כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן קעו
תירוץ על קו' הראב"ד שהקשה על הרי"ף הובא בש"ך בסי' ר"י שפסק כחכמים דירושה הבאה מאלי' לא קנה כיון דקיי"ל בפ' מ"ש דהמזכה לעובר בנו קנה מכ"ש ירושה הבאה מאלי' וכדמוכח בש"ס פ' מ"ש וכו' והרמב"ן יישב דבריו דהא דאמרינן בפ' מ"ש דהמזכה לעובר בנו קנה היינו בש"מ דוקא, אבל הרא"ש השיג עליו דלא מצינו דש"מ יהי' עדיף מבריא:
והנראה לדעתי לתרץ קו' הראב"ד הנ"ל בדרך נכון דהנה מדברי הרי"ף מוכח כדברי הרמב"ן דכתב הרי"ף על המשנה דמבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה כו' דמתני' מיירי בשכ"מ א"כ מזה מוכח דדוקא בשכ"מ אמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו, והרמב"ן באמת מביא ראי' זו, אולם הרא"ש הקשה עליו דמה סברא יש לחלק בענין זה בין שכ"מ לבריא, והש"ך ז"ל בסי' ר"י דחק לתרץ דברי הרי"ף הנ"ל דכונתו היא במ"ש דמתני' בשכ"מ משום דקתני מתני' האומר משמע דסגי באמירה לחודא וע"כ בשכ"מ דאי בבריא הא בעינן קנין, אולם נראה דבאמת כונת דברי הרי"ף היא דלענין דעתו של אדם קרובה אצל בנו יש לחלק בין שכ"מ לבריא דבבריא לא קנה העובר אפילו הוא בנו, דבאמת קשה אהא דקאמר הש"ס דאע"ג דבמזכה לעובר לא קנה מ"מ בבנו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו דמה בכך דדעתו קרובה אצלו וגמר והקנה הא הטעם דמזכה לעובר לא קנה העיקר היא משום דעובר לאו בר זכיי' הוא כלל א"כ מה בכך דגמר והקנה הנותן הא המקבל לאו בר זכיי' הוא, וכבר הערה בזה הרמב"ן במלחמות:
ולכך נראה לומר מלתא חדתא, דהנה בש"ס בפ"ב מ"ש שם בתחלה מתרץ הך מתני' דהאומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ולימא לי' ריב"ב הוא דאמר ל"ש ירושה ול"ש מתנה דתנן ריב"ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשי דבריו קיימין ומשני אימר דשמעת לי' לריב"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר א"כ הי' ס"ד דש"ס דבריבה לאחד ומיעט לאחד בלשון ירושה מהני אפילו אם מזכה לעובר כיון דהוא בנשון ירושה והדר קאמר דאימר דשמעת לדבר שישנו בעולם כו' דאפילו לשון ירושה ל"מ אם הוא עובר:
אולם בדף קל"א איתא אמר לי' ר"פ לאביי בין למ"ד יסבון תנן או ירתון תנן הא אין אדם מקנה דשלב"ל כו' אמר לי' משום דמפיק לי' בלשון ירתון א"כ מוכח משם דבלשון ירושה מהני אפילו לדבר שלב"ל והרמב"ן בחידושיו שם בדף קל"א הקשה קו' זו דהכא משמע דבלשון ירושה מהני אפילו לדבר שלב"ל ובפ' מ"ש אמרינן אימר דשמעת לי' לריב"ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר, ותירץ שמה בשם הרב אב"ד דהא דאמרינן בפ' מ"ש לדבר שאינו בעולם מי אמר היינו היכי דלא אמר בלשון ירושה וס"ד דהש"ס הי' כי היכי דיש חילוק בין ראוי ליורשו לאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני באחר מהני בראוי ליורשו הכ"נ אע"ג דעובר לאו בר זכיי' הוא אם הוא ראוי ליורשו אית לי' זכיי' וע"ז קאמר הש"ס לדבר שאינו בעולם מי אמר אבל היכי דאמר בלשון ירושה שפיר מהני אפילו לדשלב"ל כדאיתא בש"ס בפ' י"נ שאני הכא דמפיק לה בלשון ירתון ולפי"ז לפי שיטת הרב אב"ד בודאי מתורצין דברי הרי"ף דלשיטה זו אם אמר בלשון ירושה מהני לריב"ב אפילו אם הוא מזכה לעובר והא דקאמר הש"ס לדבר שלב"ל מי אמר היינו משום דקאי אמתני' דקאמר יטול אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ויטול לשון מתנה הוא כדאיתא בש"ס בפ' מיש (דף קמ"ח ע"ב) יטול יחזיק ויקנה הכל לשון מתנה הוא ועיין בחו"מ בסי' רמ"ג ובש"ך שם ובלשון מתנה לא מהני לדבר שאינו בעולם:
ולפי"ז נראה דהא דקאמר הש"ס במסקנא בסוגיין וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו אין כונת הש"ס היא דבבנו מהני אפילו אם הוא מזכה לעובר משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו דמה בכך דגמר והקנה הא המקבל מתנה הוא עובר ולית לי' זכיי' כלל, רק כונת הש"ס כך היא דמשנתינו שפיר אתיא כריב"ב דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין כמו שרצה לתרץ מעיקרא ולימא לי' ריב"ב היא רק דמקשה אימר דשמעת לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי אמר ולשיטת הרב אב"ד הנ"ל הקו' היא משום דאמר בלשון יטול ויטול לשון מתנה הוא אבל אם הי' אומר בלשון ירושה הי' מהני לשיטתו ולכך קאמר הש"ס הכא וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו:
והנה נודע דקיי"ל בפ' י"נ דבאומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם הי' הראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום הראשון כלום משום דירושה אין לה הפסק וכבר נודע דדעת רוב הפוסקים דאפילו אם אמר בהדיא בלשון מתנה נמי אמרינן דלשון מתנה לבנו לשון ירושה היא וירושה אין לה הפסק ולא כדעת הרמב"ם דמחלק בזה, א"כ חזינן להדיא דאפילו אם אמר לבנו בלשון מתנה בהדיא דעתו הי' בלשון ירושה כיון דבודאי חפץ בטובת בנו ולכך בודאי דעתו בלשון ירושה כי היכי דנימא ירושה אין לה הפסק א"כ זה היא כונת הש"ס הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו א"כ אפילו אם אמר בלשון יטול שהוא לשון מתנה כיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו בודאי כונתו הי' ללשון ירושה לטובת בנו ובלשון ירושה שפיר מהני לשיטת הרב אב"ד אפילו לדבר שלב"ל לריב"ב והמשנה כריב"ב ודוק, אולם אפילו לשיטת הרמב"ם דחולק על הרב אב"ד הנ"ל וסובר דאפילו בלשון ירושה ל"מ בדבר שלב"ל, אפיה"כ י"ל דברי הרי"ף ע"ד שכתבנו דבאמת איכא שני טעמים בהא דקיי"ל דמזכה לעובר ל"ק האחד היא מצד הנותן דלא גמר והקנה לדשלב"ל ושנית מצד גריעת המקבל דלאו בר זכיי', ומשוה"כ הקשה הרמב"ן מה בכך דדעתו של אדם קרובה וגמר והקנה מ"מ המקבל אינו יכול לזכות ולכך ל"מ לדעת הרמב"ן אפילו בלשון ירושה לדשלב"ל אע"ג דלירושה ל"ב זכיי' כלל ואמאי לא זכה העובר לכשיולד כיון דיכול לרבות לאחד ולמעט לאחד בלשון ירושה, רק משה"כ ל"מ מצד הנותן כיון דלא גמר והקנה לדשלב"ל, ולפי"ז שפיר קאמר הש"ס וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וא"כ העיכוב מצד הנותן ל"ש הכא דהא לבנו גמר והקנה ואין כאן העיכוב רק מצד המקבל דלאו בר זכיי' הוא, אבל הא ל"ש אלא בנותן בלשון מתנה אבל בבנו דוראי נתן בתורת ירושה דאפילו אם אמר בלשון מתנה לבנו הוי ירושה כדקיי"ל גבי אחריך לפלוני דאפילו בלשון מתנה אמרינן דהוי ירושה ואין לה הפסק, א"כ מה בכך דלאו בר זכיי' הוא הא לענין ירושה ל"ב כלל בר זכיי' ושפיר זכה כשיולד בתורת ירושה כיון דקיי"ל כריב"ב דיכול לרבות לאחד בלשון ירושה והוי כיורש דאורייתא דהתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה, א"כ לכשיולד זכה בתורת ירושה במה שריבה לו נגד שאר הבנים כשאר יורש:
ולפי"ז מתורצין היטב דברי הרי"ף דאע"ג דבירושה הבא מאלי' לא קנה כשהוא עובר, אבל במזכה לבנו העובר שפיר זכה לכשיולד בתורת ירושה כשאר יורש כיון דקיי"ל כריב"ב וגמר והקנה בודאי כיון דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומסיבת המקבל ליכא הכא עיכובא כיון דהוא יורש זכה, ולפי"ז יפה כתב הרי"ף דמתני' מיירי בשכ"מ כיון דלפי מה שכתבנו הא דזכה במזכה לעובר בנו הוא משום דקיי"ל כריב"ב דיכול לרבות לאחד בלשון ירושה וזכה לכשיולד, וקיי"ל דריב"ב לא קאמר דינו אלא בשכ"מ אבל בבריא לא כדאיתא בש"ס בדף קל"א ולכך ע"כ מתני' מיירי בשכ"מ דבבריא אפילו לריב"ב לא מצי לרבות בתורת ירושה ובתורת מתנה גם במזכה לעובר בנו לא קנה דמאי בכך דנותן גמר והקנה הא המניעה היא מצד המקבל ודוק היטב כי כפתור ופרח היא:
ולפי"ז מתורץ גם קו' הקצוה"ח שהקשה על הרמ"א דכאן בסי' ר"י פסק דדעתו של אדם קרובה ל"ש אלא בבנו ולא בבן בנו ובסי' רנ"ז פוסק גבי כותב נכסיו לבנו דב"ב כבנו, ולפימ"ש ניחא דבאמת דעת הרמ"א דדעתו של אדם קרובה אפילו אצל ב"ב רק הכא במזכה לעובר כיון דהא דזכה במזכה לעובר בנו הוא משום דיכול לרבות לאחד ולמעט לאחד בלשון ירושה, וא"כ הא תינח בבנו אבל בבן בנו דלאו בר ירושה הוא ואינו יכול לרבות לו בלשון ירושה א"כ מה בכך דדעתו קרובה אליו כיון דבתורת ירושה לא מצי זכה ובלשון מתנה ג"כ לא מצי לזכות וא"כ מה נפקא לן אם מצד הנותן ליכא מניעה הא צד המקבל מעכב שיקנה משום דעובר לאו בר זכיי', ולפיכך שפיר פסק בסי' ר"י דדוקא בנו אבל בבן בנו לא אבל בסי' רנ"ז דמיירי דכותב למי שהוא בעולם דיכול לזכות רק מצד הנותן הוא עיכוב, לפיכך שפיר כתב הרמ"א דקונה משום דהנותן בודאי גמר והקנה כיון דבאמת דעתו של אדם קרובה אפילו אצל ב"ב ודוק: