אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן קסו

סימן קסה

ישפות ד' את שלום ידידי הרב הה"ג החו"ב המפורסם חד השכל ברק השנון חו"ש כש"ת מו"ה אברהם מענדיל נ"י אבד"ק סניאטין יצ"ו.

[הוא הרב הגאון הגדול אבד"ק בראדי ז"ל]:

נועם מכתבו הגיעני בזו הרגע לנכון והנני עט ממהר להשיבו כרצונו היקר על ראשון ראשון וכו'. ע"ד אשר כתב כ"ת בדברי הירושלמי בפיאה אשר הבאתי בתשובתי [לעיל סי' נ"ז] דאף הירושלמי לא קאמר דבעינן שיהי' ראוי לזכות בעצמו דסבירא כהס"ד דהש"ס דתן ל"ה כזכי והוי לי' תולב"ח במקום שח"ל אבל היכי דדעת אחרת מקנה אותו גם הירושלמי מודה דל"ב שיהי' הזוכה ראוי ליטול, במ"כ שגג בזה מאוד ואשתמיט מיני' דברי הירושלמי במקומו דהקשה שם ג"כ מגט אשה דהאיך יוכל לזכות ע"י אדם אחר גט לאשתו דהא בעינן שיהי' ראוי ליטול ואיש אינו ראוי ליטול גט ומשני שפיר הוי ראוי ליטול שכן אב מקבל גט בתו ושם ל"ה תולב"ח במקום שח"ל דהאשה בעצמה עשתה אותו שליח לקבלה דהבעל אינו יכול לעשות שליח קבלה כלל הרי להדיא דאפילו היכי דל"ה תולב"ח דבגט אשה ל"ש ח"ל דהא היא בעצמה עשתה אותו לשליח אפיה"כ בעינן שיהי' ראוי ליטול וז"ב ופשוט:

גם מ"ש על קו' כמו דאמרינן דעבד יכול לקבל גט לחבירו ומהני לענין איסור משום דמקבל גיטו מיד רבי האי טעמא מהני לענין ממון ג"כ דגם בגיטו שמקבל מיד רבו יש בו איסור וממון א"כ שפיר הוי בר זכי' לענין ממון ג"כ לא ירד כ"ת בזה לסוף דעתי וכוונתי ואנכי בעצמי הרגשתי בזה במכתבי הראשון רק כתבתי דבר בקיצור דבשלמא לענין איסור דהפסול השליחות היא משום דליתא בתורת גיטין בזה שפיר אמרינן דעבד איתא בתורת גיטין דיכול לקבל גיטו מיד רבו אבל לענין ממון מה שהוא בר זכי' כשמקבל גט מיד רבו הוא רק מטעם דגיטו וידו באין כאחד, ובקצוה"ח האריך אי לענין מתנה ג"כ אמרינן גיטו וידו באין כאחד א"כ הא תינח אם אנו דני אם הוא בתורת גיטין בזה אמרינן דשפיר איתא בתורת גיטין אבל אם דנין על הממון ולפסול אותו לשליחות לענין זכי' משום דעבד אינו ראוי ליטול בזה לא שייך לומר דשפיר הוא ראוי ליטול משום דכשישתחרר יהי' ראוי ליטול דהא כ"ז שהוא עבד אינו ראוי ליטול ולכשישתחרר הוא גופא אחריני ובפרט דעבד אינו עומד להשתחרר משום דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ואיך שייך לומר משום דב"ח ראוי ליטול הוי עבד ג"כ ראוי ליטול אתמהה, ודוק וז"ב ונכון בסברא:

ועתה הנני בזה להשיבו בדבר שאלתו באחד שנדר לתת חומש לעניים ממה שירויח וכעת א"א לקיים נדרו כי אין לו אף לפרנסת אנשי ביתו, והנה כ"ת כתב דדמי להא דאיתא בסי' רל"ד במי ששידך בתו ונשבע לתת לה סך מעות ואח"כ נתקלקלו החובות שהיו חייבין לו פטור משבועתו דאין לך אונס גדול מזה, יפה כתב בזה כ"ת, אך מ"ש כ"ת אהא דכתב בש"מ בשם הרא"ש אמתניתין דנזיר יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור שחכמים יתירו לי מפני שאין אני יכול לחיות בלא יין דאמרינן שם בנדרי אונסין קמיפלגי וכתב הש"מ בשם הרא"ש דמיירי שהאונס בא מקודם שחל הנדר כגון שאמר הריני נזיר לזמן ידוע וקודם הגעת הזמן אירע לו אונס א"כ משמע מהרא"ש דאם האונס בא אחר הנדר לא פטור מנדרו וכתב כבודו לחלק דבאמת אם בא האונס אח"כ לא בעי ג"כ התרה אך דבזה ל"א מתוך שהותר מקצתו הותר כולו ודוקא אם הי' בא האונס קודם התחלת הנזירות א"כ לא הותחל הנזירות כלל בזה שפיר אמרינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כת"ד, לכאורה דבר חכמה אמר, אולם דברינו הם נגד דברי הירושלמי פי"א דנדרים ה"ו דאיתא שם אמרה קונם תאינה שאני טועמת ועוד לאחר שלשים יום ענבים הפלוגתא ר"י ור"ע ר"י אומר אחר הנדר ור"ע אומר אחר האיסור ועיין בקרבן העדה שם דפירש דאם אזלינן אחר חלות הנדר הוי לי' כשני נדרים כיון דאין חלין בב"א ואם נימא דבתר שעה שהוא נודר בו אזלינן א"כ הכ"נ נדר נדרי שניהם בב"א והוי לי' כנדר אחד וא"כ חזינן דלמאי דקיי"ל דבתר אמירת הנדר אזלינן ולא בתר חלות הנדר אף היכי דאין שני הנדרים חלין בזמן אחד כיון דאמירה היתה בב"א הוי לי' נדר אחד ואמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ובזה נסתר חילוק כבודו שכתב דאם אירעו אונס קודם הגעת הזמן הנזירות אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אבל לא כשאירעו אחר התחלת הנזירות דמה בכך שאירעו אונס אחר התחלת הנזירות עכ"פ הי' לאחר אמירת הנדר ואנן קיי"ל דבתר אמירה אזלינן ואם נימא דאם אירעו אונס בתר חלות הנדר ל"א נדר שהותר מקצתו הותר כולו גם באונס שאירעו קודם הנדר אין לנו לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו כיון דהי' בתר אמירה ואנן בתר אמירה אזלינן לענין נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמבואר בירושלמי הנ"ל ועיין בירושלמי נדרים פ"ה ה"ד נשאל על הראשון ואינו נשאל על השני כו' שמואל ברי' דר"י אמר כמ"ד לאחר האיסור בגרם כמ"ד לאחר הנדר נדר שבטל מקצתו בטל כולו ועיין בקה"ע שם ודוק. ולענין דינא שפיר כתב כבודו דדמי להא דתשובת הרא"ש בסי' רל"ב:

אולם כבודו הביא בשם המהרי"ט בתשובה המתנגדים לזה דכתב במי שאסר עצמו בבשר ויין אם לא יפרע לב"ח לזמן הנזכר ומטה ידו וכתב דל"ה נדרי אונסין כיון דעניות שכיחא בזה תימא על כבודו מדוע לא הביא כבודו דברי הש"ך במקומו בסי' רל"ב בס"ק כ"ב דהביא בשם מהר"ם גלאנטי במי שקבע זמן לפרוע לחבירו ואם לא יפרענו אז יאסור בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו והש"ך כתב דפשוט היא וזה ממש נידון המהרי"ט והיפוך מדברו, אולם לדעתי נראה דאפילו לדעת המהרי"ט דל"ה אונס מודה ג"כ בנ"ד דהוי אונס דהנה הטעם דאמרינן דאם מטה ידו הוי שבועת אונסין ופטור משבועתו היא משום דאמדינן לדעתו דאדעתא דהכי לא נשבע אם הי' יודע מקודם כי ירד ממדרגתו ולא תמצא ידו די פרנסתו לתת טרף לביתו, והנה בתשו' מהראנ"ח ובמח"א ה"ש איתא דאם נשבע לחבירו אעפ"י שאין פיו ולבו שוין אסור כיון דהיא ע"ד חבירו וכן מבואר להדיא בתשובת ריב"ש מובא ברמ"א בסי' רי"ח דהא דמהני אומדנא לפטור מנדרו היינו דוקא בנודר בינו ולבין עצמו אבל בנודר ע"ד חבירו כל שהלשון מוכח וכולל אותו הולכין אחריו ול"מ אומדנא ועיין בש"ך בסי' ע"ג ס"ק כ"ז, ולפי"ז נראה אפילו לדעת המהרי"ט דלא מחשיב עניות לאונס היינו דוקא בנשבע לפרוע לב"ח א"כ הוי כנודר לחבירו ובנודר לחבירו ל"מ אומדנא ולכך ל"מ האונס לפטור משבועתו אבל בנודר לחלק לעניים דכבר נודע מ"ש המהרי"ט בתשובותיו דבהקדיש לעניים שאינם מבוררין לא זכו בו עניים משום דאין ברירה וכעין זה כתב המח"א בה"צ לחלק בין אם הקדיש לעניים מבוררין לשאינם מבוררין ובשאינם מבוררין ליכא רק חיוב נדר ומחויב לקיים נדרו משום דבפיך זו צדקה ועיין מ"ש בעל המאור בשם הגאון בפ' שור שנגח דבצדקה ב"ד לית להו למיעבד מידי וכתב הרמב"ן דרצונו לומר שאין יורדין לנכסיו למוכרם כמו שעושין בב"ח דהא לית להו לעניים בהדי פסק דין כלל וא"כ בנודר לחלק לעניים כנודר בינו ולבין עצמו ובנודר בינו לבין עצמו מהני אומדנא ושפיר מהני אונס דעניות דאמדינן לדעתו דאדעתא דהכי לא נשבע, וכעין זה כתבו התוס' בפ' נערה שנתפתתה (בדף נ"ו) הנודע דכל היכא דתלוי בדעת שניהם ל"א אומדנא ועיין מ"ש המח"א בה' זכו"מ ובתשו' ח"צ בסימ"א:

גם מ"ש כבודו אהא דמקשה הש"ס בנדרים (ד' פ"ג) דלמא מיין דאית לה צער הפר לה ומטומאה דלית לה צער לא הפר לה דהא הברייתא אתיא כמ"ד דבעל מעקר עקר א"כ הוי לי' כמו שאלה אצל חכם ובנדר הניתר ע"י שאלה אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו ומתרץ כבודו עפ"י דברי הש"מ דלפי המסקנא הדר בי' הש"ס מזה וגם הך ברייתא סברה מיגז גייז וא"כ לא שייך בי' לומר נדר שהותר מקצתו הותר כולו כוון בזה להגאון מהרי"ש זצ"ל בספרו יד שאול יעו"ש:

אולם באמת נראה לי לומר דאפילו אם נימא דבעל מעקר עקר י"ל דסבירא לי' להש"ס דל"א בהפרת בעל נדר שהותר מקצתו הותר כולו כמו בשאלה, כמו שכתבו התוס' בנזיר (דף כ"ב) ד"ה מר זוטרא דאפילו אי אמרינן מיעקר עקר חברתה אסורה כי החכם אינו מתיר אלא בפו"ח ומשוי לי' לנדר טעות מעיקרא אבל הבעל מפר לאשתו בלי פו"ח משום גזה"כ הלכך אפילו מעקר עקר חשיב כאלו נשאר עליו נדר קצת וחברתה אסורה ולסברת התוס' גם לענין נדר שהותר מקצתו ל"א בהפרת בעל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וז"פ:

וע"ד קו' הרא"ש בהא דמקשה הש"ס גוף הברייתא דאינה מביאה עולת העוף אם נטמאה והפר לה בעלה דילמא מיין דאית לה צער הפר לה ומטומאה דלית לה צער לא הפר לה, ואמאי לא מקשה מברייתא דלעיל דאינה סופגת את ארבעים אם נטמאת למתים לאחר שהפר לה בעלה, זה שעלה ברעיוני לתרץ, דהנה הר"ן הקשה שם דאמאי לא משני הכ"נ משום דאין נזירות לחצאין כדפרקינן לעיל ותירוץ הראשון שכתב הר"ן היא דחוק מאוד דכתב דלא תליא טומאה בנזירות שהרי נזיר שמשון מטמא למתים ואסור לשתות יין, דמאי בכך דנזיר שמשון מטמא למתים מ"מ אם קיבל עליו נזירות בטומאת מת לבד הוא אסור בכולן וכ"ת הערה ג"כ בעצמו בזה [ועיין בשירי קרבן פ"א דנזיר ה"ד בד"ה מאי טעמא]:

אולם תירוץ השני של הר"ן הוא דקושטא דמילתא בעי לתרוצי דטומאת מת ג"כ אית לה צער, וא"כ לפי"ז בטומאה ג"כ אמרינן אין נזירות לחצאין רק דהש"ס משני האמת דטומאת מת נמי אית לה צער, ולפי"ז חזות קשה לי מהא דאיתא בירושלמי פ"ט דנזיר אהא דאיתא במשנה דעבדים יש להם נזירות וחומר בנשים מעבדים שהוא כופף את עבדו ואינו כופף את אשתו ובעי בירושלמי כפאו רבו לדבר אחד מה שיכוף אותו לכל הדברים באנו למחלוקת ר"מ ור"י וא"כ לר"מ אם כפאו לדבר אחד מותר בדבר הזה בלבד ועדיין חייב הוא לנהוג נזירתו בשאר הדברים א"כ חזינן להדיא דהכפי' מהני לדבר אחד ואם כפאו לטמא למתים מותר לטמאות למתים ובתגלחת וביין הוא אסור א"כ מצינו נזירות לחצאין ואמאי לא נימא לענין הפרה ג"כ דליין דאית לה צער תועיל ההפרה ולשאר דברים לא תועיל הפרה וכדמצינו לענין עבדים ואמאי משני הכא דאין נזירות לחצאין ומשה"כ מפר לכולה:

אולם באמת הדבר נכון דהנה הטעם דאמרינן אין נזירות לחצאין ומשה"כ מפר בכולה הוא משום דקיי"ל דאם נזר מחציו הוי נזיר מכולהו וא"כ אם נימא דחל עלי' נזירות של טומאת מת יחול עליו תגלחת ויין ג"כ ולא נוכל להפר גם למתענה ולכך אמרינן דמהני הפרה לכולה כיון דהא בהא תליא דאם נימא דאינו מפר לשאינו מתענה לא יועיל הפרה אף למתענה וכעין זה כתבו התוס' בזבחים (דף מ"ב ע"ב) ד"ה הקומץ דבקומץ שהעלה מחצה ע"ג המזבח פקע פיגולו מכולו דאי לאה"כ הוי האי דעל המזבח קומץ שחסר וירד ולכך משיך חד לחברי' פלגא דע"ג המזבח לפלגא דארעא עיש"ה, ולפי"ז נראה לי דהא דאמרינן דאין נזירות לחצאין היינו רק למ"ד דבעל מעקר עקר וא"כ אם מפר למתענה נמצא שלא הי' חל הנזירות על מה שמתענה מעיקרא כיון דהבעל מעקר עקר וא"כ האיך נוכל לומר דההפרה יועיל ליין ולא יועיל לטומאה כיון דבעינן שהנזירות יחול מתחלה על הכל ואם נזר בחדא הוי נזיר בכולו ולכך עכצ"ל דהפרה מועיל לכל הנזירות, ולפי"ז ל"ק כלל קו' מהא דעבדים דשם הי' חל הנזירות על הכל רק דאח"כ כפאו רבו על דבר אחד מהנזירות בזה ל"ש לומר אין נזירות לחצאין כיון דמתחלה הי' חל הנזירות על הכל וז"ב מאוד:

ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הר"ן מה דלא משני גם הכא דאין נזירות לחצאין כיון דברייתא זו סברה כמ"ד מיגז גייז מדמביאה חטאת העוף, עיין שטמ"ק נזיר וא"כ אף אם נימא דמפר למתענה בלבד לא נעקר הנדר מעיקרא ומתחלה הי' חל הנזירות על הכל וא"כ דמי ממש לעבדים דמבואר בירושלמי הנ"ל דאם כפאו לדבר אחד מחויב לנהוג נזירותו בשאר דברים דהכ"נ בתחלת הנזירות הי' חל הנזירות על הכל כיון דהבעל מיגז גייז ולכך צריך לתרץ דטומאת מת נמי אית לה צערא, ולפ"ז מתורץ קו' הרא"ש דאמאי לא מקשה מברייתא דלעיל דמבואר להדיא שיכולה לטמאות למתים לאחר שהפר לה, כמין חומר, דעל הברייתא דלעיל י"ל דאתיא כמ"ד מעקר עקר א"כ שפיר י"ל אין נזירות לחצאין אף לטומאה כמבואר בקו' הר"ן הנ"ל והכא ל"ש תירוצי דהברייתא סברה מעקר עקר א"כ שפיר תלוין זה בזה ולפיכך מפר בכולה משא"כ ברייתא זו דסברה ע"כ דבעל מיגז גייז וא"כ ל"ש לומר אין נזירות לחצאין כיון דמתחלה הי' הנזירות חל על הכל ולכך הקשה דוקא מברייתא זו והוכרח לתרץ דטומאת מת נמי אית לה צערא והיא כפתור ופרח לדעתי ודוק:

וע"ד אשר הקשה כ"ת על דברי הראב"ד הנודע דכתב דיד עבד כיד רבו אמרינן רק לזכות ולא לחוב מהא דאמרינן גבי שאלה בבעלים אמרינן ג"כ דיד עבד כיד רבו אף דהיא לחובה, קו' זו דכירנא כד הוינא טליא ראיתי אותה בס' כסף נבחר על סוגיות באות ת' תנאי, אך אנכי הרואה אין כאן ריח קו' כלל דשם מיירי דשאל את העבד בהסכמת רבו א"כ איך שייך לומר בזה דל"א יד עבד כיד רבו כיון דהוא בעצמו אמר לו צאי והשאל לך עם פרתי וז"ב ופשוט:

ובמה שפלפל כבודו לאשר הי' לו ספק אם נדר עד"ר וכתב כ"ת דאפילו אם נימא דל"ה רק דרבנן מה שאין לו התרה בעד"ר הוי איתחזק איסורא, ולדעתי לא ידמה כן כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו ומשוי לי' נדר טעות והוי כאלו לא הי' נדר מעולם א"כ לא מיקרי איתחזק איסורא מעולם וכן איתא בירושלמי נדרים מובא בר"ן דע"י דאילין דנדרים כדבר שיש לו מתירין עביד לי' דכיון דחכם עוקר הנדר מעיקרו לא נאסר מעולם ולכך ל"ה דבר שיל"מ ועיין בתוס' פסחים (דף מ"ד ע"ב) ד"ה והיא הדין דנזיר ל"ה יש היתר לאיסורו ע"י שאלה דאין זה היתר לדבר שנאסר כיון דחכם עוקר הנדר מתחלתו נמצא שלא נאסר מעולם יעו"ש והכ"נ בס' אם מהני שאלה ל"ה איתחזק איסורא כיון דאם מועיל שאלה לא נאסר מעולם ובפרט לדעת המהרי"ט והמבי"ט דנדר הניתר ע"י פתח א"צ מה"ת התרה כלל כידוע, וגם לפימ"ש הרשב"א ביבמות אהא דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת היינו דחזקה היא שלא נעשה המעשה, והכ"נ כיון דס' היא אם נדר עד"ר אם לא א"כ אדרבא איכא חזקה שלא אמר עד"ר ודוקא בס' נדרים אם נדר בחרם וא"י אם נדר בחרמי כהנים או בחרמי מזבח אמרינן סתם נדרים להחמיר כיון דודאי נדר וא"י במה נדר אבל בס' אם נדר עד"ר אם לא בודאי ל"ה איתחזק איסורא דחזקה היא שלא נעשה מעשה האמירה, ועיין בשו"ת מבי"ט סי' רנ"ו דבס' אם נדר אם לא דמי לחתיכה אחת ס' חלב וס' שומן וא"כ אם הוא סד"ר בודאי היא קולא ול"ה איתחזק איסורא, ובלאה"כ בנ"ד כיון דצריך לו המעות לפרנסתו ומבואר ברמ"א בסי' רכ"ח בשם הרשב"ץ דצורך פרנסתו הוי דבר מצוה ומהני התרה אפילו בעד"ר:

והנני ידידו דו"ש יעקב וויידענפעלד:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה