כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן צז
תשובה
לכבוד ניסי יקירי הרב הג' החריף ובכי מפורסים כש"ת מו"ה מאיר כ"ץ ראפאפארט נ"י אבד"ק לוקאווי [הוא הרב הגאון המפורסם ראב"ד דק' קראקא ז"ל]:
הערת בפסחים (כ"ז ע"ב) אר"י אין ביעור חמץ אלא שריפה והדין נותן כו' מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפת אמרי לו נבילה תוכיח כו' והרי למאי דאמרי' בזבחים (ל"ה ע"א) אמר ר"א פיגל בזבח נתפגל השליל פיגל בשליל לא נתפגל הזבח וכתבו התוס' שם בד"ה פיגל ויש דוחקין לפרש משום דאיתא בת"כ הזבח פרט לשליל ושליא ובאמת בתמורה אמרי' דאינו נאכל ליום ולילה ואם אינו ענין לנותר תנהו ענין למחשבת נותר כו' עד וי"ל דלענין שריפה ממעט לי' שם דלענין שריפה כתיב הזבח ולפ"ז אמאי לא מקשי רבנן מנותר גופי' דנותר דשליל ושליא יוכיח דהוא לכל דינא כנותר ועכ"ז לענין שריפה ממעט לי' והוא רק בקבורה וכמו שפירש הק"א יעוש"ה והוא קו' נכונה:
והנראה לתרץ דהנה לכאורה צריכין אנו להבין דאמאי ישתנה דין דשליל ושליא משאר נותר בשר הזבח דלכל דינא הוי כנותר ולענין שריפה ממעט לי' קרא, והנראה לדעתי לתרץ דהנה לכאורה קשה דאמאי פיגל בזבח נתפגל השליל והשליא וכמבואר ברמב"ם בה' פהמ"ק עיי"ש הא משנה מפורשת בחולין סוף ה' בהמה המקשה דשליא אינה מטמאה טו"א חישב עליו לאכילה מטמאה טו"א ולפ"ז איפכא הו"ל למימר דחישב בשליא לאכול חוץ לזמנו הוי פיגול כיון דחישב עליו לאכילה אבל פיגל בזבח לא יתפגל השליל והשליא כיון דלא חישב עליו לאכילה ואינה אוכל כלל והיא הערה נכונה לכאורה, אולם באמת ניחא דכיון דאם חישב עליו לאכילה מטמאה טו"א והוי אוכל וא"כ הכא כיון דאכלו אין לך מחשבה גדולה מזו וכמ"ש התוס' מנחות (ס"ט) ושפיר כתב רש"י ז"ל אהא דפיגל בזבח נתפגלה שליל ואם אכלו חייב כרת, ולפ"ז נוכל לומר דה"ט דשליל וה"ט דשליא דאינו בשריפה כשאר נותר בשר הזבח דבאמת שליל ג"כ אין דרכו לאכול הוא וכמו שפירש"י אהא דפיגל בשליל לא נתפגל הזבח כיון שאין דרכו לאכול הוא והוי חישב בדבר שאין דרכו לאכול, וה"נ לענין נותר כיון שאין דרכו לאכול אינו חייב עליו משום נותר וכמו שכתבו התוס' בפסחים (פ"ב) בד"ה בשלמא דה"א דאף לאחר שנעשה נותר לא ישרף דהכי, משמע לא תותירו אלא תאכלוהו וא"כ בנותר דשליל ושליא שאין דרכו לאכול הוא לא מחייב עליו משום לא תותירו אך עכ"ז אם אכלו חייב עליו כרת דכיון דאכלו אין לך מחשבה גדולה מזו ואם חישב לאכילה נעשה אוכל דלא גרע משליא דאם חישב עליו לאכילה מטמאה טו"א' אולם כ"ז לענין אכילה אבל לענין שריפה שפיר ממעט לי' מקרא דכיון דלא אכלו ולא חישב עליו לאכילה לא הוי אוכל כלל ול"ה נותר כלל רק בשעת אכילה נעשה נותר:
ולפי"ז שפיר מתורץ קו' הנ"ל דלא מקשו לי' מנותר דשליל ושליא דאינו בשריפה משום דנותר דשליל ושליא כל כמה דלא אכלו ל"ה נותר כלל ולכך ל"ה בשריפה אבל לא מצינו מה שחל עליו איסור נותר שלא יהי' בשריפה דהא נותר דשליל ושליא דאינו בשריפה משום דל"ה נותר כלל לענין שריפה ובזה מתורץ מה שקשה לכאורה אהא דקאמר ר"י במסכת מכות ד' דאין לוקין על נותר משום דהוי לאו הנל"ע ואמאי לפמ"ש התוס' דנותר דשליל ושליא הוי כנותר שאר הבשר אך משריפה ממעט לי' א"כ הלאו כולל יותר מהעשה דהלאו כולל גם נותר דשליל ושליא והעשה דשריפה אינו בנותר דשליל ושליא והיא לכאורה הערה נכונה אולם לפי האמור ניחא דבאמת בנותר דשליל ושליא גם הלאו דלא תותירו ליכא דל"ה אוכל כלל רק באכילתו נעשה נותר ומש"ה אינו בשריפה כיון דגם לתא דבל תותירו ליכא בנותר דשליל ושליא ומ"מ טעון קבורה דלא ליתי לידי קבורה דלא יבא לאכלו דאם יאכל אותו יהי' חייב עליו כרת דנעשה אוכל באכילתו ודוק:
גיסו דו"ש באהבה: