כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן קעה
להבחור כהלכה החריף השלם יניק וחכים כמר גרשון הויזמאן נ"י בק' סטריא.
ע"ד אשר הקשית בב"מ (דף צ') אהא דפרות הדשות בתרומה ומעשר אינו עובר בל"ת ומקשה הש"ס שמה ורמינהו וכו' ומשני כאן בדמאי וכאן בודאי, וע"ז הקשית דלמה צריך לאוקמי בדמאי הא לשיטת הסוברים דלקוח קודם מירוח הוא פטור מה"ת א"כ אפילו לא הוי דמאי אלא וודאי ג"כ פטור מה"ת מתו"מ כיון דהוי לקוח ושפיר חייב משום לא תחסום דמיקרי דישו, יפה הקשית, אם אמנם לשיטת המהרי"ט דסובר דלקוח אינו פוטר רק מתרומה אבל ממעשר לא ל"ק כלל כמובן, אולם כבר נודע דהמ"ל חולק עליו והוכיח דפטור מתו"מ והדרא קו' לדוכתא, אך בפשיטות יש לתרץ קו' דלא רצה לאוקמי בלקוח ובודאי דמשנה מפורשת היא בפ"ה דדמאי מ"ז אף שאמרו אין אדם רשאי למכור טבל אלא לצורך ובירושלמי שמה איתא ובלבד לחבר א"כ שלא לצורך אפילו לחבר אסור למכור לפיכך לא רצה לאוקמי בודאי דלא שכיח היא דהא שלא לצורך אסור למכור אפילו לחבר ולאוקמי בצורך ולחבר עדיף למוקמי בדמאי:
אולם עלה ברעיוני לתרץ בהשכל קו' והיא דכבר נודע מדברי המ"ל בתרומות דנסתפק אם תרומה טמאה מדרבנן הוי מחוללת ועומדת אף מה"ת וכבר נודע מבוכה זאת לכל באי שערי תורה, ואנכי כבר העירותי בזה מש"ס פסחים (דף פ"ג) ומחולין (צ"א) לר"ה דמוקי מתני' דגידין ועצמות ישרפו בששה עשר בגיד החיצון כיון דגיד החיצון אסור מדרבנן משה"כ טעון שריפה דהא חל עליו שם נותר משום דחזי מה"ת א"כ חזינן דאינו ראוי מדרבנן ל"ה אינו ראוי מה"ת דאל"כ האיך חל עליו שם נותר כיון דעכ"פ מדרבנן אסור הוא באכילה:
אולם באמת לאחר העיון אין משם ראי' לזה דהנה הקשיתי דאמאי חל שם נותר על גיד החיצון לפי מה דאיתא בש"ס זבחים פ' כל הפסולין דבשר פסח שלא נצלה אינו חייב עליו משום טומאה דלא חזי לא לגבוה ולא להדיוט ועיין ברמב"ם פי"ח מה' פסה"מ הי"ט ובכ"מ שמה וא"כ הכא כיון דע"כ הגיד החיצון לא נצלה עם הפסח כיון דעכ"פ הוא אסור מדרבנן וכבר נודע מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה ובודאי ניקר אותו קודם צליית הפסח וכיון דגיד החיצון לא נצלה א"כ אפילו אי הוי גיד החיצון כשאר בשר אין חייבין עליו משום נותר כיון דהוי בשר פסח שלא נצלה וטומאה ונותר שוים המה והיא קו' נפלאה לכאורה, אלא עכצ"ל דלא משום נותר צריכין לשרפו אלא משום קדשים פסולים דעכ"פ קדשים פסולים המה א"כ ממילא אין כאן ראי' דאינו ראוי מדרבנן לא הוי אינו ראוי מה"ת דשפיר הוי אינו ראוי מה"ת ומ"מ צריכין לשרפו עכ"פ משום קדשים פסולים, וא"כ אם נימא דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי מה"ת א"כ שפיר מתורץ קו' מב"מ הנ"ל דלא מצי לאוקמי בודאי ובלקוח כיון דעכ"פ חייב לעשר מדרבנן א"כ ל"ה דישו הראוי אף מה"ת, ולכך משני דמיירי בדמאי ואע"ג דדמאי ג"כ מחויב לעשר מדרבנן כיון דהא דצריך לעשר הוא רק משום ספק דשמא לא עישר הע"ה אבל אם יבא אלי' ויאמר או יתברר בעדים דע"ה עישר מקודם א"כ ל"ה זה שהפריש אח"כ תו"מ כלל א"כ ל"ה אינו ראוי וכדמשני הש"ס ביבמות (דף מ"א) אהא דספיקות חולצות ולא מתייבמות אע"ג דאינו ראוי ליבום משום דאם יבא אלי' ויאמר דהא קידש בת חליצה ויבום היא אבל בודאי בלקוח דמחייב מדרבנן בתורת וודאי שוב ל"ה דישו ראוי אף מה"ת דאינו ראוי מדרבנן מיקרי א"ר מה"ת, אולם לפי"ז תקשה הא דמשני הגמ' מעיקרא, דמיירי בגידולי תרומה ולפיכך עובר משום ל"ת ולפימ"ש גם בגד"ת לא הי' צריך להיות עובר בל"ת משום דל"ה דישו הראוי כיון דעכ"פ מחויב בתורת וודאי מדרבנן:
אולם בירושלמי סוף ה"א דפ"ט דתרומות איתא מתני' אמר אף בדיש שהוא אסור עובר משום ל"ת דתנינן תולה כפופות בצואר בהמה והמשנה מיירי בגד"ת ואפיה"כ קרי לי' בירושלמי דיש אסור ומוכח מדברי הירושלמי כמו"ש כיון דעכ"פ מדרבנן הוא אסור מיקרי דיש האסור, ומדברי הש"ס דילן לכאורה מבואר בהיפך כנ"ל, וכתב המה"פ שם בד"ה אית להשוות הסוגיות דהאי ש"ס ירושלמי סברו כתירוץ בתרא דבבלי דמשני כאן בדמאי וכאן בודאי ולפי"ז מצינו למימר דגם הש"ס דילן הדר אח"כ משינוי' קמא ולבסוף כשמשני כאן בדמאי וכו' באמת סובר גם ש"ס דילן דבגד"ת לא מיקרי דישו ואינו עובר בל"ת כמו"ש בירושלמי וכיון דגד"ת הוי דיש אסור אע"ג דהוא כחולין לכל דבר אלא שאסור לזרים מכ"ש לקוח בודאי הוי דיש אסור ואינו עובר על ל"ת אע"ג דלא אסור אלא מדרבנן וכנ"ל והוצרך הגמ' לשנות דמיירי בדמאי ובדמאי שפיר מיקרי דישו מטעם שאם יבא אלי' וכנ"ל ודוק כי ברור:
גם מ"ש אהא דאיתא בש"ס בכורות (דף נ"ד) דגן ודגן שאינם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזע"ז, והקשית מש"ס חולין (קל"ו) דאיתא שם וכן שני מיני חיטין שחורים ולבנים אין תורמין מזע"ז א"כ מוכח אעפ"י שאין כלאים זה בזה אין מעשרין מזע"ז והנחת בצע"ג, ולדעתי לא חזינא כאן תיובתא כלל דבאמת לא קיי"ל כן דמשנה מפורשת היא בפ"ב דתרומות מ"ד כל מיני חיטין אחד כל מיני תאנים אחד והיינו אפילו שחמתות ולבנות תורמין מזה ע"ז ובתאנין בין שחורות ובין לבנות וכן היא דעת הרמב"ם בפ"ה דתרומות א"כ שפיר קאמר הש"ס דגן ודגן שאינם כלאים זב"ז דשחור ולבן שפיר תורם זע"ז, אך על דברי הכ"מ אני תמה שכתב על הא דכתב הרמב"ם בפ"י מה"ב דשני מיני גיזות כגון גיזה לבינה וגיזה שחורה ומכר מין זה והניח מין אחר זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו וכתב הכ"מ שם דומיא דתרומה דאין תורמין מזה על זה והוא תמוה מאוד דהא להלכה קיי"ל דתורמין מזה ע"ז בשחור ולבן:
והנראה לדעתי לתרץ זאת לפי חומר הנושא, דהנה לכאורה קשה אהא דקיי"ל דתאנים שחורות ולבנות הוי מין אחד דהא בהדיא איתא במנחות בפ' התכלת לא נצרכה אלא לסדין בציצית דמצוה להקדים לבן ברישא מאי טעמא דהכנף מין כנף ואי אקדים תכלת ברישא לית לן בה ועיין שם בפירוש רש"י ותוס' דלהכי נקיט סדין דפשיטא דהוי לבן אבל טלית של צמר ג"כ מצוה להקדים לבן ברישא משום דהוי מין ש א"כ איתא להדיא דשינוי הצבע גורם להיות אינו מינו דבטלית של צמר הוי תכלת אינו מינו אע"ג דשניהם הם צמר כיון דזה לבן וזה צבוע תכלת הוי אינו מינו ואמאי לענין תרומה קיי"ל דהוי מין אחד והיא תימא לכאורה:
והנראה לי בזה לתרץ דבאמת לענין תרומה הוי תאנים שחורות ולבנות מין אחד וכן לענין כלאים וכדאיתא להדיא בירושלמי כלאים בפ"א ה"ז מעתה אסור להרכיב תאינה שחורה ע"ג לבינה א"כ מבואר להדיא דמותר להרכיב וכן קיי"ל להלכה ביו"ד בסי' רצ"ה ותרומה וכלאים תלוים זב"ז, אולם בירושלמי במס' הנ"ל פ"א ה"ה איתא אמר ר"י יש מהם שהילכו אחר הפרי ויש מהן שהילכו אחר העלין כו' הרי צנון והנפוס הרי הפרי דומה והעלין דומה ותימר כלאים אמר ר"י בזה הילכו בהן אחר טעם הפרי ופירש הפ"מ שם דהא דאמרינן דהולכין אחר המראה היינו באלו שאין טעם של זה רחוק ונבדל מטעמו של זה, אבל צנון ונפוס שטעם של זה משונה הרבה משל זה אין הולכין אחר המראה אלא כיון שטעמן חלוקין הוי כלאים זב"ז, א"כ חזינן להדיא דהיכי שהוא מובדל בטעם זה מזה לא אזלינן בתר המראה רק היכי דאינו נבדל זה מזה בטעמן אז אזלינן בתר המראה וכן איתא בש"ס זבחים (דף ע"ח) אמרו רבנן ברובא ואמרו רבנן בחזותא כו' עד היכי דאיכא חזותא במראה ופירש רש"י שמה מילי דלא תלוי בטעמא אלא בחזותא כגון לענין מקוואות בחזותא וכן איתא להדיא בירושלמי פ"י דתרומות דמקשה הכא את עביד לי' אוכל והכא את עביד לי' משקה ומשני נותנין טעמין בתרומה ואין נותנין טעמין במקוה דבמקוה ל"ש נתינת טעם, א"כ המורם מכי הנ"ל דהיכי דהוא מובדל בהטעם אזלינן בתר הטעם ולא בתר המראה רק במידי דלא תלוי בטעמא אזלינן בתר חזותא וכן היכי שאינו נבדל כ"כ זמ"ז אזלינן בתר המראה וכדאיתא בירושלמי פ"א דכלאים הנ"ל:
ולפי"ז שפיר מתורץ מ"ש מהא דאמרינן בפ' התכלת דלבן הוי מין כנף לטלית של צמר הרי להדיא דאזלינן בתר המראה והרי לענין תרומה קיי"ל דשחורות ולבנות הוי מין אחד, דשם בתאנים שחורות ולבנות דהוי מין אוכל ואיכא למיזל בי' בתר טעמא לכך אמרינן אעפ"י שהם חלוקין במראה ל"א בתר המראה רק בתר הטעם ושיווי הטעמים מבטל את חלוקיהן במראה אבל גבי בגד של צמר שפיר אמרינן דהוי מין כנף כיון דליכא למיזל בי' בתר טעמא אזלינן בתר חזותא וכדאיתא בש"ס הנ"ל דמידי דלא תלוי בטעמא אזלינן בתר חזותא, ולכך יפה פסק הרמב"ם דצמר שחופות ולבנות הוי שני מינים כיון דאפילו לענין תרומה איכא מ"ד דתאנים שחורות ולבנות הוי שתי מינין וניהו דלא קיי"ל כן היינו משום דאזלינן גבי תרומה בתר טעמא משום ששוין הם בטעמן אבל גבי צמר דליכא למיזל בתר טעמא שוב אזלינן בתר חזותא לכ"ע וכיון דאינן שווין במראה הוי שני מינין וכדאיתא בש"ס מנחות הנ"ל לענין מין כנף ודוק מאוד כי הוא דבר נפלא בס"ד:
והנני הדו"ש יעקב וויידונפעלד.