אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

וארא

שמות

פרק א

אעתיק בזה מכתב שכתבתי להגאון הספרדי בעל שדי חמד מה שפלפלתי בספרו דברי חכמים סי' קט"ז והוא שייך לסדר היום וז"ל שם:

ראיתי לכ"ג שליט"א בספרו הביא בשם כבוד הגאון מוהר"ח שליט"א מביאלא שכתב לתרץ סתירת דברי רש"י ז"ל בפסחים דסותר משנתו בטעם חיוב ד' כוסות דבמשנה דריש ערבי פסחים כתב דש"י ז"ל הטעם נגד ד' פתילות שבתורה. אמנם (בדף ק"ח ע"א) במימרא דריב"ל דנשים חייבות בד' כוסות שאף הן היו באותו הנס כתב רש"י ז"ל טעם חיוב ד' כוסות. שלשה כוסות נגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק וכוס פרעה בידי ורביעית ברהמ"ז. ותמי' מאוד. וכתב הגאון הנ"ל דהי' קשה לרש"י דנשים דלא היו בכלל הגזירה אינן בכלל הד' לשונות של גאולה לכן פירש רש"י ז"ל משום הדרש דג' האמור גבי פרעה. את"ד. והם דברים שא"צ להשיב עליהם כלל. ולדבריו שבטו של לוי שלא היו בכלל השיעבוד כלל אמאי חייבין בד' כוסות וע"כ כיון שאחיהם כל בית ישראל היו בכלל השיעבוד ונגאלו גם הם יש להם לשמוח כי בצרת ישראל גם להם צר ובשמחתם שמח לבבם א"כ מכ"ש בנשים שנטלו מהם הבנים להשליך ליאור או להמיתן איך יתכן לומר שלא היו בכלל הגזירות ולכן אין לדברים אלו שורש וענף ותמהני על הג' הנ"ל שבנה בזה דין חדש ושרי לי' מארי' בזה אמנם בעיקר דברי רש"י ז"נ הנה בפשיטות לק"מ אחרי שרש"י מפרש דברי ריב"ל וריב"ל ס"ל כן בירושלמי ריש ערבי פסחים דהד' כוסות הם כנגד ד' כוסות האמורים בשר המשקים עם יוסף אך בכ"ז אינו מתורץ. ושני קושיות קשה על רש"י ז"ל. אחד דלמה כתב רש"י טעם זה שנראה לכאורה דעת רש"י ז"ל דמשום דריב"ל סובר טעם זה לכן אמר זה דנשים חייבות בד' כוסות שאל"כ הו"ל לרש"י ז"ל לשתוק לגמרי ומה כוונת רש"י ז"ל בזה שכתב כאן טעמא דריב"ל על ד' כוסות. ב' קשה מאוד דרש"י ז"ל משנה מהמדרש והירושלמי דשם מבואר על כל הד' כוסות טעם זה ורש"י ז"ל מפרש לה על ג' כוסות ועל כוס ד' מפרש שהוא ברהמ"ז וכבר נתקשו בזה כל המפורשים. ומקודם נבאר מה שנלענ"ד בדעת רש"י ז"ל דמפרש כאן טעם דריב"ל בד' כוסות ונקדים מה שנראה לכאורה מירושלמי בשני מקומות דחיוב ד' כוסות הוא מה"ת א' מירושלמי דשקלים פ"ג ה"ב דאיתא שם בזה"ל מה לצאת [ד' כוסות] ביין של שביעית תני רב אושעיא יוצאין ביין של שביעית והנה פירוש הקרבן העדה דהשאלה הוא אם בד' כוסות צריך לכם הוא תמי' הא בכל שביעית אם זוכה בו הוא לכם וצ"ל כמ"ש הג' בעל תקלין חדתין דהשאלה הוא בפירות שביעית לאחר הביעור והשאלה הוא אם מותר באיסה"נ בפירות שביעית אמנם לא מטעמא דהגאון תקלין חדתין ז"ל מצד מללה"נ דזה תמי' לומר במצות ד' כוסות שהם משום שמחת הנס להודות ולהלל ולומר שירה על היין לומר בזה מצות לאו ליהנות ניתנו כמ"ש במק"א בזה. אמנם נראה דכוונת הירושלמי אם מצות ארבע כוסות דוחה איסור דפירות שביעית לאחר הביעור וא"כ ע"כ דס"ל דמצות ד' כוסות הוא מצוה של תורה. ב' יש להכריח כן מדברי הירושלמי פ"ו דנזיר ה"ה דאיתא שם בהא דאמרינן דנזירות חל על דבר מצוה כדבר הרשות דהיינו דוקא בד' כוסות כיון דנזירות חל מקודם חל גם על דבר מצוה משא"כ כשנשבע מקודם הנזירות לשתות יין אינו חל הנזירות על השבועה. וא"כ נראה ג"כ דס"ל דד' כוסות הוא מצוה דאורייתא דאי נימא דהוא דרבנן בלא"ה חל הנזירות אף אם היו ד' כוסות קדום והמעיין בירושלמי יראה שמוכח כן. ובאמת מלשון הירושלמי ריש פרק ערבי פסחים דאיתא שם בזה"ל מניין לד' כוסות ר' יוחנן בשם ר"ב כנגד ד' לשונות של גאולה וכו' נראה דמה"ת הוא ודריש לי' מקרא ועיין בקרבן העדה שפירש דמניין היינו רמז מקרא עיי"ש. אמנם יותר יתכן כדאמרן אך זה נראה ברור דזה דוקא אם ילפינן מד' לשונות של גאולה שפיר י"ל דהוא דאורייתא אבל לריב"ל דיליף לה מד' כוסות האמור ביוסף דהיא דרשה רחוקה מאוד פשיטא דהיא רק אסמכתא ואינה מה"ת. ומעתה י"ל עפמ"ש במק"א לתרץ דעת רבינו הרא"ה ז"ל בספר החינוך שכתב בפשיטות דנשים חייבין לספר ביציאת מצרים בלילי פסח ותמהו עליו הא הוי מצ"ע שהזמ"ג ונשים פטורות. וכתבנו לתרץ די"ל דדוקא מצ"ע שממתן תורה ואילך. נפטרו נשים מכח היקשא דתפילין היכא דהוי מצ"ע שהזמ"ג. משא"כ מצ"ע דקודם מ"ת נשים חייבות אע"ג דהוי מצ"ע שהזמ"ג והארכנו בזה לתרץ ממצה ואכ"מ:

וא"כ י"ל דהי' קשה לרש"י ז"ל דלמה צריד ריב"ל לומר הטעם מפני שנשים היו באותו הנס הא לפי"מ דמבואר דחיוב ד' כוסות הוא מפני ד' לשונות של גאולה וא"כ היא מנוה דאורייתא ונצטוו בה מיד קודם מ"ת א"כ גם נשים חייבות אע"ג דהוי מצ"ע שהזמ"ג כמו דחייבות בסיפור יצ"מ אע"ג דהוי זמ"ג לכן הזהיר רש"י ז"ל דריב"ל לשיטתו דס"ל דטעמא דד' כוסות הוא משום ד' כוסות של שר המשקים וא"כ פשיטא דהוי רק דרבנן ולכן צריך טעם לחייב נשים משא"כ א"נ טעמא דנאמר במשנה ל"צ טעם לחייב נשים דבמצות דאורייתא שב לי פסח נשים חייבות אע"ג דהוא זמ"ג או מטעמא דידי או מטעמים אחרים כמ"ש המפורשים לתרץ דברי החינוך ז"ל דסבירא לי' דכיון דחייבין באכילת מצה ופסח ה"ה דחייבין בסיפור יצ"מ וא"כ ה"ה בד' כוסות אם הוא מצוה של תורה [ומה שקשה על רש"י ז"ל לשיטתו בברכות (דף כ' ע"ב) דבמצוה דרבנן ל"ש פטור דמצות עשה שהזמ"ג א"כ למה צריך לטעם שאף הן היו באותו הנס עיי' בתוס' כאן ובתוס' ברכות שם ד"ה בתפלה. הנה מלבד שי"ל בפשיטות דאף לפי הבנת התוס' ברש"י ז"ל מ"מ הרי דברי רש"י ז"ל צריכין ביאור דאמאי בדרבנן ל"ש ההבדל בין מצ"ע שהזמ"ג או לא. וע"כ משום דבדרבנן איכא לאו דלא תסור א"כ לריב"ל לשיטתו דס"ל דאין מברכין על דרבנן וע"כ דס"ל דליתא ל"ת בדרבנן שפיר צריך לטעמא דאף הן היו באותו הנס. ונראה דמשום זה לא הקשו התוס' על רש"י ז"ל ממימרא דריב"ל גבי נר חנוכה ומגילה וד' כוסות דלדעת רש"י ז"ל יקשה לכאורה למה צריך לטעם זה [וכעת ראיתי שכבר העיר קצת בזה יד"נ כבוד הגאון מוהרא"ד תאומים שיחי' ועיי' לעיל בפרשת מקץ מ"ש בזה] אמנם בלא זה כ"כ במק"א שלענ"ד לולא דברי התוס' שהוסיפו בלשון רש"י ז"ל עיי"ש היטב ראיתי שכוונת רש"י ז"ל להיפך ממש ממה שכתבו התוס' בדעתם וכוונת רש"י ז"ל דלכן ל"ש בזה פשיטא כיון דהוא רק דרבנן בוודאי צריך לפרש אם חייבו את הנשים ג"כ דסתם תקנת חכמים וחיובם בוודאי דהי' רק לאנשים וכמו דמצאנו בריב"ל שצריך טעם לחייב נשים בכל הנך והארכתי הרבה בזה ואכ"מ ורצוני לשמוע דעת כ"ג בזה]:

ועתה נשוב לתרץ דעת רש"י ז"ל למה משנה מדברי הירושלמי דמבואר דריב"ל בעצמו אומר דהוא נגד ד' כוסות שבשר המשקים ורש"י ז"ל כתב כוס ברהמ"ז ומה כוונת רש"י ז"ל בזה. ומה שנראה בזה דרך דרוש דהנה באמת יש לעיין על ריב"ל דחשב גם כוס הפתרון כמו שכ' כת"ה והג' הנ"ל. אמנם נראה עפי"מ דאיתא במדרש דישראל נגאלו בזכות שיהיו גדורין מעריות ואיתא במדרש רבה אמור פ' ל"ב יוסף ירד למצרים וגדר א"ע מן הערוה ונגדרו כל האנשים על ידו שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה את עצמה מן העריות ונגדרו כל הנשים בזכותה מבואר מזה דכוחו של יוסף הגן על ישראל שיהיו גם הם גדורים בעריות וזהו הפירוש דראה ארונו של יוסף היינו דראה בכל ישראל את הארון דהיינו הכלי של יוסף שבו הי' יוסף שכל ישראל היו בבחינה זו וזה הי' למעלה מן הטבע שהיו במצרים מקום שטופי זימה כזו והם היו מוקפים בארונו של יוסף והיו גדורין בעריות לכן הים ראה וינוס וכיון דזה הי' הכל בכוחו של יוסף שע"י יוסף זכו לשמור עצמם מן הערוה ויען שתחילת גדולתו של יוסף נצמח ע"י פתרון של שר המשקים לכן ס"ל לריב"ל דגם כוס זה הוא במנין ושפיר חשיב ד' כוסות כנגד ארבעה כוסות שבחלום ובפתרון וזה נכון:

ומעתה י"ל דהי' קשה לרש"י ז"ל דהכא אמר ריב"ל דנשים חייבות בד' כוסות והא בנשים ל"ש כוס רביעי דהרי מבואר במדרש הנ"ל דנשים ניצולו בכת שרה בכח זה ששרה גדרה א"ע מן הערוה בכח זה ניצולו הנשים וא"כ אמאי נשים חייבות בד' כוסות ולכן כתב רש"י ז"ל דכוס ד' הוא ברהמ"ז. וי"ל בכוונת רש"י ז"ל עפ"י מה דמבואר בתוה"ק פרשת וירא ויאמרו אליו אי' שרה אשתך ופירש רש"י ז"ל יודעים היו מלאה"ש וכו' אמר ריב"ח כדי לשגר לה כוס של ברכה וא"א השיב להם הנה באוהל צנועה היא ונתבאר דכוס של ברכה צניעות של שרה אמנו ע"ה וכיון שעי"ד שרה נגדרו כל הנשים מעריות וניצולו בזכות זה לכן תקנו גם להם כוס רביעי בברהמ"ז לזכור זה. כן נלענ"ד בכוונת רש"י ז"ל דרך דרוש ולא נמנעתי להעתיק הדברים לפני כ"ג שליט"א כי לדעתי קרובים המה יותר לדרך הפשט מדברי הגאון מו"ה ר"ח שיחי' הנ"ל ולכת"ה משפט הבחירה. עכ"ל המכתב שכתבתי זה כביר להגאון בעל שדי חמד שליט"א:

אמנם לכאורה י"ל בפשיטות בכוונת רש"י ז"ל עפ"י הנ"ל די"ל דלפי דרש דהצלתי וגאלתי ד' כוסות דאורייתא ומעתה הי' קשה לרש"י ז"ל איך מחייב אותם ריב"ל מצד שאף הן היו באותו הנס הא במצוה דאורייתא אין מחייבין את הנשים אף מדרבנן מטעם שאף הן היו באותו הנס כמו שכתב להוכיח הגאון טורי אבן ז"ל פ"א דמגילה (דף ד' ע"א) ד"ה שאף הן היו באותו הנס מהא דאין נשים חייבות בסוכה אף מדרבנן עיי"ש לכן פירש רש"י ז"ל דריב"ל לשיטתו דס"ל דדרשה דד' כוסות המה כנגד הד' כוסות האמורים בשר המשקים וא"כ פשיטא דהוא רק אסמכתא דרבנן ולכן יש לחייב נשים מצד שאף הן היו באותו הנס. איברא דלפי"ז יצא לנו דלמ"ד דד' כוסות הוא דאורייתא לא יהיו נשים חייבות בד' כוסות ודא ודאי בדותא הוא ועיקר דברי הטו"א ז"ל אינם מוכרחין דמה ראי' מסוכה דפטרה אותם רחמנא בהדיא מקרא דמכל האזרח ל"ש לחייב אותם מדרבנן משא"כ היכא דהפטור רק מכח מצ"ע שהזמ"ג שפיר י"ל דחייבות עכ"פ מדרבנן מכח שאף הן היו באותו הנס ויש להאריך הרבה בענין זה ואכ"מ:

פרק ב

בר"מ ז"ל פ"ט ממלכים ה"א כתב בזה"ל על ששה דברים נצטווה אדה"ר וכו'. ובמצרים נצטווה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו עכ"ל. וכתב מרן הכ"מ ז"ל דמ"ש הר"מ ז"ל דעמרם נצטווה במצות יתירות צ"ע היכא מייתי לה וראיתי להגאון חיד"א ז"ל בת' חיים שאל ח"א סי' צ"ה הביא בשם הרב מקום שמואל דכוונת הר"מ ז"ל לדברי הגמ' סוטה (דף י"ב) עמד עמרם וגירש את אשתו וקשה אמאי גירש הא סגי בהפרשה לבד וע"כ דגירש כדי שיוכל אחר ליקח אותה ויקיים בה מצות פו"ר ואמרינן בסנהדרין דמצות פו"ר נאמרה לישראל ולא לב"נ ועמרם וכולם גירשו כדי שיקיימו פו"ר א"כ מוכח דנצטוו על פו"ר וחופה וגירושין את"ד. ועיי' שם להרב חיים שאל שדחה דבריו. אמנם תמהני על הרב חיד"א ז"ל דשקיל זוטרי ושבק רברבי והניח להרב מקום שמואל להוכיח מזה דנצטוו על פו"ר דהי' להם דין ישראל ושכח כי קודם מתן תורה ב"נ נצטוו על פו"ר לכ"ע ורק מצד דנאמרת ולא נשנית לאחר מתן תורה ניטלה מב"נ וניתנה לישראל וז"ב. אמנם בכל זאת לכאורה יש לקיים קצת ד' המקום שמואל מה שהביא הראי' מגירושין דנראה מזה דנצטוו במצות גירושין דהנה לכאורה צ"ע על התרגום דמתרגם על הא דויקח עמרם את יוכבד דודתו "אחות אבוהי" דמה בעי בזה ואמאי לא תרגם כפשטו ואע"ג דהאמת הי' כן דהיתה אחות אביו אבל מה קמ"ל בזה ונראה עפמ"ש הפני יהושע בקידושין (דף י"ג) דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר מקרא דודבק באשתו ולא באשת חבירו וגירושין ג"כ אין מתירין בב"נ כמו"ש בירושלמי פ"ק דקידושין א"כ לא משכחת לה דודתו באופן אחר שתהי' מותרת לב"נ אלא אחות אביו דאין לומר אשת אחי אביו דהרי אסורה לו מצד א"א כיון דבב"נ ליכא מתיר ותמיד איכא העשה דודבק ומעתה כיון דנראה מזה דבב"נ ל"מ גירושין ואעפי"כ עמד וגירש את אשתו ובפרט א"נ כמו"ש התוס' דאלצפן נשאה בינתיים ואח"כ החזירה עמרם א"כ מוכח דהוא נכנס בכלל זה לדיני ישראל שיהי' לו דיני גירושין וממילא נראה דה"ה קידושין וחופה דזה בזה תליא כמו"ש לעיל בפרשת וישלח אות א' וא"כ א"ש דברי המקום שמואל אע"ג שהוא ז"ל לא נתכוין לזה. איברא דלכאורה זה טעות דהרי בשיטת הר"מ ז"ל קיימינן והר"מ ז"ל ס"ל להדיא בפ"ט ממלכים ה"ח דבב"נ ג"כ מהני גירושין ואדרבה קיל מישראל דא"צ ספר כריתות רק בדיבור בעלמא יכולין לפרוש זה מזה:

אמנם לאחר העיון נלענ"ד להעיר בדבר חדש דהנה באמת יש לעיין בדעת הר"מ ז"ל דפשיטא לי' להכריע דב"נ מגרשין זא"ז מה שנראה שנסתפקו בזה אמוראי בירושלמי פ"ק דקידושין ה"א. ובאמת מסברא נראה דצדקו דברי הפנ"י כיון דמפורש בסוגיא דקידושין דצריך קרא דמיתת הבעל מתיר ואי לאו הכי אכתי איכא איסור עשה דודבק וא"כ נראה דפשוט להש"ס דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר ולפי"ז גם גירושין מנ"ל דמתירין בב"נ:

לכן נראה לענ"ד דיש נפ"מ בזה בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה ונאמר כיון דכתיב בקרא ודבק באשתו והיו לבשר אחד נראה דהוי חיבור גמור ואינו נפרד לא ע"י מיתה ולא ע"י גירושין אמנם זה דוקא קודם מתן תורה שהי' ב"נ מצווה בפו"ר והי' עליו החיוב להדבק באשתו והי' חיבורן חיבור אמנם לאחר מתן תורה שניטל מהם מצות פו"ר וניתנה רק לישראל ואין להם מצוה באישות כלל שוב הוי רק כקנין בעלמא לכן מי שירצה יכול לבטל הקנין משא"כ קודם מתן תורה שהיו מצווין על פו"ר והי' נשיאתם מצוה להעמיד דורות הוי חיבור גמור ולא יתפרד כיון דהתוה"ק לא גילתה שום מתיר ורק בישראל לאחר מ"ת עשאה התוה"ק מזה הקדש וגילתה דמהני מיתת הבעל וגירושין שתהי' מותרת להנשא לאחר אע"ג שהוא חיבור גמור. ועיי' ביבמות (דף ס"ג ע"א) אמר ר' אלעזר כל יהודי שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זו"נ בראם ויקרא שמם אדם נראה דשם אדם הוא רק בהצטרפות איש ואשה ומה שמדייק ר"א כל יהודי לכאורה צ"ע כוונתו ונראה דהכוונה דדוקא בישראל דליכא מתיר אלא מיתה וגירושין דוקא והיא א"י לגרש את בעלה לכן משלים זה שנושא זו אשה לשם אדם משא"כ ב"נ כיון דמגרשין זא"ז ומתי שתרצה יכולה להפרד ממנו גם לאחר הנישואין אינו בכלל אדם ונראה שזה כוונת חז"ל מה שדרשו אדם אתם אתם קרויין אדם דהכוונה כנ"ל כיון דשם אדם הוא רק ע"י הצטרפות איש ואשה וזה שייך רק בישראל משא"כ בב"נ ועפי"ז יובן היטב שיטת התוס' דקודם מתן תורה גם ב"נ הי' ג"כ בכלל אדם כיון דקודם מתן תורה לא הי' מהני בב"נ גירושין א"כ שפיר נקראו אדם. ויש להאריך בזה ולברר היטב כל מה שאמרו חז"ל בענין אישות ב"נ לפי זה. אך אין כאן מקומו. ולחכם יספיק דברינו שכתבנו:

היוצא לנו מזה דקודם מתן תורה כיון דתחילת הבריאה הי' להעמיד תולדות ולהמשיך הלאה הבריאה ע"י מצות פו"ר ובזה נשלמה צורת האדם בודאי לא הי' מהני גירושין ולא מיתה להסיר הקשר משא"כ לאחר מתן תורה שניתן תכלית הבריאה לישראל שהם ימשיכו תולדותם בעולם וניטל מצות פו"ר מב"נ יפה כתב הר"מ ז"ל דמגרשין זא"ז דלאחר מתן תורה ל"צ גירושין ופשיטא דמיתת הבעל מתיר בהם. ובזה א"ש דברי הפנ"י הנ"ל מה שמחדש במיתת הבעל אינו מתיר לב"נ ותמהו עליו שנעלם ממנו גמ' ערוכה בסנהדרין (דף נ"ח ע"א) דר"ע דריש ע"כ יעזוב איש את אביו היינו אשת אביו ומקשינן בגמ' היינו באשתו ולא באשת חבירו ותרצינן לאחר מיתה וא"כ מבואר דמיתת הבעל מתיר בב"נ. אמנם להנ"ל הדברים נכונים דהרי פשוט דר"א ור"ע נחלקו על ב"נ לאחר מתן תורה שפיר אמר ר"א דצריך קרא על אשת אביו. והמעיי' בפנ"י יראה דקאי רק על לפני מתן תורה עיי"ש שכתב כן גבי יהודה ותמר אמנם לאחר מתן תורה גם הפנ"י מודה דמיתת הבעל מתיר ומעתה מדגירש עמרם את אשתו ע"כ דנצטווה במצות יתירות היינו גירושין וקידושין ונכנס לזה בכלל ישראל והסברא נותנת כן דלידת משה רבינו הי' בקדושת ישראל עפ"י קדושת האישות שניתן לישראל. ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרנו וסמכנו על המבין. ולדעתינו הוא ענין נכבד שמה שכתבנו לדקדק מד' התרגום אינו דקדוק כלל "שדודתו" אין לו תרגום אחר מ"מ הענין בעצמותו נכון לענ"ד:

פרק ג

אעתיק בזה מחידושי בני הרב זצ"ל השייך לסדר זה. במס' פסחים (דף נ"ג ע"ב) אר"י תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי לאכול גדיים מקולסים בע"פ וכו' איבעי' להו תודוס גברא רבה הוה או בעל אגרופין הוה ת"ש עוד זו דרש תודוס איש רומי מה ראו חנני' מישאל ועזרי' שמסרו עצמן על ק"ה לכבשן האש נשאו ק"ו בעצמן מצפרדעים וכו' ואנו מצווים על ק"ה על אחת כו"כ. וראיתי בספר בית יהודה להגאב"ד מליטעמורסק ז"ל שהביא קושית העולם דלכאורה נראה דעיקר פשטות הגמ' דגברא רבה הוא מדדריש דרשות כחז"ל והא מדקתני עוד זו דרש נראה דחז"ל מסדרי הש"ס הוי ידעו ממנו עוד דרשות וא"כ למה בחרו דוקא דרשה זו להביא ראי' דגברא רבה הוא ועיי"ש בספר הנ"ל מ"ש בזה דבר חכמה דרך פילפול ויש לעיין בדבריו כמו שיראה המעיין ואכ"מ:

אמנם מה שנ"ל ג"כ דרך פילפול לתרץ קושית העולם הנ"ל עפי"מ דמבואר במדרש שה"ש בקרא דזאת קומתך דמתה לתמר וז"ל למה באו ישראל בספק סכנה בימי המן פליגי רבנן ור"ש רבנן אמרו על שעבדו ישראל עכו"ם ור"ש אומר על שאכלו ישראל מתבשילי עכו"ם א"ל רבנן לר"ש והלא לא אכלו אלא אנשי שושן בלבד א"ל ר"ש והלא כל ישראל ערבין זה לזה דכתיב וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו אמר ר"ש לרבנן אם כדעתיכם אתם חייבתם את כל ישראל כליי' דכתיב זובח לאלקים יחרם א"ל רבנן לר"ש אעפי"כ לא עבדו עכו"ם מלבם שנאמר כי לא ענה מלבו ע"כ לשון המדרש. והנה ביאור דברי המדרש דר"ש ס"ל דע"כ דלא הי' עכו"ם גמורה מה שעבדו ישראל בימי נ"נ דאל"כ איך ניצולו וכי משוא פנים יש בדבר וע"כ דהי' רק אנדרטי וא"כ למה נתחייבו כליי' לכן ס"ל לר"ש דנענשו על שאכלו תבשילי עכו"ם וכולם נענשו משום ערבות אמנם רבנן ס"ל דהי' עכו"ם גמורה והא דניצולו היינו משום דהי' רק מיראה ונהי דהדין דיהרג וא"י מ"מ בעבר אין נענשין עונש הראוי להם כמו"ש הר"מ ז"ל ולכן ניצולו ישראל. וזה פשוט וברור בכוונת המדרש:

ומעתה נאמר דתודוס איש רומי כיון דדרש דמה ראו חמו"ע למסור את עצמם על ק"ה וצריך לבוא לק"ו מצפרדע וקשה ת"ל דקיי"ל דבעכו"ם הדין דיהרג ואל יעבור וע"כ דס"ל ג"כ דלא הי' עכו"ם גמורה דאל"כ ל"צ לק"ו כנ"ל ולפי"ז מוכרח הא דנתחייבו ישראל כליי' בימי המן היינו משום ערבות שלא הוכיחו זה את זה על שאכלו תבשילי עכו"ם. אך לכאורה יש לעיין כיון דבאמת מודעה רבה לאורייתא והיו יכולין לחזור מקבלת התורה א"כ ממילא אין איסור באכילת תבשילי עכו"ם וא"כ איך שייך בזה ערבות ומצות תוכחה כיון דיש בידם לגמרי להפקיע עצמם מאיסורין וע"כ צ"ל דנהי דיש בידם להפקיע מהחיוב מ"מ כ"ז שלא הפקיעו את עצמם מן הכלל יש חיוב ערבות וז"ב.

וא"כ נראה דמכ"ש דיש חיוב תוכחה לגבר אלם דאע"פ דיוכל להיות דלא ישמע לו מ"מ אנו חייבין להוכיחו וזה במכ"ש דחיוב תוכחה על ישראל בימי המן. וא"כ א"ש מאוד דברי הגמ' דבעי למיפשט דתודוס גברא רבה הוא מדדריש דמה ראו חמו"ע שמסרו עצמם על קה"ש משום שלמדו ק"ו מצפרדעים וקשה דלמה צריך לזה ת"ל דקיי"ל בעכו"ם יהרג ואל יעבור וע"כ דל הי' עכו"ם גמורה וא"כ קשה למה נתחייבו ישראל כליי' בימי המן וע"כ משום מצות תוכחה ואע"ג שיש בידם להפקיע עצמם מהחיוב יש חיוב תוכחה א"כ מכ"ש בגברא אילמא דיש חיוב תוכחה וא"כ הא דלא הוכיחו אותו חכמים ע"כ משום דגברא רבה הוא וזה נכון דרך פילפול. [הן אמת שהתוס' במס' ע"ג (דף ג' ע"א) ד"ה שלא השתחוו לצלם כתבו בסוף דה"ק ראי' מגמ' דמגילה דהם לא עשו אלא לפנים שלא הי' עכו"ם גמורה דאל"כ הי' להם למסור נפשם על קה"ש אך באמת הדבר צ"ע דמה בכך דהי' להם למסור על קה"ש מ"מ כיון דעבדו רק מיראה והיו אנוסים גמורים א"כ אינן חייבים כליי'. ונראה מזה דתוס' פליגי על הר"מ ז"ל בדין יהרג ואל יעבור אמנם לדעת הר"מ ז"ל נראה פשוט כדאמרן וכן מוכח מפשיטות לשון הגמ' ששאלו וכי משוא פנים יש בדבר ואם הי' רק אנדרטי מה ק"ל ואמאי נתחייבו כליי' ודברי התוס' צ"ע]:

איברא דלכאורה יש לדחות ולומר דתודוס ג"כ ס"ל דהי' עכו"ם גמורה והא דהוצרך לדרוש טעם על שמסרו חמו"ע את עצמן לקה"ש היינו ג"כ מה"ט כיון דאז קודם קבלת התורה בימי אחשורוש הי' טענת מודעה והיו יכולין לחזור מקבלת התורה א"כ הי' בידם לחזור מקבלת התורה וממילא יהי' דינם כב"נ דאינו מוזהר על קה"ש. לכן הוצרך ללמוד ק"ו מצפרדעים כנ"ל. אמנם לקושטא דמילתא זה אינו דנראה ברור דאפי' אם היו חוזרים מקבלת התורה מ"מ מה שנוגע לעבודת עכו"ם לא היו יכולין לחזור לפמ"ש התוס' במס' שבת (דף פ"ח ע"א) סוד"ה מודעה דמה שכרת עמהם יהושע ברית היינו שלא לעבוד עכו"ם וברור הדבר דאין כוונת התוס' על עבודת עכו"ם גרידא דזה הוא מז' מצות ב"נ אך הכוונה על עזיבת עכו"ם בהחלט גמור כמו שאמרו חלילה לנו מעזוב את ד' והיינו אפי' על שיתוף עכו"ם וכבר ביאר א"א מו"ר שיחי' בדרשותיו שענין זה דב"נ אינו מוזהר על קה"ש ואינו מוזהר על שיתוף כו"מ הוא חדא מילתא דכיון דאינו מוזה על שיתוף כו"מ והטעם שחיותו אינו מהשגחת השי"ת לבדו רק תלוי במשטרי הטבע לכן א"צ למסור נפשו על קה"ש משא"כ ישראל דמוזהר על שיתוף עכו"ם כיון דכל שורש החיות שלו מהשי"ת לבדו וזולת זה אין לו חיות והעמדה כלל ממילא כשרוצים להפרידו מיחוד השי"ת רוצים לעקרו מחיות שלו ולכן מחויב למסור נפשו על קדושת השי"ת ודפח"ח. וא"כ ה"נ כיון דיהושע כרת עמהם ברית שלא לעבוד עכו"ם כלל ממילא דמוזהרין על קה"ש ול"ש בזה טענת מודעה וכן מוכרח מדברי התוס' הנ"ל דפשיטא להו דאם הי' עכו"ם גמורה היו חייבין למסור נפשם על קה"ש וקשה הא הי' להם טענת מודעה א"ו כדאמרן דמה שנוגע לעכו"ם ל"ש טענת מודעה וא"כ דברינו נכונים:

אמנם כן בעיקר דברי המדרש שה"ש הנ"ל בפלוגתת ר"ש ורבנן לכאורה תמי' מאוד שהיא סתירה מפורשת לדברי הגמ' מגילה (דף י"ב) דשם מבואר להיפך ממש דתלמידיו שאלו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליי' ואמר להם רשב"י אמרו אתם והשיבו הם מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואמר להם רשב"י א"כ שבשושן יהרוגו ומסיק משום שהשתחוו לצלם וקשה מאוד הלא רשב"י בעצמו ס"ל במדרש דהוא משום שאכלו תבשילי עכו"ם ועל הקושי' דא"כ שאר היהודים אמאי נתחייבו תירץ רשב"י משום שלא הוכיחו אותם והוא תימא גדולה. והראה לי אאמו"ר שליט"א שכבר נתעוררו בזה המפורשים וערבים עלי דבריו היקרים שאמר לתרץ קושי' זו בשנדקדק בלשון המדרש דשם איתא הלשון למה נכנסו ישראל בספק סכנה בימי המן אמנם בש"ס דילן איתא הלשון למה "נתחייבו" שונאיהם של ישראל כליי' וצ"ע על שינוי לשון השאלה. הענין הוא עפמ"ש המפורשים דיש שני מיני עונשין יש עונש שחייב אותו עונש בדיני שמים ויש שאינו חייב אותו עונש רק כיון שאינו מתנהג בדרכי התורה הקב"ה מסיר השגחתו ממנו ונופל הוא תחת מקרי הזמן ופגעיו. ומעתה יובן היטב דהמדרש ס"ל דבאמת לא נתחייבו ישראל כליי' בימי המן כלל רק שהיו בבחינת הסתרת פנים כמו שאמרו חז"ל אסתר מן התורה מניין ואנכי הסתר אסתיר וע"ז אמרו במדרש מפני מה נכנסו ישראל בספק סכנה היינו מפני איזהו חטא גרמו להם שיפלו תחת מקרי הזמן וכגעיו ויהיו בספק סכנה ע"י המן וע"ז אמר ר"ש מפני שאכלו מתבשילי עכו"ם ואע"ג דחטא זה אין בו עונש מיתה מ"מ כיון שלא התנהגו עפ"י תורה ממילא הסיר הקב"ה השגחתו מאתם ועיד"ז באו לידי ספק סכנה כנ"ל. וע"ז שאלו אותו א"כ שבשושן יהרוגו ושאר ישראל מה חטאו וע"ז השיב להם רשב"י שפיר דהי' להם להוכיח אותם מצד ערבות וכיון שלא הוכיחו אותם א"כ ג"כ סרו מדרך התורה לכן גם הם היו בספק סכנה אמנם בתלמודא דידן דשאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליי' הרי דהי' ס"ל להתלמידים דהיו חייבין באמת בעונש זה מדיני שמים ושאל אותם רשב"י אמרו אתם וע"ז השכילו לענות בתשובתם "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע לא אמרו מפני שאכלו מאכלות אסורות' כמו שאמר רשב"י במדרש הנ"ל דזה לא יספיק לחייבם כליי' רק מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע שביקש להעבירם על דת והם נהנו מזה והוי בכלל מחשבת עכו"ם וחייב מיתה בדיני שמים וע"ז שפיר שאל רשב"י א"כ רק שבשושן יהרוגו דע"ז לא יספיק התירוץ מפני שלא הוכיחו אותם דמניעת תוכחה שהוא רק ביטול עשה בשוא"ת לא יתחייבו עיד"ז מיתה לכן אמר להם רשב"י שאם תרצו לומר שנתחייבו מיתה ע"כ משום שהשתחוו לצלם שבזה היו כל ישראל ודברי המדרש ודברי הגמ' אחת הם. אלו דברי אאמו"ר שליט"א:

אלא דאכתי צ"ע דבמדרש אמר ר"ש לרבנן אם כדעתיכם חייבתם את ישראל כליי' ובגמ' דילן אמר ר"ש עצמו הם לא עשו אלא לפנים וצ"ל דקיבל דבר זה מחכמים והודה לדבריהם ובאמת יפלא קצת שאלת ר"ש במדרש לדעתיכם חייבין ישראל כליי' אטו ר"ש לא ידע שהיו אנוסים על השתחוואה לצלם בימי נ"נ. והנראה לענ"ד עפמ"ש הגאון הפלאה ז"ל דאע"ג דאונסין לאדם על הדבר אם עושה זאת מרצונו הוי בכלל רצון ואע"ג דאונסין אותו על זה ואילולי רצונו ג"כ הי' מוכרח לעשותו מ"מ זה שרוצה ג"כ הוי רצון גמור. וכבר ראיתי לאבי מורי שיחי' שמפלפל בזה דעכ"פ אינו יותר ממחשבה דאיסורא ולא נוכל לחייב ע"ז מיתת ב"ד כיון דעל המעשה הוא מוכרח מכח האונס. אמנם לפי"ז י"ל עפי"מ דס"ל לרשב"י בסנהדרין (דף ע"ד) דעובד עכו"ם ניתן להצילו בנפשו אע"ג שלא עבד עדיין עכו"ם מבואר דרשב"י ס"ל דבעכו"ם גם על המחשבה נהרג בידי אדם לכן שפיר אמר רשב"י שלא עשו אלא לפנים והיינו שלא עשו אלא מחמת א נס ולא הי' רצון אף במחשבה ושפיר אין חייבין כליי' וקיבל מהם רשב"י דבריהם והשיב כן לתלמידים. ויש להאריך עוד בזה ולברר הדברים ואין כאן מקומו:

פרק ד

אמר הכותב העתקתי דברי בני שיהי' שפתותיו דובבות בקבר וימליץ טוב בעדינו. ואשתעשע בהם קצת ובמה דסיים אפתח. מ"ש בסו"ד ליתן טעם לקושית ר"ש אם כדעתיכם אתם חייבתם את ישראל כליי' אם כי הוא דבר חכמה בכ"ז יש לדחות כמובן אמנם לענ"ד י"ל סברא אחרת בזה ואקדים מה שנלענ"ד לחדש בהא דקיי"ל ברודף אחר נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו דאפי' אם הי' אונס על מעשהו זה דיהרג אם לא יעשה זאת מ"מ ניתן להצילו בנפשו וטעמא דמילתא כיון דחיוב זה דניתן להצילו בנפשו אינו מכח חומר העבירה אלא מכח פגם חבירו וזה אסור אפי' במקום סכנה להציל את עצמו בפגם חבירו ואם אמרו שאסור להציל את עצמו בממון חבירו אם לא ע"מ לשלם מכ"ש בפגם חבירו וא"כ פשיטא דרודף אחר נערה המאורסה ואחר הזכר אפי' אם אונסין אותו על כך מ"מ ניתן להצילו בנפשו. ומעתה י"ל דאע"ג דפסק הר"מ ז"ל דהיכא דהדין דיהרג ואל יעבור מ"מ בעבר ועשה אין הב"ד ממיתין אותו מ"מ היינו דוקא באותן עבירות שאין בהם פגם של חבירו ולא ניתן להצילו בנפשו אבל היכא דיש בהם פגם של חבירו כיון דזה ברור דמכח אונס שלו אין להציל את עצמו בפגם של חבירו שוב אינו בגדר אונס ושוב יש עליו אח"כ עונש מיתה בב"ד. ומעתה י"ל דרשב"י לשיטתו דס"ל דעובד עכו"ם ניתן להצילו בנפשו מכח פגם שמים הרי דס"ל ג"כ דאינו מכח עבירה שהוא עובד עכו"ם רק מכח שנעשה מזה פגם שמים וחמור מפגם הדיוט א"כ גם באונס דינא הכי וניתן להצילו בנפשו דגם בזה איכא ק"ו מפגם הדיוט כנ"ל וא"כ לרשב"י אינו תירוץ כלל מה שהוא אונס בעכו"ם שיהי' פטור אח"כ מחיוב מיתה שעליו כיון דהדין דיהרג וא"י וניתן להצילו בנפשו מכח פגם שמים שוב ל"ש בזה פטור אונס כלל וכמו"ש המפורשים דבשפכ"ד ל"ש פטור אונס מה"ט וגם הר"מ ז"ל מודה דיש עציו חיוב מיתה אם הרג את חבירו באונס מיתה וה"ה בעכו"ם לר"ש דחד טעמא הוא כמובן. וא"כ א"ש הא דאמר ר"ש אם כדעתיכם נתחייבו ישראל כליי' דר"ש לשיטתו אפי' בעובד עכו"ם באונס יש עליו חיוב מיתה:

ועפי"ז יש לתרץ דברי התוס' במס' עכו"ם הנ"ל שדייקו מזה דהשיב רשב"י בגמ' דילן דהם לא עשו אלא לפנים דע"כ הי' רק אנדרטי דאל"כ הי' חייבין למסור עצמן על קה"ש דלכאורה תמי' מאוד כמו שתמה בני זצ"ל דמה בכך דהי' חייבין למסור עצמן על קה"ש הא מ"מ בעבר ולא נהרג לא עברו אלא עשה דוקדשתו. אמנם להנ"ל מובן היטב דכוונת התוס' על רשב"י לשיטתו דלדידי' בעכו"ם כיון דניתן להצילו בנפשו ל"ש טענת אונס כלל וכדברי רשב"י הנ"ל במדרש והא דבגמ' דילן הודה לחכמים היינו מכח דהי' חוזר בו וס"ל דהי' רק אנדרטי ולא היו חייבין למסור נפשם מדינא. וזה נכון בישוב דברי התוס' דרך פילפול:

אמנם לקושטא דמילתא יש לעיי' הרבה בזה. א'. עיקר היסוד מש"כ לחדש דהיכא דניתן להצילו בנפשו גם באונס ניתן להצילו בנפשו עדיין צריך ראי' ואם כי הסברא נותנת כן בפרט דהדין דיהרג ואל יעבור א"כ מהכ"ת שיפגום חבירו את עצמו בשביל הצלתו מ"מ שיהי' מצוה להרגו שלא יפגום חבירו על ידו צריך ראי' די"ל כיון דהוא עושה זאת מאונס מיתה אין לו דין רודף. ואם אמנם כי ברודף אחר חבירו להרגו פשיטא דאפי' באונס יש לו דין רודף וניתן להצילו בנפשו כמבואר בסנהדרין (דף ע"ב ע"ב) דהא דביצא ראשו אין נוגעין בו הוא רק משום דמשמיא קרדפי לה אבל לא מטעם דהוי אונס מבואר דאונס יש לו דין רודף וכן נראה מבואר מר"מ ז"ל שמפרש דברי הגמ' משום שטבעו של עולם הוא נראה דבא להזהיר דלא נימא דהפירוש בגמ' משום דהוי אונס רק דהוא טבעו של עולם ובירושלמי מבואר דהטעם דיצא ראשו אין נוגעין בו כיון דכבר הוא בכלל נפש א"ר מאיזהו טעם אתה מחליט שהעובר רודף את האם דילמא היא רודפת את העובר. עכ"פ מבואר דאונס לא מיפטר מצד רודף. אך י"ל דזה רק ברוצח כיון דהסברא דאמרינן בי' יהרג ואל יעבור הוא מכח מה חזית א"כ גם באונס הוי רוצח ויש עליו כל העבירה של הרציחה ושפיר ניתן להצילו בנפשו משא"כ ברודף את נערה המאורסה היכא דהוא אונס כיון דאונס רחמנא פטרה רק שיש עליו עשה דונקדשתי הוה כמו רודף דחייבי לאוין וחייבי עשה דלא ניתן להצילו בנפשו אע"ג דפוגם אותה ויש להביא ראי' לזה ממה דמבואר ברש"י ז"ל בסנהדרין שם בהא דאמר ר"ה קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו דהוא רק בקטן הרודף אחר חבירו להרגו וכן הר"מ ז"ל מפרש כן דברי ר"ה ולכאורה כיון דרוצח ילפינן מנערה המאורסה א"כ מה נ"מ בין זה לזה. אמנם לדברינו י"ל דזה הוא ההבדל דקטן הוי כמו אונס כיון דאין בו דעת ורוצח גם באונס הוי רוצח כיון דהוא מכח מה חזית משא"כ ברודף אחר נערה המאורסה ואפי' א"נ דקטן חייב אף ברודף אחר הערוה מ"מ באונס מחמת מיתה יש לומר דאין עלינו המצוה להרגו מצד רודף מחמת פגמה דידה. ומהא דלא תירץ הגמ' בסנהדרין (דף ע"ג ע"ב) על הקושיא דא"נ שיש להם קנס דמיירי דהי' באונס מיתה אינו ראי' דגם באונס ניתן להצילו בנפשו דמלבד די"ל דהוה בכלל חייבי מיתות שוגגין ואכתי קשה דנימא קלבד"מ. אך זה יש לדחות מתרי טעמי. א' דיש לחלק בין חייבי מיתות שוגגין לח"מ אונסין וכ"כ במק"א מדברי האסיפת זקנים כתובות (דף ל' ע"ב) באמצע ד"ה ואי לא מצי לאהדורי שכתב כן דבחייבי מיתות אונסין לא אמרינן קלבד"מ. ב' יש לומר דניתן להצילו בנפשו דאפי' במקום דניתן להצילו בנפשו אינו יותר מחייבי מיתות שוגגין א"כ י"ל דהיכא דהדין דאסור להצילו בנפשו גם בכלל ח"מ שוגגין איננו כיון דאמרינן דבאונס אינו בחיוב מיתה ושוב ל"ש קלבד"מ וכבר כתבנו מזה במקום אחר ואכ"מ:

אמנם בלא"ה יש לומר דלכן לא תירץ הגמ' דמיירי דהי' באונס מיתה די"ל דבכה"ג אינו חייב קנס כיון דהי' אונס על העבירה ל"ש קנס אע"ג דהדין דיהרג וא"י משום דבא על חייבי כריתות מ"מ חיוב קנס הוא בשביל שבא על הבתולה וזה לא חייבה רחמנא באונס וצ"ע בזה הרבה אם יש חיוב קנס באונס ונהי דאמרינן דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער ובין ישן מ"מ י"ל דזה דוקא בחיוב ממון ולא בקנס והבן. ויש להאריך עוד לדעת הר"מ ז"ל דאין אונס בערוה משום דאין קושי אלא לדעת ול"ש בזה דין אונס כלל ואכ"מ כי לא רציתי בזה להעיר אלא ראשי פרקים במה שיש לעיי' בענינים אלו וישמע חכם ויוסיף לקח:

ב) אפי' א"נ דיש לו דין רודף בשעת מעשה ומצוה להרגו שלא יפגום חבירו על ידו וה"ה בעכו"ם לרשב"י שלא יהי' פגם שמים על ידו מ"מ בעבר ועשה העבירה י"ל דאין עליו חיוב מיתה כיון דסוף כל סוף עשה העבירה מחמת אונס וע"ז שפגם ע"ז ליכא ח"מ אח"כ דהחיוב מיתה היכא שכבר עבר הוא רק על חומר העבירה עצמה והבן היטב:

ג) והוא העיקר דנראה דגם בשפכ"ד דהדין דיהרג וא"י מכח סברא דמה חזית מ"מ בדיעבד כשהרג את חבירו מחמת אונס מיתה פטור ממיתת ב"ד אפי' כשהתרו בו וזה מב' טעמים. א' דאין להמית אדם מישראל במה שכל האיסור הוא רק מכח הסברא ואע"ג דסברא דאורייתא הוא מ"מ לא מצאנו שמכח סברא נוכל להרוג אדם מישראל בב"ד. ב' מטעם דאיתקש שפכ"ד לשחוטי חוץ דממעטינן דבאונס אינו חייב כרת ומלקות ה"ה בשפכ"ד בעבר והרג באונס אינו חייב מיתה וכבר העיר בזה הג' מוהר"ז באסקאוויטץ ז"ל בספרו סדר למשנה פ"ה מיסוה"ת עיי"ש שהביא הרשב"א קידושין (דף מ"ג) בשם הראב"ד שכתב לתרץ קושית התוס' דלכן צריך קרא למעט בשחוטי חוץ באונס ולא ילפינן מכל התורה דאונס רחמנא פטרי' ותי' דהוא כיון דכתיב בשחוטי חוץ דם ישפך יהי' איתקש לרוצח מה רוצח יהרג וא"י ה"ה שחוטי חוץ לכן צריך קרא למעוטי ומעתה נאמר אע"ג דברוצח אמרינן מכח סברא דיהרג ואל יעבור ואין למידין מהיקישא דש"ח כיון דשייך בי' מה חזית מ"מ אם עבר והרג באונס שוב ילפינן משחוטי חוץ דפטור ממיתת ב"ד. אלו דברי קדשו ודפח"ח:

ובאמת בעיקר קושית התוס' דלמה לי קרא למעט אונס בש"ח ת"ל דבכה"ת כולה אונס רחמנא פטרי' לכאורה י"ל כיון דקיי"ל דמהני שאלה בקדשים א"כ הא יכול למיתשל ואין זה אונס וע"כ דכופין אותו שישחוט קדשים של חבירו בחוץ וכיון דקיי"ל דאסור להציל א"ע בממון חבירו א"כ שפיר הו"א דיהרג ואל יעבור. וי"ל יותר לפימ"ש האחרונים להוכיח מדברי רש"י אבות בהא דלא הפילה אשה מריח בשר קודש דכמו דאסור להציל עצמו בממון חבירו ה"ה דאסור להציל את עצמו בממון גבוה א"כ בש"ח תמיד יש סברא לומר דהדין דיהרג וא"י כיון דמציל א"ע בממון גבוה ושפיר צריך קרא למעוטי ש"ח באונס. ונראה דא"נ כן דאסור להציל א"ע בממון גבוה ע"כ הא דממעטינן אונס בש"ח היינו בדיעבד דא"ח מלקות משום ש"ח כיון דסוף כל סוף אנוס הי'. אמנם לכתחילה באמת הדין דיהרג וא"י וא"כ לגמרי איתקש שפכ"ד לש"ח ויש להאריך בזה טובא ואכ"מ. עכ"פ נראה דגם בשפכ"ד בעבר והרג אין עליו ח"מ א"כ מבואר דאף מי שניתן להצילו בנפשו בעבר ועשה אין עליו ח"מ. ונראה דגם מח"מ ביד"ש נתמעט מהיקישא דש"ח וא"כ נסתרו דברינו בכוונת התוס'. ועיקר בדעת התוס' נראה דס"ל כדעת הסמ"ג מובא בתוס' מס' ע"ז (דף נ"ד ע"א) ד"ה הא בצינעא דבעכו"ם בפרהסי' יש אזהרה ועונש מיתה ג"כ ודלא כדעת הר"מ ז"ל. ועיין בכ"ז:

ואשיב לדברי בני ז"ל מ"ש דלענין עבודת עכו"ם אפי' בשיתוף לא הי' להם טענת מודעה משום דע"ז כרת עמהם יהושע ברית בזה בודאי צדקו דבריו וארווח לן בזה לתרץ מה שיש להעיר בד' התוס' עכו"ם הנ"ל דמייתי ראי' מהא דאמרינן בש"ס דאלמלא הוה נגדיהו לחמו"ע הוי פלחי לצלמא דלא הי' עכו"ם גמורה דאל"כ כיון דהדין דיהרג וא"י ה"ה דחייבין לסבול יסורים והרי מדברי רש"י ז"ל עה"ת בפרשת תשא בפסוק כ"א פרשה ל"ב שכתב בזה"ל כמה יסורים סבלת עד שלא תבוא עליהם חטא זה ועיי' ברמב"ן ז"ל שתמה על רש"י ז"ל. עכ"פ דעת רש"י ז"ל נראה לכאורה דביסורין אמרי' דיעבור. אמנם לדברי בני ז"ל נראה דגם רש"י ז"ל מודה דהיכא דהדין דיהרג וא"י גם כל יסורין שבעולם צריך לסבול שלא יעבור ח"ו אך כוונת רש"י ז"ל כיון דעגל הי' רק עכו"ם בשיתוף ולא הוזהרו ב"נ ע"ז וא"כ היו יכולין לחזור מכח טענת מודעה. ובלא זה כיון דב"נ אינו מצווה על קה"ש א"כ הי' אהרן יכול לחזור מקבלת התורה ויהי' דינו כב"נ לכן שפיר שאלו מ"ר כמה יסורין סבלת בזה. אמנם התוס' הוכיחו שפיר מחמו"ע כיון דהם לא הי' להם טענת מודעה לענין עכו"ם כלל א"כ איך אמרינן בגמ' דאלמלא נגדיהו וכו' וע"כ דהיתה רק אנדרטי. והרמב"ן ז"ל דלא ניחא לי' בדברי רש"י ז"ל נראה לענ"ד דאזיל לשיטתו דמאברהם אבינו ואילך הי' להם דין ישראל בכל מה שנוגע לעכו"ם הן לענין שיתוף עכו"ם והן לענין קה"ש כיון דהיו בכלל ישראל ממילא דינם כישראל ולכן גם אז לא הי' מהני טענת מודעה בענין חטא העגל אמנם רש"י לשיטתו במס' זבחים (דף קט"ז) דעד מתן תורה כולהו בכלל ב"נ הוי ודינם כב"נ ולכן מהני טענת מודעה בחטא העגל וכתבנו מזה במק"א ואכ"מ:

אמנם מ"ש בני ז"ל בשמי דשיתוף עכו"ם וקידוש השם חדא הוא אם אמנם כי בדרשותינו כ"כ אבל לקושטא דמילתא נראה שאינו כן לפימ"ש במק"א שנראה עיקר דגם גר תושב מוזהר על שיתוף עכו"ם ואעפי"כ פשיטא להש"ס דגר תושב אינו מוזהר על קה"ש דהרי ראיית הגמ' מנעמן דהי' גר תושב ועיי' במסכת עכו"ם (דף ע"ד ע"ב) איזהו גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם דברי ר"מ וכו' וחכ"א אלו לא באו לכלל גר תושב וברש"י ז"ל בזה"ל שהרי גם עכו"ם גמורים נצטוו על עכו"ם ועל שאר מצות. וקשה דילמא כוונת ר"מ שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם אפי' במקום אונס דב"נ אינו מוזהר בקה"ש א"ו דפשיטא להש"ס דרק ישראל שייך בקה"ש. אך יש לעיי' הא י"ל דכוונת ר"מ על שיתוף עכו"ם. ואולי י"ל דפליגי באמת בזה ר"מ וחכמים אי ב"נ שאינו גר תושב מוזהר על שיתוף עכו"ם ועיי' ברש"י סנהדרין (דף מ"ח ע"א) ד"ה מידי דאורחה ודו"ק. ויש להאריך הרבה בכ"ז ולברר הדברים ואכ"מ אפס לחיבת הקודש דברי בני ז"ל כתבנו בזה ראשי פרקים לעורר לבב המעיין:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה