כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא מציעא · דף ו.
בתוס' ד"ה שבועה שלא שלחתי בה יד כו' עד מפרש ר"ת שלא אכלה דאינו בכלל שבועה שלא פשע בה כו' ולפי זה יש לומר דאפי' בלי גלגול משביעין לי' שלא שלח בה יד דהיינו שלא אכלה דוק וגם יש לומר לפירושו דמשבועה שלא שלח בה יד דייק הש"ס דלא אמרינן מגו דחשוד אממונא כו' דוק ועיין באשר"י:
ברש"י ד"ה הקדישה בלא תקפ' הס"ד. לכאורה משמע אבל אם תקפה והקדישה נמי בעודה בידו מקודש ודאי אפי' לפי מאי דסברי השתא דתקפה לחוד לא מהני דשתיקה לא הוה כהודאה בתקפה לחוד אבל אם הקדישה נמי הוה כהודאה ולפי זה ק"ק א"כ לעיל דרצה להביא ראי' מברייתא דאמרה בד"א ששניהם כו' הלא איכא למימר דראייתו אינו מוכרחת דהתם איירי דהקדישה לאחר מכאן והוה תקפה וגם הקדיש ולכך אינו יכול להוציא מידו ודוחק לומר דלישנא דהמע"ה לא משמע דהקדישה. ואפשר לומר הא דכתב רש"י הקדישה בלא תקפה לאו למימר דאם הקדישה נמי דפשיטא לי' דהוה קדוש אלא לומר לפי האת"ל דהשתא י"ל דמבע' לי' נמי אם הקדישה לאחר שתקפה ודוק: בתוס' ד"ה הקדישה בלא תקפה מהו ומיירי נמי כגון ששתק כו' משום דאי כפשוטו דמבעי' לי' אם יכול להקדישו בעודו ביד חבירו א"כ קשה מהיכא קפשיט לי' אם ממסותא וכדפשיט לי' מתחלה דהוה הקדש וכדעת רש"י הלא איכא למימר שאני התם דמסותא אע"פ שלא הי' בידו לא היתה נמי ביד חבירו וא"ת דפשיט לי' מתקפה כהן דאע"פ שלא תקפה הרי הוא קדוש ביד חבירו ישראל א"כ למה לי' לאתויי הכא מעשה דמסותא ה"ל לאתויי תיכף מתני' דספק בכור ולפשוט לי' מהתם כדקס"ד ואי פשיט לי' מדרב נחמן דלבסוף דאמר כל ממון כו' קשה זה הקושי' בעצמו ל"ל לאתויי הכא מעשה דמסותא תכף ה"ל לאתויי הא דר"נ או דר"י לכך כתבו תוס' דמספקא לי' אי אמרינן דשתיקה הוה כהודאה ולכך מביא מעשה דמסותא ושם לא הוה הספיקא אי הוה שתיקה כהודאה וכדבעינן למימר לקמן אלא הוה פשיט לי' דלא אמרינן שתיקה כהודאה בהקדיש ומסיק מדר"נ דלא הוה הקדש ואי איתא דאמרינן שתיקה הוה כהודאה בהקדישה גם התם להוי הקדש דהוה כפקדון ביד אחר. והנה בדבור שאחר זה כתבו ז"ל נראה דהכי קמבעי לי' כו' משום דהתם ודאי א"א לומר דמבעי' לי' אי שתיקה הוה כהודאה דא"כ מאי קפשיט לי' מדר"נ דממון שאינו יכול להוליאו בדייני' כו' הלא זהו גופי' אשר מבעי' לי' אי יכול להוציאו בדייני' דאם השתיקה הוה כהודאה ודאי דיכול להוציאו בדייני' אלא ע"כ דזהו דפשיט לי' דלא הוה כהודאה רק מבעי' לי' כיון דמקרקעי הוא והוה דינא כל דאלים גבר כו' דוק: ונדקדק עוד בתוס' דכתבו א"ד כיון דאפי' גבר האחד אם יכול הב' לחזור ולתקפה ממנו זוכה כו' וזהו באמת נגד כל הפוסקי' דסוברים בדין כל דאלים גבר אם גבר האחד חבירו אינו יכול להוציאו ממנו אפי' אם גבר הוא ממנו ותקפה ממנו וא"כ לכאורה דבר זה הוא תימה על דבריהם דמנ"ל לומר כן ונראה דדחיק' להו עד שיאמרו כן משום דאל"כ הוה קשה אפי' לדעת רב המנונא דסבר אם תקפה כהן אין מוציאין מידו מ"מ הוה מוכח דקדושה הבאה מאילי' שאני דהלא שם הוה קדוש אפי' ביד ישראל משא"כ במסותא אי תקף האחד לא הוה אפשר לאחר להקדישו דהלא מיד זכה התוקף ולכך סוברי' תוס' דבאמת אם תקף האחד חבירו יכול לחזור ולתקוף ממנו וה"ה שיכול להקדישו בעודה בידו וא"כ הוה דומיא דכהן דלשם. וא"ת א"כ דאם תקף הוא חבירו נמי יכול להוציאו מידו א"כ ה"ה הקדיש בלא תקפו דלא אלים הקדש מתוקפו לזה נאמר דזהו באמת ספיקא דדי' וכדכתבו בעצמם דוק בדבריהם ותמצא כי כנים דברי ודלא כמהרש"א דכתב דמש"ה לא ניחא להו למימר דספיקא דדי' הוה אי אמרינן שתיקה כהודאה וכמו שכתבו בדבור הקודם דא"כ מאי פשיט לי' מתקפו כהן דשם לא שייך שתיקה כהודאה. ועיין בחדושי הריטב"א ותראה דשם באמת הוה כמו שתיקה ע"ע. ומה שכתבו עוד בא"ד ודחי רבה דהתם אם תקפו כהן מוציאים כו' הרגישו דלכאורה הוא קצת דוחק דמאי לו' לרבה לומר דאם תקפו כהן מוציאי' בקיצור הל"ל שאני התם דקדושה הבא' מאילי' שאני אלא ודאי דרבה רצה להוכיח את זה מטעם דסבר מוציאים וא"כ ע"כ מוכח דקדושה הבאה מאילי' שאני דאל"כ מנ"ל לרבה לחלק כן ולכך קאמר דמילתא דא מוכחת כן מדסברינן דמוציאי' ואפ"ה כו' וא"כ ע"כ משום דקדושה הבאה מאילי' שאני וק"ל. אבל ק"ק לי הלא בדבור שאחר זה כתבו ומחלקי' בין מרחץ ותקפו כהן משום דהתם נכנס בהיתר משא"כ הכא דבאיסור תפס לאחר שנולד הספק וא"כ אם נתן ישראל לכהן קודם שנודע לו דהוה ספק בכור והיינו דלא ידע עדיין שהפילה אמו ואח"כ נודע לו שהפילה בספק א"כ אין מוציאי' מיד הכהן והוה הישראל המע"ה וא"כ אכתי מנ"ל לרבה להוכיח דקדושה הבאה מאיליה שאני מדמוציאי' מידו דלמא מתניתין דאמרה המע"ה מיירי בין בכהן בין בישראל וכדקס"ד דרב המנונא ולכך קדוש ואסור בגיזה ועבודה משום דאי נתנו לכהן קודם שנולד הספק הוה הדין נותן דאין מוציאי' מידו ולכך קדוש נמי אם לא נתנו לכהן ודוק: