כוס אליהו על הגדה של פסח· רבי אליהו בן הרוש
מגיד · כנגד ארבעה בנים
פסקה א
ברוך המקום. מה שכפל מלת ברוך ד' פעמים גם מה שכינה שמו ית' מקום במקום הזה נראה בהקדים מ"ש ז"ל בספרי ע"פ וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן שהקשו מאי בעי בשעיר שהוא מקום מושב בני עשו. ומאי בעי בפארן שהוא מקום מושב בני ישמעאל דכתי' בהגר ותשב במדבר פארן. אלא שבתחילה הלך אל בני עשו וא"ל מקבלים אתם את התורה אמרו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לפניו רבש"ע כל עצמו של אביהם רוצח היה דכתי' והידים ידי עשו וזאת הברכה אשר ברכו אביו ועל חרבך תחיה. הלך אצל בני ישמעאל וכו' אמ"ל מה כתיב בה אמ"ל לא תגנוב אמ"ל רבש"ע אביהם לסטים וברכתו ידו בכל ויד כל בו עד שבא אצל ישראל וקבלוה ע"ש. ונראה ודאי שלפי שאין חפץ לה' בבני עשו וישמעאל שיקבלוה לכך היה משיבם כתיב בה לא תרצח כתיב בה לא תגנוב דבר שא"א להם בלעדו כי הוא חייהם שהיה נותן להם מקום לסרב בקבלתה כדי לתת אותה לעמו ישראל. ולכך אמר תחילה ברוך המקום ב"ה אחת על שלא נתנה לבני עשו ואחת על שלא נתנה לבני ישמעאל והג' על שנתנה לישראל וזהו ברוך שנתן תורה לעמו ישראל ולכן כינה שמו ית' מקום שהוא ית' נתן להם מקום לסרב בקבלתה ואמר ברוך הוא פעם רביעית על שלא נתנה למלאכים:
פסקה ב
חכם מה הוא אומר. להבין כוונת השאלה והתשובה. נראה בהקדים לפרש שלש חלוקות הללו. דהיינו העדות היא המלה שהיא עדות למהירות הגאולה שלא הספיק בצקם להחמיץ וכו'. החקים הוא הפסח. דכתי' ביה זאת חקת הפסח. והמשפטים הוא הדין האמור בשניהם שנאכלים באחרונה. והכוונה דבצירוף שלשתם המצה והפסח והדין האמור בהם תצא שאלתו. דתחילה יש לשאול על המצה בזה"ז דאחרי שאנו אוכלים בתחילת הסעודה יצאנו ידי חובת מצה ומה צורך לחזור ולאכול עוד כזית מצה באחרונה. ועל הפסח ג"כ שהיו אוכלים בזמן הבית כזית בשר באחרונה הוא נאכל על השבע והלא טוב היה לאכלו בתחלת הסעודה לתיאבון. אלא דלפ"ז היל"ל מה משפטי העדות והחקים דעיקר שאלתו היא על הדינים האמורים בהם. אלא שהחכם דקדק בחכמתו לאחר המשפטים באחרונה. להורות לנו דעיקר שאלתו על המצה והפסח הוא על משפטיהם שהם באים באחרונה. והשיב על ראשון ראשון דטעם המצה שאוכלים באחרונה לפי שהיא זכר לקרבן פסח שנאכל על השבע ולכך אנו עושים כהלכות הפסח וטעם הפסח עצמו לפי שאין מפטירין אחר הפסח אפילו מיני מתיקה כדי שישאר טעמו בפינו ונספר בהם כל הלילה:
פסקה ג
רשע מה הוא אומר. וצריך להבין מה היתה כוונת הרשע בשאלה זו ועוד מ"ש אף אתה הקהה את שיניו הוא שפת יתר ולא היל"ל אלא אף אתה אמור לו בעבור זה. ועוד קשה קושיית המפ' שמשיב לרשע מפסוק בעבור זה שהוא נדרש על מי שאינו יודע לשאל. ונראה דכוונת הרשע היא לשאול על קרבן פסח שנקרא עבודה כדכתי' ועבדת את העבודה הזאת וכו' ואומר מה העבודה הזאת לכם שהוא רוצה לטעום טעם בשר להנאת גופו ושואל מה הנאה יש לכם בעבודה זאת שאתם אוכלים אותו על השבע ואין לכם הנאה באכילתו וזה דוקא בעבודה הזאת ביחוד דבשאר קרבנות שבשרם נאכל לכהנים או לבעלים הם נאכלים בתחלת הסעודה לתיאבון דבעו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלים לתיאבון אבל זה הוא נאכל על השבע ואין בו הנאה להדיוט וע"ז השיבתו התורה ואמרתם זבח פסח הוא לה' שלכך הוא נאכל על השבע שלא תהא נראית אכילתו להנא' הגוף רק לשמו ית' לזכר אשר פסח. והמגיד דקדק מאומרו לכם ולא לו שהוציא את עצמו מן הכלל אשר לא כדת ולכן אמר גם אתה ענה כסיל כאולתו ודרוש עליו פסוק זה אשר לא כדת אף דפשט הפ' לא נתכוון לזה ומה גם דעיקר קרא דבעבור זה במי שאינו יודע לשאל הוא אמור עכ"ז אנו דורשים אותו על הרשע כדי להקהות את שניו ולהכעיסו כמ"ש הריטב"א ז"ל בזה לפי דרכו וזהו אף אתה הקהה את שניו ואמור לו בעבור זה שאמרת שהוא נאכל על השבע שנמצאת אכילתו לשמו ית' עשה ה' לי וגו' לי ולא לו שהוא רוצה לאכלו להנאת גופו ואלו היה שם וגו':
פסקה ד
תם מה הוא אומר. בהקדים שטעם המצה שאנו אוכלים בפסח הוא משתי סיבות חדא לפי שהוא מאכל עבדים ופועלים שאינו מתעכל מהר וזהו הלחם שהיו מאכילים אותם במצרים כשהיו משעבדים אותם וכמאמר המגיד הא לחמה עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ועוד לפי שהוא זכר למהירות הגאולה וכמאמר המגיד מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ כי גורשו וגו'. וזוהי כוונת התם כשרואה המצה שהיא משונה מלחם חמץ קטנת הכמות ושפלה נפשו לשאול הגיעה מה זאת ומלת מה נאמרת על ההקטנה כמו מה אנוש כי תזכרנו ור"ל מה היא חשובה זאת המצה שאתם עושים הלא לחם חמץ טוב ממנה. ולזה השיב שאין הטעם מצד חשיבותה רק הטעם מצד שהיא זכר למהירות הגאולה וזהו בחוזק יד הוציאנו ה' ר"ל בחוזק יד של מצרים הוציא ה' דכתיב ותחזק מצרים על העם וגו' כי גורשו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ. ועוד טעם שני שהיציאה היתה מבית עבדים והיא זכר למאכל פועלים ועבדים:
פסקה ה
ושאינו יודע לשאל. ויש לדקדק במ"ש בסוף בעבור זה לא אמרתי אלא וכו' דהיל"ל אלא בשעה שפסח מצה ומרור. ובזה י"ל לפי שהתנא היה אחר החורבן דליכא פסח לכך נקט מצה ומרור דשייכי עכשו. ועוד י"ל דאפי' בזמן הפסח איירי ומשום דמסתמא ציווי והגדת לבנך הוא בתחלת הסעודה דזריזין מקדימין למצות ואז אין פסח מונח לפניהם שאינו נאכל אלא לבסוף ואם יביאו אותו בתחילה יתקרר לכך נקט מצה ומרור המצויים לפניו בתחלת הסעודה שהוא שעת ההגדה. ועוד יש לדקדק מה הלשון אומרת את פתח לו היל"ל הגד לו כלשון הכתוב או אמור לו כמ"ש בחכם. ועוד אומרו בעבור זה לשון יחיד הרי על המצה והמרור מדבר כאומרו בשעה שמצה ומרור והיל"ל בעבור אלו. ועוד אומרו עשה ה' לי ולא פירש מה עשה. ונראה לע"ד משום דמצוה בשאלה דבכל הבנים הוזכרה שאלת הבן זולת מי שאינו יודע לשאל. ולכן אנו עושים בלילה הזאת כמה דברים לשינוי כדי שישאלו לכן צותה התורה בזה שאינו יודע לשאל להתחיל ולומר לו בלשון שמתוכו עכ"פ יתעורר לשאול וז"ש את פתח לו שאתה תהיה המתחיל ופותח לו פתח לשאול דמתוך דבריך יהיה למד מה שישאל ותאמר לו בעבור זה עשה ה' לי וגו' שאז בשומעו דבריך עכ"פ ישאל ויאמר מה שאמרת בעבור זה לשון יחיד הרי המצה והמרור שניהם יחד מונחים לפנינו ועל איזה משניהם אתה אומר בעבור זה. ועוד ישאל מה שאמרת עשה ה' לי לשון סתום צריך אתה לפרט שיחותיך מה המעשה אשר עשה ה' לכם בצאתכם ממצרים. ולהכי נקט קרא לשון זה לעוררו שיהיה עניינו ג"כ בדרך שאלה ותשובה. ותשובתך אליו היא פשוטה שלשון בעבור זה שאמרתי אין הכוונה על דבר מיוחד אלא על העניין ור"ל בעבור כל העניין של הלילה שכולל הכל ומה שעשה ה' לי היינו אותות ומופתים. ואין להקשות על אומרו יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא וכו' או ביום ההוא וכו' דהשתא דכתיב בעבור זה המורה על המצה והמרור המונחים לפניו דתו ליכא למטעי לא מר"ח ולא מבעוד יום מה צורך לומר ביום ההוא די"ל דאכתי אי לאו ביום ההוא איכא למטעי ולומר מר"ח דלעיל מניה מיירי במצות השייכים בפסח עצמו והו"א דכוונת הפ' בעבור המצות האלו המונחים לפניך עכשו אתה צריך להגיד מר"ח לכך הוצרך לבאר שאין ההגדה מחוייבת רק ביום ההוא ולשלא תאמר מבעוד יום לכן חזר ופירש בעבור זה לגלויי דביום ההוא היינו בשעה שמצה ומרור: