אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן קכח

סימן קכז

כריתות (דף י"ד ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והיא נותר מן המוקדשין ביוה"כ רמ"א אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב, אמרו לו אינו מן השם יעוש"ה, והקשה הקצוה"ח בסי' כ"ח דאמאי חייב אשם מעילה אם הוציאו בשבת נימא קלב"מ והניח בצע"ג יעש"ה, ואמרתי לתרץ לפי חומר הנושא דהנה הגאון בעל מהר"ם מינץ בתשובותיו הקשה דאמאי חייב כלל על נותר משום הוצאה הא כיון שהוא נותר הוי אינו כשר להצניעו וקיי"ל בפ' כלל גדול דכל שאינו כשר להצניעו אינו חייבין עליו ול"ל כיון דמצוה לשורפו הוי כשר להצניעו דהא בשבת שם אמרינן כל שאינו כשר להצניעו למעוטי מאי למעוטי דם נדה וח"א למעוטי עצי אשירה מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשירה כו' עיש"ה אלמא דעצי אשירה הוי לכ"ע אינו כשר להצניעו אע"ג דמצוה לשורפו וה"נ נותר הוי אינו כשר להצניעו ואמאי חייב עליו משום הוצאה, ואמרתי לתרץ קושי' זו בטוטו"ד, דהנה הת"י הקשו דאמאי חייב כלל על אשם מעילה על נותר דהא אמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וקמיפלגי בדבר הגורם לממון מ"ס כממון דמי ומ"ס לאו כממון דמי ולכך ל"מ דאינו ש"פ וה"נ בנותר דאינו ש"פ אמאי מעל ותירצו התוס' וז"ל, התם היא קדושת דמים ולא נחית עלי' קדושת הגוף וכשנאסר בהנאה אינו ש"פ עכ"ל ולכאורה דברי התוס' הם משוללי הבנה דהקדושת הגוף נמי בעינן שיהי' ש"פ, ואמרתי דזהו כוונת התוס' דבאמת היא ש"פ כי מחמת איסורא דרבע עליו אינו ש"פ וא"כ בשלמא בקדושת דמים שפיר אמרינן אם אינו ש"פ מחמת איסורא דרבע עלי' לא מעל דבלאו איסור החמץ היא ש"פ דמצד איסור הקדש היא ש"פ דיכול לפדותו דהיא קדושת דמים, אבל בקדושת הגוף מחמת איסורא דרבע עליו לעולם אין ש"פ מצד איסור הקדש דרבע עלי' דלא מהני בי' פדיון ואפ"ה גילתה התורה דמעל א"כ חזינן דלא נפדה בקדושת הגוף רק שיהי' ש"פ מצד העצם אף שאינו ש"פ מצד איסורא דרבע עליו וא"כ אפי' היא נותר מעל דמה לי חד איסורא או תרי איסורא וז"ב ושפיר כתבו התוס' דהתם היא קדושת דמים ולא נחית עלי' קדושת הגוף וא"כ אם לא הי' חמץ הי' ש"פ דמהני בי' פדיון רק כשאסר בהנאה דנעשה חמץ אינו ש"פ ולכך לא מעל אבל בקדושת הגוף דבלא"ה אינו ש"פ מצד איסור הקדש דרבע עלי' ואפי"ה חייב אשם מעילה וכיון דגלי גלי וז"ב בכוונת התוס':

והנה בשבת (דף צ') אמרינן זרק כזית תרומה לבית טמא מהו אי לענין טומאה כביצה אוכלין בעינן אי לענין שבת נמי כגרוגרת בעינן אלא כגון דהי' בי' פחות מכביצה אוכלין והאי בצק משלימו לכביצה מאי אמרינן לענין טומאה מחייב נמי לענין שבת או לא ת"ש אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שעושין בכגרוגרת ואמאי נימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית התם מדאפקי' חוץ לחומת העזרה פסול לי' חייב אינו עד דאפקי' לרה"ר יעייש"ה, וא"כ חזינן דהיכא דאתי בהדי הדדי אמרינן מגו דאחשבי' להא אחשבי' להא, והנה התוס' הקשו בכריתות ובמס' עירובין אהא דאף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב דמה ענין זה לאכילה ותירצו דחיוב שבת נמי היא משום אכילה דבליעתו היא הנחתו ואתי הני חיובים בהדי הדדי יעוש"ה, וא"כ דהחיוב מעילה והחיוב שבת אתי בהדי הדדי ל"ק קושי' המהר"ם מינץ הנ"ל דכמו דחייב אכזית היכא דאתי בהדי הדדי אף דהוי אינו כשר להצניעו משום מגו דאחשבי' להא אחשבי' להא ה"נ מגו דאחשבי' רחמנא לענין מעילה אף דאינו ש"פ כיון דהעצם הוא ש"פ אף דמצד איסור אינו ש"פ אחשבי' נמי לענין איסור שבת אף דהוי אינו כשר להצניעו כיון דהעצם כשר להצניעו וז"ב ולפי"ז ל"ק כלל קושי' הקצוה"ח דאם נימא דפטור מאשם מעילה ממילא אינו חייב משום שבת דהוי אינו כשר להצניעו דאינו חייב משום שבת אלא משום דאחשבי' לענין מעילה אבל אם נימא דפטור מאשם מעילה אינו חייב משום שבת כקושי' המהר"ם מינץ דהוי אינו כשר להצניעו, ודוק היטב כי חריף:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה