כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן רח
ב"ה שנת תרל"ט.
לרב גדול אחד.
ע"ד השאלה באחד שקנה עוד קודם הפסח בערך עשרים אלף טאפף י"ש מאדון אשר אביו הי' נכרי ונשא אשה ישראלית שהמירה דתה ונתן לו קאנטראקט דהיינו שקצב עליו הי"ש במקח כך וכך כל טאפף ואם יעלה השער אזי מה שיעלה יותר מכפי הקצוב יהי'. מחצה לאדון ומחצה לו ועל סמך זה הקאנטראקט לקח לו מעות בהלואה מבאנק ונתן להאדון את המעות אבל אין חל שום אחריות מהי"ש עליו רק על האדון לבדו מוטל כל האחריות של הפסד ואונסא אבל עליו מוטל רק להשתדל במכירת הי"ש אם הי"ש הזה הוי כחמץ שעבר עליו הפסח:
תשובה. לדעתי בהי"ש הזה לא הוה הישראל שותף כלל כיון דכל אחריות אונסין וזילא הם על האדון המוכר אע"ג דהריוח אם נתייקר שייך להישראל במחצה מ"מ אין זה מכר רק הלואה וריוח שנתן לו בשביל הקדמת המעות וכן מצינו להדיא בדברי התוס' ב"מ (דף ס"ד) ד"ה אי דהקשו שם דהיכא מיירי דאי בשמשך א"כ אפי' אחר לי' אי תקפה אי זילא ברשותך ואי דיקרו ברשותי הוה שרי שהרי מתנה עמו שאם יוקיר יהי' המקח קיים מעכשיו ואין המעות הלואה אצלו ואי תקפה או זילא יהי' המקח בטל ויהי' המעות הלואה ויחזירם לו ומאי ריבית יש כאן כו' ותירצו דלעולם מיירי כשמשך ואפיה"כ אסור אי אמר אי זילא ברשותך כו' כיון דאחריות ההפסד על המקבל ל"מ אפי' בתנאי להחשיבן פקדון הרי למדין מדברי התוס' דהיכא דאחריות הזול הוי על המוכר רק הריוח שייך להקונה ל"ה המכר כלל ול"ה רק הלואה ובישראל כה"ג אסור דהוי ריבית א"כ בנ"ד כיון דאחריות דזילא הוי על האדון ול"ה רק הלואה והריוח שהבטיח לו הוי רק שם ריבית עליהם וא"כ אין שום חשש כלל דליהוי החמץ של הישראל דהחמץ הוא של האדון ואין להישראל שום חלק ונחלה בזה:
אולם משום הא איכא למיחש משום דהאדון המוכר הוא בן מומרית וקיי"ל דהולד כמוה והוי ישראל ואסור בממזרת כמבואר באה"ע סימן ד' א"כ האדון בעצמו אע"פ שחטא ישראל הוא וא"כ אפילו אי נימא דהי"ש של האדון אכתי הוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:
אולם אחר העיון נראה להתיר בכגון דא דהנה כבר נודע דעת הגאון בעל פנ"י וכן כמה בעלי התשובה אשר האריכו למעניתם בהיתר הי"ש שעבר עליו הפסח משום דהוי זיעה בעלמא ולדעתי ג"כ נראה להביא סמוכין בהיתר י"ש לאחה"פ דמצינו בכריתות (דף ה') דמצריך ללחם קלי וכרמל וקאמר התם לחם מקלי לא אתיא שכן איתא בעינא אלמא דצריך קרא יתירא לדבר איסור שנשתנה מברייתו ואפילו לחם היינו מתירין אי לאו דגילתה התורה בהדיא אף דהדגן אסור משום דנשתנה וליתא לאיסורא בעינא ועיין במג"א סי' רט"ז לענין מוס"ק דשרי משום דנשתנה מברייתו:
וכעין זה מצינו בפ"ג דטהרות מ"א דרוטב וגריסין שקרשו הרי אלו שניים חזרו ונימוחו טהור ועיין בר"ש שם דפירש דאפילו שני ל"ה דכיון שנקרשו בטל שם משקה מינייהו וכשחזרו ונימוחו הו"ל כמשקה חדש דטהור לגמרי משום דנשתנה מברייתו ועיין בתוס' (מנחות דף ס"ט ובכורות דף ז' ובחולין דף צ"ז) וכן מצינו בע"ז (דף מ"ו) משתחוה לקמה מהו למנחות דמעיקרא חטין והשתא סולת וה"נ נשתנה מברייתו דמעיקרא אוכלא והשתא משקה ועיין בשבת (דף נ"ט) הכא מעיקרא אוכל והשתא משקה ודוק:
ולפ"ז מכ"ש לענין ב"י בודאי אינו עובר על הי"ש משום דלא ניכר צורת החמץ עליו ונשתנה מברייתו והוי כמבוער ואפי' אם נימא דלענין איסור אכתי באיסורא קאי אבל לענין ביעור אינו חייב כיון דאין צורת החמץ עליו כמ"ש התוס' פסחים (דף נ"ב) ד"ה הכובש גבי הכובש שלשה כבשים דלא דמי איסורא דביעור לשאר איסורים והטעם חשיב כמבוער עייש"ה ועיין בירושלמי פ"ד דמע"ש ה"ג דהכל מודים ביין ותבלין של מע"ש ונטע רבע שחשיב כמבוער ועיין בר"ש שם ובדברי הרמב"ם פי"א מה' מע"ש ונ"ר ה"ט מוכת דאף היין שהוא בעין הוי כמבוער וא"כ הרי חזינא להדיא דאפילו המשקה היוצא מן הענבים אף דקיי"ל לענין איסור אכילה דמשקין היוצאין מן הזיתים והענבים הרי הן כמותן מ"מ בביעור אינו חייב כיון דנשתנה מברייתו מכ"ש בי"ש ומשקין ושאר המינים, וגם נתערב בהי"ש שאר המינים שאין באים לידי חימוץ [כמו תפוחי אדמה] בודאי הוי כמבוער ואינו עובר בב"י, אבל עכ"ז לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להתיר ח"ו י"ש של ישראל שעבר עליו הפסח:
אולם בנ"ד בלאה"כ יש להתיר דהנה בשו"ת מקום שמואל ומובא בש"ת סימן תמ"ח דעתו דחמץ של מומר ל"ה כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דל"א לענין זה אע"פ שחטא ישראל הוא כדמצינו לענין חליצה דעת כמה פוסקים דאשת מומר פטורה מן החליצה דלאו אחיו הוא ועיין בתוס' סנהדרין (דף ע"ב) ד"ה ישראל והב"ש סי' קמ"א ומג"א סי' קפ"ט הביאו דבריהם ואף שכל האחרונים חולקים על מקום שמואל דעתם כטו"ז דחמץ של מומר הוי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אבל בנ"ד יש מקום להקל, דהנה מדברי התוס' קדושין (דף ע"ה) ד"ה ורבי ישמעאל מוכח להדיא דמאי דקיי"ל דנכרי ועבד הבא על ב"י הולד כשר אין כשר רק משנתגייר דכתבו שם דאם הולד כשר א"כ הולך אחר הנכרי וליכא למיחש לכך אם תינשא לנכרי וכן מבואר להדיא ברש"י פ' האומר (דף ס"ח) בד"ה לימא דכתב שם דלא שדינן לי' בתר נכרי דנימא נכרי הוא אם נתגייר והי' מותר לבא בקהל כו' הרי להדיא דבעינן נתגייר דוקא ועיין במהרש"א שם בעשרה יוחסין שהאריך בזה:
וא"כ לפי דברי התוס' בקדושין הנ"ל הוי המומר הזה כנכרי דקודם שנתגייר הרי הוא כנכרי כיון דכתבו דמותר לישא נכרית רק בש"ע קיי"ל דהוי כישראל ממש ואסור בממזרת ול"ה כגר דמותר בממזרת אבל מ"מ לדעת התוס' הוי כנכרי א"כ הוי ספק חמץ שעבר עליו הפסח כיון דלדעת התוס' הוי כעכו"ם קודם שנתגייר וס' חמץ שעבר עליו הפסח קיי"ל דמותר ובפרט בי"ש דרבו המקילין בודאי יש לסמוך על כל הנהו המתירים שהבאתי ובפרט דהי"ש הזה שייך לישראל הקונה וגם לו הוא ההפסד והתורה חסה על ממונם של ישראל, ע"כ לדעתי מותר הי"ש הזה בלי שום פקפוק:
[התשובה היקרה והמהוללה הנ"ל היתה לפני רב גדול אחד שהודיעו לו טעמי היתר המחודשים בלי הודע לו ממי יצאו הדברים, והרב הזה שהי' מריץ את שאלותיו וספקותיו אל כ"ג אאמו"ר רשכב"ה זצ"ל שואל נעשה ארי כנן חיצי השגותיו כתב וגם הדפיס בספרו את השגותיו אבל המעיין שם יראה שלא הוסיף כלום רק קמחא טחינא טחן ולבסוף הודה בעל כרחו על ההיתר ובכלל דברי התשובה דבריו]: