כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
עבודה זרה · דף טו.
בגמרא גזיר' משום נסיוני כו' מאי שמקשי' תוס' דהל"ל
משום שבית' בהמתו אפשר לתרץ דודאי לאו ברשיעי עסקינן דיטח בהמתו לגוי אחר שקיעת החמה ועדיין יהי' הברירה ביד גיי אם להחזיק המקח או להחזיר' לו ויהי' עומד באיסור דשבית' בהמתו ומשום כך ודאי מוכרח הוא להתנות עמו שבאם לא יחזירנ' לו קודס שקיע' החמ' שיהי' המקח קנוי לו ולא יוכל עוד להחזיר' לו ובכן לא יעמוד עוד באיסור שבית' בהמתו אבל באיסור מחמר עדיין עומד אחר שכבר קודם שקיע' החמ' התחילה לילך מחמתו מחמת קולו ולאחר שקיע' החמ' עדיין הולכת בשביל אותו קול ואפי' היא עומדת מהשתא ברשות הגוי שהמקח קנוי לו מ"מ בשביל הקול ששמע' קודם שקיע' החמ' ממנו עדיין קאזלה והוה ליה מחמר אף שאינה השתא שלו ולהכי הוצרך הש"ס לומר דזמנין כו' סמוך לשקיע' מחמר כו' ודוק:
שם ד"ה כו' אימור לשחיט' זבנ'. אפשר לומר דר"ה קאי על היתר דרב אד' דמתיר אידי דםפסיר' ואיהו לא התיר כ"א בשיש עוד היתר אחר לומר אימור לשחיט' זבנ' ולהכי העמיד' הש"ס הא דר"ה אחר דברי ר"א ובזה מתורץ מה שדקדקו התום' על הא דר"ה וק"ל:
שם בגמ' ועוד משום טגלי בי' מומ' זולת דברי רש"י ז"ל היה נראה לפרש דהאי ועוד קאי אהא דלא נגזור משום נםיוני והכי פירושי' דודאי הספסיר' לא יתן לגוי הבהמה לנסיון אחר דלא נגלי ליה לםפסרי' המום מסתפי ולא יתננ' ליה וק"ל: