כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא בתרא · דף קיט.
בגמרא אמר מר כו' וא"א הא והא לבאי ארץ הא דהוה בן
עשרים הא דלא הוה בן עשרים הנה הרשב"ם והתוס' מפרשים דבבני בנים קמיירי ואפשר לומר דלעולם בבנים עצמם של מרגלים קמיירי ופירושו הכי הוא הא פירוש דברייתא דאומר' בזכות אבי אביהן מיירי דהוה בן עשרים אבי אביהן כשיצא ממצרים וא"כ בא לי' החזרה מבניו וא"כ גם הנכד שהוא בן המרגל מצי לירש ממנו חלקו והא פירוש ברייתא דאומר' מחמת עצמן דמשמע אבל מאבי אביהן לא נטל כלום דלא הוה בן עשרים אבי אביו כשיצא ממצרים וא"כ לא היה לו חזרה של כלום אשר יוכל נכדו לירש ממנו. ואל יקשה לך והיאך אפשר לומר דאביו של המרגל לא היה בן כ' כשיצא ממצרים והלא מרגלים בשנה ב' ליציאת מצרים נשתלחו לרגל את הארץ וא"כ ע"כ היה כבר בן י"ג דאנשים כתיב בקרח ולא נקרא איש כי אם בן י"ג שנים דילפינן משמעון ולוי וא"כ ע"כ אביו קשיש מיניה טובא. ואנן נשיב דמ"מ אפשר להיות כן דהלא דורות הראשונים היה מולידים בני ח' כדיליף הש"ס ריש פ' בן סורר ומורה מכלב. וגם היה אפשר דאביו של מרגל לא יצא כלל ממצרים וא"כ הנכד לא היה יכול ליטול ג"כ מכחו והש"ס חדא מתרתי נקט וניחא לן לפרש כן מן מה שנפרש דבבני בנים קמיירי כפרושם:
לכאורה יש לדקדק לפי מאי שמפרש הרשב"ם והתוס' דאף דרישא דמילתא לא אתי' כמ"ד לבאי ארץ מדתנא המרגלים יהושיע וכלב נטלו חלקם מ"מ הא דקתני והבנים נטלו בזכות כו' מצי אתיא אפי' כמ"ד לבאי ארץ א"כ מאי מקשה לעיל הברייתות אהדדי דקתני חדא במתלוננים שלא היה להן חלק בארץ ותני חדא דיהושיע וכלב נטלו חלקם ומאי קושיא דהלא סיפא דברייתא אתיא כמ"ד לבאי ארץ וא"כ איזה חלק יהיה למתלוננים דהלא לא באו לארץ וע"י חזרה לא נטלו כלום דגם הבנים לא היו בן כ' (ואף דהיו בן כ' מ"מ חלקם לא יוחזר להם כדכתבו תוס' לעיל. וברייתא דקתני יהושיע וכלב נטלו חלקם אתיא כמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה ודוק כי יש ליישב:
בתוס' ד"ה הא דהוה בן עשרים כו' עד ואין להקשות כו' ק"ק היאך עלה על דעתם להקשות כן דהלא הברייתא דאמרה דנטלו בזכות אדם אחר לא בעי למיקם מילתא דילה אלא דוקא בזמן דבני בני מרגלים לא נכנסו כלל בני עשרים לא"י דאל"כ הלא הוה מיירי האי תנא דברייתא במאי דמיירי תנא דברייתא האחרת דאמר בזכות עצמן דמיירי בבני בנים שנכנסו בני כ' לארץ ואלו לפי הקס"ד דתוספות ע"כ היה מיירי תנא דברייתא אשר יאמר בזכות אביהן שנכנס מאחד מבניו בן עשרים לארץ ויביא החזרה לאביו דאל"כ מהיכן יבא לבן מרגל כלום אשר לא נכנס גופו לארץ וא"כ ע"כ הוצרך לומר מאבי אביהם אשר בא לו חלק ע"י חזרה מהבנים אחי המרגל אשר נכנס לארץ בן כ' דוק היטב ותשכח כי כנים דברי:
בא"ד וא"ת אמאי לא מוקי כו' דהיינו מחמת עצמן שלא בא להם מכח המרגלים כו' תמיה לי היאך עלה על דעת התוס' דגם זה נקרא מחמת עצמו בדאתי ליה מאביו א"כ אדקשה להו דלוקים כמ"ד ליוצאי מצרים וזה לא נראה לן קושיא כולי האי דהלא איכא למימר דהש"ס סברה דהדעת מכרעת טפי כמ"ד לבא"י (וכנראה באמת מכל המפרשים וכן סבר רש"י בחומש וכן נראה באמת דעת התוס' בסוגי') ולכך מוקים לשתי הברייתות אליבי'. והוה להו להקשות טפי מאי קאמרה הש"ס הא דלא הוה בן עשרים דמשמע בזמן דלא הוה בן עשרים לא מצי למשקל בזכות עצמו לעולם ולמה לא מצי לאשכוחי דנוטל מחמת עצמן אפילו הוה פחות מבן עשרים. הא כיצד בשהי' אביו יוצא ממצרים בן עשרים והיה בן של מרגל והיה לו ב' בנים א' נכנם לארץ בן כ' ואחד טפל שאינו בן כ' אפ"ה נוטל הטפל כבן עשרים אחר החזרה לאביו וזהו נקרא מחמת עצמו הואיל שבא מחמת אביו לפי הקס"ד דתוס' השתא דוק: עוד יש לדקדק לפי מה שעלה על דעתם דגם מה שנטלו בזכות אביהם נקרא מחמת עצמן א"כ למה לא קשה להי דהוה לי' למיקם כולי' כמ"ד ליוצאי ממצרים וכולי' בדלא הוה בן כ' והא דאמר בזכות עצמן מיירי בבני בנים של מרגלים ונטלו מחמת אביהן דנקרא מחמת עצמן לפי הקס"ד והא דאמר בזכות אבי אביהן מיירי בבנים של מרגלים עצמן וק"ל:
ודע אחר שטרחתי ויגעתי בסוגי' הנ"ל אכתי אני מסופק הרבה למ"ד לבאי ארץ נתחלקה אם האב לא יצא ממצרים בן כ' והבן נכנס לארץ בן כ' וא"כ אינו שייך חזרה לאביו אחר דלא היה בן כ' בצאתו ממצרים אם הבן נוטל מ"מ חלקו אשר יגיע לו ולא יחזיר או אם אינו נוטל כלל ודאי לדברי ר"ת דלעיל בד"ה ומחזירים הי' נוטל אבל לדברי ריב"ם הספק נשאר בלבי ודוק כי יש סברא לכאן ולכאן:
בגמרא ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כבר כתבתי לעיל דמאריך בלישני' קצת להורות דפעמים נוטל בראוי לרבי בשנשבחו הנכסים מחמת עצמן וגם לרבנן בחפירה והוה שיבלי כו' לקמן דף קכ"ד וק"נ: עוד אמר ר"י אמר שמואל ביתידות אהלים ודאי דחיקא לן לומר דשמואל אמר דבר זה שהאמת כן היא דלא נטלו חלק בכורה כ"א במטלטלים ולא ראה המקרא דאמר ויפלו חבלי מנשה עשרה וע"כ חלק בכורה בהדיי' דאל"כ לא ה"ל לקרא לאחשובינהו כדכתבו תוס' לכך אמינא דשמיאל לא אמר דבריו להיות האמת כן הוא רק דבא לתרץ קושיא אחת והיא דלמה ליה לקרא לאחשובינהו חבלי מנשה עשרה להירית דא"י מוחזקת הלא מקרא דכתיב באורייתא ילפינן כן דהלא כתיב והעברת את נחלת אביהן להן זו חלק בכירה כדכתיב והעברת כל פטר רחם כדלעיל לכך קאמר ביתידות אהלים כלומר אי לאו קרא דיהושיע ה"א דלא נטלי כ"א ממטלטלים חלק בכורתם מיתידות אהלים לכך היצרך לן קרא דיהושיע ורבה דמותיב עליו אפשר דלא הבין כוונתו אי דהבין ולא בא אלא לפרש ודוק:
בגמרא מיתיבי א"ר חידק' כו' וראויה היתה פרש' נחלות כו' אפשר לפרש הואיל דמצינו דעת אחת בדברי חז"ל ורש"י הביאו בחומש אשר סבר דמשה שכח הדין דבנות צלפחד אף דכבר ידע באשר נענש על אימרו והיה הדבר הקשה יביאון אלי ולפי זה ודאי לאו משום זכות בנות צלפחד נאמרה על ידיהן רק משום עונשו דמשה וגם לפי זה ודאי ה"ל למשכח כולו ולא לידע מקצתי וא"כ שפיר קאמר אחר שאמר יודע היה משה רבינו כו' וא"כ אין זה אמת דשכח משה תלמידו רק דלא ידע מה יעשה מהחלק בכורה דאכתי לא נאמר לו וא"כ שפיר קאמר מהשתא וראייה היתה פרש' נחלות כו' וק"ל. ולכך הוצרך להביא גם הא דמקושש דלא תימא הלא ע"כ התם צריכנא לומר דשכח תלמודו דמאי ראוי כו' ואיזה זכות יאמר לו למקושש עד שנאמר שזכה המקושש ונכתבה על ידו לכך קאמר דהתם נאמר אפכא שנתחייב מקושש כו' ואמרתי לפני תלמידי דרך צחות אמאי דהוצרך ר"ח לומר דשמעון השקמיני הי' מתלמידי ר"ע ומאי אכפת לן בזה דלא תימא היאך אפשר לומר שנתחייב המקושש ונכתב על ידו הלא המקושש לשם שמים נתכוון כדהביאו תוס' לקמן בשם המדרש לכך קאמר שהי' מתלמידי ר"ע וא"כ ע"כ סבר כר"ע רבו ור"ע ע"כ סבר דלאו לשם שמים נתכוון דמצינו בשבת פ' הזורק דאמר ר"ע מקושש זה צלפחד ויליף לה בג"ש וקמהדר ליה ר"י ב"ב עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כסיתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק כו' והנה נראה דריב"ב סבר דלשם שמים נתכוון המקושש ולכך כיסתו התורה ור"ע סבר דלאו לשם שמים נתכוון דלדיד' ודאי לא כסיתו התורה דהלא הג"ש אשר הי' מקובל הוה כאלו פירשו התורה בהדי' וגם מדכתיב בצלפחד בחטאו מת ש"מ דלאו לשם שמים נתכוון וק"ל:
בתוס' ד"ה שנאמר כו' עד וצריך לומר כו' בזה א"ש מאי דלכאורה הוה אפשר לדקדק מאי קמ"ל דאמר יודע היה משה רבינו דחייב מיתה והא מילתא דפשיטא היא מדכבר נכתב הקרא בהדי' ובפירוש מחלליה מות יומת אבל לפי דבריהם א"ש דהוה אפשר לומר דאינו חייב מיתה כלל וכר"י וק"ל. והנה ודאי קושית המרש"ל ליתא כלל מאן דמעיין שפיר התם. אבל קצת יש לדקדק אגוף הסוגיא דהתם דמקשה לדר"י דאמר דצריך להודיע באיזה מיתה ימות ממקושש והוצרך לומר דמקושש הוראת שעה היתה ולמה לא נאמר דבאמת הם התרו עליו מיתת סקילה וכוונו לדין האמת ומשה הי' מסופק אם הוא חייב סקילה ושפיר התרו בו או אם איט חייב סקילה רק מיתת חנק ולא ידע משה כלל דצריכנא להתרות בי' באיזה מיתה ימות או דסבר מותר לדבר חמור הוה מותרת לדבר קל וא"כ שפיר קאמר ר"ש השקמוני דמשה ידע דחייב מיתה ולא ידע כו' וק"ל: