כוכב מיעקב (וויידנפלד)· רבי יעקב וויידנפלד
סימן פ
החוה"ש לכבוד גיסי יקירי יד"נ עוז הרב הגאון כו' מו"ה מאיר כ"ץ ראפאפארט נ"י אבד"ק ליקאווא ראבד"ק קראקא ז"ל.
הגיעני נכון נועם מכתבך אשר בו דרשת לחוות דעי בדבר הלכה למעשה בשני אחים שותפים ברחיים זה כמה שנים וחזקת השכירות היא להם עוד מאביהם ואבי אביהם, והקאנטראקט נכתב רק ע"ש האחד וכאשר בקש האדון המשכיר הוספה כי העסק שוה יותר רק הם דוחקים אותו על סמך שלא יסיג אחר גבולם, וע"כ אם אינו שוה בעיניהם יותר יתנו לו קוויטל שהם מרשים לכ"א לשכור העסק, והם בחשבם כי בזה יכריעו את דעתו, ע"כ נתן האח שהקאנטראקט נכתב על שמו קוויטל בלשון פוליש שבאם ישכיר אחד את העסק לא יהי' להם טענה נגדו, וכאשר השיג האדון הקוויטל השכיר את העסק לאחר בהוספה:
הנה לכאורה עלה ברעיוני דהאח שנתן הקוויטל הפסיד חזקתו דבחזקות דידן לרוב הפוסקים מהני מחילה ויאוש אע"ג דקיי"ל דאין יאוש מועיל בקרקע כמו"ש התוס' בסוכה ובב"ב והש"ק הערה מהא דאיתא בגיטין פ' הניזקין אי איכא בי דואר במתא אחולי אחיל, אולם באמת כבר הערו בזה התוס' בב"ב בעצמם משום הנ"ל עיי"ש (בד' מ"ד) ד"ה דוקא, ועיין בשו"ת מהר"מ לובלין סי' ס"ב משם נראה להדיא דמהני יאוש בחזקות שלנו, ובמל"מ בפ"ג מה"א מבואר להדיא דאפי' אם בא הלוקח ונמלך עם המחזיק דקיי"ל לענין בר מצרא דהלכתא דצריך לאקנויי מיני' ולא איבד זכותו אלא א"כ קנו מידו, אבל לענין חזקות שלנו לא בעי קנין, וכמו"ש המהרש"ל בתשובה סי' מ"ג דבחזקות דידן בדיבור בעלמא מסתלק ולא דמי לדדב"מ, וכיון דאפי' היכי דבב"מ בעי קנין מהני לענין חזקה בדיבור בעלמא, א"כ מכש"כ אם נמלך המוכר בהמחזיק דמהני אפי' במצרנות מכש"כ דמהני גבי חזקה דגרע ממצרנות כנ"ל וא"כ הי' נראה לכאורה דהפסיד האח שנתן הקוויטל את חזקתו:
אמנם לאחר העיון נ"ל ברור דלא יגרע חזקתם ע"י הקוויטל שנתן האחד, כיון דבחזקות כאלו כגון חזקת רחיים ואוראנדא שייך מצרנות ג"כ, וא"כ כיון דיש להאחים גם זכות מצרנות א"כ אפי' הי' הקוויטל מחילה גמורה למי שישכור את הרחיים הא קיי"ל דבנמלך הלוקח בבן המצר דהלכתא דצריך לאקנויי מיני' וכתב הנמ"י שם דהטעם היא דחשבינן לב"מ כאלו יש לו קנין קצת בגופו של קרקע מיהו אי קנו מיני' סגי אע"ג דהוי כעין קנין דברים א"כ מבואר להדיא דגבי מצרנות לא מהני מחילה רק קנין א"כ אפי' אם נימא דבחזקות דידן מהני מחילה כדעת המל"מ והרש"ל הנ"ל מ"מ הכא כיון דיש בזה זכות מצרנות ג"כ בודאי לא מהני מחילה ובעינן קנין, וע"כ מלתא דפשיטא הוא דלא הפסידו חזקתם בהקוויטל שנתנו דאפי' אם מחלו בפירוש להשוכר קודם ששכר ל"ה מועיל כיון דיש להמצרן זכות בגופו של קרקע, ואע"ג דבנמלך המוכר בבן המצר ואמר לא בעינא זיל זבין לעלמא קיי"ל דלא צריך למיקני' מיני' התם לאו משום מחילה הוא דבאמת מחילה ל"מ במצרנות כיון דיש לו זכות בגוף הקרקע, רק דאנו חוששין לתקנת המוכר כמ"ש הג"א שם דלא גרע מהני צרירי והני שרי דבטל זכות המצרן וה"נ כיון דאמר להמוכר לא בעינא אין המוכר מחויב להמתין ותקנתא עשו בזה להמוכר ולא תקנו בזה משום ועשית הישר והטוב, וכיון דרק לתקנת המוכר היא ממילא מובן דבנ"ד לא שייך זאת כדאמרינן בש"ס דב"ק צ"ו תקנתא לעכו"ם ניקום ונעביד, ועוד דשם גם מצרנות דאמר שאינו רוצה לתת הדמים שנתן השני ל"ש מצרנות, משא"כ בנ"ד שהדמים שנתן רוצה לתת גם עתה רק דאינו רוצה לתת ההוספה א"כ מה בכך שנתן קוויטל ואמר דלא בעינא לי' היינו שאינו רוצה לשכור העסק בהוספה בזה לא הפסיד חזקתו כיון דהדין עמו בזה במה שלא רצה לתת הוספה דתקנת החזקה כך שאין רשות לשום אדם לשכור ולתת הוספה ואם נתן אחר הוספה מבואר בכה"ג דמחויב להחזיר לו ההוספה משום דינא דגרמי א"כ זה שאמר דל"ב לי' לשכור בהוספה לית דין צריך בושש כלל שלא הפסיד כלום בזה, ובזה שאמר בהקוויטל שלא יהי' לו שום טענה על השוכר לא עדיף ממחילה והמחילה לא מהני כיון דיש לו קנין בגופו של קרקע כיון דשייך מצרנות ג"כ בנ"ד:
עוד יש לפקפק דמחילה כזו לא תועיל כיון דלא מחל לשום איש פרטי רק בכלל לכל מי שישכור ודמי להא דמבואר בשו"ת הרשד"ם סי' ל"ח מובא בש"ך סי' קכ"ט דאם כתב בכת"י כל מי שיתנדב ללוות לפלוני כו"כ ממון אני נכנס ערב עבורו ל"מ דדמי להא דכל הזן אינו מפסיד דלדעת הר"ן בנדרים אינו חייב לשלם כלל, אולם משם הי' מקום לומר דהוי סד"ד כיון דלדעת הש"ך ביו"ד דכל הזן אינו מפסיד ג"כ חייב לשלם והלוקח נקרא מוחזק נגד המצרן, אולם מטעם המבואר למעלה מלתא דפשיטא הוא דאינו מועיל כלל אפי' הי' מוחל בפירוש ובפרט דאומדנא דמוכח הוא דלא נתן הקוויטל רק כדי שיראה האדון שאינו שוה כ"כ ובמתנה בג"ד בעלמא סגי ולדעת כמה פוסקים במתנה מהני אפי' דברים שבלב כמבואר ברמ"א סי' ר"ז סעי' י"ד ע"כ הדין ברור לדעתי דלא נגרע זכות האחים והשוכר מחויב להחזיר להם העסק:
ועוד יש לדון בזה דלא תועיל המחילה מאחר שלא היתה נגד אדם פרטי עפ"י המבואר בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' כ"ב דמזכה לאנשים שאינם ידועים ל"מ משום דאין ברירה ותירץ שם הא דמבשרני בב"ב ק"מ וכן גבי שאול שנדר למי שיכה את גלית אף שלא הי' דוד מבורר באותו שעה דהתם זכה מטעם שליחות ושליחות לא בעי קנין כלל ומה"ט זכה באמירה בעלמא, והקנין מתחיל א"כ משעה שעשה השליחות ואז הרי הוא מבורר, משא"כ בנ"ד דהזכות ע"פ הוא בשעת המחילה דבשעה ששכר לא מחל כלל, ואף דשטר המחילה קיים ומצרנות הוי כזכות בגוף הקרקע דמה"ט בעי קנין וא"כ שוב מהני שטר, אבל זה אינו דהא לא מסר השטר להשוכר רק להאדון, ואין לומר דהאדון זכה עבור השוכר, דהא אין זכי' לעכו"ם, ועכצ"ל דהזכי' מתחלת בשעה שנתן הקוויטל ואז לא הי' מבורר, ודו"ק, אולם אם נימא הא דאין ברירה הוא מטעם ספק א"כ הלוקח יוכל לומר שמא יש ברירה, אך באמת בלאה"כ לא מהני המחילה מטעמים שכתבתי למעלה, והדין ברור דלא הפסידו האחים חזקתם כנ"ל:
פלפולך בב"מ נ"ח בסוגיא דבני העיר ששקלו את שקליהן הוטב בעיני אך אין לי פנאי לבוא עתה באריכות זולת על דבר קושיתך דאמאי חייבין לישבע שאינו ברשותו הא הכא לא שייך ספק מלוה ישינה לגבי הקדש, יפה הקשית ומה"ט פסק בתשובה להרמב"ן מובא בב"י סי' ע"ה באורך ובש"ך בקצרה דבאומר לקחת ממני רבית א"צ לישבע כיון דלא שייך ספק מלוה ישינה עיי"ש, אולם בסי' פ"ז איתא להדיא גבי גזלתני דחייב לישבע אף שלדבריו הוא חשוד ועיין בט"ז שם שהערה מהא דקידושין השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי, אולם שם שייך ספק מלוה ישינה כמ"ש הסמ"ע שם, אך בסי' שפ"ח מבואר גבי מסרתי והוא כופר דחייב לישבע והדברים עתיקים ולא אוכל להאריך כעת בזה:
אך קושיתך חזקה ביותר לדעת הרמב"ם דכל השבועות הס מצד גלגול על שבועת שא"ב וכשיש עדים שא"ב אינו חייב לישבע שלא פשע והכא כיון דאינו נשבע שא"ב אינו חייב לישבע שום שבועה, והנראה לדעתי לתרץ קושיתך בטוב טעם, דהנה איתא בשקלים (פ"ג מ"ב) הנותן לחבירו לשקול על ידו ושקל ע"י עצמו אם משנתרמה התרומה מעל וקודם שנתרמה התרומה לא מעל דאכתי ממון הדיוט הוא, א"כ לפי"ז קושיתך הוא רק על אחר שנתרמה התרומה דקודם שנתרמה הוי ממון הדיוט ושייך שפיר ספק מלוה ישינה:
וא"כ מתורץ קושיתך כמין חומר דשפיר חיישינן דישנו השקל ברשותו ואפ"ה לא חשוד אממונא דלא חשדינן לי' שיוציא השקל לצרכו רק דחשדינן לי' שיקח השקל לשקול על ידו בכדי שלא ימשכנו, ואי תיקשי אכתי הוא חשוד דאי ישקול על ידו הוא מעל וחשוד אשבועתא ג"כ, זה אינו דבירושלמי שם הקשה דאמאי מעל אלו הגונב עולתו של חבירו ושחטו סתמא לא לשם בעלים הראשונים מתכפרת ומשני תפתר במסיים, עייש"ה, וא"כ שפיר חשדינן לי' דלא מסיים כדי שלא ימעול והדרא למרא קמא, כקו' הירושלמי אלו הגונב כו' לא לשם בעלים הראשונים מתכפרת, אך דיפטור א"ע משקל בכדי שלא ימשכנו אותו ול"ה חשוד אממונא כלל דאטו מי שאינו שוקל את שקלו הוא חשוד אגזל, דאפי' מי שאינו מעשר לא חשוד לאחלופי וכמבואר בחולין (דף ז') ובגיטין, ודוק.