כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן קעג
חיים ושלום שמורה וערוכה אה כבוד מחו' יד"נ עוז הרב הגדול החריף ובקי חו"ש זית רענן בר השכל גזעו מראש צורים כש"ת מו"ה שלום אלטר הלוי נ"י אבד"ק טאס יצ"ו:
מכתבו הגיעני אז נכון וחדאי נפשי בפלפולו, והנני להעתיק לו מ"ש בדעתי לתרץ דברי הרמב"ם בסוגי' דצנועין שתמהו כולם עליו דהאיך פסק הרמב"ם הך דינא דצנועין הא הרמב"ם פסק כר"י ולר"י לא משכחת לה דין זה כמבואר בב"ק (ס"ט) והיא, דהנה התוס' הקשו שמה דלמה לא יוכל לחלל נט"ר של חבירו מטעם זכות, והנה התוס' בקדושין תרצו בשם הר"מ דזכיי' היא מטעם שליחות וכל היכי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח, אולם המהרש"א כתב דכוונת התוס' בב"ק היא כיון דהכא אזדא הסוגי' אליבא דר"ל דסובר דיאוש קונה א"כ הגנבים בעצמן יכולין לחלל וממילא יכולין הבעלים לחלל מטעם זכיי' ועלה ברעיוני לתרץ עתה קו' התוס' בטוטו"ד דהקשו דאם יאוש קונה האיך יכול לחלל הא מסתמא סתם גניבה יאוש בעלים, עפ"י דחידש לן הקצוה"ח בסי' שס"א דפלוגתת ר"י ור"ל אי יאוש קונה או לא אזלי לשיטתייהו דר"י סובר דמעות קונות מה"ת ור"ל סובר דמשיכה קונה, דהנה התוס' בע"ז (דף ע"א) בד"ה אמאי כתבו דבגזל דבאיסורא אתי לידי' אי משיכה לא מהני במקח לא מהני אף בגזל ודוקא במציאה ומתנה מהני משיכה משום דבהתירא אתי לידי', והנה התוס' בב"ק כתבו דיאוש בעי נמי קנין משיכה וא"כ לר"י דסובר מעות קונות במקח א"כ ל"מ משיכה בגזל ולכך סובר דיאוש אינו קונה אבל ר"ל סובר דמשיכה קונה במקח וא"כ לדידי' משיכה קונה בגזל ולכך סובר דיאוש קונה בגזל, והנה בש"ס קדושין (דף נ"ד) איתא דהך מתני' דפ"ד דמ"ש דמשך ממנו מעשר בסלע ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים כו' ע"כ אתיא כר"י דלר"מ דסובר דמעשר ממון גבוה היא ל"מ בי' משיכה רק כסף כדין הקדש, ולפי"ז שפיר מתורץ קו' התוס' דלמאי דקיי"ל דמ"ש ממון גבוה א"כ בזה גם ר"ל מודה דל"מ בי' יאוש כיון דהוא סובר דיאוש קונה בגזל היא משום דאזיל לשיטתו דמשיכה קונה מה"ת וזה ניחא בשאר גזל אבל בנט"ר דדינו כדין הקדש דל"מ בי' משיכה רק קנין כסף א"כ גם ר"ל מודה לר"י דסובר דיאוש אינו קונה כיון דבנט"ר גם ר"ל מודה דמעות קונה, ובזה נוכל לתרץ דברי הרמב"ם דפסק דהצנועין יכולין לחלל אע"ג דגם הרמב"ם פסק כר"י דאין אדם יכול לחלל דשא"ב, והיא דהנה הרמב"ם פסק כהך מתני' דמע"ש הנ"ל דמשיכה קונה במ"ש וכבר תמה עליו הראב"ד בזה דהא הרמב"ם פסק דמ"ש ממון גבוה היא הי' למיפסק דמשיכה אינו קונה במ"ש עיי"ש ובמה"פ בירושלמי, אבל עכ"פ חזינן מזה דהרמב"ם סובר דלענין משיכה דין מע"ש כדין הדיוט ונקנה במשיכה וכבר הארכתי במק"א לתרץ דברי הרמב"ם הלז ואכ"מ:
ולפי"ז להרמב"ם דסובר דבמ"ש מהני בי' משיכה אע"ג דממון גבוה היא דעת לנבון נקל דלר"ל שפיר מהני בי' יאוש בנט"ר כמו בשאר גזל, ולכך נראה לי לחדש דלדעת הרמב"ם הנ"ל עוד עדיף נט"ר משאר גזל ואפילו לדידן דקיי"ל כר"י דיאוש אינו קונה בגזל אבל בנט"ר גם ר"י מודה דמהני בי' יאוש, דלכאורה קשה להטעם של קצוה"ח הנ"ל דלכך סובר ר"י דיאוש אינו קונה משום דסובר דמשיכה אינו קונה הא עכ"פ מדרבנן מיהו משיכה קונה א"כ למה לא מהני משיכה בגזל עכ"פ מדרבנן וממילא יהי' יאוש קונה, אולם באמת הדבר נכון כיון דהא דמשיכה קונה הוא רק מדרבנן ולא תקנו חכמים רק במקח דבהתירא אתי לידי' ולא בגזל וכמו"ש התוס' בכתובות ובב"מ דבגנב לא תקנו ד' אמות וכעין זה כתב הר"ן מובא ברמ"א בסי' רל"ה לענין קנין הפעוטות הואיל ואינו רק מתקנת חכמים היכי שעשו שלא כהוגן מכירתם לאו כלום הוא ועיין מ"ל בפ"י מהזו"מ:
ולפי"ז נראה מלתא חדתא דבגזל נט"ר שפיר תקנו חכמים דיועיל בו דהא דלא תקנו חכמים משיכה בגזל היא משום דלא רצו חכמז"ל לעשות תקנה להגזלן והא תינח בשאר גזל אבל בנט"ר אדרבא בזה דנימא דיועיל בי' משיכה יהי' תקנה להנגזל, דלדעתי נראה דבר חדש דהא דמע"ש נתחלל בדרך מקח הוא ג"כ מתורת חילול דנתחללו הפירות על המעות שמקבל המוכר מן הלוקח, וא"כ הא תינח היכי שקנה הפירות במזומן אבל היכי שכבר קנה הפירות במשיכה א"כ בזה אם אח"כ ישלם המעות להמוכר לא יתחללו הפירות דרך מקח דאז שוב ל"ה המעות חלופי של נט"ר כמו"ש התוס' בע"ז (דף ס"ב) בד"ה ואית בשם ר"י דאם מכר ע"ז בהקדש כיון שמשכו אצלו קודם שיתן הדמים הדמים מותרים ול"ה המעות חליפי ע"ז ומהא טעמא מבואר בירושלמי דאין הגזבר רשאי למכור בהקפה ועיין בפנ"י פסחים (דף כ"ט) דחידש דהקדש אין יכולין למכור לנכרי רק לישראל כיון דהא דנתחלל ההקדש היא מתורת פדיי' ומצות פדיי' בישראל כתיב ולא בנכרי עיי"ש א"כ לדעת הרמב"ם דמשיכה מהני במ"ש לא יתחללו הפירות מתורת מקח בהמעות שיתן המוכר רק דצריך הלוקח בעצמו לחלל הפירות על המעות ויתפשו המעות בקדושת נט"ר:
ולפי"ז נראה לדעתי דאח"כ לא יוכל הלוקח לסלק להמוכר בעד דמי נט"ר כיון דהרמב"ם פסק בה' מ"ש דאין פורעין חוב מדמי מע"ש, וא"כ הכא דאם נימא דיאוש קונה ואין צריך לשלה רק דמיו א"כ המעות הוי כחוב בעלמא על הגזלן ומאחר שכתבנו דהגזלן צריך לחלל הפירות על המעות שוב אין יכול לסלק להמוכר בעד דמי נט"ר כיון דאין פורעין חוב מדמיו וצריך לשלם לו דמי חולין וא"כ בזה נצמח טובה להמוכר דאם נימא יאוש ומשיכה קונה דאם נימא דקונה יהי' הלוקח מוכרח להשלים להמוכר מעות חולין ולא יצטרך המוכר להעלותן לירושלים ואין לך טובה גדולה מזו א"כ בזה תקנו שפיר חכז"ל דמשיכה יקנה לגזלן כדי שיצמח עי"ז טובה להנגזל וכדאיתא בש"ס גיטין אוקמי' ברשותא כי היכי דלחייב עלה, ולפי"ז לפימ"ש יוצא לנו מזה דלשיטת הרמב"ם דבנט"ר מהני משיכה אף לר"י ממילא מהני בי' יאוש ג"כ אף בגזל אפילו למאי דקיי"ל כר"י דיאוש לא קני בכל גזל רק בנט"ר קונה שפיר אף לר"י כמ"ש א"כ יפה פסק הרמב"ם דהצנועין יכולין לחלל והיינו משום דהגזלנים בעצמם יכולין לחלל משום דקנו אותו ביאוש ואפילו אי יאוש אינו קונה הכא בנט"ר שפיר קונה כנ"ל וממילא יכולים הבעלים ג"כ לחלל מטעם זכיי' כקו' התוס' אבל סוגית הגמ' דאזדא לשיטת הסוגי' בקדושין דאי מע"ש ממון גבוה לא מהני בי' משיכה רק כסף כדין כל הקדש א"כ הדרינן לכללן דיאוש אינו קונה דהא לא שייך הטעם הנ"ל אף בנט"ר וממילא אין קונים הגזלנים ביאוש א"כ הם בעצמן אין יכולין לחלל משום דהוי אינו שלהם ממילא גם הבעלים אין יכולין לחלל משום דהוי א"ב, א"כ הרמב"ם לשיטתו שפיר פסק כצנועין דהא לשיטתו שפיר חללו מטעם זכי' ודוק היטב מאוד כי חריף היא:
והנני ידידו עוז דו"ש באה"ר יעקב וויידענפעלד.