כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא · דף פא.
בגמרא הא גמרתיו ש"ש לא הבא מעות כו' א"ה אדתני כו' טול את שלך אצטריכא לי' כו' הא דלא משני תחלה על דיוקא דיליה דאמר הא גמרתיו ש"ש דלעולם גמרתיו נמי ש"ש וטול את שלך אצטריכא לי' ול"ל דאמר לא הבא מעות כו' אפשר לומר דאי לאו דאשכח דיוקא אחר למעוטי הוה אפשר להשיב על תירוצו דאמר טול את שלך אצטריכא לי' דהנה נאמר ודאי אי לא הוה נקט התנא שום דבר במתני' לא טול את שלך ולא גמרתיו הוה ידעינן ממילא מכח הסברא דטול את שלך וגם גמרתיו דהוה ש"ח דע"כ לא אמרינן דה"א דטול את שלך אפי' ש"ח לא הוה אלא אי הוה תנא גמרתיו דהוה ש"ח וא"כ ודאי ה"א מדיוקא דיליה דטול את שלך אפי' ש"ח לא הוה אבל אי לא הוה תני גמרתיו אף דלא תני נמי טול את שלך מ"מ ממילח מכח סברא הוה ידעינן דש"ח מיהו הוה ודין דגמרתיו דהוה ש"ח נמי הוה ידעינן אי לא הוה תני טול את שלך דהוה ש"ח. רק השתא רצה לדייק דהוה ש"ש אחר דתני טול את שלך אבל אם לא נכתב כלום מסברא הוה ידעינן לי' והראי' דגם עתה מסברא קאמר לי' רפרם והשתא נאמר אי לאו דאמר תחלה לא הבא מעות כו' לא הוה אפשר לי' לתרץ טול את שלך אצטריכא ליה דא"כ הוה קשה לא ליתני כלל לא טול את שלך ולא גמרתיו ואנן נדע הכל מסברא כדאמרנו לכך קאמר תחלה לא הבא מעות כו' וא"כ הוצרך התנא למתני חדא מתרווייהו או טול כו' או גמרתיו לדיוקא דהבא מעות וא"כ שפיר קמשני טול את שלך אצטריכא לי' דוק:
עוד בגמרא א"ד אמר ר"נ כו' לא טול את שלך שאני. איכא למימר דנאמר בבית המדרש תירוצא דטול את שלן שאני והנה ללשון השני א"ש כפשוטו וללשון ראשון אפשר לומר דסבר דהקושי' היא דמדיוקא הוה בעי למידק דגמרתיו נהוי ש"ש דאל"כ ליתני גמרתיו אבל השתא איכא למיטעי. והשיב לי' התרצן טול את שלך שאני כלומר דיותר יש לטעות אי הוה תני גמרתיו מאשר תני טול את שלך דאי הוה תני גמרתיו ודאי ה"א דטול את שלך אפילו ש"ח לא הוה דיותר יש סברא לזה מאשר יש סברא דגמרתיו נהוי ש"ש ולכך ליכא למטעי אף דתני טול את שלך וק"ל:
בגמרא תניא כוותי' דאמימר כו' מפני שהוא כנושא שכר ע"כ הנה לכאורה יש לתמוה א"כ מאי קמבעי לי' מתחלה הואיל דבפירוש מיתני בברייתא וגם על אמימר יש לתמוה כן דאמר מסתברא פטור דמשמע מכח סברתו אמר כן והלא ברייתא מפורשת היא ודוחק לומר דלא ידעו הברייתא לכך אמינא דהנה מצאתי בהפירוש שעל נדרים שמפרש הא דאמר מפני שהוא כנושא שכר דקאי על הרישא דלכך חייב בהליכתו וצריכנא לפרש אליבי' א"כ הא דאמר ונאנסו בהליכה היינו דנגנבו וקרי לגניבה אונס כדמצינו ג"כ כמה פעמים וכן איתא בב"ח או דנאמר כאשר מפרש הרשב"ם בב"ב דהוה כנושא שכר ולא נושא שכר ממש אלא יותר ממנו והיינו דחייב אפילו באונסים. וא"כ לפי פירושים אלו ליכא למילף מידי מברייתא זאת דנהוי בחזירתו ש"ש אבל השתא דאמר אמימר דמסתברא דהוה ש"ש אם כן ודאי לית לן לדחוקי בפירושא דברייתא לומר הא דאמר מפני שהוא כנ"ש קאי ארישא ולדחוקי כפי מה שכתב הב"ח או הרשב"ם אלא נאמר דקאי ודאי אסיפא וק"ל:
עוד בגמרא ואמאי שמירה בבעלים היא אמר ר"פ כו' ת"ר שמור לי כו' ואמאי שמירה בבעלים היא אמר ר"פ כו' הא דנקט מילתא דא ב' פעמים נראה לומר דבא להראות לן דדוקא בשמור לי ואשמור לך הוא דאפשר לומר דהוה שמירה בבעלים ולא באחריני ולכך ר"פ דמשני לא נקט בדבורו כ"א שמור לי היום ואשמור לך למחר אבל אי לא הוה קאמר מילתא דר"פ על הברייתא נמי ה"א דבאחריני נמי כן וק"ל:
ועיין בטור דכתב בשם הרמ"ה דאף באחריני שייך לומר דהוה שמירה בבעלים וכן משמע ברמב"ם וצ"ל לדידהו איפכא דלכך נקט מילתא דר"פ גם אברייתא לומר דגם באחריני אשר אינן כתובים במשנה שייך שמירה בבעלים והא דנקט ר"פ שמור לי היום כו' חדא מכולם נקט ואשר בראשונה נקט וק"ל. ויש לתמוה על הטור דבא לתקן ולפרש דברי הרמ"ה דבכולם שייך שמירה בבעלים רק בבבא דהשאילני ואשמור לך קאמר דא"א לתקן ואיני יודע מאי שאני זה מאשר אמר תחלה בשמור לי ואשאילך וגם על הרב ב"י יש לתמוה כן דכתב דזאת ודאי קושיא היא ומה שכתב הרב ש"ך עליו לא ניחא לי ע"ע. גם ראיתי בלחם משנה דבא לתרץ דבריו דכונתו לומר דהשאילני ואשמור לך משמע דשכר השאלה הי' שומר ומה שנאבד הוא הכלי השאול וכיון שכן אין שם כלי אחר מהשואל עמו כדי שנאמר הרי כליו עמו דכלי זה אשר נאבד הוא השאול ועליו דיינינן אבל לעיל בחלוקה דשמור לי ואשאילך הוה אפכא דהשאלה היא שכר השמירה והדבר השמור הוא שנאבד והרי יש עמו כליו של מפקיד דאנן לא דיינינן אלא על דבר השמור אשר נאבד וזו היא הקושיא החזקה אשר לטור ז"ל על דברי רבינו והרמ"ה ז"ל עכ"ל. הנה זולת זה מה שיש לדקדק על דבריו אלה דלאו כהוגן קאמר אלא אף גם זאת איני יודע מנין לו זה דבחלוקה השאילני ואשמור לך נאבד הכלי השאול ובשמור לי ואשאילך נאבד הכלי השמור הלא ודאי איכא למימר נמי אפכא דבהשאילני ואשמור לך נאבד הכלי השמור והוה עליו ש"ש הואיל דהי' משאיל לו עוד כלי ובשמור לי ואשאילך נאבד הכלי השאול ומ"מ לא הוה עליו אלא ש"ש הואיל דלאו כל הנאה שלו דהלא נותן לו שכר אשר שומר לו כלי אחר. וזה תרעומת יש לי ג"כ על הרב מהרש"א ז"ל אשר דרך דרך הזה ע"ע. ואני בעניי אמרתי דלכך נקטה הברייתא ד' חלוקות דחלוקה ראשונה אצטריך לומר דהוה ש"ש אף דאינו נותן לו שום שכר דזה הוא שכרו אשר חבירו שומר לו כלי אחר ובחלוקה ב' קמ"ל דלא הוה שואל הואיל דלאו כל הנאה שלו דגם חבירו שואל ממנו כלי אחר ובחלוקה ג' קמ"ל שני דברים היינו אם נאבד הכלי השמור דהוה ש"ש ואם נאבד הכלי השאול דלא הוה אלא ש"ש ואי לא הוה תני חלוקה הד' ה"א בחלוקה הג' דוקא אם נאבד הכלי השמור הוא דהוה ש"ש הואיל דאית לי' הנאה טובא ששאל לו עוד כלי אבל מ"מ לא נימא אם נאבד הכלי השאול אצלו דלא נהוי אלא ש"ש הואיל דשומר לו עוד כלי דאין זה מילתא גדולה כל כך דנימא בשביל כך דלא נהוי רק ש"ש לכך תני חלוקה ד' ומיתורא אשמעינן כן דוק בדברי ותמצא נכון:
עוד בגמרא הניחא למ"ד פשיעה בבעלים פטור כו'. בלמוד הישיבה העליתי לומר לפני תלמידי דלכך קאמר תחלה הניחא לומר דלמ"ד פטור א"ש הכל ולא קשה מידי ולכך קשה על מ"ד דחייב דהנה תוס' ז"ל בדף צ"ה ע"א בד"ה איתמר פשיעה בבעלים כו' כתבו דלפי הנראה פליגי בהדא מילתא ר' יוחנן ור"ל בהעור והרוטב אי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וא"כ פליגי נמי בהדא מילתא דפשיעה בבעלים. אבל לבסוף כתבו ומיהו למאי דמוקי התם דפליגי בסברא כו' ע"ע. וא"כ אם נאמר דגם ר"י ור"ל פליגי בהדא מילתא משום דחד טעם יש בזה א"כ גם למ"ד פטור לא ניחא הכל מאשר ראינו רבנן דאמרו לפניו ואמאי פשיעה בבעלים הוא מהיכן ידעו הני רבנן דלא סבר כאותו מ"ד דמחייב שמירה בבעלים וסובר דאין המקרא נדרש לפניו כו' הואיל דפליגי אמוראי בהדא מילתא וגם בהרבה מקומות מצינו תנאי דפליגי בזה אם מקרא נדרש לפניו כו' ובאשר נאמר כן לא קשה מידי א"כ על המ"ד דמחייב שמירה בבעלים ואף דעובדא דר"פ מנגדו מה בכך יאמר דאית לי' כמ"ד אין מקרא נדרש לפניו כו' אבל באשר נאמר דלמ"ד פטור ניחא הכל דלא תלי באמת בפלוגתא דמקרא נדרש לפניו כו' רק בסברא פליגי שם ובכל מקום אית לן למימר כן וא"כ שפיר קאמרו רבנן לר"פ ואמאי שמירה בבעלים הוא וליכא אפילו חד מ"ד דחייב בשמירה בבעלים א"כ ודאי קשה למ"ד דחייב מעובדא דר"פ וק"ל:
בתוס' ד"ה הא גמרתיו כו' וא"ת כו' מיהו לטעמא דלעיל כו' היינו לפי מאי דמחליף וק"ל. ובעיקר קושיתם הוה אפשר לתרץ דסבר המקשן דטול את שלך לגופי' לא אצטריך רק לדיוקא דהא גמרתיו דהוה ש"ש וע"כ בא לומר אפילו לא תפיס לי' אאגרי' והיינו דכבר נתן לו השכירות אפ"ה הוה עדיין ש"ש דאי בדוקא אם לא נתן לו עדיין ולכך הוה ש"ש משום דתפיס ליה אאגרי' מה בא לאשמעינן בזה בסיפא מה דכבר שמעינן ברישא הלא כן עיקר הטעם דהוה האומן ש"ש הוא משום דתפיס לי' אאגרי' אלא ודאי דבא לאשמעינן דאף דלא תפיס לי' אאגריה והיינו דכבר נתן לי' אגריה אפ"ה הוה ש"ש הואיל דמתחלה הוה ש"ש לא יצא משמירת עד דמהדר לי' ודוק: בד"ה לא הבא מעות כו' אע"ג דגמרתיו לא הוה אלא ש"ח כו' ע"כ פירוש הואיל דאמרו בדבור שלפני זה דלא מהני תפיס ליה אאגריה אלא דוקא בעוד שמשתכר בו דתרתי בעינן א"כ למה הוה ש"ש בהבא מעות הלא גם שם אינו משתכר בו עוד לכך קאמרו מ"מ הכא שמפרש בהדיא כו' הוה ש"ש. ובזה מתורץ נמי מה דהוה קשה לכאורה לפי מאי דמוכרחים אנחנו לדייק ממתני' דהבא מעות כו' הוה ש"ש א"כ מוכרח ממתני' דהטעם דתפיס לי' אאגריה מועיל להיותו ש"ש וא"כ קשה למאי דקאמר אב"א כדמחליף כו' דמשמע דהטעם דתפיס לי' כו' לא מהני להיותו עליו ש"ש אבל במאי דקאמרו הכא שמפרש בהדי' הוה ש"ש לא קשה מידי וק"ל:
בד"ה הניחא למ"ד כו' וקשיא למ"ד חייב מעובדא דר"פ כו' ע"כ ר"ל דאין הקושיא על ר"פ מאותו מ"ד דהלא הם היו אחריו אלא איפכא. וגם לא נימא דהש"ס מקשה על ההלכתא דפסקינן כמ"ד חייב דהלא באמת פסקינן כמ"ד פטור וכן כתבו לקמן דף צ"ה והבאתיו לעיל. ובזה יתיישב שפיר מה דהש"ס מגיה בתירוצם בדברים אשר נאמרו על המעשה דתחלה אמרה דפשעו בה ואגנוב ואח"כ אמר דנגנוב ולא בפשיעה ולכאורה הוה אפשר לדייק על הש"ס למה סיפרה העובדא תחלה במה שלא הי' ולא נעשה אבל במאי דכתבו דהקושיא היא על המ"ד דחייב מעובדא דר"פ א"ש דמ"ד דפטור בפשיעה בבעלים סבר דהמעשה נעשה בפשיעה ומ"ד דחייב סבר דלא הוה בפשיעה והש"ס סיפרה המעשה תחלה למ"ד דפטור וק"ל ע"ב בגמרא הנהו בי תרי כו' חד אריך וחד גוצא כו' הא דסיפרה לן הש"ס כל זה דחד הוה אריך וחד גוצא נראה לומר כדי שלא תקשה לך על רבא דהוה מחייב לההוא גברא הלא גם הוא שאל את סרבלו למאן דרכיב וכבר תנינן השאילני ואשאילך לא הוה אלא ש"ש והכא שטפוה מיא דהוה אונס לכך קאמר הש"ס דחד הוה אריך וחד הוה גוצא וא"כ ההוא דרכיב לא לקח הסרבל לכסות ביה כי לא ידע ללכת בו רק להעביר לו אמת המים וכדכתב רש"י ז"ל וא"כ ודאי חייב ההוא דמסגי אסדינים וק"ל:
עוד בגמרא לימא כתנאי כו' הנה למאי דפסקינן דע"כ לא מחייב בעל החצר אלא אהיזק דאתי לו מבעל החצר ולא מהיזק דאתיא ליה מעלמא א"כ מאי רצה לדמות פלוגתא זאת להנח סתמא דלחייב על כל ההיזק ולהיות שומר עליו אם לא דנימא דלהא מיהו נדמי לי' לענין זה דלחייב מיהו על היזק דאתא לו מנפשיה. ובלמוד הישיבה העליתי דהואיל דמבעי בעי לי' בש"ס בכן רוצה לפשוט מהכא דגם דעלמא קיבל עליה סברי רבנן הואיל דחזינן דמדיוקא דרב הונא איכא למידק דבסתמא קיבל עליו לשמור וממתני' איכא למידק איפכא וא"כ כדי שלא נקשי ממתני' אר"ה נאמר תנאי היא ור"ה סובר כרבנן וביותר הואיל דרב שהיה רבו פוסק שם כרבנן ומתני' אתיא כרבי וא"כ נפשוט האיבעי' דלשם ודוק:
סוגיא דמלוה על המשכון. עוד בגמרא לימא מתני' דלא כר"א כו' יש לדקדק מאי האי דדחיקא ליה מעיקרא במאי דלא אתיא מתני' כר"א ואח"כ ניחא לי' דקאמר אלא מחוורתא דלא כר"א אף דבאמת דאפשר לאוקמא מתניתין כוותיה בין לרבה ובין לר"י רק דדחיקא לש"ס דא"כ יפלוג ר"י אתרווייהו כדאיתא בתוספות. גם יש לדקדק דלא הי' לו להביא כ"א מילתא דר"א ולא מילתא דר"ע דהלא כל קושיתו לא הי' אלא אמילתא דר"א דלא אתיא מתני' כוותי'. גם יש לדקדק אש"ס דקאמר נימא בדלא שוי' כו' ובדשמואל קמפלגי כו' למה לא קאמר מילתי' אמתני' גופא ולומר לימא מתני' כשמואל ובדלא שוי' כו' וא"כ קשה אמאן דפליג עליו דגם עתה נראה לע"ד דקושיתו הוא כן דהואיל דבדשמואל קמפלגי א"כ ר"ע סבר כשמואל וקשיא למאן דפוסק נגד ר"ע ולכך משני לי' לא דכ"ע לית להו דשמואל כו' כלומר מאן דפליג על שמואל קאמר הכי ובזה א"ש ודאי דלא קאמר דכ"ע אית להו דשמואל דא"כ מכש"כ דהוה קשה אמאן דפליג עליו וק"ל. (וזה ניחא יותר מאשר דחקי תוס' ז"ל דלא הוה מצי לומר אפילו לפי גירסת ר"ח דכ"ע אית להו דשמואל) וא"כ טפי ה"ל למימר מילתי' אמתני' גופא. ועוד יש לדקדק איזה דברים לכאורה כשתעיין לכך אמינא דהשואל ראה שנוי דברים בלישנא דמתני' ובלישנא דר"א ור"ע דבמתני' קאמר ת"ק בקיצור דברים המלוה על המשכון ש"ש ור"י פליג ואמר דהוה ש"ח ובפלוגתא דר"ע ור"א קאמר ר"א ישבע ויטול מעותיו ור"ע קאמר כלום הלויתני כו' וה"ל למימר ג"כ בקיצור ר"א אומר ש"ח ור"ע אומר ש"ש. לכך הביא השואל גם דברי ר"ע וקאמר לימא מתני' דלא כר"א אלא כר"ע וא"כ קשה ליה בשנותם את את לשונם הואיל דבטעמם אינם משנים ומתרץ ליה אפילו תימא ר"א ולא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואה כו' כלומר לכך קאמר ר"ע כלום הלויתני כו' לומר דבשעת הלואה מיירי דודאי א"א לומר כלום הלויתני כו' כ"א אשעת הלואה וע"ז פריך ליה הא אידי כו' ומשני ליה כאן שהלוהו מעות כו' ולכך הוצרך ר"א לומר ישבע ויטול מעותיו לומר דבהלוהו מעות דוקא כן ור"ע קאמר כלום כו' אבדו מעותיך לומר דבהלוהו מעות איירי אח"כ סותר את דבריו מדקתני סיפא כו' ומסיים אלא מחוורתא דלא כר"א וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על שנוי הלשונות לכך קאמר אח"כ לימא בדלא שוי כו' ובדשמואל קמפלגי כו' וא"כ לכך הוצרך ר"ע לומר כלום הלויתני אלא על המשכון כטעמי' דשמואל דאפי דלא שוה כו' אבד כל מעותיו וגם ר"א הוצרך לומר ישבע כו' לומר דאפילו נגד המשכון לא אבד וא"כ ממתני' ודאי לא הי' יכול לדייק כן דבמתני' לא קאמר אלא דהוה ש"ש והיינו מה שכנגד המשכון ודאי לא דכ"ע לית להו דשמואל ובר"י קמפלגי כו' והיינו הא דקאמר ואבד המשכון מיירי דאבד באונס ואפ"ה אית לי' לר"ע דאבד מעותיו כדאמר ר' יצחק דקני לגמרי וכדסבר רש"י ז"ל וא"כ להכי אצטריך ר"א ור"ע לפרש את דבריהם דלא הוה אפשר להו לומר לר"א דהוה ש"ח ור"ע דהוה ש"ש דתרווייהו מודים דהוה ש"ש וכדתני במתני' (ולא כדאמר תחלה אלא מחוורתא דלא כר"א) רק דפליגי אם אירע אונס ודחי לי' גם את זה אימור כו' אלא בשומר אבידה קמפלגי כו' ודעתו באמת כדמוקי בסמוך במלוה צריך למשכון קמפלגי והא דקאמר בשומר אבידה קמפלגי היינו לומר אי אמרינן גם בזה דהוה מצוה כשומר אבידה והמקשן לא הבין כן רק כפשוטו ולכך מקשה לי' לימא דר"י תנאי היא (וא"כ ה"ל לפסוק בקיצור כר"ע וכן הוא הסוגיא בכל מקום וכדכתבתי לעיל דף כ"ט בתוס' ד"ה והוה שואל) ואח"כ מפרש את דבריו לא בש"א כו' והכא במלוה צריך למשכון כו' וא"כ לכך לא קאמר ר"ע דבריוי בקצרה דהוה ש"ש המלוה על המשכון דא"כ ה"א דע"כ לא הוה ש"ש אלא בשאין צריך למשכון אבל לא בדצריך להכי קאמר כלום הלויתני אלא על המשכון כו' לומר דאפילו בדלא הלוה לו כ"א בשנתן לו המשכון להשתמש בו דיהי' לו הנאה ממנו אפ"ה אבד המשכון אבד מעותיו דאפילי הכא הוה מצוה וא"כ ודאי איכא למימר דמתני' אתיא כר"א נמי ובאין צריך למשכון רק הא דאמר לעיל אלא מחוורתא דלא כר"א זה הי' דעת השואל ודוק היטב ותמצא דברי הם דברים המתיישבים על הלב ויתורץ בהם כמה דחוקים אשר דחקו תוספות ז"ל את עצמם בכל דבריהם:
ועתה אחזור לכתוב ולפרש דברי רש"י ז"ל ודברי תוס' ז"ל לפי מה אשר פירשו הם ז"ל סוגיא דשמעתא:
בתוס' ד"ה דברי הכל כו' פי' לכך מודה ר"א כו' ושטר דנקט לאו דוקא כו' ובזה יתיישב מה דהוה אפשר לדקדק דה"ל לאפלוגי מיניה וביה בין שעת הלואה ושלא בשעת הלואה וק"ל:
בא"ד ועוד דאי מתני' איירי בשטר לא הוה פליג ר' יהודה כו' דלא יחלוק אר"ע ואר"א. ולא תקשה דהלא גם דמשני לי' כאן שמשכנו בשעת הלואה כו' ע"כ פליג ר"י אתרווייהו דע"כ לא קאמרו תוס' כן אלא דלפי האמת לא רצה לדחוק ולומר דיפלוג ר"י אתרווייהו אבל המדחה קאמר דמנ"ל לומר מתני' ודאי דלא כר"א דלמא אתיא כר"א ופליג ר"י אתרווייהו וק"ל. ומ"מ אפשר לדקדק ע"ז דהמדחה ה"ל לומר (לפי סברתו דאפשר לומר דר"י יפלוג אתרווייהו) דמתני' איירי בשטר וק"ל: