אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן פה

סימן פד

כוח"ט לכבוד הרב החריף המופלג חו"ש וו"ח כש"ת מו"ה אהרן ראהל נ"י בק' טשארטקוב.

היום הגיעני מכתבו ואף כי בחולשת המזג אנכי עכ"ז ראיתי לקחת לי מועד ולהשיבו על אתר:

בדבר שאלת הצוואה, הנה לדעתי הדבר פשוט שהכלים אשר בהם קבועים אבנים טובות הם ג"כ בכלל הכלי כסף, וכבר כתבתי בזה לכבודו בחורף העבר והבאתי ראי' מהא דטבעת של מתכות וחותמו של אלמוג דהכל הולך אחר המעמיד והבאתי ג"כ דברי התוס' בשבת (ט"ו) בד"ה לר"מ ועוררתי מדברי התוס' שבת (נ"ז) דמוכח לכאורה קצת סתירה לדברי דכתבו דבערוך פירש איסטמא חתיכה של בגד מוזהב וקבועים בה אבנים טובות ומרגליות ומשה"כ אין מטמאין בנגעים שאין הבגד עיקר כ"א הזהב והאבנים טובות א"כ משמע דאבנים טובות המה העיקר, אולם באמת משם אין כאן שום סתירה דשם היא הבגד ג"כ מוזהב רק תחת הזהב היא חתיכת בגד אבל היא מצופה בזהב ולכן שפיר אמרינן דהזהב ואבנים טובות הם עיקר דאזלינן בתר הציפוי כדאשכחן בש"ס חגיגה (כ"ו) דחכמים מטמאין משום דאזלינן בתר הציפוי דהכלי בטיל לגבי הציפוי ועיין ברמב"ם בפ"ד דכלים ה"ד ובכ"מ מה שתמה שמה על הרמב"ם ועיין במ"ל שכתב דמצינו בכמה מקומות דהכלי בטיל לגבי הציפוי אבל הכא עיקר היא הכלי כסף שמעמיד האבנים הטובות שקבוין בודאי היא בכלל הכלי כסף:

ועיקר ראייתי מהא דחושן ואפוד דהם נקראים בגדי זהב אע"ג שבהם הי' קבועין אבנים טובות וכבר כתבו התוס' בנזיר (נ"ד) ג"כ כעין זו שהביאו ראי' דתכשיטי כלי מתכת נקרא בגדים מדקחשיב ציץ באלה הבגדים אשר יעשו והיא ראי' שאין עלי' תשובה:

ובדבר הכתר תורה, לדעתי ג"כ הדבר פשוט דהיא בכלל כל הכלים כיון דמבואר להדיא במהרי"ק מובא במג"א בסי' קנ"ז סעיקמ"ג לענין כלי קודש דאפילו אם יש מנהג להוציאו לחולין אין לילך אחריו וכתב המג"א דהיינו טעמא משום דלא הי' המנהג קבוע בימיו לכן פסק המג"א דעכשיו המנהג פשוט דנשארין ברשות בעליהן והוי כאלו התנו עליהן וכיון דהוי ברשות בעליהן בודאי היא בכלל כל הכלים דאפילו בס"ת מיבעי' לן בש"ס ב"ב בפ"י מ"ש אי הוי בכלל נכסי והתם היינו טעמא משום דא"י למכור רק להשיאו אשה ולפיכך דל"ה בכלל נכסי אבל בכ"ת בודאי הוי בכלל נכסי, ומצינו כעין זה בירושלמי נדרים פ"ה ה"ה חד בר נש קידש בס"ת כו' עאלין עובדא קומי ר"י ואמר אינה מקודשת ושם איתא ולא עוד בס"ת של יחיד קידש אמר לו אינה מקודשת ומש"ס ירושלמי הלז נראה לי ראי' לדעת הסוברים דאפילו בס"ת של יחיד אסור למכור רק להשיאו אשה דאל"כ אמאי ל"מ קידושין בס"ת של יחיד ועיין במג"א סי' קנ"ג סעיקכ"ב מה שהקשה מסי' רמ"ח בחו"מ ותירוצו שמה ומדברי הירושלמי הנ"ל היא סתירה גדולה לדיעה זו:

אולם בגוף הצוואה אף כי באמת מתנת בריא היא ומתנת בריא בעי קנין יפה כתבו הרבנים דלפמשה"ד מחויבים ולכמה פוסקים כופין על לפמשוה"ד כמבואר בסי' י"ב ובפרט לדעת הרא"ה אפילו לא הוציא מת"י כלל כל שצוה ליורשים יש בו משום מצוה לקיים דברי המת כמבואר בסי' רנ"ב:

ומצינו להדיא כן בש"ס ב"מ סו"פ האומנין גבי הנהו שקולאי דתברי חביתא דחמרא לרבב"ח ואמר לי' זיל הב אגרייהו אמר לי' דינא הכי אמר לי' אין ואורחות צדיקים תשמור אע"ג דלכ"ע לאו דינא הכי לרבב"ח פסק כן ועיין בטור בסי' ס"ד:

ומ"ש הרבנים לומר דבאיש כזה סגי באמירה כדאיתא בב"ב (פ"ח) אטו משום דגמר בלבו לקנות קנה כו' הכא בירא שמים עסקינן כגון רב ספרא דקיים בנפשי' ודובר אמת בלבבו לכאורה יש להביא סמוכין לדבריהם מהא דאיתא בש"ס גיטין (ל"ז) גבי פרוזבל מהא דרבנן מסרו מיליהם להדדי ומוכח דגבי רבנן סגי באמירה בעלמא. אולם יש לדחות דשאני התם בפרוזבל הקילו כיון דהיא מדבריהם ומהני טעמא דעת כמה פוסקים דאפילו בשאר אדם סגי באמירה בעלמא:

ובדבר אשר יש יתומים קטנים מלתא דפשיטא היא דיש כח ביד ב"ד לעשות פשר גם נגד יתומים קטנים כמבואר בחו"מ סי' י"ב והמקור היא מב"ק כ"א דא"ל ר"נ זיל פייסינהו וגם נראה לדעתי לקיים דברי חכמים דחייבים לקיים צוואת אביהם משום מצות כיבוד והפ"ת בה' כיבוד סי' ר"מ הביא תשו' רע"א אם חייבים הבנים לקיים הצוואה משום מצות כיבוד במקום דלא מהני הצוואה עפי"ד ואין תשו' זו תח"י כעת, אבל לדעתי נראה דשייך בזה מצות כיבוד דהנה בש"ס קידושין (ל"ב) מקשה למ"ד משל אב מהא דעד היכן כיבוד אב כדי שיטול ארנקי ויזרקנו לים בפניו וא"א משל אב מה נ"מ לי' מיני' ומשני בראוי ליורשו א"כ חזינן דבראוי ליורשו אפיה"כ משל אב, אולם משם אין ראי' לנ"ד דהתם אכתי היא של אב לכך חל על הממון בזה מצות כיבוד משא"כ היכי דכבר נתן להבן שוב אין מחויב הבן במצות כיבוד אף שנתן לו אביו הממון הזה כדאשכחן בש"ס כתובות (נ"ו) גבי תקנת אושא דכותב כל נכסיו לבנו דלולא התקנה לא הי' חייב לזון את אביו אע"ג דאביו נתן לו הוי כשל בן והתם שאני דכבר נתן לו, אבל בנ"ד בציוה להם בעוד שהי' שלו אע"ג דציוה לבניו שיעשו זאת אחרי הסתלקותו כיון דבידו הי' אז לתת למי שירצה לתת באופן שיהי' בתוקף עפ"י ד"ת א"כ דמי זאת להא דאיתא בש"ס נדרים (מ"ב) דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו עיי"ש בסוגי' הזו ול"ה כאוסר פירות חברו על חברו משום דאז הי' ברשותו, [ועיין בזה לעיל סי' כ"ט] והכ"נ כיון דבשעת הצוואה הי' הממון של אב וחל על הממון הזה מצות כיבוד ודמי ג"כ להא דאומר שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנו ממך תיקדש דקדשה משום דבידו להקדישה עכשיו, רק לענין הקדש צריך לומר לכשאקחנו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל מצות כיבוד עליו אע"ג דא"י לחייב ממון הבן בכיבוד אבל ל"ה חב לבן כיון דבידם הי' לתת להם שיהי' מועיל עפי"ד א"כ תו לא הוי חב לבן, וגדולה מזו כתב הרא"ש בשם הר"א ממיץ הידוע בנדרים (ל"ד:) גבי הי' לפניו ככר של הפקר אפילו היתה רחוקה ממנו כיון שאין אדם סמוך לה אלא הוא ובידו לזכות בה חל ההקדש א"כ מכש"כ בממון שלו דבידו הי' לתת למי שירצה במתנה גמורה עפיד"ת דחל עליו מצות כיבוד אף שצוה לבניו שיעשו זאת לאחר שיצא מרשותו ודוק היטב בזה, ועיין בירושלמי גיטין פ' הזורק ה"ד גבי אני בעניי הכינותי אי בתוך ד"א עשיר הוא והקשה הש"ק שמה דלוקמי דהקדיש אותו קודם שהגביה ואכתי הוי עני ואפיה"כ מועיל ההקדש כיון דבידו לזכות עייש"ה ע"כ נראה דהכא לענין מצות כיבוד דינו כמו משל אב כיון דבידו הי' לעשות חפצו אז, כן נראה לדעתי בכל הדברים:

כ"ד ידידו דו"ש באהבה.

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה