אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן קכט

סימן קכח

להחריף מו"ה יוסף נ"י מזבאריז.

מכתבך קבלתי והנני להשיבך על אתר מה שעלה על רעיוני בהשקפה ראשונה לתרץ קושיית הכ"מ על הרמב"ם בפ' א' דתמורה אשר הוא לכאורה תמוה מסוגי' ערוכה דריש תמורה, וז"ל הגמ', בתמורה (דף ג' ע"א) אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי כל לא תעשה שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם אעפ"י שלא עשה בו מעשה חייב ושם בע"ב איתא א"ל ר' יוחנן לא תתני ומימר משום דבדבורא עשה מעשה ופירש"י כיון שע"י דבורא נתפס בתמורה ותמורתו קודש ע"כ לשון הגמ' עיי"ש, וז"ל הרמב"ם בפרק א' דתמורה הל' א' כל המימר לוקה על כל בהמה כו' ואעפ"י שלא עשה בו מעשה מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ע"כ והכ"מ תמה על דברי הר"מ הללו וז"ל ויש לתמוה דהא אמרינן בגמ' הנ"ל אמר ר' יוחנן לא תתני ומימר משום דבדבורו עביד בה מעשה וא"כ למה כתב רבי' שאין בו מעשה ולא חש לדר' יוחנן עכ"ל והבאת תירוץ ע"ז בשם התוס' חדשים והיא עפ"י מה שפסק הרמב"ם שם אחד מן השותפין שהמיר כו' ה"ז לוקה ואין התמורה קודש נראה מזה שהרמב"ם ז"ל ס"ל דבשותפין אעפ"י שאין מתפיסין בתמורה מ"מ לוקין וא"כ בהא לא נעשה בדבור מעשה דהא אין תמורתו קודש והוי אז לאו שאין בו מעשה ועכ"ז לוקין ע"כ אבל עכ"ז תירוץ זה לא תעלה מזור לקושיות הכ"מ הנ"ל דאכתי תקשי איך אמר ר' יוחנן לא תתני מימר דהוי לאו שאין בו מעשה הא לפי סברת הת"ח משכחת במימר לאו שאין בו מעשה כגון בשותפין כנ"ל לזאת עדיין קו' הכ"מ במקומה עומדת:

ועוד יש לתמוה על תירוץ התו"ח הנ"ל מדברי המגיד משנה בפ' ג' מה' שכירות שחידש דלאו שאין בו מעשה כלל אזי אין הדבור נחשב כמעשה אבל דבר שאפשר לבוא בשום פעם לידי מעשה אז אף הדבור נחשב כמעשה וקרוי לאו שיש בו מעשה עיי"ש א"כ ה"נ לא משכחת במימר לאו שאין בו מעשה וא"ל דמשכחת בשותפין כתרוצו הנ"ל ז"א כיון שמשכחת בדבר זה של מימר מעשה אף בשותפין הוי ג"כ לאו שיש בו מעשה כסברת המ"מ הנ"ל, והם דקדוקים עצומים בתי' התו"ח, ולי נראה לתרץ דברי הרמב"ם בדרך נכון והוא דהנה ידוע דברי הרמב"ם בפי' המשניות בריש תמורה שכתב וז"ל וכבר בארנו שלאו הניתק לעשה אין ליקום עליו ותמורה לאו שניתק לעשה ומה שחייבו ללקות עליו היות הלאו כולל לכל בני אדם ועשה שבה אינו כולל הכל כמו הלאו לפי ששותפין וצבור אינם עושין תמורה ולפי שלא השוה לאו שבה לעשה שבה לא הי' דינו כלאו הניתק לעשה עכ"ל עיי"ש, והסבר דברי רבינו הרמב"ם ז"ל הוא כך דמש"ה לא הוי לאו הניתק לעשה כיון דלא ניתק מקצתו לא ניתק לכולו פי' כיון דבמקצת כגון בשותפין לא הוי ניתק לעשה כנ"ל מש"ה בכ"מ לא הוי ניתק לעשה כיון דחזינן דהתורה לא נתקה בכ"מ לעשה והבן, ועיין בתוס' תמורה (דף ד' ע"ב) ד"ה הרי יעוש"ה לפי"ז עולין כהוגן דברי הרמב"ם ולא תקשה מדברי המ"מ ונוכל לקיים תרוצו של התו"ח דמש"ה כתב הרמב"ם דהוי לאו שאין בו מעשה כיון דבשותפין לא הוי מעשה וא"ל הא בלאו זה יוכל לבוא לידי מעשה מש"ה הוי לאו שיש בו מעשה אפי' בשותפין, ז"א, דהא עיקר החיוב דחייב מלקות דהא הוי לאו הניתק לעשה מ"מ כיון דבשותפות לא הוי ניתק מש"ה לא ניתק לכולו כנ"ל נמצא כל החיוב דחייב הוא משום שותפות והאיך תאמר דמש"ה הוי לאו שיש בו מעשה כיון דביחיד הוי לאו שיש בו מעשה הא בשביל זה לחוד הוי פטור משום דהוי לאו הנל"ע ועיקר החיוב הוא משום דבשותף לא הוי נל"ע נמצא ממקום שאתה באת לחייבו שם הוי לאו שאין בו מעשה מש"ה קאמר שפיר הרמב"ם דבמימר נמי חייב אף דהוי לאו שאין בו מעשה ודוק היטב כי נכון הוא, אבל עדן קושי' הראשונה הוא באיתנו הראשון ונראה לי לתרץ גם קושי' זו ובדרך הנ"ל ומקודם מוכרח אני להביא מ"ש זה כביר בתשו' שאלה ובאמצע התשובה הקשיתי קושי' א' וגדולה היא אלי והיא אהא דאמרינן במס' מכות (דף י"ד ע"ב) אמר ר' יוחנן כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו (פי' ולא דיינינן לי' בלאו הנל"ע) דתנינא לאו הבא למקדש טמא עיי"ש בגמ' והקשיתי לכאורה מהא דמצינו בסוף עירובין (דף ק"ד) אמר שמואל המכניס טמא שרץ למקדש חייב שרץ עצמו פטור מאי טעמא אמר קרא מזכר עד נקבה תשלחו מי שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ שאין לו טהרה ואמרינן שם אלא כהני תנאי דתנן כו' מאי לאו בהא קמפלגי כו' ומאן דאמר מכולה עזרה קסבר חייב אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו כו' ופירש"י לענין עיילי כולי עלמא חייב לענין להוציא פליגי עיי"ש א"כ לפי"ז תקשי דהאיך מוכח דלאו שקדמו עשה לוקין עליו מדחייב הבא למקדש טמא אימא לעולם פטור אף שקדמו עשה והא דחייב שם הוא כיון דהלאו כולל יותר מעשה דלענין עיולי כולי עלמא מודו דחייב ולענין להוציא איכא מ"ד דפטור מש"ה לא הוי נל"ע אבל באמת בכ"מ אין לוקין אף שקדמו עשה, ויש ליישב קושי' זו בטוטו"ד דהנה הרשב"א ז"ל במס' מכות בסוגי' הנ"ל חידש דלמ"ד שם בטלו ולא בטלו הוי העשה חלק הלאו וצריך להתרות תיכף בשעת ביטול העשה ולמ"ד קיימו ולא קיימו א"צ להתרות אלא בשעת קיום הלאו עיי"ש, נמצא לפי"ז א"ש דהנה הטעם דאם הלאו כולל יותר מעשה לא הוי נל"ע הוא דחזינן דהתורה לא קפדה דהעשה תהא תיקון הלאו וזהו למ"ד קיימו ולא קיימו הוי העשה תיקון הלאו אבל בלאו כולל יותר מעשה לא הוי תיקון הלאו אבל למ"ד בטלו ולא בטלו דהוי העשה חלק הלאו נמצא אף דהוי הלאו כולל יותר מעשה מ"מ כל זמן דלא עבר אעשה לא עבר אלאו ודוק כי נכון הוא בסברא, ולפי"ז יתורץ היטב הקושי' הנ"ל דהא לר' יוחנן קיימינן הכא והוא אמר הדין דלאו שקדמו עשה לוקין עליו ור' יוחנן ס"ל שם בטלו ולא בטלו א"כ לדידי' אף בהלאו כולל יותר מעשה נמי פטור ודוק היטב:

ובדרך זה יופתח לנו שערי בינה לתרץ קושי' התוס' במס' מכות שם בד"ה מידי הוא טעמא בא"ד וקשה לר"ל דסבירא לי' לאו שניתק לעשה ולאו שקדמו לעשה שווין טמא שבא אל המקדש אמאי לקי כו' עכ"ל עיי"ש ולפי הנ"ל יתורץ היטב קושי' התוס' דהא לר"ל בלא"ה א"ש דר"ל ס"ל התם קיימו ולא קיימו ולדידי' לא הוי לאו הנל"ע בטמא שבא אל המקדש דהוי הלאו כולל יותר מעשה ולא הוי כאן העשה תיקון הלאו ומש"ה חייב ודוק:

נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה לתרץ הקושי' א' שהקשינו לעיל על תירוץ התוס' חדשים הנ"ל דאמאי אמר ר' יוחנן לא תתני מימר משום דבדבורא אתעביד מעשה הא לפי שיטת הרמב"ם משכחת כגון בשותפין ולפי זה יתיישב היטב דר' יוחנן שפיר קאמר לא תתני מימר משום דלר' יוחנן לשיטתי' דס"ל בטלו ולא בטלו ולדידי' ליכא למימר דהטעם דלא הוי נל"ע משום דהלאו כולל יותר מעשה דמ"מ העשה הוא חלק הלאו ובע"כ צ"ל תירוץ אחר משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי ועיין במס' חמורה הנ"ל א"כ לדידי' שפיר נוכל לקיים סברת הרב המגיד הנ"ל כיון דבלאו זה איכא מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה אף דבשותפין ליכא מעשה מ"מ כיון דביחיד איכא מעשה חשיב לאו שיש בו מעשה וא"ל הא כל עיקר החיוב הוא ביחיד משום דבשותפין הוי הלאו כולל יותר מעשה א"כ ממקום שאתה באת לחייבו שם הוי לאו שאין בו מעשה כנ"ל ז"א דלר' יוחנן ל"ש טעם זה דהלאו כולל יותר כיון דס"ל בטלו ולא בטלו והוי העשה חלק הלאו כנ"ל ועכצ"ל הא דלא הוי נל"ע, משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי א"כ בלא"ה חייב אף ביחיד ושפיר הוי אף בשותף לאו שיש בו מעשה כיון דביחיד אית בי' מעשה מש"ה שפיר קאמר ר' יוחנן לתנא לא תתני מימר דווקא ר' יוחנן דס"ל בטלו ולא בטלו ודוק אבל הרמב"ם שפיר קאמר דמימר נמי הוי לאו שאין בו מעשה כיון דבשותף לא הוי מעשה וא"ל כסברת המ"מ הנ"ל כיון דעכ"פ בדבר זה איכא מעשה דהרמב"ם לשיטתו דפוסק קיימו ולא קיימו לשיטת הלח"מ ועיין מ"ש הר"מ פ"א מה' סנהדרין ובפ' י"ח שם ודוק מש"ה קאמר הטעם דלא הוי נל"ע משום דהלאו כולל יותר מעשה ולא הוי העשה תיקון הלאו מש"ה ל"ל דחשיב לאו שיש בו מעשה כיון דביחיד איכא מעשה ז"א דביחיד איכא לפטורי משום דהוי לאו הניתק לעשה ועיקר החיוב הוא משום דבשותף הוי הלאו כולל יותר מעשה ושם הוי לאו שאין בו מעשה ודוק היטב כי נכון הוא:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה