כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן קיט
לכבוד הרב הגדול החריף ובקי וו"ח כש"ת מו"ה יוסף נלאטט נ"י מו"ץ דק' בירטשא יע"א:
למראה עיני הי' קונטריסו היקר וראיתי כי דבריו על אדני השכל הוטבעו וידיו רב לו בפלפול וסברה, ולאשר לא יתן לי הזמן לפלפל בדבריו בכל פרט ופרט, כי השגתי חבילות שאלות נחוצות להלכה למעשה ודבריו אינם רק לפלפולא בעלמא לכן הנני בזה להשיבו בקצרה למען יראה כי עיינתי בדבריו היקרים:
ובדבר אשר תירץ קושי' הנוב"ק אע"ז סי' ל"א במתני' דפסחים (צ"א) במפקח את הגל דחייב בפ"ש דהא כל הטומאות כשעת מציאתן ל"ה כ"א מדרבנן וא"כ מדאורייתא מביא חולין לעזרה ותירץ כבודו עפ"י דברי התוס' בגיטין (דף נ"ה) גבי חטאת הגזולה דנודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות דבנודע קודם זריקה יש כח ביד חכמים לומר דאסור להקריב וצריך להביא קרבן אחר באמת כתבו כן התוס' פסחים (דף ס"ב) ד"ה כי דאין להקשות אי מדרבנן האיך יתחייב פסח אחר הא קמייתי חולין לעזרה לא כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר וכן מוכח בפ' כיצד צולין לא זרק את הדם חייב לעשות פסח אחר עיי"ש, אולם תירוצו על קושי' הנו"ב הנ"ל אין עולה יפה דהתוס' בפסחים ובגיטין לא כתבו זאת רק היכי דעדיין לא זרק אז שפיר יש כח ביד חכמים לומר דלא יזרוק וממילא מחויב להביא פסח אחר וכוונת התוס' בגיטין דבנודע קודם זריקה אינה מכפרת היינו דאינה קריבה ואינו זורק, ועיין בפי' רש"י שם דכתב כלומר דאינה קריבה, אבל הכא במפקח את הגל דמיירי שכבר שחטו וזרקו עליו שפיר הקשה הנו"ב כיון דהא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאתן ל"ה רק מדרבנן האיך מביא חולין לעזרה, ועיין בתוס' פסחים (דף פ') ד"ה נזרק דהקשו דאפילו בנודע ואח"כ נזרק היכי מחייבי רבנן בפסח שיש להביא חולין לעזרה עיי"ש, ובמח"כ שגה בזה:
ובדבר אשר הביא דברי הרמב"ם בה' ק"פ דאין ציץ מרצה על טומאה ודאי באמת מקורו מקור מקום טהור מדברי הירושלמי בנזיר פ"ט ה"ב, ובפסחים פ' כ"צ ה"ז דאיתא שם מנין לספק קבר התהום א"כ מוכח מהירושלמי דאין מרצה על טומאת התהום בודאי ובזה נראה לדעתי לתרץ מה שתמהו כולם על הרמב"ם דכתב דהא דאמרינן ל"א טומאת התהום אלא למת בלבד היינו למעוטי הרוג, ואמאי ל"ק למעוטי טומאת התהום דזיבה או למעוטי טומאת התהום דשרץ כיון דהרמב"ם פסק דאשו"ז עט"ש כדאמרינן בפסחים (דף פ'):
אולם לפי דברי הרמב"ם דאין ציץ מרצה רק על ס' טומאת התהום ניחא דלא יכול לומר דלמעט טומאת התהום דזיבה קאתי דהא טומאת התהום דזיבה הוי ודאי ובטומאה ודאי אפילו במת אינו מרצה, ולמעט טומאת התהום דשרץ ג"כ לא יכול לומר דלכאורה קשה לדעת הרמב"ם דאין ציץ מרצה על טומאת התהום ודאי רק על ס' דהא נודע דעת הרמב"ם דלענין טומאה אמרינן ג"כ סד"א מה"ת לקולא א"כ לס' טומאת התהום למ"ל ההלכתא דמרצה תיפוק לי' דבלאה"כ ל"ה רק דרבנן דסד"א מה"ת לקולא ועכצ"ל דאיצטריך הלכתא להיכי דאיתחזק בטומאה מקודם וטבל במערה ונמצא מת משוקע בקרקע המערה והיכי דאיתחזק בטומאה מקודם אז אמרינן סד"א מה"ת לחומרא ובזה איצטריך הלכתא דמרצה על ס' טומאת התהום, אולם בש"ס נזיר (דף ס"ג) איתא דבירד לטבול ליטהר מטו"מ טמא שחזקת טמא טמא א"כ האיך נוכל לומר דאיתחזק בטומאה מקודם הא בכה"ג לא הותרה טומאת התהום, אולם נ"ל לפימ"ש התוס' נזיר שם ד"ה כיצד דבירד לטבול במערה בשביל טומאת שרץ ונמצא כזית מן המת משוקע במערה אז הוא טהור א"כ שפיר י"ל דאתא הלכתא להיכי שהי' נטמא בשרץ מקודם וירד לטבול במערה ונמצא כזית מן המת משוקע במערה אז הותרה טומאת התהום אף דבכה"ג אמרינן סד"א מה"ת לחומרא מ"מ הותרה טומאת התהום:
אולם לדעתי נ"ל מלתא חדתא דאע"ג דחידשו התוס' דאפילו בירד לטבול מטומאת שרץ הותרה טומאת התהום היינו דוקא דלא נחית לטומאה חדשה שיחול עליו טומאת מת אבל מטומאה ישנה שהי' עליו טומאת שרץ לא יצא כיון דאם נימא דהי' כזית מן המת משוקע במערה לא עלתה לו טבילה כלל דהוי כטובל ושרץ בידו וכבר נודע מה שתמה הש"ש על המהרי"ט שהביא ראי' דמחזיקין מאיסור לאיסור מהא דירד לטהר מטו"מ טמא שחזקת טמא טמא אף דכבר טבל ויצא מטומאה ראשונה ותמה הש"ש דהא א"נ בהי' מת משוקע במערה לא עלתה לו טבילה כלל דהוי כטובל ושרץ בידו עיי"ש, ולפי"ז נ"ל דנהי דלא נחתינן לי' לטומאה חדשה לטומאת מת אבל מידי ט"ש שהי' לו מכבר עדיין לא יצא דהוי ס' טבל ס' לא טבל דאמרינן אוקמא טמא אחזקתו ועדיין לא טבל ואין לתמוה דהא הוי תרתי דסתרי אהדדי דא"נ דהי' מת משוקע במערה ולכך לא עלתה לו הטבילה לטו"ש שהי' לו מקודם דהוי כטובל ושרץ בידו ממילא הוא טמא טומאת מת ז"א דכה"ג מצינו בש"ס חולין גבי לא בדק בסימנים מהו דאינו מטמא במשא דבחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן אע"ג דהוי כתרתי דסתריי אהדדי דכיון דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וחזקה שלא נשחטה כראוי ממילא היא נבילה ומטמאה במשא אפי"ה אמרינן דאמאי דאיתחזיק איתחזיק אמאי דלא איתחזיק לא איתחזיק א"כ ה"נ אמרינן דלטו"ש שאיתחזיק מקודם אמרינן אוקי טמא אחזקתו ועדיין לא טבל אבל לטו"מ דלא אתחזיק מקודם לא כחתינן לי' ודוק היטב:
ולפי"ז שפיר מתורץ דברי הרמב"ם הנ"ל כמין חומר דלא נוכל לומר לדעת הרמב"ם דהא דאמרינן לא אמרו טה"ת אלא למת בלבד היינו למעוטי ט"ש דלטומאה ודאי אפילו במת לא הותרה ולמעט טומאת ס' דשרץ לא אתא דבזה שוב תקשה דתיפוק לי' דהא ס"ד מה"ת לקולא אף לענין טומאה לדעת הרמב"ם ובזה א"ל דמיירי דאיתחזיק בטו"ש מקודם וא"כ בכה"ג אמרינן דמה"ת לחומרא ואפ"ה הותרה טומאת התהום דבטו"ש ל"ל הכי מאחר דכתבנו דמידי טומאה ראשונה עכ"פ לא יצא דאמרינן אוקי טמא אחזקתו ועדיין לא טבל רק דלא נחתינן לי' לטומאה חדשה א"כ הא תינח בטו"מ שפיר נ"מ דהותרה ט"ה ואין חל עליו טו"מ ולא נשאר עליו רק טו"ש שהי' לו מקודם אבל בט"ה דשרץ למאי נ"מ אם הותרה לו טו"ה דשרץ או לא כיון דבין כך וב"כ נשאר עליו טו"ש הראשונה ומ"ל אם נטמא בטומאה ראשונה או ע"י טומאה אחרונה של טומאת התהום דא ודא אחת היא ובטבילה וע"ש סגי לי' ולכך הוכרח הרמב"ם לומר דהא דאמרינן ל"א טו"ה אלא למת בלבד היינו למעוטי הרוג, ודוק היטב כי ענין נפלא ונשגב היא:
ע"ד אשר הקשה פליאה גדולה לדעתו על דברי המאירי בשבת דבמעשר ל"מ מחשבה רק בתרומה מש"ס ערוכה בכורות (דף נ"ט) דקאמר מה מעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה אף מעשר בהמה נמי, לדעתי לק"מ דהא דקאמר התם בבכורות דמעשר דגן ניטל באומד ובמחשבה היא אליבא דר' אבא אלעזר בן גומל דל"ל למרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין הלכך ניטלת באומד ובמחשבה כמו שכתבו התוס' בגיטין שם ל"א ובבכורות שם אבל לדידן דקיי"ל מרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין שפיר י"ל דל"מ בי' אומד ומחשבה לא בתרומת מעשר ולא במעשר לדעת רש"י בבכורות להדיא היא כן דגם במחשבה פליגי אבא אלעזר בן גומל ורבנן ולרבנן ל"מ מחשבה בתרומת מעשר וממילא גם במעשר דאיתקש לתרומת מעשר ל"מ מחשבה כדעת המאירי כי היכי דלא יהי' מרבה במעשרות אם יתרום במחשבה שמא יטעה ויוסיף במעשר, ובאמת בירושלמי פ"ה דדמאי ה"ב איתא דמרבה במעשרות ל"ה בסומך על תניי ב"ד והיינו עד מקום שהדעת טועה וזה נוטה לסברת התוס' שם בבכורות ד"ה כשם דמרבה במעשרות ל"ה רק שמתכוין להרבות אבל כשמתכוין לאומד יפה ל"ה מרבה ועיין בכ"מ פ"ג דתרומות ה"ד שכיוון מדעתי' דנפשי' לדברי הירושלמי הלז דתנאי ב"ד היא דהמותר הפקר דפטור ממעשר אבל על המאירי אין אן התחלת קושי' כלל כיון דאנן קיי"ל כרבן דמעשר אינו ניטל מאומד א"כ ה"נ ל"מ מחשבה:
והנני ידידו דו"ש יעקב וויידענפעלד.