כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא קמא · דף צא:
בגמרא ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והתניא יכול כו' ק"ק דלא משני לי' דהתם איירי בבושת שנשבע להרע לעצמו ובייש את עצמו ואדם רשאי לבייש את עצמו כדאיתא לעיל ודוק:
בתוס' ד"ה אלא האי תנא הוא כו' וא"ת ומאי כו' ואו' ר"י דאין מביא ראי' אלא שאסור לחבול אפי' לצורך כגון כו' מכאן מיכח דס"ל דלישנא שטפחה הוא לשון סיכה שסכה את ראשה מלשון טופח ע"מ להטפיח ולא כי"א שהוא מלשון הכאה עיין בת"י מה שכתב בזה והנה קשה לי לפי דבריהם דיש לחלק בין חבלה לצורך אמאי משני ואוקמא ר"ע אליבא דתנאי ה"ל לשני דמתניתין ה"ק לא מבעי' חבלה לצורך דאדם רשאי לחבל בעצמו אלא אפי' חבלה שלא לצורך דאין אדם רשאי לחבל בעצמו אחרים שחבלו בו חייבים וברייתא מיירי כפשיטא בחבלה לצורך לכך אמרו אדם רשאי לחבל בעצמו ודוק וי"ל בדוחק:
בד"ה וחייבו ר"ג כו' בפרק כיסוי הדם מוכח שזהו שכר ברכה אפשר לומר דהוה קשה להו מאי מייתי ראי' מהתם לשלם שכר מצוה למי שנחטף ממנו המצוה דלמא התם שאני דהתורה זכתה לי' דכתיב ושפך וכסה מי ששפך יכסה משא"כ הכא דהתורה לא זכתה לי' להרוג או לקצץ האילן לכך כתבו דזהו שכר הברכה ואם התורה זכתה לי' הכסוי לא מצינו דזכתה לי' הברכה ואפ"ה חייבו ר"ג ליתן יו"ד זהו' ש"מ מי שהדבר שלו שנעשה המצוה בו הוא קודם ומי שהקדימו וחטפו ממנו מחויב לשלם לו שכר המצוה וק"ל: