כוס הישועות· רבי שמואל הכהן שאטין
בבא בתרא · דף יא.
במתני' אין חולקי' את החצר כו' הא דהוצרך לגלות לן דין דחלוק' החצר ולא די לי' במה דכללא כייל אח"כ כל שיחלק ושמו עליו או במאי דאמר על כל הדברים דקחשיב עד שיהא בהן כדי לזה כו' וה"ל למחשב חצר נמי בהדי' ולימ' עליו כזה דודאי שדה וגינה הוצרך ליכתב בפני עצמם כדי לכתוב עליהם שיעור' דר"י ודר"ע ואע"ג דלא פליגי אלא מר כי אתרי' כו' כדלקמן מ"מ ודאי הוצרך לאשמעינן דאזלינן בהו בכל מקום ומקום לפי חשיבותי' אבל בחצר קשה לכאורה לכך אמינא דבאמת אתי לאשמעינן דנותנים עוד ד' אמות לכל פתח ואפשר דבהני ד' אמות קמיירי וא"כ דין דר"י מוכח ומרומז במתני' גופא וק"ל:
עוד במתני' אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מכאן יחלוקו הנה כבר אמרו חז"ל בש"ס לעיל דף ג' דמשום סיפא איצטריכא לי' ודבריהם לא צריכים חיזוק אבל מ"מ נאמר טעמ' בזה דנקט לרישא משום סיפא ויהי' מ"מ אך למותר ולא הוה לי' למתני אלא לסיפא בלחוד לכך אמינא דמרישא ידעינן לפרש ביותר להסיפא דהנה שמואל אמר לקמן אסיפא ל"ש אלא בכרך א' אבל בב' כריכין חולקין ע"כ וא"כ שפיר תני לרישא דיהי' הסיפא דומ' לה והיינו דמה לרישא דאיירי ודאי בדברים המדובקים אחד לאחד כן יתפרש הסיפא דוקא במדובקים בכרך אחד וק"ל:
בגמרא תנ"ה אין חולקין כו' ואיכא דרמי להו מירמ' כו' יש למצוא קצת איכא בנייהו בין הני תרי לישני דהנה אחר שמצאנו בב"י ב' דעות אם אמרינן דדין דר' יוחנן שייך אפי' בשותפין או דוקא במחלק נכסי' על פיו דומיא דכתב רש"י לקמן בפלוגת' דר"ה ור"ח (ועיין בב"ח דחולק על הב"י בטוב טעם אבל יש להשיב עליו קצת ודוק) והנה נאמר דלשון הראשון סובר דע"כ לא קאמר ר"י אלא במחלק נכסי' על פיו וא"כ איכא לאוקמי מתני' בשותפין דאין נותני' לו ד' אמות לכל פתח וכדכתב הב"י וא"כ ליכא למרמי הברייתא אמתני' דדלמא מתניתין מיירי בשותפין והברייתא במחלק אבל סיוע' איכא מ"מ לדברי ר"י ולדינו דבמחלק נכסים על פיו מוכח מ"מ דנותנים לכל פתח ד' אמות ומוקי הוא למתני' דאיירי בכל ענין אף במחלק. ולשון האחרון סובר דדין ר"י נאמר אפי' בשותפין וא"כ ע"כ איכא למירמא מתני' וברייתא אהדדי וק"ל:
בגמרא אמר ר"ה חצר מתחלקת לפי הפתחי' ור"ח כו' הנה יש לומר דדיוקא דהני תרי אמוראי דפליגי אתי' מהברייתא דלפנינו אחר אשר מצאנו ג"כ ב' דעות אי ד' אמות דכל פתח אף בפתחים הרבה מעכבים החלוקה והיינו דודאי אמרינן אם יש די בחצר ליתן לכל פתח ופתח ד' אמות אף דהן פתחי' הרבה דנותנים ודאי אבל אם אינו די ליתן אלא לשני פתחי' לכל א' ד' אמות ולשארי פתחי' אין די ליתן לכל א' ד' אמות דאפ"ה חולקים הואיל דכבר ניתן לפתח א' ד' אמות לפרק משאו ולדעת אחרים מעכבין החלוקה עד שיש די ליתן לכל פתח ד' אמות דלאשר יש לו פתחים הרבה יאמר לאשר אין לו כ"א א' למה אפסיד בהחלוקה ועיין בב"י והנה ר"ה מסתבר לי' לומר טפי כדעת האחרונה אם הדין נותן ליתן לכל פתח ד' אמות בשיש די א"כ ודאי מעכב החלוקה וא"כ קשה לי' א"א דהדין דין אמת ליתן לכל פתח ד' אמות והשאר חולקים בשוה א"כ למה תני הברייתא אין חולקים את החצר עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה ה"ל לומר עד שיהא ד' אמות לכל פתח ועוד ד' אמות להיות נקרא חצר וה"ל לאשמעינן רבותא טפי שצריך להיות ד' אמות לכל פתח אפי' אם יהיו פתחים הרבה אלא ע"כ דמתחלקת לפי פתחים והברייתא מיירי בשאין לכל א' כ"א פתח אחת וא"כ אין כאן רבותא בפתחים הרבה מאשר יש בשני פתחים. אבל ר"ח סבר דאין מעכב החלוקה כ"א ד' אמות דפתח א' וא"כ א"א לברייתא לומר אין חולקין עד שיתן לכל פתח ד' אמות כו' דא"כ ה"א אפי' לפתחים הרבה אמרינן כן לעכב החלוקה בשבילה וזה אינו דוק כן העליתי בדרך חידוד לפני תלמידי:
בתוס' ד"ה ולא את השדה כו' אע"ג כו' מ"מ אינו חשוב לטרוח בפחות מט' קבין כו' ובזה א"ש הא דלא הוה די למתני' ליתן הכלל כל שיחלק ושמו עליו כו' ולא לימא הא דעד שיהא בהן כדי לזה כו' אלא אי הוה אמר זה הכלל בלחוד ה"א דבשדה יהי' די בכל דהוא אחר דבכל דהוא נקרא שדה וק"ל: