כלי חמדה על התורה· רבי מאיר דן רפאל פלוצקי
בא
פרק א
הנה בפרשה זו נצטוו בנ"י במצות קידוש החודש שהוא היסוד הראשי לקדושת ישראל וקידוש מועדי ד' שתלוי בב"ד שמקדשין את החודש וזה הי' המצוה ראשונה שנצטוו ישראל בתורת ישראל עוד בהיותם במצרים. לזאת אמרתי להעתיק בזה שני ענינים במצוה זו. באגדה ובהלכה. ממש"כ בחידושיי בענינים אלו. ונתחיל באגדה ממ"ש בדרוש לשבת הגדול דהאי שתא וז"ל שם. במדרש רבה פרשת בא החודש הזה לכם למה אמר הקב"ה למשה ולאהרן לפי שקידוש החודש בשלשה כשביקש הקב"ה לקדש את החודש אמר הקב"ה למשה ולאהרן אני ואתם נקדש את החודש הדא הוא דכתיב ויאמר ד' אל משה ואל אהרן עכ"ל המדרש. והנה צריך ביאור למה נשתתף הקב"ה בעצמו במצות קה"ח הראשון ולמה לא צוה הקב"ה למשה ולאהרן שיקחו עמהם אחד מהזקנים לקדש את החודש:
והנה בפשיטות י"ל עפמ"ש במק"א ביאור הענין דבכל יו"ט ליכא אלא חיוב מלקות בב"ד על מלאכה וביוה"כ כרת ובשבת מיתת ב"ד דהנה ההבדל בין שבת ליו"ט דשבת נתקדש בקדושת השי"ת אמנם יו"ט ב"ד הוא דמקדשי לי' ולזאת כיון דכוחו של שבת ע"י קדושת השי"ת בעצמו ולכן חייב מיתה מי שמחלל את השבת אבל יו"ט דהוא רק מכח ב"ד אין החיוב מיתה לגמרי אלא מלקות וכיון שילקה ה"ה כאחיך וביוה"כ דיש חיוב כרת בד"ש הוא מטעם שכתב הרא"ה ז"ל בספר החינוך במצות יוה"כ דמיד בעת הבריאה קבע הקב"ה יום אחד בשנה שיהי' יום כפרה. וא"כ ביוה"כ יש בו שני קדושות. קדושת השי"ת וקידוש ב"ד שע"י שמקדשין ב"ד את חודש תשרי עשירי בו יוה"כ הוא. והוא הוא היום אשר יעדו הקב"ה מתחילת הבריאה להיות ליום מחילה וסליחה לכן יש בו כרת ומלקות. אך לכאו' אינו מתורץ בפסח דיש בו כרת על מניעת אכילת הפסח בי"ד בניסן ועל אכילת החמץ כל ז' אע"ג דכולי' בב"ד. אמנם הענין הוא משום דבר"ח ניסן הראשון הקב"ה בעצמו נשתתף בקה"ח והקב"ה הוא למעלה מהזמן וא"כ יש בכל חודש ניסן קדושת השי"ת עצמו ולכן יש בו חומר כרת על ענינים המיוחדים בחודש זה לבדו היינו קרבן פסח ואכילת חמץ וא"כ מובן היטב הטעם דהשי"ת נשתתף בקידוש של ר"ח ניסן כדי שחידש זה יהי' בו כח קדושת השי"ת:
אמנם מה שנראה להמתיק הענין ביתר ביאור עפי"מ דמבואר במדרש שם ד"א החודש הזה לכם הרואה את הלבנה האיך צריך לברך. ויש אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשין אותו אין אותו קידוש כלום ואל תתמה ע"ז שהקב"ה קידש את ישראל שנאמר והייתם לי קדושים ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש רצונך לידע צא ולמד מכלי שרת. משה רבינו קידש את המשכן ואת כל כליו מכאן ואילך מי הי' מקדשם וכו' הי' הכהן מקבל בו דבר של קודש והכלי מתקדשת. ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקודש מתקדשת על אחת כו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש עכ"ל המדרש. מבואר מדברי המדרש דענין קה"ח הוא משום דישראל נעשו כלי שרת להקב"ה ולכן כל מה שהם מקדשים ה"ה קודש כמו כלי שרת ממשה רבינו ואילך דעבודתן מחנכתן ונעשה הכלי קודש ועיד"ז נתקדש מה שבתוכו ובאין שתי הקדושות בב"א כן ישראל יש להם כח זה. והנה הכא במצות קה"ח הראשון עדיין לא נתקדשו ישראל בקדושת ישראל לבד ממצוה זו דקידוש החודש שהיא היתה המצוה הראשונה שנתנה להם בקדושת ישראל לפי דעת הר"מ ז"ל דבמילה גם בני קטורה חייבין ועיד"ז נתקדשו בקדושת ישראל ונעשין כלי שרת לקדש את החודש דבאין כאחת כנ"ל ולכן נשתתף הקב"ה באותו קידוש שקידש אותם ע"י המצוה דקידוש החודש. וממילא יכולין לקדש:
ובאמת נלענ"ד עפי"ז לתרץ מה שהקשיתי בספרי חמדת ישראל על הרמב"ן ז"ל בחידושי עה"ת ובס' המצוה שלמד מהא דאמרינן בקה"ח אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מוטעין דה"ה בכה"ת כן הוא וקשה מאוד דא"כ למה צריך קרא בקה"ח כיון דבכה"ת כן הוא אמנם עפ"י דברי המדרש הנ"ל דענין קידוש החודש הוא מצד שישראל נעשו כלי שרת ועיד"ז הם מקדשין את החודש א"ש עפי"מ שכתבו התוס' סוכה (דף נ' ע"א) ד"ה חזקי' דאע"ג דקיי"ל דכלי שרת מקדשין אף שלא מדעת היינו דוקא בזמנו אבל שלא בזמנו אינן מקדשין אלא מדעת עיי"ש וא"כ שפיר צריך קרא דאתם אפי' שוגגין בקידוש החודש כיון דמקדשין שלא בזמנו בלא ראו את הלבנה וצריך להיות החודש מעובר וא"כ היום הוא שלא בזמנו ורק עפ"י טעות שהי' סבר ר"ג שאפשר לראות הישנה שחרית והחדשה ערבית עיד"ז קידש את החודש א"כ אי לאו קרא דאתם אפי' מוטעין לא הי' מהני קידוש החודש שלא בזמנו שלא מדעת לכן צריך קרא דאתם להורות דאפי' שלא בזמנו מקדשין ישראל שלא מדעת:
והנה יוצא לנו מדברי המדרש דבמצות קידוש החודש שנתן הקב"ה לישראל בזה נתקדשו בקדושת כלי שרת ועיד"ז קדשו את החודש וזה הי' ענין קה"ח הראשון שנשתתף הקב"ה בקה"ח והיינו קידוש ישראל כנ"ל שמשה ואהרן היו כלל ישראל שמשה רבינו הי' מלך והוא לב של ישראל כמו"ש הר"מ ז"ל בהלכות מלכים ואהרן הי' כה"ג ג"כ הוא כלל ישראל ולכן ביוה"כ התודה עבור כל ישראל וכל ישראל כלולין בהם ולכן ע"י קדושתן נתקדשו כל ישראל להיות כלי שרת להקב"ה. אך לכאורה צ"ע הא בכלי שרת קיי"ל דאם נשתמשו להדיוט פסולין לגבוה וא"כ איך יוכל אדם להיות כלי שרת כיון שצריך אדם לעבוד בעניני עוה"ז על פרנסה והוי משתמש להדיוט. אך באמת במתן תורה נזדככו ישראל לגמרי כמלאה"ש ונעשו הכל ברי' חדשה ולא הי' פוסל השימוש הקודם מה ששימשו קודם לכן להדיוט ואחר מ"ת נתקדשו בכל ענינים הגשמיים שיהי' הכל לצורך עבודת השי"ת וזה הוא עיקר נתינת התורה לישראל שמורה לאדם שכל עניניו בגשמיות יתקדש לעבודת השם הן באכילה והן בשתי' ושינה ועמל הפרנסה הכל יהי' נתקדש בקדושת גבוה וממילא אין כאן שימוש הדיוט כלל ולכן מצות קידוש החודש היא המצוה הראשונה שנצטוו ישראל להורות זה היסוד דעיקר קבלת התורה הוא שישראל יהיו נעשין כלי שרת להקב"ה וזה רק ע"י שיתקדשו כל עניני עוה"ז בקדושת גבוה. וזה הוא ענין תורה שבע"פ שניתנה לחכמי הדור שבכל דור ודור לחדש בה ולתקן תקנות לצורך השעה וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל דמהא דאתם ילפינן לכה"ת כולה. ולהנ"ל הכל הוא ענין אחד דע"י ישראל שהם כלי שרת כל מה שהם מקדשין הוא קדוש כמו"ש במדרש הנ"ל ועיי' בצל"ח בפתיחה למסכת ברכות שכתב לפרש עפי"ז את הסימן שאמרו חז"ל על תורה שבע"פ "זמן נקט" דהיינו מקדושת המועדים מוכח יסוד תורה שבע"פ ולפי דברינו ממצות קידוש החודש עצמה דהוא מכח שנעשו ישראל כלי שרת וע"כ דכל עניני הגשמיים הם תורה וזה רק ע"י כח תורה שבע"פ וא"כ זה הפירוש "זמן נקט" כנ"ל. ויש להרחיב הדיבור בזה ובדרוש הארכנו לבאר עפי"ז כמה ענינים ואין כאן מקומו:
ועתה אעתיק בזה מה שכתבתי לח"א והוא בעומק הלכה במצות קידוש החודש וזה לשוני שם:
שלום לך ידידי וחביבי וכו' מכתבך הגיעני במועדו ומרוב הטרדות אשר סביב שתו עלי לא יכולתי להשיב לך עד כה ועתה באתי להשיב לך עד"ת אשר עוררתני לעיין בדברי הריטב"א ז"ל בחולין (דף ק"א ע"ב) ד"ה אלא אמר רבא גזירה הוי שהביא בשם התוס' שהקשו דאיך עקרו יוה"כ הא בשעת הגזירה אפי' אערקתא דמסאני יהרג וא"י וכתב בזה"ל ונ"ל דהא ל"ק דקידוש חדשים דב"ד עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג כדפרישנא בכמה דוכתי אלא א"כ למדת חסידות הוא כההוא דמצאנו בסוגיא ואפשר דהכא גזרו אומות העולם לב"ד שלא לקדשו דאין כאן יוה"כ עכ"ל. ותמהת ע"ז דהרי הלכה כר"א בר צדוק בר"ה (דף כ"ד) דאם אין הב"ד מקדשין אותו בזמנו הר"ז מעובר וא"כ מאי נ"מ בזה שלא קידשוהו ב"ד את החודש הא מ"מ יוהכ"פ הוא בעשרה בתשרי רק דהחודש הוא מעובר. ומדברי הריטב"א ז"ל נראה דאם אין הב"ד מקדשין את החודש אין כאן חודש תשרי כלל וממילא אין כאן יוה"כ והיא תימא. אלו דבריך היקרים:
א) דע אהו' יד"נ שגם אני נתעוררתי על דברי הריטב"א ז"ל אלו שבאמת הם דברים חדשים מאוד ות"ל יש לי לישא וליתן בהם מאיזהו מקומן בש"ס ופוסקים וטרם נבוא לזה הנני להעתיק לך מ"ש בחידושי לבאר עיקר דברי הריטב"א ז"ל כאן שיש לי עיון בדבריו הקדושים ואח"כ נבוא לבאר עיקר חידוש דינו ז"ל מה שיש לבנות ולסתור בדה"ק. והנה מקודם נבאר סוף דברי הריטב"א ז"ל מ"ש בזה"ל ואפשר דהכא גזרו אוה"ע לב"ד שלא לקדש את החודש וכו' ולכאורה תמי' מאוד דלמה הוצרך לזה ת"ל כיון דאוה"ע גזרו לבטל יוה"כ נהי דזה א"א מצד דהוי קו"ע מ"מ הא הב"ד יכולין לבטל המצ"ע דקידוש דזה הוי רק בשוא"ת וממילא לא יהי' יוה"כ כלל ולמה הוסיף הריטב"א ז"ל דהגזירה היתה על הב"ד שלא יקדשו את החודש ויותר קשה לפימ"ש הריב"ש בתשו' ובהגהות אשרי פרק קמא דכתובות בהא דגזרו דכל הנשאת בד' תבעל לטפסר תחילה ותמהו בזה הא בשעת הגזירה אפי' בערקתא דמסאני יהרג וא"י וא"כ איך עקרו חז"ל התקנה דתהי' נשאת בד'. ותירצו כיון דהב"ד לא היו אנוסים לעקור את התקנה א"כ ע"ז ל"ש שעת הגזירה וא"כ הב"ד היו יכולין לעקור דבריהם וממילא לא יהי' איסור כלל וישראל לא יוצרכו למסירת הנפש. ומעתה ה"נ למה הוצרך הריטב"א ז"ל לזה דהב"ד היו אנוסים שלא לקדש נימא להיפך דהב"ד לא היו אנוסים שלא לקדש החודש רק דאוה"ע אנסו את ישראל לבטל יוה"כ וכיון דהב"ד לא היו אנוסים א"כ ע"ז ל"ש שעת הגזירה וא"כ הב"ד יכולין שלא לקדש את החודש וממילא לא יהי' יוה"כ ויהי' א"ש אפי' א"נ דאפי' בשוא"ת חייבין למסו"נ בשעת הגזירה ועכ"פ מדת חסידות איכא לכ"ע כמבואר במדרש הובא ברמב"ן על התורה פרשת יתרו מ"ל יוצא ליהרג על שמלתי את בני וכו' [ודעת הרמב"ן ז"ל שם נראה דלדינא חייבין למסו"נ אפי' בשוא"ת בשעת הגזירה וכ"כ בזה במק"א ואכ"מ] מ"מ כיון דלא היתה הגזירה על הב"ד שלא לקדש את החודש א"כ פשיטא דהב"ד יכולין לבטל שלא לקדש את החודש וממילא לא יהי' יוה"כ:
אמנם לאחר העיון נראה דדבר גדול דיבר הריטב"א ז"ל דס"ל דנהי דחז"ל יכולין לעקור ד"ת בשוא"ת מ"מ כיון דצריך טעם וסייג לזה ואל"כ אין יכולין לעקור ד"ת אפי' בשוא"ת כמוש"כ התוס' יבמות (דף פ"ט) א"כ י"ל דהכא אם לא היו הב"ד אנוסים שלא לקדש את החודש היו חייבין לקדש את החודש ואע"ג דעיד"ז יהיו חייבין כל ישראל למסו"נ על קידוש השם מ"מ כיון דמסיה"נ על קידוש השם הוא המעלה הגדולה שאין לך למעלה הימנה א"כ זה לא מיקרי טעם נכון לעקור ד"ת עדי"ז אדרבה יקיימו ד"ת כיון דעל זה אינם אנוסים ואי דעיד"ז יהיו מוכרחין ישראל למסור נפשם לפני השי"ת מה בכך ובשביל זה א"י לעקור ד"ת אפי' בשוא"ת לכן מוכרח הריטב"א ז"ל לומר דהב"ד היו אנוסים שלא לקדש את החודש וא"כ כיון דהיו אנוסים ע"ז ובשעת הגזירה בשוא"ת א"צ למסור נפשם ושפיר הב"ד לא קידשו החודש וממילא אין כאן יוה"כ וזה ברור בדעת הריטב"א ז"ל. ומש"כ הריב"ש והגה"א הנ"ל כיון דהב"ד לא היו אנוסים לכן הב"ד עקרו התקנה דנשאת בד' התם שאני כיון דהוא רק דרבנן א"כ בודאי יכולים רבנן לעקור כדי שלא יוצרכו ישראל למסור נפשם. ויש להמתיק בזה יותר עפי"מ דמבואר במסכת ב"מ (דף צ"ו ע"ב) בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל וכו' נמעלו ב"ד. ועיי"ש ברש"י ז"ל וז"ל כיון דהם תקנו הקנין שיהי' לבעל בנכסי אשתו הם מועלים. א"כ חזינן דהם נקראים הגורמים א"כ ה"ה דהיכא דע"י תק"ח יהיו מוכרחין ישראל ליהרג ויש בידם לעקור את גזירתם בוודאי חייבין לעקור תקנתם דאל"כ הו"ל כאילו הם הורגים את ישראל ח"ו משא"כ בעשה של תורה כיון דא"א לעקור ד"ת אף בשוא"ת אלא א"כ יש איזהו סייג וגדר לא מצי הב"ד למיעקר אע"ג דיסבב עיד"ז אח"כ שיהיו חייבין למסור נפשם בקידוש השם ולכן מוכרח הריטב"א ז"ל לומר דהב"ד היו אנוסים שלא לקדש את החודש וממילא לא היו צריכין לקדש דבשוא"ת א"ח למסור נפשם ודו"ק היטב בכ"ז כי הדברים נכונים בעזהש"י:
ובאמת בעיקר קושית הריטב"א ז"ל לולי שהייתי כדאי הייתי אומר להעיר בדבר חדש לפי שיטתו דבשוא"ת אין חייבין למסור נפשם בשעת הגזירה י"ל הסברא בזה שדוקא אם גוזרים האומות לבטל ד"ת בקו"ע אז אם יהרגו ישראל ח"ו לא יתקיים מחשבתם לכן צריכין ליהרג ולא לעבור משא"כ בשוא"ת כיון דאם יהרגו ישראל ג"כ יתקיים מחשבתם ולא יקיימו ד"ת בקו"ע א"צ למסור נפשם כיון דרצונם בביטול המצות ודבר זה יתקיים בידם גם כשיהרגו ישראל ח"ו ומעתה נראה דהכא כשגזרו על יוה"כ דנראה דלא רצו האומות לכוף את ישראל על פרט אחד מיוה"כ דהיינו לעשות מלאכה או לאכול רק שרצו לבטל יוה"כ לגמרי מישראל וא"כ אם היו ישראל נהרגין ממילא לא הי' יוה"כ דלא הי' על מי לכפר וא"כ שוב ל"צ למסור נפשם ומיושב קושית הריטב"א ז"ל. אך קשה עלי לחדש סברות מעצמי ועיי' בר"ן שבת פרק במה טומנין בעובדא דאלישע בעל כנפים מ"ש הסברא לחלק בין שעת הגזירה לעבור בקו"ע ובין לעבור בשוא"ת ולדבריו ז"ל ליתניי' לדברי עיי"ש]:
אמנם מה שקשה ביותר על הריטב"א ז"ל דעיקר תירוצו שכתב דאם אין הב"ד מקדשין את החודש אינו יוה"כ כלל והא מבואר בר"ה (דף כ"ד) דאם אין הב"ד מקדשין את החודש הר"ז מעובר ואפי' בלא קידשו כלל את החודש דקיי"ל כר"א בר' צדוק וכן מבואר בר"מ ז"ל פרק ב' מקה"ח ה"ח והא דמבואר בגמ' בחולין שם לחלק בין שבת ליוה"כ דשבת קביעא וקיימא ויוה"כ ב"ד הוא דמקדשא לי' היינו לענין הזמן דשבת זמנו ביום השביעי ולא תליא בב"ד כלל אבל ביוה"כ תליא בב"ד דאם הב"ד מקדשין או מעברין אפי' בטעות הוא יוה"כ לפי חשבונם אבל שנימא שאם אין מקדשין החודש אין כאן חודש תשרי כלל וממילא אין כאן יוה"כ זה חידוש גדול ואינו לפי הלכה דקיי"ל כר"א בר' צדוק. אמנם יפה אמר בזה כבוד יד"נ הרב הגדול אב"ד דק"ק וויערשאוו שיחי' לפימ"ש התוס' סנהדרין (דף י' ע"ב) ד"ה שכבר קדשוהו שמים דהב"ד שלמעלה מקדשין ביום ל"א כיון דיודעים בטח דהיום יוקבע ר"ח ולכן הם מקדשים אותו מלמעלה א"כ נראה דזה דוקא אם ב"ד של מטה רוצים לקבוע ר"ח אבל במקום שעפ"י דין אין ב"ד של מטה קובעין את החודש אז אין מקדשין אותו כלל בב"ד שלמעלה ובאמת לא נתקדש החודש כלל וממילא ליכא מועדי ד' ויפה אמר בזה שמשמעות לשון התוס' נראה כדבריו:
אמנם עיי' בחידושי רבינו יונה ז"ל על סנהדרין שם שכתב בזה"ל אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים פירוש כיון שלא בזמנו אינו תלוי בדעת ב"ד ואינו צריך קידוש מפני שממילא הוא מקודש וקידוש שמים הוא שאין החודש יכול לפחות עוד אבל אם נראה ביום שלשים יכולין לקדש מפני שהדבר תלוי בדעתם שאם יקדשו מקודש ואם לאו אינו מקודש כדאמר בפרק אם אינן מכירין אשר תקראו אותם במועדם אפי' שוגגין ואפי' אנוסין ואפי' מוטעין עכ"ל. העתקתי כל לשונו הזהב להורות שמבואר מזה כדברינו דהא דתליא בב"ד היינו לקדשו ביום שלשים אבל אח"כ לא תליא בב"ד כלל ושלא כדעת הריטב"א ז"ל אבל עכ"פ לא קשה על הריטב"א ז"ל מגמ' הנ"ל די"ל דס"ל כפירוש התוס' הנ"ל דנראה דס"ל דאפי' ביום ל"א שמקודש מלמעלה הוא ג"כ רק מטעם דבטח יקבעו הב"ד החודש אותו היום:
ובאמת כאשר נדקדק בעומק לשון הרבינו יונה ז"ל נראה דכוונתו דהא דאמר ראבר"צ דשלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים אין הפירוש דבאמת ב"ד שלמעלה מקדשין את החודש ביום ל"א. רק דהכוונה דאין מקדשין כלל רק כיון דא"א להיות חודש פחות ממילא הוא ר"ח אבל באמת אין הב"ד שלמעלה מקדשין כלל החדשים רק דזה נקרא בידי שמים והיינו מה שהוא עפ"י תורה אבל ליכא קידוש כלל וכן נראה לענ"ד להכריח מדעת הר"מ ז"ל שפסק בפ"ג מהלכות קידוש החודש הלכה ט"ו ט"ז דאם עיברו ב"ד את החודש ואח"כ באו עדים יכולין לחזור ולמנות מיום שלשים ואי נימא כיון דלא קידשו ב"ד ביום ל' קידשו ב"ד שלמעלה ביום ל"א והוי קידוש מצד ב"ד שלמעלה א"כ איך יכולים חכמים אח"כ לעקור הקידוש הזה שנתקדש בב"ד שלמעלה ולקבוע אח"כ ר"ח מיום ל' לכן נראה דגם הר"מ ז"ל ס"ל דאין הפירוש שכבר קדשוהו שמים שיש קידוש בפועל רק כיון דיותר מזה לא יוכל להיות החודש העבר ממילא מתחיל ר"ח החדש. לכן אם באו אח"כ עדים יכולין לחזור ולקדש מיום ל'. [ובאמת נראה שלכן רש"י ותוס' ז"ל נא ס"ל כהרמב"ם ז"ל דמקדשין את החודש למפרע אע"ג דסוגיא דשמעתתא מתפרשת ברווחא טפי לפי דעת הרמב"ם ז"ל כאשר האריך בזה הגאון במנחת חינוך ז"ל מצות קה"ח דהוא משום דס"ל דאם אין הב"ד מקדשין את החודש ביום ל' הב"ד שלמעלה מקדשין את יום ל"א וממילא ל"ש קידוש למפרע] אמנם לדברי הירושלמי וכפי"מ שפירשו התוס' דבריהם דס"ל דב"ד שלמעלה מקדשין את החודש ביום ל"א כיון דהב"ד יקבעו את החודש בודאי ביום זה א"כ דברי הריטב"א ז"ל נכונים מאוד לדינא דאם אין הב"ד מקדשין את החודש ודעתם שלא לקבוע ר"ח כלל אין הב"ד שלמעלה מקדשין כלל ודו"ק בכל זה:
ב) אחר שביארנו דברי הריטב"א ז"ל שדבריו מתאימין ע"פ דברי הירושלמי כפי"מ שכתבו התוס' בשיטתם נבוא לבאר שיש להביא ראי' שדעת הירושלמי כדעת הריטב"א ז"ל והוא מדברי הירושלמי פ"א דמס' שקלים ה"ב דאיתא התם מניין שהיא פטורה מן המעשרות ר"י ברי' דר' יצחק ב"א שמע לה מן הדא אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית ואם עיברוהו הר"ז מעוברת וחודש אחד שהוא מוסיף לא פטור ממעשרות עכ"ל הירושלמי. ולא זכותי להבין כלל דאיך אפשר לומר דחודש העיבור הוא רק מדרבנן אבל מה"ת אינו מעובר א"כ איך מותר לאכול בו חמץ כיון דמה"ת הוא ניסן והרי הוא פסח ואוכלין אנו חמץ בפסח ועכצ"ל דנהי דאין מעברין מ"מ כשעיברוהו הר"ז מעוברת מה"ת וכמו דקיי"ל בקה"ח אתם אפי' מזידין ואפי' שוגגין וכו' ה"ה בעיבור שנים וא"כ מה"ת הוא אדר וא"כ מה עלה על דעתו להביא ראי' מזה דהפקר ב"ד הפקר יכול לפטור ממעשר. הן אמת דבירושלמי לקמן אמר ר' אבין אין מן הדא לית את ש"מ כלום שמור את חודש האביב שמרי' שיבוא בחידושו ועיי' במפורשים דבאמת מה"ת צריך לעבר ונהי דחז"ל אמרו שלא לעבר אבל כשעיברוהו אוקמי' אד"ת. אמנם לפענ"ד גם בלא זה יפלא בעיני טובא דקארי לה מאי קארי לה ואיך עלה בדעתם להוכיח מזה דהפקר דרבנן פוטר ממעשר ואיך אפשר לומר דחודש העיבור הוא רק דרבנן וחכמים מבטלים ד"ת בקו"ע לאכול חמץ בפסח וכיו"ב:
לכן נלענ"ד להוכיח מזה כדעת הריטב"א ז"ל דאם אין הב"ד מקדשין את החודש אינו ר"ח כלל ומעתה א"ש דזה לא הי' קשה לו הא אוכלין חמץ בפסח ז"א כיון דב"ד עיברוהו לאדר נהי דבאמת אינו מעובר ואינו אדר מ"מ גם ניסן אינו כיון שהב"ד לא קידשו אותו בתורת ניסן וא"כ ליכא חשש מצד אכילת חמץ בפסח כיון שקידוש החדשים תליא בב"ד אבל הא שפיר קשיא לי' דנהי דמועדות תליא בקידוש החודש וא"כ לא יצמח מזה מכשול בקו"ע בשום אופן אמנם זה ברור כיון דמה"ת אינו מעובר א"כ השנה אינה גדולה משנה פשוטה וא"כ כשיהי' אלול לפי קידוש הב"ד יתחיל שנה שמינית ומדרבנן הוא עוד שנה שביעית ואיך יכולין חז"ל לפטור הפירות שנגמרו אז מן המעשר כיון דבאמת העיבור ל"מ וכבר הוא שנה שמינית דענין זה שתהי' שנה גדולה מכמות שהיא בוודאי לא תליא בב"ד כיון דאמרינן דבאמת אינה מעוברת הרי מתחיל שנה החדשה וא"כ מוכרח דהפקר ב"ד הפקר פוטר מן המעשר וא"ש דברי הירושלמי וראי' גדולה מכאן לשיטת הריטב"א ז"ל [ואין להקשות על דברי מר"ה (דף ו' ע"ב) דמקשינן בגמ' בשלמא רגלים בלא שנה משכחת לה אבל שנה בלא רגלים האיך משכח"ל ולדברינו הרי משכחת לה בכה"ג כגון שלא קידשו ב"ד את החדשים א"כ לא הי' רגלים ואעפי"כ השנה לא נתגדלה וא"כ משכחת לה שנה בלא רגלים דזה דוחק לאוקמא בכה"ג שלא נתקדשו החדשים וזה פשוט]:
אמנם כן בעיקר הדבר שכתבנו דאם הב"ד עיברו את השנה אע"ג דבאמת אינה מעוברת מ"מ כיון דלא קידשו את החודש ניסן א"כ באמת אינו ניסן ואינו פסח ולא יצא מזה מכשול לענין חמץ בפסח לכאורה הוא נגד גמ' ערוכה בסנהדרין (דף פ"ז ע"א) דאוקמה קרא דכי יפלא וגו' במופלא שבב"ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כדתנן הם העידו שמעברים השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח מבואר מדברי הגמ' דבין אם אמר הזקן ממרא שהוא מעובר ובין שאמר שאינו מעובר שרי חמץ בפסח וקשה בשלמא אם האמת שהוא מעובר והוא אומר שאינו מעובר א"ש דשרי חמץ בפסח כיון דלפי האמת הוא מעובר והחודש הזה הוא אדר והחודש הבא אחריו הוא ניסן ואסור לאכול בו חמץ והוא אומר דאינו מעובר ומתיר לאכול בו חמץ משא"כ כשחכמים אומרים שאינו מעובר והוא אומר שהוא מעובר א"כ נהי דבאמת אינו מעובר מ"מ כיון דעיברוהו הרי לא קראו לחודש זה ניסן ולא קידשו אותו וא"כ אע"ג דאינו מעובר מ"מ כיון דלא נתקדש בשם ניסן הרי אינו מתיר חמץ בפסח וא"כ מה בכך דהוא אומר דהוא מעובר מ"מ אינו מתיר עיד"ז חמץ בפסח כיון דגם לחכמים דאומרים דל"מ העיבור מ"מ כיון דלא נתקדש בשם ניסן הרי אינו פסח ואינו אסור באכילת חמץ אלא וודאי דאם העיבור ל"מ ממילא נעשה החודש ניסן וא"כ מבואר היפך דברינו ודברי הריטב"א ז"ל. הן אמת שבדברי רש"י ז"ל מבואר דזקן ממרא מחולק עם החכמים דהוא אומר דאינו מעובר וחכמים אומרים דמעובר. אך מלשון הגמ' דאי להאי גיסא וכו' ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח נראה מבואר דבכל צד נעשה זקן ממרא וא"כ הדרה קושיא לדוכתא:
אמנם לאחר העיון נלענ"ד דאין כאן קושי' כלל ונקדים לתרץ קושית התוס' שם דאי להאי גיסא שתמהו הא בדיעבד אם עברוהו מעוברת א"כ איך יצמח מזה היתר חמץ בפסח כיון דבדיעבד כ"ע מודים דמעוברת ונשארו בקושי'. ומה שנלענ"ד בזה ולמדתי עפ"י דברי המרגניתא טבא דהנה באמת בלא רשות ב"ד הגדול היושבים בלשכת הגזית אסור לעבר השנים ול"מ העיבור כלל וא"כ לכאורה קשה הכא כיון דב"ד הגדול אומרים דאינו מעובר מצד דהוא בלא רשותם לכן נלענ"ד דהכא מיירי דהב"ד הגדול שבלשכת הגזית נתנו רשות לב"ד לעבר את השנה והתעצלו ולא עיברוהו עד לאחר פורים ועתה פליגי הזקן ממרא והב"ד דהב"ד ס"ל דאין מעברין אלא עד הפורים א"כ נהי דבדיעבד מעוברת מ"מ הכא כיון דלכתחילה אסור הרי הוא שינוי בשליחות וממילא לא מהני מצד דהוא בלא רשות ב"ד הגדול אמנם הזקן ממרא אומר דגם לכתחילה מעברין כל אדר וא"כ שפיר הוי ברשות ב"ד הגדול והוי עיבור מעליא ול"ק קושית התוס' דבדיעבד הר"ז מעוברת ולהנ"ל ז"א כיון דלכתחילה אין מעברין שוב לא מהני מצד דהוא בלא רשות ב"ד:
ומעתה נראה פשוט דהב"ד הגדול כשאומרים שאינה מעוברת והיינו מפני שאין מעברין אלא עד הפורים א"כ ממילא מה שעיברו הב"ד הי' שלא ברשותם הם מקדשין את החודש ניסן וקורין אותו שם ניסן אמנם הזקן ממרא אומר דאינן יכולין לחזור ולקדש את החודש ניסן כיון דנתנו רשות לב"ד לעבר את השנה והם עיברוהו אע"ג דעיברוהו לאחר הפורים מ"מ לא הוי שינוי והר"ז מעוברת וה"ה חולק על הקידוש של ב"ד הגדול וא"כ שפיר אמרינן דשרי חמץ בפסח כיון דלפי הדין מהני קידוש ב"ד הגדול והרי חודש הזה ניסן ואין זה פלוגתא בדרבנן כלל אלא בעיקרי תורה אם מהני קידוש ב"ד הגדול או עיבור ב"ד האחר וזה ברור ומוכרח בפירוש הגמ' בס"ד וא"כ אין סתירה מזה לדברי הריטב"א ז"ל דאה"נ דאם עיברוהו ואמרינן דהוא מעובר אע"ג דהוא רק מדרבנן מ"מ כיון דלא נתקדש הרי אינו יוצא מכשול מזה לענין חמץ כנ"ל והכא מיירי שהב"ד הגדול קידשו את החודש בשם ניסן ופליגי אם מהני קידוש שלהם אחר שעיברוהו ב"ד אחר ודוק היטב בכ"ז [ועיי' במרגניתא טבא על ס' המצות שורש א' שחתר הרבה לתרץ קושית התוס' עפ"ד הנ"ל ולא עלה בידו ולפענ"ד הדברים נכונים כמוש"כ בעזהשי"ת]:
ועפי"ז יש לתרץ, דעת הרמב"ן ז"ל שנראה לכאורה סתירה במשנתו דבחידושיו על התורה בקרא דלאוהביו ולשומרי מצותיו נראה מבואר מדעתו ז"ל דס"ל דהא דקיי"ל דבשעת הגזירה ר"ל אפי' בערקתא דמסאני יהרג וא"י היינו אפי' באם רוצים לבטל בשוא"ת ג"כ דינא הכי ובמלחמות פ"ק דמגילה על הא דכתב הרי"ף ז"ל ויש גורסין הואיל ומסתכנין בה וכו' הביא הרמב"ן ז"ל שם דברי הירושלמי על זה תני במקום שמסתכלין בה קורין אותה בי"ד ר"י בעי אי במקום שהם מסכנין לא יקראו כל עיקר הא אין עליך לומר אלא כלשון האחרון שכתב רבינו יצחק ז"ל עכ"ל הרמב"ן ז"ל. וקשה לשיטתו דבשעת הגזירה אפי' בשוא"ת יהרג וא"י א"כ ל"ק קושית הירושלמי כלל דאי במקום שמסתכנין לא יקראו כל עיקר. שוב ראיתי בציון ירושלים להג' מלבוב ז"ל בירושל' שהרגיש ע"ד הירושלמי בזה אך לא הביא דברי הרמב"ן עה"ת דס"ל דגם בשוא"ת יהרג וא"י ומצאתי בדבריו קצת הערה ממ"ש בריש דברינו אך לא דרכינו דרכו וק"ל] ובאמת היא קושי' אלימתא לשיטת הרמב"ן ז"ל בפרט דנראה דעת הירושלמי דמקרא מגילה הוא מצ"ע של תורה ממש וכמו שהאריך בזה אדמו"ר גאון עוזינו הרה"ק מסאכטשאוו שליט"א בהשמטות לספר ביכורי שלמה ס"א אמנם עפ"י דברינו דהירושלמי סובר כשיטת הריטב"א ז"ל י"ל דכוונת הירושלמי אם במקום שמסתכנין בה אל יקראו כל עיקר והיינו שהב"ד לא יקדשו את חודש אדר כלל וא"כ ממילא לא יהי' פורים ולא יהיו חייבין בקריאת מגילה כלל וכמו"ש הריטב"א לענין יוה"כ וזהו פירוש נכון בעזהשי"ת:
ג) אמנם מה דיש לעיין לשיטת הריטב"א ז"ל דהנה בחידושי נתקשיתי על דעת הר"מ ז"ל פ"ג מהלכות גירושין ה"ו דנראה מדבריו ז"ל דמפרש דלכן בכותב גט לאשה לכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט דהוא משום כיון דעתה לאו אשתו היא אינו בכלל נכתב לשמה דלשמה לא מיקרי אלא אם בעת שעושה מעשה זו יש לה חלות וצורך הא בלא"ה אינו לשמה וקשה איך נפרנס משנה ערוכה דסוכה (דף ט') דאפי' לב"ש דס"ל דבעינן בסוכה עשוי' לשמה מ"מ אם עשאה לשמה אפי' מתחילת השנה כשירה עיי"ש וקשה אמאי כשירה לשמה בעושה סוכה בתוך השנה הא אז אינה חזי' כלל לסוכה וא"כ איך מיקרי עשוי' לשמה. אך באמת לק"מ עפמ"ש המגי' במל"מ שם דאפי' לפי דעת הר"מ ז"ל מ"מ במקדש אשה לאחר ל' ואח"כ כתב לה גט שיהי' חל לאחר זמן הוי בכלל לשמה דמחוסר זמן אינו חסרון וא"כ י"ל דגם במצוה כן הוא כיון דהוא רק מחוסר זמן אינו פוסל מצד שלא לשמה והוי בגדר לשמה וי"ל יותר דממקומו הוא מוכרע הרי כל עשיית הסוכה צריך שיהי' קודם יו"ט וא"כ ע"כ דאפי' קודם הזמן הראוי לצאת בו מיקרי עשוי' לשמה דהרי תמיד צריך לבנותה קודם יו"ט וע"כ מהאי טעמא דמחוסר זמן אינו חסרון ושפיר הוי לשמה. אמנם א"נ כשיטת הריטב"א ז"ל קשה טובא נהי דעשיית סוכה קודם לחג כשר מ"מ נימא דזה דוקא לאחר שנתקדש חודש תשרי דשוב אינו אלא מחוסר זמן גרידא ושפיר הוי לשמה משא"כ בעושה סוכה בתוך השנה כיון דצריך קידוש ב"ד שיקדשו את חודש תשרי ובלא"ה לא יהי' סוכות א"כ כמות שהוא עתה אינו ראוי לשם סוכת החג וא"כ איך הוי לשמה והיא קושי' גדולה על שיטת הריטב"א ז"ל:
שוב ראיתי בתשו' נו"ב מה"ת חלק אהע"ז סי' נ"ד אות ב' שהביא הגאון מו"ה סענדיר מרגליות ז"ל דברי התוס' נדרים (דף ל"ד ע"ב) על מימרא דרבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש שהקשו והא הוי דשלב"ל וא"א מקדיש דבר שלב"ל ואין זה דומה לאומר הרי הטלה קדוש לפסח לאחר ל' יום דהוי קדושה דהתם בידו להקדיש מיד עכ"ל והוכיח מזה הגר"ס ז"ל שהתוס' ז"ל ס"ל דגם מחוסר זמן הוי דשלב"ל וכתב הגאון בעל נוב"י ז"ל לדחות ולהוכיח מדברי התוס' להיפך דהנה באמת יפלא על לשון התוס' דלמה להו למינקט מספר ימים אמאי לא כתבו סתם אם אחד אומר שיהי' זה הקדש לכשיגיע ערב פסח אלא ודאי דפשיטא להו דמחוסר זמן ל"ח דשלב"ל לכן נקטו ל' יום וכוונתם בעומד ל' יום קודם ערב פסח ואומר שיהי' הקדש לאחר ל' וא"כ אי לאו מצד דידו להקדיש מיד והוה אמרינן דאין הקדש חל אלא בערב פסח אחר חצות הי' מחוסר מעשה קידוש ב"ד דילמא ב"ד לא יקדשו את ניסן ביום ל' עיי"ש:
ולענ"ד הדבר רחוק מאוד לפרש בכוונת התוס' כמו"ש הגז"ל כיון שלא הזכירו כלל בדבריהם דמיירי בל' יום קודם לפסח לכן נלענ"ד יותר כדעת הג' מוהר"ס ז"ל דהתוס' ס"ל דגם מחוס"ז הוי דשלב"ל היכא דאינו בידו ולכן נקטו במכוון במקדיש לאחר ל' דהוי רק מחוסר זמן משא"כ במקדיש על ערב פסח הוי מחוסר מעשה כיון דצריך קידוש ב"ד את ניסן ואי לאו הכי לא הוי פסח וכדעת הריטב"א ז"ל ופשיטא דהוי דשלב"ל והתוס' רצו להשמיע דאפי' מחוסר זמן הוי דשלב"ל לכן נקטו במקדיש לאחר ל' [ובאמת לפי דעת הריטב"א ז"ל דבלא קידוש ב"ד ליכא יו"ט כלל ליתני' לדברי הנוב"י כיון דגם באומר שיהי' הקדש בערב פסח הוי מחוסר מעשה כנ"ל]:
ולכאורה עלה בדעתי דנהי דקידוש ב"ד מיקרי מחוסר מעשה וכמו"ש הנוב"י היינו דוקא קידוש ביום ל' דתליא אם יבואו עדים ויראו הלבנה א"כ אם אנו דנין אימתי יהי' ר"ח שפיר הוי מחוסר מעשה משא"כ אם אנו דנין לענין מועדות אם יהי' יו"ט שפיר אמרינן דל"ה מחו"מ כיון דמצוה על הב"ד לקדש את החודש הוי כמו ממילא כיון דעכ"פ הב"ד יקדשו את החודש ביום ל"א וכמו"ש הר"ן ז"ל כיוצא בזה בנדרים (דף נ"ח) לענין דשיל"מ דהיכי דהוי מצוה הוי כמו ממילא ואינו מיקרי מחוסר מעשה אך לפי"ז יקשה גם ביבמתו דאיבעי' בגמ' אי מהני הגט וכן פסק הר"מ ז"ל שם דספיקא הוא וקשה הא מצוה לייבם וחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא וא"כ אמאי בשומרת יבם לא יהי' מיקרי לשמה ולא נכחד ממני כי יש לחלק בין ב"ד ליבום דהוא ביחיד ואפשר בחליצה שפיר י"ל דהוי מחו"מ אך כ"ז דוחק בעיני אך לקושטא דמילתא לק"מ על הריטב"א ז"ל מכאן לפימש"ל דבאמת למאי דקיי"ל כר"א בר' צדוק דאם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים א"כ א"צ קידוש ב"ד כלל ביום ל"א וממילא נתקדש החודש ביום ל"א למה שהוא ראוי אלא דהריטב"א ז"ל סובר דכ"ז רק באם הב"ד מסכימים ע"ז אבל אם הב"ד שלמטה אינם רוצים לקדש את החודש גם ב"ד שלמעלה אין מקדשין אותו ולפי"ז א"ש דאף לפי דעת הריטב"א ז"ל אין כאן מחוסר מעשה כיון דהב"ד א"צ לקדש בפועל רק שנחוש שהב"ד לא ירצו לקדש את החודש כלל בזה וודאי ל"ש לחוש ואין זה יותר ממחוסר זמן ושפיר הוי לשמה וז"ב ופשוט. אך מ"ש בפי' דברי התוס' נדרים יש לקיים לת"ק דס"ל דגם שלא בזמנו צריך קידוש ב"ד דאז שפיר הוי מחוסר מעשה אם לא יקדשו ב"ד את החודש ודו"ק:
ובפילפול התלמידים אמרתי לתרץ קושי' הנ"ל דאמאי כשר לשמה בסוכה באמצע השנה הא השתא אינו ראוי לשם סוכה ואם כן ל"ה לשמה לפי"מ שנראה להעיר בדבר חדש דדוקא בגט אשה ס"ל לר"מ ז"ל כיון דהשתא אשה לאו בת גירושין היא ואין לגט השתא חלות כלל בשום פנים לכן ל"ה לשמה משא"כ מצוה כיון דקיי"ל דבכל המצות שלא בזמנן עובר עליהן בבל תוסיף וא"כ גם השתא יש חלות לשם סוכה אם ישב בה עתה לשם מצוה ילקה משום בל תוסיף וכיון שכן שוב יש לו חלות מיקרי ושוב כשעושה אותה לשם מצוה בזמנו הוי עשיי' לשמה ויוצא בה ידי חובתו. וסברא זו למדתי מדברי מרן הכסף משנה ז"ל פ"א מהלכות ציצית הל' ט"ו שכתב לתרץ דעת הר"מ ז"ל דפסק דהטיל למוטלת דאם נתכוין להוסיף שניהם פסולין דהרי מסוגית הגמ' מנחות (דף מ' ע"ב) מבואר להיפך וכתב הוא ז"ל לפרש דברי הגמרא לדעת הר"מ ז"ל דמה דאמר רבא שם השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי הוא בלשון בתמי' והכוונה כיון דהוי מעשה לענין ב"ת ממילא הוי ג"כ מעשה המכשיר להיות הציצית כשרין אח"כ ולא מיקרי תעשה ולא מן העשוי ור"פ חולק ע"ז וס"ל כיון דבמעשה זו עבר בבל תוסיף לא מהני הך מעשה גופא להיות מעשה המכשיר אח"כ כשיקצץ את הציצית הראשונות ולכן דוקא בנתכוין לבטולי הוי מעשה עיי"ש. ומעתה אני אומר דלא מיבעי' לרבא דס"ל דאפי' עושה לשם איסור ב"ת הוי מעשה לענין הכשר אח"כ וא"כ מכ"ש הכא דשפיר אמרינן כיון דיש לו עתה חלות שם סוכה לענין ב"ת דאם עשאו לשם הכשר סוכה בודאי דהוי לשמה רק אפי' לר"פ החולק על רבא ה"ד התם דאותה מעשה שעשאה בפסול יהי' מהני להכשיר אבל בגוף הסברא מודה ר"פ דהיכא דמהני המעשה לענין ב"ת מיקרי יש לו חלות עתה ושפיר הוי לשמה [ובאמת יש להכריח יותר דברינו הנ"ל משם לפ"ד הפוסקים דבעי בציצית תלוי' לשמה ג"כ ואפי' הר"מ ז"ל דמכשיר בתלאן ישראל שלא לשמה כ"כ הפוסקים דטעמא משום דסתמא לשמן הן עומדים וא"כ קשה על הכ"מ ז"ל דבתלאן להוספה דבזה ל"ש סתמא לשמן הן עומדים א"כ אז בשעת התלוי' בודאי לא הי' חזיא לשמה ואיך מהני תליית הציצית כיון דלא הוי' לשמה אמנם להנ"ל א"ש דזה גופא מיקרי לשמה כיון דיש לו חלות לענין ב"ת ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ]:
ולענ"ד היא סברא נכונה בעזהשי"ת לחלק בין גט אשה לכל המצות כולן דהויין לשמה אפי' קודם זמן חיובן אע"ג דאין מקום כלל עתה למצוה ואם כנים הדברים יש לומר עפ"ז שוב קושי' חמורה מה דקשה לי' על הר"ש והרע"ב ז"ל בפ"א דשבועות משנה ד' שכתב ליתן טעם דלכן קצירת העומר דוחה שבת משום דבעינן קצירה לשמה עיי"ש ותמיה מאוד דמה ענין זה לקצירה לשמה הלא עיקר הטעם שדוחה שבת היינו משום דילפינן מקראי שקצירה צריכה להיות בליל ט"ז דוקא ובלא זה אינו כשר להקרבת העומר ואיך אפשר לומר דהוא מצד קצירה לשמה הלא אפשר לקצור לשמה גם מערב יו"ט כמבואר בסוכה דלב"ש בעי לשמה ואעפ"כ כשר אפי' בעשאה מתחילת השנה לשם סוכה א"כ ה"ה בקצירת העומר איך אפשר לומר דנקצר קודם הפסול מצד שלא לשמה. הן אמת שמצות העומר להיות קצירה לשמה כמבואר ברש"י מנחות (דף ע"א ע"א) במשנה שם ד"ה מן הקמה עיי"ש אבל זה שדוחה את השבת עיקר הטעם משום דמצוה לקצור בליל ט"ז דוקא ומדברי הרע"ב ז"ל נראה דזה שדוחה שבת הוא משום דבעינן קצירה לשמה וא"ל דכוונת הרע"ב ז"ל לומר דלר"י דממעט דקציר מצוה דוחה שבת היינו משום דקצירת העומר הוא מצוה משום דצריך לקצור לשם העומר וממילא דוחה שבת אע"ג באפשר להיות מע"ש מ"מ כיון דהקצירה גופא הוי מצוה ממילא א"ד לחריש ובקציר תשבות דהוא רק רשות ז"א דהרי מבואר במנחות (דף ע"ב) דאם נקצר שלא כמצוותו כשר מודה ר"י דאינו דוחה שבת וא"כ ק"ו הדברים מה אם נימא דקצירה אינו מעכב את ההקרבה א"ד שבת אע"ג דמצות קצירה לא נתקיים מ"מ כיון שאינו מעכב א"ד שבת מכ"ש אם נימא דגם מצות קצירה יתקיים בנקצר מע"ש בודאי א"ד שבת וע"כ דכל הטעם דדוחה שבת מצד דהקצירה מעכב ההקרבה וקצירה זו אינה נקראת קציר מצוה אלא כשנקצרת בליל שבת וז"ב למעיין וא"כ דברי הרב צ"ע:
אמנם עפ"י הנ"ל י"ל עפי"מ שנראה לחדש דאע"ג דקיי"ל דבכל המצות איכא בל תוסיף אם עשאן שלא בזמנן בכוונה לצאת מ"מ בקרבנות חובה אם הקריבן שלא בזמנן לצאת בהם ידי מצוה נראה דל"ש בהו ב"ת והטעם בזה לפמ"ש הפוסקים דב"ת ל"ש אלא דוקא אם עשוי לגמרי כמצותו אבל בלא"ה ל"ש ב"ת ועיי' בזה בחידושי הר"ן סנהדרין (דף פ"ח) בשם הראב"ד ז"ל א"כ בקדשים שמקריב באמצע השנה לשם חובה כיון דאין באין בנדבה הרי אינן נתפסין בקדושת הגוף כלל והוי כמקריב חולין בעזרה א"כ אין זה דומה כלל להמצוה בזמנה וממילא ל"ש בזה ב"ת ולכן בשוחט פסח באמצע השנה וכן מקריב עומר באמצע השנה לשם עומר אינו עובר בבל תוסיף כיון דאינו נתפס בשם הקרבת עומר כלל ומעתה י"ל אם נימא כדעת הגאון מוהר"ס מרגליות ז"ל דאין חילוק במחוסר מעשה למחוסר זמן וגם מחוס"ז הוי דבר שלב"ל א"כ ה"ה לטעם הר"מ ז"ל דהפסול מצד שלא לשמה ה"ה במחוס"ז פסול מצד שלא לשמה והא דבכל המצות כשר עשייתן אפי' שלא בזמנן אם עשאן לשמן היינו משום דיש להם חלות לענין ב"ת א"כ בקצירת עומר כיון שביארנו דבהקרבת העומר ל"ש ב"ת א"כ שפיר כתבו הרע"ב והר"ש ז"ל דלפי האמת דגילתה תורה דצריך קצירה לשמה שוב א"א למצות קצירה להתקיים קודם הזמן שאמרה תורה מצד דאינו בכלל לשמה דעשיית המצוה בזמן שאין ראוי לה הוי בכלל שלא לשמה:
והנה לא נעלם ממני שבעיקר הדבר ללמוד מד' הר"מ ז"ל בגט לכל מקום שצריך לשמה דהיינו דוקא אם יש חלות להדבר ההוא ובלא"ה לא הוי לשמה יש לגמגם הרבה כמו"ש הפוסקים לפרש דברי הר"מ בהלכות גירושין באופנים אחרים אשר אין ענין בזה לענין לשמה במצות אמנם כ"כ במק"א בזה שרבותינו האחרונים ז"ל למדו כן לסברא פשוטה דלשמה אינו אלא כשראוי אז להמצוה ובלא"ה ל"ה לשמה וכנראה שלמדו כן מדברי הר"מ ז"ל ועיי' באמרי בינה להגאון מקאליש ז"ל חלק או"ח ס"ה מה שהביא בשם המחנה אפרים והפרמ"ג ז"ל דמדברי שניהם נלמד כן והוא ז"ל תמה עליהם אמנם לענ"ד הם הוציאו כן מדברי הר"מ ז"ל הנ"ל דבכה"ג ל"ה לשמה ועיי' בזה כי קצרנו כאן וסמכנו על המעיין וגם בדברים שכתבנו בענין ב"ת צ"ע ובירור ואכ"מ וכאן לא העתקתי לך אלא מה שאמרתי לפלפל לבב התלמידים מפני שידעתי שמשתוקק אתה לדברי יצאתי קצת חוץ לעניננו לחיבת הקודש:
פרק ב
(י"ב כ"ב) ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף וגו' ובתרגום יונתן ותסבון איסרת אזובא ותטמשון בדמא דבמנא "פחרא" עכ"ל והנה לכאורה צע"ג מה זה שהוסיף התרגום דהי' במאנא של חרס ומה הכוונה בזה ונשאלתי בזה מחכם אחד. והנה בתחילת העיון השבתי לו דהנה קיי"ל דפסח אינו נשחט בבמת יחיד דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ולדורות לא הי' נשחט כי אם במשכן וממילא הי' צריך כלי שרת לקבלת הדם אמנם פסח מצרים כיון דהי' כל יחיד מזה במשקוף ושתי המזוזות אשר בבית א"כ לא עדיף מבמת יחיד והי' גזה"כ דפסח מצרים יהי' קרב בבמה וממילא לא צריך כלי שרת וזה כוונת התרגום דהי' מאנא דפחרא לקבלת הדם כיון דבבמה ל"צ כלי שרת וכשר אף סף של חרס אמנם יותר נראה דהנה באמת יפלא כיון דקרבן פסח אינו קרב בבמת יחיד א"כ איך פסח מצרים קרב בבמת יחיד גם יפלא לפי מה דמבואר בזבחים (דף קט"ז ע"ב) דגם בבמה שמקריבין ב"נ צריך להיות הכל מדברים שלא נשתמשו בהן להדיוט וא"כ נראה דגם קודם מתן תורה בישראל הי' הדין כן דבב"נ לא נשתנה הדין ממתן תורה ואילך וא"כ איך אמרה תורה להזות על שתי המזוזות והמשקוף וחז"ל אמרו ע"ז דג' מזבחות הי' להם הא אסור להקריב על המזבח ששמשו בו להדיוט והכא הרי הכל נשתמש בהן הדיוט ואיך הי' כשר למזבח:
לכן נראה מזה כמו"ש בדרוש לשבת הגדול בשנת תרנ"ה בשם הגאון בעל חת"ס ז"ל חיו"ד סי' רל"ה שבאמת בפסח מצרים לא הי' זריקת דם כלל על המזבח וע"ד מליצה אמרו חז"ל ג' מזבחות הי' להם אבל באמת לא הי' ע"ז שם זריקת קדשים רק שיהי' לאות כמו שמפורש בתוה"ק ולא הי' קרב ממנו לגבוה כלל דהחלבים אכלו בכלל ואכלו את הבשר בלילה הזה והדם לא הי' נזרק ע"ג המזבח ועיי"ש בחת"ס ז"ל שכתב שמה"ט הי' מותר לאחר ביטול שם עכו"ם ואין זה בגדר מאוס לגבוה כיון דלא הי' קרבן גבוה. ומעתה נראה דזה כוונת התרגום יונתן להורות דלא הי' זריקה ולא הי' צריך כלי שרת לקבלת הדם והי' כשר של חרס ג"כ ולפי"ז נראה דאע"ג דבכל קדשים וה"ה פסח דורות הזריקה מתרת הבשר באכילה ובלא"ה אסור הבשר באכילה מצד איסור קודש אמנם בפסח מצרים לא הי' הזריקה מתיר כלל כיון דבאמת לא היתה זריקה על המזבח כלל רק שהי' לאות על הבתים אמנם המתיר את הבשר לאכילה הי' השחיטה שעיד"ז ניתר הבשר לאכול אותו בלילה:
ואם כנים הדברים י"ל עפי"ז בטו"ט קושית התוס' בחולין (דף פ"ה ע"א) בד"ה ואין דנין חולין מקדשים שהקשו דאכתי קשה לר"ש דס"ל דשוחט את הפסח על החמץ שלא לשמו פטור ומפרש בקונטרס משום דהוא פסול ור"ש לטעמי' דשחיטה שא"ר לא שמה שחיטה ול"ה בכלל שוחט את הפסח על החמץ והשתא התם הו"ל למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה דהוי' קדשים מקדשים ונשארו בקושיא. ועפ"ד י"ל בהקדם להסביר הענין דאמאי בקדשים לענין שחוטי חוץ אמרינן דאע"ג דהוי שחיטה שא"ר שמה שחיטה ובחולין פשיטא לי' לר"ש דבעי שחיטה הראוי' דוקא לאכילה ונראה דהענין הוא דדוקא בחולין דניתר הבשר לאכילה ע"י השחיטה לכן אם אין השחיטה מתרת הבשר לאכילה הוי בגדר שחיטה שא"ר משא"כ בקדשים כיון דלאחר שחיטה אכתי אסור מצד קודש ונמצא דבקדשים אין השחיטה המתיר אלא הזריקה ובפרט א"נ דמחזיקין מאיסור לאיסור בודאי י"ל כן דעיקר המתיר בקדשים הוא הזריקה וכיון שכן דאין השחיטה מתיר בקדשים לכן גם שחיטה שא"ר שמה שחיטה ולכן חייב בשחוטי חוץ אע"ג דהוי שחיטה שא"ר וזה נכון בסברא:
ובאמת מבואר בחולין (דף פ' ע"ב) דלר"ש כל קדשים יהיו בגדר שא"ר מה"ט דכל כמה דלא מיזריק דם לא מישתרי בשר באכילה ואף לפימ"ש התוס' והרשב"א שם דלקושטא דמילתא הוי בגדר שחיטה ראוי' מצד כל העומד לזרוק כזרוק דמי עכ"פ כיון דשחיטה בעצמו גם בפנים אינו מתיר וחשיב שחיטה גם לענין ש"ח שם שחיטה עלה וחייבה רחמנא על שחיטה זו וזה פשוט. ומעתה י"ל דזה דוקא בכל הקדשים משא"כ פסח לענין שוחט את הפסח על החמץ שוב אמרינן כיון דיסוד מצות הפסח היינו פסח מצרים ופסח זה לא הי' בו זריקת דם כלל וא"כ השחיטה הי' מתירו באכילה ושוב הי' בו שחיטה ראוי' לכן נהי דבפסח דורות דינו ככל הקדשים דאין השחיטה מתיר את הבשר מ"מ לענין שחיטה שאינה ראוי' אזלינן בתר יסוד מצות פסח דהוא פסח מצרים וכמו"ש התוס' לענין אוא"ב לר"ש דאף דקדשים לא ילפינן מקדשים כיון דעיקר איסור אוא"ב בחולין כתיב ה"ה לענין שוחט את הפסח על החמץ י"ל כן כיון דפסח מצרים הי' השחיטה המתיר והי' שחיטה ראוי' שוב צריך שבכל קרבן פסח יהי' שחיטה ראוי' והוא ישוב נכון לקושית התוס'. ואין להקשות דא"כ בפסח ששחטו בחוץ לא יתחייב כרת דהרי אמרינן דלענין פסח לא הוי שחיטה שא"ר בגדר שחיטה. ז"א דהרי ענין איסור דש"ח לא כ' בפסח כ"א בשאר קדשים ובשאר קדשים הוי תמיד שחיטה שאינו מתיר באכילה לכן לענין איסור דש"ח נגרר פסח אחר שאר קדשים וכמו"ש התוס' לענין אותו ואת בנו לר"ש כיון דכתיב בחולין ילפי' קדשים מחולין לענין זה ה"ה דאמרינן להיפך לענין שחוטי חוץ דילפינן פסח משאר קדשים אמנם לענין שוחט את הפסח על החמץ שנאמר בפסח שפיר אמרי' דילפינן מפסח מצרים וזה נכון:
וי"ל עפי"ז גם דעת הר"מ ז"ל שפסק דפסח ששחטו לשם חולין פסול וחלוק מחטאת ותמהו עליו דמסוגיא דריש זבחים נראה מבואר דאין נפ"מ בין פסח לחטאת וכללא הוא דדוקא מינא מחריב בה אבל אינו מינו אינו מחריב בה. והנה במנ"ח הביא בשם גדול אחד כיון דבפסח מצרים לא הי' קדשים אחרים ואעפי"כ אמרה תורה ואמרתם זבח פסח א"כ מוכח דגם לשם חולין פסול. אך יפה תמה עליו המנ"ח דהרי פסוק זה נאמר על פסח דורות. אמנם דברינו י"ל בטו"ט כיון דאמרה תורה גם בפסח מצרים שיש עליו כל דיני פסח וקדושתו לענין ערל ובן נכר אע"ג דבפסח מצרים לא הי' ממנו לגבוה כלל א"כ נראה דבפסח מצרים הי' מחריב בו מחשבת חולין דל"ש לומר בו אינו מינו א"מ בה דהרי זה שחלוק קדשים מחולין הוא מה שבחולין מתיר השחיטה ובקדשים הזריקה וגם החלבים ואימורין קריבין לגבוה ולכן הוי קדשים אינו מינו דחולין משא"כ פסח מצרים שאכלו את הכל ולא הי' ממנו לגבוה כלל וגם ניתר ע"י שחיטה שוב הוי מינו עם חולין וא"כ כיון דאמרה תורה בפסח דורות ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח הקב"ה על בתי בנ"י במצרים נראה דפסח דורות דינו כדין פסח מצרים וכיון דבפסח מצרים הי' פסול שוחט לשם חולין ה"ה בפסח דורות וא"ש דברי הר"מ ז"ל ויש עוד להאריך בכ"ז ואין כאן מקומו. אמנם בעיקר ד' החת"ס עי' בירושלמי פסחים פ"ט ה"ה תראה שהיא מחלוקת אמוראי ועיי"ש דפליגי על הסף ג"כ אי הי' כלי עיי"ש היטב:
פרק ג
(י"ב מ"ג) ויאמר ד' אל משה ואהרן זאת חוקת הפסח וגו' וברש"י ז"ל בי"ד בניסן נאמרה להם פרשה זו וכתב ע"ז הרמב"ן ז"ל וכן הדבר שהרי כתיב בסופה ויעשו כל בנ"י כאשר צוה ד' ללמד עליהם שנימולו הם ועבדיהם וכו' והוסיפם בזאת הפרשה מצות רבות איסור בן נכר. וערל. והוצאה מן הבית. שבירת עצם. ופסח הגר. והן מצות "מיד" ולדורות והשלים בה כי עשו בנ"י כל זה. ור"א אמר כי זאת הפרשה בפסח דורות נאמרה אחרי פסח מצרים ואמר ויעשו בנ"י על פסח מדבר שעשו בשנה השנית ונכתב בכאן עם הצוואה כדרך ויניחהו אהרן לפני העדה למשמרת וזה שבוש כי לא נצטוו בכל הפרשיות האלו אלא בפסח מצרים ובפסח הארץ אבל פסח מדבר מצוה שנצטוו בה באותו פרק עכ"ל. והנה לכאורה תמי' על האבן עזרא ז"ל שהרי מבואר בש"ס דילן פסחים (דף צ"ו ע"א) דכל הדינים נאמרו לפסח מצרים ועיי"ש דהש"ס מקשה מכל הנך מנ"ל דפוסל בפסח דורות. ותירץ מקרא דועבדת הנאמר לקמן וא"כ מבואר כדברי הרמב"ן ז"ל. אמנם י"ל דהא"ע סובר דאינו ראי' מגמ' די"ל דהגמ' ג"כ ס"ל דנאמרה על פסח מדבר וע"ז מקשינן בגמ' דילמא דוקא בפסח מדבר הדין כן כיון דפסח מדבר הוא באמת חידוש מצוה כמו"ש הרמב"ן ז"ל בעצמו כאן ובפרשת בהעלותך ביתר ביאור דבאמת עיקר מצות פסח נצטוו רק לכשיבואו לארץ והפסח במדבר בשנה השנית היתה הוראת שעה ובאמת לולא חטא מרגלים היו הולכים מיד לא"י ולא היו עושים במדבר אלא פסח זה ולכן צריך לימוד על דינים האמורים בפסח מדבר שינהגו בפסח דורות ועיי' היטב בסוגיא שם ותראה שאין ראי' שכוונת הגמ' שנאמרה פרשה זו בפסח מצרים אך במכילתא פליגי ר' יאשי' ור' יונתן בפרשה זו אי נאמרה רק בפסח מצרים או על פסח דורות ג"כ מבואר דלכ"ע גם בפסח מצרים נאמרה כשיטת רש"י והרמב"ן ז"ל. ולזאת נבוא לברר על הסדר כל הפרשה מה שיש לעיי' בזה אם נאמר שקאי על פסח מצרים:
א) והנה הדין שמילת עבדיו מעכבו מלאכול הפסח זה בוודאי מצי קאי גם על פסח מצרים דהרי גם א"א ע"ה נצטווה על מילת עבדיו יליד בית ומקנת כסף וא"כ פשיטא דה"ה ישראל בשעת יציאת מצרים הי' להם קנין הגוף בעבדיהם והי' מילת עבדיהם מעכב אותם מלאכול את הפסח אמנם הנה מבואר בקרא וכל עבד "איש" מקנת כסף ובמסכת יבמות (דף מ"ח ע"א) איתא בגמ' אמר רבא מ"ט דרשב"א דכתיב כל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד איש אתה מל בע"כ ואי אתה מל בן איש בע"כ ורבנן אמר עולא כשם שא"א מל בן איש בע"כ כך א"א מל עבד איש בע"כ עכ"ל הגמ'. ועיי"ש ברש"י ז"ל בד"ה עבד איש שכתב בזה"ל לשון אחר ועיקר. עבד איש. הכי קאמר עבד שהוא איש אע"פ שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בע"כ ואי אתה מל בן שהוא איש. גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בע"כ דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב הו איש. ובתוס' שם ד"ה אלא עבד איש הביאו פירוש רש"י ז"ל וכתבו בזה"ל ודבר תימא פירש דקרא דהמול לו כל זכר מוקמינן למילת זכריו שמעכבתו מלאכול בפסח וזה ל"ש אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל מילת בניו שלא נולדו בקדושה אינו מעכבתו מלאכול בפסח עכ"ל:
ובאמת דברי רש"י ז"ל סתומין וחתומין לכאורה אמנם לאחר העיון נראה שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל ואזיל לשיטתו שמפרש כאן דבי"ד בניסן נאמרה פרשה זו על פסח מצרים. והנה באמת צריך להבין ביאור הקרא דכי יגור אתך גר ועשה פסח לד' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. מה כוונת התוה"ק על איזהו זכרים קאי אי נימא דקאי רק על עבדים. ועיי' באוה"ח הק' שמפרש כן קשה הלשון המול לו כל זכר. הו"ל לכתוב בהדיא עבדים וע"כ דקאי על בנים ג"כ כמו שכתבו בהדיא רש"י ותוס' ביבמות הנ"ל. וקשה איזהו בנים הא בנים שנולדו שלא בקדושה אינן בניו כלל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וע"כ דבנים שנולדו לו אח"כ א"כ אמאי כתבה תוה"ק דין זה בגר ואמאי לא כתבה התוה"ק דין זה בישראל ויותר קשה לדעת רש"י ורמב"ן ז"ל דקאי על פסח מצרים וא"כ נצטוו בי"ד בניסן שאם נתגייר היום אחד וירצה להדבק בבני ישראל יהי' מילת בניו מעכבין מלאכול הפסח וקשה הא הבנים יהי' ע"כ מהנולדין שלא בקדושה וא"כ אמאי מעכבין:
אמנם נראה שהדבר נכון עפמ"ש לעיל בפרשת תולדות להוכיח מדעת הרמב"ן ז"ל דקודם מתן תורה לא הוי אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי והי' הדין דלאחר הגירות לא פקע הקורבה וכמו שהוכחנו מד' הגמ' דסוטה עיי"ש היטב. ומעתה נאמר דרש"י ז"ל ס"ל בפשיטות דבפסח מצרים מפרשינן כפשטא דאם נתגייר האב מחויב לגייר את בניו ג"כ ומעכבין אותו מלאכול הפסח אם לא ימול אותם כיון דבניו הם הרי הם מעכבין אותו מלאכול הפסח עד שימול אותם וא"כ שפיר פירש רש"י ז"ל דדרשינן מקרא דועבד "איש" דוקא עבד אפי' גדול אתה מל בע"כ אבל בן דגר הבא להתגייר ויש לו בן גדול קודם מתן תורה א"צ למולו בע"כ דגדול יש לו דעת עצמו ושוב אינו ברשות האב למולו בע"כ לכן אינו מעכבו מלאכול את הפסח [ועיי' בפרשת לך לך מ"ש שם בדברי רש"י ותוס' ור"מ ז"ל ולפמ"ש כאן יש לפלפל הרבה במ"ש שם ונאמר דזה סברת רש"י ז"ל דבבן גדול כיון דגם בישראל שמחויב במילה אין על האב חיוב למולו בע"כ א"כ ה"ה בגר הבא להתגייר אף אם בניו הם ודו"ק היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיי' כי הענין עמוק מאוד ואכ"מ] ואין להקשות לפמ"ש דהקרא דכי יגור אתך גר קאי על פסח מצרים והמול לו כל זכר כפשטא א"כ איך נפרש אותו בפסח דורות ז"א דהרי לאחר מתן תורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ ע"כ דלאחר מתן תורה יתפרש הקרא על מילת עבדיו וזכריו שנולדו לו אח"כ בהיותו ישראל כיון דהבנים שהיו לו קודם לכן אינן בכלל זכריו כיון דנפקע הקורבה אמנם מזה שכתבה התוה"ק הדין גבי גר נראה כדברי רש"י ורמב"ן ז"ל דקאי על פסח מצרים ומתפרש הקרא כפשטא ודו"ק היטב בזה:
אמנם יש לעיי' בזה עפמ"ש הגאון חת"ס ז"ל חיו"ד ס"א וביותר ביאור בסי' ש' לתרץ קושית הג' בעל שאילת יעב"ץ ז"ל שהקשה דר' יוסי סותר משנתו דבמסכת יבמות (דף מ"ו ע"ב) ס"ל לר"י דגר שאמר מלתי ולא טבלתי אין מטבילין אותו משום שמל שלא לשמה ובמס' ע"ז (דף כ"ז ע"א) אמר ר"י וכי היכן מצאנו מילה לשמה וכתב ע"ז הגז"ל דאפי' ריח קושי' אין כאן דוודאי עכו"ם שרוצה ליכנס לדת וברית קודש ע"י מילה כאבותינו שנכנסו לברית ע"י מילה זה צריך לשמה ומזה מייתי ר"י ביבמות אבל אנחנו עם קודש שכבר נכנסנו בברית ואין המילה אלא מצוה אחת מתרי"ג מצות ל"ש בזה ענין לשמה כלל רק אם הנימול או האב צריך שיכוין זה תליא במצ"כ. אלו דברי קדשו והם דפח"ח:
אמנם צ"ע גדול על הגאון ז"ל שלא כתב לבאר כלל דברי הגמ' דמסכת ע"ז דהרי איתא התם דר"י ס"ל דצריך מילה לשמה אפי' במילת ישראל ואמרינן דר"י נפקא לי' מדכתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' המול לו כל זכר דרשינן הך לה' על המול ג"כ דצריך מילה לשם ד' והיינו מילה לשמה ור' יוסי ס"ל דהך לד' קאי על פסח אבל מילה ל"צ לשמה וקשה אמאי לא השיב לו ר"י דאינו ראי' מהך דצריך מילה לשמה כיון דקאי על פסח מצרים ומיירי בגר הבא להתגייר לכן צריך שימול בניו לשם ד' אבל לדורות ל"צ מילה לשמה ונראה מזה דהגאון ז"ל הי' ס"ל כפירוש התוס' יבמות הנ"ל דקאי על הבנים שנולדו לו אח"כ בהיותו ישראל אמנם לדעת רש"י ז"ל כמו שביארנו הדברים א"כ הדרא לדוכתא קושית הג' יעב"ץ ז"ל דהרי נראה מזה דר"י ס"ל במס' ע"ז דאפי' במיל עכו"ם א"צ לשמה. אמנם לקושטא דמילתא אין מזה קושי' על הגז"ל דהרי מסברא נראין נכונים דברי הגז"ל דיש לחלק בין מילת ישראל ובין מילת עכו"ם הבא להתגייר וא"כ צ"ע מ"ט דר"י דיליף מקרא זה דגם מילת ישראל צריך לשמה לדעת רש"י ז"ל וע"כ צ"ל כיון דקרא זה קאי מיד ולדורות כמוש"ל ולדורות הכוונה ע"כ על בניו שיולדו לו בהיותו ישראל וא"כ אם נדרוש לד' על מילה הרי מוכרח דצריך מילה לשמה במילת ישראל ג"כ ולכן שפיר מוכרח ר"י לתרץ דלד' על פסח קאי:
ובאמת בעומק העיון נראה להמתיק בדרך דרוש פלוגתת ר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה דריש לד' על מילה ור' יוסי מתרץ האי בפסח כתיב שלכאורה אינו מובן אטו ר"י לא הוה ידע שזה כתיב בפסח רק דס"ל דדרשינן לד' על מילה ג"כ וא"כ מה השיב לו ר"י וגם טעמא דר' יהודה צ"ע לכאורה דמפקא לי' לקרא מפשטא ונראה לבאר הענין ויהי' מזה ראי' לדברי הגאון חת"ס ז"ל דהנה בפסח מצרים לא כתיב על הקרבה ושחיטה שיהי' לשם ד' רק על אכילת הפסח נאמר ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לד' אמנם מקודם לא כתיב בתוה"ק כלל שהוא קרב להשי"ת אמנם בפסח דורות כתיב בתוה"ק והי' כי תבואו אל הארץ וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בנ"י וגו' מבואר על הזביחה דהוא לד' וצריך ביאור למה בפסח מצרים לא כתיב לד' כ"א על האכילה אמנם נראה בביאור הענין עפמ"ש הגאון בעל חת"ס חיו"ד סי' רל"ז לתרץ דברי הגאון בעל הפלאה ז"ל שכתב דלכן הי' כשר הצאן שקנו ממצרים לקרבן פסח אע"ג דנעבד אסור לגבוה היינו משום דבמכירה ביטלו אותם והיו מותרין לגבוה ותמה הגאון מו"ה ר' אפרים זלמן מרגליות ז"ל הא בנעבד לגבוה לא מהני ביטול והשיב לו הגאון חת"ס ז"ל דבפסח מצרים דלא הי' מזבח ולא הי' זריקה כלל וגם הקטרה לא הי' ואכלו את החלבים בכלל ואכלו את הבשר לכן ל"ש בזה קרבן גבוה ושפיר מותר ע"י ביטול עיי"ש. ומעתה נראה דלכן בפסח מצרים לא כתיב לד' כי אם על אכילה כיון דקודם אכילה באמת לא הי' ענין לגבוה כלל ועיקר העבודה הי' האכילה דבזה היו קריבין לגבוה ממש כמו"ש בזוה"ק דאכלו פתורא דאביהו לגבי אביהו שזה הי' הענין הקרבן בפסח מצרים וכמו שתי הלחם בעצרת דכל העבודה הוא האכילה ולית בי' עבודה אחרת כלל ולכן כתיב לד' רק באכילה אך זה דוקא בפסח מצרים אבל בפסח דורות דהי' קרבן גמור וצריך שחיטה זריקה והקטרה שפיר כתיב ואמרתם זבח פסח הוא לד' והארכנו בזה בדרוש ואין כאן מקומו:
ומעתה נראה דזה כוונת ר"י כיון דכאן כתיב וכי יגור אתך גר ועשה פסח לד' המול לו כל זכר וזה קאי על הקרבה והי' קשה לו לר"י אמאי כתיב כאן על ההקרבה לד' לכן דריש הך לד' על מילה והיינו דמילה צריך להיות לשמה ומזה ילפינן לדורות ג"כ דמילה צריך לשמה אע"ג דלדורות ע"כ איירי במילת ישראל וע"ז השיב לו ר' יוסי האי בפסח כתיב כיון דחזינן דהתורה הקדושה לא כתבה דין זה דמילה צריך לשמה גבי מילה אלא גבי פסח א"כ אפי' א"נ דהך לד' בפסח מצרים דרשינן לי' גם על מילה משום דיותר סברא למידרשה על מילה דצריך לשמה כיון דמיירי במילת עכו"ם משנימא דקאי על פסח מ"מ מדכתבה רחמנא הך לד' גבי פסח אמרינן דמיד דרשינן לי' על מילה אמנם לדורות כתבה רחמנא באמת הך לד' רק על פסח דצריך הכל לשמה אבל מילה לא צריך לשמה דמילת ישראל א"צ לשמה וזה נכון דרך דרוש ביאור הסוגיא הנ"ל ונסתעיי' מזה דברי החתם סופר ז"ל:
ב) והנה לכאורה יש לעיין עוד בזה שכתבנו דקרא זה דמילת עבדיו קאי על פסח מצרים לפי מה דמסקינן ביבמות (דף מ"ח) שם בגמ' ורבנן האי עבד איש מאי עבדי לי' ותרצינן האי מיבעי' לי' לכדשמואל דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף. עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד ושאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד ע"כ דברי הגמ' מבואר מזה דדרשינן מקרא זה דהא דעבד מעכב מלאכול את הפסח היינו רק בשיש לרבו רשות עליו אבל בהפקירו אינו מעכבו מלאכול את הפסח. ומעתה יקשה לפי דעת הר"מ ז"ל דס"ל דהא דהפקר מהני הוא רק מצד נדר הא בלא"ה לא מהני הפקר וכבר נתקשו בזה האחרונים א"כ ב"נ למ"ד דאינו מוזהר על בל יחל וכ"פ הר"מ ז"ל אמאי יכול להפקיר וכתבנו לתרץ דבב"נ דלא אלים חזקת ממון שלו כ"כ כיון דלגבי ישראל הו"ל הפקר ולכן מהני גם דיבור גרידא שיצא מרשותו וא"כ זה דוקא לאחר מתן תורה דראה ויתר גוים אמנם קודם מתן תורה בישראל אע"ג שהי' להם דין ב"נ פשיטא דממונם הי' בחזקתם ושוב לא מהני קנין בדיבור וא"כ לא הי' מהני הפקר שלהם כלל קודם מתן תורה וא"כ קשה איך יליף מזה שמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור ואינו מעכב מפסח הא בפסח מצרים לא הי' מהני ההפקר כלל וזה הערה נכונה לכאורה:
אמנם דרך פילפול נראה בזה פרפרת נכון ונאמר דאדרבא כיון דקרא זה קאי על פסח מצרים לכן הוכיח מזה שמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור דהנה לכאורה קשה טובא על שמואל איך נפקא לי' מקרא דעבד איש דמפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שיחרור הא לכאורה נראה פשוט דאפי' למ"ד דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור מ"מ מודה דאינו מעכב מאכילת הפסח כיון דזה שמעכב מאכילת הפסח הוא משום שהוא עבדו וקנין שלו וזה נפקע לכ"ע ע"י ההפקר ונהי דצריך גט שיחרור להתירו בבת ישראל מ"מ הרי אין לו בו שום קנין ממון וא"כ אינו עבדו ואינו מעכבו מאכילת הפסח וא"כ מנ"ל לשמואל דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור. שבתי וראיתי ברשב"א ז"ל בגיטין (דף ל"ח) שכתב להדיא שטעמא דרבנן דפליגי על שמואל הוא מטעם זה דס"ל כיון דקרא בפסח קאי ולומר דאין לרבו רשות עליו אינו מעכבו מלאכול בפסח וא"כ לא נשמע מזה דא"צ גט שיחרור די"ל אפי' א"נ דצריך גט שיחרור מ"מ אינו מעכב את האדון מלאכול בפסח עיי"ש ותמי' מאוד א"כ מ"ט דשמואל ובמה פליגי שמואל וחכמים לכן נלענ"ד דהוכחת שמואל הוא מה"ט כיון דקרא קאי בפסח מצרים וא"כ לכאורה קשה איך מהני הפקר כיון דב"נ ליתא בבל יחל הרי אין הפקירו הפקר אמנם נראה עפ"מ דמבואר בירושלמי קידושין הטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט משום דכתיב לד' הארץ ומלואה וביארנו לעיל בחידושי לפרשת חיי שרה דהכוונה כיון דהקדש כל היכא דאיתא ברשות גבוה הוא ואי נימא דהקדש חל בדיבור ה"ה ברשות גבוה בכל מקום שהוא וא"צ שום דבר לגבוה לקחת הדבר לרשותו לכן מהני הקנין בדיבור. ומעתה נראה דהא דצריך הר"מ ז"ל לבוא בהפקר מצד נדר היינו רק בכל הפקר שמפקיר חפץ שלאחר ההפקר הוא ג"כ ברשותו כ"ז שלא זכה בו אחר לכן אינו יוצא מרשותו בדיבור גרידא משא"כ במפקיר עבדו כיון דזה דההפקר מהני העבד זוכה בעצמו והוא מוחזק בעצמו והוי כמו שעשה משיכה או חזקה כיון דמיד הוא ברשותו ולכן מהני הפקר לכ"ע וא"צ לבוא לטעמא דהפקר מצד נדר וזה נכון ומעתה א"ש דשפיר הוכיח שמואל דמפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שיחרור וא"כ א"נ דהפקר מהני הרי העבד מוחזק בעצמו ושפיר אמרינן דאינו מעכב מאכילת הפסח כיון שהפקירו משא"כ א"נ צריך גט שיחרור א"כ גם לאחר ההפקר לא יהי' העבד מוחזק בעצמו כיון דעדיין אגיד גבי' האדון וא"כ שוב ל"מ ההפקר כלל שיצא מרשותו בדיבור בעלמא כיון דב"נ אינו מוזהר בבל יחל אמנם חכמים ס"ל דב"נ מצווה בבל יחל ולכן מהני הפקר בב"נ כמו בישראל וא"כ אפי' אי אמרינן צריך גט שיחרור מ"מ מהני ההפקר וא"כ לא נשמע מזה דצריך גט שיחרור ואעפ"כ אינו מעכב מאכילת הפסח וזה נכון לפילפולא:
אמנם לקושטא דמילתא זה אינו דנראה פשוט דאפי' למ"ד דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור היינו רק לאחר מתן תורה כיון דגמרינן לה לה מאשה אמרינן דאינו יוצא מרשות רבו לגמרי אלא ע"י גט שיחרור משא"כ קודם מתן תורה פשיטא דאי נימא דב"נ יכול להפקיר יצא לחירות בהפקר לחוד וא"צ גט שיחרור דמלבד דקודם מתן תורה לא הי' הפקר לגט אשה מלבד זאת כיון דקודם מתן תורה לא הי' לו לרבו קנין איסור בעבד כי אם קנין ממון וא"כ כשהפקירו דקנין ממון פקע ע"י ההפקר ה"ה ממילא בן חורין לגמרי כיון דל"ש כלל איסורין בעבד קודם מתן תורה וזה פשוט וברור וא"כ הדרא לדוכתא קושיתנו מ"ט דשמואל ואיך הוכיח מזה דמפקיר עבדו א"צ גט שיחרור ומה שנלענ"ד להסביר פלוגתת שמואל וחכמים עפמ"ש בספרי בקונטרס נר מצוה חלק העשין אות מ"ח להעיר בשם כבוד הגאון מקינצק שליט"א דמפקיר עבדו יהי' מעכבו מאכילת הפסח כיון דכבר חל עליו החיוב שוב לא נפקע וצ"ל הא דדרשינן בש"ס דילן דעבד איש דמפקיר עבדו אינו מעכב מאכילת הפסח וכן מבואר בירושלמי דגיטין שהביא הרשב"א הנ"ל דחכמים ס"ל דאפי' א"נ דצריך גט שיחרור מ"מ אינו מעכבו מאכילת הפסח היינו בהפקירו קודם זמן הפסח אבל כשכבר חל עליו החיוב מחמת הפסח שוב אע"ג שמפקירו אח"כ אינו נפטר ממילתו ומעכבו מלאכול הפסח אמנם באמת כיון דכתיב בקרא ומלתה אותו אז יאכל בו ומזה דרשינן דשאין לרבו רשות עליו כגון שמפקירו אינו קרוי עבד נראה דאפי' אם קנאו בין עשיי' לאכילה ובלילה מפקירו אינו מעכב מלאכול את הפסח ואע"ג דכבר חל עליו חיובא למולו מחמת הפסח. וכן ראיתי עתה מחדש ממש בספר בית האוצר לידידי הגאון מוהר"י נ"י כלל כ"ו שהביא דברי הירושלמי הנ"ל ופשיט לי' ג"כ דאפי' במפקירו בזמן שכבר חל עליו חיובא דפסח אינו מעכבו מלאכול הפסח עיי"ש אמנם הדבר צריך טעם אמאי מהני הפקר להפקיע הבעלים מחיוב שנתחייבו בו:
והנה בספרי שם כתבנו ביאור הדבר אמנם כעת נלענ"ד דזה באמת פלוגתת שמואל וחכמים דשמואל ס"ל כיון דפשטא דקרא מוכח דאפי' במפקירו בלילה מ"מ שוב אינו מעכבו מאכילת פסח וקשה אמאי יפקע חיובו שכבר חל עליו אמנם י"ל עפי"מ דמבואר בקידושין (דף ס"ב ע"ב) אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וכו' התם מעיקרא בהמה השתא דעת אחרת וכן בגיטין (דף ל"ח ע"ב) דלהוי עם קדוש קאמר הרי מבואר דעבד שנשתחרר נעשה מבהמה אדם והוי כגופא אחרינא וח"כ י"ל דעליו לא הי' חיוב מקודם על האדון למולו דחיוב האדון הי' על עבד דהוא כבהמה ולכן עתה דנעשה ישראל נפקע חיוב האדון למולו. ומעתה זה דוקא אי נימא דא"צ גט שיחרור והוי ישראל גמור ע"י ההפקר שפיר אמרינן דאינו מעכבו מאכילת הפסח משא"כ א"נ דצריך גט שיחרור א"כ הוי עדיין בכלל עבד וא"כ אע"ג דאין לרבו רשות עליו צריך שיעכב אותו מאכילת הפסח אמנם רבנן ס"ל דאין נפ"מ כיון דהפקירו ואינו עבדו אינו מעכבו מאכילת הפסח. ודו"ק. אמנם אע"פ שלכאורה נראה כן מ"מ לקושטא דמילתא הוא טעות דהרי זה דעבד ע"י השיחרור נעשה ישראל הוא רק כשנימול מקודם לשם עבדות דבזה נעשה מקודם שוה לאשה במצות ואחר השיחרור נעשה ישראל משא"כ עבד זה שלא נימול עדיין א"כ לא בא עוד לכלל יהודית נראה פשוט דאם מפקירו ומשחררו קודם שנימול ה"ה נכרי גמור ויכול להיות ב"נ כמקדם ואין עליו חיוב כלל להיות ישראל ולמול את עצמו כיון דכל שלא נימול הרי אין דינו כעבד כלל:
ובאמת בזה נסתר כל החקירה שלנו לענין אי החיוב פקע ממנו אח"כ כשמפקירו כיון דבאמת אח"כ ליכא חיוב כלל למול את העבד כיון דמשחררו ה"ה ב"נ כמו מעיקרא קודם שנמכר לעבד דלא הי' חיוב למול את עצמו. ונוראות נפלאתי על ידידנו הגאונים הנ"ל שיחי' שלא הרגישו כלל בזה דלאחר השיחרור הרי הוא נכרי וליכא כאן חיוב מילה. ובאמת קושי' זו קשה גם על הירושלמי והרשב"א ז"ל דס"ל דאע"ג דצריך גט שיחרור אינו מעכב את האדון מלאכול בפסח כיון דאין לרבו רשות עליו וקשה מאוד הא זה העבד שלא נימול עדיין הרי אין דינו כישראל כלל כיון שלא נימול לשם גירות וא"כ אמאי יהי' צריך גט שיחרור כשמפקירו הא ל"ש לומר דגמרינן לה לה מאשה כיון דעדיין לא נתחייב במצות כלל וזה תמוה רבה לכאורה. ואין לומר דכוונת הירושלמי על עבד יליד בית דזה הוא עבד אפי' בלא מילה כיון דנולד מן השפחה שטבלה לשם שפחות וה"ה כמוה וחייב במצות אלא שחייב במילה מכח גזה"כ אבל ישראל הוא בלא"ה וא"כ שפיר י"ל דאע"ג שלא נימול צריך גט שיחרור. דהרי מפורש בתוה"ק וכל עבד איש מקנת כסף הרי מבואר דמיירי במקנת כסף ועיי' ביבמות (דף ע"א) דפשטא דקרא דזבנינהו בין עשיי' לאכילה ונימול מיד ככל מקנת כסף וזה מעכב את האדון מאכילת הפסח א"כ כשמפקירו ה"ה ב"נ כמו שהי' ואיך שייך לומר בזה שצריך גט שיחרור משום דגמרינן לה לה מאשה:
ואולי י"ל דזה באמת כוונת הירושלמי והרשב"א ז"ל לדחות מה ששמואל הביא ראי' דעבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד וא"צ גט שיחרור כיון דדרשינן קרא זה לענין מעכב את רבו מלאכול את הפסח וזה באמת אם הפקירו ה"ה בן חורין לגמרי ואין לרבו רשות עליו כלל כיון דעדיין לא נימול לשם עבדות אבל בכ"מ שפיר י"ל דצריך גט שיחרור אך לשון הרשב"א ז"ל מבואר להיפך וצ"ע כעת:
ג) והנה בעמדי בענין זה כתבתי אגרת שלומים לכבוד ידיד נפשי הגאון המפורסם המנוח אבדק"ק זדונסקאוואליא ז"ל. ורשמתי לו קושי' זו בקצירת אומר והשיב לי וגם אני השבתי על דבריו. ויען שבעת סדרי הדברים לדפוס נפטר הגז"ל והלך לעולמו וחיים לנו ולכל ישראל שבק. אמרתי לעשות מזכרת לנשמתו ואעתיק בזה לשון מכתבו שכתב לי ומה שהשבתי על דבריו וז"ל במכתבו:
בעזה"י יום א' פקודי תרס"ה לפ"ק. שלום וישע רב אל כבוד ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם מערוגות הבושם, חרוזא וקדוחא. קנה קמן ערוכה. בכס"ף ובמשיכ"ה, כו' כ"ש מו"ה מאיר דן נ"י אבדק"ק דווהארט יע"א:
אחדשה"ט באה"ר. בדבר תמיהתו בירושלמי הובא ברשב"א גיטין (דף ל"ה) דמאן דפליג על שמואל ומפקיר עבדו צריך גט שיחרור יתפרש קרא דאיש על קרבן פסח דאם מפקירו אינו מעכבו מקרבן פסח אע"ג דצריך גט שיחרור ע"כ. והוקשה לכ"ג דבכה"ג דמקנת כסף הוא ולא מל וטבל לשם עבדות. מה גט שיחרור צריך ואיך יליף לה לה מאשה כיון דעכו"ם הוא לכל דבר ע"כ. ובאמת נתעורר בזה הרמב"ן ז"ל ביבמות (דף מ"ה ע"ב) גבי קדם וטבל לשם ב"ח דזהו דוקא בלוקח עבד מעכו"ם הואיל וגם ישראל לא קני' לי' רק למעשה ידיו אבל בקונה עכו"ם גופי' דקני לי' קנין הגוף למה דקיי"ל כר' אויא בעי גט שיחרור ושקיל וטרי שם גופי' דאיך שייך בו ג"ש ואיך יליף לה לה מאשה ואעפי"כ מסיק דבעי ג"ש. וכן נראה שקימו וקבלו דבריו הרשב"א והנימוקי יוסף שם אף שהביאו דבריו רק בקצרה מ"מ יש לדייק מדבריהם כן. ואמנם עדיין יש לעורר קצת על הרמב"ן ז"ל גופי' דמסתפק בדבר בתחילה דלא אייתי הירושלמי הנ"ל לראי'. אמנם באמת מלשון הירושלמי נראה לי דהכא לענין קרבן פסח אף באינו מפקירו רק באינו עובדו כגון שברח וכיו"ב כל שאין לו רשות עליו אינו מעכבו ובכה"ג הרי עדיין עבדו הוא דקני לי' לגופי' אם קנה עכו"ם עצמו. ואמנם עדיין לדעת הלחם משנה סוף פ"ח מעבדים ורא"ש פ"ט דס"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל כר' אחאי דאין חילוק דאף בקונה עכו"ם אינו קונה גופי' רק במילה וטבילה. וא"כ יוקשה מירושלמי. אך לא ראיתי בהלכות קרבן פסח שיביא הרמב"ם ז"ל האי ירושלמי דאם אינו עובדו אינו מעכבו אע"ג דפסק כרב ונ"ל דהרמב"ם ז"ל לטעמי' בפ"ה מק"פ הלכה ו' דעבד של קטן אינו מעכבו בפסח מדכתיב עבד איש ומקורו ממכילתא כמו"ש הכ"מ שם וא"כ א"צ לתירוץ הירושלמי ולא ס"ל כיון דאתי איש לדרשא אחריתא. מ"מ בלא"ה יש לפרש בירושלמי דהאי איש אע"ג דאתי לענין קרבן פסח מ"מ הוא כיליד בית דצריך גט שיחרור לכ"ע וכמו דלשמואל האי איש לעלמא אתי ואמנם לרב אתי לקרבן פסח אבל לא למקנת כסף דוקא:
ומחפס עוד הנני הדו"ש באה"ר ומברכו לקבל ימי הפורים בשמחה ובשירים. ירחמיאל ישעי' מינצבערג:
וזה אשר השבתי לו מ"ש מעכת"ה על קושיתי שכבר התקשה בזה הרמב"ן ז"ל יבמות (דף מ"ה ע"ב) והעלה לבסוף דצריך גט שיחרור ולענ"ד במחכת"ה לפום ריהטא כתב כן דהמעיין היטב בדברי הרמב"ן ז"ל יראה מבואר להדיא דלא חקר אלא אם סגי דיבור גרידא כיון דלא קניא לי' קנין הגוף או דצריך שטר שיחרור דוקא אבל זה ודאי מודה הרמב"ן ז"ל דאם אמרינן דמפקיר עבדו יצא לחירות נהי דלחכמים צריך גט שיחרור להתירו בבת ישראל זה ל"ש בעוד שלא נימול עדיין כיון דעתה שלא נימול ה"ה עכו"ם וא"כ כשמפקירו ויצא לחירות ל"ש בו גט שיחרור כלל ודבר זה א"צ לפנים ובאמת אני קצרתי במכתבי לכת"ה ולא כתבתי אלא משום דל"ש בי' הגז"ש דלה לה מאשה וע"ז יפה הביא כת"ה דברי הרמב"ן ז"ל אבל ברור הדברים שאין דברי הרמב"ן ז"ל ענין לנידון דידן היכא שמפקירו באמת כיון דגם חכמים מודים דהפקר מהני שלא לשעבד בו עוד כמו"ש הרשב"א ז"ל עצמו בשם הירושלמי איך שייך בו גט שיחרור ומהכ"ת נאמר שיעכב את האדון מאכילת פסח דהרי בעבד שלא נימול ליכא יותר בעבד אלא חיוב השתעבדות וכיון דזה נפקע ע"י ההפקר למה צריך גט שיחרור:
שבתי וראיתי להגאון בעל מחנה אפרים ז"ל דיני עבדים ס"ב הביא בשם הרב פני משה הספרדי ז"ל דאע"ג דזה ברור דמהני ההפקר להוציאו לחירות כ"ז שלא מל וטבל לשם עבדות מ"מ אח"כ אם נתגייר ורוצה לישא בת ישראל צריך גט שיחרור לאפקועי איסורא ובעל מחנ"א ז"ל חולק עליו כיון דעתה ה"ה נכרי וליכא עליו אלא חיוב שיעבוד וכיון דהשיעבוד נפקע ע"י ההפקר מהכ"ת שיהי' צריך אח"כ גט שיחרור להתירו בבת ישראל כשמתגייר אח"כ הא הו"ל כמו עכו"ם אחר שנתגייר ותמהני על המחנ"א ז"ל שלא ראה דברי הרשב"א הנ"ל שלכאורה אין ביאור אחר לדבריו אלא שסובר כהגאון פני משה ז"ל דאע"ג דההפקר מהני לענין שלא ישתעבד בו עוד מ"מ אם רוצה להתגייר ולהיות ישראל צריך גט שיחרור ממנו להתיר קנין האיסור שיש לו בהעבד וא"כ שפיר הו"א דיש לו עוד התקשרות בעבד זה ויהי' מעכב אותו מאכילת הפסח. אם אמנם ני קשה לומר דסד"א דיהי' מעכבו מאכילת פסח קודם גירות כיון דאם יתגייר וימול את עצמו יהי' צריך גט שיחרור כיון דסוף סוף השתא לא נימול וא"צ גט שיחרור ואי כשנתגייר הרי ע"כ כבר מל את עצמו ושוב אין לו מה שיעכב מ"מ י"ל כן. אך באמת כ"ז לפילפולא בעלמא ועיקר נראה כדעת המחנ"א ז"ל וכמו"ש בעצמו כיון דעתה ל"ש בי' קנין איסור כשמפקירו הרי הוא כעכו"ם בעלמא וכשבא להתגייר אח"כ הוי כעכו"ם הבא להתגייר ואינו אגיד כלל באדונו וביאור דברי הרשב"א וירושלמי נראה כמו שכתב מעכת"ה דאין כוונת הירושלמי כשמפקירו רק כשהעבד הוא גבר אלים ואינו רוצה לעבוד והאדון אין לו עצה לכופו לעבודה ואע"ג דמדינא הוא עבדו מ"מ כיון שאין רבו יכול לעבוד עמו שאז אינו מעכב את האדון מאכילת הפסח וזה מוכרח לחומר הנושא:
ועפי"ז לא הבנתי מה שנתקשה מעכת"ה בדברי הר"מ ז"ל דס"ל דאינו קונה קנין הגוף קודם מילה מירושלמי הנ"ל דמה קשי' לי' בזה כיון דאמרי' דהפירוש בירושלמי דבעצם הרי הוא עבדו ואי דקנאו רק למעשה ידיו כ"ז שלא נימול הא בזה גילתה התורה דמעכב את האדון מאכילת פסח אע"ג דקודם מילה אין לו בו קנין הגוף לדעת הר"מ ז"ל וזה פשוט וברור אך באמת גוף הדבר הוא שקשה לדעת הר"א ז"ל ודעימי' הסוברים דגם קונה עכו"ם לא קני לי' קנין הגוף קודם מילה וטבילה וכ"ז שלא נימול לא קני לי' רק למעשה ידיו אמאי מעכבו מאכילת הפסח כיון דבאמת אינו שלו כלל ונראה שדעת דב אתאי והר"מ ז"ל דכיון דקנה אותו ע"מ למולו ושיהי' קנוי לו קה"ג ויהי' דינו כישראל נהי דעתה כ"ז שלא מל א"ע אינו קנוי לו קה"ג מ"מ ע"ז עצמו הזהירה התוה"ק שצריך שיגייר את עבדיו ואת שפחותיו קודם הקרבת הפסח וז"פ ומוכרח לדעת ר"א והר"מ ז"ל. אמנם בזה יפה כתב מעכת"ה שהר"מ ז"ל לא הזכיר דברי הירושלמי הנ"ל מפני שפסק כהמכילתא דעבד איש בא למעט עבד קטן ויש עוד להאריך בענין זה ולא נפניתי כעת אך להראות שחביבין עלי שמעתתא דרב כתבתי דברים אלו והי' זה שלום מאת הדוש"ת וכו'. ע"כ תשובתי להגאון המנוח ז"ל תנצבה"ח:
והנה עתה בסדרי הדברים לדפוס הודעתי צערי לרבים ממופלגי תורה דפה עירנו יצ"ו מה שנתקשיתי בד' הרשב"א ז"ל וחפשו בספרים ומצא כבוד ידידי הרבני החריף מו"ה מרדכי מענדיל נ"י מפ"ק בספר קהלת יעקב להגאון מוהרי"ט אלגזי ז"ל אות רנ"א הביא חקירת הרב פני משה ז"ל הנ"ל ופשיט לי' כן מדברי הרשב"א הנ"ל ועיי"ש באריכות דבריו הקדושים שהרגיש בכל דברינו הנ"ל. אמנם לקושטא דמילתא נראה עיקר כדעת הרב מחנה אפרים ז"ל. ומדברי הרשב"א ז"ל והירושלמי אינו ראי' דגם לדברי הפני משה הדבר רחוק מאוד שיהי' צריך קרא דאינו מעכב מאכילת הפסח כיון דלא משכחת לה שיהי' צריך גט שיחרור אלא כשכבר נימול ואז אין לו מה שיעכב וכמו"ש לעיל לכן נראה יותר כמו"ש הגאון הנ"ל דפירוש הרשב"א והירושלמי היינו אפי' אם אין לרבו רשות עליו מחמת אונס כגון שברח העבד וא"י לעבוד עמו אבל כשמפקירו בעוד שלא נימול לשם עבדות כיון דהוא נכרי גמור ל"צ גט שיחרור. ובאמת עפי"ז יתפרשו דברי הר"מ ז"ל ברווחא כיון דדרשת המכילתא א"ש בפשיטות לכן לא פסק כהירושלמי ועיי' בקהלת יעקב שם שכתב ג"כ בדעת הר"מ ז"ל דמשום דרשת המכילתא לא פסק כדברי הירושלמי כיון שקשה לומר שיהי' צריך גט שיחרור אח"כ ולענ"ד בלא"ה הדבר קשה לשמוע כנ"ל. ואבקש מאוד מאת המעיי' שיעיין במתינות בענין זה בדברינו ובדברי הרב מהרי"ט אלגזי ז"ל כי קצרנו וסמכנו על המעיין שיבין הדבר לאשורו:
ויש להאריך עוד הרבה בזה ואכ"מ כי לא באתי בזה אלא לבאר פשטן של כתובים אי מצי קאי על פסח מצרים כדעת רש"י והרמב"ן ז"ל:
פרק ד
ונשיב לענין שהתחלנו בו והנה אחר שביארנו מה שיש לפלפל בקרא דכל עבד איש נבוא לבאר קרא דתושב ושכיר לא יאכל בו אי קאי על פסח מצרים או על פסח דורות והנה זה לשון רש"י ז"ל תושב ושכיר זה העכו"ם ומה ת"ל והלא ערלים הם ונאמר כאן ערל לא יאכל בו אלא כגון ערבי מהול וגבעוני מהול והוא תושב או שכיר עכ"ל. והנה מקודם נבאר מה דלכאורה קשה לנו על רש"י ז"ל שהקשה ת"ל דפסולים מצד ערלים הא י"ל דוקא ישראל דמחויב במילה פסול לאכול בו כשהוא ערל משא"כ ב"נ דאינו חייב במילה אינו אסור לאכול הפסח כשהוא ערל ונראה דרש"י ז"ל לשיטתו דערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה א"כ ג"כ פטור ממילה ואעפ"כ אסור באכילת פסח וע"כ שאין הטעם מפני שאינו מקיים מצות מילה רק דגזה"כ הוא דערל אסור בפסח וא"כ ה"ה תושב ושכיר וזה פשוט בדעת רש"י ז"ל:
איברא דאכתי יש לעיין לפי דעת הצל"ח ז"ל דס"ל דלאווי דתושב ושכיר הם על העכו"ם עצמם וא"כ עדיין קשה כנ"ל דמאי ראי' מערל שהוא ישראל ומוזהר שלא לאכול הפסח לתושב ושכיר דהמה ב"נ ומנ"ל דב"נ נכלל בלאו זה וכמו דב"נ אינו נכלל בלאו דזר וערל גבי תרומה וקדשים ה"ה דאינו נכלל באיסור ערלות לגבי פסח וא"כ שפיר צריך קרא מיוחד דב"נ אסור בפסח ובאמת גם לדעת הר"מ ז"ל דהלאו על ישראל המאכיל לב"נ ג"כ קשה דמאי ראי' מערל ישראל שיהי' אסור להאכיל ב"נ ערל בפסח אך לדעת הר"מ ז"ל יש לדחוק בזה. אמנם לדעת הצל"ח ז"ל קשה טובא. ואולי י"ל כיון דרש"י ז"ל כתב לעיל בקרא דוכל ב"נ לא יאכל בו דאחד נכרי ואחד ישראל מומר [לעכו"ם[ במשמע וא"כ חזינן דהכא אמרה תורה דב"נ אסור לאכול בו ואסרה תורה גם על הנכרי א"כ ה"ה כשאסרה תוה"ק ערל ג"כ ממילא נכרי בכלל כמו דלענין ב"נ אין חילוק בין ישראל לנכרי:
ועדיין צ"ע אם זה כוונת רש"י ז"ל והנה בעיקר פירוש רש"י ז"ל כתב עליו הרמב"ן ז"ל בזה"ל ולא ידעתי למה יכתב הרב הדברים הנדחים בגמ' שהרי הקשו ע"ז והני נימולין נינהו והתנן מן הערלים מותר בערלי ישראל וכו' שנאמר כי כל הגוים ערלים והעמידו הכתוב בגר שמל ולא טבל עכ"ל רבינו הרמב"ן ז"ל והנה לכאורה צ"ע על רבינו ז"ל דהרי לפי פירושו דמיירי בגר שמל ולא טבל ע"כ דקאי הקרא רק על פסח דורות אבל בפסח מצרים גר שמל ולא טבל מותר לאכול דהרי כל ישראל היו גרים רר במילה והוכשרו לאכילת הפסח כמבואר ביבמות (דף מ"ו ע"ב) ועיי"ש בתוס' ד"ה כי פליגי במל ולא טבל שנראה להדיא מדבריהם דאפי' לר"ע דאיהו מותי לה לקרא זה דתושב ושכיר לא יאכל בו בגר שמל ולא טבל היינו רק לאחר מתן תורה כר' יהושע דס"ל דטבלו בשעת מתן תורה אבל במצרים כ"ע מודים דלא טבלו והוכשרו לאכול בפסח במילה גרידא וא"כ ליכא לאוקמא קרא על פסח מצרים לפי פירוש זה וכיון שהמצוה נאמרה מיד ולדורות לכן פירש רש"י ז"ל בערבי מהול וגבעוני מהול לא לשם גירות אלא מכח מצות מילה אבל באמת לא נתגייר להיות מכלל ישראל בני אברהם אבינו ע"ה ולכן אסור בפסח וע"ז ל"ק קושית הרמב"ן ז"ל הא עכו"ם אפי' נימול קרוי ערל דנראה ברור דזה רק לאחר מתן תורה שאז נבחרו ישראל להיות עם סגולתו וכל הגוים נקראו ערלים אמנם קודם מתן תורה נראה פשוט דערל הי' רק מי שלא נימול אבל ב"נ הנימול הי' בכלל מהול וא"כ דברי רש"י ז"ל ודברי הרמב"ן ז"ל משלימים זא"ז דרש"י ז"ל מפרש הקרא על פסח מצרים אמנם בפסח דורות א"א לפרש כן אך ע"ז שוב י"ל כפירוש הרמב"ן ז"ל דהקרא יתפרש בגר שמל ולא טבל דבפסח דורות כר"י ור"ע דאינו גר עד שימול ויטבול: