כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
תשובה ג'
תשובה זו היתה בידי המנוח הרה"ח מו"ה ישראל נתן בריקנשטיין נכדו של הרב ד' ליפא אבד"ק סקאלט זל"ה הנ"ל, והוא מסרה לידי והנ"ל היא העתקה נכונה של התשובה.
כבוד הרב וכ' אבד"ק טירעשפאל
א. ע"ד השאלה באשה שהלכה לבית הטבילה לטבול אחר לידתה ובעלה המתין על בואה איזו שעות ובראותו כי לא שבה עדיין לביתה והי' לפלא בעיניו הלך לבית הטבילה לשאול עליה ואמרו שכבר עלתה מז הרחצה לביתה, והלך הבעל לבקשה ברחובות קריה וספרו לו כי ראו אשר זה כשעתא חדא אשה יהודית א' לא נודע מי היא נסתה ללכת על מעבר הנהר דניסטר הסמוך לבית הטבילה ושמעו קול הטביעה ואשר צעקה להושיע לה, ותיכף נאספו בעלי הספנים לחפשה ויבקשוה ולא מצאוה כי ירדה תחת הקרח ומני אז אבד זכרה ונתיתמו שלשה ילדיה, ואחרי כי נתיאשו מלבקשה הבעל לשאול הגיע אם אסור הוא במצודת חדרגמ"ה לקחת אשה אחרת או לא, ומצכת"ה צידד בזה מדברי המבי"ט וממ"ש הב"ש סי' א' סקב"א.
תשובה. הנה איתא בתוספתא דטהרות מובא בפסחים ד"י ובבכורות דכ"ה פלוגתא דרבי ורשב"ג בשדה שנאבד בה קבר, ולפ"ז נראה דנ"ד תלוי בהאי פלוגתא דלרבי דאמרינן קבר שאבד הק"ש א"כ ה"נ בנ"ד כיון שלא נאבד מעיר זו אשה אחרת רק זו ואח"כ מצאו אשה נטבעת תלינן דהיא היא שנאבדה. וע' בשו"ת שב יעקב שרצה ללמוד מזה בא' שהלך בדרך ושוב נמצא הרוג בדרך הזה דאמרינן היינו דאי שאבד. אולם באמת הרמב"ם לא ביאר הדין אם הלכה כרבי או כרשב"ג (וע' במל"מ פ"ג מהחו"מ). ואף כי השב יעקב כתב דהלכה כרבי מחברו כבר תמה עליו הנו"ב באהע"ז סי' מ"ו דאם אמרו הלכה כר' מחברו אבל נגד רבו לא, ורשב"ג רבו הי' ואדרבא בכללי הש"ס מבואר דר' ורשב"ג הלכה כרשב"ג. ובזה תמוה לי ג"כ דברי הש"ך ביו"ד קכ"ז שהקשה שם על רב האי שהביא ראי' שאין סומכין על דבריו של עכו"ם לא לאיסור ולא להיתר מהך דיבמות דהא הם דברי רשב"ג ורבי פליג עליו וקי"ל הלכה כרבי מחברו ע"ש. ולפי דברי הנו"ב הנ"ל ל"ק קושי' הש"ך דנגד רשב"ג ג דהוא רבו לא קי"ל הלכה כד' ושוב נסתר מחמתו היתרא דידן. ואולם בה"מ פסק להדיא כרבי משום דסוגיא אזלא כוותי' ע"ש.
והנה הטור או"ח בסי' תל"ט הכריע דבביטל אין צריך לבדוק עוד בצל ובדק ואשכח ואם לא ביטל צריך לבדוק משום דהוי ספיקא אם הלכה כרבי או כרשב"ג ולכך בביטל דהוי ספק דרבנן קי"ל כרבי ובלא ביטל דהוי ספק תו' חיישינן כרשב"ג, ולפ"ז בנ"ד דמבואר במרדכי סוף כתובות ומה"ט כתב הנו"ב במ"ת דעד א' נאמן שמתה אשתו אע"ג דאתחזק איסורא ע"א נאמן וחולק על הב"ש בסי' ס"ו דס"ל שאין ע"א נאמן ע"ש כיון דהוא דרבנן ולהכי שפיר ע"א נאמן וע' בשו"ת הרמב"ן שכתב דכל דיני מנודה שמסתפק הש"ס בפ' אלו מגלחין פסק רבנו בהן להקל לפי שאינן דבר תורה א"כ החדר"ג אינו רק מדרבנן ומכ"ש בזה"ז לדעת כמה מרבוותא שכבר כלה הזמן ואינו רק מתקנות הקהלות א"כ בודאי ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן סמכינן כדברי רבי דאמרינן קבר שנמצא הוא קבר שאבד.
ועוד נ"ל מטעם אחר להתיר בנ"ד דקי"ל בכ"מ דאזלינן בתר קורבא ומקרא מלא הוא גבי עגלה ערופה (והיתה העיר הקרובה אל החלל) וא"כ בנ"ד כיון שנהר דניסטר הוא סמוך לבית הטבילה והאשה היתה בבית הטבילה בודאי אזלינן בתר קורבא דמוכח ואמרינן כי היא היא שנטבעה. ואף שבש"ס ב"ב (כג) מקשה שם לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב מהא דהי' העיר הקרובה אה"ת דליזיל בתר רובא דעלמא ומשני ביושבת בין ההרים, א"כ משמע דבאינה יושב' ב"ה אזלינן בתר רובא דעלמא, וה"נ בנ"ד הי"ל למימר דניזל בתר רובא דעלמא. אולם באמת הרמב"ם השמיט הך אוקימתא דיושבת ב"ה וכבר תמה עליו הפר"ח ביו"ד סיס"ג וע' בכו"פ שם שתירץ דברי הרמב"ם והביא ראיות ברורות לדבריו, דהרמב"ם ס"ל דרובא וקורבא דמוכח שוין ולכך שפיר מביאה עגלה ערופה אע"פ שאינה יושבת ב"ה.
ובזה נ"ל לתרץ קושית התוס' בחולין (פב) ד"ה עגלה ובכריתות (כה) דהקשו שם דאמאי לא קאמר דהשוחט דמתני' היינו עורף ולרבנן חייב משום או"ב דעריפה זו היא שחיטתה דעריפה מטהרתה מידי נבלה ע"ש, אולם לפי האמור ניחא כיון דבאמת קי"ל דמביאה ע"ע אע"פ שאינה יושבת ב"ה משום דרובא וקורבא דמוכח שוין וא"כ לא מצי לומר דחייב משום או"ב משום דעריפה זו שחיטה כיון דמטהרתה מידי נבלה. דלענין לטהר מידי נבלה בודאי חיישינן בתר רובא דעלמא לכן לחומרא אזלינן בתר קורבא ומחויבת להביא ע"ע אבל לא לקולא לטהר מידי נבלה וא"כ אינו חייב משום או"ב.
ולפ"ז כיון דרובא וקורבא דמוכח שוין והוא ספק השקול א"כ בנ"ד דל"ה רק איסור דרבנן כמש"ל בודאי אזלינן בתר קורבא דהוי סד"ר. וע' בתוס' ב"ב (כד) ד"ה לימא דמוכח להדיא דאי נימא רוב וקורבא שוין מותר הוא בערלה משום דספק ערלה בח"ל מותר, ע"כ נלע"ד דמותר לו לישא אשה אחרת בלי שום פקפוק כלל.
ב. ובדבר אשר שאל כ"ת אם יכולין הצבור לשנות לעשות מבהמ"ד הישן עזרת נשים ורצה כ"ת לסמוך על דברי הט"ז סי' קנ"ד כל שלא חזי לקדושה חמורה, הנה באמת התב"ש חולק עליו מהא דאבני מזבח ששקצו אנשי יון במס' עכו"ם פר"י וגם ביומא גבי בגדי כהונה והניחם שם מלמד שטעונים גניזה הניחא למ"ד אבנטו של כ"ג ל"ז אבנטו של כהן הדיוט וכו' ע"ש והן קושיות חזקות, אולם לדעתי נראה לתרץ דברי הט"ז בטוב טעם, דטעמו של הט"ז דכל היכי דלא חזי לקדושה חמורה מותר להוריד לק"ק נראה לדעתי שהוא מטעם דלב ב"ד מתנה, ולפ"ז דוקא היכי דמועיל פדיון דעת הט"ז דמותר להוריד לק"ק היכי דל"ח לק"ח דבקדושת דמים בודאי אמרינן לב ב"ד מתנה כדאי' בשבועות (יב) אבל לא בקדושת הגוף.
והנה בעל המאור במס' עכו"ם פר"י כתב, אהא דאמרי' כיון שבאו בה פריצי' נעשה חולין היינו דוקא בדברים שאין בהם קדושת הגוף אבל לא בכ"ש, ותמה עליו הרמב"ן במלחמות דהא אמרינן זה על אבני המזבח ואבני המזבח הוי ג"כ קה"ג ככ"ש דאבני מזבח אין להם פדיון ע"ש. ומדי דברי בו זכור אזכרנו קושי' חמורה שהקשתי על דברי בעל המאור הנ"ל מהא דאי' בנדרים פ' הנודר מן המבושל גבי ר"ע שנשא ק"ו בעצמו מה בלשאצר שמשתמש בכ"ק דכתיב בהו ובאו פריצים וחללוה כיון שבאו בה פריצים נעשה חולין וכו' אלמא בכ"ש ג"כ אמרינן כיון שבאו בה פריצים נ"ח לא בדברי בעה"מ והיא קושי' עצומה, ולפ"ז ל"ק כלל קושית התב"ש על הט"ז מהא דאבני מזבח דמב"מ הוו קה"ג כמ"ש הרמב"ן במלחמות ובקה"ג שפיר אסור להוריד לק"ק אף היכי דלא חזי לק"ח, וגם קושי' השני' מבגדי כהונה ל"ק כלל דלדעת התו' בקידושין (נד) דבגדי כהונה הוו ג"כ כ"ש, וע' מל"מ ה' כלי מקדש וא"כ לא מועיל בו פדיון אסור להוריד לק"ק אך היכי דלא חזי לק"ח ושפיר מתורצין דברי הט"ז הנ"ל כמין חומר, ודו"ק. אך עכ"ז קשה לסמוך על הט"ז לענין זה, רק היכי דבנאוהו משלהם בודאי הוא מותר, ודעת כמה פוסקים דלא הוי ביהמ"ד של כרכים רק היכי דבנאוהו משל אחרים, ואף לדעת הפוסקים דגם בנאוהו משלהם הוי בהכ"נ של כרכים כיון שבאו ממקומות אחרים להתפלל שם, הא דעת הגאון בעל מגיני שלמה בתשובותיו דלא הוי בהכ"נ של כרכים רק היכי שמתפללין בקביעות שם ממקומות אחרים. ואנכי כבר הבאתי ראי' נפלאה לזה מדברי התו' יומא פ' הוציאו גבי פר של כה"ג אם אחיו מתכפרים בו מקובצא או מקופיא יעש"ה וקצרתי, וע' במג"א סי' קנ"ג שכתב ג"כ בשם מ"ב להתיר באם בנאוהו בשל עצמו וגם יש לי לצרף דעת א"ר דבתי כנסיות שלנו ג"כ על תנאי הן עשוין ולא כמג"א בסי' קנ"ב, ולכן אם בנאוהו משל עצמן מותר לשנות מבהמ"ד ישן לעשות עז"נ.
ג. ובדבר שאלתו, באחד שמתה עליו בתו היחידה בחייו ונשארו יתומים מבתו הנ"ל ובקש זקנם הנ"ל מחתנו אבי היתומים שישליש סך מעות עבור נשואי בניו כי פן ישא אשה אחרת ותם לריק כחם לבלתי ישיאם כדרך הארץ וכנגדו יתחייב גם הוא זקנם של היתומים להחזיקם אצלו והוא ישיאם ויתן להם מזונות על שלחנו כדרך שמתנהג אב עם בנו וגם לאחר מותו של האב הזקן יטלו נכדיו הנ"ל חלק בירושה (מעזבון זקנם) כאחד מבניו אם תמות עליו אשתו היא אמם הזקנה של היתומים וישא אחרת ויזכה לבנים, יהיו היתומים שוים לענין הירושה ככל בניו שיולדו לו, ונתרצה חתנו אבי היתומים להשליש סך מעות עבור בניו וגם זקנם נתן לנכדיו היתומים כתב אמיץ בהחזקת נכדיו אצלו ולהשיאם כחוב האב על בניו ממש וכתב להם בהכתב אשר אם תמות ח"ו עליו אשתו הראשונה (אמם הזקנה של היתומים) וישא אחרת ויזכה לבנים זכרים אז גם נכדיו הנ"ל יהיו לענין ירושה ונחלה כבניו ובנותיו ממש באין חלוק, וכתב כ"ז בעודו בריא ובקגא"ס ובח"ה ושד"א ובכל לשון של זכות ויפוי כח המועיל נפדתה"ק, ועתה במות עליו אשתו הראשונה ונשא אחרת וזכה לבנים ואח"כ מת גם הוא זקנם הנ"ל. באו לפניו היתומים הנ"ל לטול חלק בירושת זקנם עם הבנים שנולדו לו מאשתו השני', כיון שכתב להם שיטלו נכדיו בירושה ונחלה כבניו ובנותיו ממש.
וצדד כ"ת להפוך בזכות נכדיו דכיון דאמר כבני ובנותי ואדם יודע דאין הבת יורשת ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגמר ויהיב לשם מתנה ואין זה מתנה על מ"ש בתורה. ועוד דכיון דתחלת לשון הכתב שהתחייב א"ע להחזיקם וכו' הזכיר לשון חיוב א"כ אף סוף דבריו שאמר שיהיו לענין ירושה כבניו ובנותיו מוסב על מה שלפניו שאמר בתורת חיוב ולא לשם ירושה קא מכוין דנימא דהוי בזה כמתנה עמשכב"ת. וכמו בנתן שתי שדות דקי"ל כיון שהזכיר מתנה בתחלה מהני הלשון מתנה שזכר בתחלה על ל' הירושה שהזכיר בסוף והאריך בזה.
הנה לדעתי אין להם חלק בירושה. אפי' אם הי' אומר בפירוש בלשון מתנה שנכדיו יטלו כחלק א' מבניו ובנותיו אשר יולדו לו ג"כ לא מהני כלל. דהנה אהא דאמרינן בב"ב (קכז) דהאומר תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כא' מן הבנים. אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבא לאחר מיכן, הקשה הנמק"י דכיון שנותן לה כפי הבנים שיולדו לאח"מ א"כ הו"ל כקני כחמור דלא קנה כדמסקינן בפ' מ"ש, ותירץ דשאני הכא דמקנה לה מכח ירושתם, ולכאורה צ"ע בדברי הנמ"י דמה ענין זה לקני כחמור דשם תלה המקנה בפירוש מתנות האדם במתנות החמור ולכך ל"ק אבל גבי תטול אשתי כא' מהבנים לא תלה מתנתה במתנות הבנים שיהיו לאחר המתנה שהרי אם לא יוליד להבא כלל ג"כ תטול חלקה כא' מבנים שיש לו עתה ומה דמיון זה לקני כחמור. וע"כ מוכח מדברי הנמ"י כיון דמעורב בי' קנין שאינו מועיל דהבנים שיולדו לו אח"כ לאו בני קנין נינהו אע"ג דתלה ג"כ בבנים שיש לו עתה דהם בני קנין אפ"ה כיון דדימה אותה גם להנולדים לאחר מיכן ולאו בני קנין הם ל"ק כלל. ומדברי הש"ס פ' מ"ש מוכח להדיא כן מדפליגי ר"נ ור"ה בקני את וחמור דלר"נ קנה מחצה ור"ה אמר דל"ק כלל ולמה לא פליגי בקני כחמור גופי' אם אמר קני כחמור וכאדם אי מהני או לאו, א"כ נראה בעליל דבקני כחמור ובאדם כ"ע מודים דל"ק ושפיר הקשה הנמ"י כיון דתלה גם בהבנים הנולדים לאח"מ אע"ג דתלה מתנתה בבנים שיש לו מכבר עכ"פ הו"ל כקני כחמור וכאדם דל"מ לכ"ע.
וא"כ בנ"ד אפי' אם כתב מפורש בלשון מתנה ל"מ כלל, כיון דתלה מתנות נכדיו בבניו ובנותיו שיולדו לאח"מ א"כ בזה תיהדר קושית הנמ"י אדוכתי' דהו"ל כקני כחמור, ותירץ הנמ"י שם דל"ה כקני כחמור כיון דהקנה להם כאן מכח ירושתם, והא תינח אם הי' כותב שיטלו נכדיו כאחד מהזכרים אשר יולדו לו אבל הוא כתב כבניו ובנותיו שיולדו לו לאח"מ והבנות אינן בנות ירושה דאין הבת יורשת ואין להבנות שום חלק בתורת ירושה רק בתורת מתנה ובתורת מתנה לא מהני לדשלבל"ע א"כ אע"ג דתלה מתנתה גם בבניו הזכרים אשר יולדו לו ולהבנים הזכרים שפיר מהני כיון דהקנה להם בתורת ירושה כמו שתירץ הנמ"י, מ"מ כיון שתלה מתנתה גם בבנותיו א"כ שוב הו"ל כקני כחמור וכאדם דל"ק (הג"ה. לכאורה יש לחלק, דדוקא כחמור וכאדם דחמור ל"ש בי' קנין כלל משא"כ באומר כבני וכבנותי דגם הבנות בנות קנין הן שזוכות בעישור נכסים, ע' אהע"ז סי' קי"ג. לא הוי כמעורב קנין שא"מ וכו' וצ"ע).
וא"כ בזה שרצה כבודו להפוך בזכות היתומים הנכדים כיון דעירב גם הבנות בין הבנים. ואדרבא כיון שתלה מתנת גם בהבנות אפי' אם הי' כותב בלשון מתנה הו"ל כקני כחמור וכאדם דל"ק. ונסתר נמי מ"ש דמוסב אשלפניו שכתב בתורת חיוב דלדשלבדל ל"מ אפי' בחיוב וכמבואר בש"ס גיטין (יז) גבי אלא מעתה הקנה לנולדים וכו' דמידי טעמא הוא דאדם יכול להתחייב בדשב"ל משום דהחיוב חל על גופו והגוף הוא בעולם משא"כ לדשלב"ל ל"ש לומר כן. לכן נ"ל שאין ממש בהכתב לענין ירושה דהו"ל כקני כחמור וכאדם דל"ק.
והנני ידידו דו"ש באה"ר ובלונ"ח
יעקב וויידענפעלד חופ"ק הרומלוב
הן תוי לזכרון
מהמעשה נפלא שאירע פה טירצשפאל בשנת תרל"ח, מהאשה שנאבדה מבית הטבילה ויצא הדבר בהיתר בהסכמת הרב הגאון וכו' מהרומלוב הנ"ל, להתיר את בעלה ממצודת חרגמ"ה ונשא אשה אחרת בעיר קאווישאן, אחרי כן באו אנשי עיר קריוואזע הקרובה לבאלטא ואמרו שהאשה הנאבדה פה נמצאת בשם, וספרו שסגרה שפתים בדלתים ובריח ואינה מגדת את מולדתה ויושבת בדד ופניה זועפים ומרה השחורה התגברה עליה. הוריה כשמעם זאת מהרו לקריוואזע ויכירוה ויאמרו פרי בטננו היא בתוארה וקומתה וזה זה סימניה והראו לה אותות אהבתם אליה והיא לא השיבה אהבה אל חיקם ולא ענתה דבר על כל דברי שאלותיהם ויקחוה אל ביתם לדרוש ברופאים ולהשיבה לאיתנה, וכבואם העירה נסבו אנשי העיר את הבית לראות את האבדה אשר מצאו בקריוואזע ויכירוה גם הם ונערותיה אשר הלכו אתה אחוזי יד ותאמרנה זאת היא, וקבר שאבד היא קבר שנמצא, ואולם הנמצאת הזאת היתה כמתנכרה ורוחה זרה אתם. הקול שאון הזה נשמע בקאווישאך מקום מושב בעלה, כי שבה אשתו מבית הטבילה, ויצוו עליו להפרישו מאשתו השני' אשר לקח וארש לו במשפט התורה עד אשר יצא כנגה צדקו.
אמנם עיני ד' צופיות בכל והבט אל עמל לא יכול, הוא שלח עזרתו ביד איש מבצערשיו אחי האשה שנאבדה, ויכביר אתה מלין וחבה יתרה הודיע לה ובקש אותה פעמים באהבה שתודה אם אמנם כן אחותו בת אביו היה אם לא. ויפתח ד' את פיה ותאמר כי מולדתה בעיר ברעזדוב ובעלה יקיר נפחא (קאוויל) בעיר אלויסק סמוך לזוואהיל, ותיכף הריצו מכתבים להמורים דשם ושטו לקראת המכתבים והודיעו לנו כי הבן יקיר, זאת אשתו וזה וזה סימניה, וזה כשלש שנים שנבערה מדעתה ונסע עמה לקיוב ושוב לביתו בגפו באמרו כי מתה בדרך, ונשא אשה אחרת שלא ברצון חכמים, והבטיחו הרבנים במכתבם אשר חיש מהר ישלחו את הבן יקיר להשיבה אל מקומה ואל ארצה וכן הי', שבא לכאן והכירה והיא גם היא הכירתו ויביאה אל מקומה עיר אלויסק וגרשה בג"פ ושבה לכאן לעמוד לשרת בבית ט'.
כתבתי זאת לזכרון. אשר מזה ילמדו המורים לבלתי יאמינו בדמיונות ובאומדנות בענין חומר א"א, ומה שאירע בימי הנו"ב מהד"ק סי' ס"ב מהמעשה נפלא מפרימישלא אירע לנו פה ותורתנו תורת משה אמת.
והנני חותם שמי ישראל אברהם לערניר