אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן קמה

סימן קמד

דרוש לשבת הגדול שנת תרנ"ב.

פסחים (ל"ב) האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים איבעיא להו כשהוא משלם לפי מדה משלם או לפי דמים משלם כו' תנן האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש אי אמרת בשלמא לפי מדה משלם שפיר אלא אי אמרת לפי דמים משלם חמץ בפסח בר דמים הוא הא מני ריה"ג הוא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה אי הכי אימא סיפא במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים אי ריה"ג אמאי פטור ומשני סבר לה כר' נחוניא בן הקנה דס"ל דכרת פוטר מן התשלומין עיי"ש, והנה הרמב"ם בפי' המשניות שם כתב וז"ל עוד אבאר לך במס' מכות שכל האוכל חמץ הוא לוקה והעיקר אצלינו שאין אדם לוקה ומשלם לפיכך פטור מתשלומין ומדמי עצים שיעורו אפי' דמ"ע אינו משלם לפי שהוא אסור בהנאה ולפיכך אפי' ד"ע אינו משלם והקשה התוסיו"ט למה הוצרך הרמב"ם לטעם דאין לוקה ומשלם הא בלא"ה פטור משום דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא והוא הטעם שכתב בחיבורו, ומלבד זאת תמהו הלא דבריו סותרים זא"ז תוכ"ד דהתחיל וכתב דטעמא דפטור משום דאין לוקה ומשלם וסיים משום דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא כנ"ל ודבריו הם מרפסין איגרי באמת:

והנראה לדעתי לתרץ דהנה לכאורה חזות קשה לי אהא דמשני הא מני ריה"ג הוא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה דהנה לעיל בסוגיא דאוכל חמץ של הקדש כתבו התוס' בד"ה רב אשי דמכאן מוכיח ר"י דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו דאל"כ אמאי מעל לריה"ג דס"ל דחמץ בפסח מותר בהנאה הא מיד כשיפדה אותו הוא שלו ומודה ריה"ג דשלך אי אתה רואה אלא ודאי לא עבר משום דהוי להנל"ע עיי"ש אולם הש"א תמה עליו דהא אפי' בלהנל"ע לא מצינו דלא יעבור עליו רק דאם עבר אינו לוקה אבל איסורא מיהו עביד ואמאי ישתנה להנל"ע דבל יראה מכל שאר לאוי הנל"ע דעלמא ותירץ הש"א דהכא מיירי בח"ש דליכא ב"י ולכך מעל לריה"ג ולפ"ז קשה לי אהא דמשני ריה"ג הוא דאמר חמץ בפסח מותר בהנאה דהא הכא לא מיירי בח"ש דבתרומה אינו חייב רק על כזית וא"כ אפי' לריה"ג א"י למכרו לישראל דהכא תיקשי קו' התוס' הנ"ל דהא כשיקנה אותו הישראל יעבור עליו בב"י ולנכרי ג"כ א"י למכרו דהא אפי' לריה"ג דס"ל דמותר בהנאה אינו מותר רק להסיקו תחת תבשילו אבל לא למכרו לעכו"ם דאם מוכר אותו עובר על ב"י ועל עשה דתשביתו רק בשעת השבתה מותר לר"י ליהנות ממנו אבל למכרו לנכרי א"י אפי' לריה"ג וכן כתב המק"ח בסי' תל"א והביא ראי' מדברי התוס' פסחים (כ"ה) ד"ה ר"ש עיי"ש א"כ קשה אמאי חייב המזיק והאוכל תרומת חמץ אפי' לריה"ג דכיון דאפי' לריה"ג אינו יכול למכרו לשום אדם רק לו לבדו מותר ליהנות ממנו בשעת הסקה, והנה התוס' כתובות (דף ל"ד) ד"ה סבר לה דעד כאן לא קאמר ר"מ אלא בשורף שטרות שהוא ממון ראוי לכל העולם אבל שור אינו ראוי אלא לזה ועיין בש"ך סי' שפ"ו ס"ק א' וס"ק י"א ועיין בנתיבות סי' קמ"ח דאם הזיק דבר שאינו שוה למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם בעדו שהביא ראי' לזה מפרק החובל לענין טוה"נ אבל לא הביא דברי התוס' בכתובות והש"ך סי' שפ"ו הנ"ל וא"כ אפי' לריה"ג אמאי חייב באוכל תרומת חמץ כיון שאינו שוה למכרו וליקח דמים בעדו אפי' לריה"ג ואינו שוה רק לו להנות ממנו בשעת השבתה וזה ל"ה בר דמים לשלם בעדו:

אולם באמת ניחא דהנה הש"ך בסי' ק"ז ס"ק ח' כתב דאפי' להסוברים דמזיק שעבודו של חברו פטור היינו דוקא אם לא נטל דמים אבל אם נטל דמים חייב משום דמשתרשי לי' וכדאמרינן בחולין (דף קל"ד) גבי מזיק מתנות כהונה דפטור דשאני התם גבי מי שאנסו המלך גרנו דחייב לעשר דקא משתרשי לי' ולכך חייב באוכל תרומת חמץ אע"ג דאינו שוה לכל אדם רק לו לבדו היינו אם הזיקו פטור בממון שאינו שוה רק לו לבדו אבל אם אכלו חייב משום דקמשתרשי לי':

ובזה מתורץ קו' התוס' בכתובות (דף ל"א) אהא דמשני הכא ה"מ רנבה"ק הוא דאמאי לא נימא מידי דאגבי' קני' ולפמ"ש ניחא דבשעת הגבהה לא חייב כלל כיון דאינו ממון השוה לכל אדם רק בשעת אכילה חייב משום דמשתרשי לי' אבל בעידן הגבהה לא מיחייב כלל כיון דאינו ממון השוה לכל אדם ודוק:

ובזה מתורץ קו' האור חדש דאמאי הוצרך לומר ה"מ ריה"ג הוא ואמאי לא קאמר ה"מ אבא שאול הוא דמחייב על שוה פרוטה אע"ג דליכא כזית וא"כ ליכא ב"י ויוכל להשהות אותו לאחה"פ ושפיר הוי בר דמים ובסיפא הוא פטור משום כרת דרנבה"ק הוא, ולפי האמור ניחא דאם נימא דאבא שאול הוא דמחייב על ש"פ והוי בר דמים דיכול להשהות אותו לאחה"פ וא"כ תהדר קו' התוס' לדוכתא דנימא מידי דאגבי' קני' ולכך הוצרך לומר ריה"ג הוא ולדידי' אינו ממון השוה לכל אדם ולש"ל לדידי' מידי דאגבי' קני' ואינו חייב רק בשעת אכילה דקמשתרשי לי' ודוק:

ולפ"ז אתיין דברי הרמב"ם בפי' המשניות כמין חומר, דהנה הרמב"ם פסק דלפי דמים משלם ולכך פסק דפטור אם אכל תרומת חמץ והמשנה יפרש כריה"ג ולכך כתב דמש"ה פטור במזיד משום קלב"מ דמלקות פוטר מתשלומין דבלא"ה הי' חייב בתשלומין דראוי להסיקו תחת תבשילו וא"כ חייב אם אכלו דקמשתרשי לי' רק דקשה דאמאי לא נימא מידי דאגבי' קני' לכך הוצרך לומר לפי שהוא אסור בהנאה היינו דגם לריה"ג. הוא אסור בהנאה דבשאר הנאות הוא אסור גם לריה"ג דדוקא להסיקה תחת תבשילו הוא מותר וא"כ אינו ממון השוה לכל אדם והמזיק ממון כזה הוא פטור רק בשעת אכילה משום דמשתרשי לי' אבל בשעת הגבהה לא קני', ודוק היטב כי כפתור ופרח הוא:

אולם קשה ל"ל להרמב"ם לומר הטעם דלש"ל מידי דאגבי' קני' משום דאסור בהנאה ת"ל דהא איכא מלקות משום ב"י דהרמב"ם פסק דקונה חמץ בפסח לוקה וא"כ מלקות דב"י פוטר מתשלומין:

והנראה לדעתי לתרץ דהנה דעת התוס' דב"י הוי להנל"ע אך הרמב"ם דס"ל דלא הויל הנל"ע צ"ל דה"ט דהוי לאו הכולל יותר מעשה כיון דתשביתו ליכא בנשים דהוי מעשהז"ג וב"י איכא בנשים ולכך לא הוי להנל"ע, אולם ביומא (דף ל"ו) איתא בלאו דנבילה קמיפלגי ר"ע סבר לאו מעליא הוא וריה"ג לאו סבר לאו מעליא הוא והתוס' כתבו שם דבספר א' איתא לאו דנבילה וטריפה איכא בינייהו והנה התוס' כתבו דטריפה ל"ה להנל"ע כיון דהלאו כולל ג"כ קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי העשה דלכלב תשליכון ולכאורה קשה לגירסת הספר דלאו דטריפה איכא בינייהו הא טריפה הוי לאו הכולל יותר מעשה, אולם לדעתי נראה דהא הטעם דלאו הכולל יותר מעשה ל"ה להנל"ע הוא דכיון דהלאו כולל יותר מעשה א"כ לא הוי העשה תיקון הלאו דהא יש בלאו דברים אשר אינם בעשה כלל אולם לריה"ג דס"ל דלאו דנבילה הוי להנל"ע אע"ג דעשה דבתרי' מעיקרא משמע דהא נתינתה לגר א"א לאחר שעבר על הלאו ואפי"ה הוי להנל"ע לריה"ג משום דכתיב עשה בתר הלאו ולא דמי ללאו דחסימה וכמו שפי' רש"י א"כ אין הטעם לדידי' הא דאין לוקין על להנל"ע משום דהעשה הוא תיקון הלאו דהא לאו דנבילה בודאי ל"ה תיקון הלאו דהא העשה דבתרי' מעיקרא משמע ואפי"ה הוי להנל"ע משום דלא דמי ללאו דחסימה ולכך אפי' לאו הכולל יותר מעשה הוי להנל"ע לריה"ג ושפיר גרסינן לאו דנבילה וטריפה איכא בינייהו דלריה"ג הוי להנל"ע אפי' בלאו הכולל יותר מעשה, וא"כ שפיר הי' מוכרח הרמב"ם בפי' המשניות לומר דמשה"כ לא אמרינן מידי דאגבי' קני' כיון דאסור בהנאה אפי' לריה"ג ורק להסקה תחת תבשילו הוא מותר וכיון דלא שוה לשום אדם לש"ל מידי דאגבי' קני', אבל אי לאו הכי אע"ג דאיכא ב"י אפיה"כ הוי אמרינן מידי דאגבי' קני' דלריה"ג אפי' לאו הכולל יותר מעשה הוי להנל"ע והוי ב"י לדידי' להנל"ע והמשנה אתי' כריה"ג א"כ א"ל דמלקות דב"י פוטרו מתשלומין ולכך לא אמרינן מידי דאגבי' קניא דלריה"ג אין לוקין על לתא דב"י ולכך הוצרך הרמב"ם לומר דמש"ה לא אמרינן מידי דאגבי' קני' כיון דאסור בהנאה ודוק:

ובזה יש לתרץ קו' האור חדש בשם התוסיו"ט דלמה הוצרך הרמב"ם לפטרו משום מלקות דחמץ ת"ל משום מלקות דתרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש, ולפי האמור ניחא דהא דאיתא שם במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים היינו אם תרומה טמאה היא פטור מדמ"ע כדפירש רש"י שם ולכאורה קשה האיך חל איסור חמץ על איסור תרומה כמו שהקשה הצל"ח אהא דחלה שנטמאת ותירץ דחמץ הוי איסור מוסיף משום לתא דב"י וב"י, והנה נודע מ"ש המל"מ בה' יסודי התורה דכל היכי שאין מלקות באיסור הנוסף לא הוי איסור מוסיף ומה"ט ל"ה איסור הנאה איסור מוסיף כיון דאין לוקין על הנאה וא"כ הכא דהמשנה אתיא לריה"ג וריה"ג ס"ל דב"י הוי להנל"ע אע"ג דהלאו כולל יותר מהעשה כמו שכתבנו וא"כ לדידי' ל"ה ב"י איסור מוסיף כיון דליכא מלקות על ב"י וכל היכי דליכא מלקות באיסור הנוסף ל"ה איסור מוסיף ואיסור הנאה דחמץ ל"ה ג"כ בלא"ה מוסיף לדידי' כיון דס"ל דחמץ מותר בהנאה וא"כ האיך חל לדידי' חמץ על איסור תרומה טמאה וע"כ צ"ל דהי' שוגג על איסור תרומה טמאה ומזיד על איסור חמץ, והנה המהרי"ט כתב דאם הי' שוגג על איסור הראשון ומזיד על השני בזה לא אמרינן אין אחע"א וחייב על השני והכ"נ חייב על החמץ כיון שהזיד בחמץ ולכך הוצרך הרמב"ם לומר דפטור משום מלקות דחמץ ולא משום מלקות דתרומה דהכא איירי ששגג בתרומה ובמזיד פטור מתשלומין מיירי שהזיד בחמץ לבד וא"כ ליכא מלקות משום תרומה רק משום חמץ ואפי"ה אמרינן קלב"מ דהרמב"ם לא ס"ל כהתוס' דשוגג דתרומה הוא משום כפרה ולא אמרינן קלב"מ וגם בשוגג דתרומה אמרינן קלב"מ וכל המשנה מיירי בשוגג בתרומה רק דרישא מיירי בשגג בחמץ וסיפא בהזיד בחמץ ופטור משום מלקות דחמץ, ודוק:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה