיפך דבאמת מקלל הוא מז' מצות שב"נ חייבין עליו אמנם מקום הספק הי' אי הא דב"נ חייב מיתה על ברכת השם הוא משום חומר ברכת השם או באמת הוא רק לאו והא דב"נ נהרג עליו הוא משום דבב"נ אזהרתו זה מיתתו כמו.... באמה"ח דב"נ נהרג עליו, אבל עתה כשיצאו מגדר ב"נ ונתקדשו בקדושת ישראל אינו חייב מיתה אלא מלקות, וז"פ דדבר זה הי' הספק במקלל א"כ המקלל צריך שישאר בדת ישראל שלא יטעון טענת מודעה דאם יטעון טענת מודעה יתחייב מיתה בבירור וכיון דמשרע"ה חפץ בהצלת שניהם לזאת לא הניחם ביחד כדי שלא יטענו טענה אחת ויהרג אחד ממ"נ וז"נ דרך דרש ב"ה:

פרק ד

(שם י"ט) ועתה כתבו לכם את השירה וגו', הנה בפסוק זה נמסר לנו מצות כתיבת ס"ת, ובימי חרפי כתבתי הרבה במצוה זו ומצאתי אח"כ הרבה בספרים לזאת אעתיק בזה מחי' על הר"מ ז"ל ה' ס"ת, ואכתוב רק מה שיש לי איזהו הערות חדשות בענינים אלו, וזה החלי בעזהי"ת:

א) ז"ל הר"מ ז"ל פ"ז מה' ס"ת מ"ע על כל "איש" "ואיש" מישראל לכתוב ס"ת "לעצמו" שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו "לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות' ואע"פ שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו ואם כתבה בידו ה"ה כאילו קבלו מהר סיני, ואם א"י לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגי' ס"ת ואפי' אות אחת ה"ה כאילו כתבו כולו עכ"ל הר"מ ז"ל, ועתה נבארם אחת לאחת, לכאורה יש לדקדק בל' הר"מ ז"ל שכ' כפל לשון על כל "איש" "ואיש" דהו"ל מצוה על כל איש מישראל כמ"ש בה' שקלים ומה כונתו באמרו איש ואיש, ונלע"ד דבא למעט בזה שלא נימא דמצות כתיבת ס"ת הוא מצות ציבור שהמצוה על כל ישראל שיהי' להם ס"ת וכמו שנראה קצת מלשון התוספתא שהביא הרי"ף ז"ל במס' ב"ב על המשנה דכופין אותן לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח וכו' דאי' בשם בזה"ל כופין בני העיר זא"ז לבנות להן בהכ"נ ולקנות להן ס"ת נביאים וכתובים ופסקה הר"מ ז"ל בפי"א מה' תפילה ועי' בנמוק"י ב"ב שם שהביא לשון התוספתא כופין בני העיר זא"ז, לבנות להם בהכ"נ "ולכתוב" להם ס"ת נו"כ, נראה מזה קצת דאין המצוה על כל יחיד ויחיד שיהי' לו ס"ת, אמנם האמת אינו כן דהרי מבואר במס' גיטין ד' נ"ב והוא מתוספתא דתרומות וב"ב דאפוטרופס קונה מנכסי יתומים ס"ת ותפילין ומזוזות עיי"ש. מבואר מזה דס"ת הוי מצוה על כל יחיד ויחיד כמו תו"מ ועי' בר"מ ז"ל פי"א מנחלות, וצ"ל דזה שני ענינים דבאמת מוטל על כל יחיד ויחיד שיקיים מצות כתיבת ס"ת אמנם זה יהי' לעצמו ואינו מחויב למסרו לציבור לזאת מוטל על כל ציבור וציבור שיכתבו להם ס"ת שיהי' להם ס"ת נביאים לקרות בהם וללמוד בהם, אך מה שיש לכאורה לעי' דיהי' מוכח מתוספתא ופסקו הר"מ ז"ל באפוטרופ' שקונה עבור היתומים ס"ת ותפילין דגם בשותפות מקיימין המצוה דכתיבת ס"ת כמו בתפילין נראה פשוט דא"צ לקנות תפילין לכל אחד מהיתומים בעודם בקטנותם כיון דיכולין לצאת כולם בזוג אחת של תפילין ה"ה בס"ת אין הפירוש שיקנה עבור כל יורש ס"ת רק שיקנה להם ס"ת אחת ויקיים בזה מצות חינוך ליתומים, א"כ נראה דמתקיים המצוה בשותפות, ומד' הר"מ ז"ל הכא דכפל לומר איש ואיש מישראל נראה דבא למעט דגם בשותפות אינו מקיים המצוה דכתיבת ס"ת, ולכאורה עלה בדעתי להעיר בדבר חדש עפמ"ש בחידושינו לת' קושית התוס' דיש ערכין בהא דאמרינן בגמ' קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין שהקשו אמאי לא נקט הכי גבי ציצית וגבי לולב ועיי"ש מה שתרצו, וכתבנו לת' עפמ"ש מורי מאורן של ישראל הגאה"ק מסאכטשאוו זצלה"ה בס' אבני נזר או"ח ס' קפ"ג בזה"ל באתי להזכיר בכאן מה שלמדתי מהגהת מרדכי דחולין דקשר של קיימא כמו בשבת דלא חשיב קשר אלא של קיימא דלדידן אין לומר דרחמנא קרי' קשר אף אינו של קיימא דמנ"ל הא דלדידן סתם קשרי של תפילין של קיימא הם והני דנסבי תפילין של אחרים ומשנין לפי הקשר שלהם לפי מדת ראשם לאו שפיר עבדי דהרי ישוב שני אח"כ קשר לפי מדת ראשם נמצא ראשון לא הוי קשר של קיימא ולא יצא יד"ח עכ"ל ועיי"ש בס' קפ"ד שהחזיק דבריו בזה, ומעתה מדוקדק לשון הברייתא אביו לוקח לו תפילין דא"א לחנכו בתפילין שלו כיון דקשר שלו אינו טוב לבנו הקטן וא"כ לא יהי' הקשר ש"ק וא"כ א"י במצות תפילין ואינו בגדר חינוך וכן הוא לא יצא בו מצות תפילין כיון דעומד להתיר בשביל בנו הקטן, ומעתה נראה דה"ה הכא דאפוטרופס לוקח להם תפילין היינו לכל אחד ואחד תפילין מיוחדים דבלא"ה אינם יוצאים ידי תפילין כיון דקשר של אחד אינו טוב לחבירו וצריכים להתירו ולעשות לכל אחר לפי מדתו ואינו קשר של קיימא וא"כ שפיר י"ל דה"ה ס"ת חייב לקנות עבור כל אחד ספר תורה:

ב) אמנם בעיקר ד' מורינו הגאון זצלה"ה כיון דהעולם לא נהגו כן נלע"ד ללמד זכות ותלמוד שאמר דבר לזכות שומעין לו. הנה רבינו ז"ל ראה בעצמו שמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות נראה מבואר להיפך. אמנם נדחק בזה בס' קפ"ה שם לקיים דבריו. אמנם לענ"ד יש לומר דכ"ע מודים דתפילין א"צ קשר של קיימא ואפי' אם אינו של קיימא הוי בגדר וקשרתם וראיות מורינו זצלה"ה ממרדכי י"ל דהרי המרדכי ז"ל כ' לתרץ בזה דעת רבינו אליהו וא"כ כיון דאנן קי"ל כר"ת ז"ל דא"צ קשירה בכל יום וכל הוכחת ר"ת ז"ל מהא דא"א לקשור בשבת, וצריך להבין למה לא ניחא לי' לר"ת ז"ל בסברת המרדכי דמיגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת. וע"כ צ"ל דר"ת ז"ל ס"ל דאין זה ראי' דאה"נ דהוי קשר אבל כיון דאינו של קיימא אינו חייב עליו משום שבת ולא ס"ל כר"א דבזה תלי' וא"כ כיון דקי"ל כר"ת ממילא מוכח דקשר לענין תפילין הוי בגדר קשר אפי' אינו של קיימא דא"נ דבאינו של קיימא אינו בגדר קשר כלל אין הכרח לדחות דברי ר"א מהלכה. וא"כ להלכה דקי"ל כר"ת ז"ל ממילא אמרי' דבתפילין לא צריך קשר של קיימא כשיטת הרמב"ן ז"ל. ובאמת אפי' לפ"ד ר"ת ז"ל דס"ל דא"נ דצריך קשירה בכל יום הוי קשר שאינו של קיימא ולא אמרינן מיגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת י"ל דר"ת ז"ל לא קאמר כן אלא בסוגית הש"ס עירובין שם דס"ל לר"מ ור"י שבת זמן תפילין והוי מצות תפילין מצוה תמידיות לכן אם מתיר אותו לא הוי קשר של קיימא משא"כ להלכה דקי"ל שבת ולילה לאו זמן תפילין א"כ הוי כל יומא מצוה חדשה ומצוה של היום אינה אלא ביום זה נראה דהוי בגדר של קיימא אם קשר קשר לכל זמן מצותה ומודה ר"ת ז"ל דהוי בגדר ש"ק אפי' א"נ להלכה דצריך בתפילין ג"כ קשר של קיימא ולפ"ז יש ללמוד זכות על העולם מה שלפעמים במקרה אחרי שכבר התפלל ובא אחד לשאול תפיליו להניחם ורואה שהקשר אינו כמדתו ועושה אותו לפי מדתו יוצא בו ידי תפילין כיון דהראשון כבר התפלל ואז לא הי' עומד להתיר ביומו ויוצא בו ועתה שזה מתיר הקשר ועושה קשר אחר ג"כ לא יתירו ביומו ויהי' נקשר כל זמן החיוב הוי בגדר של קיימא וזה נראה נכון בסברא, אך זה לא יועיל לקנות לכתחילה תפילין עבור איזהו בני אדם וכן אב ובנו. וא"כ דברינו נכונים בישוב קושית התוס' ובד' התוספתא דהפי' דהאפוטרופוס לוקח עבור כל אחד מהיתומים תפילין. ובאמת בפשיטות י"ל כיון דתפילין מצותן כל היום מה"ת א"כ א"ש בפשיטות דקטן היודע לשמור תפיליו אביו מוכרח ליקח לו תפילין דאינו יכול ליתן להקטן להניח את תפיליו כיון דהוא מחויב לילך בהן כל היום וכן מצות חינוך כן הוא שילכו בהן כל היום וגדולה מזו הוכחתי מהא דקטן היודע לנענע חייב בלולב דנראה דמצות חינוך הוא שיקיים מצות לולב כהלכתה אע"ג דנענועין היא רק מצותו מדבריהם א"כ מכ"ש לענין מצות תפילין דמדינא מצותו כל היום שצריך לכ"א תפילין מיוחדים:

ג) אמנם לא אכחד דהלשון בתוספתא ובגמ' דילן ולוקחין להם ס"ת נראה דלוקח ס"ת אחד עבור כולם ובזה מתקיים מצות חינוך כמ"ש הר"מ ז"ל בפי"א מה' נחלות דכל מצות אלו אע"פ שאין חייבין בהם עושים אותם האפוטרופסים כדי לחנכן במצות. וקשה טובא. א'. הא בשותפות ליכא מצוה. ב'. הא בלקוח ליכא מצוה לא מבעי' לדעת הרי"ף ז"ל שהר"א אב"ד בס' האשכול ה' ס"ת הכריח מדעתו דס"ל דלקוח לא הוי מצוה כלל מדלא הביא דינא דרבה דאפי' הניח לו אביו ס"ת מצוה לכתוב משלו עיי"ש בביאור נחל אשכול א"כ בוודאי שיקשה על הרי"ף ז"ל שסותר משנתו דהרי הכא בגיטין העתיק סוגית הגמ' ולוקחים להם ס"ת וקשה הא לשיטתו ז"ל אין זה מצוה כלל ואיך שייך בזה חינוך אמנם אפי' לדעת רש"י ז"ל דס"ל דבלקוח ג"כ איכא מצוה מ"מ קשה הדבר שיחנכו אותו שיקח לו ס"ת מה שלא יקיים בזה המצוה בגדלותו ויהי' מוכרח אח"כ לכתוב לו ס"ת מחדש כיון דבלקוח אינו מקיים גוף המצוה כראוי. הן אמת כי בר"מ ז"ל לא הובא "דלוקחין" להם ס"ת רק כ' עושין להם נראה דבכונה השמיטה זה דלוקחין להם כיון דבלקוח לא קיים המצוה רק צריך שיכתוב בעצמו לכן ס"ל דהאפוטרופסין צריכין שיכתבו עבורם ע"י סופר ס"ת. אך לענ"ד עדיין צ"ע דנראה פשוט כיון דקטן אינו בר כתיבת ס"ת ואם כתב ס"ת פסולה וכן אינו יכול לעשות שליח הן מצד כ"מ דאיהו ל"מ עביד והן מצד שהוא קטן א"כ אינו מקיים כלל מצות כתיבת ס"ת אפי' אם נכתב לו ע"י אחר א"כ למ"ל כלל חינוך בענין מצות כתיבת ס"ת בקטן דהרי א"י לכתוב ס"ת בשום פנים וכמ"ש המפרשים מה"ט לפטור נשים ממצות כתיבת ס"ת. ואם כי יש לפלפל בזה כיון דכ"ז קטנותו גרם לו ואם בגדלותו יעשה כן שישכור לו אחד שיכתוב לו יקיים בזה מצות כתיבת ס"ת יש ע"ז עתה גדר חינוך מ"מ העיקר נראה דאינו בכלל חינוך במצות כתיבת ס"ת ובאמת בתוספתא שהוא מקור הקדום כ' ולוקחים להם ס"ת נו"כ נראה דאין הכונה מצד החינוך למצות כתיבת ס"ת רק מצד הלימוד שצריכים היתומים ללמוד קונים להם ספרים אלו וכמו דעל נו"כ ל"ש טעם אחר ה"ה דעל ס"ת הוא מטעם זה ולא קאי כלל משום חינוך מצות כתיבת או לקיחת ס"ת, ולפ"ז באמת שני התוספתות הן לענין כפיית בני עיר זע"ז לקנות ס"ת נו"כ והן לענין אפוטרופס של קטנים שקנה להם ס"ת נו"כ עולות בקנה אחד דהיינו משום לימוד וקריאה ולא מיירי כלל ממצות ס"ת, אמנם אחרי שבש"ס דילן ורי"ף ור"מ ז"ל השמיטו נו"כ וכתבו רק ס"ת בהדי תפילין ומזוזות נראה דכונתם מצד מצות אלו ולא מצד לימוד, וצריך אני לרב להעיר עוד בכל זה לברר הדברים אמנם בדעת הר"מ ז"ל נראה ברור כדאמרן דבא לשלול בזה הן ציבור והן שותפין רק דכל איש ואיש מישראל מחויב במצוה זו:

ד) וראיתי בס' נחל אשכול שהעתיק ת' הגאון ר' אברהם ברודא ז"ל בענין זה מסופק אם יוצאין בזה כתיבת ס"ת והעלה דיוצאין בשותפות, ותודה"ק משום דלמ"ד דדרש משנה תורה לכתב העשוי להשתנות לא ס"ל כלל דהי' למלך ב' ס"ת וע"כ יקשה קושית אביי על רבה הא ממשנה מבואר דדוקא מלך מחויב בכתיבת ס"ת אבל הדיוט לא. ולתרץ זה צ"ל דנפ"מ דבהדיוט יוצא בירושת אבותיו או עכ"פ בשותפות ומלך אינו יוצא בכל זה רק שצריך שיכתוב ס"ת בעצמו וכיון דאיכא ספק בהלכה ומה גם שלדעת הרא"ש ז"ל המצוה העיקרית בזה"ז בכתיבת ספרים וא"כ יש לסמוך על זה דיוצאין בשותפות, אתד"ק, ולענ"ד ח"ו לצרף זה לסניף דהן אמת דלמ"ד דדרש כן דמשנה תורה היינו משום דכתב עתיד להשתנות בודאי י"ל כן ועי' במהרש"ל ובמהרש"א מ"ש בזה וכד' המהרש"א מבואר בח' הר"ן סנהדרין דהך מד' ס"ל דמלך א"צ ב' ספרי תורות, אמנם מאוד יפלא בעיני על מאור עינינו המהרש"א ז"ל שכ' די"ל דהך מ"ד ס"ל דמצות ועתה כתבו לכם האמור לכל ישראל לא היתה מצוה לדורות כלל דמה דחקו רק כיון דמפורש בתורה בפ' מלך וכתב לו את משנה התורה הזאת והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, הרי י"ל בפשיטות דהחילוק בין מלך להדיוט א' דמלך צריך שיכתוב לו ס"ת והדיוט א"צ שיכתוב לו רק יוצא בירושת אבותיו, ב', דמלך א"י בשל שותפות והדיוט יוצא בשל שותפות, ג', דהדיוט א"צ שיהי' עמו דיכול למסרה לציבור אח"כ ומלך צריך שיהי' עמו תמיד ומהכ"ת לומר דפליגי על כל המצוה אם הוא מצוה לדורות, יהי' איך שיהי' בזה בודאי נראין ד' הגאונים ז"ל דלמ"ד דדריש דהכתב נשתנה ל"צ במלך ב' ס"ת והחילוק בין מלך להדיוט י"ל ככל הנ"ל והיינו א"נ דעיקר כתיבת ס"ת בהדיוט לקיים מצות כתיבה הנפ"מ בין הדיוט למלך אם צריך שיהי' עמו אחר הכתיבה, וא"נ דעיקר המצוה בהדיוט הלימוד שיהי' לו ס"ת ללמוד וללמד לבניו הנפ"מ בירושה ובמלך צריך שיכתוב לו ס"ת ויהי' עמו, אמנם כ"ז א"נ דהכתב נשתנה בימי עזרא אמנם להלכה בודאי קי"ל דלא נשתנה כל עיקר והתורה נתנה בכתב אשורי ולשון הקודש וכמ"ש ר"ח ז"ל באריכות בזה והא דס"ל לר"א בן יעקב בזבחים ס"ב ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה א' שהעיד להם על המזבח וכו' ואחד שהעיד להם עה"ת שתכתב אשורית נראה דס"ל כרבי דהכתב לא נשתנה ונתנה תורה באשורית אלא שאח"כ נשכחה מהם והוחזר להם בימי עזרא וזה מוכרח בדעת הר"ח ז"ל שלא הביא כלל ד' ראב"י וברור הדבר לדעתי דמשום זה פסקה ר"מ ז"ל דגם בהדיוט צריך שיכתוב לו ס"ת לעצמו דהיינו שיהי' עמו כמו במלך ולא שימסרהו לציבור וגם בירושת אבותיו ובשותפות א"י כיון דבמלך וכ' לו משנה תורה דרשי' לשתי תורות ממילא שוה הדיוט למלך לגמרי וההבדל רק במלך שנ' וקרא בו כל ימי חיו וזה כבר הסביר לנו בה' מלכים לפי שלבו לב כל קהל ישראל דבקו הכתוב בתורה יותר שנ' וקרא בו וגו' עי' בת' בשמים ראש ס' כ"ד אשר מיחס שם ת' להרא"ש ז"ל על השמועה בשם הרב ר' דן ז"ל שהי' ארוך בדורו רבו של הריטב"א ז"ל עיי"ש היטב ותראה עד כמה הד' מגיעין בזה א"נ שהכתב נשתנה, וברור הדבר לדעתי שכל התשובה מזויפת ובמכוון עשה טעות בעיקר השמועה שהי' על הלשון כזבוב העומד במקום ריע לעשות מזה מרקחת שכל ישראל א"י במצות תפילין וכתבתי במק"א בזה ולא באתי כ"א להראות שח"ו עלינו לצרף לסניף הפלוגתא אם הכתב נשתנה אם לא ודי בזה] וראיתי באחרונים שכ' להעיר לה"ר דא"י מצות כתיבת ס"ת בשל שותפות מהא דמבואר במס' ב"ב ד' מ"ג דמקשינן על הא דבני העיר שנגנב ס"ת שלהן א"ב בדייני אותו העיר דלסלקו בי תרי ולדייני וא"נ דבשל שותפים מקיימין מצות ס"ת א"כ א"א לסלק שלא יבוטל מצות כתיבת ס"ת שלהם ומה מקשה הגמ' א"ו דא"י מצות כתיבת ס"ת בשותפות אם לא שנאמר דאפי' אם מסלקין ג"כ אינו בטל מצות כתיבת ס"ת, אמנם לדברינו נראה דזה בזה תלי' דא"נ דיוצאין בשותפות והדיוט א"ד למלך ה"ה דל"צ שיהי' אצלו תמיד וכיון דעדיין איתא לס"ת בעולם וילמדו בה בני אדם אחרים אינו בטלה מצוה דכתיבת ס"ת, ודוקא א"נ דהדיוט דינו כמלך ממילא א"י בשותפות וא"י אם ימכרנה או ימסרנה לאחרים וז"פ לדעתי:

ובחי' כתבתי להעיר בלשון הגמ' ב"ב שם דתרצינן שאני ס"ת דלשמיעה קאי, נראה דסתם ס"ת לשמועה קאי ועי' ברש"י ז"ל שם, ובמס' עירובין ד' י"ג ע"א אמרינן בגמ' דס"ת להתלמד כתיבא, ונראה לחלק דהכא מיירי בס"ת של בני העיר וזה קאי לקריאת התורה שכל בני העיר קינין ס"ת לקרות בו בציבור ולכן לשמועה קאי אמנם שם במס' עירובין מבואר דקאי בס"ת שכותבין הסופרים ספרים תו"מ למכרן ללמוד בהם ולכן אמרינן דלהתלמד קאי, ונראה נפ"מ גדולה לדינא דאע"ג דפליגי במס' עירובין דס"ת יהי' כשר למחוק משום פ' סוטה היינו דוקא ס"ת כמו שכותבין סופרים סתמא למכור ללמוד בהם וא"כ א"צ דוקא שיהי' בהם קדושת ס"ת, ולכן י"ל אם יקלע להם קונה לקנות פ' סוטה למחוק עבור סוטה ימכרו מס"ת כזה כיון דהם כותבין סתמא ועיי"ש בתוס' ד"ה אבל שכ' בזה"ל אבל ס"ת כותב בסתמא לדעת כן שאם יצטרכו ימחקו מינה פ' סוטה עכ"ל, וזה ל"ש אלא בסופרים הכותבים ספרים ותו"מ למכור שפיר י"ל כנ"ל דאי מתרמי להו פ' סוטה ימחקו ממנה פ' סוטה אבל ס"ת של יחיד הכותב לשמו ומכ"ש ס"ת של בני העיר שכותבים למצות קריאת ס"ת כיון שאם חסר בה אות אחת ה"ה פסולה לקרות בה וכיון דעשוי' לקריאה בציבור פשיטא דלא יתכן לומר דהוי בגדר לשמה לענין כתיבת פ' סוטה למחוק ממנה פ' סוטה וז"ב, וי"ל בזה ישוב קושית התוס' שם ובגיטין ד' כ' ע"א בד"ה אי משום כריתות דהא דאמרינן בגמ' האי גברא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת יהיב לה לדביתהו ואמר לה הא גיטך אמר ר"י למאי ניחוש לה אי משום כריתות דאית בה הא בעינן וכ' לה לשמה וליכא ואמאי במגילת סוטה אמרינן דמוחקין לה מה"ת דהוי לשמה ועי"ש בתוס' שתרצו דר"י פליג ע"ז וסובר דאין מוחקין לה מה"ת, אמנם לדברינו דלא בחנם נקט הגמ' המעשה כמות שהיתה דלקח ס"ת מבי כנישתא דלשמועה עומד ולא להתלמד וס"ת כזה הרי צריך שיהי' בה קדושת ס"ת ולא יחסר בה אות אחת ואם לאו ה"ז פסולה וס"ת כזה פשיטא דלכ"ע אין מוחקין לה פרשת סוטה ואינה לשם כריתות ודוקא בס"ת שכותבין ספרים עבור תינוקת להתלמד בזה י"ל דאם יקלעו להם לשם גט או לשם סוטה יתנו אותם לשם זה אבל דעת של יחיד הרוצה לקיים מצות כתיבת ס"ת ומכ"ש בס"ת של ציבור דלשמועה קאי ל"ש זה וזה נכון לענ"ד:

ה) והנה בר"מ ז"ל לומד חיוב מצות כתיבת ס"ת מדכ' ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, אמנם ראיתי להרבה מרבותינו גדולי הראשונים ז"ל שילפו לה מדאמרה תורה ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו' וע"כ מכ"ש כל התורה בודאי מצוה לכתוב כדי שנדע מה המה המצות שאנחנו חייבין בה, וכמעט הר"מ ז"ל הוא יחיד בפירושו במצוה זו וכל הראשונים פרשו דהמצוה באמת על השירה וכל התורה מכח ק"ו, וצ"ע אמאי לא ניחא לי' לר"מ ז"ל בפי' הנ"ל שהוא לכאורה מוכרח, ולכאורה עלה בדעתי דהר"מ ז"ל לשיטתו דכל הנלמד מי"ג מדות דין ד"ס יש לו ואין לחשבו במנין המצות ח"כ א"נ דהכוונה בתורה על שירה וכל התורה נלמד מק"ו א"כ אין ראוי למנות במנין המצות אלא מצות כתיבת שירה אבל כתיבת התורה דהוא רק מכח ק"ו אינה נמנית במנין ולכן ס"ל לר"מ ז"ל דכוונת התורה באמרה שירה היינו כל התורה שכתובה בה שירה זו, וי"ל עוד דהנה באמת צ"ע דמנ"ל דקרא זה דועתה כתבו לכם את השירה זאת הוא מצוה לדורות דילמא הוא רק מצוה לשעה כמו שנראה פשטא דקרא, ועי' ברמב"ן ז"ל עה"ת שדרכו בכל מקום במשנה תורה לפרש כל המצות הנוספות ושנתחדשו לגמרי או בתוס' ביאור, ובמצוה זו דכתיבת ס"ת פירש רק לפי פשוטו דהיתה מצות שעה עיי"ש, וצ"ל דהלל"מ דהוא מצוה לדורות, ומעתה לפ"מ דקי"ל דאין למדין ק"ו מהלכה לכן מוכרח הר"מ ז"ל לומר דהכונה בקרא על כל התורה ולא על השירה לבדה, אמנם יותר נראה בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דא"נ דכוונת התורה שהמצוה לכתוב את השירה ילפינן כל התורה כילה בק"ו א"כ אמאי קי"ל דהגי' בה אות אחת כאילו כתבה כולה כיון דהגהה לא היתה בפרשת השירה א"כ לא כ' פרשת השירה בשלמא אם אמרי' דכוונת הקרא על כל התורה שנאמרה בה שירה זו שפיר אמרינן דאם הגי' בה אות אחת מעלה עליו הכ' כאלו כתבה כולה משא"כ אם אמרי' דמצוה לכתוב את השירה נהי דילפינן מק"ו דה"ה לכל התורה מ"מ הרי צריך לכתוב מצות שירה, ויתכן דאם הגי' אות אחת בהשירה הו"ל כאלו כתבה לכל השירה אבל אם הגי' אות אחת בתורה נהי דהו"ל כאלו כתבה כולה מ"מ הפרט דמצות שירה לא קיים דהרי באמת צריך הסבר הא דהגי' בה אות אחת כאלו כתבה כולה דמאיזה טעם הו"ל כאלו כתבה כולה, וצ"ל כמ"ש התוס' כיון דספר שאינה מוגה ה"ה פסול ואסור להשהותו א"כ עי"ז עשה אותה לס"ת לכן הו"ל כאלו כתבה כולה א"כ זה דוקא אם אמרינן דהמצוה רק כתיבת ס"ת אבל אם אמרי' דכתיבת שירה הוא מצוה בפ"ע וא"כ אע"פ שהספר אינו מוגה כלל יכול ליקח מתוכו את הגליונות של השירה ואין כתיבת השירה תלי' בהס"ת א"כ זה שהגי' את הס"ת אינו פועל שיקיים בזה מצות כתיבת השירה כיון דלענין מצות כתיבת השירה א"צ שיהי' הס"ת מוגה כהלכתו, ודו"ק היטב:

ו) אמנם כן בעיקר הדין דהגי' בה אות אחת יש לי מבוכה גדולה בדעת הר"מ ז"ל דהנה הר"מ ז"ל לא הביא כלל הדין דלוקח ס"ת דינו כחוטף מצוה מן השוק. וצ"ע למה. ובאמת כאשר נדקדק במימרא דר"י ב"א בשם ר"ג אמר רב הלוקח ס"ת "מן השוק" כחוטף מצוה "מן השוק" כתבו מעלה עליו הכ' כאלו קבלה מה"ס וע"ז אמר ר"ש אפי' הגי' אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו שצ"ד גדול מה זה דנקט ר"ג אמר רב הלוקח ס"ת "מן השוק" מה פירושו מלבד דהוא מיותר אינו מובן הכונה. ולכאורה עלה בדעתי דרך פלפול לפ"ד הפוסקים דהמוכר ס"ת מבטל מצ"ע דכתיבת ס"ת וא"כ לדעת הסוברים דגם באיסור עשה אמרי' אי עבד לא מהני א"כ לכאורה הלוקח ס"ת כיון דהמוכר קעביד איסורא ל"מ המכירה כלל וגם הקונה קעביד איסורא דעובר על לפנ"ע לא תתן מכשול והוי בגדר מהב"ע לזאת נקט רב הקונה ס"ת מן השוק והיינו מן הסופרים הכותבים ספרים למכור בשוק דאז הוי בגדר חוטף מצוה מן השוק אבל בלוקח ס"ת מחבירו אינו מצוה כלל כיון דמבטל את חבירו ממ"ע וע"ז שפיר אמר ר"ש אם הגי' בה אות אחת שאז חבירו לא קיים מצות כתיבת ס"ת כיון דהוי ס"ת פסול ואדרבא עוד איסורא קעביד שהי' ס' שאינה מוגה לכן הו"ל כאלו כתבו כמ"ש התוס' אך זה רק לפלפולא:

אמנם כאשר נעמיק העיון בזה יקשה מאוד א"נ דהמצוה בכתיבה דוקא כמ"ש הכ' ועתה כתבו לכם שצריך כתיבה איך מקיים מצוה בהגי' בה אות אחת וכמו בס"ת של מלך שנראה פשוט דאינו מקיים המצוה בהגי' בה אות אחת כמו שנראה מסתימת הש"ס והראשונים וכ"כ בפשיטות האחרונים ז"ל ואמאי בס"ת של הדיוט יקיים המצוה במגי' בה אות אחת אף בלקוח ולדעת כמה האחרונים דנפלה לו בירושה והגי' בה אות אחת ג"כ קיים המצוה. ומסתימת הש"ס בסנהדרין בקושית אביי נראה דאין חילוק כלל בזה בין מלך והדיוט מדלא משני הכי. וכבר העיר בזה בנחל אשכול ועי' במשנת חכמים ובמנ"ח בדיני מלך שלא כתבו לברר הענין ומ"ש דבמלך שאני מצד דבעי כתיבה לשמו לכן א"י בהגי' בה אות אחת. צ"ע מרמב"ן ז"ל במלחמות בסוגי' דסוכה ישנה. שכ' דועתה כתבו לכם דכיון דבעי כתיבה לשם חובתכם עיי"ש היטב והארכנו בביאור ד' ז"ל בס' חמדת ישראל ח"ב אשר הוא תחת מכבש הדפוס השי"ת יזכינו להו"ל בקרוב. לזאת לולא דמסתפינא הו"א דר"ג אמר רב ס"ל דאין המצוה בהדיוט דוקא בכתיבת ס"ת אלא שיהי' לו ס"ת ללמוד בה כיון דתכלית הכתיבה שיהי' לו ס"ת ללמוד אין המצוה העיקרית הכתיבה ולזאת הקונה ס"ת מוגה כראוי ויודע שנכתב לשמה והוא כ' כראוי בחסירות ויתירות הרי קיים מצות כתיבת ס"ת. אמנם בלוקח ס"ת "מן השוק" והיינו שלא נדע מי הוא הכותב ואם נכתבה כראוי רק סומך על חזקת כשרות. ה"ה כחוטף מצוה מן השוק שנעשית בלי הכנה ויתרון הכשר וע"ז אמר אח"כ דאם כתבה בעצמו ודקדק לכתבה בהכשר ה"ה כאלו קבלו מה"ס ובא ר"ש להוסיף דאם הגי' אותה אף דלוקחה מן השוק בכ"ז אם הגי' אותה עד שנעשית ס"ת כשירה מעלה עליו הכ' כאלו כתבה דבאמת אין הכתיבה מעכבת והוא רק למצוה מן המובחר והעיקר מצוה שיהי' לו ס"ת ללמד את בניו וכיו"ב וכל ד' רב המה למצוה מן המובחר. ולזאת במלך דהכתיבה הוא מצוה עקרית ל"מ הגי' בה אות אחת בלקיחה כיון דהגי' באות אחת אינו בגדר כתיבת ס"ת במקום שהקפידה תורה על כתיבה דוקא. ולזאת הר"מ ז"ל דס"ל דבכל ישראל עיקר מצוה הוא הכתיבה כמו במלך לא מייתי כלל הא דר"ג אמר רב והא דמייתי הגי' בה אות אחת כאלו כתבה זה קאי על מ"ש מקודם דהמצוה לכתוב בעצמו ואם א"י לכתוב בעצמו ישכור לו אחד שיכתוב עבורו דהיינו משום שליחות וע"ז קאמר אח"כ דאם שוכר לכתוב לו והוא בעצמו הגי' בה אות אחת מעלה עליו כאלו כתבו בכולו בעצמו דכיון דמצוה בו יותר מבשלוחו לזאת אם א"י לכתוב בעצמו וכותב ע"י שליחו נכון שיגי' בה אות אחת. אמנם בלקוח א"י מצות כתיבה בהגי' בה אות אחת כמו במלך ואין בין הדיוט למלך ולא כלום כנ"ל דעת הר"מ ז"ל. ולפ"ז נלע"ד בדעת הרי"ף ז"ל דלא הביא כלל ד' רבה דאע"פ שהניחו לו אבותיו מצוה לכתוב לו ס"ת משלו רק דר"ג אמר רב בלוקח ס"ת מן השוק דס"ל דבהדיוט אין המצוה הכתיבה דוקא רק ללימוד התורה. ולזאת גם בלקוח קיים המצוה וזה היפך מדעת הר"א אב"ד ז"ל בשיטת הרי"ף ז"ל [ואמת אגיד את אשר עם לבבי שאני נבוך מאוד אם כל הדברים המובאים שמה באשכול ריש ה' ס"ת אם הם מד' הר"א אב"ד ז"ל וצריך חיפוש בכת"י של האשכול ודי בזה למשכיל ע"ד אמת]. ויש להעיר בזה בד' הר"ן ז"ל פרק שני דמגילה בהא דמבואר בגמ' דמגילה דחסרה מקצתה כשירה שהביא בשם הרמב"ן דזה דוקא במגילה אבל בס"ת אף במקצתה פסולה כמו בתפילין ומזוזות דאפי' קוצו של יוד מעכב. וכ' הר"ן ז"ל לדחות דודאי לענין מצות כתיבת ס"ת שהחיוב הוא על כל יחיד ויחיד לכתוב לו ס"ת דינו כתו"מ אם חסר אות אחת מעכב ואינו מקיים מצות כתיבת ס"ת כמו שבתו"מ מעכב אפי' אות אחת אבל לענין מצות קריאה שהוא מתקנת עזרא אין ללמוד מתומ"ז עיי"ש היטב. ולדברינו י"ל דהרמב"ן ז"ל בחדושיו ס"ל דגם בס"ת עיקר מצות כתיבה לצורך הלימוד ואין הכתיבה המצוה לזאת צריך שיהי' דבמה שלומד לא יהי' חסר בה כלל כמו בתומ"ז ועי' היטב בל' הר"ן ז"ל ותבין דברינו. ואם אמנם כי מד' בסה"מ נראה שמסכים לגמרי לדעת הר"מ ז"ל בענין מצות כתיבת ס"ת מ"מ י"ל דבחדושיו ס"ל כדאמרן וכמו שרמזנו לעי' מדבריו ז"ל עה"ת שלא הזכיר כלל מצות כתיבת ס"ת. אחרי כתבי כ"ז חפשתי בספרים וראיתי להג' בעל צפנת פענח שיחי' בה' ס"ת ע"ד הר"מ ז"ל ואפי' אות אחת כ' בזה"ל אך זה רק אם הוא צוה לכתוב ונפ"מ למצוה מן המובחר אבל בס"ת של אביו א"י אף אם הגי' בה עכ"ל, מבואר להדי' דלמד בד' הר"מ ז"ל כדאמרן, והא דלא הביא לקוח א"י אף אם הגי' בה נראה דדא ודא אחת הוא ואדרבא לפ"מ שכתבנו לדקדק בלשון ר"ג אמר רב הלוקח ס"ת "מן השוק" נראה דיורש עדיף מלוקח בשוק דיורש נהי דלא קנאו בדמים מ"מ כיון דהיא ירושה ה"ה שלו ונכתב לשם מצות ס"ת אצל אביו ומנ"מ אם ירש דמים מאביו ולקחו או ירש ס"ת והגי' איתו, ועי' בנחל אשכול בזה ועי' היטב בכ"ז כי כתבתי רק ראשי פרקים להעיר לב המעיין:

ז) והנה יש עוד הרבה לעי' במצוה זו לברר דעת הבה"ג ורס"ג ז"ל שלא מנאו כלל מצות כתיבת ס"ת וכבר האריכו בזה האחרונים, לזאת אניח הדברים לעת אחרת אי"ה אמנם ארשום בזה פרפרת אחת בה' ס"ת לחדד התלמידים:

במס' שבת ד' קמ"ה ע"ב יתיב ר"ח ב"א ור"א קמי דר' יוחנן ויתיב ר' יוחנן וקמנמנם א"ל רחב"א לר"א וכו' מפני מה עכו"ם מזוהמים מפני שאוכלין שקצים ורמשים אתער בהו ר"י אמר להו דרדקי לא כך אמרתי לכם אמור לחכמה אחותי את אם ברור לך הד' כאחותך שהיא אסורה לך אמרוהו וא"ל לא תאמרהו וכו' מפני מה עכו"ם מזוהמין מפני שלא עמדו על ה"ס שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עכו"ם לא פסקה זוהמתן, א"ל ר"א ברי' דרבא גרים מה א"ל אע"ג דאינהו לא הוו מזלייהו היה וכו' וראיתי להג' בעל תבואת שור ז"ל בח' בכור שור שתמה מאוד על הא דאתער בהו ר"י דמה נפ"מ בזה לדין או"ה שאמר להם אם ברור הדבר כאחותך שאסורה אמרוהו. ולענ"ד נראה פשוט עפמ"ש הבכור שור בח' לשבת ד' ק"ח ע"א לחקור אם מותר לכתוב ס"ת על עור בהמה טהורה שנעבדה ונשחטה לע"ז, והעלה דאסור דאע"ג דתלי' עיקר במין המותר ונעבדה הוי ג"כ מין המותר כנו"ט מ"מ כיון דאסור בהנאה מטעם דאיתקש למת א"כ נהי דמללה"נ מ"מ מת בודאי דלא הוי מן המותר ואסור לכתוב על עורו ס"ת א"כ ה"ה ע"ז דאיתקש למת אסור לכתוב על עורו ס"ת דאינו בגדר מין המותר, אתד"ק:

והנה מה דפשיטא לי' להגאון ז"ל דעור אדם פסול לכתיבת ס"ת משום דאינו מין המותר לכאורה צריכה עינא רבה לפ"ד הרמב"ן ז"ל דבשר מהלכי שתים מותר מה"ת וא"כ אדם הוי מין המותר אלא השתא דמת אסור בהנאה א"כ הו"ל כנבילות בהמה דאסירה באכילה ואעפ"כ כותבין עלי' כיון דאינו בגדר מין איסור רק דמיתתה גרמה לה א"כ ה"ה באדם כיון דאם חותך ממנו מחיים ה"ה מותר הו"ל כנבילת בהמה, אמנם מטעם אחר אין כותבין על עורו דממ"נ דעור מת ישראל אין כותבין עליו משום דאסור בהנאה ואע"ג דמללה"נ מ"מ צריך שיהי' שלו וברור הדבר דאין לכתוב ס"ת על עור האסור בהנאה ואי במת עכו"ם לדעת הירושלמי דמת עכו"ם מותר בהנאה שוב אין כותבין על עורו מטעם דלא פסקה זוהמתן כמבואר בשבת ק"ח ע"א לענין עור דגים דמספקא להו מה"ט אם פסקה זוהמתן מותר לכתוב על עורן אבל אם לא פסקה זוהמתן אסור לכתוב על עורן ומעתה בעכו"ם דברור הדבר דלא פסקה זוהמתן אסור לכתוב על עורן ס"ת, ומעתה א"נ הטעם דבעכו"ם לא פסקה זוהמתן משום שאוכלין נו"ט א"כ נכרי שלא אכל נו"ט לית לי' זוהמא ומותר לכתוב על עורו ס"ת והוי ס"ת כשר ומקיים בזה מצות כתיבת ס"ת ואסור למכרו כ"א ללמוד תורה או לישא אשה ולכן עד שאלה זו לא איתער בהו ר' יוחנן כיון דלא הי' נפ"מ לענין או"ה אמנם כששמע שאלה זו והתשובה שפיר איתער בהו כיון דהאמת אינו כן דזוהמת עכו"ם הוא מצד דלא עמדו אבותיו על ה"ס ולזאת עורו פסול לכתיבת ס"ת וא"ל דין קדושת ס"ת ומותר למכרו ושפיר נפ"מ לדיני או"ה, וא"נ כהבכ"ש דשייך בזה מללה"נ ואינו פוסל מצד איסה"נ נפ"מ להיפך ג"כ דגוי שנתגייר וכתבו על עורו ס"ת דלפי טעם ר' יוחנן אין בו זוהמא ומותר לכתוב על עורו ס"ת אמנם לפי טעמם דמצד אכילת נו"ט נראה דאע"ג שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ אית בי' זוהמא, וגם נפ"מ בפשיטות בישראל שנתגדל בין הנכרים ואכל נו"ט ושפיר לפ"מ טובא לאו"ה, ובעיקר ד' הבכ"ש הארכנו בח' ואכמ"ל יותר:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה