אור ברסלב
כוס אליהו על הגדה של פסח מגיד › פסח מצה ומרור

כוס אליהו על הגדה של פסח· רבי אליהו בן הרוש

מגיד · פסח מצה ומרור

דיינו

פסקה א

רבן גמליאל היה אומר. טעמו כתב התי"ט פ"י דפסחים מ"ה משום דכתיב ואמרתם זבח פסח וכו' פי' באמירה שצ"ל פסח זה שאנו אוכלין ואתקש מצה ומרור לפסח דצ"ל מצה זו ומרור זה ע"כ. ובזה אני מבין מה שהוצרך להזכיר המנין דמניינא למעוטי מאי דלפי שמצינו שהקפיד הכתוב בכמה מקומות על סיפור יציאת מצרים בלילה הזה. ואנחנו לא נדע על איזה סיפור הקפיד הכתוב שא"א בלעדו אם על הכלל כלו דהיינו כל ההגדה מראש ועד סוף או על איזה פרט בלבד קפיד אבל השתא דגלי קרא חיוב אמירת שלשה דברים אלו ש"מ דאלו השלשה בלבד הם עיקר הסיפור ועלייהו קפיד קרא שאם לא אמרם או אם חיסר אחד מהם אפי' בדיעבד לא יצא ידי חובתו. אבל כל שאר דברי ההגדה אינם רק בכלל כל המרבה לספר ה"ז משובח ולהכי נקט מניינא. למעוטי שאר הסיפור

ועדיין צריכים אנו לתת טעם לסדר זה פסח מצה ומרור הרי מה שמררו את חייהם קדם בזמן לפסח ומצה שהיו בליל ט"ו וא"כ הי"ל להקדים להם המרור. ואע"פ שסדר הפסוק ג"כ כך הוא ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' על מצות ומרורים יאכלהו. מ"מ קשה דהכל טעמא מאי ונראה שרצה ר"ג דשנים מאלו השלשה המחוייבים שהם פסח ומצה הם עיקריים יותר מהמרור שהם מורים על עיקר הנס והגאולה פסח על שפסח ה' על בתי בנ"י ומצה שלא הספיק להחמיץ עד שגאלם משא"כ המרור שאינו רק לזכר בעלמא לוימררו את חייהם לכך הקדים את שניהם למרור. ועי' במפרשי התי"ט פ' ערבי פסחים מה שתירצו בזה:

פסקה ב

פסח שהיו אבותינו אוכלין. לעין מניה כתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. וממה שלא אמר ואמרתם לבניכם. או ואמרתם אליהם כמו בתשובת שאר הבנים דכתיב ואמרת לבנך עבדים ואמרת אליו בחוזק יד. יליף המגיד דאף לעצמו בלתי שאלת הבנים צריך שיאמר כן בדרך שאלה ותשובה על שום מה על שום שפסח וז"ש ואמרתם בח פסח הוא לה' ר"ל שוה שאנו אוכלים הוא זבח פסח לה' ועל שום מה בשביל שפסח על בתי בנ"י ואמר בנגפו את מצרים וכו' ואת בתינו הציל. את ואת אתו לרבויי מ"ש ז"ל מצרי והוא בבית ישראל לקה. ישראל בבית מצרי ניצול. והיינו את מצרים לרבות שגם מצרי בבית ישראל לקה ואת בתינו לרבות בית המצרי שגם ישראל בבית המצרי ניצול ואע"פ שכבר דרשו כן מפ' ולא יהיה בהם נגף כמו שפירש"י שם הדר רבינהו בתשובת שאלת הבן לו' שצריך להודיע לו גם הפרטים הללו:
ואנכי ראיתי להביא מדרש פליאה הביאו הרב קרבן פסח וז"ל ואמרתם זבח פסח מכאן שדורים בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום ע"כ והוא תמוה והרב ז"ל פי' וז"ל כי חצי פ' היא מ' וחצי ס' היא ל' וחצי ח' היא ד' הרי למ'ד ר"ל שכשאתה זובח הפסח לחצאין יהיה למ"ד ותהיה הדרש בהלכות פסח שלשים יום ע"כ ולע"ד נראה דממלת פסח לבד מפיק לה דר"ת פסח למפרע הוא ח'צי ס'מך פ'ותחין ור"ל חצי ס' דהיינו ל' קודם פסח פותחין באמירת הזבח וענייני הפסח וקל:

פסקה ד

מצה זו שאנו אוכלין. צריכין אנו להבין אימת היה ההגלות הזה שנגלה עליהם. אם הוא בשעת מכת בכורות דכתיב ועברתי בארץ מצרים איך יאמר עליו וגאלם מיד הרי ההגלות ההוא היה בחצי הלילה והם לא יצאו עד נכון היום ואין זה מיד ואף אם נאמר כמ"ש ז"ל ע"פ הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה שמשעה שניתן להם רשות ליצא מיקרי יציאה. מ"מ איך יתכן לו' שלא הספיק להחמיץ מעת שנגלה דהיינו מחצית הלילה עד אור היום שיצאו והוציאוהו עיסה בלי חימוץ:
לכ"נ דההגלות הזה היה ביום בשעת יציאתם ותכף נגאלו ולפי שהיו סבורים שיהיה להם שהות כשיאיר היום להכין להם צדה ואחר כן יצאו לכך לא לשו עיסתם בלילה מחצית הלילה ואילך. או לפי שהיו טרודים אז בשאלת כלי כסף וכלי זהב ושמלות. ולכן לא לשו עיסתם עד אור הבקר ותכף ללישתם גורשו ממצרים וגו' ולא הספיק להחמיץ עד שנגלה עליהם וגאלם. ומה שנגלה עליהם אז בשעת יציאה איפשר שלמד כן מדכתיב ואנכי אעלך גם עלה. או מדכתיב או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' ככל אשר עשה ה' במצרים לעיניך ומשמע דבשעת עליה ממש ובשעת לקיחה נגלה עליהם:

פסקה ו

מרור זה שאנו אוכלין. כבר כתבתי בפסקת מה נשתנה טעם אחר למרור אבל המגיד נקט טעם פשוט יותר דמרור משום וימררו ל' נופל על לשון. ואמר בחומר ובלבנים על עבודת פרעה בבנין שהוא בחומר ובלבנים. ובכל עבודה בשדה היינו עבודת המצריים שהיו משתעבדים בהם בכל מיני עבודות כדכתיב ויעבידו מצרים וגו' ומפרש דעבודת מצרים היתה קשה משל פרעה וז"ש את כל עבודתם אשר עבד ובהם היה בפרך עבודה מהמפרכת הגוף ומשברתו:

פסקה ז

בכל דור ודור. מעולם היה קשה עלי להבין כוונת המגיד. חדא דמה ראיה מייתי מפ' עשה ה' לי בצאתי ממצרים הואיל ועד דור היוצא הכתוב מדבר. והיותר קשה מה חזר להביא ראיה אחרת מפ' ואותנו הוציא משם ולא הספיק לו ראיה הראשונה. והקדים לו' שלא את אבותינו. ונראה לפי שהדור היוצא ממצרים נגזר עליהם למות במדבר זולת הפחותים מבן עשרים ואותם היו מיוצאי מצרים ומבאי הארץ. וכל העם הילודים במדבר היו מבאי הארץ. ולא מיוצאי מצרים. והיה עולה על דעתינו לו' שאותם שלא יצאו ממצרים אינם חייבים להראות עצמם כאלו יצאו ממצרים וכ"ש דורות שאחריהם שאינם לא מיוצאי מצרים ולא מבאי הארץ לכך בא המגיד לו' שבכל דור ודור חייבים בזה. ומביא ראיה מפ' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים הנאמר בפ' בא דלעיל מניה כתיב והיה כי יביאך ה' אל ארץ וגו' ועבדת את העבודה הזאת וכו' היא עבודת הפסח דנראה שהוא שפת יתר שהרי כבר נאמר בפ' זו והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבודה הזאת. אלא דאי מהתם הו"א דוקא הדור היוציא הוא דחייב בעבודה כדמוכחי קראי אבל באי הארץ לא. לכך חזר לו' והיה כי יביאך לכלול כל באי הארץ. וע"ז סיים ואמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי. וא"כ קשה איך יצדק על באי הארץ לו' עשה ה' לי נסים בצאתי ממצרי' והרי עם אבותיהם עשה ולא עמהם, ואבותיהם הם היוצאים. א"ו משו' דחייב לראות את עצמו כאלו יצא. לכך הם אומרים עשה ה' לי בצאתי. אלא דאכתי י"ל דדוקא הדור שהיו מבאי הארץ אף שלא היו מיוצאי מצרים דתכלית היציאה היתה לצורך ביאתם לארץ אבל דורות שאחריהם שאינם לא מיוצאי מצרים ולא מבאי הארץ לא. לכך סיים ואמר שלא את אבותינו בלבד וגו' אלא אף אותנו והביא ראיה לזה מפ' ואותנו בפ' ואתחנן דלעיל מיניה כתיב ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ומה צורך לכפול הדברים באומרו ואותנו הוציא משם. אלא לדרוש באם אינו ענין לו' שאפילו אותנו שאין אנו מיוצאי מצרים ולא מבאי הארץ חייבים אנו לראות את עצמנו כאלו יצאנו כנ"ל. ודו"ק:

א"נ יאמר במה שנדקדק עוד דתחלה אמר כאלו הוא יצא דמשמע כאלו יצא והוא לא יצא באמת ואח"ך שלא את אבותינו בלבד וכו' אלא אף אותנו גאל דמשמע שגאל אותנו באמת. ועוד מאי עמהם דקאמר דנראה שפת יתר. אלא הענין הוא בהקדים מתי דאיתא בפסחים ד' קי"ו על משנה זו וז"ל שאמר רבא צריך שיאמר וחותנו הוציא משם ע"כ וצריך לתת טעם למה לא הספיק לו לרבא אמירת הפסוק שבמשנ בעבור זה עשה ה' לי והוא המוקדם בתורה והצריך לו' ג"ך פ' ואותנו הוציא משם. ונראה דטעמו הוא דאי מהתם הו"א דמאחר שהדורות הבאים לא יצאו באמת א"כ מ"ש עשה ה' לי היינו כאלו עשה ולא באמת ולכן אמר שצריך שיאמר ג"ך ואותנו הוציא משם דמשמע דבאמת גם אותנו הוציא מדשנה עליו הכתוב. והטעם כמשז"ל דאלו נתעכבו שעה א' במצרים היו נטמעים בן' שערי טומאה ושוב לא היו יוצאין הם ובניהם עד עולם שהבנים נמשכים אחר אבותיהם. ונטמעין עמהם. וכמ"ש בתחלת ההגדה ואלו לא הוציא וכו' עדיין אנו ובנינו וכו' נמצא דכשנגאלו הם נגאלנו גם אנחנו עמהם ובזה יובנו דברי המגיד כמין חומר. דתחלה אמר כאלי הוא יצא ממצרים. והביא ראיה מפסיק ראשון בעבור זה עשה ה' לי שאין ללמוד ממני רק כאלו יצא ולא באמה. ואח"כ אמר שלא את אבותינו בלבד אלא אף אותנו הוציא באמת והביא ראיה ע"ז מפ' שני ואותנו הוציא משם דבאמת הוציא אותנו גם אנחנו מדשנה עליו. ולכן אמר אף אותנו גאל עמהם. שכשם שבשעבוד היינו נגררים עמהם ונמשכים אחריהם כך בגאולה נגאלנו עמהם. וכלל דבריו הוא דמפ' ראשון לא הוה ילפינן כ"א כאלו יצאנו ומפ' שני ילפינן שיצאנו ממש וכפי זה מ"ש שלא את אבותינו וכו' ע"ז הפיסקא אינו מדברי התנא רק הוא תוס' מהמוראים האחרונים או מהבאים אחריהם:

תוכן העניינים

כוס אליהו על הגדה של פסח

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה