אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן צט

סימן צח

דרוש בסוגי' הנ"ל.

[העתקה שלוחה ע"י תלמידו הרב הגדול החו"ב מפורסם גביר לאחיו מו"ה אהרן בארטפעלד ז"ל ובמכתבו יאמר כזה: אם כי זה רבות בשנים אשר שמעתיו ממנו עוד בהיותי משמש לפניו ולא אוכל לזכור הדברים כאשר יבאו מפיו הטהור עכ"ז לא אמנע מדהעתיק כפי אשר הוא בדמיוני]:

פסחים (דף פ"ח), מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו הוא דלא יאכל הא משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו, לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה וכו' ופירש"י שם כמשנה ראשונה לא יאכל כמשנה אחרונה הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו עיי"ש, והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' קרבן פסח פסק דח"ע וחב"ח לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו ותמהו עליו המפורשים דכיון דקיי"ל כמשנה אחרונה מדוע פסק דלא יאכל משל עצמו וכתבו בזה דהרמב"ם מפרש היפך מפירש"י דלמשנה ראשונה יאכל ולמשנה אחרונה לא יאכל ונדחקו מאד בטעם הדבר למה יגרע למ"א מלמ"ר דהסברא נהפוך הוא כפירש"י ז"ל [עיי"ש במשנה למלך שכתב דלמשנה ראשונה כיון דאין ליתקנה בפסח תיקנו חז"ל דיאכל משא"כ למ"א יעוש"ה]:

וזאת אשר אמר אדמו"ר ז"ל בישוב טעם הרמב"ם ז"ל דהנה לכאורה יש להקשות מדוע לא יאכל משל עצמו הרי התוס' הקשו אמאי אמרינן גבי ח"ע וחב"ח לישא שפחה אינו יכול לישא ב"ח אינו יכול ליתי עשה דפרו ורבו דצד חירות וידחה ל"ת דלא יהי' קדש דצד עבדות ותירצו או משום דגבי דידה ליכא עשה או משום דלא הוי בעדני' עיי"ש וזה ניחא לגבי פרו ורבו משא"כ לגבי פסח ליתי עשה דפסח וידחה איסורא דשלא למנויו ומדוע לא יאכל משל עצמו, אך נ"ל בזה דכיון דחלק עבדות אינו נמשך אחר דעתו והפסח שנשחט עבורו נשחט גם על חלק עבדות ממילא נשחט שלא למנויו והוי הזבח פסול וכיון דהזבח פסול אין כאן שום עשה כלל, אך תיקשי בזה דגם הפסח נשחט גם על חלק חירות ממילא הוי למנויו ושלא למנויו דקיי"ל דכשר א"כ הדרא קושי' לדוכתא מדוע לא יאכל משל עצמו:

ונ"ל בזה דהנה בש"ס פסחים (ס"ב ע"ב) איתא רבי אומר מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו כו' לשמו ושלא לשמו פסולו בגופו משום דאי אפשר לברר איסורא לאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר איסורו ופירש"י שם בל"א דלאוכליו ושלא לאוכליו אפשר לברר אם אמת מחשבתו אם אין בה ממש כגון יאכילנו לראויין ונמצא מחשבתו בטילה למפרע וא"כ זה ניחא בכל למנויו ושלא למנויו משא"כ כאן אדרבא כיון דאי נימא דהפסח כשר אז באמת גם חלק עבדות יאכל בפסח וכקושי' הנ"ל ממילא אדרבא יתברר דאמת מחשבתו דבאמת יאכלנו שלא למנויו וכיון דאי אפשר לברר איסורו ממילא הוי דומיא דלשמו ושלא לשמו דהזבח פסול ולכך שפיר לא יאכל משל עצמו, אך באמת עוד לא הונח לנו דהנה איתא בש"ס זבחים ל"ו לר"י חטאת שחשיב להכניס דמה לפנים פסולה ופריך שם הש"ס והתנן ר"י אומר הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקיי"ל בשכיפר השתא ומה התם עיולי עיילא אי כיפר אין לא כיפר לא הכא דחשיב חשובא לא כש"כ עיי"ש, ממילא לפי"ז הדרא קושי' לדוכתי' דהרי כיון דבאמת מותר לאכול חלק עבדות בפסח וכקושי' הנ"ל ממילא אמרינן השתא האכילו כשר חישב חשיבא להאכילו שלא למנויו לא כש"כ דלא פסלא והדרא קושי' לדוכתי' מדוע לא יאכל משל עצמו:

ויש לישב בזה דהנה בש"ס גיטין (מ"ב ע"א) פריך לענין ח"ע וחב"ח אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה יום של עצמו ישא ב"ח ומשני איסורא לא קאמרי' ופירשו המפורשים דהיינו משום דאין ברירה, והנה בש"ס גיטין (מ"ז ע"א) איתא ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זב"ז ופירש"י שם אין לך כל חטה וחטה שאין חצי' טבל וחצי' חולין וצריך לעשר מני' ובי' ונחלקו שם התוס' על רש"י בזה דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלק הנכרי עיי"ש בתוס' ולפי"ז שפיר מיושב קושי' הנ"ל דמשו"ה לא יאכל משל עצמו דכיון דאין ברירה א"כ חיישינן שמא כעת הוא כולו עבד ואין כאן אפי' צד חירות והוי חולין בעזרה ואף אי חולין בעזרה לאו דאורייתא ולא העמידו דבריהם במקום כרת מ"מ כתבו התוס' בזבחים (ע"ז מ"ב) ד"ה בדם בהמה דלהעלותו לגבי מזבח נראה דאסור ממילא אסור לזרוק דמו ולכך אין לו תקנה:

אך עוד תיקשי דהנה התוס' שם באותו דיבור וביותר (בדף ע"ט ע"ב) ד"ה במה קמפלגי כתבו דאם נתערב דם חולין בדם קדשים לכ"ע מותר לזרוק לשם מים והנה איתא בש"ס זבחים (ל"ד) ובפסחים (ס"ה) ר"י אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות שאם ישפוך דמו של אחד מהם נמצא זה מכשירו, א"כ לר"י תמיד היה ממלא כוס מדם התערובות עכ"פ כאן גבי ח"ע וחב"ח למאי ניחוש שמא הוא עבד וקזריק חולין לגבי מזבח יזרקנו בתערובות פסחים אחרים וכדברי ר"י וע"י תערובות מותר לזרוק לשם מים וכדברי התוס' הנ"ל ואין כאן שום חשש כלל והדרא קושי' לדוכתי' למה ידחה מפסחו, ע"כ הנ"ל בזה לפי המבואר בש"ס פסחים (ס"ט) דמשו"ה לר"א הזאה לא דחיא שבת משום דקסבר ר"א שוחטין וזורקין על טמא שרץ וה"ה לטמא מת בשביעי שלו הזאה למאי לאכילה אכילת פסחים לא מעכבא ופירשו שם התוס' בד"ה אכילת פסחים פירש בכה"ג דיש בידו לתקן א"ע ופירש דבריהם אף דבאמת אין בידו לתקן א"ע דהרי הזאה לא דחי' שבת מ"מ כיון דאי נימא דמשום דלא חזי לאכילה יפסול הפסח ממילא לא העמידו חכמים דבריהם ויהי' מותר להזות ולאכול בפסח ושפיר הוי גברא דחזי לאכילה וממילא הפסח כשר וכיון דהפסח כשר לכך באמת אסור לעשות הזאה ולאכול בפסחו, ולפי"ז י"ל גם כאן לענין ח"ע וחב"ח דבאמת הוא עשה פסחו רק דאנן אמרינן דלא יאכל משום דאכילת פסחים לא מעכבא וחיישינן משום חולין בעזרה וכדברינו הנ"ל ושפיר הוי גברא דחזי לאכילה כיון דאי נימא דיעכבהו מפסחו יהי' מותר אף באכילה וכדברינו הנ"ל ולכך באמת לא יאכל:

אולם עוד יש להקשות דמדוע לא נוכל למצוא תקנה דיאכל משל עצמו דהרי בש"ס פסחים (פ"ט) לענין חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם כולם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני פריך שם הש"ס ולתני בשלמים ומשני משום סמיכה ומתנות דלא דמי פסח לשלמים והקשו שם התוס' בד"ה ה"מ דיעבד וכי משום סמיכה ומתנות דלא מעכבי בדיעבד נדחהו מפסחו ותירצו שם התוס' דאפי"ה זה עדיף ממה שיעשו רובם שלא כהוגן וזה ניחא שם דהוי ארבעה לגבי חד משא"כ כאן דהוי מחצה על מחצה דח"ע וחב"ח מדוע לא יתנה בשלמים אך י"ל דעוד אחרת יש דהוי מצי הש"ס באמת לשנויי דלא יכול להתנות בשלמים דהנה לענין פסח אמרינן ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח וזה ניחא לענין פסח משא"כ להתנות בשלמים מה יעשה עם עצמות שיש בהן מוח שמא הוא פסח ואסור לשבור בו עצם ושמא הוא שלמים הוא מחייב לשבור עצם שיש בו מוח משום מצות אכילת קדשים ולכך אין לו תקנה:

אולם עוד יש להקשות דהנה איתא בש"ס פסחים (פ"ד) ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול רבי אומר בבית אחד יאכל ועצם לא תשברו בו הראוי לאכילה יש בו משום שבירת עצם ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם וא"כ למ"ד דבעינן ראוי לאכילה ממילא אף אם מחמת ספק יהי' פסול שוב מותר לשבור בו עצם דהרי אינו ראוי לאכילה ולפי"ז יש להקשות בכאן קושי' נפלאה דשפיר יתנה בשלמים וישבור בו עצם שיש בו מוח דהרי אי נימא דיהי' אסור לשבור בו עצם שיש בו מוח ממילא הוי התנאי דמתנה בשלמים לבטל מצות אכילת קדשים מעצם שיש בו מוח מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאי בטל ושוב הוי ספק חולין ויהי' אסור באכילה וא"כ הוי אינו ראוי לאכילה וכדברינו הנ"ל וכיון דאינו ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם ממילא מותר לשבור בו עצם וא"כ שפיר יכול להתנות בשלמים, אך י"ל בזה עפ"י משנה אחרונה דכופין את רבו לשחררו ממילא עומד הוא לשחרור, והנה התוס' מנחות (ק"ב) ד"ה ר"א כתבו דאם נזרק לבסוף לכ"ע אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"כ למ"א שפיר לא יוכל להתנות בשלמים משום ש"ע דחיישינן שמא לבסוף ישחררהו רבו וכיון דעומד לשחרור למ"א ממילא יהי' אגלאי מלתא למפרע דכמשוחרר דמי וכדברי התוס' מנחות הנ"ל ממילא אף אי נימא דתנאי דשלמים בטל עכ"ז הוא ראוי לאכילה ואסור לשבור בו עצם ולכך אינו יכול להתנות בשלמים וכדברינו הנ"ל, ולפי"ז שפיר מיושב שיטת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרינן דלא יאכל משל רבו הא משל עצמו יאכל היינו למשנה ראשונה ובתנאי דשלמים וכהנ"ל משא"כ למ"א לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו, ודוק היטב:

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה