כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
סנהדרין · דף יג.
גמרא מיתבי יום תקופה גומר כו' ועוד תני' כו' הנה יש
לומר דאי לאו דהוה שמואל מפרש פלוגתייהו דפליגי בקרא דחג האסיף ובמקצת החג או בכל החג לא הוה קשה ליה דר' יהודה אדר' יהודה דהוה אפשר לומר דהא דאמר בברייתא ראשונה דאין מעברין אא"כ היתה תקופה חסירה רובו של חודש דהיינו ט"ז יום מתקופת ניסן קמיירי וטעמיה דא"כ תקופת תשרי נופלת בכ"א בתשרי ואית ליה יום תקופה גומר ור"י סבר דיום תקופה מתחיל ולכך אין מעברין כ"א בדנופלת בכ"ב בתשרי אבל לדשמואל קשה וק"ל:
בגמרא ואיידא דתנא רישא ט"ז לפני פסת תנא נמי ט"ז לפני החג נוכל לומר דהוצרך לומר דאין מעברין לפני החג כדי שלא נאמר הא דאמר מחשבין ט"ז לפני פסח מעברי' טעמי' משום אביב דתקופת ניסן כטעמי' דאחרים אבל דרשה דחג האסיף לית ליה לכך אמר ט"ז לפני החג אין מעברין להורות דגם מאי דאמר ט"ז לפני פסח מעברין טעמי' משום תקופת תשרי והיה לו לומר דגם עשרים אין מעברין אלא איידי כו' וק"ל:
בדש"י ד"ה ר"י סבר כולי חג בעינן כו' עד ולמיעברי' לאלול כו' כדפרכינן לקמן כו' משום דלא מיקלע לן תשרי ביומא דחזי' למעברי' לאלול כו' פירוש דבשלמא לאחרים דמיירי מתקופת ניסן ומשום אביב אפשר למתקן אח"כ בשנחסר נגד חודש מלא זה חד מירחי דקייטא והדר הדבר והקביעות לדוכתי' משא"כ לתנאים האלו דרוצים לתקן לתקופת תשרי באשר נעביר חודש אדר ונעשנו מלא א"כ א"א להו אח"כ לעשות חד מירחי קייטא חסר דא"כ הדרא תקופת תשרי לדוכתא ומאי מהני א"כ לתקנה דידהו וק"ל: ומאי דקשי' להו לתוס' על רש"י דע"כ לאחרים דלית להו החשש דאד"ו וא"כ לא ה"ל לדחוק אליבי' אומר אני דלא קשה מידי דאע"ג דלית ליה חשש דאד"ו מ"מ אית ליה אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים ואין עושין אלא ו' חדשים מלאים וכן ו' חדשים חסרים. וא"כ ע"כ בשנעשה אדר מעובר צריכנא לחסר נגדו חד מירחי קייטא כדי שיהיו ו' מלאים ו' חסרים ובזה יסתלק שפיר מעלינו ג"כ קושיתם אשר הניחו בתימה לקמן ע"ב ד"ה ולעברי' לאדר כו' ודוק ואע"פ דלישני דרש"י לא דייק לן שפיר בזה במאי דכתב לקמן ע"ב בד"ה ולעברי' לאדר כו' מ"מ בדרך הלזה יבוא הכל על נכון בש"ס גופה ורבינ' שפיר קמשני אליבא דאחרים ודלא כר"ת ודוק: בתוס' ד"ה ור"י סבר כו' עד בסופו וכן למ"ד שלשים יום לחסר חד מירחי קייטא ע"כ פירוש למ"ד שלשים יום אי מקלע יום ל' של אלול ביום ב' א"כ כשמעברינן אדר יבא ר"ה על יום ד' לכך מחסרינן נגד זה חד מירחי קייטא וק"ל:
זה בורר פרק שלישי. במתני' וחכמים אומרים אימתי כו' אבל אם היו כשרים או מומחים כו' לכאורה דחיקא לן מאי או דקאמר הלא ליכא למימר דאם היו כשרים דהיינו אינן קרובים או פסולין אע"פ דאינן מומחי' דיסברו רבנן דאינו מצי לפוסלן וכן אפכא אם הם מומחי' אע"פ שאינן כשרים דמהיכא תיתי דבר זה ואמינא דלפי אוקימתא דר"י שבתחלה דמיירי בערכו' שבסורי' נוכל לומר דהכי קאמרו רבנן אבל אם היו כשרים היינו דכשרי' הם מכל הצדדים בין לענין פסול וקורבה בין לענין דגמירי וסברי שפיר ככל הדיינים המומחים שבעולם או אפי' דלא גמירי רק שהמחום רבים עליהם כדלקמן וזהו פירושו דאו מומחי' דקאמרי רבנן וק"ל:
ולאוקימתא אחרת דמיירי שקיבל עליו פסולים כמו בדקיבל עליו עד א' כשנים כן נמי קיבל עליו פסולים ככשרים וכבר כתבו תוס' לקמן דבתרתי לריעותא לא מכשרי רבנן א"כ ה"ק אבל אם היו כשרים היינו לענין פיסול וקורב' ואע"פ דלא גמירי או מומחים אע"פ שאינן כשרים לענין פיסול וקורבה הואיל דקיבלם עליו אינו יכול לחזור ולפוסלם אחר דאינו כ"א חד ריעותא בהם וק"ל. והא דקאמר בין בדיינים בין בעדים לישנא דהיו ולא קאמר אבל אם הם כשרים נראה דבאי' להורות דצריך להיות תחלה וסופה בכשרות וק"ל:
בגמרא מאי זה בורר כו' בתלתא סגי דרכי רש"י ז"ל ותוס' ז"ל ידועים ואפשר לומר עוד דהנה לישנא דמתני' דחיקא ליה דקמתחיל דיני ממונות בשלשה ואח"כ אמר זה בורר כו' משמע דזולת שלשה אלו צריכים הבעלי דינים לברור' להם עוד א' להושיבם אצל השלשה דיינים ושני דיינים מהם בוררים להם עוד א' ולכך מקשה בשלשה סגי והמקשן ודאי לא העלה על דעתו לפרש אחד דקתני דיתפרש בית דין א' דא"כ ודאי דחיקא לן טובא למאי הוצרך התרצן לפרש מלת אחד .היינו ב"ד אחד הלא המקשן כבר ידע דבר זה ולא ה"ל לומר כ"א כשזה בורר לו א' כו' אבל לדידי א"ש דהוא לא הבין דמיירי ומתפרש בית דין אחד אלא אחד ממש וקמשני ליה דאחד היינו ב"ד א' והסיפא היא פירוש' דרישא. ובזה א"ש נמי הא דמקשה אח"כ ועוד מאי זה בורר לו א' דדחוק' טוב' לפי פירש"י ותוס' ז"ל אבל לדידי יתפרש דקשיא ליה לישנא דאחד אי מיירי מב"ד א' ה"ל לומר שלשה ולמה קאמר א' ומתרץ לי' דהאמת כן הוא ובחרתי זה הפירוש מכל הפירושים לפי ע"ד: שם ואפי' לוה מצי מעכב כו' לכאורה יש לדקדק מנ"ל הא דלמא מיירי מתני' בשזה תובע וזה תובע וכדכתב הרא"ש לקמן והטור הביאו בסי' י"ד ואי מדקדק מדקתני סתמא משמע דמיירי אפי' במלוה ולוה א"כ יש לדקדק קצת לקמן דקמוקי הש"ס אליבא דר' יוחנן בשקיבל עליו עד א' כבי תרי א"כ גם התם ע"כ מיירי במלוה ולוה הואיל דבסתמא קתני במתני' זה פוסל כו' וא"כ מאי האי דקמבעי' לקמן אליבא דר' יוחנן אי באתן לך מחלוקת אבל במחול לך ד"ה אינו יכול לחזור בו או בין בזו ובין בזו מחלוקת ומאי קמבעי ליה הלא מהכא מוכח דבין בזו ובין בזו מחלוקת דהלא מיירי הכא במלוה ולוה ובמלוה נאמר מחול לך ובלוה אתן לך וזה ודאי דוחק לומר דסתמא דש"ס קא מוקי' האי אוקימתא ולא ר"י דודאי הואיל דר"י מפרש לרישא בערכאות שבסורי' והיה קשה עליו מסיפא ודאי צריך לפרש כדמשני הש"ס ונראה הואיל דאיכא אמוראי אליבא דר' יוחנן באוקימתא דסיפא דר"ד בסמוך מפרש דפליגי בצריך לברר ורבין מפרש דפליגי במגו א"כ אליביי' קא בעי' וק"ל:
בגמרא כדאמר ר"י בערכאות שבסורי' ה"נ כו' אבל מומחי' לא. לכאורה יש לדקדק דא"כ קשיא רישא לסיפא דבסיפא פליגי רבנן וסברי דלא מצי לפסלן וברישא משמע דמודים דיכול לפסלן מדקאמרי שני דיינים בוררים להם עוד א' והת"ח רצה לתרץ דהאי תירוצא אתי' אליבא דאוקימתא אחרת דלשם ואינו מביא הא דאמר ר"י בערכאות שבסורי' לומר דבהכי מוקי' גם לסיפא כ"א להורות דאפשר למיקם הרישא כאשר מפרש הסיפא ובודאי מדוקדק היטב בזה דברי הש"ס דאמר' כדאמר ר"י כו' ה"נ כו' ולא קאמר' בקיצור בערכאות שבסוריא מיירי אלא דה"ק כדאמר ר"י שם בסיפא יתפרש' הרישא אבל הסיפא לא תתפרש כן אבל מ"מ לא נהירא לן לומר כן דא"כ מאי עלה על דעת התרצן דיתפרש הרישא לדר' יוחנן אחר דמוקי' לסיפא בערכאות שבסוריא לכך אמינא אחר דיש לדקדק ג"כ מאי האי דקמסיי' אבל מומחי' לא פשיטא אחר שהקים לרישא דמיירי דוקא בערכאות שבסורי' ודאי מומחי' לא (ולקמן דקאמר נמי אבל מומחי' לא המקשן דקאמר הכי וק"ל) לכך נראה לומר דרישא מיירי בדלא קיבלם עליהם רבים ולכך ודאי אפי' לרבנן מצי כל א' לפסלם משא"כ לקמן דמיירי בשקיבלם עליהם רבים כדאמר לקמן שהמחום רבים עליהם וא"ש א"כ הלישנא דקאמר כדאמר ר"י בערכאות ה"נ כו' אבל מומחי' לא כלומר לענין זה מוקמינן לרישא דומיא דסיפא דמיירי בערכאות שבסוריא כמו הסיפא אבל מומחי' היינו לענין שהמחו' רבים עליהם לא מוקמינן לרישא כ"א לסיפא וק"ל:
לכאורה יש לדקדק אמאי דקאמר ואפי' לוה מצי מעכב כו' לפי מאי דאיתא בב"ק פ' בתרא דלב"ד הגדול גם הלוה מצי מעכב ויוכל לומר לב"ד הגדול קא אזלינן א"כ מאי מקשה דלמא בהכי מיירי הכא וי"ל דאי הוא מיירי הכא דאמר לב"ד הגדול קאזלינא א"כ ע"כ צריך לילך עמו ומאי קאמר' א"כ זה בורר לו ב"ד א' כו' ושניהם בוררים לו עוד א' הלא צריך לילך עמו תיכף לב"ד בשיאמר אלך ואין א' מהם יכול לעכב וא"ת א"כ מאי קאמר ואפי' לוה כו' דמשמע אי הוה מצי לעכב הלוה ולומר למקום הוועד קאזלינא הוה א"ש הלא מכש"כ הוה קשה מאי שניהם בוררי' לו עוד א' דקאמר אפשר לומר דמקום הועד שאני דאף דהוה אמרינן דיוכל הלוה לומר לבית הועד קאזלינא לאו דיכול לכוף המלוה לילך עמו לשם דודאי אין ללוה יפוי כח כולי האי רק לענין זה הוה אמרינן דיכול לעכב ולומר למקום הועד קאזלינא לאשתמוטי ולומר לא אדון לפני הב"ד שבררת לך עד שיברר ב"ד אשר נראה בעיניו והוינא יכולים לפרש א"כ למתני' בהכי דאמר הלוה למקום הועד קאזלינא ולא לפני הב"ד שבררת והמלוה אינו רוצה לילך למקום הועד ולכך שניהם בוררים להם עוד א' השוה לתרווייהו אבל אי הוה מיירי דאמר לב"ד גדול קאזלינא אזי כופין למלוה לילך עמו משא"כ בשאמר לבית הועד קאזלינא דלא צייתינן לי' כ"א לאשתמוטי' כנ"ל ועיין בתוס' ב"ק. ועוד יש ליישב הא דאמר ואפי' לוה מצי מעכב לא מיירי באמת בדאמר לבית הועד אזלינן אלא בשכל א' בורר לו ב"ד א' במקומ' והא דמייתי ראי' מהא דר"א דמיירי בשרוצה לילך בית הועד היינו דבא לומר כשם שלא צייתינן ליה לילך למקום הועד מטעם דעבד לוה כן לא מצי לברר לו ב"ד אחר בזמן שהמלוה בירר לו ב"ד אחר ודוק:
בגמרא נימא בדרב יהודה אמר רב קמפלגי כו' הנה מצינו בש"ע בשם י"א דאם המבוררים יכולים להשוות את עצמן בלי בירור השלישי דרשאין לפסוק הדין על פיהם בלחוד א"כ מאי קאמר דרבנן אית להו דר"י דלמא היינו טעמיי' דרבנן דהדיינים יכולים לומר שאינם רוצים בשלישי כלל ולכך דעתייהו בעינן וי"ל:
עוד מצאתי בב"ח דכתב דבפשרה אין הדיינים יכולים לברור השלישי בלי דעת הבעלי דינים ודייקא ליה מדקתני תחלה דיני ממונות בשלשה דהוה משנה שאינה צריכה לכאורה אלא דבא להורות דדוקא בדין הוא דפליגי רבנן אר"מ ולא בפשרה א"כ יש לדקדק אדעת המקשן לכאורה דקאמר נימא בפלוגתא דר"י כו' וא"כ דיני ממונות בג' ל"ל ודע דאני אמרתי דלהכי קתני בתחלה דיני ממונות בג' דאי הוה תני מתחלה זה בורר לו א' כו' ה"א דהכי דינא לעולם ואין לדון כ"א בזה בורר להכי קתני תחלה דיני ממונות בג' לומר דהדין באמת כך הוא רק כשזה בורר כו' כדמפרש הש"ס לעיל וק"ל: בגמ' כל כמיני' דפסיל דיינים כו' יש לדקדק אמאי לא נימא דפליגי בדר' אלעזר דר"מ סבר דאפי' הלוה יכול לעכב ורבנן סברי כר"א וי"ל: עוד יש לדקדק לעיל דמקשה בית דין בתר דפסלי להו אזלו ובררו להו ב"ד אחרית' ואי אית' למאי דפסק הרמ"א בהג"ה ש"ע סי' ז' דאוהב ושונא אע"פ שפסולי' לדון מצי לברר דייני' אחרים א"כ מאי מקשה הכא ובאמת אני אומר דהמעיין ממוצא דבר מהיכן יצא הדין הזה ירא' דלאו באוהב ושונ' ממש קמיירי דפסול לדון מדינ' כ"א באוהב אשר רוצה להחמיר על עצמו מטעם חומר' בעלמא כאשר הובא בש"ס דכתובות ודשבועות וזה יכול לברור דיין אחר אף שהוא מחמיר על עצמו שלא לדון אין צריך להחמיר שלא לברר דייני' וכן מוכח שם מהש"ס וא"כ לא קשה מידי ומ"מ לא שפיר עביד רמ"א דכתב דברי' סתם ועיין בסמ"ע שם שכתב ולא הרגיש הסתיר' שיש למצוא מהכא להמנהג אשר הביא: