כוס אליהו על הגדה של פסח· רבי אליהו בן הרוש
מגיד · חצי הלל
פסקה ב
לפיכך אנחנו חייבים. ר"ל הואיל וגם אנחנו יצאנו. א"כ כל הנסים שנעשו להם נעשו גם לנו. ולכן חייבים אנחנו להודות וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו ואמר שהוציאנו מעבדות לחירות וכו' הזכיר כאן חמשה חלוקות שלכאורה נראה שכלם ענין א' ואינו רק כפל ענין במלות שונות. אבל הענין שהמגיד כיון בה' חלוקות אלו כנגד חמשה עניינים קשים שהיו להם לישראל במצרים. א' מה שכתוב בנימוסי מצרים שאין עבד יוציא משם לחירות. ב' העבודה הקשה ששמו עליהם. ג' היגון והאנחה הנמשך להם מעבו' קשה התדירות כדכתיב ויאנחו בני ישר' מן העבודה. ד' מה שהיו משליכים בניהם ליאור ואמרו ז"ל שהיה פרעה שוחט ק"ן תינוקות וסך בדמן. ה' שהיו מכשילים אותם בע"ז. כנגד הראשונה שאין עבד יוציא משם לחירות. אשר הוציאנו מעבדות לחירות. כנגד הב' שהיא עבודה קשה אמר ומשעבוד לגאולה. כנגד הג' שהוא היגון והאנחה אמר ומיגון לשמחה. כנגד הד' שהיו משליכים התנוקות ליאור ושוחטים אותם ונמצאו אבותיהם מתבלים עליהם אמר ומאבל ליו"ט דבאבל כתיב ואחריתו כיום מר. ונהפך להם יום מר ליו"ט. וכנגד החמישית שהיא עבודה זרה שעובדיה תועים מדרך השכל והולכים באפלה אמר ומאפילה לאור גדול הוא אור אין סוף ב"ה שהוא אור גדול צח ומצוחצח:
פסקה ג
הללויה הללו עבדי ה'. הכוונה כמ"ש לעיל על ומאפילה לאור גדול שהיו מעבידים אותם לע"ז. וכשאמרם ז"ל מה אלו אף אלו וא"כ היו עבדים לה. ולכן אומר להם עכשיו שראוי לכם להלל ה' להיותכם עבדי ה' ולא עבדים לע"ז ואמר הללו את שם ה' ר"ל שההילול הוא שם ה' בעצמו ששמו המיוחד ית' וית' הוא מורה על ההילול בכתיבתו ובקריאתו ובנקודותיו שהשם בכתיבתו מורה על היה הוה ויהיה ובקריאתו באדנות מורה שהוא אדון הכל. ובנקודותיו שהם שח"ק שבא חולם קמץ. וכתב ה' מנחת שי בפ' הלה' תגמלו זאת שזהו יהי' שם ה' מבורך וזהו ג"ך זה שמי לעולם ע"ש שנקודות מבורך ונקודות לעולם הם נקודות שם המיוחד. ועפ"ז אני מבין מה שתקנו בתפלה ברכו את ה' המבורך. והם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד שהוא אומר להם ברכו את ה' שהוא מבורך ועומד שנקודותיו מורים ע"ז שהם נקודות מבורך. והם עונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד שנקודותיו ונקודות לעולם מורים שהוא מבורך לעולם. ואמר ברוך על זמן ההוה המבורך על זמן העבר לעולם ועד על העתיד ועל שלשתם מורה השם בכתיבתו היה הוה ויהיה ויהי כוונת דוד הע"ה באומרו הללו את שם ה' שהשם עצמו הוא השבח וההילול שנקודותיו הם נקודות מבורך. וזהו יהי שם ה' מבורך והם ג"כ נקודות לעולם וזהו מעתה ועד עולם. ומכלל הדברים שמענו ג"ך מה שמורה כתיבתו דהיינו מעתה הוא זמן ההוא ועד עולם הוא זמן העתיד. ולכלול גם זמן העבר אמר ממזרח שמש ועד מבואו וגו' דהיינו מעת התחלת זריחת השמש לזרוח דהיינו בבריאת העולם. ועד מבואו דהיינו סוף העולם דכתיב ואפרה הלבנה ובושה החמה ע"ד שדרשו וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה וכו' ור"ל מתחילת בריאת העולם עד סופו ועד בכלל מהולל שם ה' הרי ההילול יוציא מנקודותיו וכתיבתו ועל קריאתו באדנות שהוא אדון הכל העליונים והתחתונים אמר רם על כל גוים ה' הם התחתונים על השמים כבודו הם העליונים המלאכים וכל צבא מרום.
ומלת רם מושך עצמו ואחרים עמו כאלו אמר רם על כל גוים ה' ורם על השמים כבודו.
ואמר מי כה' אלהינו וגו' בא להזכיר שבחו יתברך וגדולתו אשר עשה ביציאת מצרים שני דברים הפכיים. ולכן הזכיר שם ה' שם הרחמים ושם אלהים המורה על הדין. והיינו שהביא על המצריים עשר מכות במדת הדין. וכנגדם עשרה נסים שנעשו לישראל שניצולו מן המכות במדת הרחמים. וזהו מי כה' אלהינו שיוכל לעשות שני דברים הפכיים בזמן אחד. והדר מפרש המגביהי לשבת המשפילי לראות וגו' ר"ל שעם שהוא ית' גבוה מעל גבוה הוא משגיח ומשפיל לראות בשמים הם גסי הרוח במצרים שהיו מתגאים על ישראל ומשעבדים אותם כעין שדרשו לא בשמים היא לא בגסי הרוח. ובארץ הם ישראל שהיו במצרים שפלים עד עפר להרע לאלו ולהטיב לאלו:
או יאמר המשפילי לראות וגו' שמצינו שראייתו יתברך לעשות משפע כמו לראות את העיר ואת המגדל ארדה נא וגו' וירא כי רבה רעת האדם בארץ וכשהוא ית' נפרע מן האומות נפרע משריהם תחילה. דכתיב יפקיד ה' על צבא המרום וגו' וזהו המשפילי לראות בשמים הם השרים שלמעלה ובארץ הם המצריים למטה לעשות בהם משפט כתוב ומצינו ראייתו ית' ג"כ לטובה כי ראה ה' בעוניי. את עניי וגו' ראה אלהים.
וז"ש מקימי מעפר דל ר"ל ישראל שהיו משועבדים בחומר ובלבנים שהכל היה מן העפר הקים אותם מאותו עפר והיתה להם תקומה להושיבי עם נדיבים כמו שנבאר.
מאשפות ירים אביון שהיו עובדים ע"ז במצרים. והע"ז היא אשפה מטונפת וטמאה כנדה מאשפות שהם כמה מיני ע"ז ירים אביון שבאונס היו עובדים ובלבם היו תאיבים לעבודתו ית' ולקדושתו. להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו וגו' כפל הענין הוא דקאי על שני חלוקות דלעיל מקימי מעפר.
מאשפות ירים. כנגד מקימי מעפר דהיינו מעבודת חומר ולבנים אמר להושיבי עם נדיבים הם שבט לוי שלא נשתעבדו וקרי להו נדיבים על שנדבה רוחם אותם לעסוק בתורה ולפיכך לא נשתעבדו. וכנגד מאשפות רים אביון שהיא ע"ז אמר עם נדיבי עמו הם ג"כ שבט לוי שהם לבדם המתנדבי' בעם במעשה העגל שלא לעבוד ע"ז דכתי' מי לה' אלי וגו':
מושיבי עקרת הבית. היינו כמ"ש לעיל על ומיגון לשמחה שהיו משליכים את בניהם ליאור ושוחטים אותם והיו אז כאשה עקרה לא ילדה. והקב"ה היה מרבה אותם שלא כפי הטבע. וז"ש מושיבי עקרת הבית שהיתה כעקרה. החזירה אם הבנים שיש לה בנים הרבה והיא שמחה עם בניה:
פסקה ד
בצאת ישראל ממצרים. כבר כתבנו על ומעבדות לחירות מ"ש ז"ל שאין עבד יוצא ממצרים לחירות וג"כ היו שם ישראל עובדים ע"ז מה אלו אף אלו. אומר שעתה מלבד שבטלו שניהם אלא אדרבא היה הפכם למעליותא. וז"ש בצאת ישראל ממצרים שיאן עבד יוצא משם לחירות בית יעקב מעם לועז גוי מקרב גוי שהיו עע"ז כמותם. והיינו דקרי להו בשם יעקב שלא היו עושים רצונו של מקום. ואמר שעכשיו היה נהפך לטיבותא. כנגד מה שהיו עע"ז אמר היתה יהודה לקדשו שחזרו לעבודתו ית' ולקדושתו. וקראם בשם יהודה מעין מ"ש ז"ל שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי ושיהודי נגזר מיהודה. וכנגד מה שהיו תחת ממשלת מצרים שאין עבד יוצא משם לחירות. אמר ישראל ממשלותיו. שחורו תחת ממשלתו יתברך.
א"נ יאמר בצאת ישראל וגו' עם הפסוקים שאחריו הים ראה וינס וגו' הנה הרב ק"פ פי' בהקדים מה שפירש"י בפ' כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים. עוד אמרו שהיו המצריים לועזים על ישראל אם בגופם שלטו בנשותיהם לכ"ש. עוד אמרו ז"ל לא עביד רתמנא ניסא לשקרי. הוא אומרו בצאת ישראל ממצרים בית יעקב אלו כנשים מעם לועז מהעם שהיו לועזים עליהם שזנו ונבעלו למצריים והיו אומרים היתה יהודה לקדשו דמצרים מל' לא יהיה קדש שהרי ישראל ממשלותיו. לשון ממשלה. ואם בגופם שלטו וגו' וסותר זה מהים ראה וינס דקב"ה לא עביד ניסא לשקרי אלא ודאי שהיו בני אבותיהם ע"כ:
ולעד"ן לפרש ע"פ ההקדמות הנז' בצאת ישראל ממצרים שהיא ערות הארץ והמצריים שטופי זמה. והיה מקום לומר שח"ו נכשלו ישראל שם בזנות. ובפרט בית יעקב אלו הנשים. מעם לועז שהיו לועזים עליהם אם בגופם שלטו וגו' ובא הכתוב לסתור דבריהם. היתה יהודה לקדשו ית' שהם קדש לה' דכתיב קדש ישראל לה' וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה וצא קדושה וממה שהם קדש נשמע שהם גדורין מן הערוה והיינו הנשים ולכך נקט היתה ולא היה. ישראל ממשלותיו שגם הזכרים משלו ביצרם ונגדרו מן הערוה. וקראם ממשלותיו בכנוי לו ית'. שאלמלא הקב"ה עוזרו לאדם אינו יכול לו. ונמצאת ממשלותם ביצרם. היא ממשלתו ית':
א"נ היתה יהודה לקדשו וכו' ויתיישב שפיר או' היתה ולא היה. ואו' ממשלותיו ל' רבים ולא ממשלתו ונקדים מ"ש ז"ל שמכל השבטים היה מלך או שופט ומשבט שמעון שבא זמרי על כזבי לא העמידו מלך או שופט. וז"ש היתה יהודה לקדשו שהוא קדש לה' וגדורים מן הערוה כמ"ש. ואמר היתה ולא היה כמ"ש ז"ל שלומית בת דברי אחת היא ופרסמה הכתוב וזהו אומרו היתה ר"ל אחת לבד היתה וראיה לזה שהרי ישראל ממשלותיו שהיו להם ממשלות רבות ומהם שופטים מהם מלכים מלכי ישראל ומלכי יהודה ואלולי שהיו גדורים בערוה לא העמידו לא מלך ולא שופט. הים ראה וינס לפי שראה והבן בקדושתם לכך לא עמד בפניהם ואז הירדן נשא ק"ו בעצמו ואמר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר וזהו הירדן יסיב לאחור ונקט לשון יסוב לשון עתיד לומר שמאותה שעה ידעו ודאי שהירדן יסיב לאחור בהגיעם שם:
ודרך אגב נבין מאמרם ז"ל וז"ל הים ראה וינס מה ראה ארונו של יוסף. והוא תמוה אבל הענין בהקדים מ"ש ז"ל שכל מי שבא דבר ערוה לידו וניצול הימנו עושים לו נס. וזהי הכוונה מה ראה ארונו של יוסף שתבעתו אשת אדוניו וניציל הימנה. והואיל ובא דבר ערוה לידו וניצול ראוי ליעשות לו נס הן בעודנו חי ואף כי אחרי מותו שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. ואם זה הים גדול ראה ונבקע הירדן קטן הכמות ודאי יסוב לאחור אפי' בלתי ראייה וכ"ש אחרי ראותו ארונו של יוסף. ומאי דנקט גבי הים ל' ניסה. וגבי הירדן נקט יסוב לאחור נראה דגבי הים היו המים נסים לימין ולשמאל ונעשו י"ב שבילים לי"ב שבטים נקט לשון ניסה. וגבי הירדן שהוא נחל מושך שהמים שלפניהם תמו ונכרתו ושלאחריהם היו נגדשים שם וחוזרים לאחוריהם נקט יסוב לאחור:
או יאמר בכוונת הפסוקים הים ראה וינס שראה מעשה ונזכר הלכה ראה המטה בידו של משה דכתי' ואתה הרים את מטך ונזכר שהוא הכה מי היאור והפכו לדם וגם ונבקע לפניהם והירדן נשאר ק"ו ממנו כנזכר:
או יאמר ונמשיך בזה כל הפסוקים. והענין שכל א' מהארבעה חלוקות מגיד מה שראה ולפיכך עשה מה שעשה. ויהיה מלת ראה קאי לכל החלוקות ונקדים מ"ש ז"ל ע"פ וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון שתנאי התנה הקב"ה. עמו במעשה בראשית ישקרע לפני ישראל. וילפי לה מדכתיב יקוו המים מתחת השמים וגו' ועוד אמרו ז"ל ע"פ כי במקלי עברתי את הירדן הזה שנתן מקלו בירדן ונבקע הירדן. והאבות סי' לבנים שכך עתיד הירדן ליבקע לפני ישראל. וז"ש הים ראה. ראה מעשה ונזכר הלכה שראה המטה בידו של משה ונזכר התנאי שהתנה עמו השי"ת שיקרע לישראל ולכן נס מפניהם. וכן הירדן ראה המטה בידו של משה [א"ה לכאורה לא נבקע הירדן אלא ע"י יהושע ואיפשר שממה שראה מקודם המטה בידו של מרע"ה קבל עליו שיסוב אח"ך לאחור] ונזכר שהוא עצמו נבקע במקלו של יעקב והוא סי' לבניו ולכן יסוב לאחור. וכן ההרים ראו מה שהכה בצור ויצאו ממנו מים ולכן רעדה אחזתם מפחד ה' ורקדו כאילים. ואע"פ שבאותה שעה עדיין לא הכה בצור מ"מ כבר נגזר עליו כן מששת ימי בראשית. שאחד מן עשרה דברים שנבראו בע"ש בה"ש הוא פי הבאר שהוא הסלע שהיה מתגלגל עמהם בכל מקום שהולכין וכן הגבעות נזדעזעו ורקדו כבני צאן. ויהיה רקדו כמו וירקדם כמו עגל. שנזדעזעו מפחד ה'. ודימה ההרים לאילים והגבעות לבני צאן שההרים שהם גדולים מהגבעות דימה אותם לאילים הגדולים שרוקדים בשעה שמתנגחים יחד. והגבעות שהם קטנים דימה אותם לבני צאן שהם קטנים. וכששואלים אותם מה לך הים מה לך הירדן. וכן ההרים והגבעות. משיב כל א' מהם כפי עניינו. משיב כל א' מהם כפי עניינו. הים אומר טעם דנס מלפני אדון חולי ארץ. שבשעת בריאת העולם התנה עמו שיקרע. ויהיה חולי מעניין בריאה כמ"ש הרד"ק שורש חול בשם רבינו יונה. והירדן משיב מלפני אלוה יעקב שהוא נבקע לפני יעקב אביהם והוא סי' לבניו. וההרים משיבים ההפכי הצור אגם מים וגו' שהצור שהוא דבר חזק וקשה הופכו לדבר לח. ונעשה אגם מים. והגבעות משיבים חלמיש למעיינו מים. שהופך החלמיש הקשה למעין מים. והשתא הוי תשובת ההרים והגבעות כעין תשובה אחת שהיפוך הצור לאגם הוא היפוך החלמיש למעין המלית שונות. והוא סגי בתשובה אחת לשניהם. אלא לפי שחלוקים הם בשאלותיהם אלו כאילים ואלו כבני צאן. חלקם גם כן בתשובותיהם: