כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן צה
לתלמידי יקירי רחימא דנפשאי הרב החריף ובקי חד השכל ברק השנון מו"ה אהרן בארטפעלד נ"י:
פסחים (פ') מתני' הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה וברמב"ם פ"ד מהלק"פ ה"ב מפרש למתני' בטומאת בשר ותמה הלח"מ דהא הרמב"ם פסק דאכילת פסחים מעכבא וא"כ בפסח איך יכול הציץ לרצות דהא אפי' א"נ דהציץ מרצה על אכילות עכ"פ אינו מתיר את הבשר באכילה:
ונראה לתרץ דהנה איתא בזבחים (ק"ד) דבנמצא טריפה בב"מ הדם מרצה על העור אע"ג דהפסול הוא קודם זריקה מ"מ כיון דלא נודע עד לאחר זריקה הוי כנפסל לאחר זריקה וכן איתא בנזיר ס"ג בעי רמב"ח נטמא בתוך מלאת ונודע לו לאחר מלאת מהו בתר ידיעה אזלינן והידיעה אחר מלאת היא וסותר רק שבעה או בתר טומאה אזלינן, ולפי"ז כיון דמצינו דאזלינן בתר ידיעה אע"ג דהטומאה תוך מלאת היא כיון דהידיעה אחר מלאת היא אינו סותר רק ז' ולפי"ז י"ל דבנודע שנפסל הבשר לאחר זריקה וקודם זריקה לא ידע כלל שנפסל הבשר בזה אינו מעכב האכילה דהא בנטמא הבשר לאחר זריקה שפיר כשר הפסח אע"ג דאינו ראוי לאכילה והא דאכילת פסחים מעכבא היינו דוקא אם לא הי' ראוי לאכילה בשעת זריקה והא תינח אם נודע מפסול הבשר קודם זריקה אבל בלא נודע הפסול של הבשר רק אחר זריקה הוי כנטמא הבשר אחר זריקה דבתר ידיעה אזלינן כמו בנודע לאחר מלאת ונטמא לאחר מלאת וכגון דא אכילת פסחים לא מעכבא ולכך שפיר פסק הרמב"ם ז"ל דבנודע טומאת הבשר קודם זריקה אינו מרצה אע"ג דר"ש סובר דזריקתו בין בשוגג ובין במזיד הורצה והכ"מ כתב דהרמב"ם ז"ל פסק כרבינא דסובר דזריקתו בשוגג הורצה ובמזיד לא הורצה, אבל לדידן אתיא דברי הרמב"ם ז"ל ככ"ע דהך סוגי' אזלא אליבא דר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא ולכך סובר ר"ש דזריקתו אפי' במזיד הורצה אבל הרמב"ם ז"ל שפסק דאכילת פסחים מעכב ואפיה"כ פסק דבנודע לו לאח"ז שהוא מרצה משום דבזה אינו מעכב האכילה כיון דהידיעה היא לאח"ז ובתר ידיעה אזלינן ולכך בנודע שנטמא הבשר קודם זריקה בודאי אינו מרצה לדעת הרמב"ם ז"ל דבזה שפיר מעכב האכילה כיון דהידיעה הי' קודם זריקה והיא דבר נפלא לדעתי:
ובאופן אחר נראה לי לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל והיא דלדעתי נראה דבר חדש דאע"ג דבכל הקדשים הציץ אינו מרצה להתיר הבשר באכילה אבל בפסח שפיר מהני הציץ להתיר הבשר באכילה, דהנה התוס' בזבחים (צ"ט) בד"ה אמר חידשו לן דפסח כיון דעיקרו לא בא אלא לאכילה הלכך לא חשבינן בי' לאנינות מן הקרבה אלא בזמן האכילה א"כ חזינן דבפסח האכילה היא העיקר יותר מההקרבה ומשוה"כ ל"ח בי' לאנינות בזמן ההקרבה אלא בזמן האכילה א"כ מה"ט אפי' למ"ד דהציץ אינו מרצה אלא על העולין היינו דוקא בשאר קדשים אבל בפסח דעיקרו אינו לאכילה א"כ אכילת בשר הפסח הוי עולין ושפיר מרצה הציץ אפי' להתיר הבשר באכילה, והיא דבר נכון מאוד בסברא ושפיר פסק הרמב"ם ז"ל דהציץ מרצה אע"ג דפסק דאכילת פסחים מעכבא דפסח שפיר מהני הציץ להתיר הבשר באכילה ובזה יפלו כל הקו' שהקשה שם הלח"מ על הרמב"ם ז"ל:
ובזה נראה לי לתרץ קו' התוס' שם בד"ה נזרק דהקשו אהא דקאמר דבנודע ואח"כ נזרק לא מרצה ציץ דע"כ הא דלא מרצה היינו מדרבנן דמדפליג בין שוגג למזיד והא דמרצה בשוגג ע"כ לא מרצה לאכילה אלא לפטור מפ"ש וכר"נ דאכילת פסחים לא מעכבא א"כ האיך קאמר דבמזיד אינו מרצה ומחייב בפ"ש כיון דמה"ת פטור הוא א"כ הוי חולין לעזרה, ולפימ"ש ניחא דבאמת שפיר אתיא הך סוגי' כרבנן דסוברין דאכילת פסחים מעכבא ובלא נודע עד לאחר זריקה שנטמא הבשר מהני ריצוי ציץ להתיר הבשר באכילה דבפסח האכילה היינו ההקרבה דעיקר הפסח לאכילה הוא בא ולפי"ז שפיר קאמר דבנודע ואח"כ נזרק אינו מרצה ומחייב בפ"ש אע"ג דהוא רק מדרבנן, דהנה התוס' בפסחים (ס"ב) בד"ה כי כתבו דאין להקשות אי מדרבנן האיך יתחייב בפ"ש הא קמייתי חולין לעזרה, לא היא כיון דלא נזרק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר עיי"ש, א"כ הכ"נ אע"ג דכבר נזרק הדם כיון דאתיא באמת הך סוגי' כרבנן דר"נ דסוברין דאכילת פסחים מעכבא ועל האכילה שפיר יכולין חכמז"ל לקיים דבריהם אע"ג דהיא נגד חק התורה כדאיתא ביבמות (צ') דשוא"ת שאני וכיון דלא יאכל הפסח ממילא אינו יוצא לרבנן דסוברין דאכילת פסחים מעכבא ומותר לצאת באחר ול"ה חולין בעזרה ודוק: