כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
וזאת הברכה
פרק א
(ל"ג ב') ויאמר ד' מסיני וגו' וזרח משעיר למו וגו':
במס' עכו"ם ד' ב' ע"ב דלעת"ל יאמרו אוה"ע כלום נתת לנו ולא קיבלנוה, ומי מצי למימר הכי והכ' ויאמר ד' מסיני בא וגו' ואמר ר"י מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קיבלוה עד שבא אצל ישראל וכו' אלא הכי אמרי כלום קיבלנוה ולא קיימנוה וע"ד תברתהון אמאי לא קיבלתוה אלא כך אומרים לפניו רבש"ע כלום כפית עלינו הר כגיגית וכו' מיד אמר להם הקב"ה הראשונות ישמיענו וכו' ז' מצות שקיבלתם היכן קיימתם ומנ"ל דלא קיימום דתנא ר"י עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים וכו' כיון שלא קיימום עמד והתירן להן איתגורי איתגור א"כ מצינו חוטא נשכר כו' אלא לומר לך שאינן מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כמו שאינו מצווה ועושה:
א) והנה בביאור הענינים האלו כתבנו בהרבה מקומות בספרים הנדפסים, אמנם איזהו הערות אשר לא נדפסו בס' חמד"י וכ"ח ומפוזרים בשאר ספרים ומה שלא נדפס עוד ארשום בזה, וזה יצא ראשונה. לבאר ענין קבלת המצות בב"נ אימתי קבלו עליהם לקיים הז' מצות ב"נ. שמדשאל אותם הקב"ה ז' מצות שקבלתם עליכם היכן קיימתם נראה דקבלו עליהם ז' מצות, ומתי היתה הקבלה. ונראה שזה שאמר הקב"ה לאדה"ר ז' מצות וכן לנח אח"כ הזהיר עוד הפעם על אמה"ח ושפכ"ד והם קבלו עליהם זה חל על כל דורות הבאות אחריהם וזה הוא בגדר קבלה והי' צריכין לקיים את הז' מצות ועי' בסנהדרין ד' נ"ו ע"ב דילפינן מקרא דב"נ מצווה על העכו"ם מדנענשו עלי' ולא ענש אלא א"כ הזהיר וכיו"ב כל הסוגיות בדיני ב"נ מבואר דהוזהרו על ז' מצות מדנענשו עלי', וצ"ע באמת כח ההזהרה עליהם איפה כתיב בב"נ שמחויבין לשמוע לד' נביא ועוד הרי גם בישראל אין חייבין לשמוע לד' נביא אלא א"כ הוא נביא מוחזק והראה מופתים לקיים נבואתו וא"כ כשבא נח והודיע לבניו וכן לדורות הבאים שהזהיר הקב"ה על ז' מצות לדורות מנ"ל דהי' חייבים לשמוע לו לקבל עליהם לקיים המצות. ולומר מצד קבלת אבות חל על הדורות הבאות אחריהם מלבד שיש לעי' למ"ש בירושלמי דאין ב"נ כלל באיסור נדר אם כן יכולין לחזור מקבלתם מלבד זאת כ"כ במק"א דקבלת אבות על הבנים ל"ש אלא בישראל דהם נפש אחת בשורשן וממילא חל קבלת אבות לדורות. אבל בב"נ ל"ש זה וצ"ע בכל זה. וראיתי ברמב"ן ז"ל עה"ת פ' נח בקרא כי מלאה הארץ חמס שכ' בזה"ל חמס הוא הגזל והעושק וכו' ורבותינו אמרו שעליו נתחתם גז"ד. והטעם מפני שהיא מצוה מושכלת אין להם בה צורך לנביא מזהיר, ועוד שהוא רט לשמים ולבריות עכ"ל, נראה שכוונת דב"ק שבאמת לא נענשו כ"א על אותם העונות שהמה מושכלות והסברא מחייב אותם שלא לעשותם שא"צ לנביא להזהיר, משא"כ על מצות שהמה חוקים לא הי' שייך להעניש את ב"נ, ובאמת כבר הביאו האחרונים מד' הר"מ ז"ל בס' המורה ח"א פי"ג וח"ב פ' ל"ט שנראה מדבריו ז"ל דבאמת לא הי' לב"נ קודם מ"ת נביאים לצוות להם בשם ד' לקיים שבע מצות, אמנה מד' הר"מ פ"ט מה' מלכים הי"ד גבי אנשי שכם מבואר להיפך שהי' מענשין אותה בדיני אדם על דינים וע"כ דהי' מוזהרין אם לא שנימא דכ"ז יען שהוא מפני הסברא שצריך לדון עושה עול דאל"כ אין ישוב העולם מתקיים ושכם הי' צריך להיות נידון משום גזל שג"כ הוא איסור סברא וכ"כ במק"א שנראה שלא הי' דנין בפועל בז' מצית ב"נ מה שלא הי' מסברא מהא דלא נענשו עבדי אבימלך על שגזלו את באר המים דאע"ג דקרקע אינה נגזלת מ"מ הלאו דלא תגזול איכא ובפרט בב"נ וע"כ משום דזה שלא יועיל השבה ויהי' נידון במיתה א"ז סברא רק גזה"כ ולא דנים אז בפועל בזה, ודוקא על גזל שלא הי' ניתן להשבון כמו בשכם שגזל את דינה ועינה אותה וכמ"ש בדור המבול כי מלאה הארץ חמס הי' נענשין מסברא ועי' מ"ש בזה בפ' ויקהל אות ד':
איברא דזה לחייב את כל שכם הריגה על שלא דנו את שכם זה אינו סברא דמלבד גוף הענין לחייב הריגה על שוא"ת אינו כ"כ מסברא, והרמב"ן ז"ל פליג באמת על הר"מ ז"ל, מלבד זאת מי יוכל לדון עם מי שתקיף ממנו וכיון ששכם וחמור הי' הנשיאים אינו סברא לחייב את העם הריגה על שלא דנו אותו למיתה, ואולי י"ל דבאמת זה הי' טעם יעקב אבינו שהקפיד עליהם מפני שלא נצטוו על זה להרוג את העם והר"מ ז"ל לא כ' אלא לתרץ את בני יעקב שעפ"י דין הי' מחויבים אך באמת לא הי' מוטל על יעקב ובניו להרוג אותם כנ"ל, אמנם באמת מסוגית הש"ס בהרבה מקומות וכן מד' הר"מ ז"ל בה' מלכים נראה בפשוטות דב"נ מקודם מ"ת הי' חייבין מיתה על הז' מצות והי' נענשין עליהם בדיני אדם וכן מוכרח ממה שפסק הר"מ ז"ל דב"נ שהכה ישראל חייב מיתה אבל אינו נהרג והראי' ממשה רבינו שראה כי אין איש ויך את המצרי וא"נ דאין חייב לדון את הב"נ ולא חל חיובא עליהם להיות נהרגים א"כ מ"ר מזה דאינו נהרג. הכלל שנראה ברור מד' הש"ס ור"מ ז"ל דב"נ קודם מ"ת הי' מוזהרין על ז' מצות והי' נענשין עליהם בדיני אדם וצ"ע כח החיוב. ונראה כיון דאמרו חז"ל דז' נביאים העמיד להם הקב"ה והי' להם נביאים הי' מוטל עליהם לשמוע לנביאים לכל אשר יאמרו להם ונח וא"א הי' נביאים מוחזקים לזאת הי' מוטל עליהם לשמוע בקולם והם צוו לבניהם אחריהם לשמור את הז' מצות וכ"נ מבואר מד' הר"מ ז"ל רפ"ט מה' מלכים, דאדה"ר ונח וא"א מצווים לכל העולם לבד מצות מילה שלא נצטוו אלא הוא וזרעו וז"ל הר"ח ז"ל מובא ברבינו בחיי עה"ת פ' וירא י"ח י"ט. למען אשר יצוה את בניו וב"ב אחריו נעשו דברי האבות בקבלה, בלא כתיבה בתורה כמו תורה הכתובה, ומכאן אתה למד כי המשנה שהיא סדורה בהגדות אבות לבנים היא בידם קבלה שחייבים לשמור דבריהם כחיוב דברי תורה הכתובה, שזה וזה שוים, שהרי עשר הדברות נשמעו מפי הגבורה ונכתבו מפי הנביא ע"ה ושאר התורה נכתבה מפי הנביא, וכשם שאין הפרש בין המצות שהן בשמיעה ובין המצות שהן בכתיבה, כך אין הפרש בין המצות שהן בכתובה ובין המצות שהן בקבלה שהכל שוין עכ"ל. והנה מ"ש רבינו הר"ח ז"ל מתורה שבע"פ כ"כ במק"א בזה שנראה דעתו כדעת הר"מ ז"ל דכל דרבנן הם בכלל ל"ת והארכתי הרבה בדבריו. אמנם עכ"פ נראה מבואר מד' הר"ח ז"ל דדורותיו של אברהם אבינו הי' חייבין לשמוע לו ולקיים כל דבריו אשר יצוה אותם כמו ישראל אחר קבלת התורה למרע"ה, ובאמת מוכרח כן מתוה"ק אחרי שאהבת השי"ת לאברהם למען אשר יצוה את בניו וב"ב, נראה דהם מחויבין לשמוע לקבלת אבות וא"כ ממילא ה"ה ב"נ לבניהם הי' חייבין לשמוע להם את המצות שצוה השי"ת לנח ובניו, וזה מוכרח מד' הגמ' ששאל אותם הקב"ה שבע מצות שקבלתם עליכם היכן קיימתם נראה מבואר דהי' מטעם חיוב לקיים המצות שקבלו עליהם אבותיהם, ויש עוד לעי' בכ"ז ואי"ה נבאר במק"א:
ב) וראיתי לרבינו סעדי' גאון ז"ל בס' האמונות והדיעות שער ג' פרק ט' שכ' שיש שואלים על מה שאמר השי"ת לקין נע ונד תהי' בארץ ולא ענשו במיתה דב"נ חייב על שפ"ד מיתה, וכ' לתרץ מפני שלא הי' עדים ודיין בהריגת הבל וב"נ אינו נידון אלא בעדים ודיין. אד"ק. והנה לכאורה על הקושי' נ"ל בפשיטות דאע"ג דעל שפ"ד חייב מיתה מ"מ אם אדם עושה תשובה על החטא נהי דהב"ד של מטה אין משגיחין על התשובה אבל השי"ת בעצמו מקבל שבים וב"ת מיראה זדונות נעשו כשגגות שפיר ענשו הקב"ה בגלות ואע"ג דהשי"ת אמר לו זאת מקודם שהודה קין ואמר גדול עוני מנשוא מ"מ כיון שהשי"ת ידע שיעשה תשובה אמר לפניו מיד העונש גלות, אך באמת א"צ לזה שכבר אמרו חז"ל במדרש קין לא הי' לו ממי ללמוד וכבר בארתי בס' חמדת ישראל דהכוונה דכמו דקי"ל ההורג את הטריפה פטור כיון דנולד בו דבר הממית אע"ג דעתה הוא חי ויכול לחיות עד י"ב חודש. ופק"נ לחיי שעה דוחה כל התורה מ"מ ההורגו פטור דהוה בגדר גברא קטילא א"כ ה"ה לאחר שאכל אדם עץ הדעת ונולד בו דבר הממית אותו מה שלא הי' בו קודם החטא שהי' מעותד לחיות עולמית צריך אזהרה חדשה על שפ"ד ולא יכול ללמוד מכח אזהרת השי"ת לאדם על שפ"ד כיון שאח"כ נולד באדם מיתה וז"ב לענ"ד:
ודרך דרש אמרתי לפרש מה ששאל השי"ת לקין אי הבל אחיך וברש"י ז"ל להכניס עמו בדברים וצ"ע וגם מה שאמר השי"ת לקין אחר שהשיב השומר אחי אנכי קול דמי אחיך וגו' ובתרגום אונקלס קל דמי זרעון דעתידין למנפק מן אחיך קבלין קדמי מן ארעא, נראה דעונש הי' רק מפני שמנע ממנו שלא יעמיד דורות, והאמת שברש"י ז"ל מבואר דמו ודם זרעיותיו וכן הוא בד' חז"ל אמנם בת"א מבואר להיפך וצריך הבנה. ומה שנלע"ד בזה דרך דרוש דהנה כבר בארנו דמן הדין הי' קין יכול לפטור עצמו ממיתה משום שנולד באדם דבר הממית אותו ה"ה כטריפה היום אמנם מדי"ש א"ז פוטר אותו דהרי הורג את הטריפה ג"כ חייב מדי"ש, אמנם קין הי' יכול להתנצל עצמו כיון שקודם החטא הי' הכל בג"ע בתכלית השלימות כמאמרם ז"ל מלאכי השרת צולין לו בשר ונותנין לו יין שזה מורה על תכלית השלימות וע"י חטא אדה"ר נאבד מהם זה וא"כ עתה שהרג קין את הבל הרי ששב לג"ע וא"כ לא עשה לו רעה בזה שהרגו אדרבה עשה לו טובה גדולה שכבר אמרו חז"ל יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז וא"כ הי' לו לקין התנצלות טובה אף לדיני שמים אמנם בתרגום יונתן בקרא דויהי בהיותם בשדה מבואר דקין והבל נתווכחו בזה אם יש גן עדן ואם יש עוה"ב וקין הכחיש כל זה עייי"ש באריכות, ומעתה נראה דזה ששאל הקב"ה לקין אי הבל אחיך הי' השאלה כפשוטו אי' הוא עתה ואם הי' מודה קין שהוא עתה בג"ע וחזר מדבריו הראשונים הי' לו התנצלות טובה שלא יענש בהריגתו אמנם כשהשיב לו בהכחשה גמורה וחלוטה ונשאר בדעתו הקודמת השיב לו הקב"ה שבאמת אינו כן וקין הוא בגן עדן אמנם בכ"ז אין לו תירוץ להנצל מעונש משום שכבר אמרו חז"ל יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב. ואם אמנם מצות כולם שלילות ול"ש בהם מע"ט אמנם ז' המצוה אחת דפו"ר הרי ביטל ממנו בזה שהרגו ולכן מפרש הת"א קל זרעין דעתידין למיפק מן אחי' כיון דיש עליו עוד לקיי' מצות פו"ר והוא ביטל ממנו זאת יש עליו עונש ביד"ש דיפה שעה אחת במע"ט בעוה"ז כנ"ל לכן הענישו הקב"ה בגלות וז"נ דרך דרש:
ומה שתי' רס"ג ז"ל משום דצריך ע"פ ב"ד ועדים, הנה באמת כן מפורש בתרגום בקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך דישוד דמא דאנשא בסהדין על מימר דייניא דמו יתשד ארי בצלמא דד' עבד ית אנשא, אך בירושלמי מבואר דגם עפ"י עצמו נהרג וכ"כ החינוך דב"נ נהרג עפ"י עצמו, וא"כ לכאורה בקין כיון דהודה לאדה"ר שהרג את הבל הרי אדה"ר מחויב להרגו דב"נ נהרג עפ"י קרוב, אמנם נראה ביאור הד' עפמ"ש בקונטרס נר מצוה שבסוף ספרי חמדת ישראל לתרץ מ"ש המפרשים דשכם נתחייבו מיתה מצד שלא מלו א"ע לשם גירות ונתחייבו מיתה מצד חובל דאסור לחבל בעצמו כמו שדרשו על מקרא דאך את דמו לנפשותיכם אדרוש זה ההורג והחובל בעצמו הא מבואר בר"מ ז"ל בה' מילה דב"נ יכול למול א"ע אף שלא לשם יהדות עיי"ש, וכתבנו לת' כיון דקרא זה נאמר ולא נשנה וא"כ לישראל נאמר ולא לב"נ לכן אחר מ"ת אין ב"נ באזהרה דאך את דמו לנפשותיכם אדרוש משא"כ קודם מ"ת להם נאמר אזהר זו שפיר אסור לחבל בעצמו, ומעתה נראה דה"ה לענין מודה מעצמו שמחויב מיתה נהי דדעת הירושלמי דחייב עפ"י הודאתו היינו דוקא לאחר מתן תורה שאינו בכלל אזהרה דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, אמנם קודם מ"ת לא הי' נאמן על עצמו וא"ש ד' התרגום ורס"ג ז"ל, ויש לומר שזה פי' הקרא שופך דם האדם באדם היינו ע"י עדים ודיין דמו ישפך והטעם דצריך דוקא עדים ולא הודאת עצמו יען כי בצלם אלקים עשה את האדם וזה שחייב מיתה על שפ"ד אינו עבירה שבין אדם לחבירו דא"כ הי' יכול חבירו למחול אלא משום שהרג אדם שנברא בצל אלקים כמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' יתרו בקרא דלא תרצח וא"כ גם הוא אינו נהרג בב"ד ע"י הודאת עצמו שאינו נאמן לענין זה שב"ד יהרוג אדם שנברא בצלם אלקים לכן צריך עדים, ועפ"ז י"ל הסבר הענין דלאחר מ"ת כשחזר הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה והקב"ה התיר להם הציווי מז' מצות ג"כ ממילא אינם בגדר בצלם אלקים כי הז' מצות הוא השלמת האדם להיות אדם שנברא בצלם אלקים ובלי הז' מצות ה"ה כבהמות השדה ואינם בגדר אדם וכבר בארנו הדבר במקום אחר שמה שדרשו חז"ל אדם אתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוין אדם היינו רק עכו"ם ממש שאינם מקיימים הז' מצות אבל ב"נ שמקיימים הז' מצות ה"ה מחסידי אוה"ע ויש לו חלק לעוה"ב וה"ה בגדר אדם שנברא בצלם אלקים וכן נראה מד' הר"מ ז"ל בענין טומאת אוהל וכתבנו בזה בקונטרס נר מצוה אות ל"ז יעו"ש:
ג) ובעיקר הענין מה דהשיב להם הקב"ה ז' מצות שקבלתם עליכם היכן קיימתם ונראה שמשום זה אין להם שייכות לתוה"ק כתבנו בדרושים שענין ז' מצות המה דרך ארץ שבלתי זה א"א להיות אנשים מן הישוב ויחזירו הכל לתהו ובהו וזה ענין מאמרם ז"ל דרך ארץ קדמה לתורה וכבר ביאר מרנא הגאון הקדוש מקאצק זצ"ל שהפי' שכמו שכל מחבר ספר כותב הקדמה לספרו כן השי"ת קודם שנתן לנו את התורה הקדים הקדמה שהוא דרך ארץ, והכוונה שהקדים ז' מצות הנמסיות שהמה ההקדמה לתוה"ק וכיון שלא קיימו האוה"ע את הדרך ארץ אין להם שייכות לתוה"ק ובאמת בהעמק הענין נראה שבכלל הז' מצות נכללו רוב מצות השכליות שבתורה ובפרט העשרת הדברות נכללו כולם בהז' מצות מלבד שמירת שבת. והענין הוא שמקודם רצה הקב"ה שבני האדם יקיימו המצות מצד הנימוס וישוב הארץ וכאשר יקיימו כל הז' מצות בשלימות עיד"ז יזכו אח"כ לאור תורה ויתעלו המצות בקדושת התורה וכמו שזכו לזה האבות הקדושים וזה הוא ענין נתינת התורה לישראל בעשרת הדברות שאותן המצות שהי' חייבין מקודם מפאת תיקון הגוף והנהגת העולם אותן המצות נתעלו להשלמת הנפש ולהזדכך הגוף להיותן כמלא כי השרת ולהיות השגחתן מהקב"ה בעצמו ולכן מקודם לכן לא נצטוו על השבת ואדרבה הוזהרו שלא לשבות בשבת כיון דתכלית הז' מצות הי' רק להשלמת הגוף וישוב הארץ כפי הטבע והטבע אינה שובתת כמש"נ בתורה עוד כל ימי חורף וגו' לא ישבותו לכן לא הי' להם שייכות לשבת אמנם בקבלת התורה שנעשו מהם מצות תורה להשלמת הנפש ולזכך הגוף שיהי' כמו נפש וזה להיות תחת השפעת והשגחה השי"ת עצמו ממילא מחויבים המה בשמירת וקדושת שבת כמו שהשי"ת שבת ביום השביעי לכן השבת הוא היסוד לקבלת התורה שבזה ניכר ההבדל בין אוה"ע שמקיימין הז' מצות להשלמת הגוף ובין ישראל שהז' מצות נעשו לתורה משיבת נפש, וראה זה פלא במס' ר"ה ד' י"ז שחשבו חז"ל פושעי אוה"ע בגופן בעבירה דעריות ופושעי ישראל בגופן היינו קרקפתא דלא מנח תפילין הורו לנו בזה ההבדל הנפלא בין אוה"ע לישראל שהאוה"ע עיקר עבודתן להשלמת הגוף ותיקון המדינה לזאת עיקר השמירה שלהם שיהי' גופם בריא וחזק ולזאת אם חוטאין בעריות שזה מקצר ימים של אדם הוו בכלל פושעי בגופן משא"כ בישראל שאין די בהשלמת גופן אלא בהשלמת נפשם ולהקדיש גופם להיות כהנפש ולעשות מחומר צורה לזאת קרקפתא דלא מנח תפילין שאינו רוצה להשלים מוחו לשעבדו לעבודת השי"ת זה הוא בכלל פושע בגופו שאינו רוצה בתיקון הגוף לתקנו ברוח התורה הקדושה אשר זה הוא תעודתן של ישראל בקבלת התורה:
פרק ב
שם י"א ברך ד' חילו וגו' בפסחים דע"ג הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח כו' ר"י מכשיר מ"ט דר"י דכתיב ברך ד' חילו אפי' אפי' חולין שבו כו':
אעתיק בזה מ"ש בדיני חלל לכבוד הרה"ג כו' מוהרי"ש שבתי שיחי' האב"ד דק"ק זאמוטשמש יע"א. א) הבטחתי ואקיימה להשיב לכת"ה שיחי' על מכתבו ואם אמנם כי בימים האלו רבו הטרדות למעלה ראש בכ"ז חפשתי אחרי מכתבו היקר וראיתי מ"ש כת"ה להצדיק את הצדיק בעל הפלאה ז"ל בכה"ג שנמצא חלל עבודתו ביוה"כ פסולה שהמנ"ח ז"ל תמה עליו הא מסוגי' דמכות ומרש"י ז"ל מבואר דאף למ"ד בטלה כהונה רק לשאר דברים אבל עבודתו כשירה וע"ז כתב כת"ה דלמ"ד בטלה כהונה ה"ה מה שצריך כה"ג בעבודה עבודתו פסולה כיון דאמרי' דבטלה כהונה כשהוא חלל הרי המינוי הי' בטעות וכן החינוך או המשיחה ואינו מקדש אלא בראוי' לו ודוקא א"נ מתה כהונה כ"ז שלא נודע הי' עליו קדושת כה"ג ל"ש לומר דהי' בטעות כיון דבשעתא דלא נודע יש עליו באמת דין כה"ג אבל אם אמרי' בטלה כהונה והו"ל כאילו נגמ"ד דלאו כה"ג גם עבודות שצריכין כה"ג פסולות את"ד ונכונים הם:
אמנם למה לא עי' ברש"י ז"ל דנראה מלשונו הזהב דגם בכה"ג אף למ"ד בטלה כה"ג מ"מ עבודתו כשירה והנה ז"ב בכ"ז שלא נודע והי' בחזקת כה"ג הרי עבד בח' בגדים ככה"ג וא"נ דגם לענין עבודה הצריכות כה"ג עבודתו פסולה א"כ ה"ה עבודות הכשירות בכה"ד אם עבד בח' בגדים צריך להיות עבודתו פסולה כיון דאמרת דאינו כה"ג נהי דאמרה תורה ברך ד' חילו דעבודתו כשירה אמנם ברור הדבר שלא עדיף מכה"ד שעבד בח' בגדים חילל וא"כ איך פירש"י ז"ל דעבודתו כשירה א"ו דס"ל לרש"י ז"ל דכמו דבכה"ד שלא נודע עבודתו כשירה אף דבאמת אינו כהן ה"ה בנתמנה לכה"ג כ"ז שלא נודע אף דאמרי' אח"כ שבטלה כהונה מ"מ העבודה שעבד בח' בגדים הוי עבודה כשירה דמה שנוגע לענין עבודה הי' עליו דין כה"ג מקודם וז"ב ומוכרח בדעת רש"י ז"ל וא"כ קושי' המנ"ח על הפלאה ז"ל בתוקפה:
אמנם כן אע"פ שכ"נ דעת רש"י ז"ל מ"מ נראה שאינו מוסכם וברמב"ם ז"ל לא נזכר דין זה ודעת הרמב"ם ז"ל נראה להיפך דהנה הרמב"ם ז"ל פסק דאף לאחר שנודע עבודתו כשירה מטעם דכתיב ברך ד' חילו אמנם ז"ב דאף להרמב"ם ז"ל ז"ד בכה"ד שנמצא חלל אבל בכה"ג שנמצא חלל נהי דעבודתו כשירה מכאן ולהבא היינו רק בבגדי כה"ד אף למ"ד דמתה כהונה כיון דמכאן ואילך מתה כהונה ובטל שם כה"ג ממנו א"כ עובר ביותר בגדים ומכש"כ למ"ד בטלה כהונה בודאי כן הוא דעבודתו פסולה עתה אם עובד בח' בגדים וא"כ א"נ דדעת הרמב"ם ז"ל דמה שעבד עד עתה אף בח' בגדים עבודתו כשירה הו"ל לרמב"ם ז"ל להשמיענו דין זה דיש נפ"מ בין קודם שנודע לאחר שנודע אם כה"ג נמצא חלל ועבד אח"כ בח' בגדים דבזה לכ"ע עבודתו פסולה ומדסתם הרמב"ם ז"ל דינו דלאחר שנודע ג"כ עבודתו כשירה בדיעבד נראה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דפסק בטלה כהונה כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ז מרוצח הי"ב וה"ה כמות שלא הי' כה"ג א"כ עבודתו שעבד בח' בגדים גם קודם לכן פסולה והא דאמרי' בחלל שעבד עבודתו כשירה כ"ז שלא נודע היינו רק בבגדי כה"ד כיון דהוא מזרעו של אהרן נהי דהוא חלל עבודתו כשירה ולכן ס"ל להרמב"ם ז"ל סתמא דאין חילוק בין נודע ללא נודע ומדברינו אתה למד ישוב למה שנתקשה הג' בעל ט"א בס' גבורת ארי' מכות על הרמב"ם ז"ל דס"ל דגם לאחר שנודע עבודתו כשירה דהרי למ"ד מתה כהונה ע"כ דלאחר שנודע עבודתו פסולה דאל"כ מה שייך מתה כהונה כיון דגם עתה עבודתו כשירה ולפמ"ש לק"מ דמלבד די"ל בפשיטות דנפ"מ בעבד בח' בגדים דבזה עבודתו פסולה כיון דכה"ג מתה נהי דהוא מזרע אהרן ועבודתו כשירה מ"מ לא עדיף מכה"ד ועבודתו בח' בגדים פסולה ומהתימה על הג' בעל ט"א ז"ל שלא עמד בזה:
אמנם בל"ז נראה עיקר דהרמב"ם ז"ל לא קאמר דינו אלא לפי האמת דפסק בטלה כהונה א"כ באמת אין הטעם דעבודתו כשירה מצד דיש עליו לענין עבודה דין כהונה אלא מדכתיב ברך ד' חילו ולכן ס"ל לרמב"ם ז"ל דגם לאחר שנודע עבודתו כשירה משא"כ למ"ד מתה כהונה וס"ל באמת קודם שנודע יש עליו דין כה"ג ג"כ א"כ מכש"כ דיש עליו דין כה"ד קודם שנודע וא"כ י"ל דמה"ט קודם שנודע עבודתו כשירה וא"כ לאחר שנודע דאין עליו קדושת כהונה עבודתו פסולה ולפי"ז נראה דלדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל בטלה כהונה וכל זה דעבודתו כשירה הוא מטעם ברך ד' חילו אבל עכ"פ לא עדיף מכה"ד הכשר דאם עבד בח' בגדים עבודתו פסולה וצדקו ד' הג' בעל הפלאה ז"ל בשיטת ר"ת ז"ל:
ב) שו"ר להג' בעל באר יצחק ז"ל חאו"ח סי' כ"ה שכ' לתרץ שיטת ר"ת ז"ל דמשכח"ל חילל שבת ביוה"כ שחל להיות בשבת ולאחר ששחט הכה"ג את הפר באו עדים שהוא חלל וכיון דר"א ס"ל דבפר ולא בדמו של פר דאם מת הכה"ג לאחר שחיטת הפר צריך הכה"ג האחר לשחוט פר אחר ה"ה בכה"ג בנמצא חלל לאחר שחיטת הפר צריך לשחוט פר אחר א"כ ממילא הוי חילל שבת בשחיטת הפר הראשון ושפיר משכח"ל איסור סקילה בחלל בכה"ג ביוה"כ שחל להיות בשבת, אך לכאו' יש לסתור זה לפ"ד הרמב"ם ז"ל דס"ל דאף לאחר שנודע עבודתו כשירה א"כ הוי כמו כה"ג קיים וראוי לעבודה ועי' מ"ש בספרי כל"ח פ' במדבר לחלק בין נטמא בטומאת מת כיון דאי ליכא אחר עובד הוא הוי בגדר ראוי לעבודה ויכול לעשות שליח והוי שליחו של ראשון ובין נטמא בטומאת הגוף דהוי כמת כיון דא"ר לעבודה א"כ לכאורה לדעת הרמב"ם ז"ל דבדיעבד עבודתו כשירה א"כ י"ל גם בנמצא חלל דהוי בשליחות הראשון:
אמנם לפ"מ שביארנו דשיטת הרמב"ם ז"ל יתכן רק א"נ בטל הכהונה ועבודתו כשירה מטעם ברך ד' חילו אמנם למ"ד מתה כהונה ועד עכשיו הי' באמת כהן א"כ מעתה עבודתו פסולה א"כ לדעת הרמב"ם ז"ל בלא"ה משכח"ל חילל שבת לדעת הרמב"ם אינו כה"ג וכמ"ש הפלאה ז"ל ולדידן דס"ל לאחר שנודע עבודתו פסולה שפיר י"ל כנ"ל דמשכח"ל חילל שבת ביוה"כ שחל בשבת ונמצא חלל לאחר שחיטת הפר איברא דלקושטא דמילתא המעיין בלשון התוס' בשם ר"ת ז"ל דמשכח"ל איסור סקילה אם בנה עובד ע"ג המזבח בשבת נראה דקאי על שבתות של כל השנה ולא על יוה"כ ויש להכריח כן למ"ד בטעה בדב"מ ולא עשה מצוה ג"כ פטור א"כ ביוה"כ כיון דאינו כשירה אלא בכה"ג והוי מצוה דרמי' עלי' וא"א להשמיט ממנה בשום פנים וא"כ אין לך טעה בדב"מ גדולה מזו ואינו בגדר שגגת סקילה לכן נראה פשוט לפ"מ שביארנו דלדעת הרמב"ם ז"ל למ"ד בטלה כהונה אינו כה"ג ואם עבד בח' בגדים עבודתו פסולה א"כ י"ל דזה כוונת ר"ת ז"ל כיון דקיי"ל דאע"ג דנתחלק העבודה למשמרת ולבתי אבות מ"מ כה"ג מקריב בראש ואימתי שירצה להקריב בא ומקריב קרבנות וא"כ כשכה"ג זה שהוא באמת חלל אלא שלא נודע יבוא ויקריב קרבנות בשבת יהי' שוגג באיסור סקילה כיון דחלל אינו כה"ג הרי עבודתו בח' בגדים פסולה וא"כ הוי מחלל שבת והוא מצוה דלא רמי' עלי' אדרבה מדינא הרי הוא של בית אב אלא דהוא רוצה להקריב מפאת שהוא כה"ג ושפיר הוי חילל שבת אם מקריב כל הקרבן הרי חילל שבת בשחיטה וה"ה בהקטרה להלכה דקיי"ל הבערה לחלק יוצאת וז"ב לפי דרכינו, ונראה מזה שהג' בעל הפלאה ז"ל ס"ל דבחלל כיון דבעצם אינו כהן אלא דרחמנא אכשרה לעבודתו אין פוסל בו כלל יותר בגדים או מחוסר בגדים כיון דבלא"ה אינו כהן למ"ד בטלה כהונה ולכן תלי' רק אם עבודה זו צריכה כה"ג או כשירה גם בכה"ד דאם העבודה כשירה בכה"ד גם עבודתו כשירה אע"ג דעובד אותה בח' בגדים ואם כה"ד כשר יעשה אותה בח' בגדים יהי' עבודתו פסולה מ"מ חלל עבודתו כשירה ולכן מוכרח לתרץ דנפ"מ רק בכה"ג ביוה"כ שהעבודה צריכה כה"ג דוקא אך זה קשה טובא שיהי' בגדר שוגג באיסור סקילה כמש"ל:
ג) ומדי דברי בזה אמרתי לעורר את לבב כת"ה שיחי' במה שראיתי דבר פלא בס' מרכבת המשנה פ"ז מה' רוצח ה"ט שכתב לתרץ דעת הרמב"ם ז"ל דפסק דבמיתת אחד מהן הוא חוזר כיון דבגמ' הוא אבעי' דלא אפשטא עפ"מ דפליגי בכה"ג שנמצא חלל אי מתה כהונה או בטלה כהונה ולפ"ז לפ"מ דס"ל לר"י דבהרג את הנפש דשוגג נגלה אינו חוזר לשררה שלו לעולם וא"כ בכה"ג שהרג את הנפש ונגמר להגלות הרי מתה כהונה גדולה וא"כ לא יהי' גולה מחמת מיתת עצמו כמו דקיי"ל בנגמ"ד ומת כה"ג שאינו גולה א"כ ה"נ תמיד אם נגמ"ד לגלות ה"ה כמו שמת כה"ג אע"ג שנשאר עדיין כה"ד הרי מתה כה"ג ועי"ש מה שמפלפל בזה בדברי חכמה:
אמנם לענ"ד על פלא גאון כמותו שיאמר כן דכה"ג שהרג את הנפש כיון דמסלקין אותו מדין כה"ג יהי' דינו כחלל והרי ממשנה זו עצמה מבואר להיפך דהרי מבואר במשנה דגם כהן שעבר מחזיר את הרוצח ונראה דהוא מוסכם בלי חולק והרי בכה"ג שעבר ס"ל לר"י דא"ר לא לכה"ג ולא לכה"ד ועי' בפנ"י מגילה ד"ט ע"ב דס"ל לפי האמת מסלקין אותו מדין כה"ג וה"ה כה"ד ואעפ"כ מבואר במשנה דמחזיר את הרוצח ולכאורה הוא תמוה עצומה על שיטת הפנ"י ז"ל ועכצ"ל דנהי דמסלקין אותו מדין כה"ג היינו רק מה שהוא בגדר עבודה אבל ז"ב דמה שנוגע לענין איסורי כה"ג בודאי דנשארו עליו כל איסורי כה"ג הן לענין טומאת קרובים והן לענין איסורי ביאה באלמנה בכ"ז נשאר כה"ג אלא דלענין עבודה מסלקין אותו מכה"ג ולכן מחזיר את הרוצח וא"כ נראה ברור דה"ה כה"ג שהרג את הנפש אע"ג דאינו חוזר לשררה לעולם מ"מ היינו רק במה שנוגע לשררה אבל לענין איסורי כהונה בודאי דנשאר כה"ג לגמרי וא"כ אינו בגדר מתה כהונה דהרי בנמצא חלל ברור הדבר דלמ"ד מתה כהונה ה"ה כחלל לכל דבר לאחר שנודע ואין בו קדושת כהונה כלל ומכש"כ למ"ד בטלה כהונה משא"כ בכה"ג שהרג את הנפש בטלה כה"ג רק במה שנוגע לשררה אבל במה שנוגע לקדושת כה"ג ה"ה ככל כה"ג במה שכה"ג מוזהר וא"כ דינו ככהן שעבר דמחזיר את הרוצח ולכאו' עלה בדעתי דבאמת לפ"ד הפנ"י ז"ל דלר"י נסתלק לגמרי מדין כה"ג כיון דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ה"ה דלענין אסורי כהונה גדולה נפקע ממנו קדושת כה"ג וה"ה כה"ד גמור והא דמבואר במשנה דכהן שעבר מחזיר את הרוצח י"ל דבדקדוק נקטה המשנה כהן שעבר ממשיחתו דלכאו' אינו מובן למה נקט דוקא ממשיחתו ולא נקט סתמא כהן שעבר בפרט לפמ"ש הרמב"ן ז"ל דסתמא ל"ה מושחין את הכה"ג האחר שבא לעבוד ביוה"כ כשנמצא בהראשון פסול ומקורו מירושלמי דלא הי' מושחין אותו משום איבה ולהנ"ל י"ל כיון דהמשנה רוצית שיהי' ככ"ע ולכן נקט עבר ממשיחתו והיינו כשנמשח דאע"ג דאין מושחין אותו משום איבה מ"מ כיון דלכתחילה מצותו במשיחה א"כ כשכה"ג מסכים למשוח אותו מושחין אותו והנה מבואר בירושלמי דכה"ג המשיח אינו מסלקין אותו מדין כה"ג לעולם ועי' ביערות דבש שכתב באמת דפלוגתת ר"מ ור"י ה"ד בכה"ג מרובה בגדים ומעתה א"ש דכהן משיח שעבר כיון דאינו מסתלק מדין כה"ג ולכן מחזיר את הרוצח משא"כ בכה"ג שנתרבה בבגדים תלי' מילתא בפלוגתת ר"מ ור"י ולכן הרמב"ם ז"ל שפסק להלכה בה' עבודת יוה"כ דכהן שעבר נשאר עליו קדושת כה"ג לכן משנה מלשון המשנה וכתב בפ"ז מרוצח ה"ט סתמא ואחד כהן שעבד ולפי"ז שוב י"ל דכה"ג שהרג את הנפש אם נגמ"ד לגלות כיון דאינו חוזר לשררה מסלקין אותו לגמרי מדין כה"ג וה"ה לגמרי ככה"ד ושפיר הוי בגדר מתה כהונה גדולה והו"ל כנגמ"ד ומת כה"ג וכמ"ש הרב ז"ל אך כ"ז רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא נראה ברור דכה"ג שהרג את הנפש אע"ג שאינו חוזר לשררה מ"מ נשאר עליו קדושת כה"ג לענין אלמנה ולענין טומאת, קרובים ואין מסלקין אותו כלל מכה"ג כיון דגולה וא"ר לעבוד כלל דאין עבודה אלא במקדש א"כ למה יסלקו אותו מדין כה"ג ועי' עוד בזה בס' חמדת ישראל קונטרס תורה אור אות מ"ט מ"ש בזה וכאן אמ"ל יותר כי כתבתי רק להעיר ע"ד הג' בעל מרכבת המשנה ז"ל שהי' רב גבורתי' וכתב בפשיטות דדינו כחלל ולענ"ד צ"ע טובא כנ"ל:
ולכאורה עלה בדעתי לתרץ דברי הג' בעל הפלאה ז"ל ג"כ עפ"י הנ"ל דהא דס"ל בפשיטות דבנמצא חלל אינו כה"ג ולא זכר כלל הפלוגתא דמתה כהונה או בטלה כהונה היינו דס"ל כיון דכה"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה וא"כ כיון דצריך מינוי וכיון שנמצא חלל ה"ה הי' המינוי בטעות דאדעתא דהכי לא מינו אותו לכה"ג וממילא לכ"ע בטלה כהונה והא דפליגי בגמ' אי מתה כהונה אי בטלה כהונה היינו בנמשח בשמן המשחה דבכה"ג שפיר י"ל דמשיחתו מקדשתו ולכן פליגי אי מתה כהונה או בטלה כהונה אמנם בכה"ג מרובה בגדים לכ"ע בטלה כהונה כיון דהיתה המינוי בטעות ולכן כ"ע מודים דבעבודות שצריך כה"ג עבודתו פסולה אך מסתימת הש"ס והפוסקים לא נראה כן וכתבתי לעורר לבבו וע"ע בענין זה בכלי חמדה סוף פרשת תזריע ואכמ"ל יותר:
ד) ובעיקר דברי ר"ת ז"ל ראיתי בשעה"מ פ"ו מביאת מקדש שתמה ג"כ על הר"ת ז"ל וציין לעי' ברש"י יבמות דל"ג ע"ב ד"ה אי בשחיטה הא שחיטה בזר כשירה ופירש"י ז"ל ואין כאן משום זרות מבואר דמשום שבת איכא ולמדו מזה האחרונים בשיטת רש"י ז"ל דאפי' בדברים שכשרין במקדש בזר מ"מ שבת לא הותר אצלם אלא לכהנים וא"כ י"ל דגם שיטת ר"ת ז"ל כן הוא ולכן שפיר כתב דאע"ג דחלל עבודתו כשירה מ"מ שבת לא הותר אצלו ולכן חייב משום שבת אם עובד עבודה בשבת:
אמנם לענ"ד לא יתכנו הדברים לא מבעי' א"נ כדעת הג' בעל בית מאיר ז"ל דס"ל בשיטת רש"י ז"ל דרש"י ס"ל נהי דשחיטה בזר כשירה מ"מ כיון דזר לא יכול לגמור העבודה לזאת לא הותרה שבת אצלו דלא הותר שבת אלא במי שיכול לגמור העבודה, ובחידושינו המתקתי הדברים ביתר ביאור כיון דבאמת שחיטה אינה עבודה רק הכשר עבודה והא דהותרה בשבת ה"ט משום דהוי מכשירין שא"א לעשותן מע"ש דצריך לשחוט באותו יום דוקא וכיון שכן נראה מסברא דלא הותר אלא במי שיכול לעשות העבודה אבל במי שא"י לעשות העבודה ואינו בר עבודה ה"ה דלא הותר אצלו מלאכת השחיטה אע"ג דכשירה בו ועפ"ז יש לדחות התולדה שהוציא הגאון בית מאיר ז"ל לענין שני מוהלים שמי שא"י לגמור פריעה אסור למול בשבת כיון דא"י לגמור כל המצוה ולהנ"ל ז"א דא"ר משחיטה שאינו אלא הכשר עבודה דבזה שפיר י"ל דאם א"י לעשות העבודה השחיטה אסורה משא"כ מילה ופריעה דהוי שני מצות או שני חצאי מצות שפיר י"ל דאע"ג דא"י לגמור מ"מ מילה דוחה שבת יהי' איך שיהי' לפ"ד הג' בית מאיר ז"ל א"ר מד' רש"י ז"ל לדמות חלל לזר דבחלל כיון דכל העבודה כשירה אצלו גם לדעת רש"י ז"ל אין בשחיטה חילול שבת וז"פ:
אמנם לבר מן דין אם כי האחרונים כתבו כן להוכיח מד' רש"י ז"ל דס"ל דשבת לא הותר לזרים וגם אני כתבתי במקומות הרבה לפלפל בדברי רש"י ז"ל אמנם ברורן של דברים נראה דרש"י ז"ל מודה דכיון דשחיטה כשירה בזרים ה"ה דהותרה שבת אצלו בזה ומ"ש רש"י ז"ל דאין כאן משום זרות כוונתו פשוטה דהנה לכאו' קשה ביבמות שם דמקשינן בגמ' זר ששימש בשבת במה אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה ואי בקבלה והולכה טלטול בעלמא הוא וקשה הא משכח"ל בזר ששימש בשבת בשחיטה ובקבלה דנפסל הדם וא"כ ממילא חילל שבת בשחיטה וברור הדבר דאם זר אומר לעבוד את כל העבודה בשבת ומתרין אותו בתחילת שחיטה שאם יעשה כל העבודה יתחייב משום חילול שבת בודאי ח"מ משום חילול שבת דעי"ז שעושה כל העבודות הרי חילל שבת בשחיטה וזרות א"כ איכא משום זריקה וקבלה והולכה ושפיר משכח"ל זר ששימש בשבת שיהי' חייב שתים ולהזהיר זה כתב רש"י ז"ל דסוף כל סוף זרות בשחיטה ל"מ לה וא"כ בכה"ג פשיטא דלכ"ע חייב שתים כיון דחיוב שבת בא קודם חיוב זרות ועיקר כוונת רש"י ז"ל דחילול שבת וזרות בב"א לא משכח"ל ודו"ק היטב כי לענ"ד זה האמת בדעת רש"י ז"ל:
ועפ"ז עמדתי על דברי מאורן של ישראל בעל הפלאה ז"ל בח' כתובות דכ"ג ע"ב ע"ד התוס' דהי' עדי טומאה עי"ש שכ' בזה"ל מיהו לכאורה ק"ל טובא הא דכתבו התוס' דיש איסור מיתה בחילול שבת הא קיי"ל כר"י דאין העבודה מחוללת בנודע אח"כ שהוא חלל כו' ונראה דהא מק' הש"ס ביבמות דל"ג בזר ששימש בשבת במה כו' ומשני בשחיטת פרו של כה"ג א"כ י"ל ה"נ הא דכתבו דאיכא איסור מיתה הוא אפי' ס"ל כר"י כו' ואפי' למ"ד דשחיטת פרו בזר כשירה מ"מ כיון דחלל הוא וא"ר לכה"ג דלא אמרה תורה אלא דאינו מחלל עבודה אבל עכ"פ לכל מילי א"ל דין כהן וכש"כ שאינו כה"ג כלל וממילא דאיכא חילול שבת ביוה"כ שחל בשבת עכ"ל ולכאו' אינו מובן כיון דקאי לר"י דהבערה ללאו יצאת ושחיטה ג"כ כשירה איך משכח"ל חילול שבת כיון דבשאר עבודות ליכא מלאכה כלל אמנם להנ"ל א"ש דמ"מ כיון דביוה"כ מוכרח לעשות כל העבודות דאינן כשירות אלא בכה"ג וכיון דבאמת הוא חלל ואינו כה"ג הרי חילל שבת בשחיטה דאע"ג דשחיטה בזר כשירה וליכא חילול שבת ג"כ היינו אם הכהן עובד אח"כ אבל כשזה גומר אח"כ הקבלה והזריקה פשיטא דמחלל שבת בשחיטה וז"ב בדעתו ז"ל, ומה"ט צ"ע דברי הגאון ז"ל בס' המקנה קידושין דס"ו ע"א ד"ה ינאי המלך שכ' לתרץ מה ששתקו עד אז אע"פ שכבר שימש בתורת כה"ד משום דבכה"ד הוי רק ספק לאו משא"כ בכה"ג הוי ספק כרת ביוה"כ בפרו של כה"ג וצ"ע דהרי בנשבה והוי ספק חלל וא"כ עבודתו פסולה מספק וא"כ גם בשבת אם עושה כל העבודה שחיטה וקבלה וזריקה הרי חילל שבת בשחיטה וא"כ בכל שבת איכא ספק מיתת ב"ד וכמ"ש בעצמו כאן דאם כה"ג עושה כל העבודה אפי' למ"ד דשחיטת פרו ביוה"כ כשירה הוי מחלל יוה"כ. ולכאו' עלה בדעתי בכוונת דה"ק כיון דבשבת לא הי' קרב אלא ק"צ והי' פייס א"כ מי שהי' שוחט לא עשה אלא מלאכת השחיטה גרידא וכיון דשחיטה בזר כשירה הרי לא הי' חילול שבת בשום אופן אם לא שהי' מקטיר וכיון דהבערה ללאו יצאתה ליכא אלא ספק לאו אך לפ"ז אינו מת' מ"ש שבכה"ג חששו משום פרו של כה"ג והוי ספק כרת ואמאי לא כתב בפשיטות דבכה"ג כיון דקיי"ל דמקריב כל אימת שירצה א"כ אם יקריב תומו"ס בשבת יהי' ספק סקילה כיון דלגבי כה"ג בטלו הפייסות וצריך לומר דפסיקא נקט מה שמוכרח הכה"ג לעשות וצ"ע בכל זה, איברא דראיתי להאחרונים שכ' להוכיח דשבת לא הותר לזרים אף בשחיטה מהא דמבואר בסנהדרין דנ"א על הא דאמרי' בגמ' מ"ש מני' דידי' ותרצינן דסד"א איהו הוא דאשתרי לי' שבת לגבי עבודה הוא כיון דלא אישתרי שבת לגבה אימא תדון בשריפה קמ"ל וק' הא גם לה אישתרי שבת בשחיטה ובפרט א"נ הבערה ללאו יוצאת הרי ליכא חילול שבת במלאכה כ"א בשחיטה דמבואר ביבמות הנ"ל וזה מותר גם בזרים א"ו דלא אשתרי שבת לזרים אמנם לענ"ד נראה דאמרי' בגמ' דהו"א דכהן קיל משום דאשתרי לי' שבת בעבודה אין הכוונה על שחיטה שכבר כתבנו במק"א כיון דל"ת כל מלאכה וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו הרי גם זה ממצות השבת היא וכיון דא"א בענין אחר ומצות השבת בכך שיקריבו בו תומו"ס א"ז בגדר קולא שנימא דאשתרי לי' שבת כיון דזה חלק ממצות השבת דכמו דממצות השבת שלא לעשות בו מלאכה כך ממצות השבת להקריב בו קרבנות של שבת במקדש אמנם הא דאמרי' בגמ' דאשתרי שבת לגבי עבודה הכוונה הקטרת אימורין על המזבח ובשבת הי' הכל קרב ע"ג המזבח דכולם עולות וזה בגדר אשתרי לי' שבת בעבודה כיון דאפשר בלילה והתורה גילתה דמותר בשבת מקרא דעולת שבת בשבתו זה הוי בגדר הותרה ואין להקשות דא"כ למ"ד הבערה ללאו יוצאת א"כ לא אשתרי שבת במלאכה ז"א דבאמת מבואר בירושלמי יבמות בהא דזר ששימש בשבת דיש בהקטרה גם חיוב בישול כיון דרוצה באכילן כמבשל דמי אמנם בגמ' דילן לא אמרי' כן ועי' ברשב"א ז"ל ובגליון הש"ס:
אמנם לענ"ד נראה ברור דגם הש"ס דילן מודה דיש בהקטרת אימורין חיוב בישול כיון דהמצוה שיהי' נצלה לריח נחוח הוי בגדר בישול רק דבאמת בהקטרת זר ה"ה פסולה ואין בו לריח ניחוח וא"כ לכאו' ל"ש בישול אך הירושלמי ס"ל דאזלינן בזה בתר כוונה וכיון דהוא רוצה באיכלון וחשב שבהקטרתו ג"כ יעלה לריח ניחוח חייב, אמנם גמ' דילן ס"ל דצריך שיהי' בעצם מתקן אבל מה שהוא קסבר שמתקן במחשבתו אם אין תיקון בעצם ל"ח תיקון והא דחייב משום הבערה היינו או משום דמקלקל בהבערה חייב או משום כיון דנפסל עי"ז שמקטיר הזר והוי קדשים פסולין שחייבין בשריפה ושפיר הוי תיקון בהבערה וכמ"ש הג' בעל נתה"מ ז"ל בת' חמדת שלמה בזה אבל משום בישול ל"ש לחייב כיון דבהקטרת זר דאסור להקטיר אין בהם משום לריח ניחוח וליכא בישול ולפ"ז ז"ד בהקטרת זר בזה פליגי ש"ס דילן וירושלמי אי איכא בישול אבל בהקטרת כהן ע"ג המזבח דמצותן שיהי' לריח ניחוח חשוב בישול וחייב משום בישול ולכן לכ"ע אשתרי שבת בעבודה. ויש לה"ר לזה שעפי"ז יתישב לן מה שתמוה מאד בש"ס דילן ביומא דס"ו ובכריתות דשו"ט על הברייתא דתו"כ עתי אפי' בשבת עתי אפי' בטומאה דל"ל קרא דעתי אפי' בשבת א"נ דגם ביוה"כ אסור הוצאה וקשה מה יענו לד' הברייתא בתו"כ בהא דמבואר ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה יקטיר אפי' בשבת יקטיר אפי' בטומאה דג"כ קשה הא גם ביוה"כ אסור הבערה ומה חידושא דדו"ש ג"כ אמנם להנ"ל א"ש כיון דבהקטרת אימורין איכא שתי מלאכות הבערה ובישול וכיון דקיי"ל חילק מלאכות לשבת וא"ח מלאכות ליוה"כ א"כ הו"א דאם חל בשבת א"ד הקטרה את השבת כיון דבשבת חמור כיון דיש חילוק מלאכות הרי יש כאן שתי מלאכות הבערה ובישול ולכן צריך קרא. ובזה א"ש מה דיש להעיר אמאי בפר ושעיר הנשרף דכתיב בתוה"ק ושרפו באש את עורם וגו' אמאי לא דרשו אפי' בשבת נראה דבזה ל"צ קרא שיהי' דוחה שבת וא"ל דילפינן מאימורי מזבח דז"א דל"ש ללמוד מה שנשרף בחוץ משריפת מזבח דהוי בגדר הקרבה וכבר דחתה שחיטה בפנים ה"ה דדוחה הקטרה על המזבח אמנם להנ"ל א"ש דבשריפת הפר ושעיר כיון דהוא בחוץ ואין בו לריח ניחוח אין בו משום בישול אלא משום הבערה גרידא וא"כ מה נפ"מ אי הוי יוה"כ או שבת ג"כ:
ה) וראיתי למורי הגאון האדיר מקוטנא זצלה"ה בס' ישועות ישראל סי' ל"א שכתב לפרש ד' ר"ת ז"ל דאע"ג דקיי"ל דחלל כ"ז שלא נודע עבודתו כשירה מ"מ לאותם שידעו שהוא חלל עבודתו פסולה כיון דהם יודעים דאינו כהן ולכן בק"צ שצריך שיהי' לכל ישראל חלק אם יש אנשים שיודעים שהוא חלל כיון שלהם עבודתו פסולה ממילא כל העבודה פסולה וא"כ שפיר משכח"ל חילל שבת בק"צ כיון דהקרבן פסול ממילא חילל שבת וכוונת דה"ק ע"כ כמוש"ל דכיון דכה"ג מקריב אימת שירצה אם משכח"ל חילל שבת אם יעשה כל העבודה בשבת [א"ו דכוונתו למ"ד הבערה לחלק יוצאת כמו שקי"ל וא"כ איכא חילול שבת בהקטרה אפי' בכה"ד אמנם יותר נראה כדאמרן] וי"ל בזה בקידושין דס"ו ע"א בעובדא דינאי המלך שאמר לו יהודא בן גדודי' רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהי' אומרים אמו נשבית במודעים וכבר הערו המפרשים שנראה שרק על כתר הכהונה דהיינו כה"ג הקפידו אבל מה שהשתמש בכהונה לא הקפידו וצ"ע כיון דאם הוא חלל ה"ה פסול לכהונה וגם הלשון שהי' אומרים קשה הבנה דהו"ל לדרוש ולחקור בזה אם האמת כן או לא:
אמנם לדברי מורי הגאון ז"ל יובן היטב דבאמת מפני כבוד מלכות לא רצו לחקור ולדרוש כלל בזה וכ"ז שלא נודע עבודתו כשירה אמנם כשהתחיל להשתמש בכה"ג שפיר חששו מפני שהי' אומרים שאמו נשבית. וא"כ לדידהו עבודתו פסולה וא"כ כל העבודות שביוה"כ שהוא עבור כלל ישראל יהי' פסולות לכן אמר לו יהודה בן גדודי' הנח לכתר כהונה לזרעו של אהרן, ועפ"ז י"ל קצת פירוש דברי הגמ' דמקשינן מה ויבוקש הדבר ולא נמצא אילימא תרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי הא תו"ת נינהו ועי' ברש"י ותוס' שכ' דמדרבנן הי' לן לאסור וצ"ע נהי דמדרבנן הי' לן להחמיר זה שייך בתחילת המינוי שבודקין אותו לעבודה אבל לפסלו בודאי הי' צריך לחוש לכבוד מלכות והנה בח' שם כתבתי בכוונת התוס' כיון דמתחילה לא הי' ממנין אותו לכה"ג אם הי' תו"ת הי' המינוי בעילה ושוב אינו כה"ג בעצם וא"כ ל"ש לומר ויבוקש הדבר ולא נמצא כיון שהקפידא לא הי' על הכהונה בכלל רק על כה"ג א"כ שפיר י"ל דהוי מינוי בטעות וממילא בטל ממנו דין כה"ג:
אמנם לדברי מורי הגאון ז"ל י"ל דקשיות הגמ' כיון דעכ"פ איכא תרי שאומרים שהוא חלל וא"כ לדידהו עבודתו פסולה כיון דשווי' אנפשי' חד"א א"כ ממילא לא יכול להיות כה"ג כיון דכה"ג צריך שיהי' כה"ג ראוי לכל ישראל אך ז"א דמלבד דנראה דל"ש בזה גדר דשוי' אנפשי' חד"א לומר דעבודתו פסולה להם אם באמת כהן כשר הוא מלבד זאת כיון דעפ"י ד"ת בתו"ת אוקמינן אותו אחז"כ ואמרי' שאומרים שקר אין לנו לחוש להם לפסול אותו בשביל זה מכהונה גדולה, ובח' כתבנו שנראה שמסוגי' זו למד הרמב"ם ז"ל דחלל לאחר שנודע ג"כ עבודתו כשירה ולכן לא ערערו אלא על כה"ג אבל על כהונה בכלל נהי שאסור לעבוד לא רצו לפקפק משום כבוד מלכות ועי' ברמב"ן ורשב"א ז"ל ואכמ"ל יותר והי' זה שלו' וברכה מרובה כו':
פרק ג
ל"ד ה' וימת שם משה וגו' במסכת ב"ב דט"ו ע"א כמאן אזלא הא דאמר ר"י ב"א אמר ר"ג אמר רב שמונה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן לימא ר"י הוא דלא כר"ש אפי' תימא ר"ש הואיל ואשתני אשתני בת' חכ"צ סי' י"ג הובא דברי המרדכי שכ' לפרש הא דיחיד קורא אותן היינו תלמיד חכם ומזה נסתעף המנהג דחתן תורה שנותנין אותו לגדול העיר בתורה והח"צ כתב לתמוה עליו. א' דפירוש זה נסתר מד' הגמ' מדתלי' בגמ' זאת בפלוגתת ר"י ור"ש אי יהושע כתבן או משרע"ה כתבן ולד' המרדכי הא לר"י הנך ח' פסוקים גריעי משאר הפסוקים שבתורה דכל התורה משה מפי הגבורה כתבם והנך ח' פסוקי יהושע כתבם ואמאי תהי' להם מעלה יותר מכל התורה כו'. ב', מד' הרמב"ם ז"ל פי"ג מה' תפלה שכתב לפרש הך דיחיד קורא אותן שמותר לקרות אותם בבהכ"נ בפחות מעשרה הרי שפיחת מעלתם ולא העדיף את"ד. וראיתי להג' בעל יערות דבש ז"ל שכ' שמד' הגמ' לק"מ על המרדכי שהנה הטעם שיש לקרות ת"ח היינו עפ"מ דמבואר בפי"ב דמס' סופרים ומייתי לה בירושלמי מגילה פ"ג ה"ז דאפ' לעיקרא דדינא דבכל התורה הפותח בתורה מברך לפני' והחותם לאחרי' מ"מ בשמונה פסוקים אלו מברך לפני' ולאחרי' וכיון דיש בהם ברכות בפני עצמו לכן ת"ח קורא אותן אמנם הטעם דצריך ברכות, לפני' ולאחרי' שפיר י"ל דתלי' בזה אי יהושע כתבן או מ"ר כתבן ועי' בנחלת יעקב במס' סופרים שפירש ג"כ כן וא"כ א"ש דברי הגמ' אלו ד' הגאון ז"ל. ואם אמנם כי נכון לפלפולא אבל לקושטא דמלתא אין זה מספיק דהו"ל לש"ס לומר כמאן אזלא הא דתני' דשמונה ברכות מברך לפני' ולאחרי' נימא ר"י הוא ולא ר"ש ולא לתלות הדברים במימרא דר"ג אמר רב ולדייק מכח פלפול דהפי' יחיד ת"ח ועי' ביערות דבש דל"ד עי"ש ותבין דברינו:
אמנם מה שנלע"ד בכוונת המרדכי דס"ל דהפירוש דיחיד קורא אותן היינו גדול הדור כמ"ש הג' ביערות דבש ז"ל אמנם ביתר ביאור להורות שלא נימא דבמיתת מרע"ה פסקה התורה מישראל רק כמו שאמרו חז"ל דביום שמת משה נולד משה דכחו של מרע"ה לא פסק מישראל ועד שלא שקעה שמשו של מרע"ה זרחה שמשו של יהושע וכן בכל דור ודור אתפשטות כחו של מרע"ה בחכמי הדור אשר ניתן להם התורה בקבלה מסיני לדור ודור ודורשיו לזאת קורא ת"ח הפסוקים האלו וכבר אמרתי בדרך צחות דהא דמבואר בסליחות לתענית אסתר שהובא דרשת חז"ל על מרדכי ממר דרור ועל אסתר מקרא דואנכי הסתר אסתיר והוסיף לדרוש שנרמז ביהושיע שהמן נתלה ממחרת הפסח מדכתיב וישבות המן ממחרת שהענין הוא שהמן חשב להפיל הפור ונפל על ז' אדר יום מיתת מרע"ה הי' שמח:
אמנם באמת כיון שבזכות משה רבינו אכלו את המן עד בואם אל ארץ נושבת א"כ הרי במיתת משה רבינו לא פסק זכותו ועדיין נזונים ישראל בזכותו, אמנם ממחרת הפסח שאז הותר להם חדש ופסק המן שבכליהן אז נפסק לגמרי זכותו של משה בגשמיות לזאת הראו מן השמים להמן שעדיין זכות משה רבינו חופף עליהם שמרע"ה לא מת וכח מרע"ה נתפשט במרדכי היהודי ואז נתלה על העץ וכמו דלא נפסק כחו של מרע"ה בגשמיות כמו כן לא נפסק כח התורה שלו ולזאת שפיר אמרינן בגמ' לימא ר"י הוא דס"ל דח' פסוקים אלו יהושע כתבם ואעפי"כ הוא בכלל תורת משה ואנחנו מברכין ע"ז אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וא"כ נראה מזה דכחו של מרע"ה נשאר לגמרי ביהושע יען כי סמך ידיו עליו לזאת תקנו חז"ל דלדורות ת"ח קורא אותה להורות זה דכח של מרע"ה נתפשט בחכמי הדורות משא"כ א"נ דמרע"ה כתבה א"ר ממקראות אלו ע"ז דכח התורה שבחכמי הדורות הוא בכלל תורת משה וע"ז משני הגמ' אפי' תימא ר"ש הואיל ואשתני אשתני ויתכן מאוד עפי"ד הרמ"ע מפאנו ז"ל שכ' הפירוש דמרע"ה שכתב בדמע היינו מלשון דמוע היינו צרופי אותיות ויהושע סדרם אח"כ כהוגן א"כ יש בהם מעשה ידי יהושע ואעפ"כ הוא בכלל תורת משה ושפיר ילפי' מזה דה"ה דרשת חז"ל מה"ת הכל הוא בגדר תורת משה כיון דהוא מכחו של מרע"ה הכלל שמד' הגמ' אינו סתירה להמרדכי ומה שהקשה הח"צ מד' הר"מ ז"ל בפי"ג מה' תפלה אמת שלשון רבינו הר"מ ז"ל נראה קצת שמצד פחיתת מעלתם נגד שאר התורה מתיר לקרות אותם ביחיד אך באמת זה פלא דמהכ"ת לומר כן ומה ההסבר בזה. לכן הי' נראה דכונת הר"מ ז"ל להיפך דהנה ענין דקריאת התורה בעשרה י"ל כיון דכל בי עשרה שכינתא שרי' מצוה להמשיך בעת קריאת התורה השכינה שיהי' נקרא בקדושת השי"ת ולזאת צריך עשרה ומעתה י"ל דזה דוקא בכל התורה דהקב"ה אומר ומשה אומר וכותב א"כ הכתיבה בתורה הי' לאחר אמירת של משה ואמירת השי"ת היתה לאמירת של משה והכתיבה הי' מכח אמירת של משה רע"ה לכן צריך עשרה בהקריאה להמשיך קדושת השכינה משא"כ פסוקים אלו כיון דהקב"ה אמר ומשה כותב א"כ נכתבו הפסוקים מכח אמירת השי"ת וכיון דאמירת השי"ת הוא נצחי נשאר קדושת השי"ת על הפסוקים אלו ולזאת ל"צ עשרה ומותר לקרותן ביחיד וא"כ אין זה מכח פחיתת פסוקים אלו ועיין באברבנאל שכ' הטעם דלכן ח' פסוקים אלו קורין ביחיד משום דבכל התורה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב לכן קורין שנים משא"כ ח' פסוקים אלו כיון דהקב"ה לבד אמר ומשה רק כותב לכן קורא יחיד עיי"ש וזה מתאים לשיטת רבינו משולם שמובא בתוס' ופירוש הגמ' דא"נ דיהושע כתב בודאי דל"ש לומר הקב"ה אומר ויהושע אומר דענין זה ל"ש אלא בנבואת משה דהי' פא"פ והי' מדבר מפי הגבורה ממש משא"כ יהושע הי' רק נביא ככל הנביאים וא"נ יהושע כ' ח' פסוקים אלו אינו אלא בגדר נביאים כמו ספר יהושע וע"ז תרצינן בגמ' אפי' תימא ר"ש הואיל ואשתני שמרע"ה לא אמר אלא כתב לכן קורין ביחיד להורות זה ודו"ק:
והנה בפירוש הגמ' דעד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ומכאן ואילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע כ' המהרש"א ז"ל בח"א דלכן לא מיחזי כשיקרא כיון דכולה ס"ת עד וימת משה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב וכאן מן וימת שינה שהקב"ה אומר ומשה כותב ולא הי' משה אומר ומש"ה לא מיחזי כשיקרא שהרי לא הי' אמרה בשעת כתיבה כמו כל התורה עכ"ל. וראיתי למי שלמד מד' המהרש"א ז"ל דשקר אינו כ"א בפה ולא בכתב ולענ"ד ח"ו לומר כן ובטח תלמיד טועה כתב כן וכונת המהרש"א ז"ל נלענ"ד עפי"מ דמבואר בקרא ויפח באפיו נשמת חיים ויהי אדם לנפש חי' ות"א לרוח ממללא הרי דיתרון החיות שבאדם הוא כח הדיבור ומה"ט דעת ר"ת ז"ל דאע"ג דגוסס הרי הוא כחי היינו רק בשעה שיכול לדבר אבל אם אינו יכול לדבר שוב אינו כחי ונראה דזה הענין מאמרם ז"ל אגרא דבי טמיא שתיקותא להורות זה דעיקר מה שנחסר הוא כח הדיבור כי זה הוא כל החיות שבאדם ובזה מותר אדם מן הבהמה וכ"כ המר"ל דזה הוא הענין תפלה בדיבור להורות יתרון זה שיש לאדם על כל הבע"ח, ולכן לא יתכן שיאמר בפיו וימת כיון דאמירה הוא היפך המיתה ולזאת מקרא דוימת משה ואילך לא אמר בפיו כי אמירה ומיתה הוא דברים הסותרים זא"ז אבל בלא אמירה אע"פ שיש לו עוד פעולות הגופניות יש לומר בו וימת כנלענ"ד כונת המהרש"א ז"ל אבל בכ"מ אין נפ"מ בין כותב לאומר ואדרבה כתב שיש בו מעשה חמור יותר ועיין בת' הרמ"א ז"ל סי"א שחקר הרבה בענין לה"ר אף שמותר לדבר על בעלי מחלוקת מ"מ בכתב דהוי מעשה י"ל דחמיר יותר כמבואר במס' גיטין ד' ס"ז ע"א עיי"ש מה שהאריך בזה ואם אמנם כי בעדים אמרה התורה מפיהם ולא מפ"כ זה גזה"כ ולדעת רש"י ז"ל בגיטין ע"א דמחלק בין עדים לשטר שכשר מה"ת משום דהאי אורחי' בהכא מבואר דפסול דמפ"כ הוא משום דלאו הדרך להעיד ע"י כתב לכן בשטר דאורחי' בהכי גם מפי כתבם הוי עדות מה"ת ועי' בת' הרי"מ חיו"ד סי' י"ד מ"ש בזה לבאר הד' ועכ"פ מד' כולם נלמד דעדות בכתב דהוי מעשה חמיר יותר מעדות דע"פ ואע"ג דמקור האיסור להעיד בשקר הוא מדכתיב ל"ת ברעך עד שקר מבואר דאין נפ"מ בין בע"פ לכתב לענין שקר ואריכות בזה למותר:
פרק ד
(שם י"ב) ולכל היד החזקה וגו' לעיני כל ישראל. וברש"י ז"ל שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם ובגמ' מה דרש דרש קו"ח ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה וכל ערל וב"נ לא יאכל בו וכו' על אחת כו"כ:
א) במהרש"א יבמות דף ס"ב ע"א בח' אגדות כ' בשם ס' פענח רזי בזה"ל הקשה הרבינו פרץ מאי קו"ח הוא זה אימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון דאמרינן בפ' תמיד נשחט שחט למולין ולערלים כשר ה"נ הרי הי' שבט לוי שלא טעו בעגל ועוד הא אמרינן אפי' עכו"ם ועוסק בתורה ה"ה ככה"ג וי"ל דשחטו למולים ולערלים כשר דבלב ערלים נמי לשמים משא"כ וכו' עכ"ל ועוד נראה דהא דעכו"ם ועוסק בתורה וכו' הא מוקמינן לה בד' מיתות דוקא שעוסק בז' מצות דידי' אבל בעוסק בכל התורה חייב עכ"ל המהרש"א ז"ל. והנה המהרש"א ז"ל לא העתיק ד' הפע"ר בשלימות ולפנינו בפע"ר הנדפס לא נמצאו דברים אלו כלל ואבאר מה שיש לי לדון בד"ק והנה לכאו' יש לומר בפשיטות דל"ד לשחטו למולים וערלים דהתם כיון דפסח אינו נאכל אלא למנויו המולים אוכלים אותו לגמרי משא"כ התורה כולה דיש בה דברים ומצות השייכים לישראל ולא ללוים וס"ת חסר אות אחת פסולה וא"כ א"א ליתן התורה ללוים לחודא כיון דהתורה בכללה א"א ליתן ללוים גרידא:
אמנם נראה דקו' הפע"ר על הלוחות דכל עשרת הדברות הם ללוים כמו לכל ישראל דבהם אין לאוין ומצות מיוחדין מה שיהי' שייך רק למפלגה מישראל וא"כ שפיר קשה דמה בכך דישראל חטאו מ"מ כיון דשבט לוי לא טעי בעגל הרי יכול ליתן הלוחות לשבט לוי אך באמת לק"מ דהרי הלוחות הי' היסוד הראשי לכל התורה ובלא קבלת כל התורה גם הלוחות אין ליתן לישראל וכיון דכל התורה א"א ליתן להם ממילא ל"ש ליתן להם הלוחות ומדוקדק לשון הגמ' הכא התורה כולה אע"ג דבאמת הי' רק ביד משה הלוחות אמנם נתינת הלוחות הי' נתינת התורה כולה. אך בלא זה נראה לי דמרע"ה לא רצה ליתן התורה לשבט אחד ולדחות את כל ישראל מקבלת התורה כי התורה שייכה לכל ישראל וכל ישראל כלולין בתוה"ק ולזאת כיון דהי' עתה חלק מישראל שלא הי' ראוין לקבלת התורה שיבר את הלוחות וזה הי' מס"נ של מרע"ה לטובתן של ישראל ששיבר את הלוחות מעשה ד' ועבר בפומבי על לאו דל"ת כן לד' אלוקיכם להצלת ישראל לדון אותם כפנוי' ועיד"ז יוכל להתפלל בעדם ליתן להם לוחות שניות. ונראה דמה"ט סיימה התוה"ק בענין זה דשבירת הלוחות להורות זה דמס"נ של משה רבע"ה עבור ישראל זה הוא הגדולה שבגדולות שבמעשה מרע"ה מה שמסר נפשו ונשמתו עבור ישראל שזה הוא המס"נ היותר גדול להפקיר את עצמו לגמרי עבור ישראל. וראה זה פלא בפירוש על הר"מ ז"ל פ"ד מיסה"ת ה"ט שכ' ראיות על השארת הנפש שכ' בזה"ל ואלולי ידעו הנביאים שיש לנפשות חיים לעוה"ב לא מסרו עצמם להריגה על קד"ה כגון חנני' מישאל ועזרי' ועשרה הרוגי המלכות עכ"ל. והד' נפלאין מאוד לומר דאם א"י שיהי' לו חלק לעוה"ב א"צ למסור נפשו אם כי מצאנו בד' מאות ילדים שנשבו לקלון ששאלו אם אנו טובעים בים אם באין לחיי עוה"ב ה"ט משום דהי' ילדות וא"ח למס"נ דאשה קרקע עולם ומלבד זאת לא הי' עוד בשעת מעשה והרבה ריוח והצלה למקום וגם לא הי' עוד בגדר בני עונשין ושאלתם הי' אם זה בגדר מאבד עצמו לדעת שא"ל חלק לעוה"ב אבל מי שמחויב למס"נ מדינא כגון בג' עבירות שנאמר בהם יהרג וא"י או בשעת השמד אפי' אם יודע בעצמו שגם חלקו לעוה"ב אבוד בודאי מחויב למס"נ ואין זה שום סבה למנוע מס"נ ובהקדמה לתקוני זוהר (ד' לבוב) דף כ' ט"ב בזה"ל וכגון דא ואהבת את ד' אלוקיך אפי' נוטל את נפשך דאם חביב עלי' נפשי' מגופא לכך נאמר בכל נפשך ואם חביב עלי' ממונא מגופא לכך נאמר בכל מאדך ועיי"ש בכסא מלך שתמה ע"ז ועיי"ש שנדחק לפרש דקאי על יסורים אמנם לענ"ד נראה פשוט שכונתו שיש לך אדה שמחשב שעתה אם ימסור נפשו יקיים רק עשה דונקדשתי אמנם לעומת זה לא יוכל לעשות עוד תורה ומצות והרי יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב א"כ לא ירצה למסור נפשו מצד נפשו ונשמתו ע"ז אמרינן בכל נפשך שאין להשגיח ע"ז. ובאמת נראה לענ"ד בדקדוק לשון הר"מ ז"ל בפ"ה מיסה"ת ה"ד שכ' כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ולא עבר הר"ז מתחייב בנפשו שכונתו דמתחייב בנפשו שמבטל את נפשו היינו את נשמתו מתורה ומצות דכיון דאין חיוב למסור נפשו הרי איסורא רמיא עליו לאבד את נפשו וגם בזה חולקין עליו התוס' והר"ן ז"ל וס"ל דאם רוצה להחמיר על עצמו רשאי ודעת הנמוק"י דאם גדול רשאי להחמיר על עצמו כדי שיראו העם וילמדו ממנו וזה הענין להפקיר את עצמו ונשמתו עבור כלל ישראל וזאת למדה אותנו התוה"ק שלא די שמרע"ה נתן את כל זכותו לישראל וכמו שכ' הרמ"ה ז"ל סנהדרין מ"ב לפרש הא שאמרו חז"ל תחנונים ידבר רש זה משה רבינו מלבד זאת מסר גם את נפשו ונשמתו לטובתן של ישראל בזה ששיבר את הלוחות ואמר מחני נא מספרך וזה הוא הגדולה שבגדולות ממעלת מרע"ה:
ב) ומה שהקשה מהא דעכו"ם ועוסק בתורה לכאורה אינו מובן כלל ברור הדבר דפירוש הגמ' דבן נח ועוסק בתורה והיינו מי שמקבל עליו הז' מצות ועוסק בתורה יש לו שכר אבל עובד ע"ז שחייב מיתת ב"ד ואזהרתו זו מיתתו ומצוה להרגו מהכ"ת שנאמר שיש לו שכר אם עוסק דתורה ונראה דס"ל דב"נ אינו מוזהר על שותף עכו"ם וכיון דחטא העגל הי' בשיתוף ש"ש וד"א וא"כ שפיר הקשה הא ב"נ בכה"ג יכול לעסוק בתורה ויש לו שכר ע"ז א"כ אמאי הי' פשיטא למרע"ה דאין לישראל שייכות לתוה"ק. אך באמת גם זה לק"מ דענין עוסק וענין נתינת התורה הוא שני דברים נפרדים דאם ב"נ יכול לעסוק בתורה אבל פשיטא דאין לו חלק ונחלה בתוה"ק ונתינת התורה שיהי' התורה שלהם ויהי' כל הנהגתם עפ"י התורה זה הוא רק למי שדבק לגמרי בהשי"ת ואפס זולתו וכמו שהתחיל הקב"ה את משרת הדברות אנכי וגו' לא יהי' לך אלהים אחרים על פני ובספורנו ביאר הדברים כמו ואדוני יואב להורות לנו שהשי"ת אמר לישראל אני הוצאתי אתכם ממצרים מבית עבדים להיותכם לגמרי תחת השגחתי וכיון שאתם תמיד תחת השגחתי לכן אסור לכם לכבד הכחות של מעלה אע"פ שהם משרתי השי"ת א"כ נוכל לומר דמכבדין משרתיו מפני כבוד האדון אך זה אפשר רק שלא בפני אדון אבל כיון שאתם תמיד תחת השגחתי ה"ה על פני וזה הוי מורד במלכות כמו ואדוני יואב וזה הוא הענין שקיי"ל דאע"ג דבכל התורה כולה אם הנביא אומר בשם הקב"ה לעבור ע"ד תורה בהוראת שעה שומעין לו אמנם אם אומר להוראת שעה לעבוד עכו"ם אין שומעין לו ועיין ברמב"ם בפירוש המשניות בהקדמה לזרעים בריש דבריו מ"ש בזה:
אמנם עפ"י הנ"ל מובן מאוד דזה א"א להיות כיון שאנחנו נבחרנו להיות עם ד' ולהיות תחת השגחתו תמיד א"א שיצוה לנו לכבד משרתיו וזה מן המושכלית הראשונות ולכן נדע בבירור שהוא נביא שקר ועיין בד' הר"מ ז"ל שם שכ' בזה"ל ועוד השכל המכזיב עדותו יותר נאמן מעין שרואה אותותיו שכבר נתבאר במופת אצל בעלי השכל שאין לכבד ולעבוד זולתי האחד הממציא כל הנמצאים והמתאחד בכלל השלימות עכ"ל:
אך לכאו' אין זה מספיק אם יאמר הנביא בשם השי"ת שצונו לכבד משרתיו החמה והלבנה לפי שעה אמנם לדברינו יובן היטב כיון דזה א"א אם לא בהסתרת פנים ח"ו מישראל ודבר זה א"א שיצוה הקב"ה עלינו שאנחנו נסכים על הסתרת פניו מאתנו ונכבד משרתיו אחרי שזה היפך בחירת ישראל ונתינת תורתו לנו לזאת דינו כנביא שקר:
ג) ועתה נבוא למ"ש לת' הקו' מהא דשחטו למולים וערלים דדוקא למולים וערלים משום דלבו לשמים משא"כ אם שחטו לישראל ולב"נ שחיטתו פסולה והנה זה דבר חדש ולא מצאתי מבואר בשום מקום באם שחטו הפסח לישראל ולב"נ שחיטתו פסולה ולכאו' ממקומו מוכרח להיפך דהרי מבואר בפסחים ד' ס"א דטעם דמקצת ערלה לא פסלה בשחיטה או משום וכל דמשמע כולה או משום דכתיב זאת עיי"ש כל הסוגי' וכיון דמפורש בתוה"ק זאת חקת וגו' כל ב"נ לא יאכל בו א"כ ב"נ דין אחד להם עם ערלות וא"כ כמו בשחטו לערלים ולמולים כשר ה"ה בשחטו לערלים ולב"נ ומ"ש בפע"ר משום דב"נ אין לבו לשמים באמת מבואר במכילתא ומייתי לה בגמ' דף צ"ו ע"א הך צריכותא אבל עכ"פ מבואר דאין נפ"מ בין ערל לב"נ. ולכאו' עלה בדעתי כיון דבאמת קרא דזאת חקת נאמר בקרא דב"נ ואעפ"כ בכל הסוגי' בדף ס"א דרשינן לה על ערל ולא מייתי כלל בב"נ אי מקצתה פוסל בו י"ל דבב"נ כ"ע מודים דפסלה אף מקצת כיון דב"נ אין לבו לשמים דמחשב לע"ז א"כ בשחט לישראל ולב"נ לא מבעי' למ"ד דאמרינן זה מחשב וזה עובד א"כ בודאי השחיטה פסולה אך אפי' לפי"מ דקיי"ל דז"מ וז"ע לא אמרינן מ"מ לפימ"ש בס' חמדת ישראל חלק הלאוין אות ל"ה דבשחיטה כיון דצריך שליחות ובפרט בשחיטת ספסח דלכ"ע צריך בעלים והשוחט בשליחות הבעלים שוחט א"כ לכ"ע פוסל בי' מחשבת הבעלים ולכן ליכא למידרש בב"נ דשחט לישראל ולב"נ יהי' שחיטתו כשירה ולכן נקט הגמ' רק הקראי על מקצת ערלה אי פסלה או לא. ואם כנים הדברים י"ל בזה מה דקשה טובא בהאי ארמאה דהוי סליק לירושלים דלאחר שנתודע להם ע"י ריב"ב דארמאה הוא קטלי' וכבר נתקשו בזה המפרשים דאמאי נתחייב מיתה ולהנ"ל א"ש כיון דשחטו את הפסח גם עליו הרי שחטו לישראל ולב"נ ושחיטת הפסח פסולה וא"כ פסל להם את הפסח ונתחייב מיתה מדין מזיק ונסתייע מזה ד' הפע"ר. איברא דז"א דנראה פשוט דאפי' לפי"ד הפע"ר דשחט לישראל ולב"נ פסול ה"ד ביודע שהוא ב"נ אבל אם קסבר שהוא ישראל אם נתודע אח"כ שהוא ב"נ הרי הוי מינוי בטעות וא"כ הו"ל שלא למנויו א"כ הו"ל בכלל שחט למנויו ושלא למנויו ואין נפ"מ אם הוא ישראל או ב"נ כיון דהמינוי בטעות ואינו בעלים כלל ואינו פוסל בו מחשבתו ומלבד זה כיון דהי' ארמאה ואין שליחות לנכרי וא"כ אפי' אם הוא בעלים אינו פוסל מחשבתו דהוי זה מחשב וזה עובד ולפי"ז נסתרה לגמרי מ"ש דלכן בב"נ פוסל לכ"ע גם מקצת ב"נ כיון דמחשבתו לע"ז ולהנ"ל ז"א כיון דבן נכר כולל נכרי ממש וישראל מומר ונכרי הרי אינו בר שליחות ואינו פוסל מקצת א"כ א"א לחלק בין זל"ז ובלא"ה לדעת רש"י ו"ל עה"ת דערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה דאל"ה הוי בכלל ב"נ א"כ גם בישראל ב"נ אינו פוסל מקצת מצד שמחשב לע"ז כיון דלדעת רש"י ז"ל דמומר למילה ג"כ הוי בכלל ב"נ ובאמת לדעת רש"י ז"ל י"ל בפשיטות דלכן לא דרשי חז"ל וכל ב"נ לרבות או למעט מקצת משום דב"נ כולל הרבה מיני ב"נ אחד נכרי ממש וב' ישראל מומר לע"ז ג' מומר למילה לכן אמרה התורה כל ב"נ לכלול כל הני משא"כ ערל דאינו כולל אלא ערל שמתו אחיו מ"מ לחוד א"כ למה נאמר כל לכן ע"כ דאתיא לדרשה או כולה ערלה או מקצת ערלה ולפי"ז לפי האמת ודאי דב"נ דינו כערל ומקצת ב"נ לא פסל והשוחט לישראל ולב"נ אינו פוסל את הפסח וד' הפע"ר צ"ע בזה. שו"ר שלכאו' יש לה"ר שדעת התוס' הוא ג"כ כהפע"ר דשחטו לישראל ולב"נ הפסח פסול ממ"ש בפסחים דף כ"ח ע"ב ד"ה וכל ערל ובד' ק"כ ד"ה כל ב"נ בהא דדרשינן בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ובמרור מיירי דבשעת שחיטת הפסח הי' מומר ואח"כ עשה תשובה דאינו אוכל פסח מצד שלא למנויו ותמי' לכאו' דמה פיסקא לומר דמיירי שלא הי' נמנה על הפסח ואין לומר דכונת התוס' כיון דא"ר לאכילת הפסח הוי תמיד בכלל שלא למנויו דאין מינוי שלו מינוי ואינו חל המינוי עליו ולכן אף כשעשה תשובה הוי בגדר שלא למנויו ז"א דהרי מבואר בסוגי' דפסחים דף ס"ב דאם ערל נמנה על הפסח הוי בגדר מנויו והכא עדיף מערל דמחוסר מעשה שיהי' ראוי לפסח והכא הרי בידו לעשות תשובה וע"כ כד' הפע"ר דשחט לישראל ולב"נ השחיטה פסולה וא"כ א"א לומר דנמנה על הפסח דלא משכח"ל כנ"ל ובאמת י"ל דטעם הדבר כיון דהוי זבח רשעים וא"כ אם ב"נ עצמו שחט את הפסח בודאי דהקרבן פסול משום זבח רשעים כמו בחטאת ועולה ושאר קדשים דפסולין משום זבח רשעים א"כ ממילא גם בהצטרפות עם ישראל כשרין פוסל כל הקרבן כיון דמצד ב"נ הקרבן פסול משם זבח רשעים ממילא כל הקרבן פסול:
אמנם לקושטא דמילתא גם מצד זבח רשעים י"ל דמקצת אינו פוסל את הקרבן וראי' מק"צ ששחטו עבור כל ישראל והי' לכל ישראל חלק בהם אף כי לא ימלט שבתוך השנה כולה לא יהי' איזהו רשעים עוברי עבירה להכעיס ונתח"מ ב"ד ואעפ"כ הי' מקריבין את כל הק"צ ועיין במל"מ פ"ג משגגות בסו"ד שמסיק להלכה דאם הפריש קרבן ואח"כ נעשה מומר דהקרבן פסול משום זבח רשעים וא"כ הקשי' גדולה מהא דק"צ וע"כ משום דמקצת זבח רשעים אינו פוסל כל הקרבן א"כ י"ל דה"ה בקרבן פסח דינא הכי דמקצת ב"נ אינו פוסל ויש לדחות דאין לדמות שותפין לק"צ כיון דמוסרן לציבור והציבור ה"ה כשרים לכן אינו פוסל משום זבח רשעים משא"כ מצות פסח דהמצוה שיהי' נמנין עליו ואינו נאכל שלא למנויו א"כ לא יוכל חלקו להתבטל ושוב פוסל כל הקרבן ויש עוד לעי' בזה ויבואר במקו"א אי"ה:
ד) ודרך דרוש אמרתי דלכן סיימה התורה בשבירת הלוחות שעשה מרע"ה לעיני כל ישראל ולחבר את סוף התורה לתחלתה ונקדים לבאר הקרא בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וברש"י ז"ל התורה נקראת ראשית עיי"ש ונראה ביאור הענין ע"פ מה שאמרו חז"ל בגיטין נ"ט ע"ב א"ל דאורייתא ומפני דרכי שלום כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום הוא דכתיב דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום מבואר מד' חז"ל דכל התורה כולה מפני דרכי שלום וידעינן ד' הטו"ז שכל מקום שנאמר כל כפל כמו הכא "כל התורה כולה" בא להסביר שלא נאמר רובה ככולה רק כולה ממש והיינו דכל התורה ממש הן מצות שבין אדם למקום והן מצות שבין אדם לחבירו הן מפני דרכי שלום וראה נא לשון הרמב"ם ז"ל סופ"ד מה' חנוכה שכ' בזה"ל הי' לפניו נר ביתו ונ"ח או נר ביתו וקה"י נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו גדול השלום שכל התורה נתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכי' דרכ"נ וכ"נ שלום עכ"ל הר"מ ז"ל והדברים צ"ב. אמנם הענין יובן דעיקר נתינת התורה לישראל שעיד"ז יהי' נעשה השלום בין הגוף והנפש דטבע הגוף להמשיך אחר תאות העוה"ז אמנם הנשמה שהוא חלק מאלוקי ממעל טבעה להמשך אחר השורש להדבק בצור מחצבתו ולהשלים בין שני הכחות האלה נתן השי"ת את תורתו לישראל שעיד"ז שנלך בדרכי התורה ונקיים כל מצותי' של תורה נעשה מכל עניני עוה"ז תורה ונזכך את החמריות עד ששב הכל לכח הנפש וזה הוא השלום שבא ע"י התורה כמו שכ' המפרשים לפרש הקרא דהשמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם לעשות ממנה שמים שזה תכלית בתורת ישראל שניתן להם התורה וזה הוא היסוד של שבת שהוא יום מנוחה נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים דביום השבת נעשה שלום בין הגוף והנפש וכמו שפי' רש"י ז"ל בביצה ענין הנשמה יתירה בשבת דקדושת שבת עושה שלום בין הגוף והנפש ולזאת בשבת ניתנה תורה להראות לישראל שע"י התוה"ק ומצותי' נזכה תמיד לעשות מעוה"ז שמים וזה הפי' בראשית היינו עם התורה שנקראת ראשית ברא אלוקים את השמים והארץ אע"ג דלכאו' הם שני הפכיים אמנם כח התורה היא שמאחדם יחד ועושה מארץ שמים ובזה נסתר דעת המינים האומרים שאין מכבוד הבורא ית' להשגיח בתחתונים, וצריכין בעוה"ז לממוצע ומנהיג ועיד"ז באו לידי כפירה ושיתף עכו"ם כמו"ש הר"מ ז"ל ובאמת אינו כן שהתורה שהוא כלי חמדתו של הקב"ה הוא היד הממוצע שעי"ד ע"י קבלתה וקיומה באין אנו להיות מושגחין מהבורא ית' עצמו שע"י כח התורה נעשין אנחנו עליונים ועוד גדולים ממלאכה"ש וכמו שאמר הקב"ה למרע"ה בשעת קבלת התורה ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבוא אתכם אלי ולכן כאשר ראה מרע"ה שישראל טעו בעגל בשותפי שם שמים וד"א שצריך בעוה"ז מנהיג אחר שיבר את הלוחות כיון דבאמת התורה הוא המאחד את ישראל להקב"ה בלי שום אמצעי ובלי שום פירוד ח"ו וכמו שאמרו חז"ל קב"ה ואורייתא וישראל חד הוא וכיון שהי' נפרדין מהשי"ת אין להם שייכות לתוה"ק וזה הפי' לעיני כל ישראל דשיבר את הלוחות משום דבראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ כנ"ל וזה הוא הענין שאמרו חז"ל ת"ח מרבין שלום בעולם דהת"ח הבונים ועוסקים בתורה שבע"פ ועומדים תמיד על המשמר לחלק כח התורה ולגדור פרצות הדת ולהשגיח שישראל יקיימו את התורה ויגדלו את בניהם לתורה ולמצות הם הם המרבים שלום האמיתי בעולם הישראלי לעשות שלום הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום היינו בין האדם עצמו להשלים את החומר והצורה:
ובדרוש אמרתי שזה הוא הענין שאמרו חז"ל בברכות דף טו"ב ע"א על ריב"ז שלא הקדימו אדם שלום מעולם אפי' נכרי בשוק דהכונה דהנה ריב"ז הי' הראשון והיחיד כאשר ראה שבהמ"ק חרב וישראל ילכו בגולה אמר תנו לי יבנה וחכמי' וראה כי כל הצלת ישראל בגולה הוא רק ע"י התוה"ק וחכמי תורה שבע"פ המה יהי' מנהלי ישראל ועי"ד יתקיים ישראל בגלות והנה המתנגדים לדרכי התוה"ק יאמרו שבגלות צריכין להתדמות לבני הארץ ועיד"ז נוכל להחיות בניהם ולא להרחיק מהם ע"י גדרים וסייגים לכן אמרו חז"ל במליצתם על ריב"ז דכח התורה גדול כ"כ עד שהוא מקדים שלום לכל האדם אפי' לנכרי מן השוק דאם ישראל הולכין בדרכי התורה בכל הענינים הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו ונזהרין מכל דבר המביא לידי חילל השם בין הנכרים אז נתקיים בהם וראו כל עם הארץ כי שם ד' נקרא עליך כי רק התורה הוא השלום האמיתי אשר משים שלום לנו בין האוה"ע ובזכות התורה הזאת נזכה לביאת משיחנו ולכהן צדק אשר עליו נאמר בריתי היתה אתו החיים והשלום, אמן: