כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
נצבים
פרק א
אתם נצבים וגו' ראשיכם שבטיכם וגו' כל איש ישראל וגו' מחוטב עציך וגו' שואב מימיך. נראה לפרש דכוונת המקראות עפמ"ש המפרשים לפרש הקרא באר חפרו' שרים כרו' נדיבי עם במחוקק במשענותם דקאי על שרי התורה והמחזיקים בה דאם אמנם כי במתן תורה היתה הכוונה העליונה להיות כל ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש אמנם לאחר חטא העגל נתחלקו ישראל לשלש מחנות כהנים לוים וישראלים כהנים ולוים הי' שרי התירה ועבודה וישראל הם עמודי גמ"ח וע"י כולם יתקיים הלאום הישראלי וזה הפירוש באר חפרו' שרים היינו הבאר מים חיים אשר חפרו' שרים שרי התורה כרו' נדיבי עם גם לנדיבי עם יש חלק בהחפירה הזה וגם הם מסיעי' למלאכת שמים זאת אלו במחוקק היינו שרי התורה במחוקק ואלו הנדיבי עם במשענותם במה שהם תומכי אורייתא ועי' בהקדמת ספרי מה שכתבתי בזה באורך ולזאת משה רבינו ע"ה כאשר רצה להביא בברית את כל ישראל בכל המפלגות אמר להם אתם נצבים "כולכם" היינו שני המפלגות עומדים אתם לפני ד' אלקיכם הן השרי התורה ראשיכם שבטיכם וגו' כל "איש" ישראל היינו כל החשובים מישראל אשר הם מחוקקי התורה והן טפכם ונשיכם וגרכם אשר אינם ראוין לדון ולהורות כי נשים וגרים פסולין לדון ולהורות והם רק המקבלים משרי התורה ועי' בספרי דברים בקרא הבו לכם אנשים וברש"י שם ובס' כלי חמדה שם בענין גרים] כולכם עומדים בשוה לפני ד' וע"ז מסיים מחוטב עציך היינו המחוקקים החוטבים בעץ החיים שהוא התוה"ק שניתן לחכמי ישראל עד שואב מימיך היינו המקבלים והשואבים מבאר מים חיים אשר ישקו אותם חכמי הדורות כולכם הם חטיבה אחת, וכבר הערוני ע"ז חז"ל במדרש בענין הדגלים שביהודה שהוא מלכות ישראל הי' החונים סביבו יששכר וזבולון להראות זה שזה הי' מענין המלכות של ישראל לראות שבית ישראל יתפרנסו זה מזה יששכר מזבולון בגשמיות וזבולון מיששכר ברוחניות ושניהם יחד יבנו את בית ישראל וכמו שמצינו באמת בדוד המלך ע"ה שכשנכנסו חכמי ישראל אליו לאמור עמך ישראל צריכין פרנסה אמר להם לכו והתפרנסו זה מזה ופירשו המפרשים דאמרו לו עמך ישראל צריכין פרנסה היינו דשניהם צריכין פרנסה, עם הם המון בנ"י צריכין פרנסה ברוחניות וישראל שהם ת"ח שבדור בבחינת ישראל צריכין פרנסה בגשמיות והשיב להם דוד המלך ע"ה לכו והתפרנסו זה מזה היינו שישראל יפרנסו את העם ברוחניות והעם יפרנסו את הת"ח בגשמיות כי לאחר חטא העגל נגזר על ישראל להיות למפלגות בעלי התורה, ותומכי אורייתא, ויתפרנסו זה מזה ועי' בספורנו בפ' תבא בפרשת ודוי מעשר שכ' דקרא דבערתי הקודש מן הבית שזה ענין הוידוי שע"י החטאים צריכים ליתן לכהנים עיי"ש וכ"כ בזה במק"א, ונראה לענ"ד שזה הוא הענין שהמליצו חז"ל במדרש תהלים בקרא דובמושב לצים לא ישב זה קרח שהי' מתלוצץ על משה ועל אהרן מה עשה כנס כל הקהל וכו' התחיל אומר דברי ליצנות אמר להן אלמנה אחת היתה בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות והיתה לה שדה אחת וכו' באת לקצור ולעשות ערימה אמר לה הניחי לקט שכחה ופאה באת לעשות גורן אמר לה תנו לי מעשר תו"מ וכו' מכרה השדה ולקחה שתי כבשות ללבוש מגיזותיהן וליהנות מפירותיהן כיון שילדו בא אהרן אמר זה תנו לי הבכורות וכו' הגיע זמן גיזה וגזזה אותם אמר לה תני לי ראשית הגז וכו' אמרה אין בי כח לעמוד באיש הזה הריני שוחטת אותן ואוכלתן כיון ששחטה אותן אמר לה תני לי זרוע ולחיים וקיבה אמרה אפי' כששחטו אותן לא נצלתי מידו הרי עלי חרם אמר לה תנם לי שכך אמר לי המקום כל חרם בישראל לך יהי' נטלם והלך לו הניחה בוכה ושתי בנות' הא ביזתא עליבתא, כל כך עושין ותולין בהקב"ה עכ"ל המדרש שהענין צריך מובן שחז"ל תלו הציור הסיפורי הזה בקרח אשר באמת במדבר לא הי' נוהג הרבה ממתנות כהונה, וגם מה שצייר את הסיפור באלמנה ושתי בנות' ולא בסתם יתומים ובחרו בנקיבות דוקא ולדעתי ברור שכוונו חז"ל בזה יען כי קרח טען שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ד' וברש"י ז"ל כולם שמעו מפי הגבורה אנכי ד' אלקיך וכ"כ הג' ר"ש מאמשטרדם ז"ל בס' בנין אריאל שבזה שאמר כפל כל העדה "כולם" הי' כוונתו לכלול בזה הנשים שגם הם בכלל ממלכת כהנים וגוי קדוש והי' סובר קרח שלא נתבטל זאת במעשה העגל:
אמנם אפי' אם יהיבנא למשה ואהרן שבמעשה העגל נתבטלה הממלכת כהנים והורמו הלוים לעבודת השי"ת שבעבור זה מגיע להם פרנסה מישראל אמנם אלה הנשים שלא חטאו במעשה עגל מה חטאו שגם עליהם נגזרה גזירה ליתן תו"מ וכל המתנת כהונה, אמאי לא נשארו המה בגדר ממלכת כהנים לזאת יאותו טענות אלו לקרח לומר "כ"כ עושין ותולין בהקב"ה", אמנם האמת הוא כמ"ש הג' בעל הפלאה ז"ל בפנים יפות דנשים לא הי' מעולם בגדר ממלכת כהנים כמ"ש באריכות לעיל בפ' יתרו, ולזאת אחר חטא העגל כשנצטוו ישראל לפרנס את הכהנים והלוים גם נשים בכלל ואדרבא זה הוא חיותן של ישראל שעי"ז משפיע להם השי"ת ברכה והצלחה כמאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר וכמ"ש הנביא בשם הקב"ה ובחנוני נא בזאת וגו' ומפורש ביחזקאל (מד) וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל מכל מעשרותיכם לכהנים והוא וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל ביתך וברד"ק ז"ל שם טעמו אל כל אשר זכר בפסוק הזה ועי' בספורנו בפ' שלח במצות חלה מ"ש בזה, אמנם בפרושא דקרא מודה להרד"ק ז"ל דקאי על כל מתנת כהונה האמורים בפסוק שעל ידם יבוא בביתם של ישראל שפע ברכה כנ"ל:
ועפ"ז עמדתי על האמת לענ"ד להבין דברי קדושים חז"ל ביומא ד' נ"ג ע"ב בתפילות כה"ג ביו"כ לפני ולפנים שהתפלל שלא יעבד שולטן מבית יהודה ולא יהי' עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה, ותמי' אטו הכה"ג בקדשי קדשים לא הי' מה להתפלל כ"א תפילה זו שלא יצטרכו ישראל לפרנס זה מזה וכבר ראיתי בזה דברי גדולי הרבנים שלפנינו ולא מצאתי מענה נכונה, אמנם לפי מה שפרשתי א"ש מאוד דבאמת תכלית מתן התורה הי' שיהי' כל ישראל בגדר ממלכת כהנים וגוי קדוש אך ע"י חטא העגל נתקלקל זה לזאת ביוה"כ לפני ולפנים דהוא היחוד האמיתי ותכליתו לתקן חטא העגל בקשת הכה"ג שיזכו ישראל למשיח בן דוד, אמנם שלא יהי' המלכות עד"ז כמות שהי' רק שלא יהי' עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה רק שיחזור לכמות שהי' במתן תורה שיהי' כולם ממלכת כהנים וגוי קדוש וזה נראה מאוד בביאור ד' הגמ' הקדושה, הן אמת כי בר"מ ה' עבודת יוה"כ הגירסא בתפילת כה"ג שלא יהי' עמך בית ישראל צריכין לפרנסה עכ"ל, אך באמת הנוסחא זו אינה מקבלת כלל מה הפי' שלא יהי' צריכין לפרנסה ולומר שכוונתו שלא יהי' צריכין לטרוח לפרנסה כמאמרם ז"ל דפרנסתו של אדם מוכנת אלא הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי שא"כ עיקר חסר מן הספר, לכן נראה דכוונת הר"מ ז"ל דתפילת כה"ג שיזכו ישראל לעולם התיקון דהוא עוה"ב שיהי' צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה וא"צ לפרנסה כנ"ל, וצ"ע בכוונת הר"מ ז"ל ואכמ"ל יותר, ואי"ה נבאר עוד בזה בדרושים:
ב) וראיתי להג' בעל הפלאה ז"ל בפנים יפות שעמד ג"כ בלשון מחוטב עציך עד שואב מימיך שאינו מובן, וכ' לפרש דהנה באמת יש לעיין איך קיבל מרע"ה גרים במדבר הא במדבר לא מלו משום דלא נשב להם רוח צפונית וא"א לגר להיות גר עד שימול ויטבול, אך י"ל דבאמת זה חשש רחוק שמצד שאינו מנשב רוח צפונית יהי' בסכנה ורוב אין בסכנה אך בישראל שנאמר בהם וחי בהם אין להם להכניס את עצמם אפי' בחשש סכנה משא"כ ב"נ הבא להתגייר ולשמור מצות התורה יכול למול אפי' בחשש סכנה, ומעתה י"ל באותם שמלו את עצמם נתן אותם לחוטבי עצים ואותן שלא מלו מחשש סכנה רק שקבלו עליהם למול בבואם לא"י אותם נתן לשואבי מים לכן אמר מחוטב עציך ועד שואב מימיך אתד"ק. והנה מ"ש הגאון ז"ל דלא הי' חשש סכנה בבירור דבריו מוכרחין דהרי שבט לוי מלו במדבר הרי רואין אנו דלא הי' סכנה דאל"כ איך שבט לוי הכניסו א"ע לסכנה ומלו א"ע ובאמת לפ"ד הר"מ ז"ל שכ' הטעם דלכך אם בהילד חשש חולי אין מלין אותו בח' מטעם דאפשר למול לאח"ז וא"א להחזיר נפש אחת מישראל לעולם, נראה דאם לא הי' עצה למולו לאח"ז הי' מחויב למול א"ע אפי' במקום סכנה, וכנראה משיטתו דס"ל דאפי' מתו אחיו מחמת מילה מחויב למול א"ע כשיגדיל ויתחזק כחו, נראה דהכל מטעם הנ"ל דאם נימא דא"א למולו לעולם הוי מחויב למול א"ע אפי' במקום סכנה א"כ נראה דשפיר עבדי שבט לוי שהכניסו א"ע לחשש סכנה ומלו א"ע כיון דלא הי' זמן קבוע שיהי' יכולין למול א"ע לזאת לא חשו לחשש הרחוק של הסכנה ומלו א"ע, לזאת קשה בעיני לומר שאותם שלא מלו הכניס משרע"ה לשואבי מים כיון דאינו גר עד שימול ויטבול וכיון דלא הי' אלא חשש רחוק בוודאי הי' מחויבין למול א"ע מיד אם הי' רוצים להתגייר ולבוא בקהל ה', וכ"כ במק"א דנראה דמזה הטעם מקנת כסף נימול לאחד אע"פ שנראה מד' חז"ל דאם מל מקודם שמונה ולא עבר עליו השבת הוי חשש סכנה מ"מ לא חיישינן לזה אלא בישראל דכ' וחי בהם וכן ביליד בית דדינו כישראל אבל במקנת כסף דכ"ז שלא נימול ה"ה כנכרי אין חוששין לזה ול"צ שיעבור עליו השבת ונימול לאחד ושמעתי אומרים בשם הגאון הקדוש מטשעכינאווי זצלה"ה שאמר לתרץ קושית הש"ך מהא דמבואר בש"ס דאם נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה את השבת לדעת הרמ"א ז"ל דנימול בתוך ח' א"צ להטיף ממנו דם ברית, א"כ אמאי דוחה שבת, ותירץ דא"א למול קודם זמן מחשש סכנה כיון דלא עבר עליו השבת, וא"כ הא דמקנת כסף נימול לא' הוא מטעמא דאמרן, איברא די"ל טעם אחר בהא דמקנת כסף נימול לא' ואין ממתינין שיעבור עליו שבת די"ל דל"ש שנמתין שיעבור עליו שבת אלא במי ששייך ענין שבת כגון בישראל דשייך בקדושת שבת אע"פ שהוא עוד קטן מ"מ כיון שנולד מישראל וה"ה ישראל מעלי' יש לו שייכות לשבת ושפיר אמרה תורה שצריך להמתין במילתו שיעבור עליו השבת ואפי' בבהמה שאמרה התורה שאין להקריבו לגבוה קודם ח' ימים כדי שיעבור עלי' השבת ג"כ היא בגדר שבת דהרי מוזהרין אנו על שביתת הבהמה וא"כ גם לה יש לה שייכות לקדושת השבת משא"כ במקנת כסף שכ"ז שלא נימול הרי הוא אסור לשמור את השבת א"כ ל"ש להמתין עם מילתו עד שיעבור עליו את השבת, אך יש לעיין בזה מתרי טעמים, א' דהרי חזינן אף בקונה בהמה מנכרי מותרין להקריבה מיד אם הם לאחר שמונה ימים ול"צ שתהי' שבת אצל ישראל אע"ג שבהיותה אצל הנכרי לא היתה שייכה בקדושת שבת כלל ומהני מה שהיתה ח' ימים אצל נכרי לצאת מגדר מחוסר זמן הרי נראה שאין צריך דיהי' לה שייכות לשבת וא"כ י"ל דה"ה במקנת כסף, אמנם מלבד זה י"ל עפמ"ש במק"א שנראה מוכרח מד' הגמ' בגרים נענשין מפני ששהו לכנוס תחת כנפי השכינה דהטעם משום דהא מי שבא תחת כנפי השכינה ע"כ דיש בו ניצוץ ישראלי וצריך להדביק בישראל לכן נענשין משום ששהו ליכנס בקהל ישראל א"כ מי שמתגייר אח"כ נראה דיש בו קדושה ישראלית ויש בו שייכות לשבת וע"כ הא דבמקנת כסף נימול לאחד היינו משום דלא חוששין בסכנה אלא בישראל ולא בנכרי הבא להתגייר כנ"ל, אמנם אשכחנא פיתרא עפ"י דברינו לתרץ דברי הר"מ ז"ל התמוהין המובאין ביתה יוסף בטיו"ד סי' רס"ח בריש הסימן שם בענין הפלוגתא דגר הבא להתגייר והוא נימול כשהי' נכרי דדעת הר"ח ז"ל שאין לו תקנה אמנם דעת רוב הראשונים ז"ל שצריך להטיף ממנו דם ברית כשמתגייר כתב ע"ז הב"י וכ"פ הרי"ף וכ"פ הר"מ ז"ל בפ"א מה' מילה וז"ל, גר שנכנס לקהל ישראל חייב במילה תחילה, ואם מל כשהי' עכו"ם צריך להטיף ממנו דם ברית ביום ח' שנתגייר עכ"ל, ועל מה שהוצרך הטפת דם ברית ביום ח' יש לתמוה דהיכן מצינו דגר נצרך ליום ח' אדרבא אמרינן קיבל עליו מלין אותו מיד משום דשיהוי מצוה לא משהינן וצ"ע עכ"ל מרן הב"י ז"ל:
והנה ברמב"ם ז"ל שלפנינו לא נמצאו דברים אלו כלל, ואחשוב ברור שהוא ט"ס וצ"ל הרמב"ן או הרא"מ ז"ל, יהי' איך שיהי' ברור שהוא דברי גאון קדמון אחד ואולי שהי' לפניו נוסחא בדברי הר"מ ז"ל כן ובאמת אין לדברים הללו פתר לכאורה, אמנם לדברינו יובן היטב דהנה המעי' היטב בד' הר"מ ז"ל בפ"ב ממחו"כ ה"ד שכ' עכו"ם שראה קרי ואח"כ נתגייר מטמא בזיבה מיד ואין תולין לו מעל"ע ועי"ש בהגהת הראב"ד ומ"ש הכ"מ שגם הר"מ ז"ל מודה לזה כמו שמוכרח מדבריו בה' הקודמת, אמנם נראה פשוט דהשגת הראב"ד ז"ל דהרי אע"פ שנימול מקודם הרי צריך הטפת דם ברית וא"כ אכתי איכא צער ואיך משכח"ל ד"ז וכבר העיר בזה הג' בס' צפנת פענח שיחי' בדיני מילה והוכיח מזה דהר"מ ז"ל ס"ל דבאמת מי שהוא נימול כשהוא נכרי ובא עתה להתגייר סגי טבילה גרידא כיון דא"א למולו סגי בטבילה, והא דצריך הטפת דם ברית היינו לקיים מצות מילה כמו קטן שנולד כשהוא מהול ולכן שפיר בטבילה גרידא נעשה ישראל אף קודם הטפת דם ברית עיי"ש:
ומעתה אם נימא כן דבאמת נעשה ישראל בטבילה גרידא והטפת דם ברית מצד מצות מילה א"כ שפיר יש לקיים הדברים דצריך להמתין בהטפת דם ברית עד אחר ח' ימים כדי שיעבור עליו שבת דבישראל הנימול צריך שיעבור עליו השבת ולא קשה קושית הכ"מ מגר הבא להתגייר שמקבלין אותו מיד דבנכרי ל"ש שבת וגם א"צ לדקדק שיעבור עליו שבת משא"כ בכה"ג שכבר נימול בהיותו נכרי א"כ בטבילה גרידא נעשה ישראל נהי דצריך לקיים מצות מילה וצריך הטפת דם ברית, אך בזה צריך שיעבור עליו שבת, והוא דבר חדש מאוד:
ג) אמנם כן בעיקר הדבר מלבד דבר"מ ז"ל שלפנינו הגירסא להיפך ועי' בר"מ ז"ל פי"ב מה' אסורי ביאה נראה מבואר דאף אם כבר נימול בגיותו כשבא להתגייר מקודם צריך להטיף דם ברית ואח"כ מטבילין אותו, הרי דנראה דס"ל דהטפת דם ברית הוא משום גירות דאל"כ הרי מקודם צריך טבילה ויהי' ישראל גמור וקיים מצות מילה בהיותו ישראל א"ו דס"ל דהוא ג"כ משום גירות, וד' הר"מ ז"ל בה' מחו"כ והשגת הראב"ד ז"ל וד' הכ"מ לכאורה אין להם פתר דהרי י"ל בפשיטות דמיירי בכל גר הבא להתגייר דהדין דמקודם מלין אותו וממתינין עד שיתרפא לגמרי וטובלין אותו לשם יהודית וכ"ז שלא טבל ה"ה נכרי ואם ראה קרי קודם טבילה ואח"כ טבל וראה זיבה מטמא משום זיבה ואינו תולה בקריו, אמנם מה שנלע"ד בזה בכוונת הראב"ד ז"ל וכן מוכרח מתוספתא מדלא ניחא להו לומר בפשיטות דמיירי בגר לאחר מילה קודם טבילה, דס"ל כיון דטעם העיקרי דאם ראה קרי ונתגייר מטמא בזיבה מיד משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כמ"ש בפי' המשניות לר"מ ז"ל וזה ל"ש לומר אלא בקרי שראה קודם מילה לשם גירות דאז הוי נכרי גמור מה שא"כ אם ראה קרי לאחר שמל א"ע לשם יהדות אע"ג דגר שמל ולא טבל כאילו לא מל מ"מ שוב אינו בכלל נכרי והרי דעת הרשב"א יבמות ד' ע"א דאם מל לשם גירות שוב חייב כמהול ואינו בכלל נכרי א"כ א"א לומר דאם ראה אז קרי ואח"כ נתגייר דהוי כקטן שנולד ולכן ס"ל לתוספתא דיוכל איירי כשמל א"ע בעודו נכרי לא לשם גירות אלא לשם מצות מילה ובכה"ג נראה דאם בא אח"כ להתגייר גם הטפת דם ברית א"צ כיון דמל א"ע לשם מ"ע וכנ' דעת הג' בס' צפנת פענח שיחי' אך אעפ"כ הוי גוי גמור רק סגי בטבילה ושפיר אמרינן דמטמא בזיבה מיד משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ועפ"ז י"ל דזה תלי' אם בגר לאחר מילה דינו כישראל, ועי' בת' בנין ציון להג' מאלטונא ז"ל שנתווכחו בזה חכמי ישראל אם גר שמל ולא טבל דינו כב"נ או כישראל לענין שבת וכ"כ בזה בס' חמדת ישראל וכעת יצא לאור ספר אבני נזר על יו"ד וראיתי בסי' שנ"א שג"כ עמד על המחקר בזה והכריח מד' הגמ' יבמות דלאחר מילה הוא מוזהר על השבת ואסבר שם מילתא בטעמא עפמ"ש בזוה"ק פ' בא דבמרה נצטוו על פריעה ועל השבת נראה דבמילה לחודא שוב נזהרו על השבת וילפינן מזה לדורות דבמילה לחודא הוי כישראל לענין שבת עי"ש שכ' שתלי' בזה אם נצטוו על הפריעה במרה, ומעתה י"ל דהתוספתא וכן הראב"ד ז"ל ס"ל כן דבמילה לחודא דינן כישראל לענין שבת וכיון שכן ל"ש לומר בגר לאחר שנימול ואירע לו דבר קידם טבילה לומר לענין זה אחר טבילה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו כפ"מ שהוכחתי בס' חמדת ישראל מד' הר"מ ז"ל פי"ג מה' אסורי ביאה ה"ו שכ' הטעם דאין גר טובל בשבת משום דכתיב בי' משפט ולא כ' טעמא דגמ' משום מתקן גברא דהר"מ ז"ל ס"ל דמטעם מתקן ל"ש למיסר אלא בגר קטן דטובלין אותו ע"ד ב"ד והב"ד המה מתקנים גברא וזה אסור בשבת משא"כ בגר גדול דהוא בעצמו טובל א"ע לשם גירות ובזה נעשה גר נהי דצריך שיהי' בפני ב"ד מ"מ א"א למיסר משום מתקן כיון דכ"ז שלא טבל ה"ה ב"נ וב"נ ששבת חייב מיתה א"כ אדרבא צריך לעשות מלאכה ולא להיות בגדר ב"נ ששבת לכן ל"ש לאסור את הטבילה בשבת משים מתקן וצריך לומר הטעם משום דהוא בגדר דין כיון דצריך שלשה, וא"כ הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דקודם שטבל דינו כנכרי ואם כן אף שראה קרי לאחר שנימול קודם טבילה שפיר י"ל דלאחר טבילה הוי כקטן שנולד וע"כ מתפרש הדין הלז כפשוטו בכל גר הבא להתגייר לאחר שנתרפא ממילתו קודם טבילה:
ובעיקר ד' הזוה"ק שיש לו שיטה חדשה דבמרה נצטוו על הפריעה אמרתי דרך צחות דהנה כ"כ בס' חמדת ישראל להקשות כיון דנצטוו על השבת במרה מנא הי' יודעים עד מתן תורה אם נולד להם בן זכר למולו בשבת כיון דלא הי' להם עוד הדרשה דביום אפי' בשבת עד שניתנה תורה ומסברא ל"ש עדל"ת כיון דל"ת חמור ובפרט שבת דהוי ל"ת שיב"כ ומיתת ב"ד, ומה עשו עד מתן תורה בבנים הנולדו להם, אמנם נ"ל עפ"מ שהעיר בת' רמ"א ז"ל לענין שני מוהלים בשבת דהוי בגדר שנים שעשו כיון דמל ולא פרע כאילו לא מל א"כ המלאכה נגמרת ע"י שניהם ועי' בנשמת אדם להג' בעל חיי אדם ז"ל שרוצה להחליט כן דהוי בגדר שנים שעשאו א"כ י"ל בזה טעמא בזוה"ק כיון דבמרה נצטוו על השבת נצטוו מיד על הפריעה וא' פורע, ועפ"ז י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דבני קטורה חייבין במילה לדורות שפיר ס"ל דלא נצטוו על הפריעה במרה ועד מתן תורה מלו בשבת ע"י בני קטורה כיון דחייבין במילה כמו ישראל אז הי' יכולין למול ילדי ישראל בשבת:
פרק ב
(שם י"ג י"ד) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר וגו' ואת אשר איננו וגו':
א) במדרש לקח טוב (פסיקתא דר' טובי') איתא בזה"ל כי את אשר ישנו פה עמנו אלו המתים, עומד היום לפני ד' אלקינו אלו החיים, ואת אשר איננו אלו הדורות העתידים לבוא עכ"ל ובביאור הרא"מ, אשר ישנו פה אלו המתים שנדרש לשון ישן כי שינה אחד מס' במיתה עכ"ל והנה חפשתי מקור לדרשה זו ולא מצאתי אותה בשום מקום ולכאו' היא פלא למה צריך כריתת ברית עם המתים שכבר מתו, ומה שנלענ"ד בזה שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל ונקדים בזה ד' הריטב"א במס' נדה ד' ס"א ע"ב בהא דאמרינן בגמ' זאת אומרת מצות בטלות לעת"ל כתב בזה"ל יש מפרשים משום דאמרינן בכתובות מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן הם עומדין וקשי' לי דמתים שהחי' יחזקאל יוכיחו דאמרינן בפ' חלק אבא מהם, ואלו תפילין שהניח לי אבא מהם היו, ונ"ל לעת"ל משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצוה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלם קרי בי' לא תאכילם וכו' וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצות משעת מיתתו עכ"ל ולכא' ד' הריטב"א ז"ל תמוהין מאוד דמ"ר ממתים שהחי' יחזקאל על זה שלא יפטרו ישראל ממצות לעת"ל ובפרט לפימ"ש המפרשים דענין זה דמצות בטילות לעת"ל הוא משום דיתבטל היצה"ר ולא יהי' צריכין התורה והמצות לתבלין וא"כ מה ענין זה למתים שהחי' יחזקאל או אליהו ואלישע בזמן שאיכא יצה"ר ומצות לא נתבטלו מכל ישראל מהכ"ת דיתבטל אצלם אמנם בירורן של דברים נראה דהריטב"א ז"ל סובר דזאת התורה והמצות הוא נצחיות ולא תשתנה אף קוץ אחד מהתורה והמצוה לעתיד אמנם מה שי"ל הטעם דמצות בטלות לעת"ל הוא משום כיון דבאמת השבועה לא הי' אלא על אבות ואפי' א"נ דבמ"ת הי' השבועה על כל הדורות מפאת שכל הנשמות שעתידין לבוא ואף נשמת הגרים הי' שם כמבואר בש"ס שבת קמ"ו ושבועות ל"ט מ"מ כיון שבאמת הי' טענת מודעה על קבלת התורה רק שקיימו וקבלו בימי אחשורוש ואז לא הי' כל הנשמות שיקבלו את התורה מחדש וע"כ מטעם קבלת אבות היתה שחל על הבנים לדורות עולם כמו"ש המפורשים ומעתה י"ל דלאחר שמתו ונעשה חפשים מן המצית אף כשיעזור הקב"ה ונזכה לתחה"מ מ"מ זה הוא חיות חדש ושוב ליכא חיוב המצוה על שום אחד מישראל כיון דבמיתתן הרי בטלו מהם ונפקעו מהתורה והמצוה ועתה כשחי' מחדש צריך קבלה חדשה ומכח זה י"ל דמצות בטלות לעת"ל לכן כתב הריטב"א שפיר דז"א ומתים שהחי' יחזקאל יוכיח שהי' חייבין במצות ומוכח מזה דהיחוס מהאבות לא פקע במיתת הבנים וכן מהאבות לא נפקע המצות לגמרי רק כ"ז שהם מתים אבל כשחוזרין לחיות לא פקע הקורבה והכל כמקדם כולם חייבין במצות מכח שבועתן הראשונה שחלה עליהם ועל בניהם לדורות עולם וזה ברור ואמת כד' הריטב"א ז"ל ומעתה נראה דזה כונת רבינו טובי' שדרש את אחר ישנו פה שגם את המתים מבני ישראל השביע לקבל עליהם את הברית אף כשיקומו לעת"ל בתחה"מ יהי' עליהם חיוב התורה והמצוה מכח קבלת עצמם וכמו שהשביע משה רבינו ע"ה את הדורות העתידין לבוא השביע הדורות שכבר היו שלעת"ל כשיקומו בתחה"מ יהי' מקיימין התורה והמצות [ולכאו' עלה בדעתי שי"ל דכונתו על הנשמות שעתידין לבוא עוד הפעם בגלגול אך ז"א דזה הרי נכלל בדורות העתידין לבוא דבזה נכללו הן הנשמות חדשות והן הנשמות שכבר היו בעולם הזה לכן נראה עיקר כדאמרן ודו"ק] ובאמת כבר כ' בעיקר ד"ז בס' כלי חמדה בסוף פ' בראשית ע"ד הג' רא"ד ז"ל תאומים שרוצה לומר דבתחה"מ נפסק הקורבה וכעת אני רואה שהריטב"א למד כן בדעת היש מפרשים ודו"ק היטב:
ב) ובעיקר ד"ז דקבלת אבות לבנים כתבתי זה כביר בת' לכבוד ידידי הרב משפערוב נ"י איזהו הערות ואעתיק אותם כאן, הג' בעל רביד הזהב ז"ל בפ' בשלח בקרא השבט השביע וברש"י ז"ל והוא מהמכילתא השביע אותם שישביעו לבניהם כ' בזה"ל מכאן נראה דמסייע להו להגאונים דאין חיוב לקיים נדר ושבועה של אביו וכ"כ תשובות הרא"ש כלל ה' ס"ד ונראה דקרא מסייע להו ריש פרשת מטות כל היוצא מפיו יעשה ולא מפי אביו עכ"ל והנה דבריו תמוהין דמכאן א"ר כלל כיון דמפורש ברש"י ז"ל דהשביע לאחיו וא"כ ע"כ דלא היתה עליהם חלות השבועה כלל דהרי הגלות התחיל לאחר מיתת כל השבטים וא"כ ע"כ דהשבועה היתה רק שישביעום לבניהם ובכה"ג ל"ש לומר דקבלת אבות יהי' מהני להבנים כיון דעל האבות לא הי' שייך קבלה זו כלל ובאמת המהר"ל ז"ל בגור ארי' כ' בפשיטות מדלא מצאנו אלא שישביע לבניהם אמנם בניהם לבניהם שוב לא היו צריכין להשביע ע"כ דבבניהם שוב חלה הקבלה וחל עליהם השבועה ממילא חל גם על הדורות שאחריהם והדורות הבאים הם בכלל השבועה ועיין במהר"ל ז"ל בסוד"ק שכ' בזה"ל א"נ דכאשר השביע יוסף את אחיו אין אחיו כלל ישראל שנאמר שהשבועה חלה על כלל ישראל דהרי י"א שבטים אינו כלל ישראל אבל כאשר הם השביעו את בניהם הי' הם כלל ישראל וחל השבועה על הכלל ואף דורות הבאים הם בכלל השבועה עכ"ל והנה רבינו הגדול המהר"ל ז"ל חידש לנו בזה דבר גדול דהנה באמת אע"ג דכ' הרא"ש בת' שא"א להשביע הנולדים מ"מ בנדר ושבועה שהוא משום מצוה חל גם על הבנים כמבואר בפסחים ר"פ מקום שנהגו בהא דבני ביישן דאמר להם ריו"ח כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך וא"כ הכא דהי' השבועה והקבלה לצורך מצוה להעלות העצמות יוסף ממצרים נראה דחלה גם על דורות הבאים ועיין בילקוט בשם הפסיקתא עמד לו על נילוס הנהר וכו' וי"א נטל חרס וכתב עליו שם המפורש והשליך ליאור מיד צף ועלה ארונו של יוסף ולכאו' תמי' לפי"ז דמה נסתפק דוד המלך ע"ה בסוכה נ"ג ע"ב כשרצה התהום למשטף עלמא והרי קו"ח מזה שעשה משה כן מפני ארונו של יוסף אע"ג דאם לא הי' עצה היו פטורין משום אונס ואפי' א"נ דמרע"ה ידע שהי' לצורך כל ישראל כמבואר במדרש הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף מ"מ אכתי שייך קו"ח וי"ל דעיקר ספיקו של דוד המלך ע"ה הי' משום דמעשיו גרמו לו והוי עשה ע"י פשיעה ונסתפק אם בכה"ג שרי להציל ע"י מחיקת השם וע"ז השיב לו אחיתופל הראי' מסוטה אע"ג דבא ג"כ ע"י מעשי' שעשתה שלא כדת שהסתירה עצמה לאחר קינוי בעלה מ"מ אמרה תורה שימחק השם לעשות שלום בין איש לאשתו ויש עוד להאריך בזה ואכ"מ, יהי' איך שיהי' נראה דהשבועה הי' לצורך מצוה וא"כ חלה ממילא על הבנים אך יפה כ' הג' בעל חו"י ז"ל בת' סי' קכ"ו דנהי דהשבועה חלה על הבנים היינו משום קרא דאל תטוש תורת אמך וזה רק אחר קבלת התורה שנצטווינו כלנו בכל המצות וגם בלאו דלא תטוש אבל קודם קבלת התורה ל"ש זה אמנם בזה שחלה קבלת התורה על דורות הבאים ג"כ ועיי"ש בחו"י ז"ל שכ' הטעם משום שכל הנשמות היו שם אבל לא משום קבלת הרבים אך זה נגד דברי הרמב"ן ז"ל בסוף ת' המיוחסת שכ' בזה"ל ונראה שאף בנדרים כן בכל קבלת הרבים כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגילה וכן בצומות עכ"ל וכבר הרגיש החו"י בעצמו ז"ל דליכא למימר דכ"ז שהיתה הקבלת התורה חל גם על כל הדורות היינו מצד שהיו שם כל נשמות ישראל דהרי אמרינן מכאן מודעה רבה לאורייתא ועיקר קיום התוה"ק מכח קבלת התורה בימי אחשורוש ושם שוב לא היו נשמות כל ישראל ונראה דמשום זה הוכיח המהר"ל ז"ל דעיקר תליא בקבלת כלל ישראל וזה הי' ענין קבלת התורה שחל עלינו עד עולם משום שקבלו עליהם כלל ישראל וכן אף למ"ד מודעה רבה לאורייתא אף על תורה שבכתב מ"מ מהני הקבלה בימי אחשורוש לדורות עולם כיון דהי' ג"כ על כלל ישראל ורובן של ישראל היו אז בגולה תחת ממשלת פרס [ובאמת לדעת המדרש תנחומא דהמודעה הי' רק על תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב קבלו ברצון שפיר יש מקום לד' החו"י דגם קבלת הכלל ישראל ל"מ לבניהם וקבלת ה"ס שאני כיון דהיו שם כל נשמות ישראל ולכן באמת באיסור דרבנן ל"ה מושבע ועומד אע"ג דקבלוהו ברצון בימי אחשורוש רק דמחויבין לקיים משום אל תטוש כנ"ל ועיין בספרי כל"ח פ' מטות אות א' מ"ש בזה אמנם דברי הרמב"ן והמהר"ל ז"ל מוכרחין לפי גמ' דילן ודו"ק היטב] ולכן ה"ה בהשבועה שהשביעו השבטים לבניהם כיון דהיו אז כלל ישראל חלה השבועה גם על דורות הבאים אע"ג דהיו קודם קבלת התורה אמנם מה דיש לעיין בד' המהר"ל ז"ל די"ל בהא דאמרינן דשבועת האבות חל על הבנים ג"כ היינו אם משכח"ל השבועה לאבות ולבנים משא"כ הכא דממ"נ אם האבות יצאו ממצרים וחלה עליהם השבועה שיקחו אתם את יוסף ושוב לא יהי' מה לחול על הבנים ואם האבות לא יצאו ממצרים א"כ לא יהי' עליהם חלות השבועה כלל רק על הבנים ובכה"ג י"ל דל"ש לומר דשבועת האבות חל על הדורות הבאים אחריהם אך י"ל דהכא נראה דהשבועה הי' שיעלו את עצמותיו ממצרים ויקברו בא"י א"כ אפי' אם האבות יעלו אותו ממצרים אם ימיתו הם באמצע הדרך ולא יזכו לעלות לא"י עדיין מוטל החיוב השבועה על הבנים להעלות עצמותיו לא"י א"כ שפיר יש חלות להשבועה לאבות ולבנים ואע"ג דאם האבות לא יצאו ממצרים לא יהי' עליהם השבועה כלל אלא על הבנים מ"מ י"ל דחל גם על הדורות הבאים וראי' לזה ממצות התלויות בארץ דלפי האמת דלא זכו דור המדבר לעלות לא"י א"כ השבועה בהר סיני לקיים מצות התלויות בארץ לא היתה חלה עליהם כלל ואעפ"כ חלה על הדורות הבאים אחריהם והוי בגדר מושבע ועומד מה"ס אם כי יש לחלק דהכא שאני דנשבעו על כלליות התורה מ"מ המעיין יראה שיש מקום לדברי המהר"ל ז"ל ומה שיש לעי' עוד במקור הדבר דפשיטא לי' למהר"ל ז"ל דגם קודם קבלת התורה הי' חל השבועה מכלל ישראל מאבות לבנים א"נ דקודם מ"ת הי' להם דין ב"נ וכ"כ במקו"א דבב"נ אין הנפשות אחת א"כ א"ר מזה משעת קבלת התורה דנכנסו לברית תחת כנפי השכינה ושפיר חלה השבועה מאבות לדורות עולם משא"כ קודם מ"ת ונראה דהמהר"ל ס"ל דמאברהם אבינו ואילך הי' להם דין ישראל והי' מהני קבלתם לדורותיהם אחריהם וכ"נ דעת הר"מ ז"ל פ"ט ממלכים ה"א כמו"ש בספרי חמדת ישראל בדיני ב"נ אות ד' הארכתי בזה להראות שהג' בעל רביד הזהב ז"ל לא יצא יד"ח העיון דמלבד דאפי' א"נ דמוכח מכאן דלא חלה שבועת האבות לבנים א"ר מקודם מ"ת מלבד זה מבואר מד' המהר"ל ז"ל להיפך דגם כאן היתה השבועה חלה על הדורות שאחריהם:
ג) ועתה נבוא לברר הדבר לדינא הנה יש בזה שלשה חילוקי, גזירת הקהל, קבלה בדבר מצוה וקבלת מנהג בדבר שא"ב גדר מצוה, והנה בגזירת הקהל הדבר ברור לדינא ומוסכם מכל הפוסקים דהקהל יכול לבטל אח"כ גזירות הקודמים ול"צ התרה כלל וקבלתם בדבר שא"ב סרך מצוה וגדר מצוה אינו חל על הבנים כלל וא"צ הבנים לקיים קבלת אבותיהם אמנם קבלת האבות בדבר שהוא גדר מצוה זה הוא העובדא דבני ביישן המבואר בש"ס דילן ובירושלמי ר"פ מקום שנהגו והנה בגמ' דילן מבואר דריו"ח אמר להו כבר קבלו אבותיכם עליהם שנאמר שמע בני מוסר אביך וגו' אמנם בירושלמי מקשה ע"ז ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו ומקשה בירושלמי כ"ש יהי' מותרות [לשאול על נדרן שהרי הם לא נדרו והא ודאי דחמור הנדר מה שנדר עצמו ממה שאסרו אחרים עליו, קרבן העדה] אמר ר"ח לא מן הדא אלא מן הדא רבי תלמידי' דר"י הוה דר"י אסר לפרש בים הגדול עכ"ל הירושלמי והנה לפי פירוש הק"ע בירוש' דס"ל דהקושי' הי' דעכ"פ מהני התרת הבנים אבל זה מודה דצריכין התרה א"כ י"ל דא"ר מגמ' דילן דלא ס"ל כירושלמי די"ל דלכן ריו"ח לא אמר להם להתיר נדרם כיון דלא שאלו על זה והם רצו להתיר להם בלא התרה והשיב להם ריו"ח דזה א"א מכח קבלת אבותיהם אבל י"ל דמודה ריו"ח דמהני התרה ועיין בפי' הר"ח ז"ל לפסחים שכ' בזה"ל ופירש בירושלמי כי לפרש בים שאלוהו ואסר להם משום דסבר דאסר לפרש בים הגדול אבל זה אפי' אם נדר ושאל ומתירין לו "ולא אסר אלא דסבר אסור לפרש בים" עכ"ל ולכאו' סודה"ק כפולין המה וצ"ב כונת דה"ק ונראה שדעתו הקדושה כיון דריו"ח ס"ל בגיטין פ"ג ע"ב דאין החכם מתיר כלום אלא בחרטה ועיקר היא החרטה וא"כ הכא כיון דבא אליו שא"א להם זאת הו"ל להתיר להם כיון דנתחרטו על הקבלה ולכן קאמר ולא אסור אלא דסבר אסור לפרש בים הגדול הא בלא"ה אע"ג שהם לא אמרו שרצונם לישאל על הנדר מ"מ הי' מתיר להם כיון דהיו מתחרטין ע"ז ולא רצו להחזיק במנהג והנה עכ"פ מבואר מד' הר"ח ז"ל דירושלמי ס"ל דמהני התרה ומדכתב ופירש בירושלמי ולא קאמר ובירושלמי פי' נראה דס"ל דאין כאן מחלוקת וכיון דסתם ירושלמי הוא ריו"ח נראה דריו"ח מפרש דבריו כן דמהני התרה רק משום דסבר אסור לפרש בים הגדול לכן אסר להם, וראיתי להגאון בעל חת"ס זצ"ל שחתר בכל עז להוכיח מש"ס דילן דל"מ התרה על נדר אבות וה"ר לזה מד' רש"י מכות ד' כ"ב ע"א דקאמר הש"ס מידי דאיתא בשאלה ל"ק ופריך והרי נזיר ומשני בנזירות שמשון ופי' רש"י ז"ל שיש מפרשים נזיר מן הבטן וקשי' לן האי נמי בשאלה איתא שאביו הי' יכול לשאול עליו ואפי' מת אביו בשאלה מיהא הוה ההיא שעתא עכ"ל ומוכח מזה דבן א"י למיתשל ע"ז שהזירו אביו ובאמת כבר העיר בזה במל"מ בפ"ב מה' נזירות הי"ג. ועי' מ"ש בזה בס' כל"ח פ' מטות אות ב' אוק"ד. אמנם לבר מן דין נראה לענ"ד דא"ר מנזירות דהנה זה בודאי דאף א"נ דהבן יכול לשאל על נדר אביו מ"מ הדבר ברור דה"ד בנדר הניתר ע"י חרטה אבל בנדר הצריך פתח דוקא דהוא רק מטעם דמשוי לנדר טעות הא בלא"ה ל"מ התרה א"כ פשיטא דל"ש דהבן ישאל על נזירות אביו כיון דהוא לא נדר ל"ש דהוא יבטל הנדר מצד דהי' טעות בנדרו ומעתה כיון דמבואר בנזיר ד' ט' בב"ש דס"ל דא"ש בהקדש ה"ה דס"ל דאין שאלה בנזירות וע"כ דגם בנזירות דינו כהקדש ואמרינן בי' אמל"ג וממילא דצריך דוקא פתח להתיר הנזירות דבלא"ה אמרינן דלא אתיא דיבור ומבטל מעשה וא"כ ל"ש דהבן ישאל על נזירות אביו כיון דחרטה ל"מ רק פתח דמשוי לנדרו טעות וזה ל"ש אלא במי שנדר אבל בנדר דמהני חרטה שפיר י"ל כיון דהבן אינו רוצה בהנדר יכול החכם להתיר לו ועיין בספרי כל"ח שם שכתבתי דאף חרטה ל"ש אלא במי שנדר וז"א בחרטה דהשתא בודאי שייך שאינו רוצה בנדר זה שהדירו אביו אמנם לעשות מנדר טעות זה בודאי א"א אלא למי שנדר ולכן בנזירות אם דינו כהקדש ול"מ שאלה אלא מצד דהוי הקדש טעות ל"ש שהבן ישאל על נזירות אביו ודו"ק] ויש להעיר בדבר חדש דלדעת הירושלמי דבן יכול להתיר על נדרי אביו אם הוא חכם שיכול להתיר נדרים יכול הוא בעצמו להתיר נדר זה שהדירו אביו ואף בנדרי עצמו יש לעיין לדעת רש"י ז"ל בנדרים דף פ"א ע"ב שס"ל דהא דאמרינן בגמ' לא יחל דברו מכאן לחכם שאינו מתיר נדרי עצמו דהוא אזהרה לחכם שלא יתיר נדרי עצמו י"ל דבדיעבד, אע"מ דל"ש בזה לומר אעל"מ כיון דהלאו כולל שלא יעבור על נדרו במעשה שלא יאכל דבר האסור עליו וכ"כ רעק"א ז"ל דבכה"ג ל"ש אעל"מ כמו במלאכת שבת אך באמת דעת רש"י ז"ל בזה צ"ע ומלשון הר"מ ז"ל פ"ג משבועות ה"ג נראה דהוא רק שלילה ולא אזהרה ונראה דתליא בהלימודים דהתרת נדרים דא"נ דכל התרת נדרים נשמע מלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו כמו דס"ל לשמואל בחגיגה ד"י א"כ ממילא חכם לעצמו א"י להתיר וא"ז בגדר אזהרה כיון דאין להיתר חלות כלל ולכן הר"מ ז"ל לשיטתו שכ' שם כשמואל ס"ל דאינה אזהרה אלא שלילה משא"כ לאידך תנאי דילפי ממק"א היתר נדרים וסתם משנה דחגיגה שם שפיר י"ל כדעת רש"י ז"ל דהוא רק אזהרה לחכם שלא יתיר נדרי עצמו ועיין בנזיר ד' כ' ע"ב הריני נזירה ושמע בעלה ואמר ואני א"י להפר ובתוס' שם ד"ה הריני שכ' דסד"א בגמ' דטעמא משום דאינו רשאי לגרום דבר להיות נדרו מבוטל משום שנאמר לא יחל דברו עכ"ל נראה מבואר דס"ל דהוא בגדר איסור דאין סברא לומר דבכה"ג לא יהי' מהני הפרתו לנדר אשתו ועיין בתוס' נזיר ד' כ"א ע"ב ד"ה אלא ש"מ שדחי פירוש זה כיון דרשאי להפיר לאשתו וצ"ע מה ק"ל כיון דסוף כל סוף עי"ז שמפיר לאשתו גורם הפרת נדרו ג"כ אסור מצד בל יחל ולומר דס"ל לתוס' דאין סברא לאסור גורם שיהי' בכלל בל יחל קשה בעיני כיון דהביטול לנדרו הוא בב"א ממש עם הפרת הנדר של אשתו גרע מגורם ואפי' במלאכת שבת שדרשינן מדכתיב ל"ת דגרמא שרי מ"מ היכי שהגרם הוא בב"א עם מעשיו אסור מה"ת כמו"ש הפוסקים להסביר הטעם דזורה ורוח מסיעתו ואכמ"ל בזה לכן נראה דהתוס' ס"ל דאפי' א"נ דאסור מ"מ אין סברא דלא יהי' מהני הפרה לנדר אשתו בשביל זה וכיון דבמשנה מבואר דא"י להפר א"כ נראה דלא מהני הפרה א"כ ע"כ דלאו משום איסורא דבל יחל נגעה בה וזה מוכרח בדעת התוס', יהי' איך שיהי' בין א"נ בהא דאין חכם מתיר נדרי עצמו הוא אזהרה בין א"נ דהוא שלילה מ"מ בנדרי אביו אפי' א"נ דחל וצריך התרה אם הוא חכם יכול להתיר לעצמו, אמנם לקושטא דמילתא יש לעיין בזה דהנה לכאו' צ"ע כיון דזה ברור דהבנים אינם בגדר לא יחל ובכל היוצא מפיו יעשה כמו"ש הג' רביד הזהב ז"ל אלא דיש בזה איסור מד"ק שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך שהוא אזהרה כוללת לכל המנהגים והמוסר של האבות שקבלו עליהם ועל בניהם א"כ איך שייך בזה התרה כיון דבעצם אינו נדר שהם לא קבלו עליהם כלל ובאמת מה"ט דעת המרשד"ם דהבנים א"י להתיר ולדעת הירושלמי דמהני התרה וכ"נ שהסכים לזה רבינו הגדול הר"ח ז"ל אשר כל דבריו ד"ק צריך לומר דהיכי דקבלו האבות על עצמם אזהרות וסייגים חייבין הבנים ג"כ לקבל ע"ע מצד אזהרת אל תטוש ואם אינו רוצים לקבל ע"ע עוברים משום אל תטוש אבל בעצם אינו חל עליהם קבלת האבות וכיון שמכח אל תטוש הפירוש רק דהם חייבין לקבל ע"ע שוב מהני התרה כמו דהי' מהני אצל האבות וכיון שכן גם חכם א"י להתיר לעצמו ויש עוד לעיין בזה ואכ"מ:
ג) והנה בספרי כל"ח פ' מטות חקרתי בענין שאלה בתרומה והקדש אם הוא רק למי שהפריש או שהקדיש או תני' בבעלים של התרומה והקדש עיי"ש מה שהארכנו בזה וכעת נ"ל להעיר מד' התוס' ב"ק ד' ע"ו שהקשו דבש"ח יהי' מהני פדיון דא"ל מום גדול משחיטה והוי ש"ר וכבר תמהתי ע"ז דאיך מהני פדיון להתיר האיסור דל"ת כל תועבה דש"ח ופיגול דאית בי' לכ"ע איסור דל"ת כ"ת ומש"כ בספרי לת' כיון דנפדה וה"ה יוצא לחולין גם תועבה ליכא זה קשה לומר כיון דאע"ג דנפדה ה"ה פסולי המוקדשין דאסורין בגיזה ועבודה והרי יש עליהם עדיין קדושה וא"כ קשה לומר דלא יהי' בגדר איסור דל"ת כ"ת וד' התוס' תמוהין מאוד לכאו' לכן נראה דכונת התוס' דהנה באמת לכאו' י"ל דהוי שחיטה ראוי' מצד הואיל אב"מ דהרי זה הדבר הנאמר בש"ח להורות דמהני שאלה וא"כ הוי שחיטה ראוי' אך י"ל דז"א כיון דהגנב ל"מ למיתשל עלי' א"כ א"א לחייב אותו ד' וה' כיון דהוא שוחט שחיטה שא"ר ולא משכח"ל לדידי' שיהי' שחיטה ראוי' אך ע"ז הקשו התוס' שפיר הא איכא עצה שהגנב יפדה מן ההקדש כיון דשחיטה א"ל מום גדול מזה ומפרכסת ה"ה כחי הרי מהני פדיון וא"כ יהי' של הגנב וכיון דגם לאחר פדיון יש עלי' קדושה דגיזה שלה אסור והחלב אסור הרי עדיין יש בה כח ההקדש וא"כ פשיט נראה דמהני שאלה גם לאחר פדיון וכיון שכן הרי הגנב מצי מיתשל על ההקדש לאחר פדי' וכיון שנשאל יוצא לחולין לגמרי וכיון שהוא חולין שוב אינו בגדר תועבה כלל דבחולין ל"ש הענין דש"ח ופיגול ולכן גם התועבה נפקע ולפי"ז מוכח מד' התוס' דשאלה לא תלי' במי שהפריש אלא מי שהוא הבעלים של החפץ ולכן אם יפדה הגנב מן ההקדש יהי' הגנב מצי למיתשל עלה ויהי' מותר באכילה ושפיר הוי שחיטה ראוי' ואין להשיב ע"ז דהרי מבואר שם בסוגי' תהי בה ר"א לר"ל שחיטה מתרת והלא פדיי' מתרת ותרצינן אשתמיטתי' הא דר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וא"כ ז"ד א"נ דמותר ע"י פדיי' גרידא אבל א"נ דצריך שאלה ג"כ א"כ שוב הוי שחיטה שא"ר כיון דאינו עומד לכך ז"א דהתוס' בקושייתם ע"כ דהוה ס"ל דל"צ כל העומד דאל"כ גם מפדיון ל"ק כיון דהוא א"ר לפדיון אלא ע"י השחיטה ורק כ"ז שמפרכסת ומקודם לא הי' עומד לפדות כלל א"כ נראה פשוט דל"ש לומר עומד לפדות כפדוי דמי וע"כ דהשתא בקושייתם הי' ס"ל להתוס' דל"צ עומד לפדות א"כ שוב י"ל כדברינו דאפי' היכי דצריך גם שאלה הוי שחיטה ראוי'. אמנם יש לעיין בזה מטעם אחר דדוח"ל דכוונת התוס' דרק אם יש ביד הגנב שיהי' שחיטה ראוי' אז הוי בגדר שחיטה ראוי' וכונת התוס' דהגנב יפדה אותה מן ההקדש דלכאו' י"ל כיון דל"מ שחיטה ראוי' אלא אם הגנב ישלם עבור הגניבה שוב אין עליו תורת גנב ושוב אינו חייב בד' וה' ועכצ"ל דכונת התוס' כיון דע"י שחיטה הוי מום ועומד לפדות מכל אדם הוי שחיטה ראוי' ולא תליא בגנב כלל וא"כ א"ר דהגנב יכול למיתשל די"ל כיון דהבעלים יכולין למיתשל הוי ג"כ שחיטה ראוי' ויש הרבה לבנות ולסתור בסוגי' שם וגם בעיקר הדבר אי בפסוהמ"ק לאחר פדיון מהני שאלה כ"כ בספרי חמדת ישראל שלא מצאתי הדבר מבואר בשום מקום ואכמ"ל יותר וכתבתי רק להשתעשע את כ"ת שי':
פרק ג
שם כ"ח הנסתרות לד' אלקינו וגו' לנו ולבנינו ע"ע. במס' אבות דר"נ פ' ל"ד איתא בזה"ל הנסתרות וגו' נקוד על לנו ולבנינו ועל ע' שבעד למה אלא כך אמר עזרא אם יבוא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך אומר אני לו כבר נקדתי עליהן ואם אומר לי יפה כתבת אעבור נקודה מעליהן עכ"ל. והנה הדבר מתמי' מאוד האם אפשר לומר על עזרא הסופר שח"ו יחסור אות אחת מתוה"ק ואם משה כתבו בתורה האם יוכל עזרא למחקו ומה הוא הענין בזה. ובאמת בפסקי התוס' מנחות ובדעת זקנים עה"ת הגירסא אם יבוא משה ויאמר לי מפני מה כתבת כך וצע"ג כונת חז"ל בזה וראיתי בס' דעת זקנים שכ' משמע שהי' מסופק בנגלות אם הם לנו ולבנינו קודם שעברו ישראל את הירדן אם לאו ולפיכך נקד עליהם, ותמי' מאוד דא"כ אין השאלה על עזרא שכ' התורה אחר חורבן בית ראשון בתחילת הבית שני רק על משה למה כתב לנו ולבנינו. אמנם על עזרה אין שום שאלה כיון דמה דהוה הוה, ומה שנלענ"ד בזה דהנה לכאו' יש לדקדק דהך לנו ולבנינו מיותר דהרי התורה נצחיית הוא וכיון דכתיב בתורה הנגלות לנו ע"ע והיינו דנכנסו בערבות על הנגלות וא"כ מהכ"ת שיפסק ולמה צריך לומר לנו ולבנינו. אמנם י"ל עפימ"ש רבינו המהר"ל מפראג ז"ל בביאור הענין דלכן לא נתערבו ישראל זב"ז עד שיעברו את הירדן משום דא"י מיוחדת לישראל והוא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד ע"כ כשבאו לא"י נעשו ערבים עכ"ל ומורי הג' זצלה"ה בס' אבני נזר חיו"ד סי' קכ"ו הוסיף ביאור בזה"ל והנה זה פשוט דאף עכשיו שישראל בגלות נשאר הערבות והטעם ברור דאע"פ שגלו ישראל מ"מ מקומם נשאר בא"י וכשאנחנו בארץ אחרת נחשבנו גולים כי אין כאן מקומינו רק מקומינו בא"י ומצוה לדור בא"י עכ"ל הצריך לעניננו:
והנה לפי הדברים הנ"ל יצא לנו מזה למה דקיי"ל דקדושה ראשונה במה שנוגע לקדושת הארץ בטלה וכשחרב הבית ע"י נ"נ ונכבשה הארץ בטלה קדושת הארץ ולא הי' מצוה לדור בארץ ישראל ממילא לא הי' לנו ארץ משותפת יחד ונפקע אז הערבות ומעתה י"ל דלכן משרע"ה שפיר כתב בתורה הנגלות לנו ולבנינו להורות שיהי' זמן שיפסק הערבות דהיינו לאחר החורבן כאשר ראה משה ברוה"ק אמנם עזרא הסופר שכ' התורה מחדש לאחר כיבוש הארץ וכיון דעזרא ידע ברוה"ק שקדושתו אינו בטילה א"כ שוב נשאר הערבות עד עולם ממש ול"ש לכתוב לנו ולבנינו כיון דהתוה"ק היא נצחיית כנ"ל ומובן היטב ד' חז"ל דמרע"ה ישאל לעזרא מפני מה כתבת לנו ולבנינו כיון דאתה הקדשת לעולם את א"י א"כ לבנינו מיותר כיון דהתורת היא נצחיות וע"ז יענה עזרא דלכן נקוד זאת שהוא כאלו לא נכתב אמנם כן בעיקר דברים יש לעיין עפימ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' בחוקתי דהתוכחה הנאמרת שם קאי על גלות הראשון עיי"ש באריכות ומ"ש בזה לעיל בפ' תבוא והרי מבואר בתוה"ק וכשלו איש באחיו ודרשו חז"ל איש בעון אחיו ומזה ילפינן ערבות ולכן נענשו איש בעבור אחיו וקשה לפי הנ"ל שלאחר שבטלה קדושת ארץ ל"ש ערבות א"כ איך אפשר לומר דקאי על גלות הראשון הא אז לא הי' מצוה לדור בא"י אחר שבטלה קדושת הארץ וא"כ ל"ש ערבות. הן אמת שבלא"ה יש לעיין איך הי' שייך בגלות הראשון לענוש בעבור חטא חבירו כיון דבאמת הי' להם טענת מודעה רק דקיימו וקבלו בימי אחשורוש א"כ מקודם לכן ל"ש ערבות כיון דהי' בידם לחזור לגמרי על קבלת התורה. אך כ"כ בזה בפ' וארא בד' המדרש שה"ש דמבואר שם בזה"ל למה באו ישראל בספק סכנה בימי המן פליגי רבנן ור"ש רבנן אמרו על שעבדו ישראל עכו"ם ור"ש אומר על שאכלו ישראל מתבשילי עכו"ם אמרו לי' רבנן לר"ש והלא לא אכלו אלא אנשי שושן בלבד אמר להם ר"ש והרי כל ישראל ערבין זה בזה דכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו עכ"ל מבואר דר"ש ס"ל ג"כ כדעת הרמב"ן ז"ל דהתוכחה זו נאמרה על גלות הראשון והי' נתחייבו משום ערבות וצ"ל דר"ש ס"ל דטענת מודעה הי' רק על תורה שבע"פ אבל על תורה שבכתב לא הי' שייך טענת מודעה דתורה שבכתב קבלו ברצון וא"כ שפיר הי' עליהם חטא הערבות ג"כ דזה ג"כ מתורה שבכתב וזה קבלו ברצון עליהם:
אמנם לפי"ד המהר"ל ז"ל דערבות ל"ש אלא כשיש לישראל א"י הדר"ל הקו' כנ"ל:
ואולי י"ל שיהי' מכאן ראי' לדעת הר"מ ז"ל וכפ"מ שכתבנו לעיל נראה דר"ש בספרי ס"ל ג"כ כן דקדושת המקדש וקדושת ירושלים לא בטלה כלל ולפי"ז דוקא בדור המדבר שלא הי' להם לישראל א"י כלל לא הי' שייך בהם ערבות אבל לאחר שנכנסו לארץ ישראל אע"ג דבטלה קדושת הארץ בגלות ראשון מ"מ ירושלים נשארה מקודשת לישראל והרי יש לכל ישראל חלק ונחלה בא"י גם בחורבנה בירושלים והמקדש והוא המקום המתאחד אותם לכן נשארו בחיוב ערבות ולפי"ז לדעת הראב"ד ז"ל דס"ל להיפך דקדושת המקדש וירושלים בודאי בטלה א"כ בחורבן ב"ר לא נשאר לישראל כלל ניר בא"י לא הי' שייך עליו ערבות אז וי"ל דמה"ט דעת הרבה מרבותינו הראשונים ז"ל דתוכחה זו קאי על חורבן בית שני דדוקא היום בגלות דקדושת הארץ לא בטלה שייך חיוב ערבות וא"ש בזה גם מה שתמהו המפרשים שיש סתירה מבוארת במדרש שה"ש הנ"ל ובין גמ' דילן מגילה ד' י"ב דשאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו ישראל כלי' בימי אחשורוש ואמרו הם מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע והשיב עליהם רשב"י א"כ שבשושן יהרוגו ותמי' מאוד הא במדרש מבואר דהי' ר"ש משיב להם מצד חטא ערבות ומכח הקרא דכשלו איש באחיו בעון אחיו ולהנ"ל י"ל עפימ"ש בס' בן יוחאי להוכיח דקודם שנכנס רשב"י למערה הי' נקרא סתמא ר"ש ואחר שנכנס למערה ובא בחזרה ששם נתעלה כמלאה"ש ועסק בסתרי תורה אז קראו לו רשב"י וא"כ יוכל היות שאז נתגלה גם לו הסוד כמו שנתגלה להראב"ד ז"ל דקדושת המקדש בטלה וא"כ לא יתכן דבגלות ראשון הי' חיוב ערבות ועיי"ש בבן יוחאי שג"כ פירש כן דרשב"י לאחר צאתו ממערה שאל לתלמידים אם יזכרו עוד מה שאמר הוא להם מקודם שנכנס למערה והשיבו לו טעמו וע"ז השיב להם עתה והודה לדבריהם א"כ שבשושן יהרגו אך לא ביאר הטעם מעיקרא מה קסבר ועכשיו מה קסבר אמנם לפ"ד יובנו הדברים היטב אם נקח אח ד' הראב"ד ז"ל כפשטן במ"ש שנגלה אליו כן מסוד ד' והיינו שקדושת המקדש וירושלים בטלה וא"כ ל"ש חיוב ערבות בגלות הראשון והדר"ל הקו' א"כ שבשושן יהרגו. וי"ל דזה הי' ספיקו של עזרא אם זה שכ' מרע"ה בתוה"ק לנו ולבנינו ע"ע הוא משום שיהיה זמן שיפסק הערבות או אדרבה להורות שלא יפסק הערבות בגלות ראשון שלא נימא דתליא בא"י אמנם עתה כשכותב התורה מחדש א"צ לכתוב לנו ולבנינו ע"ע ולכן נקדהו להורות זאת ויש לעיין עוד בזה לדעת המהר"ל ז"ל אם קדושת ירושלים לחודא סגי לחיוב ערבית שמדה"ק נראה דצריך ארץ מיוחדת של ישראל מה שא"כ מה שיש להם מקים רוחני מיוחד אינו מספיק לעשות אותם ערבון זע"ז וכ"כ בח' ריש דברים דנראה דבמתן תורה נעשו באמת ערבין זל"ז דהתורה הי' מאחד אותם והי' כאיש אחד ויש להכריח זה מהא דאמרו חז"ל דמרע"ה שיבר את הלוחות שביקש לדונם כפנוי' ולא כא"א ולכאו' יפלא לפי"מ שאמרו חז"ל ביומא ד' ס"ו ע"ב איתמר רב ולוי חד אמר זבח וקיטר בסייף גפף ונישק במיתה שמח בלבבו בהדרוקן וחד אמר עדים והתראה בסייף עדים בלא התראה במיתה לא עדים ולא התראה בהדרוקן עכ"פ לכ"ע אותם שעבדו ע"ז נענשו או ביד"א או ביד"ש וא"כ מה הציל משה רבינו בזה במה ששיבר את הלוחות ועכצ"ל דבזה ששיבר את הלוחות שיבר את אחדותן של ישראל שהיו כולם כאיש אחד ע"י התוה"ק מקודשין לשמים וממילא הי' כולם נענשין ועיד"ז ששיבר את הלוחות בטל החיוב ערבות מאותם שלא עבדו ע"ז ומוכרח מזה דממ"ת ואילך היו בחיוב ערבות אמנם לאחר ששיבר מרע"ה את הלוחות בטל הערבות ושוב לא חל עליהם אלא ע"י אחדות ארציות והיינו ע"י א"י לכן לא נתערבו אלא כשעברו את הירדן ולפי"ז כשבטלה קדושת הארץ אע"ג דקדושת ירושלים וקדושת המקדש נשארו לא הי' בגדר ערבות:
ודע שד' הגמ' בסנהדרין ד' מ"ד ע"א שמתרצינן לר' נחמי' דס"ל דעל הנסתרות אין עונשין לעולם ועל הנגלות לא נתערבו עד שעברו את הירדן ומקשינן אלא עכן מ"ט איענוש [וברש"י ז"ל ישראל עלי' הלא מן הנסתרות הוא] משום דהוו ידעי בי' אשתו ובניו לכאו' צע"ג דמה בכך דהוו ידעי בי' אשתו ובניו ואמאי נפ"ל מכלל נסתרות, ונראה דמזה מוכרח דאין ההבדל בין הנסתרות והנגלות מפני שבנגלות עלינו למחות ובנסתרות, א"א למחות דא"כ עכן בכלל נסתרות הי' אלא דגזה"כ דנסתרות שא"י לשום אדם זה רק לד' אלקינו להענישו ולא נכנסו ע"ז בכלל ערבות להיות נענשין עבור חטאו משא"כ אם רק ידוע עוד לאדם שוב יצא מגדר נסתרות ושוב נעשין ערבים להיות נענשין על חטאו והר"ז דומה להא דמבואר במס' כריתות ד' כ"ו ע"א לענין א"ת שעבר עליו יוה"כ דיוה"כ מכפר עליו מפני שאינו מכיר בו אלא המקום ומקשינן בגמ' מעגלה ערופה ותי' הורג מכיר בו ומסוטה ותי' דבועל מכיר בו עיי"ש, כן ה"נ גזירת הכ' דאם יש עוד אנשים מלבד החוטא שיודעים מהחטא שוב יש חיוב ערבות וז"ב ומוכרח מסוגי' שוב הראה לי בני היקר הרב מו"ה ישראל נתן שיחי' שכן מבואר ביד רמ"ה ז"ל שם שכ' וז"ל משום דהוי ידעי בי' אשתו ובניו ונפקי להו מכלל נסתרות ומבואר כדברינו כנ"ל:
ועפי"ז י"ל דר"י ור"נ לא פליגי כלל דגם ר"י מודה שלא נתערבו גם על נגלות כאלה עד שעברו את הירדן רק על הנגלות שגלוי לכל ויש בידינו למחות ע"ז ואינו מוחים נענשו גם מקודם ולא הי' צריך לזה ערבות כי זה הוא בגדר תוכחה ומי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נענש אמנם ר"י ס"ל דמעבר הירדן ואילך נענשו על הנסתרות ג"כ כמו דנענש עכן דהוא ס"ל דהבדל בין נגלות לנסתרות הוא אם יש בידינו למחות או לא אמנם ר"נ ס"ל דגם זה דעכן בכלל נגלות הוא וההבדל בין נגלות ונסתרות הוא אם א"י לשום אדם לבד המקום ב"ה ולכן ס"ל דגם על הנגלות לא נענשו כ"א כשיעברו את הירדן אבל בזה גם ר"נ מודה דנגלות שיש בידינו למחות ולהוכיח עליהם שלא יעשו גם מקודם לכן הי' נענשין ע"ז ואינו נכנס תחת סוג הערבות ועפ"ז ארווחנא לת' מה שקשה לכאו' על ד' הרא"ש ז"ל שס"ל דנשים לא נכנסו לערוב עבור האנשים לכן אינן מוציאין את אנשים יד"ח דמה יענה להא דמבואר במס' ע"ז ד' ח"י ע"א באשתו של ר"ח בן תרדיון שנענשה שלא מיחתה בבעלה שהי' הוגה את השם מכאן אמרו "כל" מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו עיי"ש אמנם להנ"ל א"ש אע"ג דנשים אינן בגדר ערבות ובפרט אשה לבעלה ה"ה הוא תחת בעלה מ"מ אם יש לה השפעה על בעלה ויכולה למחות וא נה מוחה נענשת עליו ולכן אמרו חז"ל מכאן אמרו "כל" מי שיש בידו למחות ואינו מוחה אפי' אם לא נכנס לערבות ואינו בגדר חיוב זה מ"מ נענש עליו איברא דלכאו' זה נסתר מגמ' ערוכה שבועות ל"ט דמקשינן בגמ' על הא דאמרינן בעונש דשבועת שקר דכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו ומקשינן בגמ' וכל העבירות שבתורה מכל העולם לא והא כתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זב"ז ומתרצינן התם שיש בידם למחות ולא מיחו עיי"ש הרי מבואר דחיוב ערבות הוא רק היכי שיש בידם למחות אמנם לאחר העיון נראה דלק"מ דהרי מדקדוק לשון הגמ' דאמרינן בשבועת שקר דנפרעין מכל עולם "כולו" שכפל תיבת כולו ע"כ דבא להורות דכולם נענשין אף נשים ואף מי שאינו בגדר ערבות וע"ז מקשינן מהא דכשלו איש באחיו דנראה ג"כ דכולם נענשין מצד ערבות אחד בעד חבירו וע"ז תרצינן דהתם אין הפי' מצד הערבות דהרי קרא זה נאמר בתוכחה של גלות ראשון ואז נפקע הערבות כנ"ל והא דהיו אז ערבות היינו רק על מי שבידו הי' למחות דבזה ל"צ לבוא לעבר הירדן ובזה באמת נכללו הכל אבל אם אין בידם למחות אין נענשין בכל העבירות אף לאחר שעברו את הירדן כ"א מי שנכנס לגדר ערבות אמנם בשבועת שקר אינו כן ויהי' מזה ראי' כהרמב"ן ז"ל דקרא זה נאמר בגלות ראשון והי' רק העונש על מי שבידו למחות ובזה לא תליא כלל בהערבות דערבות מואב שלא קבלו עליהם עד שעברו את הירדן ואם כנים הדברים י"ל בזה ד'האבות דר"נ הנ"ל ולקיים שני הגרסות או משה ישאל לעזרא או אליהו ישאל לעזרא למה כתיב לנו ולבנינו' דהכונה כנ"ל דס"ל כר"י דהכונה לנו ולבנינו ע"ע היינו באמת אף קודם שעברו את הירדן ונגלות היינו אם שבידם למחות ובזה לא הי' צריכין לכנוס לברית בערבות מואב והכונה משום דמצאנו במעשה זמרי שאמר פנחס למרע"ה דמקובלני ממך הבא על הארמית קנאין פוגעין בו והשיב לו משה קריינא דאיגרתא וכו' הרי משה הסכים לפנחס שיקנא קנאת ד' אמנם בירושלמי ובמדרש איתא דהסנהדרין לא הי' דעתם נוחה מזה משום דהי' ס"ל דקודם שנכנסו לברית בערבות מואב ולא הי' עליהם חיוב ערבות אין כאן חיוב לקנא קנאת ד' אמנם האמת אינו כן דכל שיש בידו למחות לא תליא כלל בערבות וקנאין פוגעין בו כיון דהוא רק כשלא פירש עדיין הרי תמיד בכלל יש בידו למחות ולכן שלא יטעה עוד אדם בזה כ' משה רבע"ה לנו ולבנינו עד עולם כיון שידע מרע"ה ברוה"ק שיהי' זמן שיפסק הערבות לאחר חורבן בית ראשון אמנם קדושת עזרא דקידשה לדורות ולא יפסק שוב חיוב ערבות לעולם שוב ל"צ לכתוב לנו ולבנינו ע"ע לכן או מרע"ה שהי' המצווה לפנחס או פנחס בעצמו שהוא אליהו ישאל לעזרא ע"ז למה כתב וישיב לו לכן נקדתיו והוא נכון ויש להאריך הרבה בזה ולברר הדברים ואי"ה עוד חזון למועד וכאן כתבנו ראשי פרקים מה שיש לעיין בענין זה ולישב הסתירות וישמע חכם ויוסיף לקח:
פרק ד
שם ל' ו' ומל ד' וגו' לאהבה וגו' למען חייך בס' בנין אריאל כתב לפרש המקרא עפ"מ שכ' לפרש הא דאמרי חז"ל דבתשובה מאהבה זדונות נעשין כזכיות דהיינו דכמו שהמצוה מצלת מחטא כן תשובה מאהבה מהני שלא ישיב עוד אל קיאו וידוע ד' חז"ל בפ"ק דמס' ע"ז דמאן דפריש ממינות מיית ופירש רש"י ז"ל משום דצריך ללחום עם היצה"ר שגבר עליו הרבה וא"א לעמוד כנגדו לכן הוא מת אמנם ז"ד בתשובה מיראה דזדונות נעשין כשגגות ונשאר בו רושם החטא לכן עוד יצרו מתגבר עליו וחס עליו הקב"ה שלא ישיב אל קיאו ולכן מיית משא"כ בתשובה מאהבה דמצילות אותו מן החטא לכן חי' יחי' וזה פירוש המקרא ומל ד' אלוקיך וגו' לאהבה והיינו דתעשה תשובה מאהבה ע"י שהקב"ה יסעי' לך שתעשה תשובה בכל לבבך בשני לבבות ובכל נפשך וממילא למען תחי' אתה וזרעך דבתשובה מאהבה תשאר בחיים אתה וזרעך אתד"ק, ובאמת לשון הגמ' הא מאן דפריש ממינות מיית נראה דרק פריש ממינות אבל אינו נהפך לצדיק גמור לכן מיית משא"כ בעושה תשובה מאהבה ונהפך להיות עובד השם מאהבה שפיר יכול לחיות ודמות ראי' יש להביא לזה מהא דקיי"ל דהמקדש את האשה ע"מ שאני צדיק גמור אפי' אם הי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו וקשה כיון דאם הוא רשע גמור אפי' הרהר תשובה ופירש ממינות סופו שימות א"כ אדעתא דהכי ל"ק נפשה דהיא רצתה שיהי' צדיק גמור ויהי' בחיים אבל לא שאם יתהפך לצדיק יהי' מוכרח למות אמנם להנ"ל א"ש דאם נעשה צדיק גמור ע"י ששב בתשובה מאהבה חי' יחי' ושפיר מקודשת מספק שמא עשה תשובה מאהבה:
ויש להעיר בזה להלכה על מה שהעיר הג' בת' מים חיים ח' אהע"ז סי' ע"ה להצדיק את הג' בעל כנסת יחזקאל בת' הנודעת בענין זקוקה ליבם מומר שכ' לסמוך ע"ד הגאונים ז"ל דמומר אינו זוקק ליבום ואי דניחוש דילמא עשה תשובה הא ע"ז יש ספק דילמא מת והג' בשאילת יעבץ ז"ל מתמרמר עליו איך מצטרף ספק שמא מת לספק וכתב הג' המחבר ז"ל דכונת הג' כני"ח הוא כיון דכללא הוא דמאן דפריש ממינות מיית א"כ אם ניחוש שמא עשה תשובה שפיר י"ל שמא מת ודפח"ח:
אמנם לדעת הבנין אריאל דבת' מאהבה ל"ש הך כללא א"כ נסתר זה אך יש לדחות דבאמת מהכ"ת לחוש שמא עשה תשובה הא הוא בחזקת רשע אך מטעם דרשעים מלאים חרטות לכן ל"ש לאוקמא אחזקה שנשאר רשע ושפיר יש לחוש דילמא עשה תשובה א"כ אין לחוש על תשובה מאהבה כ"א על תשובה מיראה ושוב צדקו ד' הכני"ח דמאן דפריש ממינות מיית ועי' היטב בתרומת הדשן ס' שט"ו בענין מי שהראה לגנב ישראל לגנוב שהעיר מהא דמקדש ע"מ שאני צדיק דיש תמיד לומר דישראל שאינו מוחזק ברשעו שמא יעשה תשובה לכן לא הוי בגדר ברי הזיקא עיי"ש היטב ולפ"ד נראה דדוקא התם במקדש על תנאי אמרינן כן אבל מסתמא אע"ג דרשעים מלאים חרטות אבל לא שיתהפך לצדיק גמור עכ"פ לדינא ד' התה"ד נכונים והבן כי קצרנו:
אמנם בעיקר הדבר שכ' הג' המחבר ז"ל לחלק בין תשובה מיראה לת' מאהבה צ"ע למעי' היטב בסוגית הש"ס שם שנראה שלא נחתו חז"ל לחילוק זה וגם ר"א בן דורדיא בודאי שעשה תשובה מאהבה מדקרי לי' רבי ואעפ"כ מייתי הגמ' כיון דהוי אדוק בי' טובא כמינות דמי' הא בתשובה מאהבה גם במינות יכול לחיות, ועי' בר"מ ז"ל פ"ב מה' עכו"ם ה"ה שכ' בזה"ל ואין מקבלין אותם בת' לעולם שנאמר כל באי' לא ישיבון וכו' ובכ"מ שם בשם הרמ"ך ז"ל ובלח"מ נראה מבואר דעת הר"מ ז"ל דאין נפ"מ בין תשובה מיראה לת' מאהבה:
פרק ה
שם י"ד כי קרוב וגו' בפיך ובלבבך לעשותו וברש"י ז"ל התורה נתנה לכם בכתב ובע"פ עכ"ל ולכאו' אינו מובן האם בשביל שהתורה נתנה בכתב ובע"פ לכן קרוב הדבר ללמוד ולקיים התורה ויתכן לומר בכונת רש"י ז"ל עפ"מ דמבואר בירושלמי דסנהדרין פ"ד ה"ב אלמלי היתה התורה נתנה חתוכה לא היתה לרגל עמידה וביאור הדברים נראה דהנה ידוע שישראל נחלקו לג' מפלגות, בעלי תורה, בעלי עבודה, בעלי גמ"ח, וזה בחינת ראש דהוא מוח ומקור הדעת שזה הוא בבעלי תורה ובחינת לב שהוא בבעלי עבודה כמאמרם ז"ל איזה עבודה שבלב זה תפילה כי עיקר עבודה הוא בלב, ובחינת רגל דהוא ממון כמאמרם ז"ל על והיקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו ע"ג רגליו והנה עיקר בחירת ישראל להיות עם סגולה להקב"ה ע"י שיזדככו כמלאה"ש ע"י לימוד התורה והמצות והתדבקות בהקב"ה אמנם במה יזכו המון מאחב"י להתקשר להשי"ת כבר ביארו חז"ל הדבק במדותיו מה הוא רחום וכו' ועיד"ז שמשיא בתו לת"ח ומהנהו מנכסיו שיוכל הת"ח להגות בתורת השי"ת ולהרחיב תורה שבע"פ גם המה נדבקין בהשי"ת וזה הפי' שאלמלי נתנה התורה חתוכה היינו שאם לא היתה סתומה ולא היתה צריכה לחכמי התורה שיבארו אותה ויהי' המלמדים תורה שבע"פ לישראל לא היתה לרגל היינו להמון העם עמידה כי במה היו זוכים הם להתקרב אל השי"ת אם לא בהחזקת הת"ח ולהרבות תורה בישראל ומעתה י"ל דזה כונת רש"י ז"ל דלכן לכל ישראל קרוב הדבר בפיך ובלבבך משום שהתורה נתנה בכתב ובע"פ הרי כל ישראל יש להם חלק בתוה"ק ונקל להם לשוב להשי"ת ולהדבק בשכינה לקיים תורה ומצות וכד' הירושלמי הנ"ל:
ובאמת כל חיות ישראל וקיומם בגלות המר הוא רק ע"י תורה שבע"פ ואמונת חכמים ובדרוש אמרתי לבאר דברי חז"ל במגילה ד' ט"ז ע"א ויקח המן את הלבוש והסוס אזל אשכחי' לרבנן דיתבי קמי' ומחוי להו בה' קמיצה (וברש"י ז"ל דורש בענינו של יום וששה עשר בניסן הי' יום תנופת העומר) אמר להו במאי עסקיתו אמרי לי' בזמן שבהמ"ק קיים מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומצא דסלתא ואתכפר לי' אמר להו אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי עכ"ל הגמ'. והוא תמי' גם נתקשה בחידושי אגדות איך אפ"ל דקאי על מנחת העומר הא אמרי לו ממנחת נדבה ואין עומר בא' בנדבה גם יש לדקדק דהם אמרו לו מקומץ סולת והוא השיב להם מקומץ קמח דדחי עשרת אלפים ככר כסף ומה שנראה לבאר הענין דרך דרוש דהנה המן הרשע במסירתו לפני המלך על ישראל אמר עליהם ישנו עם אחד וגו' ודתיהם שונות מכל עם וכבר פירש הג' ביערות דבש ז"ל שמסירת המן הי' שדת של ישראל הוא רק להיות שונות מכל עם שישארו עם לבדד ישכון ולא יתערבו בעמים זולתם וזה כל הדת שלהם להיות שולל כל מנהגים ונמוסים של עכו"ם והאמת שכ"כ הר"מ ז"ל במוה"נ להסביר עפ"י פשטן של דברים רוב טעמי המצות להפריש את ישראל מחוקי העכו"ם ובאמת זה אחת מעיקרי תורה שבע"פ שחכמי הדור תמיד יעמדו על המשמר לראות שישראל ישארו בעצם קדושתם ולא יתערבו בגוים וזה ענין שאסרו פתן משום שמנן ושמנן משום יינם ויינם משום בנותיהן עשו הרחקות וגדרים כדי שישראל יעמדו בקדושתן ולא יתערבו בין האומות ומצאנו גם בהיפך שהלל הזקן תיקן פרוזבל משום שראה את העם שנמנעו מלהלות זא"ז ועברו עמ"ש בתורה השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל וכו' לכן תיקן פרוזבל כדי שישארו ישראל במדותיהן הנעלות וזה הי' מסירת המן לפני המלך שעם כזה שאין להם דת קבוע וא"א לעמוד על תורתם אין למלך שוה להניחם אמנם באמת עיקר קיום ישראל ע"י תורה שבע"פ כמו שמברכין אנחנו להשי"ת שעיד"ז שנתן לנו תורת אמת היינו שנתן לנו את התורה ועיד"ז חיי עולם נטע בתוכינו והנה גאולתן של ישראל בימי מרדכי ואסתר הי' ג"כ ע"י תורה שבע"פ ששמעו ישראל למרדכי ואסתר לקבל עליהם צום בימי הפסח ולבטל מצ"ע דאכילת מצה ומצוה דשמחת יו"ט ושעיד"ז יבא תשועתן וזה קבלת תורה שבע"פ והמן התבונן בזה וראה זאת שכל ישראל בטלו תורתם ועשו מיו"ט צום ועיד"ז התרומם קרן מרדכי וקרן ישראל בכלל:
ועפ"ז נבין היטב ד' המן שאמר אייתי מלא קומץ קמחא דידכו ודחי עשרת אלפים ככר כסף דהנה כ"כ במק"א שנראה עיקר דהא דנחלקו הבייתוסים על חז"ל שמנחת העומר א"ד שבת וס"ל דממחרת השבת היינו שבת בראשית היינו משום דהביתוסים שלא האמינו בקבלת חז"ל לא מצאו מפורש כלל בתורה שמנחת העומר צריך הקרבה ע"ג מזבח והי' ס"ל דצריך רק תנופה כמו בכורים ואח"כ יאכלנו הכהנים אמנם חז"ל המקבלים האמיתים המה ידעו מפי הקבלה שזה שאמרה תורה ואם תקריב את מנחת בכוריך גרש כרמל תקריב זה קאי על מנחת העומר שצותה עליו התורה בפ' אמור ושצריך הקרבה ע"ג מזבח א"כ לדידן הוי מכשירי קרבן ודחי את השבת משא"כ לדעת המכחישים בתורה שבע"פ הרי אין זה קרבן כלל וא"ד את השבת ולזאת כשאמר מרדכי להמן סתם כמו שמפורש בתורה ואם תקריב את מנחת בכוריך שלולא הקבלה פירושו מנחת נדבה ויחיד מנדב אותה השיב לו המן שידע מקבלת חז"ל שזה הוא מנחת העומר ובא מן השעורים לכן קרי לי' קמח (אע"ג דבאמת נעשה סולת מ"מ שעורין שהוא מאכל בהמה אינו אלא בגדר קמח) וע"ז אמר אייתי קומץ קמחא דידכו והיינו זה שאתם מאמינים בתירה שבע"פ ותביאו עומר מן השעורין להקריב ע"ג המזבח זה דחי עשרת אלפים ככר כסף דידי והיינו שהודה לישראל שכל קיומן והווייתן בעולם הוא ע"י תורה שבע"פ ואמונת חכמים וכמו שהי' בימי מרדכי ואסתר שע"י שקיימו וקבלו עליהם תורה שבע"פ הושיע להם השי"ת וכן אנחנו נקבל עלינו אמונת חכמים ובז"ז ישפיע לנו השי"ת כל טוב:
ומה שיש לומר עוד בביאור ד' רש"י ז"ל שפירש התורה נתנה לכם בכתב ובע"פ שכוונתו עפ"מ דמבואר במס' נדה ד' ע' ע"ב מה יעשה אדם ויחכם אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להן אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר כי ד' יתן חכמה וגו' משל למלך בו"ד שעשה סעודה לעבדיו ומשגר לאוהביו ממה שלפניו וברש"י ז"ל כך חכמה שהוא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר עכ"ל מבואר מד' חז"ל דאם ירצה אדם שיזכה לתורה שבע"פ אינו מועיל התמדת תורה לחודא רק שצריך שיבקש רחמים שהקב"ה יתן לו חכמה מפיו ולא. מאוצר אחר וזה כונת רש"י ז"ל שקאי על המקראות הקודמות כי תשמע בקול ד' וגו' שזה קאי על תורה שבע"פ כמו"ש כל המפרשים אמנם צריך לזה כי תשוב אל ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וע"ז אמר כי המצוה הזאת היינו כל התירה תלי' עיקר בזה שלא נפלא ממך ולא רחוקה וגו' כ"א בפיך ובלבבך לעשותו שאם תבקש רחמים ממי שהחכמה שלו עיד"ז תזכה להתורה האמתית תורתו של הקב"ה וזה הוא תורה שבע"פ:
והנה בשבוע העברה נתאספנו יחד אגודת "שלומי אמוני ישראל" בווארשא והי' קיבוץ גדול מאוד מאחב"י ורובם יראים וחרדים ע"ד ד' מכל מדינתינו וגאליציע וליטא והרבה גדולי הרבנים ממדינות הנ"ל ואני נתכבדתי בתור חבר מועה"פ לאגודת הרבנים בשעת האספה לברך את כל הקהל הגדול בשם כל חביריי אגודת הרבנים ממדינתינו ואמרתי ג"כ בענין זה לזאת מפני שהרושם אצלי גדול עוד מהאספה הקדושה הנ"ל ורצוני לעשות לה זכרון עולם אמרתי אעלה על הספר את הדברים שאמרתי אז ואקוה להשי"ת כי כמו שבשעת מעשה עוררו כל הקהל הקדוש שהי' שם ליחד לבבם לאביהם שבשמים כן ישארו לדורות למי שהי' שם שיספרו לבניהם רגשי קודש שהי' בלב כל אחד מאספה הנ"ל:
ואלה הדברים שאמרתי:
מורי ורבותי בעיקר אגודת ישראל כבר אמר הנואם הקודם הרב הישיש הרב מראדום שליט"א כי אגודת ישראל הראשונה היתה כאשר קרא יעקב אבינו ע"ה לבניו ויאמר להם האספו וגו' הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם אז היתה היסוד לאגודת ישראל שישראל יתאחדו חד ודרשו חז"ל ע"ד אמר רשב"ל ביקש יעקב לגלות קץ לבניו וכו' אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי וכו' אמרו לו בניו שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבינו אלא אחד פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו ל"ו עכ"ל הגמ' ומביאה הר"מ ז"ל לפסק הלכה בפ"א מה' ק"ש נראה שהר"מ ז"ל ס"ל שכן באמת פירושו של שמע ישראל שנעשה היהדות שנצטווינו עליו להגיד בכל יום בבוקר ובערב הוא שאנחנו אומרים לישראל סבא שאין בלבינו אלא אחד והכונה שאין בלבינו שום דבר אחר כ"א אחד היינו ליחד שמו ית' וזה כל התכלית שלנו וכל מעשינו לבא לידי זה לקדש ש"ש בעולם ולפרסם אחדותו ית' וכל תכלית מעשינו לש"ש כמו שאמרו חז"ל בכל דרכיך דעהו לזאת אחב"י מו"ר ראשית כל דבר עלינו ג"כ לאמור שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד (וכרגע קמו כל העדה הקדושה שהי' שם איש אחד מהם לא נעדר ואמרו כולם בהתלהבות שמע ישראל) והיינו כנ"ל שאין בלבינו באספה זו שנתקבצנו יחד נבחרים מכל אחינו החרדים השייכים לאגודת ישראל בכל מדינתינו וליטא וגאליציען כ"א אחד היינו ליחד שמו ית' ולקדש ש"ש וכל מעשינו יהי' מכונים לתכלית זה ועיד"ז יהי' ברוך שם כבוד מלכותו של הקב"ה לעולם ועד כי עיד"ז שכל מעשינו יהי' לש"ש ולשם קדושת השי"ת ותורתו עיד"ז יתגדל מלכות שמים לעולם ונראה שזה ענין שאמרו חז"ל כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים הכונה דאם הכנסי' היא לש"ש אז גם הכנסי' היינו כל הטרחות שלנו וההתאספות יש לה קיום שאע"ג שהוא מעשה ידי בני אדם וכל מעשה בני אדם אין להם קיום אמנם אם עושים זאת לש"ש נעשה מהכל מעשה השם ויש להם קיום כמעשה השי"ת שהוא נצחי ולזאת מו"ר הנני בתור חבר אגודת הרבנים שנתיסדה זה מקרוב במדינתינו מברך אתכם שנזכה להיות כנסי' לש"ש כי אף שיש כמה רבנים שאינם מאגודתינו בפועל ולא הי' יכולת בידי לשאול כל חביריי הרבנים שיחי' אם יעשו אותי שליח לברך את אגודתינו אמנם בטחוני חזק שאם אגודתינו יחזיקו את עצמם בכלל זה שאין בלבינו אלא אחד וכל תכלית מעשינו יהי' רק לקדש השם ולהרים קרן התורה והיראה יסכימו כולם לברכתי וכולם ירצו בהפרחתה ובקיומה מורי ורבותי גם לנו בעצמינו עתה בעת אספתינו נחוץ מאוד לשמור את הקרא הזה שהוא יסוד כל ישראל ושיהי' כל מחשבותינו ומעשינו לתכלית זה ועיד"ז לא נבוא לקטטות ומריבות במה שדעות בני אדם אינן שוות כי אם נדע כי כל מעשינו מכונים לתכלית זה לקידוש ש"ש והרמת קרן התורה אז הכל תורה ואף אם יוחלט באספתינו כדעת הרוב ג"כ אל יחר לנו כלל יען כי כל כונתינו להרמת קרן התורה והתורה אמרה אחרי רבים להטות א"כ זה עצמו שאנחנו מבטלים דעתינו לדעת הרבים מפני כח התוה"ק זה בעצמו הוא הרמת קרן התורה ובאמת כבר אמרו חז"ל על מחלוקת ב"ש וב"ה שהי' מחלוקת לש"ש אלו ואלו ד' אלוקים חיים והכונה אע"ג דהלכה כב"ה מ"מ כיון דכונת ב"ש הי' ג"כ לש"ש והדעת והדיבור הוא מקב"ה כמו שנאמר בתוה"ק ויפח באפיו נשמת חיים והי' לנפש חי' ותרגום לרוח ממללא ולזאת אם הוא לש"ש נהי שאין הלכה כן שהלכה כרבים מ"מ הם בעצם ד' אלוקים חיים אמנם זה רק אם המיעוט מחכמי תורה הם ג"כ דבקים בהקב"ה ובאמונת חכמים וכל מעשיהם ומחשבותיהם הם רק לאחד ליחד שמו ית' הם אע"פ שאין עתה הלכה כמותם מ"מ הם דברי אלוקים חיים אמנם אותם החכמים אשר אין יסודם יראת השם וחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת והיינו מטעם שחכמתו מרובה ממעשיו ואינו זוכה לחכמה ע"י מעשיו הטובים ודביקתו בהקב"ה אז אין החכמה מהקב"ה וכמו דאיתא בנדה ד' ע' ע"ב דרק לאוהביו של מקום יתן השי"ת חכמה מפיו ולא מאוצר אחר אבל מי שאינו בגדר זה אינו מפיו של השי"ת ולזאת אין לחכמתו קיום ככל מעשה ידי אדם שאין להם קיום ועפ"ז עמדתי להבין פרושי המשניות במס' עדיות פ"א מ"ה ו' שאחר שאמרו במ"ה ולמה מזכירין היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כד' המרובין שאם יראה בד' יחיד יסמוך עליו כו' מבואר במשנה ו' בזה"ל אמר ר"י א"כ למה מזכירין היחיד בין המרובין "לבטלה" שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כד' איש פלוני שמעת עכ"ל המשנה והתמי' נגלה לעין כל אחרי שאמרו חז"ל מקודם שיוכלו פעם אחרת אם יראו ב"ד ד' היחיד לסמוך עליו א"כ מה שאל ר"י למה מזכירין ד' היחיד "לבטלה" ועי' בר"מ ז"ל בפה"מ שכ' בזה"ל אמר ר"י לאיזה טעם זכרו דברי היחיד "הנדחים" כלומר שאין עושין ב"ד לעולם כדבריו וצ"ע מנ"ל להבחין שדברים אלו לא יעשו ב"ד לעולם כדבריו אמנם לדברינו נראה שהוא אם החכם האומר ההוא חכמתו מרובה ממעשיו ואין חכמתו מתקימת ולזאת אינו בגדר ד"ת שיהי' להם קיום ולזאת שפיר הקשה לו לר"י למה מזכירין דבריו לבטלה כיון שהמה דברים נדחים ע"ז אמר ר"י שהטעם הוא שאם יאמר אדם כן יאמרו לו כד' פלוני שמעת וזה אינה הלכה ע"כ מורי ורבותי כאשר אנחנו נתאספנו פה להתאגד יחד להרם קרן התורה ולקדש ש"ש עלינו לשמוע לחכמי הדור האמיתים אשר כל בנ"י יענו אחריהם מקודש מקוד' ומוחזקים המה שתורתם אומנתם ומעשיהם מרובים מחכמתם ועפ"י דעתם דעת תורה נעשה את כל מעשינו וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא יפנו אלינו כולם ויהי' באמת כל ישראל אגודה אחת ונזכה לביאת ג"צ בב"א:
פרק ו
והנה בדרוש לשבת שובה שנת תרנ"ז כתבתי הרבה בביאורי המקראות האלה וכתבתי פלפול נכון לזאת הנני להעתיק כאן כל הדרוש הנ"ל כפי שכתבתיו אז על הספר:
בגמ' יומא ד' פ"ו איתא אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעוניך קרי לי' עון ונעשה ממנו מכשול הרי דמכח התשובה נעשה ממזיד שוגג ומקשינן בגמ' והאמר ר"ל גדולה תשובה שמהפכת זדונות כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחי' נראה דהעונות ג"כ נעשין זכיות והן נותנין לו חיות ות' כאן מאהבה כאן מיראה והנה לכאו' נראה מפשטות ד' הגמ' דהקרא דשובה ישראל עד ד' אלקיך היינו בתשובה מיראה לכן אמר כי כשלת בעוניך היינו שמעון נעשה מכשול והוא תמי' מאוד דבתשובה מיראה יהי' התשובה מגעת עד לכסא כבוד לפמש"כ המפרשים בענין ד' ר' לוי דגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד היינו דעי"ד התשובה נזדכך הנפש כמות שהיתה וכל הפגמים שהי' על הנפש מעבירין הימנה בכח התשובה ולזאת חוזרת הנפש למקורה ממקום כסא הכבוד א"כ זה יתכן בתשובה מאהבה שזדונות נהפכות לזכיות אבל בתשובה מיראה שנעשין רק שגגות ונשאר רושם החטא על הנפש איך אפשר לה להדבק במקורה הא החטא הוא כמסך מבדיל בין הקדושה ולומר דר' לוי ור"ל פליגי דר' לוי ס"ל דהקרא קאי על תשובה מאהבה ור"ל ס"ל דקרא מיירי בת' מיראה זה דוחק גדול מדלא אמר כן בגמ' ויש מקום לדחוק בזה עפ"י גירסת העין יעקב דגרם לעיל בד' ר' לוי דריו"ח פליג אמנם לגירסת הגמ' קשה מאוד כנ"ל, והנה בפשיטות נראה בפירוש ד' הגמ' דהנה המפרשים נתקשו איך מהני תשובה על עבירות הא תשובה רק וידוי דברים ואיך אתי דיבור ומבטל מעשה הא בכל התורה כולה קיי"ל לא אתי דיבור ומבטל מעשה אמנם הענין נכון מאוד דהנה בת' מיראה באמת נעשין רק כשגגות ומעתה אומר אני שבאמת הדיבור והמחשבה לשוב אל ד' בלבב שלם מוציא מידי מחשבה שחטא ונשאר מעשה בלי מחשבה וזה באמת הטעם דזדונות נעשין כשגגות ובת' מאהבה דזדונות נעשין כזכיות הרי דעי"ד כח התשובה מהפך את מעשה החטא לגמרי וא"כ ל"ש אתי דיבור ומבטל מעשה כיון דעוקר המעשה מעיקרא ומשוי לי' לזכיות וז"ב ולמדתי כן מד' המפרשים ז"ל, אמנם לפי"ז נראה לנו לחדש דהא דמהני תשובה מיראה היינו דוקא בעבירות שבין אדם למקום שבזה תלי' עיקר במחשבה אבל במה שהוא בין אדם לחבירו כיון דקיי"ל אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כיון דעכ"פ חבירו ניזק על ידו או לאבזה על ידו וכן כיו"ב א"כ שוב לא מהני תשובה מיראה כיון דחטא שבין אדם לחבירו עיקר הוא המעשה ולא המחשבה א"כ שוב לא אתי דיבור ומבטל מעשה ולכן צריך תשובה מאהבה דוקא שזדונות נעשין כזכיות. ומעתה נאמר דזה הפירוש בקרא דשובה ישראל היינו שהנביא מזהיר את ישראל שישיבו עד ד' אלקיך והיינו תשובה מאהבה שמגעת עד ד' אלקיך וביאור הענין מפני מה צריך דוקא תשובה מאהבה מפני שכשלת בעוניך היינו עונותיך מה שבין אדם לחבירו ובזה כיון דבת' מיראה נעשה כשלון שוב איכא עוד החטא לכן צריך תשובה מאהבה דוקא ומעתה נראה דגם ר"ל מודה דהקרא מיירי בתשובה מאהבה אך למד מזה דאמר דלכן צריך תשובה מאהבה דוקא כי כשלת בעוניך ובעוניך ל"מ תשובה זו וא"כ הרי מוכרח דבת' מיראה הזדונות נעשין שגגות וז"נ בביאור ד' הגמ' בעזה"י:
ומה שנראה עוד לפרש בהמשך ד' הגמ' באופן הנ"ל ולהסביר הטעם דבעבירו' שבין אדם לחבירו ל"מ כ"א תשובה מאהבה דוקא דהנה בתוה"ק פרשת נצבים אחר שמזהרת התוה"ק על מצות תשובה מוסיפה לאמר כי המצוה הזאת היינו מצות תשובה לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו ותמהו המפרשים בכונת המקראות ואפי' אם הי' תשובה קשה מאוד אטו אינו מחויב לעשות תשובה על החטאים שעשה ולמה צריך התוה"ק להודיע לנו כי הת' לא רחוקה ולא נפלאת מכל איש ופרשו המפרשים דהענין הוא דהנה לכאו' קשה איך מהני תשובה על חטא הא כיון שחטא הרי נדחה ממחיצתו של הקב"ה וכיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה ואיך מהני תשובה על החטא לא מבעי' לר' יוחנן דס"ל דבע"ח ג"כ נדחין בודאי קשה כנ"ל אך אפי' לרב דס"ל בע"ח אינן נדחין מ"מ כיון דרשעים בחי' קרוים מתים כיון דנפסק מהם הקדושה א"כ איך מהני תשובה נימא הואיל ואדחי אדחי לזה בא התוה"ק לת' זאת שאל יתיאש אדם שלא מהני תשובה כיון שכבר נדחה ממחיצתו של הקב"ה ע"ז אמרה התוה"ק כי המצוה הזאת לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה הוא וכו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו והיינו דהוא בידו וקיי"ל דכל היכא דהוא בידו לא מקרי דיחוי ולכן שפיר מהני תשובה כיון דבידו לאו כמחו"מ דמי אך לפ"ז זה דוקא אם חטא בעבירות שבין אדם למקום דשפיר בידו לשוב דכבר אמרו חז"ל דהכל ביד"ש חוץ מיראת שמים דהיינו דביד"ש מניחין לאדם לעשות תשובה ושפיר הוי בידו משא"כ בחטא שבין אדם לחבירו הן גזל או גניבה או הונאת ריע או הוצאות ש"ר דצריך לזה שחבירו ימחול לו דוקא וזה אינו בידו וא"כ הדרה ק"ל איך מהני תשובה נימא הואיל ואדחי וזה אינו בידו כיון דצריך לזה דעת חבירו דוקא וזה הערה גדולה. ולכאו' עלה בדעתי דהנה ענין דיחוי פוסל רק בקדשים אבל בחולין לא מצאנו פסול דיחוי והטעם בזה כיון דעיקר ענין דיחוי הוא מצד גודל המעלה והקדושה של הדבר לכן פוסל בזה דיחוי משא"כ אם הדבר חולין אינו פוסל בו דיחוי והאחרונים מחדשים דלפי"ז הא דדיחוי פוסל בקדשים ה"ד פסול שאינו נוהג אלא בקדשים דהוא מצד מעלת הקדושה לכן פוסל בי' דיחוי משא"כ פסול הנוהג גם בחולין שאינו נדחה מפאת היותו קודש דוקא שוב אינו פוסל בו דיחוי ולכן כשחוזר ונראה ראוי הוא למזבח ומעתה נראה לומר דה"ה בישראל שחטאו למקום ית"ש דוקא בחטא שמוזהרים עליו רק מפאת קדושת ישראל בזה שייך דיחו וצריך לבוא בזה מצד בידו משא"כ בחטאים שבין אדל"ח כגון גזל וגניבה וכיו"ב שאסורים אלו נוהגים גם בב"נ א"כ איסורים אלו אינם פוסלין מצד קדושתן רק מצד שהם בגדר אנושי וכיון שכן אינו פוסל בהם דיחו כלל אמנם באמת ז"א דהנה אם נבוא לדון מצד דיני ב"נ שוב לא מהני תשובה כלל דבב"נ ל"מ תשובה כלל אמנם האמת הוא נהי שגם ב"נ מצווים ע"ז מ"מ איסור זה הפוסל בישראל ז"א בב"נ ובישראל יש לאוין אחרים ומכח איסורים אחרים נצטווה ואיסורים שהי' עליהם בעוד שהי' ב"נ נפקע מהם ואין זה אותם עבירות כלל שב"נ מוזהרים עליהם דהם אינם מוזהרים עליהם אלא מצד גדר האנושי ותיקון העולם. אמנם ישראל מצווים ע"ז מצד גודל קדושתם ורוממתם ודבוקתם בהשי"ת לכן אין זה הפסול שפוסל בב"נ ושוב קשה כנ"ל שיפסל מצד דיחוי כיון שאיסור הפוסל בישראל אינו הפוסל בב"נ: