כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן קצה
שלום וכט"ס לכבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי המופלג בתו"י כש"ת מו"ה יוסף לערנער אבד"ק סטידוניצא.
נועם מכתבו הגיעני ואף כי אחוז בחבילי טרדין אנכי כעת, אך לאשר ביקש ממני להשיב לו על אתר מלאתי רצונו וזה החלי, ע"ד שאלתו באחד שהי' לו בהמה מבכרת ומכרה לעכו"ם בכסף ובמשיכה ואח"כ מת העכו"ם ובנו לאשר שידע שהפרה של ישראל היא לקחה בעודה מעוברת והוליכה לישראל הבעלים הראשונים וילדה הבכור בבית ישראל ופלפל כבודו בזה להתיר די"ל דהא דקיבל הישראל הפרה הי' רק כדי להיות בטוח במעותיו ולא כדי לקנותה רק למשכנתא ואח"כ צידד כבודו לאסור כיון דהעכו"ם אינו יודע ממכירה א"כ העכו"ם סילק א"ע מהפרה וממילא זכה הישראל בתורת הפקר ובזה האריך בדין אם קידש בדבר שאינו מקפיד אשר אכמ"ל, לדעתי נראה לכאורה בהשקפה ראשונה דבנ"ד ל"ה הפקר כלל משום דהוי הפקר בטעות ודמי לעיקרא דר"ס בב"ק (דף קט"ז) דאמרינן שמה דכי אפקרי' אדעתא דארי אפקרי' ואדעתא דכ"ע לא אפקרי' וא"כ בנ"ד נמי כיון דהעכו"ם סבר שהפרה של ישראל היא א"כ ל"ה הפקר כלל כיון דהוי הפקר בטעות דאם הי' ידע דהפרה שלו היא לא הי' נותנה לישראל וכן כתבו בתוס' במנחות (דף ע"א) בד"ה ונותנם ובפסחים (דף נ"ו) דהקשו התוס' שם דאמאי מיחו בידם חכמים שהי' נותנין פאה לירק והיו מפקיעין הפאה ממעשר דהא הוי הפקר ופטור ממ"נ ותירצו דהפקר בטעות הוי כיון דאם היו יודעים שפטור לא היו נותנים עיי"ש ועיין בתוס' ב"ב (דף קל"ח) ד"ה כאן דהקשו אהא דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי אפשי בה דכל הקודם בה זכה דהא הוי הפקר בטעות דאדעתא דלקבל מיני' נותנה לו ולא שיהי' הפקר לכל כמו גבי חמרא דר"ס בב"ק הנ"ל ולפימ"ש הנמ"י בסנהדרין בפ' נגמר הדין גבי מותר המת ליורשים דאמאי לא נימא דאדעתא דידי' יהבי ואדעתא דיורשים לא יהיב ותירץ דל"א הכי אלא בהפקר דאדעתא דארי' אפקרי' וכו' כיון שאינו מוציא מרשותו אבל במתנה שמוציא מרשותו דהא נותן לחבירו בודאי אדעתא שלא להחזירו לו נתן, ובאמת בענין הזה בהפקר בטעות יש לעיין בזה הרבה דהנה בש"ס כריתות (דף כ"ד) איתא דשור הנסקל שהוזמו עדיו וכן בעיר הנדחת שהוזמו עדיו כל הקודם בהם זכה ול"א דהוי הפקר בטעות ובאמת בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ח איכא מחלוקת בזה בין ר"י ור"ל בשור הנסקל שהוזמו עדיו דר"י סובר דכל הקודם זכה ור"ל סובר דיאוש בטעות הוי אבל אנן קיי"ל כר"י דכל הקודם בה זכה אע"ג דהוי הפקר בטעות ועיין בס' קהלת יעקב להגאון מהר"י אלגזי הספרדי זצ"ל בסי' ה' אות הפקר שם באמצע שהקשה שם בפ' מרובה גבי מעשה דר"ג בטבי עבדו שהי' שמח שמחה גדולה שיצא לחירות אעפ"י שמה"ד אין יוצא לחירות דהמודה בקנם פטור מ"מ לפימ"ש הא נתייאש מיני' וקונה א"ע מהפקר וא"כ אמאי אמר לו ר"י דאין בדבריו כלום הא עכ"פ יוצא לחירות משום דנעשה הפקר ואכמ"ל, ועיין בירושלמי ב"ב בפ' מ"ש וביבמות בפ' החולץ דגר שמת החזירו הנכסים ואח"כ מת הבן או שהפילה אשתו המחזיק באחרונה זכה ובראשונה אי זכה או לא זכה פתר לן משום יאוש ועיין בקרבן העדה פ"ד דיבמות שם דפירש דכוונת הירושלמי היא דלא זכה ראשונה משום דכששמעו שיש לו בן אייאושי אייאש מיני' וזכה השני מתורת הפקר ואע"ג דהפקר בטעות היא, דאם היו יודעים שהוא נפל לא הי' החזירו הנכסים אעפי"כ הוי הפקר:
ובזה נראה לי לתרץ קו' המ"ל על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ה מהזו"מ דגר שאמרו עליו שמת ואח"כ שמעו שלא מת והחזירו הנכסים ואח"כ שמעו שהשמיעה ראשונה היתה אמת דהראשונים שהחזיקו לא זכו ותמה המ"ל עליו דאמאי לא זכו הראשונים דהא כיון ששמעו שמת תו לא הוי קנין מרופה עיי"ש, אולם באמת ניחא דברי הרמב"ם דדבריו נובעין ממקור מעין טהור מדברי הירושלמי הנ"ל דמשה"כ הראשונים לא זכו משום דנתייאשו מיני' והכ"נ כיון דשמעו אח"כ שלא מת והחזירו הנכסים אע"ג דאח"כ נתברר דהשמיעה הראשונה היתה אמת כיון דסברו שלא מת והחזירו הנכסים א"כ נתייאשו מהנכסים והפקירו אותם וזכו השניים בהנכסים מן ההפקר ותימה אקרא על בעל המ"ל אשר הי' בקי נפלא בדברי הירושלמי שלא הרגיש בזה, איברא דבנ"ד נראה לי להתיר מטעם אחר דכיון דלא אמר בפירוש דקיבל הפרה כדי לקנותה בודאי י"ל דלא הוי כוונתו לקנותה רק למשכנתא ואע"ג דמבואר להדיא בחו"מ בסי' ק"ץ סעי"ו בהג"ה ובסי' ר"ד סעי"א בראובן שהי' חייב לשמעון מנה ואח"כ מכר לו הקרקע שמעון לראובן ונתן לו מנה ראובן לשמעון דאין יכול שמעון לומר לראובן דמנה זו אקח בחובי רך דהקרקע קנויה לראובן ואח"כ יגבה שמעון חובו והוא נובע מדברי המרדכי בסוף כתובות ועיין בתשו' שבות יעקב ח"ב תשובה קנ"ח ובשו"ת פ"מ בסי' פ"ב, אולם בנ"ד בודאי יכול לומר דלמשכון תפסו דלענין איסור אדם נאמן ע"ע כמ"ע ומהימן בעל הפרה לומר דלא הי' כוונתו רק לתפוס למשכון ועיין בשו"ת נו"ב מהדו"ק ביו"ד תשובה ס"ח דכתב להדיא דאם אמרה הכלה להחתן מאוס עלי אע"ג דלענין קנס בעינן אמתלא טובה ולא מפי' אנו חיין לפטור אותה מהקנס אבל לאחר נתינת הקנס אנו דנין רק על החרם היא נאמנת דאדם נאמן באיסורין והכ"נ בודאי מהימן בעל הפרה דכוונתו הי' לתפוס למשכון וז"ב ובפרט דמכרו אותה מתחלה להעכו"ם וא"כ כיון דלא חזר בפירוש ולא אמר דכוונתו הי' כדי לקנותה מסתמא ע"ד הראשונה לקח אותה וכדאיתא בש"ס מנחות (דף ט"ז) ובש"ס זבחים (דף מ') בנותן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה דהוי פיגול משום דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ועיין בש"ס כתובות בפ' הכותב גבי קטן שהשיאו אביו וקיימה ע"מ כתובה הראשונה קיימה ולר"י אפילו תוספות כתובה יש לה ועיין בחו"מ בש"ך בסי' של"ג ובב"ש בא"ע בסוף סי' קי"א ועיין בתוס' זבחים (דף יו"ד) בד"ה ר"ל ובסנהדרין דכתבו גבי שוחט עמ"ל דמו לעכו"ם דהכא וודאי לא מימלך כיון דעביד מעשה והכ"נ כיון דעביד מעשה דמכר הפרה בודאי לא הי' כונתו לחזור מהמכירה הראשונה ותפס אותה רק למשכון וראי' לזה מהא דאיתא בנדרים (דף מ"ד) גבי הפקר שדה דמשזכה בה בין הוא ובין אחר אינו יכול לחזור והקשה הר"ן כיון דר"י סובר דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר נמצא דכי הדר זכה בה מדידי' קזכי ולא מהפקירא, ותירץ דניהו דסבר ר"י דעד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר אפיה"כ כי היכי דאי זכה בה אחר זכה מהפקירא אף הוא עצמו כי הדר יזכה בה הוי כזוכה מן הפקר מיקרי כיון שעדיין לא חזר בו והכ"נ כיון דלא חזר בפירוש מהקניי' בודאי לא חזר ממכירה ולא הי' כוונתו רק לתפוס אותה במשכון ואף שמדברי הר"ן שם נראה דבעינן שיזכה בה בפירוש מתורת הפקר כי היכי דלא נתלה בחזרה, אולם בנ"ד כיון דכל כוונתו במכירה הי' כדי להפקיע הבהמה מן הבכורה א"כ האיך נוכל לומר דחזר מהמכירה כדי שתתחייב הבהמה בבכורה אתמהה, וכדאיתא בש"ס פסחים (דף י"א) הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכיל מיני' והכ"נ בודאי לא חזר מהמכירה וכוונתו הי' רק לתפוס אותו במשכון ע"כ הדין ברור לדעתי דהבהמה פטורה מבכורה בלי חשש ופקפוק כלל:
ובדבר אשר פלפל כבודו אי מר"ג פוסל בג' לוגין הדבר פשוט הוא כיון דמועיל השקה כמו גבי מים הוא פוסל בג' לוגין כמו מים והוא ברור ופשוט, ובדבר הבועות של הריאות מעוף ידע כבודו שאני תמיד נוהג להחמיר וכן הוא דעת הגאון מהרש"ק זצ"ל אבל הגאון ר"מ טוביס מיאס זצ"ל דעתו נוטה להכשיר וטעמו כי נתהווה זאת מחמת עיפוש ולא בועות המה:
ובדברי הרמב"ם ז"ל דפסק דמים שנשתנו מראיתן מחמת עצמן פסולין לנט"י ותמה כ' והמג"א בעצמו תמה כעין זה דהא הוא כשר למקוה ומדוע יפסול לנט"י, לדעתי נראה דהרמב"ם ז"ל הוציא דין זה מהא דאמרינן בש"ס סוטה (דף ט"ו) לענין חרסי סוטה ל"ש אלא שלא נתאכמו פניו אבל אם נתאכמו פניו פסולין ומהאי טעמא דומיא דמים מה מים שלא נשתנו אף כלי שלא נשתנו ובאמת בתוס' הקשו שם מאחר דמי כיור הם ומי כיור כשרים כמו מי מקוה ומי מקוה שנשתנו מראיהן הוא כשר כדתנן במס' מקוואות דמי צבע אינם פוסלין את המקוה ועכ"פ חזינן להדיא מדברי הש"ס דמי סוטה שנשתנו מחמת עצמן ג"כ פסולין דומיא ע"י האור ולפיכך גם לנט"י פסק הרמב"ם דפסולין:
ידידו יעקב וויידענפעלד.