כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא בתרא · דף יח:
ואי דלא סמיך היכי משכחת לה הנה תוס' ז"ל האריכו למעניתם בשני פירושם וזולת דבריהם היה נראה לכאורה לפרש דהכי קא מקשה דכל קושיתו אינו אלא על ר"י וקאמר היכי משכחת לה דפליג ר"י דבשלמא לאביי דאמר ראשון רשאי לסמוך אפשר לומר ולאוקמי פלוגתייהו בהכי דרבנן סברי אחר דהראשון רשאי לסמוך והיינו בעל הדבורים צריך בעל החרדל להרחיק את כל הרחקה ור"י סבר דאינו צריך להרחיק כ"א חצי הרחקה באומרו די דארחיק הרחקה דידי את ארחיק נמי דידך כדאיתא באשר"י ולישנא דמתיר דמדייקים תוספות אינו מוכח וק"ל. אבל לרבא דאמר אינו סומך ואחר דשניהם מזיקים זה את זה א"כ ע"כ ראשון הרחיק חצי הרחקה וסברי רבנן דהב' ירחיק חצי האחרת א"כ מ"ט דר"י דפליג ארבנן. ומתרץ ר"פ בלוקח דהסמיך הא' ברשות והנה ר"פ לא היה מפרש דבריו אמי קאי אבעל החרדל או אבעל דבורי' וקמקשה אי בלוקח מ"ט דרבנן ועוד כו' כלומר אי בלוקח ובעל החרדל סמך תחלה א"כ מ"ט דרבנן ואי בלוקח ובעל דבורי' סמך תחלה א"כ מ"ט דר"י. ובזה מדוקדק היטב לישנא דועוד דלפי פירש"י ותוס' הכל קושיא אחת היא ומאי לישנא דועוד. וקא משני רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק מכלל דסבר ר"י כו' כלומר לעולם בלוקח ובעל דבורי' סמך תחלה ומאי קשיא לך א"כ מ"ט דר"י הנה אימא לך דרבנן סברי על המזיק כו' מכלל דר"י על הניזק סבירא ליה ולהכי פליג ארבנן וקמקשה א"ה משרה כו' דוק:
והשתא נפרש קצת דברי תוספת ע"פ פירש"י ור"ת והנה כתבו בשלמא לאביי כו' דלכאורה היה אפשר לדקדק מאי האי דקמקשה ואי דלא סמך היכי משכחת לה דלמא דמיירי דסמך שלא ברשות וע"כ צ"ל דקושיתו הוא א"כ פלוגתא דרבנן ור"י לא א"ש א"כ גם לאביי יש לדקדק לר"י מאי האי דקפליג ארבנן וסבר דבעל החרדל אין צריך להרחיק ומ"ש מבור דקחזינן דלא פליג וסבר דצריך להרחיק לכך קאמרו בשלמא וק"ל. וכל דבריהם אח"כ בדבור הזה הן מפורשים לפניך:
בדבור שאחר זה והוא צריך להיות באחרונה דקאי לפירוש ר"ת כתבו וצ"ל דזה המקשן אינו אותו שהקשה תחלה כו' דבשלמא לפירש"י כבר כתבו דהוה דייק מדבריו אחר שאמר קסברי רבנן על המזיק להרחיק ש"מ דסבירא לך דדבורי' אינן מזיקים א"כ שפיר קאמר מכלל דסבר ר"י כו' אבל לפירוש ר"ת דמפרש הא דאמר על המזיק להרחיק פירושו הוא דבא לומר דחזר מדבריו הראשונים וסבר דאינו צריך להרחיק כ"א בשישנו שם דבר הניזק א"כ מאי האי דקמקשה השתא מאשר הוה קשה ליה מתחלה לאביי וק"ל:
והי' אפשר לומר דזה המקשה הוא באמת המקשה הראשון והוא לא הבין דברי התרצן דאמר על המזיק להרחיק וסבר דמשני כפירש"י ז"ל ולכך הקשה קושיתו כפירש"י ואח"כ פירש. התרצן את דבריו וק"ל:
בדבור המתחיל וסבר ר"י כו' לקמן על מקומה ה"ל לאקשוי כו' פי' אחר דחזינן דר"י לא פליג אמשרה וירק א"כ ש"מ דעל המזיק סבירא ליה א"כ קשה מבור ואילן. יש לדקדק על דבריהם אלו אימא דאי לאו דרבא דאמר אסור לסמוך לא הוה קשה ליה מידי מהתם דהוה אפשר לומר דאחר דסמך בעל הבור תחלה א"כ עשה קצת שלא כהוגן ולכך מותר לבעל האילן לסמוך ג"כ לר"י כסברת התוספות אליבא דאביי בד"ה ואי דלא סמיך כו'. אבל לרבא קשה ולכך סמך דבריו הכא דוק:
עוד יש לדקדק מנ"ל לש"ס דר"י באמת סבר על הניזק להרחיק את עצמו ולדבריהם קאמר בחרדל דלמא אפכא דר"י באמת סבר על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו בלוקח שסמך ברשות ולכך לא פליג במשרה וירק וטעמי' דחרדל משום דהני מזקי הני כדאיתא בש"ס ובאילן ובור לטעמיה דרבנן קאמר לדידי אפי' באילן קוצץ מטעם דעל המזיק כו' (וחילוקי דמחלקי רבנן לדעת רש"י לית לי' לר"י) אבל לדידכו א"כ איפכא נמי דוק:
עוד חזיתי בספר מלחמות דהרמב"ן דדבורים הוה גירי דיליה א"כ למאי דקס"ד דר"י ג"כ סבר על המזיק להרחיק את עצמו א"כ ה"ל לאוקמי בשסמך על דבורי' תחלה והואיל דהוא מזיק בגירי א"כ עליו להרחיק את כל הרחקה ורבנן סברי דכי הדדי נינהו ועל כל א' להרחיק חצי הרחקה או אפשר לומר דסבירא להו דעל הניזק להרחיק הואיל דאכתי לא ידעינן מאילן ובור. ובזה אפשר לומר דרבינא דמשני תירוציה כבר ידע המסקנא מפלוגתא דאילן ובור רק התרצן לא הבינו דוק:
עוד ראיתי בהרי"ף דכתב דבמשרה צריך להרחיק אף לר"י ג' טפחים מיהא או מעט יותר כי היכי דלא להוי גירי דילי' א"כ מאי מקשה לר"י משרה וירק נמי הלא התם הרחקה ג' מיהא צריך וא"כ שפיר עביד ר"י דלא פליג אמשרה וירק ועי' בב"ח:
עוד יש לדקדק לדעת הרמב"ם דסבר דצריך להרחיק בכולם אף לדעת ר"י כדי דלא ליהוי גירי דיליה דהיינו ג' טפחים או מעט יותר חוץ מאילן דבשעה שנוטע לית כאן שרשים א"כ מאי מקשה וסבר ר"י דעל המזיק להרחיק והתנן כו' דלמא הכא מיירי בריחוק גירי והתם ליכא גירי כלל דהלא בשעה שנטע ליתנייהו לשרשים כלל כדלעיל ויש ליישב:
עוד יש לדקדק קצת לעיל דמקשה לרבא מאילן ובור דלמא התם מיירי בשאינה עשוי' לבורות ולכך טעמא דאיכא בור כו' והתם ליכא למימר לכאורה כי היכי דאימלכת אתה כו' דוק:
והנה לפירושם דר"ת ור"ח קשה לי אחר דמצאתי בריב"ש דמפרש לישנא דעל המזיק להרחיק כו' לפירש ר"ת דלכאורה משמע מהלשון דחומר קא מחמיר על המזיק ולא קולא ולפירש ר"ת הוה קולא ולא חומרא לכך מפרש (וזהו דהקשה הרמב"ן על בעל המאור ע"ע) דבאמת חומרא קאמר ומ"מ מהחומרא יצא לן קולא והיינו דסבר באשר אמרינן דמותר לסמוך הראשון א"כ לית ליה חזקה ובבא הב' אכתי צריך להרחיק כי בשאין כאן מחאה אין כאן חזקה אבל באשר נאמר דאסור לסמוך א"כ באשר סמך כבר אין צריך להרחיק אח"כ בבוא הב' כי טענינן לראשון דחזקה הוה וא"כ ה"ק הש"ס על המזיק להרחיק את עצמו לעולם מטעם דאין לי' חזקה וממילא א"כ מותר לסמוך בשאין כאן דבר הניזק זהו תמצית דבריו אע"ג שאין זה לשונו. וא"כ הוא קשה לן מאי בא לדייק מכלל דר"י סבר על הניזק דלעולם אימא לך דעל המזיק להרחיק סבירא ליה ואפילו בדליכא דבר הניזק כרבא בבור ובעל הדבורים אשר סמך תחלה אית לי' חזקה ואין צריך להרחיק ומ"מ הואיל דעשה שלא כהוגן אף בעל החרדל סומך דוק: