כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
שבועות · דף ז.
בגמ' דתני' רבי אומר אקרא אני חי' כו' אמרתי לפני תלמידי בדרך צחו' דלפיכך אמר רבי אקרא אני דאחר שמצאנו בש"ס דחולי' ריש פ' א"ט דיליף הש"ס למ"ד טריפה אינ' חי' מהאי קרא דכתיב זאת החי' אשר תאכלו חי' אכול כו' ולפי זה מלת בהמה אינ' מיותר בעולה ויורד דהלא לית כאן ילפות' דבהמה בכלל חי' אחר דמלת חי' האמור שם אינ' רוצה לומר חיה ממש כ"א לישנא דחיות ובודאי קריאתו אינו דומה לאשר פירושו הוא חיה ממש ולהכי רבי בא לסתור דבר זה וקאמר אקרא אני חיה כלומר חיה ממש אקרא אני שם כי היכי דיהי' מיותר כאן מלת בהמה וק"ל:
בתו' ד"ה אתי' כו' וא"ת ולר"ל דלא גמר ג"ש כו' מנלי'. נוכל לומר דעד כאן לא גמר ג"ש דטומא' אלא למגמר קדש ממקדש כדאי' שם אבל האי ג"ש דטומאתו דעולה ויורד מטומאתו דבמקדש גמר וכה"ג מצינו בכמה מקומו' בתוס' דרז"ל היו מקובלי' תיבות של הג"ש ואח"כ היו מחולקי' איזה תיב' הוא דהיה בקבלה וק"ל:
בא"ד וא"ת ול"ל השתא בנין אב כו' נוכל לומר ג"כ דלא קשה מידי דהוצרך לכך דלא תימא מנ"ל דלא מחיי' ג"כ על שאר טומאו' אי משום דא"כ הג"ש דבקדש ודבמקדש ל"ל ודלמ' התורה ידעה דיש מקום לומר בהם טעם מה דלא יתחיי' עליהם קרבן אי לא הוה מפורש בהדיא בהם לכך הוצרך להורות לן ע"י הג"ש האלו דאף בהם חייב קרבן אבל לעולם על שארי טומאו' נמי לכך הוצרך לומר דאף בבנין אב הוה ידעינן דבהו חייב קרבן א"כ אחר דכתב לן נמי הג"ש ע"כ להור' בא למעט שארי טומאו' וק"ל:
ועוד נראה לומר יותר דאי לאו הבנין אב ה"א דיתחיי' להבי' קרבן עולה ויורד אפי' על המגע אפי' לא נכנס למקדש ולא אכל קדש וכדכתב רש"י ז"ל לעיל בד"ה שאין הכתוב כו' והא דהרא' לן התורה הג"ש האלו להור' בא דאפי' בעון כרת סגי בעולה ויורד ולא תימא דוקא קרבן קבוע כדלעיל בש"ס אבל מ"מ על הנגיע' לחוד נמי חייב בקרבן עולה ויורד לכך הוצרך לומר הבנין אב דאינו חייב כ"א בדבר שענש והזהיר ודוק:
בא"ד ע"ב וא"ת ואמאי אצטריך ג"ש דרבי כו' נוכל לומר דבאמת לפי המסקנ' לא קאי האי ג"ש דרבי למ"ד דת"כ שם אשר הביאו תו' לעיל ד"ה ואימ' אף תרומה כו' ורבי דהוה מקובל האי ג"ש סבר כדסבר ר"ל דלית ליה נמי האי ג"ש דטומא' כדכתבו תוס' בסמוך ודוק. ועל תירוצם יש לדקדק אחר דעיקר קושי' המקשן לפי דבריהם אלו קאי על ג"ש דרבי טפי ה"ל למנקט בקושיתו ג"ש דרבי ל"ל מאשר נקט בקושייתו בה ל"ל ודוק: בסוף דבריהם ומיהו תימא ל"ל ג"ש דרבי כו' אפשר לומר דאי לא הוה לן כ"א ג"ש דטומאה בלחוד והוה אתי' הכל מהך ג"ש לא הוה מיותר תיב' בה דהוה צריכנ' לן למעט תרומ' דהלא לא הוה מיותר מידי אבל השתא דכתב לן התורה ג"ש אצל קדש וג"ש אחר' אצל מקדש ממילא הוה ממועט תרומה וע"כ בה מיותר לרבות נבלת עוף טהור ודוק:
בגמ' ר"ש אומר ממקומו הוא מוכרע כו' אפשר דנקט לשון הכרע אחר שמכריע טעם של הקרא כפי משמעות דמשמע לר"י דהוא מכריע תיב' מטומא' אל תיב' הקדש ולא אצל בני ישראל דומ' לזה אמר' הש"ס ביומ' חמשה מקראי' שאין להם הכרע וק"ל:
בתו' ד"ה אי בשוגג בר קרבן הוא כו' עד אבל לקמן כו' אפשר לומר דלקמן מקשה מתיב' אחת בשנ' דכפר' זו לא תהא אלא אחת בשנ' כדאמר' הש"ס לקמן. אבל במאי דכתבו תו' לקמן דף ט' ע"א ד"ה אלא פעם א' כו' א"ש דבריהם הכא וק"ל:
ד"ה במזיד כו' עד וי"ל אע"ג דלא אתי לכלל חטא' אין לחוש כו' יש לדקדק א"כ אף אנן טמא באמת לפי המסקנ' לר' יהוד' תרומ' נמי טמ' דהוה בכלל וכפר על הקדש דמצינו בה נמי שחלק הכתוב בה לקולא דאין מביאי' עלי' קרבן אחר ומקילין בה יותר משמיע' קול כו' דמביאי' עלי' מיהא קרבן עולה ויורד ומנ"ל א"כ למעט תרומה מכפר' הפנימי אי משום דאינ' באה לכלל חטא' הלא לפי דבריהם אלו אין לחיש לזה כיון דתלי נמי אטומא' מקדש וקדשי' וק"ל:
ד"ה בשוגג ולא אתיידע ליה וא"ת והמקשה מה היה סבור כו' אפשר לומר דבטומא' מקדש הוה ניחא ליה טפי בשוגג ולא אתיידע ליה אחר שכבר היה לו ידיעה תחלה והוה דומ' לחיצון בזה שגם הוא מכפר על שיש בה ידיעה בסוף כדקאמרה מתני' משא"כ בע"ז בשמיירי בשוגג ולא אתיידע א"כ אין בזה ידיע' כלל ולא הוה דומ' כלל לחיצון ודוק בזה וגם אפשר לומר דדחיק' ליה לומר טפי בהא דמיירי בשוגג דא"כ למה קראו הקרא טומאה דלא שייך טומא' בדברים אלו כ"א בשעשאם אדם במזיד וק"ל:
בא"ד אבל קשי' דאטומא' מקדש כו' דחיוב כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אפשר לומר דלא רצה להקשות על זה אחר דחכמי' פליגי שם עליו וסברי דלא נפטרו וק"ל: