אור ברסלב

כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי

בהעלותך

נשא

פרק א

ברש"י ז"ל ד"ה בהעלותך למה נסמכה פ' המנורה לפ' הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו וכו' אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה "מדליק" ומטיב את הנרות ועי' ברמב"ן ז"ל שכ' ע"ז דענין הגדה הזו לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכת המנורה שהיתה בבית שני ע"י אהרן ובניו וכלשון הזה מבואר במגילת סתרים לרבינו ניסים שהזכירה אגדה הזו וכו' אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל ע"י בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרוי' על שמם והוא חנוכת בני חשמונאי עכ"ל הרמב"ן ז"ל. ולפ"ז הפירוש שאתה מדליק ומטיב את הנרות בימי חשמונאים והכונה על בניו של אהרן ויש להכריח כן דכונת האגדה כך הוא לפ"מ דמבואר ביומא (דף כ"ד ע"ב) דהדלקה לאו עבודה היא וכ"פ הר"מ ז"ל דהדלקת המנורה כשרה בזר וא"כ מה זה שכ' גם על ההדלקה שיהי' רק באהרן:

אמנם להנ"ל דקאי על בית שני וע"י חנוכת החשמונאים י"ל בטוב טעם ודעת לפ"מ דקיי"ל דכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן אמנם אח"כ עבודתן מחנכתו ובלא עבודה לא חלה קדושת כלי שרת על המקדש והכלים. והנה נראה פשוט דאע"ג דהדלקה לאו עבודה היא וכשרה בזר מ"מ בהטבה בעצמה אינה מתקדשת המנורה ול"ש בזה לומר עבודתה מחנכתה כיון דעיקר המצוה שהמנורה יהי' דולקת א"כ כל זמן שאין המנורה דולקת לא נתחנכה המנורה כמבואר בגמ' הנ"ל דהטבה אינה גמר עבודה ואינה נתקדשת להיותה קדוש בקדושת מנורה וממילא נראה דהדלקה הראשונה לא גרע מהטבה כיון דעי"ד הדלקה זו נתקדשה המנורה אין לך הטבה גדולה מזו וממילא צריכה כהונה ולכן א"ש הלשון שגם ההדלקה יהי' צריך כהונה:

הן אמת כי דרך פלפול י"ל לפמש"כ באור החיים לפרש שאתה עומד ומטיב את הנרות עפ"מ שמסיק דנראה עיקר דלא היו הנרות קבועים והי' צריך בכל יום סתירה ובנין חדש במנורה והוי בכל יום חינוך חדש במנורה וא"כ לפ"מ דקי"ל דאף בכלים שעשה משה דמשיחתן מקדשתן ה"ד בפעם הראשון אבל אח"כ כשנסתרו והיו צריכין חינוך מחדש הי' צריך חינוך דוקא והא דאמרינן דעבודתן מחנכתן היינו אפי' בכלי שרת של מרע"ה אע"ג דהי' שה"מ כמו דאמרינן דאותם במשיחה ואין לדורות במשיחה א"כ במנורה א"נ דהנרות לא היו קבועים הי' בכל יום בנין חדש והי' צריך חינוך ועבודתה מחנכתה וא"כ צריך כהן להדלקה דהוא בכלל הטבה כנ"ל. וא"כ אף במשכן הי' צריך כהונה בהדלקה והי' מקום לת' בזה דעת הר"מ ז"ל דהדלקה כשרה בזר ובחוץ מתורת כהנים פ' אמור דנראה דס"ל דצריך הדלקה בפנים וכבר העיר בזה במנ"ח [ועי' מ"ש פ' תצוה אות ב'] דהתו"כ לשיטתו דמוכח משם דס"ל דהנרות לא היו קבועים במנורה כמ"ש הראב"ד ז"ל שם בפירושו וא"כ הי' תמיד חינוך חדש והי' צריך להיות הדלקה בפנים כיון דהדלקה שמקדשת את המנורה הוא בכלל הטבה והטבה גם הר"מ ז"ל מודה דבעי בפנים:

אמנם הר"מ ז"ל להלכה דפסק דנרות היו קבועים במנורה שפיר פסק דהדלקה כשרה בזר ובחוץ ולפ"ז מתפרשת האגדה דהדלקה צריך כהונה גם על המנורה שבמשכן איברא דזה רק לפלפולא אבל לקושטא דמלתא נראה דמודה האור החיים ז"ל דאע"ג דהי' בכל יום סתירה ובנין חדש מ"מ ל"צ חינוך מחדש דמשיחה שמקדשתה לכלי שרת אינה בטילה ע"י הסתירה ודוקא בנשברה והי' צריכה תיקון צריך חינוך חדש מה שא"כ מה שנעשה מיד בתחילה לפרק ולבנות אח"כ ברור הדבר דנתקדש ע"י משיחה הראשונה ולא הי' צריך אח"כ לעבודה שתהי' מחנכתה כיון דקדושת שה"מ לא בטלה וכן מבואר בתוס' יומא (דף. מ"ד ע"ב) בד"ה דשילה ובית עולמים וז"ב ומוכרח וכונת האוה"ח הקדוש רק כיון שכל יום עשה מעשה מחדש דסדורו הוי תמיד בכלל חינוך אבל באמת לא הי' צריך חינוך כיון דמשיחתן מקדשתו לכלי שרת וזה לא נתבטל ע"י הפירוק אמנם למ"ש הרמב"ן ז"ל דכונת האגדה על חנוכת המנורה ע"י החשמונאים ואז דלא הי' שמן המשחה א"כ למ"ד דנרות לא היו קבועים שפיר י"ל כנ"ל דתמיד הוי מנורה חדשה והי' צריך הדלקה בכהן וא"ש שאתה מטיב ומדליק את הנרות ובפלפול התלמודים אמרתי לפרש עפ"ז סוגית הגמ' דכבתה דאמרי' דמדליק ביום ראשון מברך שלש ואח"כ מברך שתים ומקשינן מה ממעט ותרצינן ממעט זמן ומקשינן נמעט נס ותרצינן נס בכל יומא איתא ותמי' דקארי לה מאי קארי וכ"כ בזה הרבה ולהנ"ל י"ל בטו"ט עפ"מ שכבר ביארנו דעיקר ברכה על הנס שייך רק אם הי' הנס לצרכינו מה שהי' א"א בלא"ה משא"כ אם לא הי' צורך בנס אלא שהקב"ה רצה להראות חיבה יתירה ל"ש לברך כמו שאין אנו מברכין על נס של נר המערבי שהי' מתמיד והולך זמן רב או על עשרה נסים שנעשו במקדש אך על נס חנוכה שפיר מברכין כיון דהי' צריך לקיים מצות הדלקת נר חנוכה וא"א הי' בלי שמן טהור דא"א להדליק בשמן טמא לכן צריך לברך אך הנה המפרשים הקשו לפ"מ דמבואר בזבחים מ"ג דהפיגול וטמא שהעלן ע"ג המזבח כיון שמשלה בהן האור פקע טומאתן א"כ למה הי' צורך לנס הלא הי' יכולין להדליק בשמן טמא כיון דמצות המנורה שתהי' דולקת ואז יהי' השמן טהור אך באמת בעיקר הדבר לומר דבמנורה ג"כ פקע טומאה דהוי כמו מזבח יש לומר דז"ד אם הוא כבר מנורה בלא הדלקה זו דשפיר אמרינן דשמן זו הרי מוכן למנורה זו והוי כלחמה וכמו במזבח דאמרינן דפקע טומאה מצד דנעשה כלחמו של מזבח ה"ה במנורה נעשה לחמה של מנורה משא"כ כשנעשה מנורה חדשה דעבודתה מחנכתה ל"ש לומר דנעשה לחמה של מנורה אדרבה המנורה צריכה להשמן שיעשה מנורה וא"כ שוב לא נטהר השמן ע"י הדלקתה במנורה ושוב צריך שמן טהור דוקא ושפיר הוי נס כיון דלא הי' אפשר להדליק בשמן טמא כנ"ל:

אך לכאו' ז"ד בלילה ראשונה דנתחנכה המנורה אבל ביום שני שכבר נתקדשה המנורה וא"כ שוב השמן טמא נפקע טומאתו ע"י הדלקה דנעשה לחמה של מנורה ושוב א"צ לנס וא"כ נהי דהקב"ה רוצה בטהרה מ"מ ל"ש לברך על הנס כיון דלא הי' צורך לנו בנס אך ז"ד א"נ דנרות קבועים במנורה משא"כ א"נ דנרות לא הי' קבועים במנורה א"כ בכל יום הוי בנין חדש א"כ צריך תמיד חינוך חדש וא"כ ל"ש כלל במנורה שיהי' לחמה של מנורה כיון דכ"ז שלא נדלק הרי אינה מנורה כלל ואינה לחמה כנ"ל, ומעתה נ"ל דבזה נחלקו המקשן והתרצן דהמקשן הי' סובר דנמעט נס משום דס"ל דנרות קבועים במנורה וא"כ נהי דבלילה ראשונה שייך לברך על הנס כיון דבלילה הראשונה לא הי' אפשר בשמן טמא דלא הי' מנורה בלתי הדלקה כנ"ל משא"כ אח"כ ל"ש לברך על נס, וע"ז השיב התרצן נס בכל יומא איתא והיינו דלא הי' נרות קבועים וכדעת התו"כ הנ"ל וא"כ ל"ש כלל במנורה בימי בית שני דלא נתקדש בשמן אלא ע"י עבודתה לומר בשמן טמא דנפקע טומאתו ע"י הדלקה כיון דל"ש לומר דהוי לחמה של מנורה כיון דכל המנורה נעשה ע"י השמן:

אמנם כ"ז כתבתי לחיבת הקודש לפלפל בדברי מרנא האור החיים ז"ל אך לקושטא דמילתא נראה דאפי' במנורה דעבודתה מחנכתה ל"צ כלל חינוך חדש לאחר סתירה דהיינו הטבה הראוי' למנורה כיון דזה ממצות הטבה לפרק את הקנים ולנקותן ולהחזירן לכמות שהן ל"ש בזה לומר דהוי סתירה ובנין חדש שיהי' צריך חינוך חדש כיון דהסתירה בעצמה הוא ממצות הטבת המנורה ולא נקרא בזה סותר המנורה ויש להכריח זה דממקומו הוא מוכרע דהנה באמת הקשה המזרחי דלמה צריך הי' בנס השמן ת"ל דטומאה הותרה בציבור והתי' היותר מחוור בזה מה ששמעתי בשם אדמו"ר הגאה"ק אביר הרועים הרב מסאכטשאוו שליט"א כיון דלא הי כאן מנורה והי' צריך ההדלקה שיתקדש המנורה ועי"ד ההדלקה נעשה המנורה דעבודתה מחנכתה כנ"ל ומעתה נהי דקי"ל דתמיד אפי' בטומאה מ"מ כיון דכללא הוא דק"צ אינו דוחה טומאה אלא היכא דקבוע לי' זמן א"כ ז"ד אם איכא מנורה שפיר הוי מצוה הקבוע לי' זמן להדליק המנורה בכל יום ודוחה טומאה אבל כיון דלא הי' להם מנורה הרי אין חיוב להדליק בה כיון דליכא מנורה ליכא חיוב הדלקה ונהי דאיכא חיוב לעשות מנורה שיהי' דולקין בה מצוה זו דעשיות המנורה אין קבוע לה זמן ואינה דוחה טומאה כמו דא"ד שבת מה"ט ולזאת לא הי' אפשר בשמן טמא אד"ק ודפח"ח:

אמנם לכאו' יש לשדות נרגא בזה עפ"ד האו"ח הנ"ל דלמ"ד דנרות לא הי' קבועים במנורה הי' בכל יום חינוך חדש א"כ נראה דבנין המנורה הוי מצוה שקבוע לה זמן דהי' מצוה לסתור בכל יום המנורה ולחזור ולבנותה וא"כ כיון דעשיית המנורה הוי ג"כ מצוה שקבוע לה זמן הדרה ק"ל שידחה טומאה כיון דזה ג"כ הוי מצוה הקבוע לה זמן א"ו כדאמרן דאין זה בגדר סתירה ובנין דלא נפקעת קדושת המנורה כלל ע"י הסתירה ולא הי' צריך חינוך חדש:

הן אמת כי עיקר דברי אדמו"ר הגאון שליט"א דמשום דאין עשיות המנורה קבוע לה זמן א"ד טומאה לכאו' יש לעי' בה כיון דהדלקת המנורה הרי קבוע לה זמן וא"כ עשיות המנורה הוא מכשירין למצוה שקבוע לה זמן ומכשירין לקרבן הקבוע לו זמן ג"כ דוחה שבת וטומאה אך ז"א דאע"ג דמכשירין לק"צ שקבוע להם זמן דוחין שבת וטומאה ה"ד היכא דאיכא חיוב הקרבה שאינו מחוסר מקום ההקרבה כגון המזבח והמנורה אז שפיר אמרינן כיון דיש על ישראל חיוב להקריב קרבנות ולהדליק המנורה לכן גם המכשירין דוחין שבת משא"כ היכא דליכא מנורה ומזבח דליכא חיוב להקריב קרבנות ולהדליק מנורה ל"ש לומר דזה עצמו ידחה עשייתו שבת וטומאה משום דהוי מכשירין לק"צ הקבוע לו זמן ז"א כיון דהשתא דליכא "מנורה" ומזבח אין כאן להקריב קרבנות אלו הקבוע להם זמן ולכן זה א"ד שבת וטומאה וכמו דבנין בהמ"ק א"ד שבת ה"ה דבנין כלים א"ד שבת:

אך זה מקרוב בא לידי תשובת הגאון מוהרי"א הלוי ז"ל וראיתי בס' פ"ח מספרו ח"א דבנין מזבח דוחה שבת וטומאה וראי' לזה דהרי מבואר במס' ע"ז נ"ב ע"ב דכשבאו החשמונאים להיכל גנזו את אבני מזבח ששיקצום מלכי יון לע"ז וא"כ הי' צריך למזבח חדש והרי אז הי' כולם ט"מ ואיך בנו את המזבח בטומאה וזה מוכרח דבנו מיד את המזבח כיון דא"א להדליק את המנורה אלא מאש שעל המזבח כמו שדרשינן מקרא דאש תמיד תוקד על המזבח וא"כ מוכרח דבנין מזבח דוחה טומאה וה"ה שבת ואע"ג דבנין בהמ"ק א"ד שבת מ"מ מזבח שאני דהוי עשה דלפני הדיבור דכמו דדרשינן דתמיד הוי עשה דלפני הדיבור משום דכתיב ויעלו עולות וכמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוי כמו כן יש לדרוש דבנין מזבח הוי עשה שלפני הדיבור דהרי באותו הקרבה כתיב ויבן מזבח תחת ההר וא"כ בנין מזבח הוי עשה שלפני הדיבור ודוחה שבת דילפינן מפסח מילה ותמיד ואינו דומה לבנין בהמ"ק דהוי עשה דלאחר הדיבור את"ד היקרים:

והנה אף לפי דבריו ז"ל יש חילוק בין מזבח למנורה דמנורה הוי עשה דלאחר הדיבור וא"כ שוב א"ד טומאה אך באמת מ"ש דמזבח הוי עשה שלפני הדיבור מקרא דויבן מזבח תמי' מאד וברור הדבר דהא דאמרי' בגמ' דעשה דתמיד הוי עשה דקודם הדיבור היינו משום דמצאנו דהקריבו תמידין קודם הדיבור וע"כ דנצטוו ע"ז אבל על מזבח לא נצטוו רק דהי' בונין מעצמם לצורך קרבנות ובאמת לא הי' צריך מזבח כלל בבמה ולמ"ד דתמיד הוי עשה דקודם הדיבור הפירוש דתמיד קודם משהוקם המשכן הי' קרב בבמה כדין שאר קרבנות שמקריבין בבמה ולא הי' צריך מזבח מיוחד לתמידין וז"ב לענ"ד:

ובאמת מ"ש הג' ז"ל די"ל דבנין מזבח הי' דוחה שבת ג"כ אשתמיט לי' ד' הירושלמי פי"ט דשבת ה"א דמזבח שנפל אין בונין אותו בשבת משום דאינו בגדר מכשירין שא"א לעשותן מאתמול דמין מזבח אפשר לבנות בע"ש ומבואר מד' הירושלמי דבנין מזבח אינו מצ"ע בפני עצמה שידחה שבת אלא דאתא לה מכח מכשירי הקרבנות דדוחה שבת היכא דא"א לעשותן מע"ש מבואר ג"כ כדברינו דאין מזבח מצוה דלפני הדיבור שידחה מזבח שבת:

אמנם זה שכתב הגז"ל לראי' דמזבח דוחה טומאה זה ראי' נכונה ומכבר אמרתי כן שזה נראה בביאור הפייט דעל הנסים ופינו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך שאינו מובן הכונה הא הנרות הדליקו בהיכל לא בעזרה:

אמנם נראה דהפירוש דאחר שטהרו את מקדשך דהיינו שגנזו את המזבח הקדום ובנו מזבח חדש והדליקו נרות המנורה בחצרות קדשך היינו במזבח שבחצר העזרה וא"כ נראה לכאו' דחלוק טומאה משבת בזה דלענין טומאה אמרי' דהוי בגדר מכשירין שא"א לעשותן מקודם ולכן דחי טומאה משא"כ שבת דקבוע לי' זמן וזה שפל המזבח הוי מקרה לכן הוי בגדר מכשירין שאפשר לעשותן וא"כ לפי"ז י"ל דה"ה מנורה דוחה טומאה מצד דהוי מכשירי מנורה:

אמנם לאחר העיון נראה דיש לחלק בין מזבח למנורה דדוקא מזבח כיון דמצות תמידין הוי עשה דלפני הדיבור רק קודם שהוקם המשכן הי' מקריב אותם בבמה ולאחר שהוקם המשכן הי' צריך מזבח להקרבתן וא"כ שפיר מזבח דוחה טומאה דהוי מכשירין לצורך קרבן הקבוע לו זמן ודוחה טומאה כיון דחיוב תמידין הי' גם קודם חיוב מזבח שבמשכן נהי דעתה א"א להקריב תמידין כ"א במזבח שבמקדש מ"מ דוחה טומאה משום דהוי מכשירין לק"צ הקבוע לו זמן משא"כ מנורה ל"ש לומר דעשייתו דוחה טומאה משום דהוי מכשירין למצות נרות הקבוע להם זמן ז"א כיון דנרות תלי' במנורה והיכא דליכא מנורה ליכא נרות א"כ לא הי' חיוב נרות כלל מקודם לכן אין מנורה דחי טומאה דמצד עצמה אין קבוע לה זמן ומצד מכשירין למצות נרות א"ד כיון דכ"ז דליכא מנורה ליכא חיוב נרות. אך ז"ד א"נ כמ"ש דאין הסתירה שעושה בהטבה חשיב סתירה משא"כ א"נ דחשיב סתירה והתיקון חשיב בנין א"כ מצות עשיות המנורה חשיב קבוע לה זמן וראוי שיעשה אפי' בטומאה ובאמת כל המפרשים חתרו בעשיית המנורה בימי חשמונאים שלא יהי' נעשית בטומאה ונראה מזה כדאמרן ואולי גם מרן האוה"ח ז"ל לא קאמרה אלא דרך דרוש דעכ"פ עושה מעשה בנין וסתירה בכל יום אבל מודה רבינו ז"ל לדינא דא"ז בכלל עשיות המנורה מחדש ול"צ חינוך חדש ולפ"ז נראה דזה כ"ע מודים דאפי' בזמן דליכא שמן המשחה ועבודתה מחנכתה מ"מ ל"צ חינוך אלא בפעם הראשון אבל אח"כ א"צ חינוך וממילא דכשר ההדלקה בחול ול"צ כהן להדלקה ומוכרח מזה דפירוש התו"כ דדריש יערוך אותו הכהן שלא יתקן מבחוץ ויכניס בפנים היינו על הטבה וכמ"ש לעיל בפ' תצוה וז"ב ואמת בכונת התו"כ:

אמנם ארווחנא בזה שכתבנו לת' הקושי' השני' של המנ"ח דהרי בסוגי' דכבתה מבואר דאי הדלקה עושה מצוה הדלקה במקומה בעינן והיינו דומיא דמנורה הרי מבואר דבמנורה בעינן הדלקה בפנים ועי' בת' מרי"א הלוי ח"ב ס"י מ"ש בשם הג' מלבוב ז"ל ונשאר בזה בצ"ע ולא תי' כלום ולהנ"ל א"ש בשנקדים להבין שאלת הגמ' אי הדלקה עושה מצוה אי הנחה עושה מה השאלה בזה והנראה לי בזה עפימ"ש הראנ"ח ז"ל לת' הקושי' על הנס דבכל בוקר הי' מלאין כבתחילה הא הי' צריך הטבה ודישון השמן וא"כ אימתי הי' הנס ותי' דלא נכבה כלל אלא כפ"מ שהדליקו בלילה הראשונה כן הי' דולק עד אחר ח' ימים שהביאו שמן טהור [ובח' לסוגי' דכבתה כתבנו שתי' זה מוכרח לפ"ד הט"ז דאין הברכה חל על כלי ריקן א"כ א"א דיהי' הטבה ונדשן השמן דא"כ איך חל הברכה אח"כ והארכתי בזה ואכ"מ]:

ומעתה א"ש מאוד שאלת הגמ' אי עושין נס חנוכה לזכר ההדלקה הראשונה דמכח מצוה זו נעשה כל הנם או כיון דעל הלילה הראשונה הי' שמן א"כ בהדלקה לא הי' נס אלא זה שהי' דולק כל שמונה ובזה לא הי' הדלקה כלל אלא הנחה וא"כ הנחה עו"מ וז"נ בפירוש הגמ' ומעתה א"ש מאוד כיון דא"נ דהדלקה עו"מ היינו ע"כ שאנו עושין כל הנס חנוכה לזכר ההדלקה הראשונה של המנורה בימי החשמונאים כיון דלא הי' הדלקה יותר כל ימי הנס כנ"ל והדלקה הראשונה הרי זה נתחנכה המנורה וא"כ מלבד מצות הדלקה הי' בה הטבה והי' צריך הדלקה במקומה וממילא דבנר חנוכה ג"כ בעינן הדלקה במקומה דומיא דמנורה:

פרק ב

שם ח'. ולקחו פר בן בקר וגו' ופר שני בן בקר תקח לחטאת וברש"י ז"ל עייש"ה נראה דהי' המצוה לקחת ראשון עולה ושני' חטאת כמו בפר ושעיר של ע"ז של ציבור דעולה קודמת לחטאת אמנם בהקרבה מבואר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה נראה דחטאת קודמת לעולה כמו בכ"מ דחטאת קודמת לעולה והרי בכ"מ דחטאת קודמת לעולה אף למקראה הקדימה הכתוב:

והנה חז"ל בזבחים פ"ט ע"ב דרשי מזה להקדים אברי עולה לאימורי חטאת והגם שלכאו' קשה מאוד דהרי פשטות הקרא נראה דעל ההקרבה קאי וי"ל דחז"ל דקדקו בלשון הקרא דקאמר ופר שני בן בקר "תקח" לחטאת משמע דזה קאי על קיחה של אהרן והוא בשר החטאת דנאכל לכהנים זה יהי' אחר הקרבת העולה ומוכרח מזה דגם האימורים אינן נקטרין אלא אחר הקטרת העולה ולכן אין הכהנים זוכין בבשר מקודם ואם אמנם כי בהוריות (דף ו' ע"א) דרשי מזה דכתיב ופר שני לחטאת דלא היתה חטאת הלוים נאכלת אך ברור הדבר דפליגי בזה ולהך דרשה דזבחים דילפינן מכאן דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת ס"ל דהי' נאכלין דאל"כ ל"ש למילף דאברי עולה קודמת לאימורי חטאת מצד שכולה כליל ת"ל דהכא הי' נשרף בחוץ וא"כ פשיטא דעולה קדים ובאמת המעי' בתוספתא דפ"א דפרה ששם מקור הברייתא דזבחים ודהוריות יראה מבואר דהוא פלוגתת התנאים ומאן דס"ל דדרשינן מכאן דיש חילוק בין דם לאברים ס"ל דחטאת הלוים היתה נאכלת ומאן דס"ל דלא היתה נאכלת באמת אין לילף מכאן דאברי עולה קודמת לחטאת ויש להאריך בזה ואכ"מ:

אמנם מה שנראה בפשטי המקראות ע"ד דרש דהנה מדקדוק לשון המקרא שנאמר ולקחו פר בן בקר וגו' ופר שני בן בקר תקח לחטאת נראה דעולה הי' משל הלוים אמנם החטאת הי' משל ציבור לכפר על חטא העגל של ישראל והנה ידוע מ"ש המפרשים דלכן בע"ז עולה קודמת לחטאת כיון דבע"ז גם המחשבה חטא וצריך כפרה ואינו בגדר דורן לכן עולה קודמת ומעתה נאמר דהכא באמת עבור ישראל לא הקריב כ"א חטאת על חטא במעשה אבל על החטא במחשבה כיון דנתנו הלוים תחת הבכורים לעבוד עבודת המקדש זה הי' כפרתם דעיקר עבודה הוא בלב והם הי' העולה כמבואר בס' עשרה מאמרות להרמ"ע מפאני ז"ל דהלוים בעצמם הי' קרבן עולה ולכן הי' צריכים תנופה וכדוגמת יצחק אבינו ע"ה ולזאת באמת היתה מקודם תנופת הלוים ואח"כ הקרבת החטאת דבזה הי' עולה קודמת לחטאת אמנם לכפר על הלוים שהם לא עבדי ע"ז והי' העולה שלהם באמת דורן שפיר חטאת קודמת לעולה וכיון שהקרבנות האלו הי' מכפרין על בנ"י ועל הלוים לכן הי' בסדר זה ודו"ק כי קצרנו וסמכנו על המעי'. ובאמת לפ"ד העשרה מאמרות יש לת' קצת מה שתמהו המפרשים על הא שכ' רש"י לעיל פ' נשא ז' א' בקרא דויהי ביום כלות משה דגילוח הלוים והזאתם הי' בשביעי והוא מספרי וקשה טובא לפ"מ דמבואר בשבת פ"ז ע"ב דעשר עטרות נטל בו ביום ומבואר דר"ח ניסן הי' ביום א' וא"כ יום שביעי הי' שבת ואיך הי' הזאה וגילוח בשבת ואם אמנם כי י"ל כיון דסתם ספרי ר"ש ואיהו ס"ל מלאכה שאצל"ג פטור וא"כ הגילוח הי' רק איסור דרבנן ל"מ לדעת התוס' דבא"צ לשערות הוי רק דרבנן בודאי הוי בגדר מלאכה שאצל"ג:

אך אפי' לפ"ד הריב"ש בת' וכ"כ הרמב"ן ז"ל דלצורך תקון הגוף וליפות עצמו ג"כ הוי בגדר צל"ג והריב"ש ה"ר לזה משום דבמשכן ג"כ הי' מעבירין השער לצורך העורות אילים מאדמים ותחשים מ"מ נראה ברור דז"ד אם הגילוח לצורך תיקון הגוף בעצם ליפותו [וגם בזה הערותי במק"א כיון דכל הראי' ממלאכת המשכן מעורות אילים מאדמים ותחשים ושם הי' לאחר שחיטה א"כ י"ל דדוקא דומי' דהתם דלא הדרי השערות והוי תיקון המתקיים שפיר חשיב מלאכת מחשבת והוי בגדר צל"ג משא"כ באדם חי כיון דאינה מלאכה המתקיימת מנ"ל דבכה"ג הוי בגדר מלאכה והארכנו לפלפל בזה ואכ"מ] משא"כ הכא דהי' רק לצורך תיקון מצוה לטהר אותם ברור הדבר דלר"ש הוי זה בגדר מלאכה שאצל"ג כמו תיקון מילה כיון דאינו תיקון בעצם וא"כ י"ל דעל דרבנן לא גזרי עוד ושפיר י"ל דהי' הגילוח והזאה בשבת:

אמנם מה שקשה לי טובא מזה על הסמ"ג ז"ל דיש לו שיטה חדשה בהא דטמאים לנפש אדם הי' נדחין לפ"ש אע"ג דהי' בשביעי שלהם והי' בידם להזות ולטבול וכבר נתקשו כל רבותינו הקדמונים והר"מ ז"ל הוכיח מזה שיטתו הנפלאה לחלק בין טבו"י דטמא מת לטבו"י דטמא שרץ והראב"ד ז"ל שלא ניחא לי' בזה הוצרך לדחוק דשאלו אחר זמן הקרבת הפסח דשוב לא הי' להם עצה לשחוט את הפסח אמנם הסמ"ג ז"ל כתב בפשיטות כיון דיום א' בניסן הי' ביום א' א"כ הי' אז ערב פסח בשבת וכבר גזרו על הזאה שלא ידחה שבת לכן לא הי' להם. עצה לעשות את הפסח וקשה טובא דמה יענה לגילוח והזאת הלוים דהי' ביום השבת הקדום. ולכאו' ק"ו הדברים דאם היתר הזאה ללוים לצורך עבודה מכ"ש לצורך פסח שהי' להם להתיר הזאה דחמיר שיש בו כרת:

והנה דרך פלפול אמרתי דבהזאה איכא ב' טעמים לאסור אחד משום דהוי מתקן וב' משום גזירה דרבה שמ"י ד' אמות ברה"ר. ומעתה י"ל דמצד גזירה דרבה לא הי' שייך לגזור אז לא מבעי' לדעת הר"מ ז"ל דס"ל דמדבר הוי רה"ר בזה"ז וצ"ל לדידי' דפירוש הגמ' כאן בזמן שהי' ישראל שרוין במדבר דאז כיון דהי' זורעין ומצמיח לא הי' רה"ר כנודע ד' הגאון מדיקלא ז"ל הובא בפרמ"ג או"ח סי' וא"כ לא הי' רה"ר אז ולא הי' שייך גזירה דרבה לאסור הזאה מטעם זה אמנם בלא זה נראה ברור דגזירה דרבה ל"ש אלא אחר שנתערבו ישראל בערבות מואב זל"ז וכולם ערבים זב"ז שפיר י"ל דבטלו כל המצוה מצד שמא יכשל אחד מהם משא"כ קודם שנתערבו ישראל זב"ז ל"ש גזירה דרבה וא"כ ל"ש בהזאה אלא איסור מתקן ומעתה י"ל דז"ד לדידן דמלאכה שאצל"ג חייב דתיקון מצוה חשיב תיקון עכ"פ במלאכה דאורייתא יש לגזור על הזאה ג"כ משום מתקן משא"כ ר"ש לשיטתו דאפי' במלאכה גמורה ל"ח תיקון אם אינו תיקון בעצם א"כ ל"ש לגזור על הזאה דיהי' אסור מדרבנן משום דהוי מתקן כיון דבעצם אינו מלאכה כלל ולכן הספרי דהוא ר"ש ס"ל באמת דבשביעי הי' הזאה וגילוח והסמ"ג לא קאמר דגזרי על הזאה בימי משה אלא לדידן דבמלאכה גמורה הוי תיקון מצוה תיקון גמור:

אך זה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא הדבר קשה מאוד לדעת הסמ"ג ז"ל אמנם לדברי הרי"ע ז"ל י"ל דא"ר מגלוח והזאת הלוים דהם בעצמם הי' הקרבן והוי מכשירי קרבן שא"א לעשותם מע"ש דאף במלאכה דאו' דוחה שבת להוכיח מזה דהזאת ישראל הצריכין לעשות ק"פ דוחה שבת דחז"ל העמידו דבריהם במקום כרת בזה כמו שהוא באמת לדורות:

ודע דבעיקר דברי הסמ"ג נתקשיתי לכאו' עפ"מ שרציתי לחדש דהא דאמר רבא בפסחים (צ"ב ע"א) דבערל והזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אין הכונה שדוחה באמת איסור כרת אלא שדוחה מצ"ע אשר שייך בה כרת אבל שידחה חיוב כרת לא העמידו חכז"ל דבריהם דבאמת בערל איכא עצה בפ"ש וכן בהזאה ואיזמל דוחה רק מצ"ע דביום השמיני וזה אין בה כרת בעצם ואפי' א"נ דהזאה גם בפ"ש שחל בשבת א"ד ה"ט כיון דהי' אפשר בראשון א"כ לא העמידו דבריהם לדחות כרת בהחלט אבל שיגזרו חז"ל מצד גזירה לדחות איסור תורה שיב"כ בלי שום עצה אין סברא ומעתה אא"ל דהטמאים לנפש אדם קודם שידעו דין פ"ש לא הי' יכולין להזות על עצמן מצד שבות דהזאה כיון דכל זמן שלא נתחדש עוד דין פ"ש הרי הי' נדחה עשה שיב"כ בהחלט ובכה"ג לא העמידו חז"ל דבריהם:

אמנם לעיקרא דמילתא דז"א ונראה ברור דאפי' אם דוחה כרת בהחלט ולא הי' עצה גם בפ"ר העמידו חכמים דבריהם וזה מוכרח מפלוגתת ב"ש וב"ה במשנה דגר שנתגייר בערב פסח דס"ל לב"ה דמצד גזירה נדחה מפסח אע"ג דלרבי גר שנתגייר בין שני פסחים חייב בשני דשני חיוב בפני עצמו וחייב עליו כרת א"כ ברור הדבר דפלוגתת ב"ש וב"ה גבי גר שנתגייר בערב פסח הוא גם בערב פסח שני אע"ג דדוחה כרת בהחלט ולא הי' לו עצה בפ"ר מ"מ ס"ל לב"ה דהעמידו חכמים דבריהם וה"ה בהזאה העמידו חז"ל דבריהם במקום כרת בהחלט וצדקו ד' הסמ"ג ז"ל דאם היתה הגזירה בימי משה הי' דוחה את הפסח אפי' כל זמן שלא נתחדש עדיין מצות פסח שני ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ. ויש להכרית כן מד' רש"י ז"ל שפירש דאיזמל היינו במילת זכריו בע"פ שחל בשבת דל"ל כפשוטו כיון דקטן לאו בר כרת הוא נראה מזה דרש"י ז"ל הכריח דע"כ כוונת רבא דדוחה כרת בהחלט וכמו דהזאה דוחה בהחלט ה"ה איזמל דוחה בהחלט אפי' אם לא יהי' עצה אחרת כגון בפ"ש ומילת בניו יעכב אותו לא יהי' דוחה שבות:

הן אמת דדעת הר"מ ז"ל נראה כדאמרן ומה"ט לא העתיק בפ"ו מה' ק"פ אלא דין ערל והזאה ופירש שם הטעם דחכמים העמידו דבריהם משום דאין עוד בזמן החיוב מבואר מד' הר"מ ז"ל דח"זל לא העמידו דבריהם בזמן החיוב אפי' במקום דאיכא עצה בפ"ש א"כ לדבריו ז"ל בודאי דא"א לומר כהסמ"ג דדוחה כרת בהחלט ונראה דהר"מ ז"ל מפרש איזמל לגבי מילה דשבת ולא קאי על פסח כלל אמנם לדעת רש"י ז"ל יתכנו ד' הסמ"ג וצ"ע עוד בזה הרבה ואכ"מ:

פרק ג

א"ה. הנה בדיני פסח שני כתבתי הרבה מאוד והנני קובע מקום בספרי זה לענינים אלו ואקוה כי יהי' בהם תועלת לתלמידים וזה יצא ראשונה. בעזהש"י העתק מ"ש לח"א:

יקרתו קבלתי לנכון וכו':

א') אשר אמר עה"ס לתמוה בד' התוס' פסחים (דף ס"ח ע"ב) בד"ה ומה שחיטה וכו' שכ' בזה"ל ותמיה לר"י מכשירי פסח מנ"ל לר"א דדחי שבת וכ"ת דגמר מסוכה ולולב וכו' הא איכא למיפרך דמה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותן אבל פסח אינו נאכל אלא בלילה וכ' ע"ז כ"ת ותמי' לי בתרתי א' מה בכך דפסח אינו נאכל אלא בלילה הא הקרבת הפסח הוא ביום והוא מצוה בפ"ע וכמבואר בר"מ ז"ל בס' המצות ובמשנה תורה הק"פ שמנה הקרבה ואכילה לב' מצות א"כ שפיר מכשירי ההקרבה דוחין שבת כיון דעתה הוא זמן הקרבה ב' דעיקר הדבר דפשיטא להו להתוס' כ"כ דמכשירין שקודם זמן חיובא א"י לדחות תמי' לענ"ד הא בירושלמי סופ"א דר"ה אבעיא להו ד"ז דמכשירין של קרבנות שבת יהי' דוחין שבת בלילה אע"ג דאכתי לא מטא זמן חיובא דלילה אסור להקריב בו קרבנות ואעפ"כ מכשירין דוחין את השבת גם בלילה ואיך פשוט לי' לתוס' דמכשירין אין דוחין אלא בזמן חיובא דוקא ואולי יש לחלק בין לילה דלאו מחוס"ז הוא רק שבלילה אסור להקריב אבל הוי מעל"ע אחד משא"כ יום מלילה חלוק והוי ב' זמנים נפרדים ועדיין צ"ע ויוריני כת"ה חו"ד בזה א"ד:

והנה במה דסיים אפתח כי יפלא בעיני על כת"ה שנסתפק בזה וה"ד פשוטין שאינו ענין לד' הירושלמי דהתם כיון דבלא"ה דוחין שבת למחר ואז יהי' בזמן חיובא ודוחין בבירור את השבת א"כ שפיר מספק"ל לירושלמי אם דוחין בלילה משא"כ הכא הלא זה עיקר קו' התוס' כיון דבלילה אינו שבת א"כ המכשירין אלו אינן חובת שבת ושבת לאו זמנ' כלל ואיך יוכלו לדחות את השבת וז"פ ובאמת טעם זה מוכרח לר"א לכאו' דמכשירין שא"א לעשות עתה המצוה א"ד שבת דאל"כ יקשה על ר"א דנראה דמודה לרישא דמתניתין דצליית הפסח אינו דוחה שבת דעל זה לא פליג ר"א וקשה לפי"מ דמבואר בר"מ ז"ל הטעם דלכן צליית הפסח א"ד שבת משום דאפשר משתחשך וכיון דאפשר לעשותן במוצ"ש א"ד את השבת והא דהקטרת אימורין דחי אע"ג דאפשר משתחשך כ"כ הלח"מ ז"ל דהתם הטעם משום חביבא מצוה בשעתא וא"כ לר"א דמבואר לקמן (דף ס"ט ע"א) דיליף ק"ו ממכשירי פסח דלאחר שחיטה ועיי' בתוס' ד"ה אם דחי שכוונתו על הקטר חלבים ואימורים וס"ל באמת דאין לחלק בין הקטר חלבים ואימורים שהן גופי מצוה ומצותן ביום והכריח מזה דה"ה מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש דחי את השבת אם כן נראה דלדידי' מכשירין שאפשר לעשותן אחר השבת ג"כ צריך לדחות את השבת וא"כ יקשה עליו אמאי לא פליג על צליית הפסח שג"כ דוחה שבת ואע"ג דלכתחילה בודאי אסור כיון דאפשר במוצ"ש מ"מ בצלה הפסח בשבת לא יתחייב משום חילול שבת ומדלא פליג ע"ז ר"א מכלל דבזה מודה דאינו דוחה שבת וצ"ל הטעם דצליית הפסח שאני כיון דהוא מכשירין למצוה שאין זמנה בשבת אלא בלילה לכן מכשירין א"ד את השבת וא"כ מבואר כסברת התוס':

איברא דעיקר קו' הלח"מ דמדמי צליית הפסח להקטרת אימורין צ"ע דהקטרת אומרין שאני דגם בלילה א"א דלא דחי' כיון דבלילה הוא יו"ט וצריך ג"כ לבוא לדחי' ואע"ג דיו"ט הוא רק איסור לאו מ"מ הא איכא עול"ת משא"כ צליית הפסח דבלילה כיון שהוא לצורך או"נ הוי היתר גמור:

אך באמת קו' זו קשה גם ע"ד התוס' בשם הירושלמי שר"א הוכיח על מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ממכשירין שאפשר לעשותן לאחר השבת והיינו מהקטרת אימורים וקשה ג"כ כנ"ל הא בלילה ג"כ צריך לבוא לדחי אך באמת א"ש דבירושלמי מבואר דר"א אומר אימורי ציבור שכיחי אע"פ שאפשר להמתין למוצ"ש והיינו דאין ראי' שלו מאימורי פסח דבזה שפיר י"ל כיון דגם בלילה צריך לבוא לידי דחיית יו"ט שוב דוחה שבת לכן מביא ראי' מאימורי ק"צ בשאר ימות השנה שדוחה שבת אע"ג דבלילה הוא חול וא"ש ד' הלח"מ ג"כ דקושיתו ג"כ מתמידין דשבתות של כל השנה שדוחין שבת לכן שפיר מוכרח לת' מצד שכבר דחתה וחביבא מצוה בשעתא וא"כ ר"א דלית לי' האי סברא א"כ גם צליית הפסח צריך שידחה את השבת א"ל מטעמא דאמרן:

שוב ראיתי שיש להעיר גם ע"ד הגמ' פסחים (דף ס"ח ע"ב) דמייתינן הא דר"ש דחביבא מצוה בשעתא דחי את השבת על הא דהקטר חלבים ואימורים דפסח דוחה את השבת ולכאורה להנ"ל בפסח א"ז רבותא כ"כ כיון דגם בלילה צריך לבוא לידי דחי' ובאמת ר"ש לא קאמר זה על פסח אבל הגמ' דמייתא הך ברייתא דר"ש על פסח צריך עיון לכאורה:

ודרך פלפול י"ל עפמ"ש בת' דר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב ס"ל הבערה ללאו יוצאת כמבואר בירושלמי פ"ב דשבת וא"כ אין הבערה אסור כלל ביו"ט כמ"ש התוס' ריש פסחים וא"כ הקטרה היתר גמור ביו"ט ושפיר הוי רבותא לר"ש לשיטתו גם בחלבים ואימורים דפסח ועפ"ז י"ל גם בדעת ר"א דראי' שלו מהקטר חלבים ואימורים דפסח דג"כ ס"ל כר"ש במקלקל בחבורה כמבואר בכריתות (דף י"ט) וה"ה למקלקל בהבערה וא"כ א"ש ראייתו מהקטר חלבים ואימורים דפסח דג"כ הוי בלילה היתר גמור ודו"ק בכל זה:

ובאמת בלא"ה י"ל דצליית הפסח בלילה ג"כ אינו היתר גמור לפי"מ דמבואר בתוס' פסחים (דף ה') דאם א"י להנות מיד בתחילת הבערה אינו חשיב היתר לצורך או"נ וא"כ בפסח דאיכא לאו דאל תאכלו ממנו נא כ"א צלי אש א"כ י"ל דלא הוי או"נ בשעת צלייתו דרק ע"י הצלי' נעשה או"נ וא"כ שפיר מדמה הלח"מ צליית הפסח להקטר חלבים דפסח ועי' בר"מ ז"ל פ"א מק"פ ה"ו שכ' בזה"ל ומביא לביתו לירושלים וצולהו ואוכל לערב נראה מדקדוק לשונו דהצלי' יהי' ביום ואולי מטעמא דאמרן איברא דלקושטא דמילתא ז"א ועי' בתוס' פסחים (דף מ"ז ע"א) ד"ה ואי אמרת וכתבנו מזה במק"א והא דכ' הר"מ ז"ל דצלי' מבעוד יום נראה דרבותא קמ"ל דלא תימא כיון דבערב פסח ג"כ הוא יו"ט מחמת הקרבת ק"פ ואינו תלי' כלל באכילתו בערב ולדעת התוס' ר"פ מקום שנהגו בשם הירושלמי אסור במלאכה שאינה לצורך או"נ א"כ לכאו' י"ל דאסור לצלות הפסח מבע"י כיון דביום אסור לאכלו א"כ עתה אינו או"נ וא"כ אסור מצד מלאכת יו"ט לכן קמ"ל הר"מ ז"ל דיכול לצלותו מבע"י והטעם י"ל כיון דמבע"י מותר לאכלו חי ונא דאיסורין אלו אינן אלא בערב א"כ מה"ת הוי גם ביום או"נ ובלא"ה כיון דכל היו"ט הוא משום הקרבת ק"פ אע"ג דאכילה לא מעכבא מ"מ אין סברא לאסור צליית הפסח מבע"י:

יהי' איך שיהי' נראה פשוט דלר"א עיקר הטעם דאין צליית הפסח דוחה שבת הוא משום דאין זמנו של אכילה עתה וכמו"ש התוס' הן אמת דלפי"ז כשחל ע"פ בע"ש ולא צלו את הפסח מבע"י נראה דלר"א דס"ל דאפי' מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש דוחין שבת גם הכא דחי שבת ומותר לצלות את הפסח בליל שבת וזה דבר חידוש ומדלא הזכירו זאת הפוסקים נראה דאינו כן:

וראיתי ברש"י ז"ל ר"פ תמיד נשחט ד"ה צליית פסח שכ' בזה"ל דלכן א"ד שבת מפני שצורך הדיוט הוא ויכול לצלות מבע"י הנה הוסיף בזה סברא מפני שצורך הדיוט הוא נראה דכונתו אפי' לר"א דמכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ג"כ דוחין את השבת ה"ד לצורך גבוה אבל לצורך הדיוט ר"א מודה דאם אפשר לעשותן מע"ש אינו דוחין את השבת דאין לומר דכונת רש"י ז"ל שבא ליתן שני טעמים דלא דחי שבת וטעם א' משום דצורך הדיוט הוא לכן לא דחי שבת ז"א כיון דחזינן דפסח דוחה טומאה משום דעיקרו לאכילה לכן אע"ג דהוא לצורך הדיוט דוחה א"כ ה"ה שבת צריך שידחה אפי' לצורך הדיוט דכללא הוא דשבת וטומאה שוין לכן פי' רש"י ז"ל כיון דאפשר מבע"י לכן א"ד שבת דאינו דומה לטומאה דא"נ דאינו נאכל הרי הקרבן נפסל ע"כ וא"כ הצורך הדיוט הוא צורך גבוה ג"כ דפסח שא"ר לאכילה אינו פסח ולכן גם אכילה דוחה משא"כ שבת כיון דתמיד אפשר מבע"י א"כ הוא רק צורך הדיוט גרידא כיון דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ ביום כבר קיים מצות הקרבה שאז הי' יכול לצלותו כנ"ל וא"כ שוב אין הצלי' דוחה שבת מדינא כיון דהוא רק לצורך הדיוט:

ולפ"ז נלע"ד דמה שנתן הד"מ ז"ל טעם דאין הצלי' דוחה שבת משום שאפשר משתחשך הכונה ג"כ כנ"ל כיון דאפשר משתחשך וא"כ שוב אין הצלי' דוחה משום דהוא רק צורך הדיוט דמצות הקרבת הפסח מקיים אפי' אם אין הצלי' דוחה שבת ושוב לא תלי' הקרבה בצלי' כלל ורק אכילת הדיוט תלי' בזה וזה אינו דוחה שבת וא"ד לטומאה דגם הקרבה תלי' בזה דא"נ דאכילה אינו דוחה הק"פ א"ר לאכילה והקרבן פסול ועי' היטב בזה:

ולפ"ז צ"ע ד' הכ"מ שמדמה זה להקטר חלבים ואימורים דהתם הוא צורך גבוה משא"כ הכא עיקר כונת הר"מ ז"ל כיון דאיכא עצה בצליית הפסח שוב הוי רק צורך הדיוט וכללא הוא דצורך הדיוט א"ד שבת ולפ"ז אין הכרח לדברינו שר"א ס"ל דמכשירין שאין זמן המצוה היום א"ד את השבת ועי' היטב בכ"ז כי כתבנו בהשקפ"ר מתוך טרדות שונות ויוכל להיות כי שגיתי באיזהו דבר פשוט והנני סומך בזה על כת"ה שיברר הד' לאשורן ואי"ה כאשר יבואו דבריו עוד אעיין בזה. ב) ועתה נשים לב לקושייתו השני' בגוף סברת התוס' דאכתי לא הוי זמן המצוה ואמאי הא נהי דאינו נאכל אלא בלילה הא זמן הקרבתו הוא ביום ועיקר מה שדוחה שבת הוא הקרבה והוא קו' גדולה וראוי לעורר עלי' והנה לכאו' עלה בדעתי דהר"י ז"ל סובר להלכה דאכילת פסחים מעכבא וא"כ הוי האכילה תשלום הקרבן ואינו נמנה באמת לב' מצות לפ"ז ולכן שפיר הקשה הר"י ז"ל דאיך מכשירי הקרבן דוחה וראי' לזה מד' הר"י ז"ל בתוס' לעיל (דף נ"ט ע"א) ד"ה אתי עשה דפסח שהקשה הריב"א ז"ל מ"ר הא אינו בעידנא דאכילת פסח אינה אלא בלילה ותי' הריב"א ז"ל דעכ"פ הוי בעידנא דמצות הקרבה ור"י מת' דעשה דחמיר דחי עשה הקל בכל ענין עיי"ש הרי שלא ניחא לי' בת' הריב"א ז"ל דהוי בעידנא משום דמקיים בזה מצות הקרבה וע"כ דס"ל כיון דאכילה מעכבת א"כ עיקר מצוה הוא האכילה והוא מצות הק"פ:

אך באמת אינו מובן כיון דזה לכ"ע אף למ"ד דאכילת פסחים מעכבא היינו שצריך הפסח להיות ראוי לאכילה בשעת שח"פ אבל בלא אכל לבסוף בזה אינו בטל מצות הקרבת ק"פ ונפטר מפ"ש כמו שכ' הריב"א בתי' וכן מוכרח מסוגיות הש"ס לקמן (דף ע"ח ע"ב) בהא דת"ר דשחט בטהרה ואח"כ נטמאו הבעלים יזרק הדם בטהרה ואל יאכל בשר בטומאה ואתי' אפי' כרבנן יעיי"ש היטב וא"כ נהי דצריך לחכמים שיהי' הפסח ראוי לאכילה ולא סגי בזה דגברי חזי לאכילה מ"מ כיון דל"צ אכילה ממש דאם ראוי הי' בשעת שח"פ מקיים מצות הקרבת ק"פ אע"ג דאינו אוכל לבסוף א"כ אמאי זה אינו זמן המצוה ואם כי לענין בעידנא אולי י"ל בדעת הר"י ז"ל דלא ניחא לי' בת' הריב"א ז"ל כיון דעכ"פ אינו בעידנא ממש ונהי שגורם שעיד"ז יוכלו לזרוק הדם מ"מ אינו בכלל בעידנא ולא משום דפסח אינו נאכל אלא בלילה רק כיון דכהנים אינן זורקין את דם הפסח טרם שזרק דם הקרבן שלו והקטיר את האימורים דקודם לכן א"ר לאכילת פסח בערב וא"כ אינו בעידנא ממש ויש לפלפל בזה וכתבנו בח' שם ואכ"מ אבל הכא אף א"נ כיון דאכילת פסחים מעכבא לא קיים מצות הפסח כתקנה ונהי דמיפטרי מהקרבת פ"ש אבל לא קיים המצוה בשלימות מ"מ הא זה פשוט דזה דוחה שבת וברור הדבר דמי שעשה פסח בשבת ולא אכל בערב לא חילל שבת ועכצ"ל דהקרבה דוחה שבת וא"כ שפיר הוי זמן ההקרבה וא"כ מאי קשי' לי' לר"י ז"ל על ר"א:

ומה שנלענ"ד בזה להעיר בדבר חדש דכונת הר"י ז"ל עפימ"ש רש"י יבמות (דף ל"ג ע"ב) דאע"ג דשחיטה בזר כשרה מ"מ אם זר שחט בשבת חייב משום שבת דשבת לא הותרה אלא לכהנים ולא לזרים וכ"כ במק"א שכ"נ דעת ר"ת ז"ל בתוס' כתובות (דף כ"ג ע"א) ד"ה עידי טומאה ומצאתי שכבר רמז ע"ז השעה"מ ז"ל פ"א מעבודת יוה"כ והארכנו בזה בת' ואכ"מ וא"כ לכאו' צ"ע אמאי דפסח מכשירין דחי אף בזרים דפשיטא דלר"א דס"ל דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דוחה את השבת היינו ע"י הבעלים שא"צ דוקא שכהנים יבואו אותו וקשה אמאי הא שבת דהותרה במקדש לא הותרה אלא לכהנים ולא לזרים ואיך הותר כאן שבת לזרים וע"כ דהכא אין ההיתר מפאת עבודה דמקדש אלא מצד שזה מצותן והוי כמו מכשירי סוכה ולולב דדחי שבת אף אצל זרים דמכשירי מצות לר"א דוחין את השבת ולכן שפיר קשי' לי' לר"י ז"ל כיון דמצות הבעלים בפסח מה שהוא מוטל עליהם הוא אכילת הפסח דזה הוא מצותן ומצוה זו זמנה אלא בלילה לכן ל"ש שמכשירין ידחה אצלם את השבת כיון דבשבת ליכא בזה אלא הקרבה דהוא ענין עבודה במקדש ובמקדש לא הותר אלא לכהנים ועיקר קו' הר"י ז"ל על הא דפשיטא לי' לר"א דמכשירין דוחין את השבת גם אצל זרים והוא הערה נכונה לענ"ד:

איברא דבעיקר הדבר צ"ע באמת אף לרבנן אי הי' מותר לבעלים לחלל שבת בשחיטת פסח שקשה בעיני טובא לומר דיהי' אסור לבעלים לשחוט את הפסח בשבת משום דשבת לא הותר אצלם אלא לכהנים והרי שחיטת הפסח על הבעלים וכיון שכן צריך שידחה אצלם את השבת וכ"כ בת' אחת להעיר בזה עי' בטו"א חגיגה (דף ב' ע"א) ד"ה כיון שהעיר בהא דס"ל דפסח א"ד טומאה אלא בציבור אבל יחידין נדחין לפ"ש ואפי' אם פ"ש בשבת וקשה מ"ש שבת מטומאה דנדחה אפי' ליחיד וטומאה אינו נדחה להם וכתב דהוא מטעם דשבת לא ניתן לדחות אלא לגבי כהנים משא"כ טומאה שצריך להיות נדחה גם אצל הבעלים וכ' דיש לעי' בזה דנראה דשחיטת הפסח מותרת ע"י הבעלים כיון דכל ההיתר משום שליחות אין סברא שיהי' אסורין בזה והארכנו בזה בענין כל מילתא דאיהו ל"מ עביד וכו' ואכ"מ:

איברא דלכאו' לפ"ד רש"י ותוס' הנ"ל דשבת הותר רק לכהנים אפי' בדבר שכשרה בזר נראה כד' הטו"א. אמנם לאחר העיון נלפענ"ד בזה לפי"מ דמבואר ביומא (דף מ"ט ע"ב) דשבת הותרה בק"צ עיי"ש:

ומעתה נראה דזה הוא פלגתת ר"ח וב"ק אי שבת הותרה אף לזרים או רק לכהנים אבל זה כ"ע מודים שמה שהוא מצות הבעלים אף במקדש נהי דאינו מותר להם השבת אבל מ"מ מצותן דוחה את השבת ולכן כיון דגלי קרא דפסח דדינו כשאר ק"צ ודוחה שבת אצל הכהנים הוי היתר גמור ואצל הבעלים דשחיטה מותר מצד דחי' בכל מקום באימורין עדול"ת כיון דהיא מצותן והכהנים רק שליחותי' קעבדי ובזה א"ש גם מה שהעירו האחרונים מסנהדרין (דף נ"א) דשבת הותרה רק לכהנים ולא לזרים וקשה מפסח לפי דברינו [אף כי י"ל דר"ש לשיטתו דנשים בראשון רשות אינו מחוור לענ"ד. וכבר ראיתי זה במחברים]. אמנם להנ"ל א"ש דמה שהוא מצד דחי' לא מיקרי קיל ודוקא בכהנים דהותר להם השבת הוי שבת קיל אצלם משא"כ זרים דלא הותר להם אלא מצד עדל"ת ניתן השבת לדחות אצלם א"ז בגדר קיל וכמו שאינו קיל מחמת מילה ופק"נ שדוחה שבת אף בזרים וז"פ וברור. ג) ואם כנים הד' נלענ"ד לת' עפי"ז ד' רבינו הר"מ ז"ל בפ"ה מה' קרבן פסח ה"א שכ' בזה"ל מי שהי' טמא בשעת שחיטת הפסח וכו' הר"ז מביא פסח בי"ד לחודש השני בה"ע ושחיטת פסח זה מצ"ע בפ"ע ודוחה את השבת שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפ"ע לפיכך חייבין עליו כרת עכ"ל ותמי' מאוד שנראה מד"ק דהא דשחיטת פ"ש דוחה שבת תלי' אם הוי חיוב בפני עצמו או תשלומין דראשון ומלבד שמסוגית הש"ס לא נראה כן וסתם משנה דפ"ש דוחה את השבת מלבד זאת יקשה אמאי לא אמרינן בסוגיא נפ"מ זו בין רבי ובין ר"נ עי' פסחים (דף צ"ג ע"א) ובת' הנ"ל נדחקתי בכונת הר"מ ז"ל לחומר הנושא אך ת' מתישב על הלב לא עלה בידי:

ובפלפול התלמודים אמרתי בכונת הר"מ ז"ל עפ"י קושית הג' מו"ה דוד דייטש ז"ל הנודעת דאיך פסח דחי שבת לפ"ד התוס' דאל"ק פטור מפסח א"כ הוי כמו מכשירי ציצית ומזוזה דא"ד שבת לר"א משום דבידו להפקירן ולהפקיע את עצמו מהמצוה, א"כ ה"ה פסח הא בידו להפקיר קרקעותיו וכבר נאמר הרבה בישוב קושי' זו אמנם מה שנלענ"ד בזה דהנה חזינן פסח שאני משאר כל המצות שכל המצות לא מצאנו שיהי' התוה"ק מטיל רשות ג"כ על האנשים הפטורים ממצוה זו ובפרט בעניני הקרבנות דאינם באין בנדבה לא מצאנו רשות אמנם בפסח אפי' למ"ד דפטורות נשים מפ"ר מ"מ גלי קרא בנשים רשות ויכולות להכניס את עצמן בחיוב המצוה דפסח רואים אנו מזה שתוה"ק רצתה שאפי' מי שפטור ממצוה זו יכניס א"ע לחיוב המצוה ויקיים המצוה וא"כ ל"ש לומר דיפטור משום דבידו להפקיע את עצמו מהמצוה כיון דאדרבה במצוה זו מצוה להכניס עצמו לחיוב ולכן פסח דוחה שבת:

אך לפ"ז ז"ד פ"ר אבל פ"ש לפ"מ שכ' במק"א דלר"ש דס"ל דנשים בשני רשות ע"כ דהוא מצוה בפני עצמה דבתשלומין ל"ש רשות דאם היתה חייבת בראשון הרי ממילא חייבות בתשלומין וא"כ בשני לא שייך לומר דיש רשות למי שפטור לעשותו א"נ דתשלומין דראשון הן א"כ שוב יקשה אמאי פ"ש דוחה את השבת הא בידו להפקיר קרקעותיו ובזה א"ל כנ"ל דבתשלומין ל"ש סברא זו לכן הוסיף הר"מ ז"ל דפ"ש דוחה את השבת משום דהוי מצוה בפני עצמה א"כ גם בפ"ש ל"ש לפטור מצד דבידו להפקירן ולפ"ז א"ש מה שלא אמרינן בגמ' נפ"מ זו רבי לר"נ כיון דבגמ' מבואר הנפ"מ בין רבי לר"נ בגר שנתגייר בין שני פסחים וידוע קושית הגאונים בעל טו"א ונו"ב ז"ל אם אמרינן דאל"ק פטור מפסח איך משכח"ל גר שיתחייב הא אל"ק ואי בירושת הבעל הא לאו דאורייתא ות' דמשכח"ל שהוליד בן ומת הבן והוא יורשו וא"כ הכא בגר שנתגייר בין שני פסחים לא משכח"ל בשו"א שיהי' לו קרקע וא"כ הרי פטור בלא"ה מפסח וע"כ דהסוגיא לא ס"ל הא דר"א דמי שאל"ק פטור מפסח וא"כ אפי' למ"ד דשני תשלומין לראשון ע"כ פ"ש דוחה את השבת וא"ש דלא אמרינן בסוגיא נפ"מ זו והארכתי עוד בזה:

אך זה רק לפלפולא והרבה ת' בדבר א' דהרי הר"מ ז"ל ג"כ לא פסק להא דר"א דאל"ק פטור מראי' ומכ"ש מפסח ב' נ' עיקר דאפי' לר"א ולפ"ד התוס' דדמי פסח לראי' היינו רק פ"ר אבל פ"ש לכ"ע חייב אף באל"ק ל"מ למ"ד דהוי חיוב בפני עצמו א"כ מנ"ל לדמות פ"ש לחיוב ראי' כיון דהוי מצוה בפני עצמה וכ"כ בת' אחת אך אפי' למ"ד תשלומי דראשון מ"מ נלענ"ד כיון שכבר נתחייב בפ"ר ויש. עליו עתה חיוב תשלומין שוב לא מצי לפטור נפשי' מפ"ש עיד"ז שיפקיר את הקרקע ודוקא קודם פ"ר שלא חל עליו עוד החיוב דפסח יכול להפקיע את עצמו אבל לאחר שכבר נתחייב בתשלומין שוב ל"מ הפקעה ועי' בח' לס' המצות מצ"ע רמ"ח מ"ש בזה ואכמ"ל יותר וגם בעיקר הפלפול יש לגמגם הרבה ולא העלתי על הספר אלא מפני שאדע שכ"ת חפץ להשתעשע בדברי פלפול ויהי' בכלל פטפוטי דאורייתא:

ובאמת בעיקר דעת הר"מ ז"ל הנ"ל מצאתי כעת בחפשי בספרים בספר רשמי שאלה לגדול מגדולי הדור שלפנינו ז"ל בח' (דף ק"ד ע"א) מדפי הספר הביא ד' הר"מ הנ"ל ופירש בו כפשטא דהר"ם ז"ל ס"ל דכל שהוא משום תשלומין א"ד את השבת אמנם כ' להקשות ע"ז מד' הגמ' פסחים (דף ע' ע"ב) בטעמא דרבנן דחגיגת ט"ו לא דחי שבת משום דכתיב וחגותם אותו וגו' שבעת ימים בשנה הא שמנה הוי אלא מכאן לחגיגה שא"ד את השבת ומקשינן בגמ' הא לפעמים אינו אלא ששה כגון שחל יוט"ר בשבת וממילא גם שמיני עצרת בשבת ות' דשבעה איתא ברוב שנים משא"כ שמונה לא משכח"ל כלל והקשה הגז"ל לפ"ד הר"מ ז"ל דכל שהוא משום תשלומין א"ד את השבת א"כ בחגיגה דקיי"ל דכולהו תשלומין דראשון א"כ אף א"נ דחגיגת ט"ו דוחה את השבת מ"מ א"ד אלא אם חל יוט"ר בשבת אבל אם לא חל יוט"ר בשבת פשיטא דאינו דוחה שבת כיון דאח"כ הוא רק משום תשלומין א"ד את השבת וא"כ אדרבה א"נ דחגיגה דוחה שבת יתפרש הקרא ברווחא דוחגותם אותו שבעת ימים דזה הוא תמיד דאפי' כשחל יוט"ר בשבת ג"כ הוא שבעה משא"כ שמונה לא משכח"ל דאפי' א"כ דדוחה שבת ג"כ אינו דוחה אלא ביוט"ר אבל לא ביו"ט ב' כיון דהוא רק תשלומין דראשון א"ד את השבת ועיי"ש שהג' המחבר ז"ל רוצה להכריח מכח זה דכל סוגית הגמ' הוא למ"ד תשלומין זל"ז אבל למ"ד תשלומין לראשון ל"ש כלל דרשה זו ומת' בזה ד' הר"מ ז"ל בפ"א מחגיגה ה"ח שלא כ' הטעם דוחגותם עיי"ש:

אמנם לענ"ד מלבד שהדברים דחוקין בסוגית הגמ' מלבד זאת אין זה מספיק בישוב ד' הר"מ ז"ל דהא הר"מ ז"ל לשיטתו שכמעט הוכחה מבוררת מקרא דחגיגה דוחה שבת בזמנו ולא בזמן התשלומין וכמו שבאמת דעתו כן גבי פסח לפ"ד הג' הנ"ל ולכאורה עלה בדעתי בישוב קושית הגז"ל אף לפי שיטתו בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דתשלומין לא דחי' שבת ה"ד אם בזמנו הי' אפשר בהיתר גמור בלי שום דחיי' כגון בפסח בשוגג בראשון אז שפיר אמרינן דאין בכח חיוב התשלומין לדחות את השבת משא"כ אם גם בזמנו הי' צריך לבוא לידי דחיי' מה"ת אע"ג שזה חמור שזה שהי' עליו לדחות בזמנו מ"מ דוחין התשלומין את השבת וא"כ בחגיגה כיון דבזמנו הוא יו"ט וג"כ צריך לבוא לידי דחי' מצד לכם ולא לגבוה ורק מצד קביעת זמנו דוחין יו"ט לפ"מ דקיי"ל דנדונ"ד א"ק ביו"ט א"כ גם בזמנו מותר רק מצד דחיי' א"כ נהי דשבת חמור מיו"ט מ"מ א"נ דדוחין שבת בזמנם ה"ה דדוחין את השבת בתשלומין שלהם אך יש לעי' בזה וי"ל דסוף כל סוף כיון דהיום אין זמנם א"ד השבת לדעת הר"מ ז"ל:

אמנם מ"מ מה שהחליט הגז"ל דה"ה שמיני עצרת שחל בשבת אינו נדחה אף א"נ דחגיגה ביוט"ר דוחה שבת כיון דהוי תשלומין דראשון א"ד את השבת זה לא נהירא לענ"ד דהנה באמת יש להקשות להלכה דכולהו תשלומין דראשון א"כ נהי דביוט"ר דוחה יו"ט משום דקבוע לי' זמן כמו שכ' הר"מ ז"ל אמנם בשמיני עצרת דהוא רק תשלומין דראשון אמאי דוחה יו"ט כיון דהי' אפשר בהיתר גמור בחוש"מ וע"כ צ"ל כיון דקרבנות אלו ניתן יו"ט לדחות אצלם בזמנם א"כ גם התשלומין שלהם דוחין יו"ט כיון דכבר ניתן יו"ט לדחות אצל הקרבנות אלו ביוט"ר א"כ מה בכך שלא הקריבם בזמנם אלא היום מ"מ גם היום דוחין יו"ט ומעתה נראה לענ"ד דה"ה כשחל יוט"ר בשבת דממילא גם שמיני בשבת א"נ דדוחה יוט"ר ה"ה דדוחה יום השמיני. כיון דכבר ניתן השבת לידחות אצלו בזמנו והא דתשלומין א"ד את השבת ה"ד אם בזמנו לא הי' צריך לדחות את השבת וא"כ שוב אינו הכרח כ"כ מהקרא לומר דחגיגה דוחה את השבת דאפי' א"נ דדוחה את השבת ג"כ יקשה הא משכח"ל שמונה בשחל יוט"ר בשבת וע"כ צ"ל דקרא איירי ברוב שנים וא"כ שוב י"ל דא"ד את השבת אך נהי שאינו הכרח למידרש מזה דחגיגה דוחה שבת מ"מ ראי' להיפוך ג"כ אינה דשפיר י"ל דחגיגה דוחה את השבת ביוט"ר וממילא דה"ה ביום הח' אך זה אינו ברוב שנים ושוב אינו דוחה את השבת כלל ולכן שפיר נקט קרא שבעת ימים וא"כ קושית הגז"ל קמה וגם נצבה על שיטת הר"מ ז"ל מ"ט דרבנן דחגיגה לא דחי שבת דמקרא א"ר כנ"ל:

לכן נלענ"ד דמעולם לא עלה ע"ד הר"מ ז"ל לומר דהיכא דהוא רק תשלומין דראשון א"ד את השבת דזה אינו סברא כיון דמותר בזמנו בשבת דה"ה דמותר בתשלומין בשבת רק דכוונת הר"מ ז"ל בה' ק"פ על שחיטת הפסח שדוחה שבת אף לבעלים דזה הוא רק מטעם דחוי' כנ"ל בזה סובר הר"מ ז"ל כיון דמצד דחוי' אתינן עלה א"ד שבת אלא בזמן החיוב דאז הוי בעידנא ממש משא"כ בזמן התשלומין לא אמרינן שידחה שבת דזה אינו זמן חיוב הגמור ושוב א"ד שבת ונהי דפשיטא דכהנים מותרין לשחטו מ"מ א"ד שבת אצל הבעלים כיון דבהם ההיתר רק מכח דחוי' כנ"ל וזה אינו אלא בזמנו אבל לא בתשלומין וכ"כ האחרונים בכעין זה בסברת בעידנא דהיכא דהותרה ל"צ בעידנא וא"כ ד' הר"מ ז"ל נכונים מאוד:

ומעתה א"ש מחגיגה דבלא"ה אין המצוה על הבעלים דוקא לשחוט וא"כ פשיטא דבשבת אסור לבעלים לשחוט והכל נעשה ע"י הכהנים א"כ א"נ דדוחה שבת הוי בכלל הותרה ושוב אין נפ"מ בין זמן החיוב לתשלומין וא"ש ג"כ מה דלא אמרינן בגמ' (דף צ"ג ע"א) נפ"מ בין רבי לר"נ אי קרבן שני דוחה את השבת דלפ"מ שביארנו עיקר הנפ"מ אי מותר השחיטה לבעלים והנה ז"ד למאן דס"ל דשחיטת הפסח צריך שליחות וזה ילפינן מושחטו כל קהל עדת ישראל בה"ע והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן שש"א כמותו ונשמע מזה ממילא דשחיטת הפסח צריך שליחות אמנם ר"נ לשיטתו דאיהו יליף מקרא זה דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואינו יליף מזה שליחות כלל א"כ אין הכרע כלל דשחיטת הפסח יהי' צריך שליחות וא"כ גם בפ"ר אין המצוה דוקא על הבעלים וא"כ שוב אין השחיטה דוחה שבת לבעלים גם בפ"ר וא"כ לא מצי הגמ' לומר נפ"מ זו אי פ"ר דוחה שבת לבעלים אמנם להלכה דשחיטת הפסח צריך שליחות שפיר אמרינן דבפ"ש אם הוא תשלומין דראשון א"ד את השבת לבעלים וכמ"ש הר"מ ז"ל:

אמנם כן לקושטא דמילתא א"נ דכ"ז דשחיטה דוחה שבת אצל הבעלים משום דהמצוה מוטלת עליהם דוקא לשחוט יש לעי' לדעת הר"מ ז"ל אי השחיטה דוחה שבת אצל הבעלים דלפ"ר לא מצאתי כלל בר"מ ז"ל ד"ז ששחיטת הפסח יהי' מצוה על הבעלים דוקא ואדרבה יש להביא ראי' להיפוך מד' הר"מ ז"ל שפסק בפ"ב מה' ק"פ דאין עושין חבורה לכולם קטנים מפני שאינם בני דעת והכריח מזה מרן הכסף משנה ז"ל בדעת רבינו דאם היו בני דעת עושין חבורה שכולם קטנים דהיינו בקטנים מופלא הסל"א עיי"ש וקשה מי שחט את הפסח הא קטן פסול בשחיטת קדשים וע"י שליח ג"כ לא משכח"ל דא"ש לקטן וע"כ דסובר הר"ם ז"ל דלהלכה ל"צ שליחות כלל בפסח וא"כ גם לדידי' אין פסח דוחה שבת בשחיטה לבעלים וא"כ נסתרו כל דברינו בישוב ד' הר"מ ז"ל:

איברא דלאחר העיון נלענ"ד עיקר כמש"כ לעיל דאפי' א"נ דשחיטת הפסח א"צ דוקא בעלים מ"מ כיון דבפסח יש מצות אכילה ועיקרו לאכילה וא"כ הוי בכלל מצותן ולכן דוחה שבת אף לרבנן גבי בעלים רק דבזה פליגי עם ר"א דס"ל דגם מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש ג"כ דוחה אצל הבעלים ובזה רבנן פליגי דמכשירין שאפשר לעשות מבע"ש לא דחי שבת כלל אבל בשחיטה דהיא מגופי המצוה ומצותה היום כיון שהוא קרבן שלהם ונאכל להם ועיקר קרבן זה לאכילה לכן דוחה את השבת גם אצל הבעלים כמו מילה שדוחה שבת ואין הדחי' מצד מקדש רק מצד מצוה:

ומעתה יתפרשו לנו ד' הר"מ ז"ל ברווחא דהנה נראה ברור דאע"ג דפסק הר"מ ז"ל דאכילת הפסח בשני ג"כ מצ"ע היא היינו רק א"נ דפ"ש הוא חיוב בפני עצמו משא"כ א"נ דפ"ש תשלומין דראשון עיקר מצוה הוא ההקרבה ולא האכילה שהאכילה א"צ תשלומין כלל דאם הי' ראוי בשעת זריקה שוב פטור מפ"ש וא"כ מבואר דחיוב תשלומין הוא רק על ההקרבה וא"כ א"נ דפ"ש אינו מצוה בפני עצמו כלל ורק תשלומין דראשון הן א"כ אין מצוה באכילת הפסח בשני מצד מצות אכילת פסח דאכילה א"צ תשלומין וא"כ בפ"ש לא ידחה שחיטת הפסח אצל הבעלים כיון דבפ"ש שוב אין מוטל עליהם רק מצות הקרבה וזה הוי רק ענין מקדש ומקדש הותר בשבת רק לכהנים לכן שפיר כתב הר"מ ז"ל דשחיטת הפסח בשני הוא חיוב בפני עצמו א"כ גם פ"ש יש בו מצות אכילה כמו בראשון וא"כ גם בהקרבת הק"פ בשני יש מלבד מצות הקרבה דהיא ענין מקדש מצות אכילת הפסח ושוב הוי כמו כל המצות שקבוע זמנן שדוחה את השבת:

ונחזור לענין שאנו עומדים בו שבזה נתישבו היטב ד' התוס' שקושיתם מדס"ל לר"א שדוחה מכשירי פסח בשבת אף בבעלים וע"כ מצד מצותן הוא דהיינו מצות אכילה ואינו בגדר מקדש דהוי כמו מילה שניתן לדחות לכל ישראל וכיון שכן שפיר הקשו התוס' דמנ"ל דבכה"ג דאין זמן המצוה בשבת כלל כ"א ביו"ט המכשירין דוחין שבת וז"נ בדעת התוס'. ד) איברא מה שיש לעי' דפשיטא להו דבכל הני דס"ל לר"א מכשירין דוחין את השבת היינו רק כשזמן מצותן ג"כ בשבת דלכאו' יש להכריח להיפוך מסוכה דס"ל לר"א דסוכה וכל מכשיריה דוחה את השבת והתם ע"כ הפי' דדוחה את השבת קודם סוכות דיום עשיית הסוכה מתחיל מקודם יו"ט ובפרט לר"א לשיטתם דס"ל דבעינן סוכה הראוי' לז', וא"ב סוכה בחוש"מ וא"כ מצות עשיית הסוכה הוא קודם סוכות א"כ נראה דלר"א מותר לבנות סוכה בשבת של ערב סוכות וא"כ שפיר יליף ר"א מסוכה למכשירי פסח ונראה מזה דהתוס' ס"ל בפשיטות דהא דר"א ס"ל דסוכה וכל מכשירי' דוחה את השבת היינו רק בזמנו:

ולכאורה צ"ע האיך משכח"ל כיון דבשבת שבתחילת החג לא משכח"ל דאם לא היתה ראוי' מיד בתחילת החג הוי סוכה שא"ר לז' ולומר דמשכח"ל בנפלה באמצע החג דמודה ר"א דחוזר ובנאה דהוי בגדר סוכה הראוי' לז' ודוחה שבת אינו נראה כיון דמסקינן בגמ' סוכה (דף כ"ז) דהדר בי' ר"א וס"ל דא"ח לאכול בסוכה כ"א לילה ראשונה וא"כ הסוכה באמצע החג אינה חובה וכיון שכן נראה דא"ד את השבת כיון דאינה מצוה מוכרחת לאכול בסוכה דאי בעי לא אכיל פת א"כ א"ד שבת ואפי' לפ"ד התוס' דהדר בי' ר"א רק מסוכה אבל פת חייב לאכול וא"כ ממילא חייב בסוכה מ"מ נראה כיון דבעצם אינו מחויב לאכול ורק משום דאסור לאכול חוץ לסוכה מוכרח לאכול בסוכה אבל עכ"פ אין הסוכה חובה ושוב אין המכשירין דוחין את השבת:

לכן נראה בדעת התוס' דס"ל דהא דבעינן לר"א סוכה הראוי' לז' היינו שיוכל לקיים בכל יום מצות סוכה אבל ל"צ שיהי' מיד עומדת בתחילת החג רק אם בנאה בלילה הראשונה ויכול עוד לקיים מצות סוכה בלילה הראשונה הוי סוכה הראוי' לז' וממילא אמרינן דהא דמכשירי סוכה לר"א דוחין את השבת היינו כפשטא בחל יו"ט הראשון של חג בשבת ויכול לבנותה בליל שבת כיון דתהי' נגמר עוד בלילה ויהי' מתקיים עוד מצות סוכה בלילה זו הוי בגדר סוכה הראוי' לז' וא"כ שפיר הקשו התוס' דמנ"ל לר"א דמכשירי פסח דוחה שבת:

אמנם נראה דלפי האמת כיון דלדעת התוס' מוכרח מר"א דס"ל דמכשירי פסח דוחה את השבת דאפי' קודם זמן החיוב דחו המכשירין את השבת א"כ ה"ה בסוכה אם חל יו"ט הראשון ביום א' דוחין המכשירין את השבת דמה בכך דאכתי לא מטי זמן חיובא הא גם בכה"ג מכשירין דוחין את השבת והיינו באופן שאם לא יתחיל לבנותה בשבת לא יוכל לקיים מצות סוכה בלילה הראשונה כגון שהוא וקן וחולה שא"א לו לאכילת פת בשעה מאוחרת בלילה דבכה"ג נראה ברור דדומה ממש לפסח לפ"ד התוס' ועי' בספרי חמדת ישראל בקונטרס תורה אור ס"ק מ"ה אות ב' מ"ש בענין זה ויותר נראה. כמ"ש כאן ואכמ"ל יותר כיון שא"ז נוגע לענינינו], והנני ידידו נאמן אהבתו הדוש"ת בלונ"ח:

פרק ד

בעזה"י, העתק מת' שכתבתי להרב הג' בעל ביכורי שלמה שי' בדיני פסח שני:

אחדשה"ט. קבלתי מכתבו בחש"מ העבר וכו':

א) ועתה באתי לרשום איזהו הערות אשר הרהרתי בחג הפסח העבר בתשובות הג' ממיר נ"י חאו"ח סי' נ"א הנה בר"ד יצא לספק אי גם פ"ש הי' מצותו לאכול על השובע והביא דעת רש"י דהטעם דפסח נאכל על השובע משום למשחה לגדולה והקשה מחגיגה דהיא ג"כ קדשים ולדעת רש"י ז"ל גם היא צריכה להיות נאכלת על השובע ונדחק בת':

ולענ"ד נראה בפשיטות דהנה לענ"ד נראה דהפסח אפי' א"נ דאינו בכלל למשחה האמור בקדשים ג"כ דינו להיות נאכל על השובע מצד פסח דמורה על חירות ונאכל צלי כדרך שהמלכים אוכלים וכמ"ש החינוך בטעם הדבר דאינו נאכל אלא צלי עיי"ש א"כ ממילא צריך להיות נאכל על השובע ג"כ מה"ט וא"צ לומר משום למשחה האמור בקדשים, אך דהי' קשה לרש"י דאי משום טעם זה לחוד א"כ גם בחגיגה הי' צריך להיות נאכל על השובע משום קדשים ולכן כתב רש"י דבפסח גם טעם למשחה ולגדולה וא"כ בפסח איכא תרתי למעליותא מצד פסח ומצד קדשים ושפיר נאכל אחר חגיגה וז"נ מאוד בעזהי"ת:

ובזה נסתרו ד' הג' נ"י שרוצה לומר שלדעת הסוברים דדוקא בקרבנות הנאכלים לכהנים שייך למשחה לגדולה ל"ל בפסח הטעם דנאכל על השובע מצד למשחה לגדולה, לענ"ד נראה כמ"ש דבפסח כ"ע מודים דצריך להיות נאכל על השובע מה"ט כדרך שהמלכים אוכלים וכמ"ש החינוך בטעם אכילת צלי:

וראיתי בהסכמת הג' מהורמליב לספר דמר שכ' לה"ר דבפסח ל"צ למשחה לגדולה מהא דהי' מקיימין מצות אכילת פסח בבני מעיים אע"ג דאכליהון לאו בר אינש את"ד ואני תמה על חכם כמותו שיאמר כן והרי עיקר ד"ז דצריך במת"כ למשחה לגדולה נאמר בחולין (דף קל"ב ע"ב) בזרוע לחיים וקיבה יע"ש והרי קיבה היא בכלל בנ"מ ואעפ"כ אמרי' דצריך בהו למשחה ולגדולה וא"נ אלא צלי וכן מבואר בר"מ ז"ל ובטוש"ע בפשיטות דזרוע לחיים וקיבה א"נ אלא צלי בחרדל ואין לדחות דהוא רק משום זרוע ולחיים אבל בקיבה באמת ל"ש למשחה ולגדולה דז"א דא"נ כן יקשה באמת מנ"ל דין זה דבזרוע ולחיים וקיבה צריך למשחה כיון דאצלם לא נאמר כלל למשחה ולגדולה א"כ נאמר דאין זה בכלל המתנות כהונה הנאמרים במדבר י"ח דצריך בהם למשחה ולגדולה וכמו שהוכיח הג' הנ"ל על פסח כיון דנכלל בהמצוה גם אכילת בנ"מ אין הפסח בכלל למשחה ולגדולה אלא ודאי דאין ענין זל"ז דאע"פ דהקיבה ג"כ בכלל המתנות מ"מ גם על הקיבה יתכן דאינה נאכלת אלא צלי בחרדל כמש"נ מסתימת לשון הר"מ ז"ל והטור והש"ע וה"ה בפסח וז"ב מאוד:

הן אמת שלכאורה עלה בדעתי להעיד בעיקר דין זה דמנ"ל לר"ח בחולין שם דגם בזרוע לחיים וקיבה הדין דצריך למשחה ולגדולה דילמא דוקא באותן מת"כ דהנתינה להשי"ת כמפורש בתורה ס' קרח והשי"ת נתנו לכהן דכהנים משלחן גבוה קא זכי בזה אמרינן דצריך למשחה ולגדולה אבל בזרוע לחיים וקיבה ל"ש למשחה ולגדולה כלל והי' א"ש בזה פלוגתת רש"י ותוס' אי בקדשים הנאכלים לבעלים ג"כ שייך למשחה ולגדולה די"ל דאזלי לשיטתם במה דפליגי בב"ק (דף י"ב ע"ב) אי בקדשים הנאכלין לבעלים ג"כ אמרי' משלחן גבוה קא זכי איברא דז"א דהרי דעת התוס' בזבחים שם ד"ה שבועות דגם בתרומה שייך למשחה ולגדולה ותרומה ג"כ אינו של גבוה דהרי היא של הכהנים והוי נכסי כהן לכל דבר וא"כ מוכרח דלא תלי' זב"ז:

הן אמת שהתוס' סותרים משנתם בזה ובבכורות (דף כ"ז ע"א) כתבו דגבי תרומה ל"מ שיצריך שום אכילה בגדולה דשמא ל"ש גדולה אלא בבשר הרי דהתוס' מסתפקים בזה ולפ"ד איכא טעם נכון לחלק בין תרומה לקדשים אך זה נסתר מזרוע לחיים וקיבה דמבואר בסוגי' דשייך בהו למשחה ולגדולה, וצ"ל כסברת התוס' לחלק בין בשר לשאר דברים וכבוד הרב הגאון מוה"ר יהושע נ"י העיר דלכאו' ד' התוס' זבחים מוכרחים דגם בתרומה שייך למשחה ולכן מותר לחמצם דאל"כ יקשה יותר איך מותר לאפות פת של תרומה עם מים בכל השנה לפ"מ דמבואר בסוכה (דף ל"ה ע"ב) דאתרוג של ת"ט לא יטול מפני שמכשירה ואסור לגרום טומאה לתרומה דעובר על עשה דושמרתם את משמרת תרומותי עיי"ש וא"כ ה"ה דיקשה איך מותר לאפות תרומה עם מים הא בזה הוא מכשיר את התרומה לקבל טומאה וע"כ מצד דכ' למשחה כמ"ש התוס' דמה"ט מותר לאפותה חמץ אף סמוך לפסח אע"ג דממעט זמן אכילתה וא"כ מוכרח דשייך בתרומה למשחה:

אמנם לענ"ד אין ראי' מזה די"ל דאע"ג דהכשר הוא בכלל גרם טומאה ה"ד אם בענין זה שהוא עושה אינו מהדר דוקא שיהי' בטהרה כגון דלוקח אתרוג של תרומה או של מע"ש שאין מכונת הנטילה זו שיהי' האתרוג טהור בדוקא דאע"ג דאם יהי' טמא לא יהי' יוצא בו ידי מצוה מ"מ אין מכונת מצוה זו להיותו דוקא טהור משא"כ מי שבא לאפות פת של תרומה לאכילה א"כ ע"כ צריך שיראה ויעוין מכל צד שלא יטמא שאם יטמא הרי יוצא לשריפה וכל עבודתו לשוא וא"כ תכלית פעולתו זו למיהדר שיהי' טהור ולא יקבל טומאה בכה"ג אין איסור על ההכשר מצד גרם טומאה ואדרבה נלפענ"ד דבכה"ג מצוה להכשיר ושיעי' בו שלא יבוא לידי טומאה ובזה מקיים ושמרתם את משמרת תרומותי במה שגורם דבר אשר יוכל לבוא לידי טומאה ואעפ"כ עשה הכל בהכשר טהרה ובזריזות שלא יבוא לידי טומאה והר"ז דומה להא דמבואר בפסחים (דף מ' ע"א) הדר אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות א"ל דבעי לתיתה שימור למאי עכ"ל הגמ' מבואר מזה במצה דג"כ כתיב בי' שמירה שלא יבוא לידי חימוץ צריך לעשות פעולה שאפשר לבוא לידי חימוץ והוא ישמרם שלא יבואו לידי חימוץ ה"ה בתרומה י"ל כן אם אופה פת מקיים ושמרתם בכה"ג ואע"ג דלגמרי אין לדמות תרומה למצה בזה דבמצה אם יחמץ ג"כ לית בי' כלום אלא שלא יקיים בזה מצות מצה לכן שפיר אמרי' דהמצוה הוא שיהי' בכלל בא לידי חימוץ והוא ישמור אותו מזה משא"כ בתרומה אם יטמא יהי' התרומה נפסלת והפסיד את התרומה:

מ"מ מסברא נלענ"ד דבכה"ג שאופה פת של תרומה שע"כ צריך להתקינן ולעשות כל טצדקי שלא יטמא מקיים בזה ג"כ עשה דושמרתם במה שמכשירו ורואה שלא יבוא לידי חימוץ:

שו"ר בתורת כהנים פ' אמור פרשה ד' אות י"א בזה"ל כי לחמו הוא מסלת את החטין כל שהוא רוצה וכ' ע"ז הראב"ד ז"ל בפירושו בזה"ל פירוש מדקרי לי' לחמו ולא אמר לחם ש"מ לחמו הראוי לו שאם מפונק הוא ואינו אוכל את חטיו אלא סולת גמור יכול הוא לעשות כן בחיטי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה אע"פ כי המורסן והקמח יאכיל לבהמתו כמו הכרשינין עכ"ל מבואר דאיכא קרא דמה שנוגע לתיקון המאכל ל"ש בי' עשה דושמרתם את משמרת תרומתי וממילא ה"ה דא"ח מה שגורם טומאה לתרומה עיד"ז דהפסד וטומאה אחת הוא וז"פ וברור ועי' בפי"א דתרומות מ"ה ובר"ש ז"ל שם בשם הירושלמי ואכמ"ל יותר:

עכ"פ מבואר מגמ' ומכל הפוסקים דבזרוע ולחיים וקיבה ג"כ צריך למשחה ולגדולה וא"כ י"ל דה"ה פסח דאע"ג דהמצוה על אכילת בנ"מ ג"כ מ"מ צריך שנאכל אותם דרך גדולה וכמו דגם הבנ"מ צריך לאכול צלי דוקא וז"פ וברור לענ"ד:

ובאמת מ"ש הג' ממי"ר שלי"טא בפשוטות שמד' רש"י ז"ל זבחים נראה ג"כ דפליגי על שיטת התוס' וס"ל דבכל קדשים אף דנאכלין לבעלים צריך למשחה ולגדולה לענ"ד לא מצאתי זאת ברש"י ז"ל ולכאו' עלה בדעתי להוכיח מד' רש"י ז"ל להיפוך שעפי"ז יתפרש לנו ד' רש"י ז"ל בפסחים (דף ע"א ע"ב) על הא דאיתא שם במשנה בשאר זבחים ששחטן לשם פסח ר"י פוטר ופרש"י ז"ל הטעם דעשה מצוה כשהקריב קרבן ותמי' מאד הא אין זורקין את הדם וא"כ מה מצוה קעביד בשחיטה ומצאתי בצל"ח שהרגיש בזה, ותי' די"ל בכהן השוחט ומותר לזרוק כדי שיפטר מחטאת:

ולענ"ד צע"ג בזה אי אמרי' בכה"ג חטא בשביל שתזכה לעשות משוגג אונס וכמו שהרגיש בזה הרב ז"ל בעצמו ובפרט בזריקה דאיכא ב' איסורין דרבנן איסור מתקן ואיסור מוקצה וכנראה שלזה נתכוין הצאן קדשים במנחות (דף מ"ח ע"א) ע"ד התוס' בד"ה חטא בשביל שיזכה במה שכ' לחלק בין זריקה לרדיית הפת והבן דאל"כ אין מובן לדבריו:

והנה לכאורה עלה בדעתי דהרי התוס' ביצה (דף כ' ע"ב) הקשו בהא דכבשי עצרת כיון דקיי"ל דזורק את הדם להתיר בשר לאכילה א"כ אמאי בשבת לא יזרוק כדי לאכול הבשר חי ותי' דאין זה זכות אמנם לענ"ד נראה א"נ דבשר חי הוי שלא כד"א ונימא דמצות א"ק אין מקיים שלא כד"א וכמו שנראה קצת מלשון התוס' מנחות (דף צ"ט ע"א) בהא דשעיר יוה"כ אם חל יוה"כ בע"ש דנאכל לערב כמות שהוא חי וכתבו התוס' הטעם שלא יבוא לידי נותר והוכיחו מזה דמצות אכילת קדשים אין מקיימין בזה דאל"כ א"צ לטעם זה וא"כ ממילא אסור לאכול בשבת חי כיון שמבטל מצות אכילת קדשים א"כ אפי' אם יזרוק הדם לא יוכל לאכול הבשר ושוב אין זורקין הדם. ומעתה נראה לפמ"ש הרבה פוסקים דרק בקדשים הנאכלים לכהנים איכא מצות אכילת קדשים משא"כ בקק"ל הנאכלים לבעלים ליכא מצוה דאכילת קדשים כלל וא"כ נראה דשוב מותרין לאכלו חי בשבת וא"כ שוב מותר לזרוק את הדם להתיר בשר באכילה, איברא דזה אינו מספיק בדעת רש"י ז"ל דהרי ס"ל להדיא בפסחים (דף נ"ט ע"א) דאיכא מצוה בקק"ל הנאכלים לבעלים:

אמנם י"ל באופן אחר עפ"מ שכ' בח' דבאמת בשר חי אם א"א לאכלו עתה מבושל הוי כד"א והא שכ' התוס' דאין זכות היינו משום דבמת"כ כתיב למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים וא"כ אסורין לאכול חי אם יש עצה לאכול בערב מבושל ומעתה לפמ"ש דבקק"ל הנאכלין לבעלים ל"ש למשחה לגדולה דזה נאמר רק בכהנים וא"כ א"ש ד' רש"י ז"ל:

אמנם לאחר העיון נראה דצדקו ד' הגאון שיחי' שדעת רש"י ז"ל דאף בקדשים הנאכלים לבעלים שייך למשחה ולגדולה דהרי מבואר ברש"י ז"ל יומא (דף י"ד ע"א) ד"ה איטרדו מי לא מיטרד שכ' דהאיסור הוא משום למשחה ולגדולה ועיי"ש בתוס' וריטב"א ז"ל מה שהקשו עליו:

אמנם ברור הד' שדעת רש"י ז"ל כמ"ש הסמ"ג ז"ל מובא בדרך מצותיך להמל"מ ז"ל ח"ב שאיסור אכילת קדשים באנינות הוא מטעם דכתיב למשחה ולגדולה ועי' בסמ"ג בפנים תמצא מבואר כן וא"כ מבואר מזה שדעת הסמ"ג ורש"י ז"ל דבכל קדשים צריך להיות למשחה ולגדולה וצדקו ד' הג' שליט"א בדעת רש"י ז"ל:

ובאמת מ"ש לפרש ד' רש"י ז"ל פסחים הנ"ל א') יש לגמגם בעיקר הסברא שכתבנו דלכן לא יזרוק את הדם להתיר בשר באכילה כיון דאפי' אם יזרוק ג"כ יהי' אסור באכילה משום דצריך למשחה ולגדולה די"ל דזה ל"ש אלא אם יש עצה אחרת אבל הכא כיון דא"נ דאסור באכילה חי הרי לא יזרוק את הדם כלל ויבוא לידי פסול ובכה"ג שאם לא נתיר באכילה יבוא לידי פסול בכה"ג שוב הבשר מותר וכמ"ש התוס' בשעיר הנעשה בחוץ כנ"ל הגם דיש לחלק בין הענינים דהכא לאחר זריקה הרי יהי' עצה ושוב יהי' אסור לאכול ושוב אסור לזרוק מ"מ מסברא נראה דמותר באמת באכילה והבן היטב:

ב') נלענ"ד דבקק"ל הנאכלין לבעלים ל"ש כלל קושיות התוס' דיזרוק כדי לאכול חי דהנה לכאו' קשה לפ"ד הפוסקים דדם ש"פ אסור איך יאכל חי וכבר העירו בזה התוס' במנחות שם לת' דבאמת הי' מותר ואע"ג דאסור מדרבנן מ"מ אין שבות במקדש:

ומעתה נלענ"ד דז"ד בק"ק הנאכלין לפנים דשייך בהו אין שבות במקדש משא"כ בקדשים קלים הנאכלין בכל העיר אינו בכלל שבות במקדש וא"כ לא משכח"ל כלל אכילת חי ושוב אין זורקין את הדם:

ב) ודעת הר"מ ז"ל נראה ג"כ דס"ל דבכל הקדשים שייך בהם למשחה אפי' מה שנאכל לבעלים כמו שנראה פשטות דבריו פ"י ממעה"ק ה"ט ויו"ד וי"א דמבואר בדבריו דקאי על כל הקדשים בין מה שנאכל לכהנים בין מה שנאכל לבעלים, ואל תשיבני ממה שכ' הר"מ ז"ל בה"י אפי' הכהנים דכבר כ' מרן הכסף משנה דסד"א דבזה לא יהי' רשאין להתענג כ"א לש"ש לכן קמ"ל דגם בזה מותרין מצד הקרא דלמשחה ומכ"ש בקדשים הנאכלין לבעלים כיון דשייך בהם למשחה בודאי מותרין לאכול בכל מאכל כיון דאינה לכפרה ובאמת נראה דעת מרן הכ"מ ז"ל ג"כ כדאמרן בדעת הר"מ ז"ל ודלא כהמל"מ שמסופק בכונת הר"מ ז"ל ולענ"ד פשטות לשון הר"מ ז"ל מורה דבכל הקדשים שייך הך דלמשחה:

ובאמת נראה כן קצת מפשטות ד' הגמ' זבחים (דף כ"ח ע"א) דס"ל לר"ח דעור אלי' כאלי' דמי והכא במ"ע באלי' של גדי ומקשי' בגמ' כר"ח מ"ט לא אמרי ותרצינן תנינא וכו', ור"ח איצטריך סד"א ה"מ לענין טומאה דרכיך מצטרף אבל הכא אימא למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין ולא עבידי מלכים דאכלי הכי עכ"ל הגמ' ואע"ג דבמשנה קתני השוחט את הזבח וסתם זבח הוא שלמים ואפי' בסיפא שם י"ל דקאי על תודה דהוי ג"כ קק"ל וא"כ האלי' ועורו נאכל לבעלים ול"ש בי' למשחה לגדולה לפ"ד התוס' ואף כי יש לדחות כמובן מ"מ פשטות הד' בהסוגי' נראה כדעת רש"י ז"ל דבכל הקדשים צריכין למשחה לגדולה:

אך לכאו' יש להעיר בזה מד' הר"מ ז"ל פ"ט מחו"מ ה"ט שנתן טעם לאכילת פסח על השובע משום שישאר הטעם המצוה בפיו ומדלא קאמר בפשיטות דדינו ככל הקדשים דנאכלין על השובע נראה קצת דס"ל דאינו בכלל למשחה, אך באמת ז"א דשפיר מוכרח לומר מטעם זה, דאל"כ יקשה הא חגיגה היא ג"כ קדשים ולכן הוסיף הר"מ ז"ל הטעם שישאר טעם המצוה בפיו כיון דאכילתן הוא המצוה משא"כ חגיגת י"ד דאינה אלא רשות ולכן עיקר הוא הפסח:

ולפ"ז אם נחליט כן ממילא נפשט ספיקו דהג' ממי"ר נ"י דבפ"ש ל"צ הר"מ ז"ל להזכיר כלל דנאכל על השובע דאטו גרע מכל הקדשים דצריך להיות נאכלין על השובע ולכן לא הוצרך להזכיר שסמך א"ע על מ"ש בה' מעה"ק דהדין כן בכל הקדשים:

וראיתי לכ"ת בסו"ד אות קטן ו' שכ' לת' לחלק בין פסח לחגיגה דבחגיגה ל"ש דאינו נאכל אלא על השובע כיון דיאכל אחריו פסח א"ד ואינו מובן כלל דא"כ הק"ל לאכול פסח ואח"כ חגיגה כיון דלא יצא משלחן טעם א"כ גם פסח לא צריך להיות נאכל על השובע ומד' רש"י פ"ו נראה מבואר דאין הטעם מצד עדיפות הפסח אלא דה"ה בכל הקדשים א"כ שפיר קשה מ"ש פסח ומ"ש חגיגה וע"כ צריך לבוא לת' הראשון דפסח עדיפא שהיא עיקר ולכך נאכל באחרונה או כמו שאמרנו דבפסח איכא תרתי למעליותא וד' כ"ת אינם מובנים אם לא שכונתו לחזק תי' הראשון דפסח שהוא עיקר נאכל על השובע באחרונה וא"ל הא חגיגה אינה נאכלת על השובע ז"א כיון דאוכל אחריו פסח ל"ל בה כן יש ללמוד זכות על כ"ת אעפ"י שהי' לו לבאר, וראיות כ"ת בת' שם אות ס"ז גם אני כונתי לה אך יותר מוכרח:

וכה אמרתי דמד' התוס' מוכח דפ"ש נאכל עה"ש כמו פ"ר דאל"כ הדר"ל קו' התוס' אמאי לא תני נמי הא בתוספתא דראשון נשחט בג' כתות משא"כ שני ואין לומר דתני ושייר כיון דשייר גם ביקור ד' ימים קודם שחיטה לפמש"ת לן הנוב"י מה"ת חיו"ד ס' כ"ה והסכים עמו הג' מהר"י ברלין ז"ל בס' כ"ו שם דהיכא דהפרוץ מרובה על העומד ל"ש לומר תני ושייר א"כ א"נ דא"ד גם לענין נאכל על השובע הי' הפרוץ מרובה על העומד דבמשנה לא חשיב אלא תרתי ושייר תלתא א"ו דפשיטא להו להתוס' דבזה שוה פ"ש לפ"ר ושפיר כתבו דתנא ושייר ומה"ט הוצרכו לת' את התוספתא מקושיות ביקור ולתי' דתנא ושייר ושייר ג"כ הך דנאכל על השובע כיון דמוכרח ממתניתין דגם פ"ש נאכל על השובע והיא ראי' נפלאה לפ"ד הנוב"י ז"ל [וד' כ"ת שם באות י"ז ד' שגגה הם הן שכ' דלכן לא חשיב במשנה כיון דהוא דבר שחוץ לגופו לא חשיב במתני' כדאמרי' בש"ס והוא טעות גדול במחכ"ת דהרי מבואר במשנה החילוק דהשבתת שאור דג"כ הוא מצוה שחוץ לגופו ובגמ' לא נזכר אלא דלענין שה אינו בכלל כל חוקת הפסח אבל לא לענין חשבון המשנה ובאמת ברור הדבר דזה מקריא שעל גופו שיאכלנו על השובע וא"כ דין פ"ש כראשון וצריך לאכלו על השובע]:

אמנם אחרי שובי נחמתי דנראה ברור דהתוס' לא ס"ל כשיטת הנוב"י כמו שנראה מדבריהם ביומא (דף כ"ט ע"ב) ייע"ש דחקרו לענין פ"ש אי מותר לשחטו קודם התמיד ייע"ש מה שהכריחו מסוגי' ד"ה שנתערבו עורות פסחיהן דמותר דאל"כ איך מצי להיות בשלמים, אך הקשו ע"ז מהא דלא חשבינן במתני' דא"ב ות' דתנא ושייר והכא דשייר ג"כ כרת להך מ"ד דבפ"ש ליכא כרת ונשים למ"ד דבשני רשות ואם נצרף לזה גם ביקור וג' כתות האמור בתוס' פסחים הרי הפרוץ הרבה יותר מעומד ואע"פ כן ס"ל לתוס' בפשיטות דשייך בי' תני ושייר אך מ"מ כיון דחזי' דהתוס' נחתי לחפש אחר דברים דשייר ולא הזכירו הא דאינו נאכל על השובע נראה דס"ל דבזה שוה שני לראשון:

אך באמת תמו' מאוד על התוס' שלא הזכירו הא דג' כתות וביקור ד' ימים קודם שחיטה כמ"ש בפסחים, ולכאו' עלה בדעתי להעיר בדבר חדש דלכן לא הזכירו דשייר ביקור ד' ימים דהנה נראה דאם יש יבלת בעור צריך להכירו במשמוש העור ומשנה שלימה שנינו ר"פ אלו דברים וחתיכת יבלתו נראה מזה דיבלת ניכר מבחוץ ואפי' אם הוא על העור מבפנים נראה דניכר במשמוש היד ומעתה י"ל דהי' קשה להתוס' על הברייתא ד"ה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' מהם דאיך אפשר זה אם הי' בו ביקור ואין לומר דלא היו מבוקרין והרי התוס' ס"ל דביקור מעכב אף בדיעבד כמבואר בתוס' פסחים (דף מ"ב ע"א) ד"ה שאינה מבוקר כהלכתה עיי"ש וא"כ הרי כולם פסולים וחייבין לעשות פ"ש מדינא, לכן ס"ל להתוס' דברייתא זו ס"ל דבפסח ל"צ ביקור כלל ושפיר משכח"ל הך דינא דה' שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בא' מהן וא"כ שפיר קשה להתוס' דא"נ דפ"ש כשר לפני התמיד אמאי לא תני לה וא"ל משום דשייר ביקור הא ברייתא זו גם בפ"ר לא מצריך ביקור כלל ולכן הוכרחו לחדש שיור דכרת להך מ"ד דאינו חייב על השני או נשים למ"ד דבשני רשות ואולי י"ל דזה גם דעת הר"מ ז"ל שלא הביא כלל דינא דביקור גבי פסח וכבר עמדו בזה בפרמ"ג סימן רכ"ט ובהגהות על הר"מ ז"ל:

ואולי י"ל דהר"מ ז"ל הוכיח מהך ברייתא דפסח ל"צ ביקור ואע"ג דדעת הכפ"ת בסוכה שם דדעת הר"מ ז"ל דביקור אינו מעכב כ"כ בחידושי שאינו נראה כיון דמבואר בתוס' להדי' להיפוך וכן מבואר בראב"ד ז"ל בפירושו לתורת כהנים וכן דעת האור זרוע ואין לנו לעשות מחלוקת בזה, וא"כ הי' לו הוכחה מברייתא דא"צ ביקור בפסח כלל ובעיקר דעת הר"מ ז"ל הארכנו במק"א ואכ"מ, יהי' איך שיהי' מוכרח מדעת התוס' דלא ס"ל כשיטת הנוב"י בכללא דתני ושייר, וא"כ נסתרה הוכחתינו, אך לפ"ד הנוב"י נפשטא לי ספיקות של התוס' לענין אם פ"ש צריך שיהי' נשחט לאחר התמיד וספק דהגאון ממי"ר לענין אכילת פסח על השובע:

ג) ובעיקר דין זה שנסתפקו התוס' אי הפ"ש נשחט ג"כ לאחר התמיד לכאו' נלענ"ד לה"ר שדעת הר"מ ז"ל דפ"ש דינו כראשון והוא ממ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מקרבן פסח ה"ד שחיטת הפסח אחר חצות וכו' ואם שחטו לאחר חצות קודם התמיד של בה"ע כשר ויהי' אחר ממרס בדמו עד שיזרוק דם התמיד ותמי' מאוד הא מסקי' בזבחים (דף צ"א ע"א) דא"צ אלא כששחטו את התמיד קודם שבא לשאול הא בלא"ה זורקין את דם הפסח והיותר פלא שהר"מ ז"ל בעצמו בה' תו"מ פ"ט ה"ג וד' פסק כן לענין תדיר ושא"ת ואמאי כאן כ' להיפוך וכבר הרגיש בזה הצל"ח שלהי מקום שנהגו עמ"ש לת' דבריו בדוחק עיי"ש:

לכן נעלנ"ד לת' ד' הר"מ ז"ל דהנה השאג"א ז"ל סי' טו"ב כ' לתמוה על ד' הגמ' דזבחים הנ"ל דרוצה הגמ' למיפשט מפסח לכל תדיר ושא"ת ומ"ר מזה לזה דהתם הרי גילתה התורה להדי' דפסח קרב אחר התמיד וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דנשחט כבר הפסח מ"מ צריך למרס בדמו כדי לקיים מצות התורה שהפסח יהי' נשחט אחר התמיד ול"ש בי' אין מעבירין על המצות כמו בתפילין ש"י וש"ר אע"ג דפגע בש"ר ברישא ל"ש א"מ עה"מ אבל בכ"מ דהיא רק מצד תדיר ושא"ת ת"ק א"כ שפיר י"ל דאם כבר התחיל בשא"ת אמרי' א"מ עה"מ וכן כ' לתמו' על מסקנת הגמ' דאסיקנא באמת דגם בפסח אם לא שחט את התמיד קודם שנמלך לשאול זורקין את דם הפסח קודם שחיטת התמיד ואמאי כיון דהתורה גילתה בהדי' דהפסח יהי' אחר התמיד א"כ אמאי ל"נ דהוי כתפילין עיי"ש שהאריך:

לכן נ"ל דלהר"מ ז"ל ג"כ הי' קשה לו זאת לכן סובר הר"מ ז"ל דראיות הגמ' התם כיון דבמשנה כתוב סתמא דבפסח הדין כן משמע דה"ה פ"ש והנה בפ"ש אינו מפורש בתורה דיהי' מאוחר לתמיד אך אעפי"כ הדין דמאוחר לתמיד מצד תושא"ת ת"ק כיון דגילתה התורה דלענין פסח ליכא עשה דהשלמה א"כ שוב מסברא תמיד קודם מצד תדיר ושא"ת ייע"ש בתוס' יומא (דף כ"ט ע"ב) שכ' דגבי פ"ש דאימת דבעי מקריב ברישא נראה כונתם דליכא עשה דהשלמה ויכול להקריב גם אח"כ וממילא מוכרח להקריב אח"כ מצד תושא"ת ת"ק כמבואר בדבריהם בפסחים (דף נ"ט ע"א) ד"ה יאוחר דבר ובמק"א פלפלתי בקו' הא"ח ע"ד דאמאי לא יהי' עשה דהשלמה בפ"ש כיון דלא כתיב בהו יאוחר דבר ועי' בח' על יבמות ואכמ"ל]:

ומעתה י"ל דהגמ' רוצה למיפשט מדנקיט סתם בהמשנה דשחט קודם התמיד ממרס הדם עד שיזרוק דם התמיד משמע דה"ה פסח שני וזה רק מצד תדיר וא"כ מוכח מגמ' דתדיר ושא"ת אפי' אם שחטו לשא"ת ברישא אסור להקריבו וע"ז דחי' די"ל דמיירי דנשחט גם התמיד קודם שנמלך אך כ"ז בפ"ש אבל הר"מ ז"ל הכא דמיירי בפ"ר שפיר כ' דאפי' בלא נשחט התמיד בנתיים ג"כ צריך להיות ממרס בדמו כנ"ל בקושיות השאג"א הנ"ל דהכא שאני כיון דגילתה התורה דפסח יאוחר לתמיד וא"ש ד' הרמב"ם ז"ל ומבואר מזה דהר"מ ז"ל ס"ל דפ"ש ג"כ נשחט אחר התמיד:

תוכן העניינים

כלי חמדה על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה