כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא בתרא · דף קמב.
בגמ' ת"ש תינוק בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין
עובר לא. אפשר לומר דכל קושי' המקשן הוא אף דידע דע"כ מיירי בנוחל מנכסי האם להנחיל לאחין מן האב מ"מ סבר המקשן דנוחל דקאמר מיירי בנכסי האב ומנחיל מיירי בנכסי האם דהלא ממנחיל לחודה שמעינן הא דנכסי האם ואי לא הוה מיירי אלא בנכסי האם לא ה"ל לומר כ"א מנחיל ומנחיל למאן ע"כ לאחיו מאביו וממאי דירש מאמו דאל"כ אי בעו מאבו' לירתו וסבר א"כ דמלת נוחל דבר בפני עצמו הוא דנוחל בנכסי אביו קאמר. ואפ"ה קמשני לי' הא אמר ר"ש כו' מ"ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש כו' כלומר דב' דברים אלו בא להשמיענו ולכך הוצרך לומר נוחל וגם מנחיל דאי ממנחיל לחוד ה"א דזמנין דאיהי מיית ברישא ואפ"ה שפיר קאמר בן יום א' מנחיל דאיהו לעולם מנחיל משא"כ עובר דזמנין אינו מנחיל בזמן שאיהו מיית ברישא ואי הוה קאמר נוחל לחוד אף דהוה ידעינן דאיהו מרישא מיית מ"מ לא הוה ידעינן דאינו מנחיל והוה אמרינן הבן יורש אמו בקבר להנחיל מן האב לכך הוצרך לומר תרוויי' ולכך פריך למימר דהוא מיית ברישא כו' ולכאורה הוה אפשר לדקדק על המקשן מנ"ל דאיהו לעולם מיית ברישא קאמר דלמא דה"ק דזמנין איהו מיית ברישא וא"כ לא פסיקא לי' למתני עובר ולכך קאמר בן יום א' דפסיקא לי' וכמו שכתבו תוס' גם השתא אבל במאי דכתבנו דלכך הוצרך לכפול נוחל ומנחיל לומר דלעולם הוא מיית ברישא א"ש וק"ל. ובהכי ניחא לן נמי הא דמשני אח"כ דממעט בחלק בכורה וקאמר אח"כ דבנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל חלק בכורה ולכאורה אותה דבר אינה שייך כאן אבל למאי שכתבתי א"ש דמלת נוחל מרמז לזה ומלת מנחיל לעולם אימא דגם למר בר רב יוסף מרמז למאי דקאמר ר"ש דמנחיל בנכסי אם קאמר. ובעודנו עוסקים בענין זה ניחא לן לפרש כפל לשון דש"ס דתחלה אמר מר בריה דר"י כו' מ"ט וילדו לו אמר רחמנא כו' ואח"כ הדר אמר דאמר מר בריה דר"י כו' ולכאורה אריכות שלא לצורך הוא ונראה לן דבאמת מר בריה דר"י משמי' דרבא לעולם לא בא לתרץ קושי' המקשן אשר מקשה אדר"ש ולא בא אלא לפסוק הלכה בהאי מלתא ומדבריו בא לן תירוץ על קושית המקשן ולכך הדר קאמר דאמר מר כו' כאלו בא לומר דאמר מר וכו' במקום אחר ומזה יצא לן התירוץ ובהכי ניחא לן מאי דדקדק הרשב"ם דלעיל סבר רבא כנראה מתירוצו דעובר אינו יורש והכא נראה מתירוצו דסבר עובר יורש ובמה שכ' א"ש וק"ל:
גם במאי דקאמר והלכתא ככל הני לישנא נראה דבזה מיישב לן קושית התוס' בד"ה בכור שנולד כו' וק"ל:
בתוס' ד"ה בן יום א' כו' הנה יש לדקדק קצת דקדוקי בסוגי' דנדה ובאשר תוס' דהכא מיישבים אות'. והוא א' אחר דמצינו בנדה דעבדה הש"ס צריכותא על הא דכתיב בנעורי' דממעט כהנת מעובר' מישראל דלא אכלה בתרומה וכתיב וזרע אין לה הא אית לה אינה אוכלת דמבעי' לן תרוויי' דאי הוה כתיב בנעורי' למעט מעובר' הוה אמרינן משום דתחלה גופ' סריקא והשתא מלי' אבל בזרע דהשתא נמי סריקא כו' והנה תוס' מקשים שם ז"ל וא"ת ל"ל בנערי' פרט למעובר' תיפוק ליה מזרע אין לה עיין עלי' כו' כי היכי דפסלינן בריש החולץ חליצת מעובר' מאין לו כו' ותירצו דהתם לא קאמר אלא עיין והמתן אם יהי' וולד של קיימא אבל לא מיפטר' מן הייבום משום דכתיב אין לו וה"נ לא מיפסלי מן התרומה בהכי ע"כ. ש"מ מכל זה דבמקום שתפסל משום זרע אין לן לפסול אותה בשעדיין לא נולד הוולד וא"כ מאי האי דהוצרך ר"ש לדחוק את עצמו ולאוקמי בשתי נשים ואחת גרושה ודלא כר' יוסי. הלא מצי לאוקמא אפי' כר"י ובאשה אחת ומיירי באשה כהנת שהיה לה בן מישראל ואותו בן בא על בת ישראל ומת אח"כ ונאמר השתא אם נולד בן יום א' ממנו אזי נפסלה הכהנ' אם אביו מלאכול בתרומה משום וזרע אין לה עיין עלי' אפי' זרע' זרע' אבל אם הניחה מעובר' אזי אוכלת הכהנת בתרומה דלא נפסלה משום זרע הואיל דעדיין במעי אמו הוא כדכתבו תוס' הנ"ל:
גם מצינו בת ישראל אוכלת בתרומה כשיש לה זרע מכהן ואם אזלה אח"כ ונשאה לישראל ויש לה זרע מישראל הדר' ואינה אוכלת ואם מת אותה זרע אח"כ אשר הי' לה מישראל תוזר' ואוכלת ועדיפ' היא מכהנ' אשר היה לה זרע מישראל ומת אות' זרע אשר אינ' חוזר' לחזה ושוק וישראלית חוזר' אפי' לחזה ושוק כדאיתא ביבמות דף פ"ז ע"א ונתנ' הש"ס שם טעם לדבר דלא יקשה לן מי עדיפ' מינה משום דהתם כתיבי מיעוטי הכא לא כתיב' מיעוטי ע"כ וא"כ הא דממעטינן מבנעורי' בית אבי' פרט למעוברת ע"כ לא ממעטינן נמי כ"א כהנ' גופה דכתיב' בה ההיא מיעוט משא"כ בבת ישראל החוזרת חוזר' אפי' אם היא מעוברת ועיין בתוס' שם ד"ה התם כתיבי מיעוטא כו' וא"כ הוה אפשר לאוקמי הא דקאמרה מתני' בן יום א' פוסל אבל עובר לא היינו בבת ישראל החוזרת בשביל בנה ודו"ק. ויש ליישב ולומר דר"ש בא לאשמעונן באוקימת' דא דאף לרבנן לעובר יש זכיי' וכהוכח' הר"י וק"ל:
ולכאורה הוה אפשר לדקדק לר"י דכתב אליבא דר"ש דאית לי' דיש לעובר זכיי' אפי' לרבנן א"כ היאך קאמר' מתני' בן יום א' מאכיל הלא מצינו דאפי' עובר מאכיל העבדים של אביו והיינו בזמן שיש לאביו שהי' כהן אח חלל ואי לאו העובר לא היו העבדי' אוכלים בתרומה משום אח החלל וע"י העובר שיש לו זכיי' בעבדי' אוכלים בתרומה. ואין לומר דאע"ג דיש לו זכיי' בעבדים מ"מ הואיל דאיכא פסול לפנינו אח החלל אין העובר שעדיין לא נולד יכול להאכילם דכולי האי אין לו כח ועד כאן לא קאמרינן דשאינו ילוד מאכל בעבדי' אלא כשאין כאן לפנינו דבר הפוסל בעבדים משא"כ הכא דאיכא פסול לפנינו דא"כ הוה קשה אמאי כתבו תוס' לעיל ד"ה דתנן העובר פוסל כו' דא"א לפרש הכל בעבדים. ואלמה לא הלא יש לפרש הכל בעבדי' והיינו פוסל בשהעובר במעי זרים ואינו מאכיל בשיש לאביו המת אח חלל ואפי' אם העובר במעי הכהנ' אינו יכול להאכילם בתרומה הואיל דאיכא הפסול לפנינו אלא ע"כ דליתא לסברא זאת וא"כ הדר' הקושי' לדוכתא. אבל נראה לומר דגם רבנן סברי שאינו ילוד אינו מאכיל באמו אע"פ שמאכיל בעבדים ועיין בתו' דיבמות בפלוגתא דר"י ורבנן ותמצא כי כן אית להו וא"כ בעובר לא הוה מלתא דפסיק' דאע"ג דמאכיל בעבדים אפ"ה אינו מאכיל באמו משא"כ בתינוק דהוה מלתא דפסיקא וק"ל:
גם היה אפשר לומר דאפשר לתרץ הא דאמר פוסל ומאכיל בחד אדם קמיירי דפוסל ומאכיל בחד זימנא והיינו כדאיתא ביבמות במתני' ז"ל כ"ג פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה הימנו בת הלכה הבת וניסת לכהן וילדה ממנו בן הרי זה ראוי להיות כ"ג מאכיל את אמו ופוסל אם אמו כו' וכבר הוכחנו לעיל דדוקא תינוק פוסל ולא עובר וא"כ שפיר קאמרה מתני' תינוק פוסל ומאכיל בחד זמנא משא"כ עובר דא"א ליה לעשות כן בחד זימנא ודו"ק גם בזה עוד הוה אפשר למיקם באוקימתא אשר מפורש בה בהדיא דיש לעובר קניין והיינו בענין מאי דמשני ר"ש בנוחל ומנחיל דאיהו מייתי ברישא א"כ ה"ל לאוקמא גם הא דפוסל כה"ג והיינו דמיירי באשה בת כהן שהי' לה עבדים בנכסי מלוג שלה ומתה היא וקאמרה מתני' אם הניחה בן יום א' מישראל אזי פוסל העבדים מלאכול בתרומה משא"כ אם מתה כשהית' מעוברת אזי אינו פוסל העובר משום דהוא מיית ברישא והכהנים קרובים שלה יורשים העבדים. ודו"ק גם בזה:
עוד בא"ד וא"ת לעיל כו' וי"ל דהתם תלינן כו' ר"ל דבאמת לא אמרינן כשלבםוף יהי' נפל לא ירש אפי' לכתחלה כשהיה חי וכדקס"ד דידהו בקושי' שלהם אלא הטעם דהתם הוא משום דתלינן שמא כבר בשעת אכילת עבדי' מת העובר בבטן ולית ליה זכיי' וק"ל. והנה מצאתי בחדושי הרמב"ן דסביר ליה דהאמת כן הוא כשלבסוף יהי' נפל אין ירושתו כלום אפי' כשנפלו הנכסים בעודו בחיים ע"ע ולפי' זה הוה אפשר לדקדק א"כ מאי מקשה הש"ס מהא דבן יום א' נוחל דלמא דאתא למעט כשלבסוף ימות בבטן אמו דאינו נוחל משא"כ תינוק בן יומו אף כשמת באותו יום נוחל ומנחיל ודו"ק: