אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן רז

סימן רו

ב"ה יום א' ויחי תרל"ט פ"ק לטילענעשט.

שוכט"ס לכבוד אהו' תלמידי האברך החריף מופלג ושנון חד השכל חו"ש סופר מהיר כש"ת מו"ה ישראל ראפאפורט נ"י [הוא הרב הג' אבד"ק טשארטקוב ז"ל]:

זה שעלה בדעתי בעת עברי עיני על דבריך לתרץ קו' הגאון מהרמ"ז בר"ה (כ"ח) דבשופר של שלמים תיהדר קו' התוס' דנהנה מפרוטה דר"י כיון דמיירי בשוגג ואין בידו להזהר בשעה שאין עניים מצויים והיא דהנה נודע מדברי הירושלמי בשבת דהקורע בשבת יצא י"ח ול"ה מצה"ב משום דתמן היא גופא עבירה ברם הכא הוא עביד עבירה והכוונה היא בדברי הירושלמי דל"ה מצה"ב רק היכא דהעבירה גופא איסור ברם גבי קורע בשבת דהקריעה גופא ל"ה עבירה רק משום הזמן דקרע בשבת והזמן היא האיסור ולכך ל"ה מצה"ב ובזה שפיר מתורץ קו' הנ"ל דשפיר יצא בשלמים דאע"ג דהי' נהנה מפרוטה דר"י מ"מ יצא ול"ה מצה"ב כיון דאם הי' תוקע בשעה שאין עניים מצויים לא הי' בהתקיעה שום איסור כלל והאיסור הוא משום דתקע בשעה שעניים מצויים וא"כ ל"ה מצה"ב כיון דהאיסור היא רק בהזמן ל"ה גופא עבירה רק הוא עביד עבירה כמו בקורע בשבת וא"כ אפילו תקע בשעה שעניים מצויים יצא י"ח ודוקא במודר הנאה מחבירו דאמרינן דמותר לתקוע לכתחילה תקיעה של מצוה הוכרחו התוס' לאוקמא בתוקע בשעה שאין עניים מצויים אבל בדיעבד אפילו אם תקע בשעה שעניים מצויים יצא י"ח כיון דאין האיסור רק בהזמן ודוק כי זה ברור. ובאו"א נראה לי לתרץ קו' זו דהנה התוס' בנדרים בפ' א"ב המודר הקשו אהא דאמרינן התם דבנכסי בעל אבידה אסורים על המחזיר אסור להחזיר לו אבידה משום דנהנה פרוטה דר"י והקשו דהא לא גרע ממבריח ארי וכמו בפורע חובו של חבירו דמותר במודר הנאה ותירצו דשאני בפורע חובו דהוא שלא מדעתו של המודר אבל הכא המודר עצמו הוא המבריח ארי ולכך הוא אסור עייש"ה, לפי"ז לכאורה קשה מאי הקשו בתוס' שבועות על המודר הנאה מחבירו דהא נהנה פרוטה דר"י דהא הר"ן בר"ה חידש לן דדווקא היכא דלא עשה שליח המודר הוא דמותר אבל היכי דעשאו שליח אסור משום דמהני לי' דקעביד שליחותו כדאיתא בנדרים דאם נימא דהני כהנים שליחי דידן נינהו אסור במודר הנאה וכיון דע"כ מיירי הכא דהוא תוקע לו בלא דעת המודר א"כ מאי הקשו התוס' הא נהנה פרוטה דר"י דהא בזה תיהדר קו' התוס' בנדרים דלא גרע מפורע חובו דמותר במודר הנאה ועל המודר הנאה משופר הי' להם להתוס' להקשות קו' זו ולא על המודר הנאה מחבירו:

אולם באמת ניחא כיון דקיי"ל דבעינן שיתכוון שומע ומשמיע וא"כ כיון דהמודר מתכוון לצאת בתקיעתו של חבירו המודר הנאה ממנו א"כ הוי כאילו הוא מדעתו והיכי דהוא מדעתו אסור אפילו במבריח ארי כמ"ש התוס' בנדרים ולפי"ז נראה לי דהא תינח דאם עשה את הדבר במזיד א"כ הבריח את הארי מדעתו ולכך הוא אסור אבל בשוגג ולא ידע כלל שהוא מודר הנאה ממנו א"כ לא עשה שום איסור כלל במה שהרויח פרוטה דר"י דבאמת לא חשיב זאת הנאה כלל והוי רק הברחת ארי בעלמא רק עכ"ז אם היא מדעת המודר אסור אף הברחת ארי אבל בשוגג דלא הי' יודע שהוא מודר הנאה ממנו ולא הי' כוונתו להבריח הארי בגרמת האיש אשר הוא מודר הנאה ממנו א"כ לא עשה שום איסור כלל משום דלא ברור היזקא והוי רק הברחת ארי בעלמא ודוק, ובזה שפיר ל"ק קו' מהרמ"ז הנ"ל דאדרבא דכיון דמיירי בשוגג א"כ לא עשה שום איסור כלל בהרווחת פרוטה דר"י דל"ה רק מבריח ארי בעלמא רק היכא דהוא ידע שהוא של הקדש ותקע בו אז קעביד איסורא משום דבכוונה הבריח הפרוטה דר"י מעליו משא"כ בשוגג לא עשה איסור כלל בהברחת הארי דהברחת ארי בעצמותה ל"ה שום הנאה כלל רק אם עשה זאת המודר מדעתי' דנפשי' א"כ הוא אחשבי' הברחת הארי להנאה וכדאיתא בשבת ס"פ הזורק גבי זרק ונח בפי כלב דמחשבתו משוי לי' מקום וא"כ הא תינח במזיד דשייך אחשבי' אבל בשוגג דכבר נודע סברת ר"מ דבשוגג לא שייך אחשבי' א"כ לא עשה שום איסור כלל דבעצם ל"ה הברחה הנאה כלל זולת אם אחשבי' הוא להנאה, ודוק כי חריף:

ועוד בה שלישיה לתרץ קו' הנ"ל והיא דהנה לכאורה קשה לדעת המרדכי דבשוגג ל"ש מצה"ב א"כ אמאי לא יצא אם תקע בשופר של עולה דהכא מיירי בשוגג וגם אתה העירות בזה, אולם לאחר העיון הדבר נכון דהכא כיון דבידינו עוד לתקן האיסור דאם נימא דל"י י"ח א"כ לא עשה שום איסור כלל א"כ אין לחלק בזה בין שוגג למזיד כיון דאחר שתקע נודע לו שתקע בשופר של הקדש ובידינו עוד לתקן האיסור אם נימא דלא יצא י"ח א"כ הוי כאילו נודע לו עוד מקודם שתקע דמה לי אם נודע לו קודם ובין אם נודע לו אח"כ הלא בידו לתקן אחר שתקע כיון שהי' בידו טרם שתקע ודוק, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הגאון הנ"ל דלענין פרוטה דר"י כיון דלא יתוקן האיסור דאפילו אם נימא דל"י י"ח מ"מ הי' לו הנאה על אשר לא נתן הפרוטה לעני דבדעתו הי' דהוא עוסק במצוה ובזה שפיר ל"ה מצה"ב כיון דהוא בשוגג וכדעת המרדכי דבשוגג יצא אף דהוי מצה"ב ודוק:

ובדבר קו' האחרונים שהקשו דאמאי יוצא בשופר של עולה כיון דנפיק לחולין דהא הוי לי' נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה, נראה לדעתי כעת לתרץ עפ"י דברי הט"א דכתב דכל הסוגיא מיירי באין לו שופר אחר דביש לו שופר אחר אין כאן איסור כלל לתקוע בשופר של הקדש דלא הוי נהנה כלל דהא יכול לקיים בשופר של חולין ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הנ"ל דל"ה נראה ונדחה דהנה בש"ס זבחים (דף י"ב) איתא אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד דהחלב מותר וחזרו בהן מהו אי הוי דיחוי או לא כו' עד התם גברא אידחי קרבן לא אידחי ועיין בתוס' שם ד"ה הכא שכתבו בשם ר"ת דגבי הורו ב"ד ל"ה דיחוי דגברא אידחי משום דלא נדחה אלא ע"י טעותו אבל לא לכ"ע דהא לגבי מי שיודע דהחלב אסור לא אידחי כלל, ובזה מתורץ קו' הנ"ל כמין חומר דהכא ל"ה דיחוי כלל כיון דהשופר בעצמו לא נדחה כלל דלמי שיש לו שופר אחר מותר לתקוע בו רק דלגבי האיש הזה נדחה כיון דאין לו שופר אחר וא"כ ל"ה דיחוי כלל דגברא אידחי אבל השופר גופא לא אידחי ודוק וז"ב, ובאשירה שבטלה שפיר קמיבעיא לי' להש"ס אם יש דיחוי אצל מצות או לא אע"ג דלדעת הט"א באית לי' לולב אחר הי' הדין נותן דיכול לצאת בשל אשירה דל"ה הנאה כלל מ"מ שפיר קמיבעי' לי' דבאשירה הוי דיחוי דאפילו מי שיש לו לולב אחר אין יכול לצאת באשירה כיון דבעינן לכם וא"כ צריך לזכות בו דאל"כ לא יצא א"כ הוי לי' ע"ז של ישראל דבלאו אה"נ אינו יוצא בה משום דכתותי מיכתת שיעורי' כמ"ש התוס' בסוכה וז"ב ונכון, גם מ"ש קו' האחרונים ע"ד התוס' בחולין (דף ק"מ) דבקרבן אמרינן מצלל"נ א"כ אמאי מעל בהביא קרבנו מן ההקדש הא לא חשיב נהנה כלל כיון דמלל"נ:

נראה לדעתי לתרץ בטוטו"ד דהנה בירושלמי סוף תרומות איתא דמי שאין לו שמן של חולין מדליק בש"ש בחנוכה משום דמלל"נ ועיין במה"פ שם, והנראה בכוונת הירושלמי דדוקא באין לו שמן של חולין שייך לומר דמלל"נ אבל באית לי' שמן של חולין ל"ש לומר דמלל"נ דהא אית לי' הנאת הגוף בהדי המצוה דקמשתרשי לי' השמן של חולין הנשאר לו ובאמת דברי ירושלמי תמוהין לי מדברי התוס' ביבמות (דף ס"ו) בד"ה ישראל דכתבו דכיון דהבהמה האוכלת היא כספו של כהן וישראל אינו נהנה אלא הדמים כיון דהחיוב המזונות חל עליו א"כ ל"ה הנאה של כילוי עייש"ה ולפי"ז הכ"נ כיון דאין אסור רק הנאה של כילוי והכא הנאת הדלקה ל"ה הנאה כלל דה מלל"נ רק דנהנה משום דמרויח שמן של חולין וא"כ שוב ל"ה הנאה של כילוי ודוק ואכ"מ להאריך בזה:

ועתה נחזור לענינינו דלפי דברי הירושלמי תקשה על דברי התוס' בחולין דכתבו דה"א דציפורי עיר הנדחת כשרים לטהרת מצורע משום דמלל"נ דהא אית לי' הנאת הגוף דאל"כ הי' צריך ליקח ציפורים אחרים, אולם באמת ניחא כיון דלטהרת מצורע בעינן ציפור דרור וציפור דרור היא עוף שאין מקבל מרות כמבואר בש"ס ביצה בפ' א"צ ובחולין פ' א"ט (דף ס"ב) איתא דזו סנונית לבינה שנחלקו בה ר"א וחכמים אתי לאפוקי דבתי דאוכמתי והיינו דאילו הגדילים בבתים היא עוף טמא וא"כ כיון דהצפור דרור הוא כשר לטהרת מצורע הוא מהגדילים בשדה וא"כ אין להם בעלים כלל והם דבר הפקר ויכול למצוא צפרים אחרים בלא דמי כיון דהיא דבר הפקר דאפילו תרנגולת שמרדה כל הקודם בה זכה כמ"ש התוס' בפ' שלה ולפי"ז שפיר מעל בהביא קרבנו מן ההקדש אע"ג דמלל"נ דהא קמשתרשי לי' דהי' צריך ליקח קרבן ממעות שלו ודוק וז"פ וברור, ועיין ירושלמי שקלים פ"ב מכיון שב"ד ראוי למשכנו ולא משכנו כמו שנהנה ודוק:

והנני ידידך דו"ש באהבה רבה ובלונ"ח יעקב וויידענפעלד.

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה