אור ברסלב

כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד

סימן פד

סימן פג

ב"ה יום א' כ"ו אדר תרל"ז הרימלוב.

שלוי"ר לכבוד ידיד נפשי עוז הרב החריף המופלג בתוי"ר וו"ח יקר הערך חכם ושלם כש"ת מו"ה צבי הירש ליב ביליג נ"י

ביום אתמול כי יעבור בלילה האיר נגד עיני יקרתו לנכון והנני עט ממהר להשיבו ולהגיד חו"ד בזה עפדתה"ק בדבר הצוואה:

את דברי תשובת הרב המתיר ראיתי ויען כי דבריו בהשקפה הראשונה לא נכנסו בלבבי ואף כי יכול להיות כי אדם גדול הוא אבל לענ"ד אין אני רואה את דבריו לסתור הצוואה אי לזאת אכתוב בזה השגותי על פרט ופרט, מ"ש הרב שמה שהקדיש לאה"ק הכוונה נראה בעליל שהקרן יהי' קיים והריות יחלק לעת היא"צ, לבבי לא ידמה כן דכיון דלשון הצוואה הוא שיקבלו תחילה מעשר מהונו ורכושו על אה"ק והמותר יהי' לקרן קיימת א"כ עינינו רואות שדוקא המותר הקדיש שיהי' הקרן קיים והפירות יחלק לעניים אבל המעשר הקדיש גם הקרן אך כוונתו הי' שבכל שנה יחלק ולעת היא"צ לפי הבנת אחי' הה"ק שליט"א עד שיכלה הקרן והמותר שהקדיש לקרן קיימת לא הוי כפירות דקל דלא מהני גם בהקדש דכוונתו הי' בודאי בלשון המועיל והקדיש הקרן להפירות, ובמעות לפירות מבואר להדי' ברשב"א גיטין גבי עבד שמכרו רבו לקנס דמהני אע"ג דהפירות אינם יוצאים מגוף המעות:

וא"ל דכיון דיש ספק בהלשון דשמא כוונתו הי' להקדיש רק הפירות וא"כ הו"ל לאוקמא בחזקת מרא קמא וכמו בהקדיש כל נכסיו דמספיקא אמרינן דיכול לחזור, ז"א דבאמת מצינו בש"ס כתובות (נ"ח) במקדיש מעשה ידי אשתו דלר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן וניהו דבאמת לא קיי"ל כר"מ היינו דוקא היכא שלשון הנדר אינו טוב וצריך לתקן דבורו בהא לא קיי"ל כר"מ אבל היכא שהלשון סובל ג"כ שכונתו הי' להקדיש הדקל לפירותי' כ"ע מודי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי נתן בלשון המועיל ועי' היטב בתוס' פ' המדיר (ע') ד"ה נעשה וגדולה מזו מצינו בתוס' גיטין (ס"ו) דאם אמר דמי חמרא לא הוי דבשלב"ל והוי כמו דקל לפירותיו וכונתו הי' שיהי' היין קנוי לדמיו עיי"ש היטב ולשון הזה הנכתב בצוואה שיהי' לקרן קיימת לא גרע עכ"פ מדמי חמרא דלא הוי דבר שלב"ל וכן מצינו להדי' בש"ס גיטין (י"ב) גבי מקדיש עבדו דרב ס"ל דיצא לחירות משום דלדמי לא קאמר אולם לר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה אמרינן דגמר בדעתו להקדיש לשם דמים והרמב"ם פסק להדי' בפ"ו מה' ערכין דעבד היא קדוש לדמיו אע"ג דלא אמר לדמי אלמא אע"ג דלא קיי"ל כר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בכ"ז היכא שאין אנו צריכים להוסיף על הלשון כ"ע מודי דכונתו הי' בלשון המועיל להקדיש עבד לדמיו אע"ג דלא אמר בפי' לדמי עיי"ש היטב וה"נ כיון דאין אנו צריכים להוסיף על הלשון בודאי אמרינן דכונתו הי' להקדיש הקרן להפירות וכן מצינו בש"ס ב"ב (ד' קל"ז) גבי אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני דע"כ ל"פ אלא דמ"ס קנין פירות כקה"ג דמי ומ"ס לאו כקה"ג דמי אבל כ"ע ל"פ דנפיק בה דאי מיפת לא נפיק בה למאי יהבי' ניהלי' ומשם הוכיח הרא"ש פ' קמא דקידושין דבהשאיל טבעת לקדש את אשה היא מקודשת דאנן סהדי דגמר בלבו ליתנן בלשון המועיל ואם לא יועיל בלשון שאלה יועיל בלשון מתנה ועי' היטב בט"ז ה' שבת סי' שס"ט ס"ק ב' ובט"ז ה' ציצית סי' ח' וכעין זה מצינו בח"מ סי' מ"ב דהיכא דאיכא לספוקי בלשון שבגללו יתבטל השטר לא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה וה"נ בנ"ד דאם נימא דלא הקדיש רק הפירות בלבד יתבטל ההקדש בכלו בזה אמרינן דכונתו הי' בלשון המועיל עפ"י תקחז"ל ודוק:

גם מ"ש הרב הנ"ל דבנ"ד לא מהני ההקדש דהטעם דהלואתי לפלוני מהני במתנת ש"מ הואיל ואיתא בבריא במע"ש ומע"ש לא שייך בהקנה גוף לפירותי' כיון דהיא רק מטעם תקנות השוק א"כ ממילא גם במתנות ש"מ לא מהני דכל דליתא בבריא ליתא בש"מ זה תורף דבריו, אשתומם על המראה מדוע ראה ככה דבנ"ד לא מהני רק מטעם דאיתא בבריא במע"ש הלא אפי' אם נימא דהניירות לא נחשב כמזותן עכ"פ היא חשוב כשטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו ובשטר שכתוב בו לכל מי שמוציאו קיי"ל דמקנה במסירה בלא כתיבה ודברי ש"מ כמסורין דמי והש"ך בסי' ס"ו סק"ב הביא בשם הריטב"א דאפי' בשטר הצריך כתומ"ס מועיל במקדיש לעניים באמירה בלבד דלאו דוקא כמסירה דמי אלא כקנין המועיל בכ"ד אולם התומים תמה שם עליו מהא דמבואר בסי' רנ"א דמקדיש שט"ח לעניים צריך כתומ"ס דבמקדיש לעניים לא אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אך בנ"ד כ"ע מודי דמהני אמירה בעלמא כיון דבשטרות כאלו מהני מסירה בלא כתיבה ודברי ש"מ כמסורן דמי וא"כ אפי' אם נימא דבהקדיש לעניים לא אמרינן לגבוה כמסירה להדיוט דמי אבל בש"מ שפיר מהני דדברי ש"מ אפי' להדיוט כמסירה דמי:

והנה באמת בדברי התוס' ב"ב (ע"ו) ד"ה אי מוכח להדי' דבהקדש לא מהני אפי' כתומ"ס דכתבו שם והא דלא תקנו רבנן שיוכל להקדישו כמו שיכול להקנות לפי שאין הקדש כ"כ צורך א"כ חזינן להדי' דבהקדש אינו מועיל כלל שום קנין בשטרות אולם כבר כתב הקצה"ח דבהקדש עניים אפי' לדעת התוס' מהני כתומ"ס כיון דהקדישות עניים הדיוטת הן ולא גרע עניים מעשירים ממילא בש"מ מהני באמירה בעלמא:

אולם מטעם אחר לא נוכל לומר בנ"ד דהקנה הרבית לעניים מטעם דאיתא בבריא בכתומ"ס דלענין הרבית מבואר להדי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק ק"ז דאין הרבית נמכר אפי' הקנה לו השטר בכתומ"ס כיון דאינו נמכר רק השעבוד נכסים ובשעת כתיבת השטר לא נשתעבדו נכסיו עדיין על הרבית כמבואר בב"י שם א"כ לא נוכל לומר דמהני בש"מ הואיל ואיתא בבריא בכתומ"ס דעל הרבית אינו מועיל כתומ"ס לדעת הש"ך, וע"כ צ"ל דמהני בש"מ בנ"ד רק מטעם הואיל ואיתא בבריא במע"ש, ונהי דדעת הש"ך דבמלוה בשטר לא מהני מע"ש היינו לענין שיהי' מלוה בשטר אבל גוף החוב נקנה במע"ש והוי כמלוה ע"פ נגד הלוקח ועיי' בש"ך שם ס"ק צ"ז ובס"ק ע':

ומאחר דאתאן עלה דבנ"ד אינו מועיל המתנות ש"מ רק מטעם דאיתא בבריא במע"ש נפן לדברי הרב הנ"ל שרצה לחדש מסברא דנפשי' דבדקל לפירותי' אינו מועיל מע"ש, אולם באמת תימא אקרא על איש היודע דת ודין אשר לא הביא דין מפורש בח"מ סי' קכ"ו סעי' כ"ח דבשכירות לא מהני מע"ש אפי' על דמי השכר שנשתמש באותו חפץ עד אותו היום משום דשכירות אינו משתלמת אלא לבסוף עיי"ש היטב וא"כ מכ"ש הרבית שלא עלה עדיין ולא נתחייב עוד רק עד שיגיע הזמן דבודאי לא מהני מע"ש כיון דבאותה שעה שהמחה החוב במע"ש לא נתחייב הלוה עוד הרבית ואפי' לדעת הש"ך שם דאפי' בשכירות מהני מע"ש כיון דקיי"ל ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף וא"כ שפיר חייב לי' מהשתא רק דהוי כחוב דלא הגיע זמ"פ דמהני מע"ש אבל לענין הרבית דלא נתחייב כלל עדיין בשעה שהמחה לו החוב במע"ש בודאי גם הש"ך מודי דלא מהני מע"ש, אולם באמת לפי מ"ש הב"ש באה"ז סי' כ"ח ס"ק ל"ח דאם מקדש אותה במחילת שכר פעולה אינה מקודשת כיון שאינו יכול לתובעה בדין עד שמחזיר לה החפץ כמ"ש התוס' בפ' הגוזל אבל אם מקדשה בחוב שלא הגיע הזמ"פ מקודשת אם אומר בהנאת מחילת מלוה דש"ה דכ"ז שאין מחזיר לה החפץ אין שם הלואה עלי' כלל ולפ"ז דעת לנבון נקל דלא קשה כלל קושי' הש"ך דשאני שכירות מחוב שלא הגיע הזמ"פ:

אולם אחר העיון נ"ל דבדקל לפירותי' שפיר מהני מע"ש דאע"ג דברבית בלבד לא מהני מע"ש דגרע עוד משכירות אבל במעות לפירות מאחר דחדשו בתוס' בערכין (כ':) ד"ה והא דבאמר דמי שור זה עלי עולה אף השור היא קדוש ולא דמי לאומר דמי שור פלוני עלי דאין גופו קדוש דהתם אין אדם יכול להקדיש ממון חבירו אבל הכא שהשור שלו כי אמר דמי שור זה עלי עולה גוף השור הוא קדוש ודמי שור זה עלי מבואר להדי' בסוגי' דערכין שם דהוי כמו דקל לפירותי' א"כ הרי להדי' דבדקל לפירותי' חל ההקדש על גוף הדקל וא"כ בזה דהקדיש המעות לפירות חל ההקדש על הקרן רק דהוי כמו התנה שלא יהי' ברשותם להוציא המעות ולכלות הקרן ולענין גוף הקרן שפיר מהני מע"ש וממילא רבית שייך להעניים כיון דגוף החוב הוא שלהם ממילא נמשך הרבית אחר הקרן ובזה נ"ל לסתור סברת המהרי"ט בתשובתו שחידש דמותר להלות מעות עניים ברבית בנידון כזה שהקדיש להם רק הרבית כיון שהקרן אינו שלהם ולא אמרה התורה אלא רבית הבא מלוה למלוה אולם לפימ"ש והוכחנו מדברי התוס' בערכין דבדקל לפירותי' חל ההקדש גם על הקרן א"כ גם הקרן היא שלהם שפיר הוי רבית הבא מלוה למלוה ודוק בזה כי היא ראי' נפלאה מדברי התוס' ערכין הנ"ל:

גם מ"ש הרב הנ"ל דבנ"ד לא זכו העניים כיון דהוי עניים אינם מבוררין ואין ברירה כמבואר במהרי"ט, באמת דעת הרי"ף בב"ק מובא במח"א דאפי' בלא זיכה לעניים ידועים והוי ממון שאין לו תובעים מ"מ נעשה הסלע של צדקה ואם מת הנותן מוציאים מיורשין וא"כ לדעת הרי"ף פשיטא דבנ"ד ג"כ זכו העניים רק דאפי' לדעת הסוברים דבעניים שאינם מבוררין לא זכו בו עניים אבל עכ"פ מטעם נדר צריך לקיים דבריו ומה"ט דעת הרמב"ם מובא בח"מ סי' רי"ב דבמקדיש דשב"ל מ"מ צריך לקיים דבריו מטעם נדר ואף היורשין צריכין לקיים נדרו והה"מ כתב הטעם של הרמב"ם דהיורשים מחויבים לקיים הנדר דהיא משום מצוה לקיים דברי המת דאע"ג דבכל מקום בעינן שיהי' מושלש מתחילה לכך מ"מ בנודר אמרינן מצוה לקיים דברי המת אפי' בלא השליש מתחילה לכך עיי"ש וכן מבואר להדי' בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ל"ט ואפי' לדעת הרמ"א שם דהכריע דאין היורשים מחויבים לקיים נדר של אביהם מ"מ בנ"ד נ"ל דגם הרמ"א מודה דהיורשים מחויבים לקיים הנדר דהנה כבר נודע מחלוקת הגדולים המבואר בשו"ת רמ"א סי' מ"ח בנודר ומת לדעת הב"י היורשים מחויבים לקיים נדרו ורמ"א השיג עליו והביא ראי' שם מדברי המרדכי פ' מי שמת דכתב בשם הר' מאיר דאפי' אמרה א כך וכך לצדקה לאחר מותו לא נעשה נדר כיון דבשעה שחל הנדר כבר מת ונעשה חפשי מן המצות וזה היינו דוקא בדשלב"ל דהנדר אינו חל רק כשיבואו הפירות ואז כבר מת ונעשה חפשי מן המצות ושפיר כתב הרמ"א בסי' רי"ב דאין היורשים מחויבים לקיים נדרו משא"כ בנ"ד דהקדיש המעות להפירות וכבר הוכחנו מדברי התוס' בערכין דהקדש חל בכה"ג על גוף הקרן א"כ חל הנדר תיכף בעוד הש"מ בחיים ובכה"ג חייבים היורשים לקיים נדרו א"כ אע"ג דנימא דלא זכו בו עניים כיון דהוי עניים שאינם מבוררין מ"מ משום הנדר של הש"מ מחויבים היורשים לקיים הצוואה וזה ברור מאוד ונכון בסברא:

גם מה שכתב הרב הנ"ל דאיתא ריעותא בהצוואה כיון דהעדים אינם מעידים רק על החתימה א"כ הוי כנמצא דייתיקי קשורה על יריכו בזה אשתמיט מ"כ דברי הנמ"י פי' מי שמת גבי כל נכסי מהו דמבואר להדי' שם דבהקדיש כל נכסיו אפי' אם נימא עמד חוזר אבל בחליו אינו יכול לחזור וכן מבואר להדי' בשו"ת מח"א ה' צדקה סי' ד' דגם מהסמ"ע נעלם דברי הנמ"י וא"כ לפ"ז גבי הקדש עניים גם בנמצא הדייתיקי על יריכו נמי מהני דמידי היא טעמא דלא מהני בנמצא דייתיקי על יריכו משום דחיישינן דלמא נמלך שלא לתנו והכא לא שייך האי חששא כיון דאינו יכול לחזור בו גלל כן בכל טעמי שכתב הרב הנ"ל אין לסתור הצוואה:

אולם למען אשר נודע לי שבודאי יהי' בלתי אפשרי לפטור אותה בלא כלום חפשתי כוחא דהתירא עלתא בידי והיא דעת הרבה פוסקים דמע"ש לא מהני אם הי' הנפקד עכו"ם דאין זכי' לעכו"ם ולפ"ז כיון דהניירות הם שט"ח על עכו"ם ובחוב עכו"ם כיון דלא מהני מע"ש לא מהני נמי מתנת ש"מ דהא דמהני בש"מ בהלואתי לפלוני היא משום דאיתא בבריא במע"ש וכתומ"ס לא מהני לגבי רבית, ומע"ש לא מהני בחוב של עכו"ם א"כ ממילא לא מהני גם בש"מ, לפ"ז נוכל לומר דהיינו טעמא של המרדכי המובא ברמ"א בסי' רי"ג דאין הש"מ יכול להקנות החוב שיש לו על עכו"ם משום דליתא בבריא במע"ש ודוק:

ואף שכבודו אמר עם הספר שהה"ק מהר"ש שליט"א קנה עבור המעות הניירות בלתי ידיעת המצוה עכ"ז לא נוכל לומר דהחוב חל על הרב מהר"ש שליט"א כיון דהמעות אינו באחריות הרב מהר"ש שליט"א ואם יוזל השער מהנייר אין אחריות עליו וא"כ השיעבוד של עניים חל רק על העכו"ם ובעכו"ם לא מהני מע"ש ממילא גם בש"מ לא מהני:

ועוד נ"ל לצדד דעכ"פ הכתובה יכולים ליתן לה אף בלי שבועה דהנה מבואר בב"ש סי' צ"ו דבמת פתאום גובה נ"מ ונצ"ב אפי' כשאין בעין ממ"נ עיי"ש, וכבר נודע מ"ש הב"ש בכמה דוכתי דהוספת שליש דינו כנדוניא ולפ"ז הכא כיון דהיא לא היתה במשך חליו א"כ לא חיישינן לצררי כלל לענין נ"מ ונצ"ב ואע"ג דקיי"ל דנשבעין להקדש כדאיתא בשבועות (מ"ב) דמ"ל משועבד להדיוט מ"ל משועבד לגבוה מ"מ בנ"ד מאחר דעניים לא זכו כיון דהוי עניים שאינן מבוררין רק דכתבנו דמשום נדר מחויבים היורשים לקיים שוב לא הוי כמשועבדים ומב"ח אין צריכה שבועה בכה"ג, ובזה נרווח לנו דלכאורה הי' לנו לחוש שלא תגבה הכתובה אפי' בשבועה דהנה התוס' בערכין (כ"ג) ד"ה משום כתבו דספק אם הקדיש הלוה מטלטלין אם יחול להקדש כיון דאם מכרו לא יתפוס המלוה מיד הלוקח לפי שאין שיעבוד המלוה על המטלטלין ועיי"ש ועי' במל"מ בפי"ח מה' מלוה ולוה ודעת המהרי"ט ג"כ בסי' כ"ד דאין יכול לגבות מטלטלי הקדש כמו דלא יכול לגבות מטלטלי לוקח אולם לפימ"ש דהכא לא הוי כמשועבדים כיון דלא זכו עניים רק מטעם נדר ושפיר גובה האשה הכתובה אפי' במטלטלין ע"כ אם יתעקשו שמה ביותר ותתעכב החליצה לדעתי שלא יהי' המתן דמים חוצץ אשר היא נגד הצוואה כי לדעתי דבר ברור הוא דבחובת עכו"ם לא מהני המתנות ש"מ כיון דליתא לבריא במע"ש:

כ"ד ידידו דו"ש באהבה ובלונ"ח.

תוכן העניינים

כוכב מיעקב (וויידנפלד)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה