כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא קמא · דף נא.
בתוס' ד"ה אמרי אין הבל למיתה והמקשה הי' סובר כו' הא דלא כתבו זה לעיל על המקשן דהקשה על רב ושמואל לאו משום דלית בי' חבטא משום דשם ע"כ צ"ל ולפרש הקס"ד דהמקשן דהקשה מאי לאו משום דלית בי' חבטה מאי עלה על דעתו וכי לא ידע דיכול לשנויי לי' לא משום דלית בי' הבלא אלא ע"כ דהמקשן דהקשה הוכיח ע"כ צ"ל דאית בי' הבלא אלא דהתורה לא חייבה אם מת השור בהבלא אלא בהוזק דוקא דאי איירי דלית בי' הבלא א"כ למה אם הוזק בו חייב הא לית בי' הבלא. ותירץ לו התרצן לעולם דלית בי' הבלא מאי קאמרת א"כ אם הוזק כו' אין הבלא למיתה ויש כו' אבל הכא דקמותיב לרב נחמן ע"כ הכי פירושו מ"ט לאו משום דלית בי' חבטא וגם הבלא לית בי' דאי אית בי' הבלא א"כ מאי קא מותיב דלמא הא דטרפי' רב נחמן משום הבלא דאית בי' דאפילו בנשברה מפרקתו כתב רש"י אפשר לומר דהבלא קא גרים וא"כ ע"כ קס"ד דהמקשן דלית בי' חבטא ולית בי' הבלא א"כ קשה מאי קאמר א"ה הוזק בו חייב הא לית בי' הבל הלא קשה ולטעמך לכך קאמרו והמקשה היה סובר ועיין במהרש"א כי זה פשוט וישר בעיני:
עוד בגמרא אלא מתני' דקתני מה בור כו' לכאורה יש להקשות דלמא רב נחמן ס"ל כרב דלא לחבטו ומשום הכי לאו בשיתא סגי' דלהבלא צריך עשרה. וי"ל דהכי קאמר מ"מ אשמואל קשה ל"ל עשר' במתני' הלא סברת רב נחמן טובה ומקובלת דמכריסא דתורא לארעא ארבע וק"ל:
בגמ' בור של שני שותפי' היכי משכחת לה ק"ל אלמא לא מצינו שכרה אדם אחד בור וכסהו ובאו שני ב"א ופתחוהו הרי המה משותפי' באותו בור וי"ל דאמתני' קאי כדכתבו תוס' ובמתני' אמר החופר בור וקאי הסיפ' עליו וממילא משמע דאיירי בבור דחיובי' דידי' באה להם על עסקי כרי' ולא על עסקי פתיחה. אבל א"כ קשה מאי דקאמר הניחא לר"ע כו' משכחת לה בחצר של שניהם כו' הלא אמתני' קאי ושם איירי בבור בר"ה. גם זאת הקושי' קשה על תוס' דקאמרו ולא בעי למימר שהפקירו רשותן ובורן דפטור כו' והלא אמתניתין קאי דאיירי בבור בר"ה:
ועוד קשה מאי מקשה היכי משכחת לה הלא תשכח בחפר בור ומסר לשני ב"א לשמור כדקאמר לעיל חפר ומסר לרבי' כו' ויש ליישב:
בתוס' ד"ה בור עשרה ובא אחר כו' וה"ה לי"א למאי דפריך עלה מסייד וכייד ומשני הא ר' והא רבנן. נראה דבאי' להוכיח מקושי' דהמקשן ומתירוצו דמקושיתו מוכח דסביר' לי' דה"ה לי"א דאי לאו הכי אלא בי"א סבירא לי' דהראשון חייב מטעם דהשני לא עביד שיעור מיתה ולא עביד אלא תקלה משהו א"כ מאי פריך מסייד וכייד ע"כ דידע התירוץ דמיירי דקמא לא עביד הבל למיתה דאי קמא עביד הבל למיתה א"כ השני לא עביד כלום כמו בעביד השני י"א אלא ע"כ מוכח דסביר' לי ה"ה בי"א וגם למאי דמשני הא ר' והא רבנן מוכח דסבירא לי' ה"ה י"א דהא למאי דמוקי סייד וכייד כרבנן דס"ל דאחרון חייב אבל רבי ס"ל דשניהם חייבי' והלא השני לא עביד רק משהו א"כ ה"ה השני בי"א ודוק. ועיין במהרש"ל ומהרש"א אבל ק"ל א"כ לפי סברתם מאי קאבעי' מתחלה בור של שני כו' היכי משכחת כו' הלא תשכח לרבי אף למיתה בחופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד וקאי שפיר אבור עשרה דמתני' ודוק. ונוכל לומר דזהו שאמר המקשן לימא הא ר' והא רבנן ולכאורה אוה קשה מאי קושי' אלמא לא אלא הכי קאמר דא"כ דסייד וכייד אתי' כר' אמאי קאמרת אלא לרבי ולמיתה היכי משכחת לה הלא תשכח החופר בור עשרה ובא אחר וסייד וכייד וק"ל:
אבל אכתי קשה הלא לרבנן תשכח בניזקין בחופר בור ח' ובא אחר והוסיף טפח דשניהם חייבי' בניזקין כמו שכתבו תוס' בד"ה האחרון חייב. וכ"ת דאבור עשר דמתני' קאי אכתי תשכח בחפר בור עשר ולא הי' בו הבל למיתה רק לניזקי' ובא אחר וסייד וכייד והוסיף הבל לנזקין דשניהם חייבי' ודוק: