אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

האזינו

וילך

פרק א

(ל"ב ג') כי שם ד' וגו'. מקרא זה ילפינן ברכת התורה, והרמב"ן ז"ל בהוספותיו למנין המצות של הר"מ ז"ל מנה מצות ברכת התורה, למצוה דאורייתא, ותמה על הר"מ ז"ל שלא מנאה במנין המצות ועיין בס' חמדת ישראל מ"ש בזה ואעבור פרשתא דא ואתני' וזה יצא ראשונה:

א) ז"ל הרמב"ן ז"ל, מצוה ט"ו שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו, והודיענו המעשים הרצוים לפניו שבהם ננחל חיי עוה"ב, וכאשר נצטוינו בברכה אחר האכילה כן נצטוינו בזו, ובפ"ג של ברכות אמרו מניין לברכת התורה לפני' מה"ת שנא' כי שם ה' אקרא וגו' ורצו ללמוד ברכת המזון לפניו שיהי' מה"ת ק"ו מזה אמרו מה תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה טעונה לפני', מזון שטעון לאחריו א"ד שטעון לפניו, ומשיבים ע"ז מדרך הפירכות מה לתורה שכן חיי עולם, ועוד דתנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו, וחפצם בזה כיון שב"ק אינו מברך לפני המזון והוא מברך לאחריו נלמד שברכה לאחריו בלבד הוא מה"ת, ולפיכך אינה בטילה מפני תקנתם בטבילת ב"ק וש"מ דקו"ח פריכא הוא, והעולה מזה שברכת התורה לפני' מצ"ע דאורייתא וכו' מכל זה נתבאר שהברכה הוא מה"ת ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה כמו שמקרא בכורים אינה מצוה אחת עם הבאתן וסיפור יצ"מ עם אכילת הפסח עכ"ל הרמב"ן ז"ל העתקתי כל דה"ק להבנת הענין שרוצים אנו לבאר, ומקודם נבאר סודה"ק שדוחה שאין לומר דנמנה אחת עם קריאת התורה כיון שהוא חלק ממצות ת"ת, כמו שאינו נמנה קריאת בכורים אחת עם הבאת בכורים אע"פ שלא יצויר הקריאה בלא הבאה, וכן סיפור יצ"מ עם הק"פ, נחשבין לב' מצות אך לכאו' אינו מובן הראי' מסיפור יצ"מ עם הק"פ, דהרי הם באמת שתי מצות דהרי ברור דאפי' בזמן שאין פסח איכא מצות סיפור יצ"מ, ואולי י"ל בדעת הרמב"ן ז"ל כיון דילפינן מקרא דמצ"ע דסיפור יצ"מ לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, אינה באמת המצוה דסיפור יצ"מ בלילי פסחים בלא פסח או מצה ומרור וא"כ הו"ל למיחשב למצוה אחת עם אכילת פסח או מצה ומרור ואעפ"כ נמנה לב' מצות, ה"ה ברכת התורה ולימוד התורה הוי ב' מצות, ובאמת מד' ר"ג במשנה כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא יד"ח היינו חובת סיפור יצ"מ, נראה דחובת סיפור יצ"מ אינו אלא בהדי המצות דפסח מצה ומרור וזה מוכרח לדעת הרמב"ן ז"ל, איברא דלכאורה י"ל שדעת הר"מ ז"ל באמת דאע"ג דהוא מה"ת אינו נמנה לב' מצות משום דאי אפשר למצות ברכת התורה בלי לימוד משא"כ בכורים והבאת בכורים שפיר נחשבין לב' מצות כיון דהבאת בכורים אפשר ע"י שליח משא"כ מקרא בכורים א"א ע"י שליח והוי מצוה שבגופו א"כ א"א למנותו למצוה אחת כיון שענינים חלוקים המה, לא מבעיא לדעת הרשב"ם ז"ל דאפי' אם השליח מביא הבעלים קורין א"כ בוודאי כן הוא אך אפי' לפ"ד התוס' בשם הירושלמי דאם השליח מביא ליכא מצות קריאה, א"כ במקום שיש חיוב קריאה ע"כ דהוא בעצמו הביאום מ"מ כיון דסוף כל סוף מצות הבאה אינה מצוה שבגופו, ומצות קריאה היא מצוה שבגופו שפיר נמנות בשתים משא"כ לימוד התורה וברכת התורה דא"א אלא בגופו ואין שום הבדל בין זל"ז ול"מ קריאה בלא לימוד שפיר י"ל דאינו נמנה אלא אחת וכן סיפור יציאת מצרים אפי' א"נ דסיפור יצ"מ בלילי פסחים אינו חיוב בלא אכילת פסח מומ"ר, מ"מ בעצם סיפור יצ"מ היא מצוה בפ"ע, ולזאת נמנית לב' מצות ובפרט שנ' דעת הר"מ ז"ל דהוי מצוה בפ"ע ומה שדרשינן בשעה שיש מצה ומרור מונחין לפניך היינו רק על הזמן אבל מי שנאנס וא"י לאכול מצה ומרור מ"מ יש עליו חיוב לספר ביצ"מ, וא"כ א"ר מזה לברה"ת ולימוד התורה שיהי' נמנה לב' מצות, ומה שיש לומר עוד בדעת הר"מ ז"ל דלכן ס"ל דנמנו למצוה אחת ואין ראי' מבכורים ומסיפור יצ"מ לפמ"ש ר' יונה ז"ל לחלק לענין מצות צריכות כוונה בין מצות התלויות בדיבור למצות התלויות במעשה, דתלויות בדיבור לכ"ע צריכות כוונה, אבל תלויות במעשה ל"צ כוונה, א"כ י"ל דה"ה לענין מנין המצות שפיר יש לחשבן לשתים ולזאת מקרא בכורים והבאת בכורים, וכן סיפור יצ"מ ואכילת פסחים נמנות לשתים כיון דהפעולות חלוקות משא"כ לימוד התורה וברכת התורה שפיר אין נמנות אלא אחת, ואין להקשות ממעשה יוהכ"פ והווידויין דאינן נמנין אלא אחת ז"א דהרי מצות ווידויים נמנית בפני עצמה מצוה כוללת לכל הווידויון בכל הקרבנות והסברא נותנת כן בתלויות בדיבור ותלויות במעשה יש למנות לשתי מצות, שו"ר די"ל גם לענין ברכת התורה למצות ת"ת דנמנית לשתי מצות כיון דמצות ת"ת יוצא אף בהרהור כיון דכ' והגית בו יומם ולילה גם בהרהור מקיים מצות ת"ת אמנם חיוב ברכת התורה הוא רק בלומד בפה אבל אם לומד בהרהור אע"ג דמקיים בזה מצות ת"ת מ"מ אינו מחויב בברכת התורה ועי' בשאג"א סי' כ"ד שהחליט כן בדעת הרמז"ל וא"כ ת"ת וברה"ת ענינים חלוקין המה דת"ת מקיים גם בהרהור וברה"ת א"צ אלא דוקא בלומד בפיו וא"כ שוב יש למנות הברכה מצוה בפני עצמה, ואם אמנם כי כתבנו בס' חמדת ישראל שאין לבעל שאג"א ז"ל שים מקור לדבריו דהרי כל סמיכתו משום דכ' כי שם ה' אקרא ואקרא היינו בפה ולמד הפי' בקרא כי שם ה' אקרא היינו בשעה שאני לומד בתורה דהוא שמותיו של הקב"ה הבו גודל לאלקינו היינו ברכת התורה, ובאמת פי' זה לא נמצא בשום מקום ועי' ברש"י ברכות שם ובכל הראשונים וביומא ד' ל"ז אך באמת עיקר ד' השאג"א ז"ל דמהרהר בד"ת א"צ לברך ברה"ת מבואר בש"ע סי' מ"ז ס"ד ועי' בנו"כ שנתקשו מה בין זה לכותב ד"ת אע"פ שאינו קורא חייב לברך כמבואר בס"ג אמנם בלבוש כ' בזה"ל ואפי' מי שכותב ד"ת אע"פ שאינו קורא חייב לברך ודוקא כותב שעושה מעשה בכתיבה לפיכך מברך אפי' אינו קורא אבל המהרהר בד"ת א"צ לברך שאין מברכין על המחשבה ובת' שב יעקב סי' מ"ט כ' לתרץ הקו' דמנ"מ בין כותב למהרהר בזה"ל דהנה באמת צריך ליתן טעם למה אינו מברך על הרהור כיון דעכ"פ עוסק בד"ת וי"ל משום דהמצות עשה של ת"ת יוצא מקרא דושננתם לבניך, ולמדתם את בניכם כמו שהביא הר"מ במצ"ע מ' י"א היא שצונו ללמוד תורה וזה הנקרא ת"ת והיא אמרו ושננתם לבניך כו' נמצא כוונת הקרא ופירושי' דוקא אדיבור ולא אהרהור כי בהרהור ל"ש ללמוד לבניו ולכך א"צ לברך אשר קדשנו במ' וצונו אם מהרהר משא"כ בהכתיבה דע"י כתיבה יכול ללמוד לאחרים עכ"ל, והנה עפי"ז נבין היטב מפני מה נשים אינם חייבות בברכת התורה אע"ג דחייבות ללמוד הדינים השייכים להם, ועי' בס' חסידים סי' שנ"ג באריכות גודל החיוב ללמוד לנשים דינים מה' שבת וכיו"ב אמנם להנ"ל א"ש מאוד שברכת התורה הוא רק משום שלומדים לאחרים, ולפ"ז בנשים דלא נצטוו בת"ת כלל ואין עליהן החיוב ללמד לבניהן תורה א"כ אינם בעיקר מצות ת"ת, ולכן אינן חייבות בברה"ת וז"נ, וד' השב יעקב יש להם מקום גדול בהלכה דהנה באמת אף להרמב"ן ז"ל דס"ל דברכת התורה דאורייתא וילפינן לה מדכ' כי שם ה' אקרא לא נשמע מזה אלא בת"ת דרבים שמשה רבינו אמר להם לישראל פ' שירה, ובמד"ר פ' וזאת הברכה אות ה' הלכה אדם מישראל "שעולה" לקרות בתורה אין מותר לו לקרות עד שיברך תחלה, ומשה בשעה שזכה לקבל התורה תחלה בירך ואח"כ קרא עכ"ל נ' ג"כ דקאי רק על העולה לקרות בתורה שישמעו רבים בזה צריך לברך ברה"ת, שו"ר בקונטרס אחרון לשאג"א הביא בשם הג' בעל משכנות יעקב ז"ל שהראה ד' הירושלמי פ' ג' שאכלו ה' א' דמייתי הרמב"ן ז"ל בס' המצות כאן, מבואר שם בסוף הלכה דר"ז בעי בשלשה הקורין בתורה אי כ"א מברך תחלה וסוף, ואמר ר"ש בר אבדימי לא למדו ברה"ת מברכת הזימון אלא לרבים, ואם לרבים אפי' בינו לבין עצמו לא יברך אמר ר"א מרי עשאוה כשאר מצות של תורה מבואר כן דעיקר ברכת התורה הוא רק כשקורא לרבים וכמו דמצינו במרע"ה, והא דמברך ברה"ת אף בינו לבין עצמו הוא רק כברכת שאר המצות שחכז"ל תקנו לברך עליהן ומעתה יש מקום גדול לומר כד' השב יעקב דא"ח בברכת התורה כ"א כשיהי' ראוי לבילה, ללמוד לרבים דהיינו בדיבור אבל במחשבה גרידא ל"ש ברכת התורה, אפי' א"נ כדעת הרמב"ן ז"ל דגם בינו לבין עצמו חייב לברך ברה"ת מה"ת מ"מ עיקרו הוא בשביל שילמדו ברבים וא"כ בהרהור ל"ש ברה"ת וא"כ משכח"ל ת"ת בלי ברה"ת ולכן ס"ל לרמב"ן ז"ל דנמנית לשתים ומדמי לי' למקרא בכורים ויצ"מ ודו"ק בכל זה:

ב) והנה בעיקר פלוגתת הר"מ והרמב"ן ז"ל, השאג"א והצל"ח נתכוונו לדבר אחד לה"ר לדעת הרמז"ל דברה"ת לאו דאורייתא דאל"כ לרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי איך יפרנס המשנה בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפני' ולא לאחרי' הא ברה"ת דאורייתא וסתם ב"ק מתקרי בלילה, ולא בירך עדיין ברה"ת ואמאי לא יברך לפניו כיון דהרהור כדבור ויוצא ידי ק"ש בהרהור, א"כ ה"ה דחייב לברך ברה"ת ואמאי לא יהרהר לפניו א"ו דברה"ת לאו דאורייתא ועי' בצל"ח שכ' שזה ראי' ברורה לר"מ ז"ל, וראיתי להגאונים בעלי מפרשי הים, ז"ל בסוף הספר ים התלמוד בת' לחכ"א בדין ברה"ת שכ' דאין מכאן ראי' כלל, דהנה לכאורה קשה טובא כיון דתורה אין לה הפסק וזמן פטור ואיכא תמיד חיוב להגות בתורה, א"כ למה צריך לברך בכל יום ברה"ת נימא שאין חיוב רק פ"א ושוב אינו מברך, ומצינו כן בסוכה לחד מ"ד כיון דלא מפסקי לילות מימים א"צ לברך אלא פ"א, אמנם י"ל עפמ"ש הגאון בעל אבן העוזר ז"ל להשוות ש"ס דילן וירושלמי דמצריך דוקא שישנה על אתר ובגמ' דילן לא בעינן שישנה על אתר, דהירושלמי לשיטתו דס"ל דתלמוד א"צ לברך א"כ יש לימוד שא"צ ברכה א"כ הלימוד הזה הוי הפסק לענין הברכה לכן צריך שישנה על אתר משא"כ לגמ' דילן דגם לתלמוד צריך לברך. א"כ כיון דאיכא חיוב ללמוד תמיד וכל מה שלומד אינו הפסק שהכל צריך ברכה ולזאת א"צ שישנה על אתר ומעתה י"ל כיון דקיי"ל דעל הרהור אינו מברך א"כ יכול ללמוד בהרהור דמקיים והגית בו יומם ולילה וברכה א"צ א"כ משכח"ל הפסק לדידן ולכן צריך לברך בכל יום, אך הא דהרהור א"צ לבר' כתב האגור משום דהרהו' לאו כדיבור ולפ"ז לרבינא דס"ל הרהור כד"ד גם בהרהור צריך לברך וא"כ למ"ל הפסק ושוב לא משכח"ל הפסק מחיוב כל יום וא"כ לרבינא לשיטתו שפיר אמרינן במשנה דב"ק אינו מברך לפניו דאם אמרינן הרהור כד"ד א"צ לברך ברכת התורה בכל יום כיון דלא נפסק החיוב עיי"ש שהאריכו לפלפל בזה (ומ"ש שם להעיר מהא שלא ברכו בתורה תחילה וכתבו דמדרבנן הוי הפסק כיון דיוצא מה"ת בק"ש שחו"ע אינו מובן דהרי הוא להיפוך ממש ודוק היטב ועי' בפנים) אמנם לענ"ד אם נימא כדבריהם י"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו הי' לו ראי' מזה דברכת התורה לאו דאורייתא דהנה הר"מ ז"ל בפ"א מה' ת"ת ה"ח פסק דאם קובע לו שעה ביום ושעה בלילה לת"ת מקיים מצות ת"ת נראה דס"ל דאף מדרבנן אין חיוב ללמוד תמיד ועי' בלח"מ שם שתמה על הר"מ ז"ל וכתבתי בח' שהר"מ ז"ל אזיל לשיטתו בפ"ז מה' מלכים ה"ו דנראה דס"ל דפסוקים אלו שתמיד ילמוד תורה קאי רק על מלך אמנם שאר ישראל אינם בכלל זה ודלא כירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ו שיליף ק"ו ממלך לשאר ישראל עיי"ש היטב וא"כ להר"מ ז"ל לשיטתו אף אי אמרינן הרהור כדיבור צריך לברך בכל יום ברכת התורה א"כ הי' לו שפיר ראי' מרבינא דבה"ת לאו דאורייתא אמנם הרמב"ן ז"ל ס"ל דוהגית בו יומם ולילה האמור ביהושע הוא גם בכל ישראל מק"ו וא"כ אין לו הפסק ושפיר י"ל דא"נ הרהור כדיבור א"צ לברך ברכת התורה בכל יום וא"כ שפיר י"ל דברכת התורה דאורייתא ואעפ"כ אין מברך לפניו אך כ"ז לפלפולא אמנם העיקר נראה כמש"כ לעיל וכמש"כ השאג"א ז"ל דאפי' למ"ד הרהור כדיבור אין לברך ברכת התורה על הרהור וא"כ אין מכאן ראי' להר"מ ז"ל ועי' בת' הרשב"א ז"ל מובא בב"י ס' מ"ז שכ' בזה"ל שאלה כשאנו מברכין על התורה בכל בוקר למה אין אנו מברכין לאחרי'. תשובה קריאת התורה מצוה ואין מברכין על המצות לאחריהן כמו שאמרו בפ' בא סימן ואל תשיבנו מקריאת התורה בבהכ"נ שמברכין לאחרי' דהתם תקנת משה ועזרא הוא ועל התקנות מברכין לפניהם ולאחריהם וכדמברכין בהלל ומגילה וכ' ע"ז מרן הב"י ז"ל ול"נ דאפי' אם הי' מברכין לאחרי' בשאר מצות ל"ק דכיון דמצות הגיית התורה הוא כל היום וכל הלילה ואין לך שעה שא"ח לעסוק בתורה ל"ש לברך לאחרי' עכ"ל והנה מה שתמה על הרשב"א דל"ש בתורה ברכה לאחרי' כיון דליכא שעת פטיר ע"ז י"ל כמוש"כ בשם הר"מ ז"ל דנראה שיטתו דאם קובע עתים ללמוד איזה שעות ביום ובלילה קיים מצות ת"ת ולכן שפיר שייך ברכה לאחרי' אמנם מה שקשה על הרשב"א ז"ל שלכאו' אין דבריו הק' מובנים כלל במה שמחלק בין מצוה לתקנה דבמצוה אין מברך לאחרי' ובתקנה מברך לאחרי' ואמאי הלל ומגילה הוא בגדר תקנה ונ"ח הוא בגדר מצוה ואין מברכין לאחרי' וכבר נתקשה בזה הפרמ"ג ונשאר בצ"ע. ומה שנראה לחומר הנושא בכונת הרשב"א ז"ל דכונתו דבמצוה אינו מברך לאחרי' אבל בדבר שזולת תק"ח ז"ל לעשות זאת הי' ג"כ מצוה אם עשאה מעצמו וחז"ל תקנו וחייבו אותו שיעשה מצוה זו כדי שיהי' היכר שהוא מצוה ותקנה צריך ברכה לפני' ולאחרי' לזאת בקריאת התורה בציבור שמלבד תקנת משה ועזרא לקרות בציבור בשבת וב' וה' הקורא בתורה ברבים הרי עושה מצוה לימוד התורה ברבים לכן כיון דהוא תקנה ומצוה מברך לפני' ולאחרי' משא"כ לימוד תורה ביחידות הוא מצוה גרידא ולא תקנה אינו מברך אלא לפני' ונר חנוכה הוא מצוה מצד התק"ח וזולת זה אינו בגדר מצוה כלל לכן הוי כמו מצוה גרידא דג"כ אינו מברך אלא לפני' אמנם מגילה והלל דמלבד התקחז"ל הקורא במגילה ה"ה כקורא בתורה וכן הלל הרי הן כתובים והו"ל כקורא בתורה וא"כ מי שקורא המגילה עושה מצוה שלומד תורה וכן האומר הלל כיון שתקנו חז"ל לעשות מצות אלו בזמנים אלו צריך לברך לפניהם ולאחריהן וזה נראה ברור בדעת הרשב"א ז"ל:

ובעיקר החקירה אמאי אין מברכין על לימוד התורה לאחרי' עי' בלבוש ס' מ"ז שכ' דבאמת בברכת התורה ברכה השני' היא לאחרי' ונתקנה בבוקר כיון דמחויב תמיד בתורה וקודם שנשתקע בשינה ל"ש לברך ברכת התורה כיון דעדיין מחויב בחורה לזאת לאחר שינת הלילה דשינה הוי הפסק מברך לאחרי' על הלימוד של אתמול ועיי"ש בתשובה הנדפסת בלבוש מה שנתווכח בזה עם ח"א והחכם הנ"ל כתב שנראה לו כיון דבלימוד התורה איכא הנאה לכן יש שני ברכות אחת ברכת המצוה וב' ברכת הנהנין ואני אמרתי דרך צחות דעפ"ז י"ל סדר הברכות עפמ"ש מורי מאורן של ישראל זצלה"ה בהקדמה לס' אגלי טל דלכן השמיט הר"מ ז"ל בהא דאמרינן בגמ' דלעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו' מצות ולא נקט אלא תורה דהוא מטעם כיון דבתורה איכא הנאה וכ"כ הר"ן ז"ל דהנאה עולה במקום כונה לכן בכפאו ואכל מצה יצא לכן יצא גם שלא לשמה דהיינו שלומד להנות בד"ת משא"כ במצות לפ"מ דפסק הר"מ ז"ל דמצ"כ א"י בשלא לשמה עיי"ש שהאריך בזה ומעתה י"ל דסדר הברכות כך הוא דמקודם ילמוד שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה ולכן הברכה הראשונה היא לעסוק בד"ת היינו בגדר מתעסק ג"כ עושה מצוה כיון דנהנה וכמו"ש הר"ן ז"ל ומתוך שלא לשמה בא לשמה וע"ז מתפללין אנחנו והערב ומבקשין שנזכה ללמוד תורה לשמה ומסיים ברוך המלמד תורה לעמו ישראל שזה הוא בלומדי תורה לשמה שילמוד התורה מהקב"ה בעצמו כמו"ש רש"י נדה שליראיו הקב"ה נותן להם מחכמתו ולא מאוצר אחר ואחר שנזכה ללמוד תורה לשמה נברך הברכה אשר נתן לנו את תורתו שעיד"ז שלומדים תורה לשמה והוא מהקב"ה בעצמו עיד"ז התורה היא שלנו וראה נא במד"ר דברים פ' וזאת הברכה פ' י"א אמר ר"א איזה הוא הברכה שבירך משה בתחילה ברוך אתה ד' וכו' אשר בחר בתורה הזאת וקדשה ורצה בעושי' ולא אמר בעמלי' ולא אמר בהוגי', אלא בעושי', באלו שהן עושין את דברי התורה עכ"ל ונראה דהכונה אלו חכמי הדור שעושין את דברי התורה היינו תורה שבע"פ שנקרא דברי תורה מפני שאין רשאין לאומרם בכתב כמו שדרשו ז"ל על הפסוק עפ"י הדברים כו' כרתי עמכם ברית שקאי על תורה שבע"פ שזה עיקר נתינת התורה לישראל להיות עושין ד"ת וזה הוא רק בלימוד תורה לשמה וזה ג"כ כוונת ש"ס דילן במה שדרשו בקרא דשכל טוב לכל עושיהם לעמליהם לא נאמר אלא לעושיהם ויש להאריך בזה בדרוש ואכ"מ. אמנם בעיקר ד' מורי הגאון זצלה"ה לדמות ת"ת לאכילת מצה יש לעי' ועי' בלבוש שם שכ' שאין לדמות לאכילת מצה כיון דהנאה הוא ג"כ רק מהמצוה עיי"ש וזה יש לדחות די"ל דהנאה הוא בפשיטות שיש לו תענוג רוחני מלימוד התורה ומחידושי תורה וסברותי' העמוקות אמנם מטעם אחר יש לחלק דבאכילת מצה ע"כ צ"ל לדעת הר"ן ז"ל דכל המצוה היא הנאת אכילה ולכן עולה הנאה במקום כוונה אבל בתורה אפי' א"נ דנהנה בתורה ג"כ מצוה קעביד מ"מ צ"ע אם זה דומה למצה, ובח' למס' ר"ה כתבנו לפרש ד' רבא שם במה שמחלק בין שופר למצה דבשופר כיון דאמרה תורה זכרון תרועה והאי מתעסק בעלמא הוא ולכאו' קשה הא דנקט הגמ' זכרון תרועה דזה במקום שאין תוקעין או בזמן שאין תוקעין אבל אם תוקעין באמת מנ"ל דגם בתקיעה בעי זכרון ובעי כונה וכבר התעוררו בזה המפרשים אמנם נראה דהכונה כיון דחזינן דהתורה אמרה דבמקום שא"א לתקוע עושין זכרון בדיבור ע"כ דהמצוה אינה ההנאה משמיעת הקול שופר דעל הנאה ל"ש לעשות זכרון בדיבור וכיון שאין הנאה מהמצוה שוב אע"פ שנהנה מקול התקיעה אין הנאה עולה במקום כונה, ובישוב ד' הר"מ ז"ל שהשמיט מצוה י"ל ע"פ דרך רבינו הג' ז"ל דלהר"מ ז"ל לשיטתו דמצ"כ א"י בשלא לשמה אמנם תורה כיון דהר"מ ז"ל לשיטתו פסק דמד"ת יוצא בשעת הדחק בק"ש שחרית וערבית וא"כ אינו בגדר מצות חיובא מד"ת לכן יוצא אף בלי כוונה והארכנו הרבה בח' בזה ואכ"מ רק מפני שד' החכם בלבוש המה דברים חדשים אמרתי לעורר בזה ראשי פרקים:

ג) וראיתי להג' בשאגת ארי' ז"ל שכ' לה"ר דברכת התורה היא דאורייתא מהא דמבואר בנדרים פ"א מפני מה ת"ח אין מצוין לצאת מבניהם ת"ח אמר רב מפני שאין מברכין בתורה תחילה וכו' ד"ז שאלו לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירשו הקב"ה על אשר עזבו את תורתי וכו' שלא ברכו בתורה תחילה ועיי"ש בר"ן ז"ל בשם רבינו יונה נראה מבואר דברה"ת היא דאורייתא מדנענשו עלי' בחורבן הארץ וגם מדמפרשינן המקרא על עזבם את תורתי נראה דמה"ת הוא והאריך בזה אמנם כ"כ האחרונים להעיר שלהר"מ ז"ל לשיטתו א"ר שהרי הר"מ ז"ל בתשובותיו ס' נ' כ' בזה"ל. שאלה הבינינו מלכינו מה כוונת חז"ל באמרם מפני מה ת"ח וכו' מפני שא"מ בתורה תחילה. תשובה מה ששמענו בזה הוא מפני שמי שקורין אותו לס"ת ואינו עולה אינו אלא טועה כי הוא חייך ואורך ימיך כתיב, והת"ח רובם ככולם קשה עליהם לעלות לס"ת ומנעו עלייתם, והטעם מפני כי יהי' כמה ת"ח בבהכ"נ ויעלו בתחילה כהן עם הארץ או פחות מהם בחכמה ויקרא תחילה ודין גרמא כי מיעטו תורה מישראל ואין קוראין אותם תחילה אלא לפחות מהן הן אמת שאמרו כהן קורא ראשון אמנם שיהי' כולם שוין ולזה יהא כוונת רז"ל אין ת"ח יוצאין מבניהם דאין מברכין בתורה תחילה עכ"ל ולפ"ז לפי פי' הר"מ ז"ל איירי זה בקריאת התורה בציבור מפני שאין קורין לכהנים לעלות ראשון לתורה א"כ מלבד די"ל דבציבור גם הר"מ ז"ל מודה דהוא מה"ת כמש"ל מלבד זאת דבאמת כוונת הגמ' על שאין קורין אותם לעלות לקרות בתורה תחילה והא דנקט לשון מברכין היינו לפי האמת שתקנו חז"ל שהקורא בתורה מברך כיון דעיקר הכונה אינו מצד הברכה אלא מפני שאין עולה לתורה בתחילה וז"ב לפ"ד הר"מ ז"ל:

ובדרוש אמרתי לבאר הך מימרא דעל מה אבדה הארץ וכו' משום שלא ברכו בתורה תחילה דרך צחות עפ"מ דמבואר ברש"י ז"ל בפרשתינו בקרא וידבר ד' וגו' בעצם היום הזה לאמר בשלשה מקומות נאמר בעצם היום הזה לפי שהי' ישראל אומרים בכך וכך אם אנו מרגישין אין אנו מניחין אותו אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה אין אנו מניחין אותו אמר הקב"ה הרי אני מכניסו בחצי היום עכ"ל והנה לכאו' אין הדברים מובנים מה הפי' שלא יניחו להקב"ה להמית את משה וכי מה יוכלו לעשות נגד הקב"ה. לכן נראה דהכונה הי' שימסרו נפשם בתפלתם ותפלת רבים ישמע השי"ת ולא ימית אותו אך לפ"ז באמת צ"ע אמאי עשה הקב"ה בפומבי כ"כ שלא לשמוע לתפלתן של ישראל להחיות את משה אך באמת כתבו המפרשים שזה שלא נכנס משה לא"י הי' לטובתן של ישראל דאם הי' מרע"ה נכנס לא"י לא הי' הבהמ"ק חרב וגלוי וידוע הי' לקב"ה שעתידין ישראל לחטוא והי' ח"ו נגזר עליהם. כלי' ולכן לא נכנס מרע"ה לא"י ושפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים אמנם כ"ז הי' מפני שלא היו ישראל דבוקין באמת במרע"ה לגמרי בכח התורה ולכן אמר להם מרע"ה איזה פעמים כי ידעתי כי אחרי מותי השחת תשחיתון ולזאת הי' לטובת ישראל שלא יבא משה לא"י ושלא יבנה בהמ"ק על ידו כדי שלא יהי' כלי' על ישראל וישפוך חמתו על עצים ואבנים משא"כ אם הי' ישראל כפופין באמת לגמרי תחת משה והיו מקבלין עליהם עול מלכות שמים עליהם ועל דורותם הי' משה נכנס לארץ והי' אז התיקון הגמור והנה כאשר נביט בדברי ישראל שאמרו שאין אנו מניחין להמיתו וחשבו שבחיו של מרע"ה ורוב הטובה שהי' להם ממנו חשבו יצ"מ וקי"ס מן ובאר ושליו וקבלת התורה הרי קבלת התורה לאחרונה נראה מזה דעיקר התאוננו על חסרונו מפאת טובתן בגשמיות וקבלת התורה חשבו באחרונה ולזאת כיון דלא היו דבוקים לגמרי בתוה"ק עלולים היו לחטוא אחר מיתת משה לכן לא שמע השי"ת לתפלתם ומעתה מה נמלצו מאמר חז"ל על מה אבדה הארץ וכו' וע"ז משיב על עזבם את תורתי היינו שלא ברכו בתורה תחילה שאז כשברכו את משה רבינו ע"ה ומעלותיו ולא הניחוהו למות לא ברכו אותו תחילה בתורה רק מצד שיהי' חסר להם המנהיג הגשמי ולא היו דבוקים בתורה ולזאת מרע"ה לא נכנס לארץ ושפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים וחרב בהמ"ק ואבדה הארץ משא"כ אם היו ישראל מברכין בתורה תחילה שהי' עיקר תפלתם מפאת אור התורה שיחסר להם הי' הקב"ה שומע תפלתם והי' משה בא לאר"י ולא הי' חורבן בהמ"ק וזה נחמד דכך דרוש:

פרק ב

(שם ד') הצור תמים פעלו וגו' אעתיק בזה מה שאמרתי בדרוש לש"ש שנת תרס"א ויבואר בו דרך דרוש ביאור הקרא הנ"ל:

במדרש (תהלים י"ט) תורת ד' תמימה משיבת נפש למה היא משיבת נפש מפני שהיא תמימה וצ"ע הסבר הדברים. ונראה שהענין הוא עפי"מ שנחלקו כמה מהקדמונים איזהו דרך שיבור לו האדם באמונת השי"ת ובתורתו אם להאמין באמונה פשוטה במסורת אבות ובתוה"ק או לחקור בכל עקרי אמונה כגון יחוד השי"ת והשגחתו וכיו"ב ע"י חקירה ומזה נגיע לעבדות ד' וכבר נאמר בזה הרבה במחברים. אמנם לענ"ד יש להכריח במופת חותך שאין הקב"ה רוצה מאתנו לחקור בפעולותיו ובדרכיו רק להאמין באמונה שלימה בהשי"ת ובתורתו ומזה נגיע לתכלית הנרצה שאל"כ יהי' עול בחוק הבריאה לפי"מ שאמרו חז"ל שקודם בריאת האדם בת קול יוצאת פלוני חכם או טיפש וא"כ מי שנברא בלי דעת הרבה ואין לו כשרון לרדת לעומק החקירה בחכמות הלא יוכל לטעון למה נבראתי שלא אוכל להגיע אל המטרה לחקור בדרכי השי"ת ובפרט שהרי רואין אנו שבני עלי' מועטין המה שיהי' להם השכלה להתבונן בנפלאות השי"ת ולבוא עיד"ז לדבקות בהשי"ת א"כ רוב ישראל לא יגיעו לתכלית הנרצה וזה דבר שא"א לכן מוכרח מזה שאין זה מרצון הקב"ה ואינו בא בטרוני' על בריותיו וכל תכלית האיש ישראל להיות מאמין בהשי"ת ובתורתו כמו שנאמר בתוה"ק תמים תהי' עם ד' אלוקיך והפי' אם תמים אתה זה הדרך הבטוח שתהי' תמים עם ד' אלוקיך והנה במדרש תהלים מוסיף שם לדרוש תורת ד' תמימה על סדר נשים עיי"ש ואין לו פתרון לכאו', אמנם במד"ר פ' נשא איתא בזה"ל תורת ד' תמימה זה סדר נשים שמזהיר על האדם לפרוש מן הערוה כדי להצילו מהמיתה כמה דתימא רגלי' יורדת מות ואומר כל באי' לא ישובון וגו' ואומר להצילך מאשה זרה וגו' נראה מד' המדרש דכולל שני הנשים האמירות במשלי א' עריות, ב' מינות, שזה בגדר אשה זרה וע"ז נאמר כל באי' לא ישובון כמו שדרשו חז"ל וזה נכלל בתורת ד' תמימה כי שני ענינים אלו עריות ומינות הם תרי סרסורי דחטאה כמו שדרשו חז"ל על לבבכם ועל עיניכם וזה הכולל כל התורה כולה ועי"ד שמירה מהזנות ומדעות זרות עיד"ז יבוא לדביקות בתורה ובהקב"ה:

וראיתי להזכיר בזה דבר נפלא מה שראיתי בס' אורים גדולים להגאון הספרדי מוהר"י זאבי ז"ל בפ' נח הביא בשם מרן הב"י ז"ל שכ' לפרש הא דמפורש בתורה הקדושה נח צדיק תמים הי' בדורותיו וכשאמר הקב"ה לנח אמר לו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה דהענין הוא דהנה נח חי בדור המבול ובדור הפלגה, והנה דור המבול הי' עיקר חטאם בגזל ועריות ומי שנשמר מאלה הוא בבחינת צדיק, אמנם דור הפלגה היו אפיקורסים ואמרו ונעשה לנו שם ומי שמרוחק מחקירות ומאמין בד' זה בגדר תמים ולזאת כשאמרה תוה"ק לשבח את נח שהי' בשני דורות אלו אמרה צדיק תמים הי' בדורותיו היינו בדור המבול הי' בבחינת צדיק ובדור הפלגה בבחינת תמים אמנם כשאמר הקב"ה לנח בעשיית התבה בדור המבול אמר לו כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה שבדור המבול הי' עיקר הפלגה שלו בבחינת צדיק ודפח"ח ונראה שענין זה רמז לנו מרע"ה באמרו בשירת האזינו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' צדיק וישר הוא שהכונה שאמר מרע"ה לישראל הצור תמים פעלו כי האדם שברא הקב"ה הוא תמים פעלו אין בו חסרון אע"פ שאינו חכם בכ"ז הוא פעולה תמימה שאינו מגדרי היצירה דיקא להשגת חכמה ובינה וזה שנברא אחד חכם ואחד טיפש הכל במשפט וזה כי כל דרכיו משפט והוסיף לבאר "אל אמונה" שרצון האל מבריותיו הוא רק להאמין בו שהוא היחיד ומיוחד בורא עולם ומלואו משגיח בעליונים ותחתונים ואפס זולתו ולזאת ל"צ חכמות וחקירות ולכן "ואין עול" בחוקי הבריאה מה שזה נולד בתכונות גסות וא"ל לב להשיג חכמות ומדעים והוסיף לבאר "צדיק וישר" הוא שהקב"ה מתואר בשם צדיק וישר ומה חפץ ד' מאת בריותיו ללכת אחריו ולדבקה בו מה הוא צדק אף אתה צדיק מה הוא ישר אף אתה ישר ואינו מתואר בשם חכם ופולסוף שירצה מאתנו ללכת בדרכים אלו אמנם כל חפצו בבריאת אדם ובנתינת התורה לישראל להיות דבוק באמונתו ית' היינו הרחקה מעריות ולהתקדש במותר לו וישר היינו ללכת בישרות ולא לחקור בחקירות וזה תכלית כל איש ישראל בקבלת התורה אמנם כן ניתן רשות להתבונן בטעמי המצות ובאהבת ויראת השם אמנם התבוננות הזאת צריך לבוא מהתורה וקיום המצות והתבוננות הזאת כשהוא בא ממקור התורה והמצות א"א בשום אופן להוליך לאורחות עקלקלות ונראה שזה שאמר דוד המלך ע"ה מפקודך אתבונן ע"כ שנאתי כל אורח שקר ירצה שהתבוננות שלו במפעלות השי"ת הוא מפקודך היינו מהתורה ומצות השם ועיד"ז ממילא שנאתי כל אורח שקר שהתבוננות והשכליות אשר מקורם מתורה ומצות מביאין לאורחא דקשוט, וזה ביאור ד' המדרש תורת ד' תמימה משיבת נפש למה משיבת נפש מפני שהוא תמימה והיינו דמפני שהיא תמימה ויש בה כל הצורך שעיד"ז יוכל איש ישראל לעלות במעלות הסולם העולה בית ד' לכן משיבת נפש וא"צ להשכלות בחכמות אחרות ובחקירות והארכנו עוד בדרוש בכמה ענינים ואכ"מ:

פרק ג

(שם ז') זכור ימות עולם וגו' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך:

א) ז"ל הרמב"ן ז"ל בס' המצות שירש א' אות י"ג ועוד אודיעך כי המצות שחדשו אותן החכמים או הנביאים כגון נ"ח ומקרא מגילה אינם באין בסמך הזה [בלא חסר] שכן אמרו בפרק במה מדליקין במדליק נ"ח שצריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר ש"ח ושאלו והיכן צונו ר' אויא אמר מלא תסור ר"נ אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך רצה ר"א לומר כשם שהגזרות והסייגים של דבריהם סמוכים על לאו דלא תסור כמו שהזכירו בפ' מי שמתו בענין כלאים שלהם כך המצות שחדשו כגון נ"ח סומכין על אותו הלאו עצמו ור"נ אמר שאין סמך באותו הלאו אלא לדבריהם שיש בהם עיקר בתורה אבל המצות המחודשות מהן אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך והטעם בזה ברור לפי שהדברים שהם מוסיפין במצות התורה עצמן כעין פירוש התורה הוא שהם ז"ל אומרים כל צמר ופשתים הוא כלאים וכל שבות הוא מלאכה וכיו"ב שאלו הי' דעתם כן היינו חייבים להאמין אותם מזה הלאו בודאי שהיא מחייב אותנו להאמין בתורה כפי הפירוש שיפרשו הם בה אבל כשאומרים הדליקו נר חנוכה אין אדם יכול להסמיכו על זה הלאו בשום ענין שאין זה בא בכלל הכתוב שאמר כי יפלא ממך דבר למשפט אלא בכלל שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך שהיא צוואה לקבל מן הזקנים על בכלל ויש מחכמי התלמוד חולקין ע"ז וסוברין שאין אנו רשאים לומר אשר צונו במצות הזקנים עכ"ל הרמב"ן ז"ל ולענ"ד יש להעיר בזה עפי"מ דמבואר בירושלמי דסוכה פ"ג ה"ד דפליגי ר"י וריב"ל אי מברכין במצות דרבנן על נטילת לולב ונ"ח או שמברכין רק על מצות זקנים וצ"ע הסבר הדברים כיון דמודים דמברכין על מצות דרבנן אמאי לא יברכו על נטילת לולב או להדליק נר של חנוכה ונראה מוכרח דמשום לתא דבל תוסיף נגעה בה כיון דמה"ת אין ליטול לולב במדינה כ"א ביום ראשון א"כ חכמים שמוסיפין ביום ב' ג"כ ליטול לולב במדינה לכאו' איכא ב"ת לכן ס"ל שצריך לברך בהא אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות זקנים כדי שנדע שהוא רק מדרבנן ואינו מכוון לעשות מצוה דאורייתא ועיי"ש בירושלמי שמבואר דמאן דס"ל במצות לולב ביוט"ש דמברך על מצות זקנים ר"ש דבנ"ח דינא הכי דמברך על מצות זקנים אמנם לענ"ד נראה דזה רק לפי"ד הרמב"ן ז"ל דס"ל בפשוטות דבמוסיף מצוה חדשה ג"כ איכא ב"ת שפיר יש ללמוד ק"ו חנוכה מלולב אבל א"נ דב"ת ל"ש כ"א כשמוסיף על מצות של תורה כפשטא דקרא דב"ת ודבל תגרע א"כ שפיר י"ל כיון דמצות חכמים אסמכה אלא תסור ודינו כשל תורה ממש שפיר יכולין לברך בסתמא אקב"ו להדליק נ"ח וא"ר מלולב ביוט"ש דשייך בי' ב"ת א"כ י"ל דה"ה לענין לא תסור עצמו שהרמב"ן ז"ל לשיטתו דגם במצוה חדשה איכא ב"ת לכן ס"ל דבין כשמפרשין פירוש התורה ובין כשמוסיפין מצוה חדשה לגמרי כגון מ"מ ונ"ח ס"ל לר"א דרק אסמכה אקרא דל"ת אבל בגדר ל"ת גמור ליתא כיון דאיכא ב"ת ורנב"י ס"ל דבמצוה חדשה ל"ש להסמיך על ל"ת ג"כ רק על הקרא דשאל אביך ויגדך אמנם א"נ דבמצוה חדשה ליכא ב"ת כיון שאינו מוסיף על מצות התורה עצמה ולא גרע מהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי דליכא ב"ת מדאורייתא שפיר י"ל דמצוה דרבנן עשהו כשל תורה ממש ואיכא בהו לאו דלא תסור משא"כ שבות במלאכה או כלאים דרבנן דהוי מוסיף על מצות התורה ממש ליכא למימר דהוא בגדר לא תסור דא"כ הוי מוסיפין על מצות התורה ויש להסמיכו רק על קרא דשאל אביך ויגדך שהוא מגזירתן וזה הערה גדולה לענ"ד ולפי"ז י"ל דר"א לא פליג על ר"נ כ"א בנ"ח שהוא מצוה חדשה לגמרי ול"ש בה כלל ב"ת משא"כ מצות דרבנן ששרשן מצד גזירות חכמים באיסורי תורה ויש בהם לתא דב"ת במקום שמוסיפין על מצות התורה מודה ר"א דהציווי רק מקרא שאל אביך ויגדך וי"ל בזה ביאור ד' הר"מ ז"ל פ"ג מה' מגילה וחנוכה ה"ה שכ' בזה"ל ובכל יום ויום מח' ימים אלו גומרין את ההלל ומברך לפניו אקב"ו לגמור את ההלל אע"פ שקריאת הלל מצוה מד"ס מברך עליו אקב"ו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב עכ"ל ותמי' מאוד דלמה צריך להביא ממרחק לחמו ממגילה ועירוב הלא לעיל מני' ה"ד כ' שמברכין על נ"ח ובסוף ה"ג כתב בהדיא דהדלקת הנרות הוי מצוה מד"ס כקריאת המגילה וא"כ כמו שמברכין על הדלקת נ"ח ה"ה דמברך על ההלל בחנוכה ולמה צריך להביא ממגילה ועירוב ונצטערתי מאוד להבין ד' הר"מ ז"ל ומצאתי אח"כ שכבר הרגישו בזה המחברים ולא מצאו מענה ולהנ"ל י"ל כאשר נדקדק בלשונו הזהב שכ' בזה"ל אע"פ שקריאת ההלל מצוה מד"ס מברך עליו אקב"ו כדרך שמברך על המגילה ועל העירוב שלכאו' תיבת כדרך אין לו ביאור והו"ל לומר כמו שמברך על המגילה והעירוב ולשון כדרך מורה על נוסח וסגנון הברכה לכן נראה דבאמת אין כונת הר"מ ז"ל על גוף הברכה אלא על סגנון הברכה שכ' הר"מ ז"ל שמברך לגמור או כפי נוסחתינו "לקרות" את ההלל שבזה י"ל כיון דבאמת קריאות מה"ת איכא רק שני חייובים קריאת התורה וקריאת שמע וא"כ עתה כשמברכין אקב"ו לקרות את ההלל נראה כמוסיף קריאה על הקריאות של תורה ויש בזה גדר ב"ת ואף הנוסחא לגמור את ההלל ג"כ הוי בגדר הוספה על מצות סיפור יצ"מ שחיובא מה"ת ומוסיף עתה חיוב חדש ע"ז וכללא כייל הרמב"ם ז"ל כל היכי דחכמים באים להוסיף על מצות התורה צריך לומר בהדיא שהוא רק מדבריהם מחשש ב"ת וא"כ הו"ל לברך על מצות זקנים בקריאת ההלל כדי שנדע שהוא רק מצות חכמים ולזאת אין לה"ר מנ"ח שמברך להדליק נר ש"ח כיון דבמצוה זו שהוא מצוה חדשה לגמרי ול"ש בזה גדר ב"ת ושפיר יכול לברך סתמא לכן כ' הר"מ ז"ל כדרך שמברכין על מקרא מגילה שג"כ הוא הוספת קריאה חדשה על הקריאות של תורה ואעפ"כ מברכין בסתמא על מקרא מגילה וכן בעירוב שמברך על מצות עירוב והוא להתיר הטלטול בחצר ומברך בסתמא אקב"ו נראה דבלא זה אסור הטלטול בחצר מה"ת והוי הוספה עד"ת שאינו אסו' מה"ת אלא ברה"ר והר"ז דומה ממש למ"ש הר"מ ז"ל שאם חכמים אומרים שבשר עוף בחלב אסור מה"ת עובר בב"ת וא"כ הו"ל לברך על מצות זקנים והוי ידעינן שהטלטול אסור בחצר רק דרבנן ומדלא חיישינן לזה ומברכין בכ"מ סתמא על מצוה דרבנן אשר קב"ו ה"ה דמברכין כן בהלל בחנוכה וזה פירוש נכון מאוד בדעת הר"מ ז"ל:

ב) ובאמת בעיקר פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל יש להעיר עפי"מ שהערותי בח' על הירושלמי הנ"ל דיליף ק"ו לנ"ח מלולב ביוט"ש דאם מברכין בלולב על מצות זקנים מכ"ש בנ"ח ולענ"ד יש לעיין בזה טובא דמסברא נראה דהבדל גדול בין תקנת ומצות חכמים שנתקנו בהיות המקדש על מכונו וסנהדרין יושבין בלשכת הגזית שמהם תצא תורה ועליהם נאמר עפ"י התורה אשר יורוך ממצות דרבנן שנתקנו אחר שגלו סנהדרין ובטל ב"ד הגדול הן לענין זקן ממרא והן לד"נ בכלל ולזאת י"ל דבנ"ח שנתקון בבית שני מסנהדרין בלשכת הגזית יש לה דין דאו' ושפיר יש לברך על גוף המצוה שצונו שיש לה תוקף דאורייתא מכח לא תסור משא"כ לולב ביוט"ש בגבולין שהתקין ריב"ז לאחר חורבן הבית שפיר י"ל דאין לו אותו כח שיהי' חלות להמצוה שיהי' כשל תורה לכן מברכין רק אקב"ו על מצות זקנים היינו לקבל עלינו מצות זקנים בכלל והארכנו בזה בח' שם ואכמ"ל, והדברים הנ"ל יש לנו לומר גם בעיקר ד' הר"מ ז"ל דדרבנן יש להם ד"ת ממש מלאו דלא תסור אפי' א"נ דלאו דוקא בפירושי התורה רק דה"ה במצות ובתק"ח בזה שייך רק במה שנתקן ע"י סנהדרין גדולה בלשכת הגזית משא"כ מה שנתקן לאחר החורבן הבית זה הוא רק בגדר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך שכולל כל חכמי הדור בכל דור ודור שעלינו לשמוע בקולם אבל אינו בגדר ל"ת ודוקא בנ"ח ס"ל לר"א דחיוב הברכה מל"ת ובאמת כבר העיר בעיקר הסברא הזאת הג' בעל מרגניתא טבא ז"ל בשורש א' לומר כן בדעת הר"מ ז"ל אלא שנתחבט בזה ממקרא מגילה שנראה מבואר מד' הר"מ ז"ל דה"ה כנ"ח ממש אע"ג דנתקון בחו"ל ונדחק בזה לומר דכיון דס"ל להר"מ דקדושת המקדש ל"ב לכן שלחה לחכמים שבירושלים במקום לשכת הגזית וזה אינו כלום דמה בכך דקדושת המקדש לא בטלה מ"מ הא לא הי' ב"ד הגדול בלשכת הגזית ולא הי' נוהג אז דין ב"ד הגדול אמנם ברורן של דברים דאפי' א"נ דרק תקנת ב"ד הגדול המה בכלל ל"ת מ"מ מה שנתקון מקודם בית שני ואח"כ קיימו וקבלו הב"ד הגדול שבבית שני אותם התקנות ממילא הם באזהרת ל"ת אע"פ שבשעתן לא הי' ב"ד הגדול מ"מ כיון שהב"ד הגדול קיימו את תק"ח הראשונים ממילא נכללו בל"ת ולזאת מגילת אסתר פשיטא דהוי בכלל ל"ת אמנם מה שגזרו לאחר חורבן הבית שפיר י"ל דאין להם כח ב"ד הגדול ואינו בכלל ל"ת אמנם לקושטא דמילתא ז"א דהרי מבואר במשנה דר"ה כשבא ר"י אצל ר"ד בן הורכינס אמר לו אם באנו לדון וכו' אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו ב"ד על ישראל ה"ה כב"ד של משה נראה מזה דכל ב"ד דינם כב"ד הגדול דכ"ז שאין ב"ד גדול ממנו מבטל דבריהם ה"ה כב"ד של משה וחייבין לשמוע להם מכח לאו דלא תסור וכן נראה מבואר מד' הרמב"ן ז"ל עצמו בפ' שופטים בדיני זקן ממרא שאחר שכתב ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או אהרוג איש הנקי הזה אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר ועל משמעות דעתם נתן לי התורה ואפי' יטעו עכ"ל כתב אח"כ בזה"ל וזה כענין ר"י ור"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו עכ"ל מבואר מזה דס"ל דר"ג הי' להם דין ב"ד הגדול ממש כמו הסנהדרין בלשכת הגזית ואם כן הוא בהוראות בדרכי התורה ה"ה בגזירת חכמים החכמים המובהקים שבחכמי הדור אשר נבחרו מכל ישראל לדון ולהורות כר"ג בשעתו דין ב"ד הגדול יש להם ולזאת ריב"ז שתיקן לאחר חורבן לולב בגבולין כל ז' יש לו אותו תוקף ממש כסנהדרי גדולה בזמן הבית שתקנו מצות נר חנוכה אמנם מה שתמי' לי לכאו' לדעת הר"מ ז"ל איך אפ"ל דכל תק"ח החדשות הם בכלל ל"ת הרי הר"מ ז"ל עצמו פסק דאם חכמים גזרו גזירה או תקנו תקנה חדשה ולא נתפשטה ברוב ישראל אין לה חלות וא"צ לקבלה וא"נ דאיכא בזה איסור דאורייתא מצד לאו דל"ת איך אפשר שלא יקבלוהו בני ישראל ועוד אטו משום זה שעוברים באיסור על לאו דל"ת ואינם רוצים לקבל אותה אין חלות לגזירת חכמים ועיין היטב בר"מ ז"ל פ"ב מה' ממרים ה"ו שנראה מד"ק דאפי' אם הי' יכולים לעמוד בה באמת שבכה"ג לא הי' הגזירה בטעות אמנם אחר שגזרוהו פקפקו העם בה ולא פשטה ברוב הקהל הרי זו בטילה ואינן רשאין לכוף את העם ללכת בה עכ"ל וא"נ דהוא איסור תורה לעבור על גזירתם אמאי תליא אם הקהל מקבלים אותה או לא, איברא שראיתי למרן הכסף המשנה ז"ל בה"ז שם שכ' מ"ש הר"מ גזרו ודימו שפשטה הגזירה ברוב ישראל ועמד הדבר כן שנים רבות ולאחר זמן מרובה עמד ב"ד אחר ובדק בכל ישראל וראה שאין אותה הגזרה פושטת בכל ישראל יש לו רשות לבטל ואפי' הי' פחות מב"ד הראשון בחכמה ובמניין וכ' הר"מ ז"ל ע"ז דנראה לומר דאפי' אם באמת נתפשטה תחילה בכל ישראל כיון שעכשיו אין רוב ישראל נוהגין בה מתירין אותה אלא שמד' רש"י ז"ל נראה שבדק ר"י נשיאה נראה שלא נתפשטה בשום פעם ברוב ישראל עייש"ה עכ"פ נראה מדעת מרן ז"ל שיתכן לומר דאפי' אם נתפשטה ברוב ישראל וא"כ באמת איכא איסור לעבור עלי' אח"כ וכל יחיד ויחיד שעובר עלי' ה"ה עבריינא ועובר על ל"ת מ"מ כיון שעוברין עלי' יש רשות לב"ד לבטל א"כ מכ"ש שאם מתחילה לא נתפשטה ואין ישראל מקבלין אותה שאין להגזרה חלות, אך באמת הדבר צריך מובן כיון דמוכרח דתליא בקבלתן של ישראל ואם אין ישראל מקבלין אותה אין חלות לגזירתן ותקנתם איך אפ"ל דהוא בכלל ל"ת מדבריהם ימין ושמאל ואיך אפשר לדמות זאת למחלוקת זקן ממרא עם החכמים בפירוש המקראות וזו תמי' גדולה לענ"ד. ולזאת נראה עיקר בדעת הר"מ ז"ל כמו"ש הגאונים בעל לב שמח ובעל קנאת סופרים שמעולם לא עלה על דעת הר"מ ז"ל שעובר ע"ד חכמים עובר על לאו דל"ת שגם בזקן ממרא אם עובר ע"ד ב"ד הגדול לעצמו אינו בגדר זק"מ ועיקרו של לאו דל"ת הוא שלא לעבור ע"ד לומר שאין הלכה כדבריהם ולהורות אחרת וצריכין אנו להאמין שהתורה נתנה להם כח הוראה הן בפירושי התורה והן לפקח על תקנת הדור במה שצריך לגדור פרצת הדת וכן לעשות זכרון לניסים כל דבריהם ד"ת הן אמנם בעת גזירתם ותקנתם צריכין שיתבוננו שיהי' הדור יכול לקיים הדברים ויקבלו על עצמם זאת אמנם אם אין הגזירה או התקנה מתפשטת ברוב ישראל לא מפאת מרד בכח הב"ד רק שעוברים ע"ז לתאבון או שקשה עליהם לקבל זאת אין חלות לגזירתם ובכה"ג אינם עוברין על ל"ת כלל כיון שאינם כופרים בכח הב"ד ומודים שהם המורים לעם וכל אשר יורו תורה היא וצריכין אנו לקבל עלינו זאת אלא שבכל זאת עוברים ע"ז מפאת שלא הורגלו בכאלה או מטעמים אחרים כגון חסרון כיס וכיו"ב כיון שאין עושים זאת בשאט נפש אינם עוברין על ל"ת ולזאת בטלה הגזירה או התקנה ובזה א"ש כל הקושיות שיש בזה כמו שהאריכו בזה הגאונים הנ"ל ועד אחרון הג' מווארשא ז"ל בביאור מהרד"מ לס' המצות אלא שלא ביארו בהא דצריך להיות נתפשטה ברוב ישראל ועפי"ז נראה מובן היטב פלוגתת ר"א ורנב"י דר"א ס"ל כיון דכל עיקר שצריכין אנו להאמין לגזירת חכמים ולמצותן הוא מכח ל"ת ועפ"י תורה אשר יורוך שפיר יכולין לברך אקב"ו אמנם רנב"י ס"ל כיון דמכח קרא דל"ת אינו חיוב לעשות המצוה אלא שלא לבעט במצותם של חכמים לא יתכן לברך על העשייה וצונו כיון שמכח דל"ת די אמונת הלב בחכמי התורה שהם המורים והמלמדים ועל מחשבה ל"ש ברכה ולכן אמר דברכה לעשות המצות הוא מכח שאל אביך ויגדך שנראה שמצווין אנו לעשות כל מה שיאמרו לנו החכמים ועיין בר"מ ז"ל פי"א מה' ברכות ה"ג שכ' בזה"ל וכן כל המצות שהם מד"ס וכו' מברך על הכל אקב"ו והיכן צונו בתורה שכתיב בה אשר יאמרו לך תעשה עכ"ל וכ' ע"ז מרן הכ"מ ז"ל וכתב רבינו טעמו של ר"א שהיא נראה יותר ועוד דאמרינן בברכות פ' מי שמתו כל מילתא דרבנן אסמוכוה אלאו דל"ת אלמא כר"א קיימא לן וכתב רבינו אשר יאמרו לך תעשה שהוא בלשון עשה וכתיב בפסוק עצמו עכ"ל מרן ז"ל נראה דכונתו דמשום ל"ת הוא לאו ואין מברכין על השלילה לכן נקט רבינו ז"ל לשון העשה שנאמר בהאי קרא (ומה תימא על הג' בעל חת"ס ז"ל במס' שבת שם שכ' דטעמא דרנב"י דמייתי קרא דשאל אביך ויגדך משום דלא ניחא לי' לומר מל"ת משום דהוי ברכה על השלילה עיי"ש שאשתמיט לי' דברי הר"מ ז"ל הנ"ל) אמנם לדברינו י"ל בכונת הר"מ ז"ל דמשום ל"ת אין החיוב לעשות כ"א שלא להורות אחרת מהחכמים אבל מקרא אשר יאמרו לך תעשה נראה דקאי על עשייה ג"כ שמחוייב לעשות כד"ח אך מד' האחרונים נראה דבין הלאו ובין העשה קאי רק על ההוראה היינו להורות כד"ת ודו"ק בכ"ז:

ג) ולכאו' הדברים מוכרחים דעובר על דרבנן אינו עובר על איסור או מצוה דאורייתא דא"נ דעובר על מצוה דאורייתא א"כ אמאי קיי"ל דבדרבנן אין מכין אותו עד שת"נ אם אינו רוצה לקיים מצ"ע של דבריהם ומה נפ"מ בין מצוה דאו' לדרבנן וע"כ דאינו עובר על מצוה דאורייתא איברא די"ל עפימ"ש במקו"א בשם הרמב"ן ז"ל בהא דקיי"ל דבמי שאינו רוצה לעשות מצ"ע מכין עד שת"נ הוא רק במי שאינו רוצה לקיים מחמת מרד ועי' בפ' ראה שכתבנו להכריח כן דעת הר"מ ז"ל ג"כ כנ"ל א"כ י"ל דה"ה בלולב ואינו ניטל אף ביוט"ש לאחר תקנת ריב"ז אם אינו רוצה ליטול לולב מחמת מרד שאומר אין כח לחכמים לתקן תקנות מכין אותו עד שת"נ לדעת הר"מ ז"ל כיון דבזה עובר על ל"ת ועפ"י אשר יורוך מה"ת כיון שאינו מאמין לתוה"ק שנתנה כח לחכמים להיות המורים בישראל שפיר מכין אותו עד שת"נ ולפי"ז להר"מ ז"ל לשיטתו אין נפ"מ באמת בין מי שא"ר לקיים מצוה דאורייתא ובין מי שא"ר לקיים מצוה דרבנן דאם אינו עושה מחמת מרד גם בדאורייתא אין מכין אותו עד שת"נ ובעושה מחמת מרד גם בדרבנן מכין אותו עד שת"נ, וראיתי בר"מ ז"ל פ"ו מה' חמץ הי"ב שכ' בזה"ל אסרו חכמים לאכול מצה בע"פ וכו' ומי שאכל מצה בע"פ מכין אותו מ"מ עד שת"נ עכ"ל ולכאו' הד' נפלאין לומר דבאיסור דרבנן שכבר עבר מכין אותו עד שת"נ וכבר חקרו בריב"ש ותשב"ץ בענין שיעור מ"מ אם המה כמלקות של תורה או פחותין מזה אבל לומר מכין אותו עד שת"נ זה אין לו שום הבנה ומה שנראה בזה לחומר הנושא שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה דהנה ידועה פלוגתת הבייתוסים עם החכמים בהא דממחרת השבת דהבייתוסים ס"ל דהיינו ממחרת השבת בראשית אמנם תשובת החכמים מכמה ראיות בתוה"ק להחליט דממחרת השבת היינו ממחרת הפסח ואחת מהראיות היותר נצחיות הוא ממה שאמרה התורה בפ' ראה ט"ז ג'. לא תאכל וגו' שבעת ימים תאכל מצות ופסוק ח' שם ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וגו' ל"ת מלאכה הרי יש סתירה מני' ובי' דמתחיל שבעת ימים תאכל מצות ומסיים ששת ימים תאכל מצות וע"כ דשבעה מן הישן וששה מן החדש וא"כ מוכרח דממחרת השבת היינו ממחרת הפסח אמנם הבייתוסים מתרצים זה עפי"מ דס"ל דמש"כ בפסוק ג' ל"ת עליו חמץ היינו על שחיטת הפסח דמזמן הקרבת הפסח דהוא לאחר חצות אסור לאכול חמץ ואומר שבעת ימים תאכל עליו מצות היינו עם ערב פסח דמיד שמתחיל איסור חמץ מתחיל אכילת מצה אשר הוא רשות כמו בשאר הימים ואח"כ אמרה התורה מיו"ט של פסח עצמו ששת ימים תאכל מצות היינו שיש בו רשות לאכול מצה ויום השביעי גם רשות של מצוה אין בו מאכילת מצה ועיין בספרי וביום השביעי עצרת לד' אלוקיך יכול יהי' אדם עצור כל היום כולו בביהמ"ד ת"ל לכם [והיינו בשמיני עצרת כתיב עצרת יהי' לכם ומקשינן זל"ז] ועיין ביצה ד' ט"ו פלוגתת ר"א ור"י בזה אמנם כ"ז לדעת חז"ל המקבלים האמיתיים אבל הבייתוסים בודאי ס"ל שאין ללמוד זמ"ז והכא דכתיב עצרת לד' אלוקיך היינו שאין בו חיוב אכילה כלל ועיין ברמב"ן ז"ל עה"ת מה שכ' בזה אך זה הכל לדעתינו אבל הבייתוסים בודאי ס"ל כפשטא דקרא ולזאת יפרשו להם המקראות כמו"ש דשבעת ימים תאכלו עליו מצות היינו מערב פסח אבל בפסח עצמו הוא רק ששה ימים וממילא אין להם הכרח לדרוש ממחרת השבת על מחרת הפסח וז"ב בשיטתם ולזאת האיש האוכל מצה בערב פסח מחמת מרד בחכמים וה"ה נוטה לדעת הבייתוסים שמתחלת מצות אכילת מצה בערב פסח וממילא רוצה להכחיש בקבלת חז"ל בהא דממחרת השבת שפיר מכין אותו עד שת"נ אף בשכבר עבר ולענ"ד הוא ביאור נכון בדעת הר"מ ז"ל, איברא דעיקר הדבר שכ' בדעת הר"מ ז"ל דס"ל ג"כ בהא דקיי"ל דבמצ"ע מכין עד שת"נ הוא רק בעובר מחמת מרד כמו"ש הרמב"ן ז"ל יש לעיין לכאו' דהרי מבואר בגמ' כתובות ד' פ"ז בד"א [דסגי במלקות ארבעים] במל"ת אבל במצ"ע כגון סוכה ואינו עושה וכו' מכין אותו עד שת"נ וא"נ דהוא רק אם אינו רוצה לעשות מצוה מחמת מרד א"כ גם בל"ת לדעת הר"מ ז"ל לא סגי במלקות ארבעים דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ד מה' רוצח ה"י דבאוכל נבלות מחמת מרד יש להרוג אותו בחרב עיי"ש דהוא מכלל האפיקורסים וא"כ ע"כ הא דבל"ת לוקה ארבעים אינו מיירי בעובר להכעיס וא"כ מוכרע בהא דמכין אותו עד שת"נ היינו אפי' אם אינו מחמת מרד ולא כהרמב"ן ז"ל אך באמת לשון הגמ' בכתובות שם למ"ד פריעת בע"ח מצוה אם אמר לא ניחא לי' למיעבד מצוה נראה מבואר דענין מכין עד שת"נ הוא רק ברוצה לעבור מחמת מרד היינו שאומר בהדיא שאינו רוצה לקיים מצוה אבל אם אינו רוצה לשלם מחמת חימוד ממון וכיו"ב אינו מכין אותו עד שת"נ אמנם נראה דשני מיני מרד הם המרד דמכין אותו עד שת"נ היינו באומר אינו רוצה לעשות מצוה אבל מודה שהוא מצוה רק שהוא רוצה לעבור עלי' בזה בל"ת לוקה מ' ובעשה מכין עד שת"נ והא דפסק הר"מ ז"ל דגם אוכל נבילה חייב מיתת חרב היינו במורד בתורה לגמרי שכופר בהמצוה שזה הוי אפקורס ובזה באמת חייב מיתת מרד ואין נפ"מ בין עשה ול"ת אך לפי"ז נסתרו דברינו שכתבנו דאין חילוק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דאם הוא מחמת מרד גם במצוה דרבנן מכין עד שת"נ ולהנ"ל ז"א דאם מודה במצוה דרבנן רק שאומר לא ניחא לי למיעבד מצוה אינו עובר בל"ת ועשה ואין מכין אותו עד שת"נ לבד אם אומר שאין להאמין לחכמים וא"צ לעשות מצותן אז גם בדרבנן מכין אותו עד שת"נ אפי' אם עבר וכמו שכ' באכל מצה בערב פסח דמיירי בכה"ג ודו"ק היטב בכ"ז:

ד) ודע כי בעיקר פלוגתת ר"א ורנב"י לכאו' עלה בדעתי דרנב"י מודה לר"א דאזהרת איסור דרבנן מל"ת אמנם כיון שעיקרו נאמר בפרשת זקן ממרא נהי דילפינן מזה לכל תק"ח וגזירתן דהוא ג"כ בגדר ל"ת מ"מ לא נשמע מזה אלא אנשים כשרים מישראל דכשרים לדין ולהוראה ויכולים להיות סמוכים שעליהם קאי הקרא דלא תסור משא"כ גרים ונשים דפסולים לדון ולא משכח"ל שיהי' בגדר סמוכין א"כ לא קאי עלי' כלל מקראות אלו לא יתכן לומר דהם נכללין בלא תסור אשר עיקרו נאמר על ממרא לכן הוסיף קרא דשאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך דנאמר על החכמים דשפיר נכללו בו כל ישראל אמנם יותר נראה בהא דהוסיף רנב"י הקרא דשאל אביך היינו משום דס"ל דנהי דחייבין אנו לשמוע לגזירת חכמים מצד ל"ת ועפ"י התורה אשר יורוך מ"מ ה"ד לאותו הדור שעליהם היתה גזירת החכמים אבל לדורות הבאים אחריהם המה חייבין לקיים גזירת חכמים מכח קבלת אבות וזה נכלל בקרא דשאל אביך ויגדך לעשות כל המצות והגזירות אשר קבלו אבותינו עליהם ועפי"ז י"ל דאין קו' על רנב"י מהא דאמרינן דכל מילי דרבנן אסמכוהו אלאו דלא תסור דבאמת כן הוא דשורש גזירת חכמים על הדור לקיים מצד ל"ת אמנם על דורות הבאים הוא רק אסמכתא מכח ל"ת שנאמרה להאבות והחיוב עלינו לקיים מקרא דשאל אביך, ואם יש מקום לדברינו אלה יש מקום לת' עפי"ז ד' הכ"מ שהבאנו למעלה דרוצה לומר בדעת הר"מ ז"ל דאפי' אם באמת נתפשטה הגזירה ברוב ישראל וחל גזירת חכמים מצד ל"ת מ"מ אם רואים הב"ד בדורות הבאים שעתה עוברים ע"ז הרבה מבנ"י ואינה מתקיימת ברוב בנ"י יכול הב"ד אע"פ שהם פחותים בחכמה ובמניין מהב"ד גוזרי הגזירות יכולים להסיר האיסור ולכאו' יפלא מאוד איך אפ"ל כן בדעת הר"מ ז"ל שס"ל דדרבנן נכללו בכלל ל"ת וה"ה כשל תורה ממש אמנם להנ"ל י"ל דהר"מ ז"ל מודה דלדורות הבאים הוא מכח קבלת אבות רק דאסמכה אל"ת של האבות המקבלים ולכן כאשר רואים עתה הב"ד שאינה נוהגת ברוב ישראל יכולין להתיר לגמרי כדי שלא יכשלו באיסורין ויש להעיר בזה בענין טבילת בעל קרי דמבואר בגמ' דבטלה לטבילתה ועיין ברבינו יונה ז"ל ברכות פ' מי שמתו איך הי' יכולין לבטל תקנת עזרא ועיי"ש שכ' שנראה עיקר מפני שלא פשטה התקנה זאת בכל ישראל ותקנה שלא פשטה בכל ישראל יכולין לבטלה וכן נראה דעת הירושלמי יומא ר"פ יוה"כ שהקשה למה צריך לגזור ביוה"כ תה"מ ת"ל משום רחיצה ותי' במקום שאין טובלין או קודם תקנת עזרא נשנית משנה זו מבואר מירושלמי דס"ל דתקנת עזרא לא נתפשטה בכ"מ ועיין בר"מ ז"ל בפ"ב מה' תפלה בזה וראיתי בת' ר"י מן השמים ס"ה שהתמרמר על הירושלמי וכ' שאם הי' עמהם בביהמ"ד לא מצאו ידיו ורגליו עיי"ש דשורש התמי' שלו כיון דעזרא ברוה"ק תיקן וכיון שכ' הר"מ ז"ל דקודם שמתקנים הב"ד תקנה צריכין להתבונן אם יתפשט ברוב ישראל ואם רוב הציבור יכולין לעמוד בה א"כ איך אפ"ל דלא נתפשטה ברוב ישראל אמנם לד' הכ"מ הנ"ל י"ל דבאמת בדורו של עזרא וכן בהרבה דורות אחריו הי' גזירתו נתפשט ברוב או בכל ישראל ולכן עזרא בשעתו שפיר גזר וכ"נ מוכרח בדעת הר"מ דבשעתו נתפשטה הגזירה ברוב ישראל דהרי הר"מ ז"ל בה' תפלה שם ס"ל דהי' שני תקנות דעזרא לא תיקן אלא לד"ת ולא לתפלה משום דרחמי הוא אמנם ב"ד שעמדו אח"כ התקינו גם לתפלה וקשה מאוד הרי הב"ד שעמדו אח"כ והוסיפו לגזור אף לתפלה איך גזרו כשראו שאין גזירת עזרא לד"ת נתפשטה ברוב ישראל א"כ איך הוסיפו הם כיון דקמייתא בטל וע"כ דאז נתפשטה ברוב ישראל לכן הוסיפו הם אף לתפלה והמעי' ברמב"ם ז"ל שם היטב יראה שכ' על התקנה של תפלה שלא נתפשטה ברוב ישראל ולא הי' יכולין הציבור לעמוד בה ועל תקנת עזרא לא כתב שום טעם מפני מה נתבטלה אמנם לד' הכ"מ יתכנו הדברים דבאמת תקנת עזר נתפשטה בכל ישראל אמנם בדורות הבאים שגזרו גם לתפלה וכיון שזה הי' גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה ממילא הקילו לגמרי גם בתקנת עזרא ולזאת אח"כ כשראו ב"ד שהקילו גם בתקנת עזרא לזאת בטלו הכל אע"פ שהי' פחותים בחכמה ובמניין מעזר' וב"ד וצ"ע עוד בכ"ז דגוף הסברא לחלק ולומר בין אותו דור ובין דורות הבאים יש לדחות דסוף כל סוף כיון שהב"ד בדור שאח"ז מקיימים גזירת הב"ד שלפניהם א"כ ה"ה בחיוב ל"ת מחכמי הדור שבימיהם וכיון שהב"ד צריכין לקיים ד' הב"ד שבדור שלפניהם מטעם דאין ב"ד יכול לבטל ד' ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמניין וא"כ הב"ד שבאותו דור מחוייב לקיים ד' הב"ד שלפניהם א"כ ממילא כל הדור בחיוב ל"ת מצד הב"ד שבדורותיהם אמנם י"ל דאם באנו לחייב מצד ל"ת מצד חכמי הדור הזה שמקיימין ד' הב"ד שלפניהם א"כ צריכה שתתפשט עתה ברוב ישראל וכיון שכן שפיר י"ל דאם עתה לא נתפשטה ברוב ישראל הרי מצד ל"ת ליכא רק מצד קבלת אבות ושוב י"ל כדברינו ואי"ה יבואר עוד בזה במקו"א וכאן כתבנו ר"פ לעורר לבב המעיין:

ה) ולהשלמת הענין אעתיק בזה מה שאמרתי דרך דרוש להסביר ד' הר"י ז"ל שפירש על הא דאמרו חז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד הי' נגאלין הכונה על שבת וכיבוד אב ועיין בספר ספרי דבי רב להג' ר"ד פארדו ז"ל מה שביאר דבריו ולענ"ד נראה פשוט דכונתו על תורה שבע"פ דהוא מקרא דשאל אביך ויגדך וזה ענין כ"א דהוא החכמים שגם המה בבחינת שבת והכונה דעיקר כריתת ברית עם ישראל הי' על תורה שבע"פ כמאמרם ז"ל על פסוק ע"פ הדברים האלה כרתי עמכם ברית וע"י קבלת התורה שבע"פ ואמונת חכמים עיד"ז יזכו ישראל לגאולה ובאמת שמירת שבת עיקרו בתורה שבע"פ כמבואר במשנה בחגיגה סוף פ"א, ה' שבת וכו' הם כהררים התלוין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות נמצא שע"י שמירת שבת כהלכתה מקיים מצות תורה שבע"פ וזה הוא בכלל שני שבתות ובאמת לפימ"ש הרמב"ן והאור החיים שמה שנוסף בדברות אחרונים בשמירת שבת וזכרת כי עבד היית במצרים וגו' כ"ז לא הי' כתיב בלוחות רק שהי' ביאורו של מרע"ה במשנה תורה א"כ דשבת שבמשנה תורה היתה תורה שבע"פ בדברי מרע"ה אלא שאח"כ נעשה תורה שבכתב ונכתב ע"י דברי הקב"ה שאמר למרע"ה אות באות ומ"ר כותב בתורה וא"כ י"ל דזה הפירוש שני שבתות שבת שבדברות הראשונות שהי' תורה שבכתב גרידא ושבת שבדברות האחרונות שעד שנכתב בספר הי' תורה שבע"פ. וראה נא לשון הר"מ ז"ל סוף פ"ב ה' שבת שכ' הדין דמלחמת מצוה מותר בשבת וסיים בזה"ל ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת עכ"ל ולכאו' הלשון אינו מובן דהול"ל בפשיטות דיריחו נכבשה בשבת. נראה בזה דבא לגלות לנו דכיבוש יריחו הי' בזכות שמירת שבת ואע"ג דחיללו את השבת ע"י מלחמה מ"מ כיון שהי' ע"י אמונת חכמים שהאמינו לדרשת חז"ל עד רדתה אפי' בשבת זה ג"כ גדר שמירת שבת בתורה שבע"פ הוא ג"כ בחינת שבת [ויותר נראה דכונת הר"מ ז"ל במש"כ ולא נכבשה יריחו אלא בשבת לדחות בזה ד' הגאון רס"ג ז"ל בס' האמונות והדיעות מאמר ג' ס"ט שכ' בזה"ל והתשיעית אמרו כי יהושע נלחם בשבת ואין הדבר כן כי לא זכר בכל יום מלחמה אבל הי' בכל יום נושאים הארון ותוקעין בשופרות ואלו המעשים מותרין בשבת אבל יום הז' שבו היתה המלחמה לא היתה בשבת עכ"ל ולשלול זה כ' הר"מ ז"ל להיפך דלא נכבשה יריחו אלא בשבת וז"ב ואמת בכונת הר"מ ז"ל ובאמת ד' הרס"ג ז"ל צ"ע מכמה אנפין וכתבנו מזה במקו"א]. השי"ת יזכנו לקיים שמירת שבת כהלכתן ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה